תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 22

רע"א 9626/05 - נציגות הבית המשותף... ת"א נגד יעקב ומיכל אבימור

*רוב אוטומטי" קבוע וקשיח בבית משותף, שאינו נוהג בתום לב, אינו יכול לכפות החלטות על המיעוט(מחוזי ת"א - ע.א. 1410/05 - הבקשה נדחתה).

א. בבית משותף שבו ארבע דירות, שייכות שלוש למשפחת ספוזניקוב, והרביעית למשפחת אבימור (להלן: המשיבים). בתכנית המקורית של הבית הוקצו שני מקומות חניה, שאחד מהם הוצמד לדירת המשיבים והשני לדירות ספוזניקוב. מספר שנים לאחר מכן הורחב פתח הכניסה לחנייה על מנת להקל על החניית ארבעה רכבים. ביום 13.4.04 החליטה האסיפה הכללית של דיירי הבית המשותף על "חידוש הגינה שהיתה קיימת בחזית הבניין" וביטול שניים מתוך ארבעת מקומות החניה. ההחלטה התקבלה בתמיכת משפחת ספוזניקוב, דהיינו, ברוב של %75, ובהתנגדות המשיבים. מהחלו העבודות לחידוש הגינה מנעו המשיבים את ביצוע העבודה. המבקשת עתרה למפקחת על רישום מקרקעין לאסור על המשך השימוש בחניה הכפולה ובקשתה נדחתה. ערעור המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה. נקבע כי מדובר בניצול לרעה של "נציגות הבית המשותף", וביהמ"ש "לא ייתן את ידו לשימוש לרעה ברוב אוטומטי... להשגת מטרות שאינן קשורות לרווחת הדיירים ולמטרות הנציגות". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ביחס לשותפות במקרקעין נקבע בפסיקה כי "הן הרוב והן המיעוט חייבים לפעול בדרך מקובלת ובתום-לב... חוק המקרקעין מעניק לכל אחד מהם כוחות כלפי רעהו. בהפעלת כוחות אלה יש לנהוג בהגינות". חובת האסיפה הכללית לנהוג בתום לב נלמדת, במישרין או בעקיפין, גם מחובת תום הלב של דיני החוזים. עד חקיקתו של חוק המקרקעין משנת 1969 נקט המשפט הישראלי בעמדה לפיה לכל שותף זכות וטו, ואין המיעוט כפוף לרוב. ביסוד השינוי שהביא חוק המקרקעין עמד הרצון להקל על ניצולו היעיל של הנכס, גם בהיעדר הסכמה בין הבעלים. ברם, אין מגמה ראויה זו יכולה לשמש את הרוב כדי לעשות שימוש במעמדו באופן העלול לקפח את זכויות המיעוט.
ג. בנוסף, "לשופט נתון שיקול דעת... בהענקת סעדים הפוגעים בזכויות על פי חוק המקרקעין... היקפו של שיקול דעת זה נגזר מעוצמת פעולתו של עקרון תום הלב". מבלי להתייחס דווקא לפרטי המקרה שביסוד בקשה זו, ברור הוא, כי רוב ומיעוט יש לבדוק לא רק "אריתמטית" אלא גם מהותית; ובמקרה דנן, קיומו של רוב-קבע "קשיח" של שלושה מתוך ארבעה בבית המשותף, מאפשר לערכאות, אף בלא שיהיו כבוחן כליות ולב, להגיע למסקנות שאליהן הגיעו המפקחת וביהמ"ש המחוזי. בנסיבות קשה להלום כי הרוב יוכל לדרוש מביהמ"ש לאכוף את החלטתו.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד צביקה אביב למבקשת. 16.11.05).

ע.פ. 3436/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*קבלת ראיה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות כאשר העד עלה על דוכן העדים וסירב להעיד. *דחיית טענת "הגנה עצמית" באישום של תקיפה. *דחיית ערעור על חומרת העונש כאשר מדובר בפציעה בדקירות סכין(מחוזי לנוער י-ם - ת.פ. 529/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. בעל חנות לממכר פלפל (להלן: שלום) התלונן במשטרה כי המערער כמי תקף נער בעת ששהה בחנותו בשכונת גילה בירושלים. בעקבות אירוע זה הוגש כתב אישום לביהמ"ש לנוער בירושלים נגד המערער. במהלך חמשת החודשים שקדמו להגשת כתב אישום זה, נהג המערער, כך נטען, לפקוד את חנותו של שלום ולדרוש ממנו באיומים $1,500 "כפיצוי" על כך שמסר את שמו למשטרה והכסף שנאלץ לשלם לעורך דינו. כן דרש משלום להעיד בביהמ"ש כי מסר את הודעתו במשטרה מתוך כוונה להתנקם במערער. באחד הימים הגיע המערער - מזוין בסכין - לחנות, שם נכחו אותה עת שלום ושני חבריו, האחים רוני ואסף ראובני. בשלב מסוים התפתח עימות, במהלכו שלף המערער
סכין ודקר את רוני שתי דקירות בידו. כעבור 3 ימים הגיע המערער לחנותו של שלום, וצעק לעברו "אני רוצח אותך, אתה מת", שלף את סכינו ודרש משלום לצאת עמו אל מחוץ לחנות. שלום יצא מהחנות כשהוא נוטל עמו מוט ברזל. מחוץ לחנות החל המערער לתקוף את שלום בסכין, הלה הגן על עצמו באמצעות המוט, כאשר המערער דוקר אותו שלוש דקירות. המערער טען טענת אליבי לגבי האישום הראשון וטענת הגנה עצמית לגבי האישום השני. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשתי עבירות של תקיפה חמורה, בעבירה של סחיטה באיומים ובעבירה של הדחה בעדות. בעקבות ההרשעה נגזרו על המערער 28 חודשים מאסר בפועל, 10 חודשים מאסר על-תנאי ותשלום פיצוי לשלום בסך 5,000 ש"ח ולרוני בסך 4,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. העד המרכזי של המשיבה - שלום - עלה על דוכן העדים, סירב להעיד והמשיבה הגישה את הודעותיו במשטרה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. ביהמ"ש קבע, כי מתקיימות דרישותיו של סעיף 10א וקיבל את ההודעות כראיות. הלכה היא, כי ביהמ"ש בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית-משפט של הערכאה הדיונית. בענייננו, לא עלה בידי המערער להצביע על כך, כי מדובר במקרה חריג שכזה, ולפיכך אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בימ"ש קמא.
ג. לגבי האירוע השני טוען המערער, כי הגן על עצמו מפני תקיפתו של שלום. טענה זו יש לדחות. המערער הגיע לחנותו של שלום בעודו מזויין בסכין, וזאת שלושה ימים לאחר שדקר בחנות זו את רוני. המערער איים על שלום ודרש ממנו לצאת עמו אל מחוץ לחנות. אמנם שלום נענה לדרישה זו ואף נטל עמו מוט ברזל ביוצאו מן החנות, אולם יש לראות בכך ניסיון של שלום להגן על עצמו ולהימנע מגורל דומה לגורלו של רוני. לפיכך, אף דין טענת ההגנה העצמית להידחות.
ד. אשר לגזר הדין - מדובר אמנם בקטין, אולם לחובתו עומדות הרשעות לא מועטות. המערער לא היסס, לא בעבר ולא במקרים הנדונים, להשתמש בסכין אותה הוא נושא בכדי לתקוף ולפגוע בזולת. מדובר בצעיר שבחר לקחת חלק ב"תת-תרבות הסכין", ועל הנוטל בה חלק לשאת בשל כך בענישה משמעותית, חרף גילו הצעיר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד יוסי זילברברג למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 14.11.05).

