ע.פ. 5268/04 - ליודמילה מינין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של נסיון לרצח ושידול לרצח. *דחיית טענת הגנה של "חרטה" לגבי העבירות של נסיון לבצע עבירה ושידול לבצע עבירה והתנאים הנדרשים להגנה של "חרטה". *דחיית טענת הגנה של "סוכן מדיח" ונפקות הטענה לעניין חומרת העונש בלבד(מחוזי חיפה - ת.פ. 294/93 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערערת, אחות במקצועה, נשואה לבעלה למעלה מ-20 שנה, ועמו עלתה מרוסיה בשנת 1994. היא ביקשה להמית את בעלה והצטיידה באמפולות (להלן - החומר), הגורמות להפרעות קצב קשות, והזריקה לבעלה 6-5 אמפולות באמתלה שמדובר בוויטמינים. בעקבות הזרקת החומר חש הבעל ברע. כיוון שבתם של בני הזוג היתה בבית, נאלצה המערערת להזעיק עזרה רפואית, והבעל ניצל. בהמשך, פגשה המערערת את העד אליק וביקשה ממנו למצוא אדם שירצח את בעלה. אליק פנה למשטרה ועל פי הנחייתה, הפגיש את המערערת עם סוכן סמוי שהתחזה לרוצח שכיר. המערערת הציעה לסוכן לרצוח את בעלה, והסוכן דרש תשלום של 60,000 ש"ח, שמחציתו תינתן כמקדמה. המערערת סיפקה לסוכן אמפולות לצורך ביצוע הרצח ונעצרה טרם תשלום הכסף לסוכן. להגנתה, טענה המערערת ,בין היתר כי עומדת לה הגנת הפטור עקב חרטה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענותיה של המערערת, הרשיע אותה בעבירות של נסיון לרצח ושידול לרצח וגזר לה עונש של 15 שנות מאסר, מהן 12 בפועל והיתר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לנסיון לרצח - סעיף 28 לחוק העונשין מקים פטור מאחריות פלילית עקב חרטה של העבריין. הפטור מאחריות פלילית מותנה בהתקיימותה של חרטה. נטל ההוכחה להתקיימות הפטור מונח על הנאשם והמערערת לא הוכיחה קיומה של חרטה. ביהמ"ש המחוזי קבע, שנוכחותה של הבת בדירה היא שאילצה את המערערת להורות על הזעקת ניידת טיפול נמרץ. התנהגותה של המערערת - גם אם היה בה כדי להביא למניעת השלמת העבירה - לא מעידה על חרטה מצדה. יתירה מכך, גם לאחר מקרה זה, המערערת חזרה לסורה. היא שבה וביקשה ליטול את חיי בעלה. על כן אינה נהנית מהפטור הקבוע בסעיף 28 לחוק העונשין.
ג. באשר לשידול לרצח - סעיף 34 לחוק העונשין, שכותרתו פטור עקב חרטה, מעניק פטור למשדל או למסייע, אם מנע את השלמת העבירה. הפטור עקב חרטה בסעיף 34 קובע דין דומה לפטור עקב חרטה למבצע עיקרי של ניסיון לעבור עבירה הקבוע בסעיף 28. המערערת טוענת כי אין צורך בהוכחת חרטה כדי ליהנות מתחולת סעיף זה, וכי די בעצם מניעת ביצוע העבירה, ומעשיה שהביאו לאי השלמת העבירה עונים על הדרישות של סעיף 34. דין טענה זו להידחות. גם אם אין צורך ביסוד נפשי של חרטה בסעיף 34, הרי על המבקש ליהנות מהפטור להראות כי הוא מנע את עשיית העבירה או השלמתה. המערערת לא הראתה כי היא פעלה למניעת עשיית העבירה או השלמתה. המערערת לא שילמה את סכום המקדמה משום שלא הצליחה לגייס את הסכום הדרוש וחששה להישאר חייבת לרוצח השכיר. בנסיבות אלו - הגנת סעיף 34, אינה עומדת לה.
ד. אשר לטענה כי הסוכן המשטרתי הוא סוכן מדיח - סוכן מדיח הוא סוכן משטרתי המשדל אדם לעבור עבירה, שלולא השידול לא היה מבצעה. פעולת ההדחה היא, הלכה למעשה, פעולת שידול. פעולתו של סוכן מדיח - ככל שהתקיימה - אינה פוטרת נאשם מאחריותו הפלילית, אלא עשויה להביא להקלה בעונש. במקרה דנן אין בסיס לטענת סוכן מדיח. אליק, עליו נטען כי הוא הסוכן המדיח, לא פעל לכתחילה בשירות המשטרה. המערערת היא שסיפרה לאליק על רצונה להמית את בעלה וביקשה ממנו למצוא אדם אשר יבצע את הרצח עבורה. טענתה של המערערת כי מעשיה נעשו מתוך התרברבות גרידא נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי.
ה. אשר לחומרת העונש - המערערת הורשעה בשני אישומים חמורים. היא ביקשה להמית את בעלה בשתי הזדמנויות שונות. במקרה הראשון, אך כפסע היה בינו למוות. במעשיה
היא גילתה נחישות, תחכום וקור-רוח. ביהמ"ש התחשב גם בנסיבות חייה של המערערת ובחשיבותה כאם המשפחה. לאור מכלול שיקולים אלו, העונש שהוטל על המערערת אינו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד איגור גלידר למערערת, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 7.11.05).
ע.א. 8822/04 - יהודה גבאי נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ
*חובת הגילוי של הבנק לערב אם מדובר בערבות לחוב קיים או לחוב חדש. *חובת הבנק לשלוח לערב הודעה בעוד מועד כי החייב אינו מקיים את חיוביו(מחוזי ת"א - ת.א. 1541/01 - הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש נגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר בגין חוב של חברה שהמערער ערב לה. המערער ביקש וקיבל רשות להתגונן והעלה שתי טענות הגנה: כי המשיב לא גילה לו כי הוא חותם על ערבות לחוב קיים (להבדיל מחוב עתידי); כי המשיב לא הודיע לו בעוד מועד כי אין החברה הנערבת מקיימת את חיוביה. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הטענות. ביהמ"ש קבע כי המערער ידע על חובות החברה ואישר בחתימתו את יתרת החובה בסך מעל 3 מליון -. באשר להודעה בעוד מועד, כדרישת סעיף 26 לחוק הערבות - ציין ביהמ"ש המערער רכש את החברה הנערבת בראשית 2001, ובהסכם הרכישה הוצהר כי החברה נקלעה לקשיים ואין בידה לתפקד כעסק חי. ברור איפוא כי ידע על מצבה הקשה גם בלא שקיבל את הודעת המשיב. על כן חוייב המערער במלוא סכום התביעה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 22 לחוק הערבות, שכותרתו "חובת גילוי", כולל בנסיבות של "ערב יחיד", בין השאר, את החובה לגלות את "היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חוב קיים". הערבות דנא מורכבת משני מסמכים: האחד, הקרוי "המסמך העיקרי", שכותרתו "ערבות מתמדת מוגבלת בסכום", הוא מסמך ההתחייבות, שכולו מודפס סטנדרטית למעט הפרטים הפורמליים שנוספו בכתב יד. המסמך המהותי השני, הוא "ההודעה לערב או לממשכן" שעל פי דרישת חוק הערבות בא להביא פרטים רלבנטיים לידיעת הערב, ומסמך זה לוקה באי בהירות המצריכה פרשנות. יש אי בהירות במסמך, במיוחד בהקשר לשאלה האם הוסבר למערער כי הוא חותם על ערבות לחוב קיים. אילולא כלל הראיות במקרה דנן, היה מקום לפסוק כי הטופס לא מילא כראוי את תפקידו כ"הודעה לערב"; אלא שלמקרא הראיות, דומה כי אף שטופס ה"הודעה לערב" לא היה מנוסח כדבעי, המערער ידע על החוב ואף על פי כן הסכים לערוב.
ג. באשר לטענה כי הודעת הבנק בדבר אי פרעון החובות על-ידי החברה לא נשלחה למערער - הודעה כנדרש נשלחה לכתובת הלא נכונה ולא הגיעה אל המערער. אך אין בכך כדי להעלות או להוריד במהות; שכן ההודעה נשלחה ב-22.1.01, והסכם הרכישה של החברה עליה חתום המערער נחתם שמונה ימים לפני כן, ובו דובר על קשיי החברה שאינה מסוגלת לתפקד כעסק חי. לפיכך, לא נגרם נזק של ממש למערער בשל אי קבלת ההודעה.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד שמואל לנקרי, דוד סבג ועמנואל בשארי למערער, עו"ד אבי אברמוביץ למשיב. 9.11.05).
ער"ם 1430/05 - גרשון תירם נגד עיריית תל אביב
* ער"ם 1430/05 - דחיית טענה של "הגנת חופש הביטוי" באישום נגד עובד עיריה שפרסם מדבקות ברחוב נגד מנהל ביה"ח בו עבד. *אימתי פגם בהשגת ראיות פוסל את הראיות. *דחיית טענה של "ניגוד עניינים" כאשר חברי ביה"ד המשמעתי הם עובדי הרשות שהגישה קובלנה נגד אחד העובדים בר(הערעור נדחה).
א. המערער שימש כשלושים שנה טכנאי במכון הרנטגן בבית החולים איכילוב. משנת 1999 שרוי המערער בסכסוך חריף ומתמשך עם מעבידיו. בנובמבר 02 הוגשה נגד המערער
תובענה משמעתית, בגין הדבקת מדבקות, עליהן נכתב "מחדלים באיכילוב ברבש תתפטר!", על גבי שלטי הכוונה ותמרורים ועל גבי דופן הגשר באזור מחלף ינאי. על רקע זה יוחסו למערער עבירות משמעתיות שונות. בית הדין קיבל את גירסת עד התביעה המרכזי, שלמה רביד (להלן: רביד), אשר העיד כי ראה את המערער מדביק את המדבקות באזור מחלף ינאי, והרשיע את המערער. בית הדין נדרש לטענת הסניגור כי עדותו של רביד פסולה, מאחר שהציג בפני המערער תעודת מתנדב במשטרת התנועה (להלן: התעודה) למרות שבאותה שעה לא היה בתפקיד, וכך גבה מן המערער את פרטיו. בית הדין ציין כי אף אם חרג רביד מסמכותו עת הציג התעודה, הרי שמותר היה לו לפנות למערער אף כאזרח אשר נכח במקום בזמן שנעברה העבירה ובנסיבות אלה אין מקום לפסול את עדותו. בית הדין דחה גם את טענת הסניגור כי עדותו של רביד פסולה על פי הוראות סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, משום שכרוכה היא בפגיעה בפרטיות. בעקבות הרשעתו הוטלו על המערער אמצעי משמעת של נזיפה ושל פיטורים על-תנאי, מבלי שתיפגע זכותו לפיצויי פיטורים אם יופעל תנאי זה. הערעור נדחה.
ב. המערער העלה טענה טרומית לפיה פסק הדין נגוע בניגוד עניינים בשל העובדה שחברי בית הדין הם עובדי עיריית תל-אביב. בטרם נכנס לתוקפו תיקון חוק הרשויות המקומיות (משמעת) ביום 1.1.04, פעלו מכוח הוראות חוק המשמעת שלושה בתי דין מקומיים ובית דין אזורי למשמעת. חברי בית הדין היו עובדי הרשות המקומית בה הוקם בית הדין. התיקון אכן נועד לשנות את המצב, אך הוראות התיקון אינן חלות בענייננו, משום שזה היה תלוי ועומד בפני בית הדין ערב כניסתו לתוקף. המערער טוען כי מכל מקום ההליך המשמעתי שעבר נגוע בניגוד עניינים. ברם המערער לא הביא ראיות שיש בהן כדי לבסס אפשרות ממשית לניגוד עניינים מצד חברי בית הדין. אין בעצם העובדה שחברי בית הדין הינם עובדי עיריית תל-אביב כדי להביא לפסילת ההליך המשמעתי.
ג. ככל שמופנות טענות המערער נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין, כי הוא זה שהדביק את המדבקות, הלכה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים. המקרה דנן אינו נופל לגדר החריגים האמורים. אף טענותיו של המערער נגד קבילות עדותו של רביד - דינן להידחות. הגם שבנסיבות מסויימות עלולים פגמים בדרך השגתן של ראיות להוביל לפסילתן, אין לאמץ בעניין זה כלל פסילה גורף וההכרעה מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש. בנסיבות העניין, הפגמים שנפלו בהתנהלותו של רביד, אינם ממין הפגמים היורדים לשורש קבילותה של עדותו. אף כללי הפסילה הספציפיים הקבועים בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ובסעיף 12 לפקודת הראיות, אין בהם כדי להועיל למערער, שכן אין אלה מסבים עצמם על נסיבות המקרה שלפנינו.
ד. אשר לטענתו החלופית של המערער כי מעשיו חוסים תחת הגנתו של עקרון חופש הביטוי - אכן, השמעת ביקורת עניינית וכנה על התנהלות השירות הציבורי ראויה להגנה מיוחדת. אך חופש הבעת הדעה והביקורת עשוי להיות מסוייג במספר מישורים. ראשית, יש שתתחייב הטלת סייגים על ההתבטאות במישור התוכני. זהו המצב, למשל, מקום בו תוכן התבטאותו של עובד ציבור והזיקה בין התבטאות זו לבין תפקידו עלולים לסכל את יכולתו למלא תפקיד זה כהלכה. מישור נוסף הוא המישור הסגנוני. עובד ציבור מצופה להימנע בהתבטאותו מנקיטת סגנון בוטה, מעליב ופוגע, שאינו עולה בקנה אחד עם יסוד השמירה על המשמעת בשירות הציבורי. המקרה דנא אינו מחייב קביעת מסמרות בשאלת גבולות חופש הבעת הדעה ומתיחת הביקורת של עובד הציבור, שכן תכליתה המרכזית של הביקורת לא היתה עניינית וקונסטרוקטיבית, אלא פגיעה לשמה במנכ"ל בית החולים. ערוץ העברת המסר שנבחר על ידי המערער
- הפצת מדבקות בחוצות - מעיד כי אין מדובר בניסיון למצוא צינורות אפקטיביים לביקורת כנה וממשית, אלא בניסיון לפגוע בתדמיתו של בית החולים ובשמו של ברבש.
ה. אשר למידת העונש - בית הדין דחה את בקשתה של המשיבה להטיל על המערער אמצעי משמעת של פיטורין בפועל, והסתפק באמצעי משמעת של נזיפה ושל פיטורים על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, תוך שמירה על זכותו של המערער לפיצויי פיטורין. בית הדין מצא לנכון להעניק למערער הזדמנות נוספת להוסיף ולעבוד בשירות המשיבה בתקווה כי המערער ישכיל לנצלה ויטיב לעמוד בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כעובד ציבור. אין מקום להתערב בגזר הדין.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד שמואל גרנאי למערער, עוה"ד אלי בלייכר וורוניקה רוזנברג למשיבה. 7.11.05).