בש"פ 10203/05 - שמשון סיטרין נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים, כאשר שרות המבחן הגיש בבימ"ש קמא שלושה תסקירים בהם תמך בשחרור הנאשם בערובה. *ביטול מעצר עד תום ההליכים כאשר בהחלטת המעצר נאמר כי "הנאשם לא הוכיח כי שינה את השקפתו האידיאולוגית" והנאשם הביע חרטה על מעשיו(מחוזי ב"ש - ב.ש. 21354/05 - ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר עומד לדין בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע באשמת ביצוען של מספר עבירות, הקשורות לאירועים שהתרחשו ערב פינוי הישובים היהודיים מרצועת עזה, כאשר באזור שכונת המואסי התרחש עימות בין תושבים מקומיים לאזרחים ישראלים, וביניהם העורר. בשלב מסויים עצרו החיילים נער פלסטיני שיידה אבנים ומספר אזרחים ישראלים תקפו אותו. על פי כתב אישום שהוגש, נמנה העורר על התוקפים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר, וכחלוף חודש ביקש העורר עיון חוזר וביהמ"ש הורה על הגשת תסקיר מעצר. בתסקירו ציין שירות המבחן כי העורר "איננו בעל ערכים ונורמות עברייניות... ויש ביכולתו לכבד את התנאים שיוטלו עליו". תסקיר זה לא הניח את דעתו של בימ"ש קמא, ועל כן הורה לשוב ולבדוק את שאלת מסוכנותו של העורר. שירות המבחן הגיש תסקיר נוסף, בו נאמר "אנו חוזרים וממליצים על שחרורו [של העורר] לחלופת מעצר בקיבוץ שעלבים". ביהמ"ש הוסיף ודרש הבהרות נוספות ותסקירו השלישי של שירות המבחן הבהיר: "אנו מעריכים... כי שמשון ישמור
על תנאי שחרורו ויכבד את החלטת ביהמ"ש". חרף האמור הורה ביהמ"ש להותיר את העורר במעצר, באשר "לא הובאו ראיות של ממש המצביעות על כך שחל שינוי מהפכני בתפיסתו האידיאולוגית של המבקש". הערר נתקבל.
ב. הכלל שהותווה בסעיף 21(ב)(ה) לחסד"פ הוא, כי ביהמ"ש לא יתן צו מעצר אלא אם כן נוכח לדעת כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". לאור זאת, צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר הורה לבחון את שאלת החלופה המוצעת על ידי העורר באמצעות שירות המבחן, והוא נהג נכון גם כאשר בעקבות ספקות שפיעמו בו, החליט לזמן את קצינת המבחן כדי להבהיר על-פה את הטעון הבהרה. חרף זאת, הגיע למסקנה כי לא הובאו ראיות של ממש המצביעות על כך שחל שינוי מהפכני בתפיסתו האידיאולוגית של העורר.
ג. "תפיסתו האידיאולוגית" של העורר מקורה באמונתו במה שמוגדר בלשון רבים כ"ארץ ישראל השלמה". לבטח שביהמ"ש קמא לא התכוון לכך ששחרור העורר מותנה בכך שהוא יזנח השקפת-עולם זו. נראה איפוא כי הכוונה היתה שעל העורר להוכיח שלהגשמתה של אותה "השקפה אידיאולוגית" הוא אינו דוגל עוד בשימוש באלימות. לא נהיר למה כיוון ביהמ"ש בדרישה "לראיות של ממש", שהרי הראיה היחידה אותה יכול היה העורר להציע בשלב זה של ההליכים, הם דברי חרטה וצער, ואת אלה הוא הביע באוזני ביהמ"ש. לנוכח כל האמור, ישוחרר העורר בתנאי מעצר-בית מלא.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד ירום הלוי לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 15.11.05).

ע.א. 2341/04 - מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד אלקה גלבוע ואח'

* ע.א. 2341/04 - שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים כאשר הנפגע צריך להשאר במוסד סיעודי לכל החיים ומוציאים אותו לביקורי בית בשבתות ואירועים מיוחדים. *חישוב הפסד שכר לעתיד לנפגע בתאונת דרכים שעובר לתאונה עבד בשליש משרה. *שיעור ההפחתה של מרכיב החסכון בהוצאות מחייה(מחוזי י-ם - ת.א. 1446/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיבה נפגעה בתאונת דרכים ביום 12.4.94, בהיותה כבת 46 שנים. לאחר אישפוזים שונים היא הועברה למוסד סיעודי. תחילה סברו הרופאים כי מצבה כמעט זהה לזה של "צמח", אולם חל שיפור הדרגתי במצבה, תוך שהיא מצליחה לתקשר באופן חלקי עם סביבתה. המערערות הסכימו לממן את שהייתה של המשיבה במוסד סיעודי לכל ימי חייה. שיעור נכותה הרפואית של המשיבה הועמד על 100 אחוזים, וכך אף לגבי הנכות התפקודית. עובר לתאונה, הועסקה המשיבה כעובדת סוציאלית בעיריית גבעתיים בהיקף של שליש משרה, ובפריט של הפסד השתכרות בעתיד, סבר ביהמ"ש כי קיים סיכוי גבוה כי היקף משרתה של המשיבה היה מתקרב לזה של משרה מלאה, ולפיכך, העמיד את הפסד ההשתכרות על שיעור משרה מלאה, ולאחר הפחתת מס הכנסה וניכוי מרכיב החיסכון בהוצאות מחייה, הועמד הפסד ההשתכרות החודשי על 3,000 ש"ח. כיוון שהוכרה זכותה של המשיבה לצאת לביקורים בביתה בסופי שבוע ובאירועים מיוחדים, נדרשה התאמת דירת המגורים שלה לצרכיה המיוחדים, ונפסק לה סכום כולל של 88,500 ש"ח. בפריט הוצאות הניידות נפסק למשיבה פיצוי עבור נסיעותיה מביה"ח לביתה ונלקחו בחשבון: עלות רכישת רכב המותאם לנכה והחלפתו אחת לחמש שנים. כן נפסקו פיצויים בראשי נזק נוספים. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. השאלה הראשונה המתעוררת היא הגדרת המשיבה כ"חולה שיקומית" או "חולה סיעודית" בלבד, אשר לא צפוי לחול כל שינוי חיובי במצבה. בית המשפט מינה שני מומחים שהיו תמימי דעים כי המשיבה היא סיעודית לחלוטין וזקוקה לטיפול ולמעקב תמידיים במשך 24 שעות ביממה. יחד עם זאת הומלץ להמשיך ולהעניק לה גירויים מחשבתיים, כמו-גם טיפולים פיזיותרפיים וסיוע באכילה, אשר יש בהם כדי למנוע התדרדרות
אפשרית במצבה הנפשי והגופני. לפיכך קבע בית המשפט פיצוי עבור אותם טיפולים. קביעה זו עולה בקנה אחד עם החובה להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו.
ג. אשר לעלויות הכרוכות בביקורי המשיבה בביתה - לטענת המערערות אין כל תועלת בהוצאת המשיבה מחוץ לכותלי המוסד הסיעודי וניתן להסתפק בטיולים בחצר המקום. אין לקבל טענה זו. על חשיבותם של הביקורים בסופי שבוע ובחגים עמדו המומחים הרפואיים, שציינו כי השהייה בסביבה המשפחתית חיונית עבור המשיבה ועשויה להיטיב עימה ולשפר את תחושתה, אף אם לזמן קצר בלבד. זאת ועוד, כל עוד המשיבה נמצאת בהכרה ומסוגלת להבין, גם אם חלקית, את המתרחש סביבה, אין סיבה להגבילה לתחומי המוסד הסיעודי.
ד. עבור הוצאות הניידות חושב בסיס הפיצויים על הצורך לרכוש רכב המותאם לנכה. ברם, חרף אי הנוחות והקשיים הכרוכים בנסיעה באמבולנס עבור חולה במצבה של המשיבה, האיזון הראוי בין עלות הוצאות ביקורי הבית לתועלת המופקת מהן, אינו מצדיק כי ייפסקו למשיבה פיצויים עבור רכישת רכב. חרף האמור, אין להתערב בהחלטה הנדונה, משום שעל פי הערכות המומחים ההפרשים הכספיים בין הפיצוי שנפסק עבור רכישת רכב לבין עלות השימוש בשירותי אמבולנס הינם זניחים.
ה. אין לקבל את החלטתו של בית המשפט המחוזי לבסס את הפסד ההשתכרות בעתיד על ההנחה שבעתיד היתה המשיבה מועסקת במשרה מלאה. הובאו עדויות לכך שמרבית העובדים הסוציאליים בעיריית גבעתיים אינם מועסקים במשרה מלאה. המשיבה טענה כי התכוונה לפתוח עסק פרטי רווחי, אך היא לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לשם קביעת פוטנציאל השתכרותה מפתיחת עסק פרטי. לפיכך, נכון להעריך את הפסד ההשתכרות של המשיבה בעתיד בשיעור של 75 אחוזי משרה. משכר זה יש לנכות את מרכיב החיסכון בהוצאות מחייה - דיור, מזון וביגוד - בשיעור של 70 אחוזים, ולא כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי - ניכוי של 55 אחוזים בלבד.
ו. הפיצוי שנפסק בגין עזרת הזולת, כמו גם הפיצוי בגין הוצאות רפואיות, כוללים בעיקרם תשלום עבור טיפולים רפואיים ושירותים שונים. אין להוציא מכלל אפשרות מצבים בהם יזדקק נפגע מסויים לטיפולים רפואיים נוספים ושירותים אשר המוסד הסיעודי, לא יוכל להעניקם. ברם, אין זה מתקבל על הדעת כי בכל מקרה ומקרה יחוייבו המזיקים בפיצוי מלא עבור כל השעות הרבות שבילו בני משפחת הנפגע ליד מיטתו ועבור כל המשאבים שהושקעו על ידם. פיצוי בסכום מצטבר של 5,400 ש"ח בחודש בפריט זה הינו מופרז. יש להעמיד את הפיצוי בעתיד בפריט זה על 3,000 ש"ח בחודש.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ג. ראובינוף ונ. בן שבת למערערים, עו"ד י. אבימור ופ. גרופשטיין למשיבים. 22.11.05).