ע.פ. 4895/05 - דוד מבשב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס על יסוד עדות המתלוננת כי יחסי המין נכפו עליה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1206/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1958, הכיר, בסוף יולי 2002, את המתלוננת, ילידת 1978, גרושה ואם לילד כבן 4. השניים החלו להיפגש לעיתים תכופות. בחודש ספטמבר 2002 קיימו יחסי מין מלאים באופן חד-פעמי ובהסכמת המתלוננת. בסמוך לכך עברה המתלוננת לגור כדיירת בשכר דירה, בשותפות עם אמו של המערער (להלן: "האם"), בדירה בה התגורר גם המערער. המתלוננת ובנה התגוררו בחדר נפרד בדירה. קודם למעברה לדירה אמרה המתלוננת למערער כי היחסים ביניהם אינם עולים יפה, וכי בכוונתה לגור בדירה כדיירת בלבד. באחד הלילות נהג המערער בגסות כלפי המתלוננת, וזו הבהירה לו כי אינה מעוניינת לשוחח עימו עוד. המתלוננת הלכה להתקלח, וכשיצאה מהמקלחת נכנסה למטבח הדירה, אז אחז בה המערער, הטיל אותה על גבה על הספה בסלון והתפשט. המתלוננת ביקשה מהמערער שיעשה שימוש בקונדום, וכך עשה, ואנס אותה. כעבור מספר ימים, בשעות הלילה הלך המערער לחדרה של המתלוננת, נשכב על מיטתה, ועד השעה 00:04 לא הניח לה לישון בעודו מנסה לחבק ולנשק אותה ובמקביל מכנה אותה "זונה". אחר הדברים האלה עברה המתלוננת להתגורר בדירתו של ידיד וגם אז המערער גידף והטריד את המתלוננת במספר הזדמנויות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גרסת המתלוננת על כל חלקיה כמהימנה, הרשיע את המערער בעבירות של אינוס ואיומים וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל, שנתיים על תנאי ותשלום פיצוי של 5,000 - למתלוננת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לאירוע האינוס - השאלה העיקרית, היא האם בא המערער בלילה ההוא על המתלוננת בלא הסכמתה. שאלות מעין אלה באות לא אחת בפני ביהמ"ש, כשגירסאות הצדדים שונות באשר למעשה שאירע בין איש ואשה שאין עמם - במחיצתם - אדם זולתם. מטבע הדברים נודע בכגון דא משקל רב להתרשמותו של ביהמ"ש הדיוני, הרואה לנגד עיניו את האנשים בשעת עדותם. בענייננו היתה התרשמותו של ביהמ"ש המחוזי כי המתלוננת דוברת אמת. אונס על פי הגדרת המחוקק, בסעיף הפלילי הרלבנטי, הוא בעילת אשה שלא בהסכמתה החופשית. על פי עדותה של המתלוננת, מתקיימים מרכיביה של העבירה. גם אם אפשר לצאת מן ההנחה כי המערער רצה להגיע לכלל זוגיות-קבע והמתלוננת היתה מוכנה לבחון זאת בשלב מסויים, נוכח יחסו הראשוני הנאה כלפיה, העיקר הוא - עובדות ליל המעשה, ובעניין זה אין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - העבירה שבה הורשע המערער, אינוס, היא מן החמורות בספר העונשין ומן הפוגעות ביותר בזולת, בגוף הקרבן ובנפשו. המתלוננת
העידה שלא חשבה להתלונן אילולא התנהגותו של המערער בימים שלאחר המקרה וההטרדה שבאה מצדו בימים הללו. בהקשר זה ציין ביהמ"ש המחוזי, כי "הנסיבות והרקע למעשה האינוס מביאים את המקרה לתחום השליש הנמוך מבחינת קשת המקרים שתוארו ...". ביהמ"ש הביא את אלה בחשבון בקביעת העונש; ובהתחשב בין השאר בכך שהמחוקק קבע בסעיף 355 לחוק העונשין עונש מינימום לעבירה דנא שלא יפחת מרבע מן העונש המירבי (16 שנה), אין לומר בסופו של יום כי בהטילו על המערער את העונש חרג ביהמ"ש מן העונש הראוי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יוסי לין למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 27.10.05).
רע"א 4708/03 - לילי חן ואח' נגד מדינת ישראל - משרד הבריאות
*דחיית בקשה של מי שתובע בית חולים בגין רשלנות רפואית, למסור לו את פרוטוקול הדיונים של ועדת בדיקה שמינה משרד הבריאות, בעוד מסקנות הוועדה ודו"ח שהגישה נמסרו לתובע(מחוזי ת"א - בר"ע 2056/05 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. דוד חן ז"ל (להלן: המנוח) אושפז במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר, בגיל 46, לצורך ניתוח באחת מאצבעות כף הרגל. המנוח התלונן על כאבים ובמקום הניתוח התגלתה מוגלה. הוא טופל בטיפולים שונים, והוא נפטר כחודשיים לאחר הניתוח. נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, מינה ועדת בדיקה, אשר במסקנותיה הצביעה על רשלנות לכאורה של רופאי בית החולים. המערערים, אלמנת המנוח וילדיו, הגישו תביעת נזיקין נגד המשיבה. דו"ח ועדת הבדיקה נמסר למערערים אך הם טענו כי לשם הוכחת התביעה, הם נזקקים לכל פרוטוקול הדיונים. המשיבה התנגדה למסירת הפרוטוקול בטענת חיסיון, בימ"ש השלום קיבל את בקשת המערערים, וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. ועדת הבדיקה הוקמה לפי חוק זכויות החולה. סעיף 21ב' לחוק קובע כי ממצאיה ומסקנותיה של ועדת בדיקה "יימסרו לממנה הוועדה, למטופל הנוגע בדבר ולמטפל העלול להיפגע ממסקנות הוועדה". לגבי פרוטוקול דיוניה של ועדה זו נקבע בסעיף 21(ג): "פרוטוקול דיוניה... יימסר רק למי שמינה את הוועדה ולמנהל הכללי" [של משרד הבריאות]. בסעיף 21(ד) לחוק נקבע כי: "בית משפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול למטופל... אם מצא כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו". בהקשר שלפנינו, עשיית צדק, עניינה בקיום הליך משפטי הוגן בתביעת המערערים. הערך המתמודד עם ערך עשיית הצדק, הוא האינטרס הציבורי בקידום ובשיפור הרפואה בישראל, בין היתר באמצעות מערכת בקרה והפקת לקחים ממקרים בהם הטיפול הרפואי שניתן לא צלח. זה מתבצע, בין היתר, באמצעות ועדות בדיקה.
ג. יישומו של האיזון העקרוני בין שני הערכים במקרה נתון, מחייב עריכת איזון קונקרטי, המתייחס לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בנסיבות העניין דנא לא שיכנעו המערערים שגילוי הפרוטוקול חיוני או שיש לו חשיבות של ממש להוכחת התביעה. תביעת המערערים עילתה רשלנות רפואית. בידי המערערים מצוי דו"ח ועדת הבדיקה המצביע, לכאורה, על קיומה של התרשלות בטיפול במנוח. עוד מצויות בידי המערערים כל הרשומות הרפואיות, ואלה כוללות, על פני הדברים, את ההשתלשלות המלאה של הטיפול הרפואי שניתן למנוח. המערערים לא הצביעו על שיקול קונקרטי ממשי המצדיק את גילוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק. הם ודאי לא הראו כי בעניינם הצורך בגילוי הפרוטוקול לשם עשיית הצדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו.
ד. על-פי הוראת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, אם רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, עליו לצרף תעודת רופא או חוות דעת של מומחה. המערערים דנא לא עשו כן. בא-כוח המערערים ציין כי הוא מבקש להגיש
חוות דעת רפואית רק לאחר שיעיין בפרוטוקול. בא-כוח המערערים לא טען שאין בידו להציג חוות דעת כזו, בהיעדר נתונים רפואיים מספיקים, עליהם חוות הדעת צריך שתסתמך, שאותם הוא מקווה למצוא בפרוטוקול.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד יעקב אביעד למערערים, עו"ד משה סטוביצקי למשיבה. 7.11.05).
בע"מ 5082/05 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלוני ואח'
*הכרזת קטין כבר אימוץ כלפי אביו, כאשר זהותו של האב אינה ידועה. *מהי "אפשרות סבירה" לזהות את ההורה כדי שלא לתת צו אימוץ ללא ידיעתו(מחוזי י-ם - ע"מ 707/05 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. הקטין שעניינו עומד לדיון נולד ביום 16.8.2004 למשיבה 3 (להלן - האם), רווקה ילידת 1984, שהרתה בעת שירותה הצבאי. חברה, אביו של הקטין, לא האמין לה כי הרתה ממנו ומאז ניתק כל קשר עימה. נסיונות האם ליצור עימו קשר לא צלחו. כשהאם היתה בחודש השביעי להריונה, הביעה רצון למסור את התינוק העתיד להיוולד לאימוץ. ששה ימים לאחר לידתו חתמה האם בפני פקידת סעד על הסכמת הורה לאימוץ וביקשה כי התינוק יימסר למשפחה שאימצה את בתה מהריון קודם ללא נישואין. היא סירבה למסור פרטים על אביו של הקטין, פרט לדתו, גילו, מוצאו, עיסוקו ומצבו המשפחתי. בהמשך מסרה גם את עיר מגוריו ואת שמו הפרטי, לאחר שהשתכנעה כי המידע לא ישמש לצורך ניסיון לאתר את האב, וכי המידע חשוב לטובת הקטין, אם לצורך איתור מחלות תורשתיות ואם כדי למנוע אפשרות של נישואי אחים. המבקש הגיש לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה להכריז כי הקטין הינו בר אימוץ וכי נתמלא לגביו, ביחס לאביו, התנאי הקבוע בסעיף 13(1) לחוק אימוץ ילדים, (להלן: חוק האימוץ), כי אין אפשרות סבירה לזהות את אבי הקטין ולברר דעתו. לבקשה צורף תסקיר של פקידת סעד בו צויין כי אף גבר לא התעניין בקטין ולא טען לאבהות. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ, ופסק כי נוכח ריבוי הפרטים המאפשרים לזהות את האב ללא מאמץ רב, אין לקבוע כי "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה". על פסק הדין הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי שדחה את ערעורו של המבקש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל ברוב דעות, בפס"ד מפי הנשיא ברק נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.
ב. הנשיא ברק: סעיף 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים קובע: "באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט... להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה: (1) אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו". מבחינה מעשית, טכנית, עומדים לרשות המדינה אמצעי חקירה מגוונים, אשר אם יופעלו יביאו בסופו של דבר, במרבית המקרים, לחשיפת זהותו של האב. השאלה היא אם רשאי ביהמ"ש - במקרה של "אם סרבנית" - להסתפק בדברי האם ולקבוע כי אין "אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו". השאלה אינה אם קיימת דרך מעשית לברר את זהות האב, אלא אם קיימת דרך סבירה לעשות כן. אם האפשרות לזהות את ההורה כרוכה בפגיעה קשה בערכים, מבלי שמולה עומדת תועלת הולמת, היא אינה אפשרות סבירה. שיקול מרכזי נוסף הוא השיקול של טובת הקטין; אינטרסים וזכויות של האם; האינטרס הציבורי הכללי, התומך בידיעת זהותם של ההורים הביולוגים, ידיעה הדרושה למשל לצורך מניעת נישואי קרובים. יחד עם זאת, מדובר במחיר חברתי הכרוך בהפעלת אמצעים שונים לאיתור האב. חלק מאמצעים אלה, כגון אמצעי חקירה "פולשניים" החודרים את מעטפת הפרטיות של האזרחיים (בילוש ומעקב, האזנות סתר וכדומה) עשויים להביא להתערבות קשה של השלטון בחיי הפרט, המשפחה והקהילה.
ג. במקרה שלפנינו אין קיימת אפשרות סבירה לזהות את האב, למצאו או לברר דעתו. כששיתפה האם את האב באפשרות כי הרתה לו, הוא גילה חוסר עניין וניתק את יחסיו עמה. האם מסרבת בתוקף לגלות פרטים על האב, מתוך חרדה שדבר ההיריון והלידה ייוודע להוריה ולסביבתה הקרובה, ואם הסוד ייחשף, יתגלע משבר חריף במשפחתה, עד כדי "מלחמת עולם". זיקתו של האב אל הקטין מתמצית בזיקה הביולוגית. האב ידע על האפשרות שהאם בהיריון ובחר להתעלם מכך. מבחינת הקטין, הסיכוי כי יזכה לגדול אצל האב הביולוגי, היה ותתברר זהותו, הוא לא גבוה. האם מסרה לפקידת הסעד פרטים מסוימים אודות האב. ואף נאותה להפקיד בתיק האימוץ את שמו המלא של האב, כך שזהותו של האב תגולה לקטין בהגיעו לבגרות. המידע נמסר תחת הבטחה מפורשת כי לא ישמש לאיתור האב במסגרת הליך האימוץ. המידע נמסר במסגרת יחסי אמון, ואין לעשות בו שימוש שלא למטרה בגינה נמסר. אי לכך, יש לקבל את הערעור ולהכריז כי הקטין הינו בר-אימוץ כלפי אביו.
ד. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): הרשות המוסמכת לא מיצתה את חובתה לפעול לזיהויו ואיתורו של האב הנעדר. הרשות לא עמדה בנטל החל עליה, ולא הניחה את הדעת נכון לעת זו כי "אין אפשרות סבירה" לאתר את האב הנעדר. חובתה של הרשות לזהות ולאתר את האב הנעדר היא חובה עצמאית ובלתי תלויה ברצונה של האם. עליה לנקוט אמצעים אובייקטיביים ומידתיים כדי לעמוד בחובה זו. היא לא נקטה פעולות כלשהן למיצוי החובה החלה עליה, ולפיכך נכון לעת זו, לא נתבססה כראוי עילת בר אימוץ של הקטין כלפי אביו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, פרוקצ'יה, גרוניס, נאור, ארבל. עו"ד מיקי חשין למערער, עוה"ד לימור סולומון ונפתלי מהגר למשיבים. 26.10.05).
ע.א. 971/03 + 1029/03 + 1250/03 - אבנר בגא נגד אלי מלול ואח'
* ע.א. 971/03 + 1029/03 + 1250/03 - אחריות בנזיקין של בעלי משאית לא ממוגנת להובלת מים ושל המדינה, כאשר המשאית נשלחה בשיירה צבאית למוצב בלבנון ונהגה נפצע בהתקפת יריות על השיירה. *דחיית טענת "סיכון מרצון" של נהג שנשלח ע"י מעבידיו להוביל מים למוצב בלבנון במש(מחוזי חיפה - ת.א. 10669/96 - ערעורים וערעור שכנגד הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערער (להלן: בגא), עבד כנהג עבור המשיב (להלן: מלול), שהוא בעל משאית להובלת מים (להלן: המשאית). המשיבה 2, חברת הובלות, (להלן: גרינברג), הזמינה ממלול מעת לעת עבודות הובלה של מים. לצורך ביצוע עבודת הובלה של מים למוצב צה"ל בדרום לבנון, צורפה המשאית, שלא היתה ממוגנת, לשיירה צבאית. במהלך הנסיעה, בהיותה מחוץ לגבולות מדינת ישראל, הותקפה השיירה על-ידי מחבלים. בגא, נפגע ואושפז במשך כארבעה חודשים בשל פציעותיו. בתביעה שהגיש בגא נגד מלול, נגד גרינברג ונגד המדינה, טען, בעיקר, כי הנתבעים אחראים ברשלנות כלפיו, בכך שלא מיגנו את המשאית. הנתבעים שלחו הודעות צד ג' זה לזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה בקבעו כי מלול וגרינברג התרשלו בכך שלא מיגנו את המיכלית, ולמדינה יש לייחס רשלנות בשל כך שלא אסרה על משאית בלתי-ממוגנת, את הכניסה ללבנון. בית-המשפט דחה את טענת הנתבעים כי היה על בגא לתבוע את זכויותיו מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, וכי יש לייחס לבגא רשלנות תורמת, והסתכנות מרצון. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי בחלוקת האחריות ישאו מלול וגרינברג ב-%80 ואילו המדינה תשא ב-%20 אחוז. בנוגע לגובה הנזק ולסכומי הפיצוי, אימץ בית-המשפט את קביעות המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), לעניין שיעור הנכות הרפואית ופסק לבגא פיצויים בפריטים שונים, כאשר בגין הפסד השתכרות הורה לנכות מסכום הפיצויים %15 מס הכנסה. בערעור שכנגד טוענת המדינה כי עומדת לה חסינות מפני אחריות בנזיקין מכוח סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), בשל היות האירוע נשוא התביעה "פעולה מלחמתית". לגופם של דברים טוענת המדינה,
וכן טוענים המערערים שכנגד האחרים, כי לא התרשלו, שכן לא היתה אפשרות מעשית למגן את המשאית. גרינברג ומלול טוענים עוד כי פעלו לפי הוראותיה של המדינה. לבסוף מלינה גרינברג על כך שביהמ"ש לא התייחס להודעות לצד ג' שהוגש. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. לטענת החסינות של המדינה - סעיף 5 הנ"ל קובע כי אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צה"ל. אין צורך להכריע בשאלה אם האירוע שבמהלכו נפגע בגא היה "פעולה מלחמתית" אם לאו, שכן הרשלנות המיוחסת למדינה נוגעת לכך שלא אסרה ואף איפשרה את הצטרפותו של בגא לשיירה, למרות שידעה או שהיה עליה לדעת כי המשאית בה נהג איננה ממוגנת. מחדל זה דבר אין לו עם פעולותיהם של החיילים בעת ההיתקלות עצמה.