רע"פ 1533/04 - כוכבה קפלן נגד מדינת ישראל

* רע"פ 1533/04 - התערבות בימ"ש מחוזי בקביעות עובדתיות של בימ"ש השלום שזיכה את הנאשמת עבירת שוחד. *העובדה שבימ"ש מחוזי קיבל ערעור על זיכוי ע"י בימ"ש שלום, אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות אוטומטית לערעור נוסף. *אימתי ניתן לראות בעיכוב הגשת תלונה למשטרה "עדות(מחוזי ת"א - ע.פ. 71616/01 - הבקשה נדחתה).
א. ביום 21.7.1999, הגיעה המבקשת - הנדסאית בניין במקצועה, אשר טיפלה בהשגת רישיון עבור מסעדה בראשון לציון - למשרדו של מנהל אגף הפיקוח והסדר הציבורי בעיריית ראשון-לציון (להלן: המתלונן), במטרה לדון עמו בקבלת הרישיון. המבקשת נכנסה למשרד, סגרה את הדלת, והניחה על השולחן מעטפה פתוחה ובה שטרות כסף. מששאל המתלונן לפשר מעשיה, השיבה המבקשת כי "מכיוון שהיא מרוויחה מזה, היא רוצה שגם הוא ירוויח". המבקשת הועמדה לדין בעבירת שוחד ובימ"ש השלום זיכה אותה מן הטעם שאשמתה לא הוכחה מעבר לספק סביר. מסקנתו של בית המשפט בוססה
הן על קביעות מהימנות, והן על מסקנות שגזר מן הראיות השונות וההצלבות ביניהן. בית המשפט המחוזי התערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום והרשיע את המבקשת. התיק הוחזר אל בית משפט השלום לגזירת העונש, והשופטת חייבה את המבקשת בריצוי 120 שעות שירות לתועלת הציבור ובעמידה בפיקוח של שירות המבחן. המדינה ערערה בשנית לבית המשפט המחוזי, הפעם על קולת העונש וגם ערעורה זה התקבל. עונשה של המבקשת הוחמר, והוטלו עליה, בנוסף לנגזר בבית משפט השלום, שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 -. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. על ההלכה - המשפטית - בדבר התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, חזר ביהמ"ש העליון פעמים רבות. על כן, בענייננו, מדובר ביישומה של הלכה משפטית קיימת, וככלל, אין הדבר מצדיק מתן רשות לערעור נוסף. גם טענה אחרת לפיה יש ליתן רשות ערעור אוטומטית לנאשם אשר זוכה בבית משפט השלום והורשע בבית המשפט המחוזי - כבר נדונה ונדחתה בבית המשפט העליון במספר מקרים. ביהמ"ש העליון מצא לנכון, במקרים המתאימים, לבחון במסגרת בקשת רשות הערעור אם נגרם למבקש עיוות דין. נוכח העובדה שהתערבות בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום - כפי שנעשתה בענייננו - אינה עניין של יום ביומו, הוחלט לבחון את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי אל מול מסקנותיו של בית משפט השלום, ונמצא כי בדין התערב בית המשפט המחוזי בקביעות בית משפט השלום וכי בדין הורשעה המבקשת. ההתערבות לא גרמה למבקשת עיוות דין.
ג. העדות המרכזית עליה נסמכת פרשת התביעה היא עדותו של המתלונן. בימ"ש השלום לא קיבל את העדות כמהימנה, בית המשפט המחוזי אימץ את גירסת המתלונן, שעדותו אינה עומדת בבדידותה. המתלונן שיתף, בסמוך לאחר האירוע, ארבעה אנשים בעובדות המקרה ואלו אישרו זאת בעדותם. אכן, הצעת השוחד נעשתה ביום 21.7.1999, ואילו המתלונן הגיש תלונתו במשטרה רק ביום 6.12.1999. בית משפט השלום ראה בעדות זו עדות כבושה, וככזו - משקלה מועט. ברם, אין לפנינו "שתיקה" המעלה חשש ממשי באשר לנכונות העדות. כבר ביום האירוע, כאמור, סיפר המתלונן את שאירע לארבעה אנשים סביבו. כעבור 4 ימים כתב ראש מינהל הבטחון בעיריה מכתב למנכ"ל העיריה ובו פירוט התלונה בתוספת הערה שלא צריך למהר ולהגיש תלונה מפאת חוסר הוכחות. בכך הסבר מניח את הדעת לעיכוב בהגשת התלונה למשטרה.
ד. טענתה האחרונה של המבקשת הינה כי בחקירה הנגדית, שאל בא-כוחה את עד התביעה, משה קניאס, שאלה מסויימת וזו נפסלה ומאחר וזוכתה בדין לא יכול היה הפרקליט לערער לבית המשפט המחוזי ולא היתה בידו ההזדמנות להשיג על החלטת ביניים זו. ברם, ב"כ המבקשת היה זכאי להעלות טענה זו בפני בית המשפט המחוזי בערעור והוא עשה זאת.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד ראובן בר חיים למבקשת, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 20.11.05).

ע.א. 3212/03 - יצחק נהרי נגד דולב חברה לביטוח בע"מ ואח'