ג. במישור העקרוני, טוענים מלול וגרינברג כי יש לראותם כמי שקיימו את חובת הזהירות החלה עליהם כמעבידיו של בגא בכך שנשמעו להוראותיה של המדינה, אשר לא דרשה מהם למגן את המשאית. לחלופין טענו כי הדרישה למיגון המשאית אינה סבירה משום שהיא כרוכה בעלויות עצומות. אכן, אין לדרוש ממעביד כי יפעל בניגוד להוראות הצבא או כי יקבע הוראות בטיחות משלו, העומדות בניגוד להוראות הצבא. ברם, הרשלנות נעוצה בכך שלא דאגו למגן את המשאית מבעוד מועד ובטרם הצטרפה המשאית לשיירה הצבאית ונכנסה לדרום לבנון. המדינה לא הורתה להם שלא למגן את המשאית, אלא הותירה את שאלת המיגון לשיקול דעתם. משכך, היה עליהם להפעיל בהקשר זה שיקול דעת זהיר ואחראי ולדאוג למיגון הנדרש.
ד. אשר לטענת גרינברג ומלול כי החיוב למגן את המשאית, מטיל עליהם נטל בלתי סביר מבחינה כלכלית משום שהם נדרשים לנקוט אמצעי בטיחות שאינו עומד ביחס הולם לנזק שניתן לצפותו בנסיבות העניין - הנתבעים לא הביאו כלל ראיות פרטניות לעניין עלויות המיגון. זאת ועוד. ההסתברות הגבוהה להתממשות הפגיעה והנזק המהותי הצפוי לניזוק - עד כדי אובדן חיים - מחייבים עריכת איזון אשר בו יינתן משקל יתר לאינטרס הניזוק ואילו האינטרס של המזיק לחסוך בהוצאות צריך לסגת מפניו ומשקלו פחות. המדינה טענה כי אין לדרוש ממנה להתייחס אל כלי הרכב האזרחי שהצטרף לשיירה בסטנדרטיםמחמירים מאלה שלפיהם התייחסה אל כלי הרכב הצבאיים שנסעו בה - טענה זו אין לקבל. העובדה שכלי הרכב הצבאיים בשיירה לא היו ממוגנים היא כשלעצמה אינה מלמדת דבר על סטנדרט הזהירות שבו מחוייבת המדינה.
ה. אשר לטענה כי בגא חזר לעבודתו כנהג משאית לאחר שהיה מעורב באירוע ירי קודם בלבנון ובעשותו כן בחר לסכן עצמו מרצונו - שלילת אחריותו של מזיק בשל הסתכנות מרצון של הניזוק מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ידיעת הניזוק אודות הסיכון; חשיפתו לסיכון; ורצונו לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, דהיינו לכך שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק. במקרה שלפנינו, הוציא בגא את לחמו כנהג משאית ולצורך כך ביצע, בין היתר, נסיעות מסוכנות אל מוצבי צה"ל בדרום לבנון. אכן, בגא כבר חווה בעבר היתקלות וירי לעבר שיירה שבה נסע, אולם, בכך בלבד אין כדי ללמד כי חשף עצמו מרצון לסכנת הפגיעה ולהשלכות המשפטיות הנובעות מכך. כבר נפסק כי עד שייחשב הניזוק כמי שחשף עצמו מרצון לסיכון, יש להראות כי לא פעל מתוך לחצים אשר מנעו ממנו את האפשרות לקבל החלטה חופשית, ובדרך כלל, אין לומר כי נתונה בידי עובד בחירה חופשית להסתכן או שלא להסתכן בבצעו את העבודה שהטיל עליו מעבידו.
ו. אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים - נראה כי אחריותה של המדינה כמי שלא אסרה על כניסת המשאית הבלתי ממוגנת לשטח דרום לבנון, אינה נופלת בעוצמתה מרשלנותם של מלול וגרינברג שבחרו שלא למגן את המשאית. נראה, איפוא, על פני
הדברים, כי יש מקום להגדיל את חלקה של המדינה באחריות משיעור של %20, אותו קבע בית משפט קמא, לכדי שיעור של %50. דא עקא, ההכרעה בחלוקת האחריות בין המזיקים צריכה דיון והכרעה בהודעות לצד ג' שהגישו הנתבעים זה כנגד זה. משלא דן ביהמ"ש בטענות אלה ולא הכריע בהן, טרם הבשילה העת להכריע בשאלת חלוקת האחריות בין המזיקים לבין עצמם. ככל שהדבר נוגע לחבותם של הנתבעים כלפי בגא, יש לראותם כחייבים ביחד ולחוד, שכן עניין לנו בנזק אחד שאינו ניתן להפרדה.
ז. חלק הארי של הטענות שהעלו בגא מזה והנתבעים מזה לעניין סכומי הפיצוי שפסק בית משפט קמא אינו מצדיק את התערבות ביהמ"ש שלערעור. פרט לפריטים אלה: בית משפט קמא העמיד את שיעור הנכות הרפואית הכוללת של בגא בתחום האורתופדי ובתחום הנפשי על %57.5, בהתבסס על קביעות המל"ל ועוד פסק כי נכותו התפקודית של בגא חופפת את זו הרפואית. בטעות הוסיף ביהמ"ש נכות נפשית בשיעור %10 לשיעור הנכות הרפואית שקבע המל"ל לבגא, למרות שהנכות הכוללת שקבע המל"ל בשיעור %52.75 כבר כללה בחובה את הנכות הנפשית האמורה. לכן יש להפחית את שיעור הנכות הרפואית ולהעמידה על %52.75, ובהתאמה יש להפחית גם את שיעור הנכות התפקודית. בחישוב הפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד שגה בית משפט קמא בהפחיתו %15 מבסיס הפסד השכר, שכן על פי ההלכה הפסוקה יש לחשב הפסדי שכר בתביעות נזיקין, שאינן תביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לפי השכר ברוטו, ללא הפחתת מס. נוכח הפחתת שיעור הנכות כאמור, יש להפחית בהתאמה גם את סכום הפיצוי שנפסק עבור הפסד השתכרות לעתיד. לעומת זאת, הפחתת שיעור הנכות אינה מצדיקה שינוי בסכומי הפיצוי ביתר ראשי הנזק.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יוסף גולד למערער, עוה"ד יפתח קיפרמן, ארנון גל ומיקי חשין למשיבים. 10.11.05).
ע.א. 4553/04 + 4352/04 - דן בן נון וציונה נוני מקסוול נגד כורש עובדיה
*פירוש מסמך המצביע לכאורה על "ויתור" על זכויות במקרקעין(מחוזי ת"א - ת.א. 1531/94 - הערעור נתקבל).
א. המערערים הם יורשיו על פי צוואה וחליפיו של דוד דמארי (להלן: התובע) שנפטר בעוד התביעה שהגיש תלויה ועומדת. התובע עתר להצהיר כי הוא בעל זכויות החכירה בחלק מחלקת מקרקעין במושב טירת שלום, שליד נס-ציונה (להלן: החלקה). החלקה היא בבעלות הקרן הקיימת לישראל ומנוהלת על ידי מינהל מקרקעי ישראל. החוכר המקורי של כל החלקה היה שלמה עובדיה כורש ז"ל (להלן: עובדיה), אשר נפטר בשנת 1956. הנתבעים הינם בעלי הזכויות בחלקה , כולל יורשיו של עובדיה. התובע הספיק להגיש תצהיר לבית משפט קמא והחל להיחקר בחקירה נגדית. בתצהירו מסופר כי עלה מתימן בשנת 1933. בשנת 1935 בא יחד עם הנתבע 11, שלום דמארי (להלן: שלום), לבקר את עובדיה, אותו הכיר עוד מתימן. עובדיה ביקש מהשניים לבוא לגור בטירת שלום ובתמורה נתן לכל אחד מהם חלקה קרקע לבנות עליה את בתיהם. לטענתו, אבד לו מסמך עליו חתם עובדיה. בשנת 1992 פנה למינהל והובהר לו כי בעוד זכויותיו של שלום בחלקה הועברו על שמו של שלום, זכויותיו-שלו לא נרשמו במינהל. ביהמ"ש קמא קבע כי תושבים בטירת שלום באותה תקופה "הקצו" או "הפרישו" אדמות לתושבים אחרים, כדי שיבואו ויגורו בטירת שלום וישתתפו בשמירה מפני התקפות ליליות שהיו באותה עת. אולם, לדעת ביהמ"ש, ויתר התובע על זכותו. על הויתור למד ביהמ"ש ממכתב שנשלח ע"י עו"ד בשמו של שלום (להלן: המכתב) ושבו נאמר: "כפי שנודע לכם בהזדמנות הנ"ל, מר דוד דאמרי [התובע] אינו מעונין כעת בהפרשת שטח של דונם אחד... לטובתו הוא". הערעור נתקבל.
ב. מדובר בתביעה נגד עזבון, ובתביעה זו יש נטל ראיה מוגבר. אין ליורשיו של עובדיה מידע על מה שבאמת התרחש בשנים עברו. לתצהירו של התובע יש לתת משקל מועט, כיוון שלא נחקר עליו. ברם חומר הראיות, מלמד כי באמצע שנות השלושים, בתקופת ה"מאורעות", היו בטירת שלום מתיישבים ותיקים ומתיישבים חדשים. הותיקים "הפרישו" מהקרקעות שחכרו לטובת החדשים. המתיישבים החדשים תיגברו את הישוב ועסקו בשמירה. התובע מופיע כמספר 7 ברשימת מי שלטובתם "הופרשו" קרקעות על ידי המתיישבים הותיקים, ושלום כמספר 11. התובעים-המערערים עמדו איפוא, בעזרת מסמכים נושנים ועדויות בעל פה, בנטל הראיה המוגבר המוטל עליהם בתביעה נגד עזבון. הם הוכיחו כי התובע זכאי היה לכך שעובדיה "יפריש" לו אדמה מחלקתו, קרא - יוותר לטובתו על זכות חכירה.
ג. באשר לפירושו של המכתב, בו לכאורה ויתר התובע על זכות החכירה - במכתב מצויין שהתובע אינו מעוניין ברישום על שמו "כעת". ניתן להבין מדוע לא רצה התובע "כעת", בשנת 1953, ברישום. הדבר היה כרוך בעלויות כספיות כבדות. מאידך, קשה להבין מדוע יוותר, סתם כך, ויתור סופי ומוחלט על זכויותיו. על כן יש להצהיר כי שלמה עובדיה התחייב כלפי התובע לוותר לטובתו על זכויות החכירה ב-1000 מ"ר מהחלקה הנדונה והבאים מכוחו של שלמה עובדיה מנועים מלהתכחש להסכמה זו. הבית, שמקומו ידוע, הוא חלק מהקרקע שעובדיה התחייב להעביר.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אברהם קטלן למערערים, עוה"ד אלדד כורש, שירי בכר, יעקב אבישי ומיכל שרביט למשיבים. 10.11.05).
ע.פ. 11088/04 + 10721/04 + 10670/04 - דרור יעיש ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעת שני שוטרים בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות "בנוכחות אחרים" והחמרה בעונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 966/99 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו והערעור הנגדי נתקבל).
א. ביום 16/6/99, לאחר חצות הלילה, הוזעקו שני המערערים, אשר שימשו כשוטרי סיור בערד, לאזור המלונות שליד ים המלח, בשל חשד שהתבצע שם אירוע פלילי, כלפי עובדת זרה מרוסיה (להלן: המתלוננת). משהגיעו לאזור המלונות, התברר להם, שלא היה כל אירוע פלילי. לאחר זאת, הציעו המערערים למתלוננת להסיעה לערד והמתלוננת נענתה להצעתם. המערער 1 נהג בניידת, המערער 2 ישב לצידו, והמתלוננת ישבה במושב האחורי. במהלך הנסיעה, פנה המערער 1 למתלוננת ושאל אותה אם תהיה מוכנה לעשות לו עיסוי וזו השיבה בשלילה. השניים איימו עליה שלא יחזירוה הביתה אם לא תקיים איתם יחסי מין. בהמשך החל המערער 2 לנהוג והמערער 1 עבר למושב האחורי ואנס את המתלוננת. משהגיעו לערד, ירד המערער 1 מהמכונית סמוך לתחנת המשטרה. המערער 2 המשיך להסיע את המתלוננת לאזור שומם ודרש כי תקיים עימו יחסי מין ולאחר מכן הסיעה למקום מגוריה והם נפרדו. לאחר מספר חודשים, בהיותם בתפקיד, הגיעו המערערים ושוטר נוסף לביתה של המתלוננת. משהבחינה בהם טרקה את דלת הכניסה של דירתה והמערערים עזבו את המקום. לאחר זאת, סיפרה המתלוננת למעבידה על מעשי המערערים והתלוננה במשטרה. בהמשך ביקשו המערערים מהמעביד שיפנה למתלוננת כדי שתחזור בה מתלונתה וזו נענתה לבקשת המעביד. המערערים הורשעו בעבירות של אינוס, הפרת אמונים, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. ההרשעה התבססה על גירסת המתלוננת. ביהמ"ש גזר למערערים מאסר בפועל של 24 חודשים ומאסר על תנאי של 12 חודשים. ערעורי המערערים על הרשעתם ועל חומרת העונש נדחו וערעור המדינה על סעיף ההרשעה ועל קולת העונש נתקבל.
ב. בערעורם, טוענים, המערערים, בין היתר, כי יחסי המין היו בהסכמה וכי גירסת המתלוננת רצופה סתירות, בנוגע לאופן התנהלות העניינים, כמו גם אופי המעשים. בנוסף, טוענים המערערים, כי המתלוננת הינה עדה מעוניינת או שעדותה עדות כבושה. טענות אלה אין לקבל. המתלוננת העידה עובר להכנותיה לחזור לרוסיה. כל רצונה של המתלוננת, לאורך הפרשה כולה, היה למנוע מעצמה להסתבך, עקב חששה לפיטוריה כאשר עבור הזכות לקבל אישור חוקי לעבוד, היא שילמה סכומי כסף רבים. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, ואין זה המצב בענייננו. לפיכך, יש לדחות את ערעוריהם של המערערים.