*דחיית תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים, כאשר התובע לא הצליח להוכיח כי נפגע בתאונה ומכל מקום כי המחלה שהוא טוען כי חלה בה נבעה מהתאונה. *דחיית בקשה למינוי מומחה רפואי נוסף לשני רופאים שמינה ביהמ"ש(מחוזי ת"א - ת.א. 2199/98 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד שנת 1966, היה מעורב בתאונת דרכים ביום 30.11.95, ולטענתו נחבל בגבו ובראשו. פרט למערער, איש מבין ארבעת נוסעי הרכב האחרים לא נפגע בתאונה. לאחר התאונה, שב המערער לביתו, ומשלא חש בטוב, הובהל לבית החולים, כאשר הוא מתלונן על כאבים בגב ובראש. ממצאי הבדיקות העלו, כי הפגיעות שנגרמו לו כתוצאה מן התאונה הינן מזעריות. כחודש לאחר התאונה חלה התדרדרות הדרגתית
במצבו הרפואי של המערער. בבדיקות שנערכו למערער לא אובחנו ממצאים פתולוגיים כלשהם שיכלו להסביר את מכאוביו ומוגבלותו. לפיכך, עלתה האפשרות כי מקור הבעיה של המערער איננו גופני אלא נפשי. בית המשפט קבע כי לא עלה בידיו של המערער להוכיח כי הוא סובל מתסמונת קונברסיבית. לבסוף, פסק בית המשפט, כי אין להעניק למערער פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. הערעור נדחה.
ב. בכדי להצליח בתביעתו של המערער להוכיח, בהתאם למאזן ההסתברויות הנהוג במשפט האזרחי, כי נגרם לו נזק כלשהו, בין אם גופני ובין אם נפשי. בהמשך, עליו להוכיח כי נזק זה נגרם כתוצאה מהתאונה. בענייננו, לא רק שלא ניתן לקבוע קיומה של נכות רפואית - אורגנית או נפשית - בהתבסס על חוות דעת ועדויות המומחים, אלא שאף אם קיימת נכות כלשהי לא ניתן לקבוע כי בעיותיו הרפואיות של המערער והגבלותיו התפקודיות נגרמו כתוצאה ישירה של תאונת הדרכים.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער למנות מומחה רפואי נוסף, שלישי במספר, בתחום הפסיכיאטרי. מינוי של מומחה רפואי נוסף ייעשה באותם מקרים חריגים בהם מתעורר חשש שללא חוות דעת רפואית נוספת יתקשה בית המשפט לאמוד נכונה את שיעור נכותו הרפואית של הנפגע. העניין שלפנינו אינו נופל לגדרם של אותם מקרים נדירים שבנדירים המצדיקים מינויו של מומחה רפואי שלישי באותו תחום. זאת, משום שלא אותרו סתירות או הבדלים משמעותיים באבחנות הסופיות של שני המומחים הרפואיים אשר היו מקשים על בית המשפט לקבל את החלטתו הסופית.
ד. עיקר טענותיו של המערער מופנות כנגד החלטתו של בית המשפט לאמץ את חוות הדעת שלפיה המערער אינו לוקה בתסמונת קונברסיבית. טענה זו דינה להידחות. בבוא בית המשפט להחליט אם לאמץ חוות דעת מסויימת, בין רפואית או אחרת, הוא איננו מפעיל שיקול דעת מקצועי, כי אם שיקול דעת שיפוטי, אשר מתבסס על הידע המשפטי, ניסיון החיים השיפוטי והשכל הישר. טענות המערער, מהן משתמע כי ראוי היה שבית המשפט יעניק משקל רב יותר להערכות הפסיכיאטרים השונים שטיפלו בו בעבר, אינן מתיישבות עם התכלית שעומדת בבסיס סעיף 6א לחוק הפיצויים, היינו, פישוט וייעול ההליך של קבלת חוות דעת רפואית, תוך מניעת סחבת וחיסכון בהוצאות כספיות עבור חוות דעת מומחים שהגישו הצדדים, אשר לא אחת התבררו כחוות דעת מ"טעם". אין להתערב במסקנה לפיה המערער אינו לוקה בתסמונת קונברסיבית, ואף אין יסוד לקביעה כי המערער סובל מבעיה נפשית אחרת. מכל מקום לא הוכיח את הקשר הסיבתי הישיר בין תאונת הדרכים להתפרצותה של המחלה, אם חלה בה. אין גם לקבל את השגתו של המערער על ההחלטה שלא לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי בגין נזקו הלא ממוני, בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד י.מ. גולדשטיין למערער, עו"ד ע. סלע - בורבין למשיבה. 24.11.05).

ע.א. 10474/03 - עודד וחנה הכהן נגד מלונות הים התיכון בע"מ ואח'

ביטול חוזה רכישת דירה עקב איחור, מעבר לפרק זמן סביר, ברישום הדירה ע"ש הרוכש. איחור ברישום דירה על שם הרוכש כ"הפרה יסודית" של הסכם. *פיצול סעדים(מחוזי ת"א - ה.פ. 415/02 - הערעור נתקבל).

א. ביום 20.6.95 נחתם חוזה בין המערערים למשיבה (להלן - החוזה) לפיו רכשו המערערים מהמשיבה יחידת נופש במלון דירות בנתניה (להלן - היחידה). המשיבה התחייבה לרשום זכות חכירה לדורות ביחידה על שם המערערים והמועד להשלמת רישום היחידה היה חודש יולי 1998. מחלוקות שהתעוררו בין הצדדים הובילו לפניית הצדדים לבוררות. בסיומו של הליך הבוררות הושגה פשרה (להלן: הסכם הפשרה) לפיה "התביעות של כל צד כנגד משנהו תידחנה, וזאת כסילוק סופי ומוחלט של כל הטענות ו/או...
התביעות ההדדיות של הצדדים זה כלפי זה...". להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק בורר. גם לאחר הסכם הפשרה לא נרשמו זכותם של המערערים ביחידה. ביום 9.12.01 פנה ב"כ המערערים למשיבות והודיע כי אם לא תירשם זכותם של המערערים בדירה בתוך שבוע, יבוטל ההסכם. מכתב רדף מכתב וביום 25.12.01 הודיעו המערערים על ביטול ההסכם והגישו תובענה לבית המשפט המחוזי להצהיר כי החוזה בוטל כדין. בקשה שהגישו המשיבות לדחייה על הסף של התובענה, בטענה שפסק הבורר מהווה מעשה בית דין, נדחתה. מאידך דחה ביהמ"ש לגופה את התביעה. ביהמ"ש קבע כי לאחר פסק הבוררות,צריך היה הרישום להתבצע תוך זמן סביר, בהתחשב בנסיבות. כחודשיים לאחר שהסתיים הליך הבוררות חתמו המערערים על המסמכים הנדרשים לצורך רישום הזכויות, אלא, שאז לא ניתן היה לקדם את הרישום מאחר שעירית נתניה סירבה להוציא למשיבות אישורים הנדרשים לצורך הרישום, בעטיו של חוב ארנונה, אשר לטענת המשיבות נבע מהמשבר בענף התיירות. בית המשפט קבע כי היה על המערערים להמתין עד חלוף העיכוב ולהימנע מסירוב לביצוע הרישום. הערעור נתקבל.
ב. המשיבות הגישו בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור. המדובר בנסח רישום מקרקעין ממנו עולה כי ביום 26.1.04 נרשמו זכויות המערערים ביחידה, וכן תכתובת בינן לבין המערערים, מחודש ינואר 2004. בקשה זו נתקבלה. זאת, משום שבמקרה דנן לא נשמעו עדויות בפני בית המשפט המחוזי והכרעתו התבססה כולה על הגירסאות והראיות שהוצגו בכתובים. המסקנה שמבקשות המשיבות להסיק בדבר חוסר תום ליבם של המערערים הנטענת בערעור, הועלתה גם בפני בית המשפט המחוזי והגשת הראיות הנוספות נחוצה לצורך בחינת טענה זו.
ג. לגופו של עניין. במועד שהיה קבוע בחוזה לביצוע רישום זכות החכירה ביחידה לא התבצע הרישום. בסיומה של הבוררות הגיעו הצדדים להסכם הפשרה, ונראה כי כוונת הצדדים היתה לסיים במסגרתו את מכלול המחלוקות שביניהם, לרבות בעניין רישום הזכויות ביחידה. את פסק הבורר יש לראות כהתחייבות חדשה של המשיבות לרשום את הזכויות ותחייבות זו, שלא נקבע מועד לקיומה, היה על המשיבות להשלים תוך זמן סביר. לא הובאו כל ראיות שיסייעו לקבוע מהו "פרק זמן סביר". לצורך קביעה זו יש חשיבות לעצם היותו של רישום הזכויות על שמו של הרוכש שיקול חשוב ומשמעותי עבורו, עת שהוא מתקשר בחוזה לרכישת נכס מקרקעין. החוזה בוטל כחצי שנה לאחר מתן פסק הבורר. פרק הזמן שחלף חורג מגדר "הזמן הסביר" לביצוע הרישום. סירובה של העיריה ליתן את האישורים הנדרשים, אינם רלבנטיים להכרעה האם הופר החוזה, אלא לצורך ההכרעה באופייה של ההפרה, יסודית אם לאו.
ד. מועד רישום זכותם של המערערים ביחידה אינו בגדר הפרה יסודית מוסכמת כיוון שלא נקבע ככזה בחוזה בין הצדדים. ככלל, עיכוב קל ברישום הזכויות בנכס מקרקעין אין בו כדי להצביע על הפרה יסודית מסתברת של החוזה. אלא, שבנסיבות המקרה לא ניתן לראות בעיכוב הנוסף ברישום היחידה, לאחר מתן פסק הבורר, איחור קל בלבד. אדם סביר, לא היה נקשר בחוזה לו חזה כי הצד השני לא יקיים התחייבותו, כאשר ידוע לשני הצדדים כי מדובר בהתחייבות מחודשת שלכתחילה היתה אמורה להתבצע לפני זמן רב. המסקנה היא כי החוזה הופר הפרה יסודית, והמערערים היו זכאים לבטלו. לא כל שכן, לאחר שנתנו ארכה למשיבות להשלמת התחייבותן עם תום השביתה. לתוצאה דומה ניתן להגיע גם אם ייקבע כי אי רישום החוזה אינו מהווה הפרה יסודית, שכן המערערים נתנו למשיבות ארכה להשלים את הרישום וביטול החוזה היה מוצדק.
ה. המערערים מבקשים להתיר להם לפצל סעדיהם ולתבוע השבה ופיצויים. בקשה לפיצול סעדים ניתן להגיש כל עוד התובענה תלויה ועומדת בבית המשפט, ובקשת המערערים
לפצל סעדים הועלתה בסיכומיהם בבית המשפט המחוזי. בשאלה אם בעל דין שזכה בתביעתו לסעד הצהרתי נדרש לקבל היתר לפיצול סעדים על מנת לתבוע מאוחר יותר את הסעד האופרטיבי נחלקו הדעות. נכונה היא הגישה הגורסת כי הזוכה בסעד הצהרתי רשאי לתבוע גם סעד אופרטיבי הנובע מאותה עילה ואין לו צורך בהיתר לפיצול סעדים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד אסף ברוך פוזנר למערערים, עו"ד יואב ברודאי למשיבים. 24.11.05).