ג. מאידך יש לקבל את ערעור המדינה על סעיף ההרשעה, ולהרשיע את המערערים לפי סעיף 345(א)(1), בנסיבות סעיף 345(ב)(5) לחוק, בגין אירוע האינוס של המערער 1, היינו אינוס בנסיבות מחמירות, קרי - "בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם". כאשר הגיעו שני המערערים בניידת המשטרה לאזור המלונות, הסבירה להם המתלוננת שהיא עובדת כחדרנית במלון "היאט", נתנה להם את כרטיס העובד שלה, והם החזיקו בו. עקב כל ההתנהלות שסבבה את כרטיס העובד, חשה המתלוננת כי היא איננה נמצאת במצב בו יכולה היתה לצאת מהניידת בלי הכרטיס. המעשים המיניים שביצע המערער 1, נעשו בנוכחותו המלאה של המערער 2. סביר להניח, כי עצם החלפת מקומות עם המערער 1 מעידה על כך כי היה מודע לאשר עתיד להתרחש. בזאת, יש בכדי לספק את אלמנט הנוכחות לצורך הרשעת המערער 1 "בנסיבות מחמירות". בנוגע למערער 2 - יש להרשיעו כמבצע בצוותא לעניין האינוס, אשר ביצע המערער 1.
ד. אשר למידת העונש - המערערים הפרו את החוק בעת היותם אנשי משטרה המכירים ובקיאים בחוק ומופקדים על השמירה עליו. יש להחמיר בענישתם הן לשם שיקולי הרתעה, והן על מנת להחזיר לציבור את האמון במשטרת ישראל ועובדיה, ולהראות, כי יש מי ששומר ומפקח על השומרים, כאשר אלו פועלים בניגוד מוחלט למהות תפקידם. אלמלא הזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות, היה מקום להחמיר בעונש במידה ניכרת, אולם בהתחשב בזמן שחלף, וכן בכלל, לפיו ביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את העונש שהיה גוזר בערכאה ראשונה, יועמד ענשם של המערערים על 42 חודשי מאסר לריצוי בפועל. עונש המאסר על תנאי יוותר על כנו.
(בפני השופטים: בייניש, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד ששי גז, קובי בן שעיה ושמואל זילברמן למערערים, עו"ד אריה פטר למשיבה. 7.11.05).
ע.א. 8872/02 - זכריה וחנה ארגוב נגד מרדכי ושמחה בן שלום
*הסכמות של בעלי דירות בבית משותף לבניה ברכוש המשותף והתנהגות הצדדים בהתאם לעקרון תום הלב (הערעור נתקבל).
המערערים והמשיבים הינם בעלים של זכויות בבית בן שתי דירות בנתניה, כל אחד בדירה אחת. באמצע שנות ה-90, ביקשו המערערים להגדיל מחסן קטן בחצר הבית המשותף. המשיבים הסכימו לכך וחתמו על התוכנית שהוגשה להם, ומשהתברר למשיבים כי המערערים מבקשים בעצם לבנות חניה מקורה מול סלון ביתם, ביטלו את הסכמתם לבניה. בהמשך חתמו הצדדים על זכרון דברים שלפיו המערערים יהיו רשאים לבנות חניה מקורה בתנאים מסויימים. משהתברר למשיבים, כי המערערים הופכים את המבנה לדירת מגורים, הגישו למפקח על הבתים המשותפים תביעה נגד המערערים וכן פנו לעיריית נתניה בתלונה הנוגעת לחריגות בניה שבוצעו. לאחר הליכים שונים בפני ועדות התכנון הגישו המשיבים לבית-המשפט המחוזי תביעה בה ביקשו ליתן נגד המערערים צו מניעה האוסר עליהם לבנות בתחום הרכוש המשותף
בבניין, וכן צו עשה, להרוס את המבנה שבנו בחצר הבית. המערערים הגישו תביעה שכנגד במסגרתה ביקשו להורות על הריסתו של מבנה אותו בנו המשיבים בחצר הבית וכן צו מניעה קבוע, האוסר על המשיבים לעשות שימוש במבנה כיחידת דיור. בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבים והוציא צו מניעה האוסר על המערערים לבנות בתחום הרכוש המשותף. אשר לתביעה שכנגד קבע בית-המשפט כי המבנה שבנו המשיבים נבנה על-פי היתר שנתקבל כדין וכי מפאת הזמן הרב שעבר מאז - 11 שנים - מנועים המערערים להעלות כל טענה נגד בניית המבנה. הערעור נתקבל.
שתי שאלות מרכזיות עומדות בערעור זה: האחת, מהן ההסכמות שהושגו בין הצדדים לשם בניית החניה ו/או המחסן- והשנייה, האם נעשה ע"י מי מהצדדים שימוש לרעה בזכות שניתנה, בניגוד לעקרון תום-הלב. הן השאלה מה היו הסכמות הצדדים והיקפן והן השאלה האם נהגו הצדדים בהתאם לעקרון תום-הלב או שמא עשו שימוש לרעה בזכותם, טעונות בירור עובדתי ומשפטי. בירור כזה לא התקיים בפני ביהמ"ש המחוזי. לפיכך, יוחזר התיק לביהמ"ש קמא לבירור מחודש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד אריה דנציגר ושמואל פלגר למערערים, עו"ד ניסן שריפי למשיבים. 7.11.05).
רע"פ 6138/05 - גיהאד נמלה נגד מדינת ישראל
*בצמח של סמים יש לקחת בחשבון לצורך הענישה את משקל הצמח כולו, כולל השורשים ולא רק את התפרחת של הצמח (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בכך כי החזיק ב- 15 גרם נטו של סם קנאבוס לשימוש עצמי, וכן גידל צמח קנאבוס במשקל של לפחות 7360 גרם. בימ"ש השלום גזר על המבקש 30 חודשי מאסר, מהם 18 חודשים לריצוי בפועל. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור של המבקש ועתה טוען המבקש כי לעניין העונש, ראוי היה לקחת בחשבון רק את משקל התפרחת של צמח הקנאבוס, אשר נתפס ברשותו, ולא את משקל הצמח כולו. כן טוען המבקש, כי רף הענישה גבוה מהנהוג בעבירות מסוג זה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל הוא, כי אין בטענה נגד חומרת העונש כשלעצמה, כדי ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. אשר לטענת המבקש כי ראוי היה לקחת בחשבון רק את משקל התפרחת של צמח הקנאבוס אשר נתפס, ולא את משקל הצמח כולו - סעיף 1 לפקודת הסמים המסוכנים מגדיר את המונחים "סם מסוכן" ו- "קנבוס", ובתוספת הראשונה לפקודה נאמר: "קנבוס" - כל צמח מהסוג קנבוס (sibanaC) וכל חלק ממנו, לרבות שרשיו, אך למעט שמן המופק מזרעיו", לפי ההגדרות האמורות, עבירות הסמים בהן הורשע המבקש חלות על החזקתו וגידולו של כל חלק מחלקי צמח הקנאבוס. עוד נסיבה לחומרה היא העובדה שהמבקש גידל את הצמח לאורך כל התקופה בה ריצה מאסר בדרך של עבודות שירות בתיק קודם. אף מטעם זה, אין מקום להתערב בעונש.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יעקב שקלאר למבקש, עו"ד שאול כהן למשיבה. 8.11.05).
רע"פ 6455/05 - אברהים אל נסאסרה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים (הבקשה נדחתה).
ביום 26.5.03 בסמוך לשעה 50:05 הסיע המבקש שוהה בלתי חוקי תושב אזור יו"ש. במשפטו הודה בביצוע עבירה של הסעה שלא כדין וצירף שלושה תיקים נוספים, שעניינם עבירת מאותו סוג. בימ"ש השלום גזר על המבקש 10 חדשים מאסר בפועל, שנה על תנאי, וקנס בסך 10,000 -. רישיון הנהיגה של המבקש נפסל
למשך שנה בפועל ושנה על תנאי. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש טוען כי נסיבותיו האישיות הן מסוג הנסיבות המצדיקות חריגה ממדיניות הענישה המחמירה, שכן הוא בן 50, נשוי ובעל משפחה ברוכת ילדים, חי עם הוריו הנתמכים בעזרה סיעודית ותמך זמן רב בבנו, אשר סבל תקופה ארוכה ממחלה ממארת ממנה נפטר. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, והבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי. אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. גם לגופו של ענין, נוכח חומרת העבירות שביצע המבקש ולנוכח העובדה, כי מדובר באדם ששב ומבצע עבירות רבות מאותו סוג ועוצם עיניו כלפי זהות נוסעיו באופן שמסכן את הציבור, אין טעם המצדיק הימנעות מעונש של מאסר בפועל.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ואאיל עבאדי למבקש, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 7.11.05).
בג"צ 8347/05 - רוחמה יוסף נגד משטרת ישראל
*היקף הביקורת השיפוטית של בג"צ על החלטה להפסיק שירותו של שוטר או שוטרת (העתירה נדחתה).
העותרת גוייסה למשטרה באוקטובר 1998 ושירתה בה כחוקרת כשבע שנים עד לפיטוריה ביום 27.7.2005. במהלך תקופת השירות הוצבה העותרת ביחידות שונות ברחבי הארץ ובאוגוסט 2004 יצאה לקורס "חוקר מתקדם" במרכז ללימודי משטרה. על רקע כשלים שאותרו בהתנהלותה ובתפקודה של העותרת במסגרת הקורס, החליטה ועדת ההערכה של הקורס להדיחה ממנו ואף המליצה לגורמים המוסמכים לשקול את פיטוריה מן המשטרה. בעקבות המלצה זו נערך לעותרת שימוע בפני ועדות הערכה מרחבית ומחוזית ושתי ועדות אלה המליצו על פיטוריה. בעתירתה טוענת העותרת כי פיטוריה מן המשטרה נעשו שלא כדין. המשיבה טוענת בתגובתה כי העותרת פוטרה בשל אי התאמה לתפקיד. העתירה נדחתה.
הביקורת השיפוטית על החלטות הרשות המוסמכת בדבר הפסקת שירותם של שוטר או שוטרת, מופעלת, ככלל, על פי אמות המידה הנוהגות במשפט הציבורי לעניין ביקורת על החלטות מינהליות. אך נוכח מרווח שיקול הדעת הרחב המסור למערכת המשטרה, כמו גם למערכת הצבאית, לקבוע את התאמתו או אי התאמתו של אדם לשרת בשורותיה, נוהג בג"צ איפוק רב בעניינים אלה וגדר התערבותו בהם הינו דרך כלל מצומצם וצר. מתגובת המשיבה וצרופותיה עולה, כי ההחלטה על פיטוריה של העותרת נתקבלה משיקולים ענייניים ובהתבסס על תשתית עובדתית ראויה, שהצטברה לאורך שנות שירותה.
(בפני השופטים: בייניש, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד דניאל בן עמי לעותרת, עו"ד מיכל לייסר למשיבה. 8.11.05).
ע.פ. 7187/05 - יבגני גולדמן נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירת שוד בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, בן 43, הגיע לסניף דואר ומשביקש לקבל כסף והמתלוננת, פקידת הסניף, הלכה לבדוק אם מצוי כסף בכספת, תקף את המתלוננת ונטל מן הכספת כ-30 אלף -. הוא הורשע על פי הודאתו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. מתסקיר שירות המבחן עולה כי הוא חולה במחלת פרקינסון, מצוי במצוקה וזקוק למינון גדול של כדורים כדי לתפקד. ביהמ"ש המחוזי נדרש לחומרת העבירה מזה ולנסיבות האישיות מזה, ציין, כי אכן ראוי להתחשב במצבו
הרפואי, הפיסי והנפשי של המערער, שאולי הביאו לביצוע המעשה, אך עדיין המדובר בעבירה חמורה ביותר שאינה מצדיקה שליחתו לעבודות שירות בלבד, כפי שעתרה הסניגוריה. בשקלול הנסיבות הטיל ביהמ"ש על המערער עונש של 10 חודשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
תסקיר משלים של שירות המבחן שהוגש בערעור ציין את מצבו האישי והכלכלי הירוד של המערער, את השתכרותו המועטה - 1,100 ש"ח לחודש המשמשים גם לתרופות - ואת חובותיו, והמליץ לשקול ענישה שניתן להמירה בעבודות שירות. "לא בלב קל כל עיקר" הוחלט להפחית בעונש המאסר ולהעמידו על שישה חודשים שניתן יהא לרצותם בעבודות שירות, תוך שעונש המאסר על תנאי יישאר בעינו. אכן, המדובר בעבירת שוד, הראויה לענישה מחמירה. ואולם, המקרה הוא חריג, ולעתים לא קרובות אמנם יימצאו חריגים כאלה גם בעבירות חמורות, בשל נסיבות אישיות מיוחדות. המדובר באדם ללא עבר פלילי, שהחיים לא היטיבו עמו עד הנה. מחלת הפרקינסון בה הוא לוקה מגיל צעיר היא מן המחלות הכרוניות המעיבות תדיר על חייו של אדם. תסקירי שירות המבחן מתארים גם מצוקה כלכלית קשה. נראה כי בשילוב הנסיבות יש כדי להטות את הכף לראיית המקרה כיוצא דופן ולהקלה בעונשו.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עלא אלדין עתאמנה למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 7.11.05).
בש"א 6839/05 - צח אורני ואח' נגד AB SVENSKA STEEL WESTREN ואח'
*דחיית בקשה לאיחוד תביעות (בקשה לאיחוד דיון בשלוש תובענות - הבקשה נדחתה).
משיבה 2 הגישה תביעה נגד המבקשים (ביום 11.4.2000) לביהמ"ש המחוזי בת"א. המבקשים הגישו נגד משיבים 5-2 ו-7-8 (ביום 19.6.2000) תביעה לביהמ"ש המחוזי בת"א. כעבור 4 שנים הגישו המבקשים נגד המשיבים 7-1 תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים. כל התובענות מקורן בסכסוך בין בעלי המניות במשיבה 2, חברה העוסקת בתחום מאזני גשר. ההליך בירושלים עניינו זכויות בפטנט העוסק במאזני גשר, ובו ביקשו הנתבעים - המשיבים את דחייתו על הסף בנימוק של הליך תלוי ועומד. בבקשה זו טרם ניתנה החלטה. שני ההליכים המתנהלים בביהמ"ש בת"א נמצאים בשלב מקדמי של הדיונים. בתביעות התנהלו הליכים מקדמיים ממושכים, בין היתר בנוגע לסעדים זמניים, מינוי מומחים, וגילוי מסמכים, לרבות ערעורים על החלטות רשם בסוגיות אלה. בבקשה דנא מתבקש איחוד הדיון בשלוש התובענות בביהמ"ש המחוזי בירושלים. הבקשה נדחתה.
אכן, נראה כי שני ההליכים עוסקים בסוגיות קרובות, והצדדים אף אינם חלוקים על כך. מטרתה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי היא מניעת כפילות הדיון בנושא אחד. אולם, בנסיבות העניין אין מקום לאיחוד התובענות, אשר לא יהיה בו כדי לייעל את הדיון. התובענות בת"א מתבררות מזה כ-5 שנים, ואילו התובענה בירושלים נמצאת אך בראשיתה. המבקשים הם שבחרו להגיש את המרצת הפתיחה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, ובכך הביאו בעצמם לפיצול הדיון בין שני המחוזות. לאלה מתווסף השיהוי הרב בפניית המבקשים לאיחוד הדיון, שכן הבקשה לאיחוד הדיון הוגשה רק כשנה לאחר הגשת התביעה בירושלים, ולא תוך זמן קצר וסביר כנדרש. התרעומת של המבקשים על התמשכות ההליכים בתובענות בת"א, ככל שישנה, אינה מצדיקה העברת הדיון לירושלים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אברהם לוי למבקשים. 3.11.05).