בג"צ 7159/02 - אברהם מרדכי ואח' נגד פקיד שומה גוש דן

*פרשנות סעיף בחוק הדוחה תחילת סעיף בעניין חישוב נפרד של שומת מס לבני זוג, כחל לעתיד בלבד ולא רטרואקטיבית(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (הוראת שעה), משנת 2000 הוסיף את סעיף 66(ה) שהתיר חישוב מס נפרד לבני זוג. (להלן: חוק החישוב בנפרד). החוק נתקבל בכנסת ביום 18.12.2000. בסעיף 2 שלו נקבע כי: "(א) תחילתו... ביום... (1 בינואר 2002); ואולם שר האוצר... באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי, מידי פעם... ולקבוע מועד מאוחר יותר...". ביום 16.6.2002 פורסם ברשומות סעיף 11 לחוק תכנית החירום הכלכלית (לשנת הכספים 2002 ו-2003), אשר דחה את מועד תחילתו של סעיף 66(ה) ליום 1.1.2004. כבר ביום 12.11.2001, שלח שר האוצר מכתב ליושב ראש ועדת הכספים, בו ביקש את אישור ועדת הכספים לדחות את מועד התחילה של סעיף 66(ה) ליום 1.1.2003. הבקשה לא נדונה בוועדת הכספים, והאישור לא ניתן. על כן, בהגיע יום 1.1.2002, נכנס סעיף 66(ה) לפקודה לתוקפו.
ב. העותרים, בני זוג, הודיעו לפקיד השומה, ביום 25.11.2001, על רצונם בחישוב נפרד בשנת המס 2002 על פי האמור בסעיף 66(ה) לפקודה והחלו לשלם מס בשנת 2002 על פי סעיף 66(ה). בשל חקיקתו של סעיף 11 לחוק תכנית החירום הכלכלית נשלל מהם החישוב הנפרד בשנת המס 2002. לאור זאת, הם עתרו לביטולו של סעיף 11. לטענתם, סעיף 11 ביטל באופן רטרואקטיבי את החישוב הנפרד על פי סעיף 66(ה), שנכנס לתוקפו כבר ביום 1.1.2002, וביטול רטרואקטיבי זה, כך נטען, פוגע בקניינם המוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לחילופין, הם ביקשו כי סעיף 11 יחול ממועד תחילתו של חוק תכנית החירום הכלכלית. הוחלט כי סעיף 11 אינו רטרואקטיבי, אלא תחולתו מיום 1.7.02 ואין לפסול אותו.
ג. המשיבים טוענים, כי סעיף 11 לחוק תכנית החירום הכלכלית איננו סעיף רטרואקטיבי, אם כי לדעתם תחולתו היא כבר בראשית השנה, וזאת, מפני שהחבות במס מתגבשת בסוף שנת המס בלבד. טענה זו אין לקבל. במידה שסעיף 11 יוחל על "תקופת הביניים " מיום 1.1.02 עד 30.6.02, יש בכך תחולה רטרואקטיבית. זאת משום שאירוע המס הוא אירוע הפקת ההכנסה ועם הפקתה של ההכנסה גם משתלם מס בגינה. אלא שסעיף אינו חל על "תקופת הביניים". תכליתו של הסעיף היא תקציבית. תכלית זו מוגשמת הן אם הסעיף הוא רטרואקטיבי והן אם הוא דוחה את תחילת סעיף 66(ה) לעתיד בלבד. במצב דברים זה, חזקת התכלית היא כנגד תחולה רטרואקטיבית. משנקבע היעדר רטרואקטיביות על פי פרשנותו הנכונה של סעיף 11, אין עוד מקום לדון בחוקתיותו. המסקנה היא כי על הכנסות מיום 1.1.2002 עד ליום 1.7.2002 יחול סעיף 66(ה), ומי שעומד בתנאי זה, והעותרים בכלל זה, זכאים לחישוב נפרד על הכנסותיהם בתקופה שמיום 1.1.2002 ליום 1.7.2002.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אמנון רפאל וחגי זייפמן לעותרים, עו"ד יוכי גנסין למשיבים. 23.11.05).

ע.א. 7707/01 - עליזה צורף נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית

* ע.א. 7707/01 - אימתי מתחיל מירוץ ההתיישנות בתביעת נזיקין, כאשר הנזק נתגלה באיחור, וההבחנה בין התגלות הנזק באיחור לבין התגלות הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק שנגרם. *היחס בין תחילת מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 לחוק ה(מחוזי ת"א - ת.א. 362/88 - הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי).
א. המערערת הועסקה על ידי המשיבה בין השנים 1950-1984, כטכנאית רנטגן, והיתה חשופה לקרינה. בשנת 1973 החלה המערערת לסבול מבעיות בעיניה, בשנת 1978 אובחן כי לקתה במחלת הקטרקט (ירוד), בשנת 1980 פנתה לבדיקה במחלקה לרפואה תעסוקתית של המשיבה במטרה לקבל פנסיית נכות, ובשנת 1982 הגישה לבית הדין האזורי לעבודה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי, לקבלת קיצבת נכות. במסגרת הליך זה הוגשה בשנת 1984 חוות דעת רפואית שהכירה באפשרות קיומו של קשר סיבתי בין עבודת המערערת לבין הקטרקט, והמל"לקבע למערערת 20 אחוזי נכות צמיתה בגין מה שהוגדר כ,תאונת עבודה". ביום 21.2.1988 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה לפיצויים בגין אחריותה למחלת הקטרקט, בשל אי נקיטת אמצעי בטיחות מספקים להגנת עובדיה החשופים לקרינת רנטגן. פסק הדין ניתן רק כעבור כשלוש עשרה שנים, והתביעה נדחתה. הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. הדיון בבית המשפט המחוזי עסק בשלוש שאלות מרכזיות: האחת, האם התיישנה התביעה; השנייה, האם התרשלה המשיבה, והשלישית, האם התקיים קשר סיבתי בין התנהגות המשיבה לבין נזקה של המערערת. בחלקו הראשון של פסק הדין דחה בית משפט קמא את טענתה של המשיבה, כי התביעה התיישנה.
ג. בדיון בשאלת ההתיישנות יש לקבוע תחילה איזה מבין סעיפי המשנה של סעיף 89 לפקודת הנזיקין רלוונטי למקרה שלפנינו. המשיבה טוענת כי יש להתחשב רק בסעיף 89(2), מכיוון שהמערערת תבעה מכוח עוולות שנזק הוא אחד מיסודותיהן (רשלנות והפרת חובה חקוקה). לעומתה, גירסה המערערת היא כי בנוסף לסעיף זה חל גם סעיף 89(1) לפקודה, ומכוח הסיפא לסעיף זה, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהיום בו חדלה לעבוד אצל המשיבה (בחודש אפריל 1984). אין לקבל את טענת המערערת בשאלה זו. סעיף 89(1) חל על עילת תובענה שהיא מעשה או מחדל, ואשר נזק אינו אחד מיסודותיה, ואילו סעיף 89(2) חל כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה. בענייננו, כאמור, התבססה התביעה על עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה, אשר בשתיהן נזק הוא אחד מיסודות האחריות הנזיקית. לפיכך חל לגביהן סעיף 89(2) לפקודה בלבד.
ד. שאלה עקרונית אחרת הינה היחס בין ההסדר לדחיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, לבין זה הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. נקודת המוצא לעניין חישוב תקופת ההתיישנות הינה, כי יש למנותה החל ביום בו נולדה עילת התביעה, וכאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה - ביום בו אירע הנזק (סעיף 6 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) רישא לפקודה, בהתאמה). לפי שני הסעיפים, במקרה בו עובדות החיוניות לצורך עילת התביעה נעלמו מידיעת התובע בעת התרחשותן, תקופת ההתיישנות תחל במועד בו נודע לתובע אודותן,ללא הגבלת זמן. מאידך, סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. בניגוד לסעיף 89(2) לפקודה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מסתפק בכך שהעובדות הרלוונטיות לא היו ידועות לתובע בפועל על מנת שתידחה תחילתה של תקופת ההתיישנות, אלא צריך שהעובדות האמורות אף לא היו בידיעתו בכוח. הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 89(2) נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 ממשיך לחול כאשר לתובע נודעו באיחור עובדות אחרות המהוות חלק מעילת
התביעה שלו, שאינן הנזק, למשל הקשר הסיבתי. טענות המערערת עוסקות בדחיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות הן לגבי הנזק והן לגבי הקשר הסיבתי.
ה. המועד בו התגלה הנזק הינו, לכל המאוחר, שנת 1978. לפיכך, תקופת ההתיישנות, ככל שהיא נוגעת ליסוד הנזק לבדו, הסתיימה בשנת 1985, קרי, שנתיים לפני הגשת התביעה, ותקופת ההתיישנות בת עשר השנים, הקבועה בסעיף 89(2) סיפא לפקודה, אינה רלוונטית למקרה דנא. גם הטענה כי מכיוון שמדובר ברשלנות מתמשכת מצד המשיבה, הרי הנזק המשיך להיגרם ו"להתחדש" מדי יום ביומו במהלך שנות עבודתה כטכנאית רנטגן, עד לפרישתה בשנת 1984 - דינה להידחות. מרגע שנתגלה הקטרקט ברור כי נתגלה הנזק. עצם העובדה שהנזק החמיר לאחר גילויו אין בכוחה להשעות את תקופת ההתיישנות.
ו. נותרה לדיון השאלה מאיזה מועד יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, ככל שנוגעת היא לגילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי המשיבה ומחדליה לבין נזקה של המערערת. בית משפט קמא קבע, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות לעניין הקשר הסיבתי החל ביום 14.2.1984, מכיוון שרק בתאריך זה הוצגה לראשונה בפני המערערת חוות דעת רפואית על הקשר הסיבתי. ביהמ"ש לא התייחס לתנאי בדבר היעדר הידיעה בכוח. אך, לעניין גילוי הקשר הסיבתי די בכך שמתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק. כבר בשנת 1980 פנתה המערערת לבדיקה במחלקה לרפואה תעסוקתית של המשיבה, במטרה לצאת לפנסיה מוקדמת. מספר התבטאויות של המערערת בעדותה בפני בית משפט קמא עשויות להצביע על כך שהיתה מודעת כבר אז, למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה, לאפשרות קיומו של הקשר הסיבתי. כמו כן, אפילו נגרוס, כי המערערת לא היתה מודעת בפועל לאפשרות קיומו של הקשר הסיבתי, לכל הפחות ניתן לומר כי היה עליה לדעת, לכל המאוחר בשנת 1980, על חשד שקיימת זיקה בין עבודתה לבין מחלתה. לפיכך, התביעה הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, ודינה להידחות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד אהרון רף למערערת, עו"ד ברוך יקותיאלי למשיבה. 24.11.05).

ע.פ. 1135/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על חומרת העונש בעבירות מין ואינוס של קטינות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע על פי הודאתו בשלושה אישומים של חטיפת קטינות לשם ביצוע עבירת מין; איומים; אינוס ומעשה סדום. האישומים מתייחסים למסכת מחרידה של עבירות מין אשר ביצע המערער באכזריות רבה בילדות קטנות, בשלוש הזדמנויות שונות, כאשר חטף ילדות אשר נקלעו באקראי על דרכו ואנס אותן. בגזר דינו עמד ביהמ"ש קמא על חומרת המעשים של המערער, וגזר לו 30 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש אשר הושת על המערער הוא אכן חמור, ונמנה עם העונשים החמורים שהושתו על עברייני מין. עם זאת, גם המעשים אשר ביצע הם מן החמורים שבאו בפני בתי המשפט. המערער, אף על פי שהיה מודע לבעייתו ומשיכתו לילדות קטנות, לא יזם ולא נקט בכל אמצעי טיפולי, אלא חזר לסורו שנה לאחר שביצע את שני המעשים הראשונים. שיקולי הענישה, הגמול, ההרתעה ובעיקר החשש מפני המסוכנות הנובעת מן המערער, מצדיקים את העונש החמור.

(בפני השופטים: בינייש, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד סוזי שלו למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 14.11.05).

ע.א. 2125/00 - SIKORSKI HANS MUSIKVERLAGE INTERNAIONALE ואח' נגד רשות השידור

*תשלומים של רשות השידור עבור זכויות יוצרים של יצירות מוסיקליות (ערעור וערעור שכנגד הערעורים נדחו).

המערערות הן חברות זרות העוסקות בהוצאה לאור של יצירות מוסיקליות. המשיבה מפעילה, בין היתר, את ערוץ הרדיו "קול המוסיקה" המשדר יצירות מוסיקליות. המערערות תבעו את המשיבה לתשלום בגין שידורים חוזרים של ביצועים תזמורתיים לעיבודי יצירות מוגנות שהמערערות טוענות לבעלות בהן, ואשר שודרו, לפי הנטען, על-ידי המשיבה החל ביום 26.5.85 ואילך. בית המשפט קמא פסק כי הוכח עובדתית שהמערערות הן בעלות זכויות יוצרים בביצועים תזמורתיים שנוגנו על-ידי המשיבה ושודרו בשידורים חוזרים, וכי המשיבה ביצעה את היצירות התזמורתיות תוך שימוש בתווים שהושאלו לה על-ידי המערערות. המשיבה העלתה טענה בדבר התיישנותן של דרישות תשלום דמי ההשאלה, לשנים 1985-1/1991, והמערערות העלו טענת נגד המסתמכת על הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שעניינה "הודאה בקיום זכות". בית המשפט קיבל את טענת המערערות, ופסק כי יש לראות במכתב מסויים שנשלח ע"י המשיבה, "הודאה בזכות" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. עם זאת קבע כי הודאה זו מוגבלת למערערת 1, שכן המכתב הוא תשובה לדרישת תשלום המגיעה למערערת 1 ותו לא. בסופו של יום, נפסק כי על המשיבה לשלם לכל אחת מהמערערות דמי שידור חוזר שני, וכן פסק ביהמ"ש תשלומים שונים, תוך דחיית טענת ההתיישנות לגבי המערערת 1. הוגשו ערעור וערעור שכנגד והערעורים נדחו.
מכוח בעלות בזכויות יוצרים זכאים בעלי הזכויות לדמי שידור חוזר מן הגורם המשדר. זכות זו מתממשת בין במישרין מול בעלי הזכויות ובין בעקיפין באמצעות גורם מתווך שהוסכם על-ידי בעלי הזכויות כי יגבה בעבורן את שהן זכאיות לו. גורם כזה הוא, למשל, ארגון אקו"ם. לארגון זה שילם הגוף המשדר תשלומים בעבור שידורים חוזרים. משעמד בתשלומיו לאקו"ם, יצא הגוף המשדר ידי חובתו בהקשר זה של זכויות היוצרים. תשלום דמי השאלת התווים מן המוציא-לאור הוא בעבור הביצוע הפומבי. משהיה הגוף המשדר בזמנים הרלבנטיים בנוסף על תפקידו כגוף משדר, גם בעליה של תזמורת, ואם שאל תווים בעבור תזמורתו, חייב הוא בדמים בגין התווים ששאל. טענת ההגנה של המשיבה כי יצירה, שהוכח ששודרה על-ידיה, שודרה אך בשידור ראשון אשר פטור, לטענתה, הסכמית מתשלום דמי השאלה על-ידי המשיבה, היא טענת הודאה והדחה, הנטל על הוכחתה הוא על כתפי המשיבה.

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד איתן פלג למערערות, עו"ד יעקב קלדרון למשיבה. 10.11.05).

רע"א 8242/05 - הרצל ודליה דואק נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

*ויתור על הגנות חוק הגנת הדייר וחוק ההוצל"פ על דיירי דירה הנמכרת במימוש משכון או משכנתא (הבקשה נדחתה).

בשנת 1995 נערך הסכם בו התקשרו המבקשים עם המשיב לקבלת הלוואה המובטחת במשכון, לרכישת דירה בתל אביב (להלן: הדירה). בסעיף 10 להסכם ההלוואה נקבע, כי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר לא תחולנה במקרה של מכירת הדירה בהוצאה לפועל, וכי הלווה לא ייהנה מחוק הגנת הדייר ולא יהפוך לדיירו של קונה הדירה, כי הוראות סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל, לא יספקו ללווה כל הגנה, וכי הוא לא יהיה זכאי לדרוש שיועמד לרשותו ולרשות משפחתו סידור חלופי בכל דרך אחרת. המבקשים פיגרו בתשלומי ההלוואה והמשיב פתח במימוש הנכס במסגרת תיק הוצאה לפועל, ונתמנתה כונסת נכסים על הדירה. המבקשים לא התנגדו למימוש
המשכון ולדרישת הפינוי, וראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשה. בעקבות זאת, הגיש גם בנק לאומי תביעה נגד המבקשת מכוח ערבות עליה חתמה, והוטל עיקול על זכויותיה בדירה. ביום 18.7.05 הוגשה על ידי המבקשים לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב הליכי הפינוי נוכח המרצת פתיחה שהוגשה על-ידם באותו מועד, למתן פסק-דין הצהרתי, כי נפל פגם בכריתת הסכמי המשכון ולפיכך על סעיף 10 להסכם ההלוואה - להתבטל. ביהמ"ש המחוזי דחה הבקשה לעכב את הליכי הפינוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סיכוייהם של המבקשים, במידה ותינתן להם רשות ערעור, כמו גם בתביעתם העיקרית בתיק נשוא בקשה זו, אינם גבוהים במיוחד. המבקשים השתהו משמעותית בהגשת הבקשה, דבר אשר מפחית ממשקלה, שכן הלכה היא, כי משקלן של טענות המועלות בשלב כה מאוחר פחות הוא. כמו-כן, לגופו של עניין, לפי ההלכה המקובלת, חזקה היא, כי חתימתו של אדם על פני מסמך כלשהו, מהווה למעשה עדות מפורשת לכך שנתן את הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו. סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, משקף איזון בין זכות הנושה לגבות את חובו לבין זכות החייב ליהנות מקורת גג, אך הצדדים יכולים להורות בהסכם ההלוואה, כי הוראותיו של סעיף זה לא יחולו על מערכת היחסים המשפטית ביניהם, כפי שאכן נעשה בענייננו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד איתמר טורס למבקשים, עוה"ד איילת סיטון ודן שריזלי לבנק דיסקונט, עו"ד אושרת רווח לבנק לאומי. 14.11.05).

בש"פ 10223/05 - מדינת ישראל נגד טוביה נדב

*הזמנת תסקיר מעצר בדיון על הארכת שלישית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הוחלט להזמין תסקיר מעצר).

ביום 13.8.04 הואשם המשיב בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בעבירת רצח. לפי הנטען, התגלע סכסוך כספי על רקע עסקי בין המשיב לבין המנוח, השניים נפגשו בבית העסק של המשיב, ובמהלך הפגישה, ירה המשיב במנוח מטווח קצר שתי יריות בראשו וגרם למותו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי, בהסכמת המשיב, לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הדיון הראשון לשמיעת הוכחות התקיים רק כעבור למעלה משמונה חודשים. המבקשת הגישה בקשה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל ביום 13.5.05 והבקשה נתקבלה, בהסכמת המשיב. דיון נוסף לשמיעת ראיות נקבע רק ליום 10.7.05. במועד זה נשמעו ארבעה עדים נוספים, ולמחרת נשמעו עדויותיהם של עוד שלושה עדים. דיונים נוספים נקבעו, לתאריכים 17.11.05, 7.12.05 ו-8.12.05 לסיום שמיעת הראיות. ואולם, מאחר ששוב עמדה להסתיים תקופת הארכת המעצר, ביקשה המבקשת הארכה שניה בת תשעים ימים. כבר בבקשתה השניה צפתה המבקשת שיהיה צורך בבקשה שלישית, היא הבקשה דנא. הוחלט להזמין תסקיר מעצר לפני מתן ההחלטה בבקשה.
אין זה ראוי שביהמ"ש הדן בתיק יקבע מלכתחילה מועדים החורגים, לא רק מהתקופה של תשעה חודשים, אלא החורגים מהתקופה המירבית להארכה של תשעים ימים הקבועה בסעיף 62 לחוק המעצרים. ברם, על אף שמצב זה אינו ראוי, אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול את מתן ההארכה. ב"כ המשיב טוען הוא כי המשיב אינו מהווה סכנה כלשהי. מדובר באדם חולה, בן 77, ואין חשש מפני שיבוש הליכי משפט, שכן מדובר בעדים מומחים. ככלל, ביהמ"ש הדן בהארכת מעצר אינו בוחן מחדש את נושא המסוכנות וקיומן של ראיות לכאורה. נקודת המוצא הינה, כי הנסיבות אשר הצדיקו את המעצר מלכתחילה על מכונן עומדות. אולם, התמשכות ההליכים עשויה להטות את הכף לטובת שחרורו. יש והסכנה הנשקפת מהנאשם מחייבת את המשך מעצרו מעבר לתשעה חודשים. במקרה דנן קיים קושי לבחון אם בשל חלוף הזמן, חל שינוי בנקודת האיזון הראויה. מסוכנותו
של המשיב לא נבחנה בהחלטה המקורית לעצרו עד תום ההליכים, שכן הוא הסכים להחלטת המעצר, משום כך גם לא הזמין ביהמ"ש בזמנו תסקיר מעצר. לפיכך, מבלי לקבוע בשלב זה כל עמדה בדבר, יש להורות לשירותי המבחן להכין תסקיר בעניינו של העורר, אשר יבחן הן את נושא המסוכנות והן את אפשרות חלופת המעצר.

(בפני: השופטת ארבל. 15.11.05).

בע"מ 9128/05 - פלוני נגד פלוני ופלונית

*החלת דוקטרינת ההשתק השיפוטי כאשר הנתבע מעלה טענה הסותרת טענה שהעלה בהתדיינות אחרת עם צדדים אחרים וצמחה לו ממנה טובת הנאה (הבקשה נדחתה).

בשנת 2003 הגיש המבקש שתי תביעות נגד בנו (המשיב 1) ואשתו לשעבר (המשיבה 2) לביהמ"ש לענייני משפחה. בתביעה הראשונה ביקש כי ביהמ"ש יצהיר שהוא בעליו של משרד פלוני להנהלת חשבונות, ובתביעה השניה ביקש לחייב את המשיבים להשיב לו 800,000 ש"ח שנטלו, לטענתו, שלא כדין מן המשרד. ביהמ"ש קבע כי המבקש מושתק מהעלאתה של טענה זו, שכן במסגרת הליכים קודמים - תביעת מזונות שהגישה נגדו אשתו השניה, התקבלה טענת המבקש כי הוא מועסק במשרד כשכיר בלבד, ושאין הוא בעלי המשרד. על כן, קבע ביהמ"ש, הוא מנוע מהעלאתה של טענה סותרת בהליך הנוכחי, שכן למבקש צמחה טובת הנאה מטענותיו בהליכים הקודמים, ומכל מקום היה כאן ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. ערעור שהגיש המבקש נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי בנצרת. ביהמ"ש קבע כי המבקש מנוע מלטעון כי הוא בעל המשרד, הן בשל השתק פלוגתא - אותו יש להחיל במקרה זה על אף שמדובר בצדדים שונים - והן בשל שימוש לרעה בהליכי משפט. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סוגיית ההשתק השיפוטי נדונה בפסיקתו של ביהמ"ש העליון, הן בשמה המפורש, והן כנגזרת של תקנת הציבור. כיוון שסוגיית ההשתק השיפוטי הוסדרה בפסיקה, אין מקום להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן אין הבקשה חורגת ממחלוקת הצדדים. אף לעיצומם של דברים, התמונה העולה מן ההחלטות השיפוטיות מצביעה בבירור, גם מתוך הצהרות המבקש באשר למניעיו בטענותיו השונות, על שימוש שאינו ראוי בהליכי ביהמ"ש, וחלה דוקטרינת ההשתק. זאת, הן אם נידרש לנושא על פי "כלל ההצלחה הקודמת" (משנתקבלה הטענה בענייננו חלקית בהתדיינות עבר), והן אם ננקוט בגישה שאינה עומדת על כלל זה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יריב שפרונג למבקש. 8.11.05).

בש"פ 10550/05 - מדינת ישראל נגד טאהה מוחרב

*שחרור בערובה של נאשם בהסעת שוהים בלתי חוקיים ונהיגה תוך סיכון חיי אדם בהמלטות משוטרים שביקשו לעצור את רכבו של הנאשם (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם כי הסיע ארבעה שוהים בלתי חוקיים, תושבי הרשות הפלסטינית, באזור צומת להב תמורת כסף. בהגיעו למחסום משטרתי פרץ הרכב שנסע לפניו את המחסום והמשיב נסע בעקבותיו כשהוא מגביר את מהירות נסיעתו תוך התעלמות מהוראות השוטרים, ואף מנסה לפגוע בשוטר שעמד על נתיב נסיעתו באמצעות רכבו. בהמשך, ביצע המשיב פניית פרסה מסוכנת תוך חציית פס הפרדה רצוף, ועצר בצד הדרך על מנת לאפשר לנוסעים לרדת מהרכב. לאחר שירדו מרכבו ונמלטו, המשיך המשיב בנסיעתו תוך סיכון חיי אדם, בכך שנהג בזיגזג, כלשון כתב האישום, בין נתיבי התנועה והדליק אורות גבוהים בכוונה לסנוור את נהג הג'יפ המשטרתי שנסע מולו. לבסוף, בלם המשיב את רכבו בלימה פתאומית ומסוכנת מול הג'יפ המשטרתי שחסם את דרכו. העוררת הגישה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על הכנת תסקיר מעצר ובהסתמך על המלצת שירות המבחן ועל התרשמותו של ביהמ"ש מן הערבים (אביו של המשיב ושייח' השבט), החליט
לשחרר את המשיב לחלופה של מעצר בית מלא בבית אביו וערבויות כספיות. הערר נדחה.
העבירות הנוגעות לנהיגתו המסוכנת של המשיב, הינן עבירות חמורות ביותר, אשר הפכו לתופעה נפוצה בכבישי הדרום. בנוסף, מיוחסת למשיב עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים. כל אחת מעבירות אלו עשויה להקים עילת מעצר עצמאית. קיימות החלטות בהן החליט ביהמ"ש העליון לדחות ערר שהגישו נאשמים על ההחלטה לעצרם עד תום ההליכים נגדם בעבירות דומות. מנגד קיימות גם החלטות אחרות, בהן שחרר ביהמ"ש לחלופת מעצר בעבירות חמורות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כל מקרה ונסיבותיו. במקרה שבפנינו, הסתמך ביהמ"ש המחוזי על המלצתו של שירות המבחן בתסקיר המעצר, ובהיעדרו של עבר פלילי למשיב וכן באורח חייו הנורמטיבי. ביהמ"ש התרשם בעצמו מן הערבים, חקר אותם על דוכן העדים. לזאת יש להוסיף, כי מדובר באירוע בעל אופי מצומצם, שלא ארך אלא זמן קצר ביותר, בשטח שאינו בנוי, ולא במרדף "מתגלגל", וכן לא נגרמה בו פגיעה כלשהי. על כן יש לדחות את הערר.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד דניאלה בייניש לעוררת, עוה"ד שפיק אבו האני וחאתם נעאמנה למשיב. 15.11.05).

ע.פ. 8671/05 - זיאד סעדה נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על בקשה לפסילת שופט שנומקה בחשיפת מידע על עברו הפלילי של הנאשם (הערעור נדחה).

המערער הואשם בבימ"ש השלום בתל אביב, בתקיפת אשתו ההרה (להלן: המתלוננת). המתלוננת לא התייצבה למספר ישיבות שנקבעו לשמיעת עדותה, והוצא נגדה צו הבאה. כאשר אותרה, הורה בימ"ש השלום, לעצרה ללא אפשרות לשחרור בתנאים. על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי ובדחותו את הערר ציין ביהמ"ש המחוזי, ביחס למתלוננת, כי "לא ניתן להשתחרר מן התחושה... שהנאשם... הוא זה שמונע הופעתה בבימ"ש... התביעה תיזום שמיעת העוררת בהליך של 'עדות מוקדמת' תוך זמן קרוב ותכוף (עוד היום, לכל המאוחר - מחר בבוקר)". בעקבות החלטה זו, התקיים עוד באותו יום דיון במעמד צד אחד, בו הציגה התביעה את החלטת ביהמ"ש המחוזי. בימ"ש השלום החליט לקבוע את התיק לשמיעה ליום המחרת. בתחילת הדיון שנערך למחרת הגיש המערער בקשה לפסילת ביהמ"ש. לטענתו, החלטת ביהמ"ש המחוזי חשפה את ביהמ"ש באופן פסול לעברו הפלילי, ויש חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, בציינו כי לא קרא את החלטת ביהמ"ש המחוזי, למעט החלק המורה על "עדות מוקדמת", וכי אפילו היה קורא החלטה זו במלואה, לא היה בכך כדי לפסול אותו מלשבת בדין. הערעור נדחה.
הלכה ידועה היא שאם ביהמ"ש אינו מקבל את גירסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך ביהמ"ש, ובמקרה דנן, לא הרים נטל זה. זאת ועוד, כבר נפסק כי "עצם החשיפה לעברו הפלילי של נאשם אין בה כדי להוות עילה לפסילתו של שופט". השאלה היא אם החשיפה לאותו מידע מקימה חשש ממשי למשוא פנים, תיבחן בכל מקרה באופן פרטני על-פי נסיבותיו. בענייננו, אין בנסיבות המקרה משום חשיפה המקימה חשש ממשי למשוא פנים. התייחסותו של ביהמ"ש המחוזי לעברו הפלילי של המערער נעשתה אגב אורחא ומבלי שינתן לה פירוט רב. ודאי שאין בה אותה מסה כבדה של מידע לא קביל שיהיה בכוחה להכריע גם את השופט המקצועי או לפחות לעורר חוסר אמון ביכולתו של השופט להכריע אותה.