רע"א 8221/05 - המגן חברה לביטוח בע"מ נגד שירותי בריאות כללית
*עיון במסמך שקיומו נתגלה במהלך חקירת העדים ולא הוצג בתצהיר גילוי מסמכים(הבקשה נתקבלה).
א. בשנת 2001 הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי נגד מספר נתבעים, ביניהם המבקשת. עניינה של התביעה בנזקים שנגרמו למשיבה, לטענתה, בגין תרופות שיובאו מחו"ל ואשר אוחסנו בשוגג במחסן ללא קירור. המשיבה ערכה חקירה פנימית שהובילה לעריכת דו"ח (להלן - דו"ח החקירה). בתצהיר גילוי מסמכים שהגישה המשיבה לא נזכר דבר קיומו של דו"ח החקירה. רק במסגרת ישיבת הוכחות, במהלכה נחקרה אחת מעובדות המשיבה, נתגלה דבר קיומו של דו"ח החקירה. המבקשת הגישה בקשה לגילוי דו"ח החקירה. בית המשפט יצא מנקודת הנחה כי המבקשת היתה מודעת לקיומו של דו"ח החקירה עוד לפני שנחקרה העובדת בבית המשפט ובהתחשב בכך שהתיק תלוי ועומד זה כארבע שנים, דחה את הבקשה. המבקשת טוענת כי דו"ח החקירה לא היה ידוע לה לפני חקירת העובדת. כן מציינת המבקשת ארת העובדה, כי בתצהיר גילוי המסמכים שהוגש מטעם המשיבה לא אוזכר דו"ח החקירה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. מסקנת ביהמ"ש לפיה המבקשת ידעה על קיומו של דו"ח החקירה עובר לדיוני ההוכחות היא מסקנה מוטעית, שהתבססה על טענה של המשיבה שלא היתה מדוייקת. הואיל וכך, אין להלין עליה כי הגישה את הבקשה לגילוי מסמכים במהלך שמיעת הראיות. עוד יצויין, כי על פי ההלכה ניתן להיעתר לבקשה לגילוי מסמכים החורגת מלוח הזמנים הקבוע בתקנה 120 לתקנות, אם המבקש מצביע על טעמים בעלי משקל שיצדיקו האיחור. אי-גילויו של מסמך מסויים בגדר הליך של גילוי מסמכים, עשוי להוות סיבה מוצדקת להתיר עיון אף במועד מאוחר יותר, משנתגלה המסמך. אשר לטענה כי הדו"ח הוכן לקראת המשפט ולכן הוא חסוי - אף אם תוכנו של מסמך מסויים הינו חסוי, חובה על בעל הדין לציין את המסמך בגדר תצהיר גילוי המסמכים.
ג. לעצם הטענה נגד גילוי תכנו של המסמך מטעמי "חסיון" - הלכה היא, כי לא תקום תחולה לחיסיון אלא אם יוכח שהמטרה העיקרית אשר עמדה מאחורי הכנת המסמך הינה שימושו העתידי לצורכי המשפט. החיסיון אינו חל על מסמכים אשר היו נערכים בכל מקרה וללא תלות בצפי לקיומו של משפט, ואשר בעיקרם נועדו למטרות אחרות. בנסיבות העניין זכותה של המשיבה להעלות עתה את טענת החיסיון בפני הערכאה הדיונית. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש לדון ולהחליט בנושא זה.
(בפני השופטים: השופטת בייניש, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד א. אורלי למבקשת, עו"ד ע. בן צור למשיבה. 9.11.05).
ע.א. 6111/03 - בנימין שרוגו נגד בית הספר כנסת יהודה ואח'
*אחריות בנזיקין של בית ספר ומשרד החינוך כאשר לא היתה השגחה על תלמידים ואלה יצאו מתחום ביה"ס למגרש הסמוך, הרימו מוט ברזל והתחשמלו. *אחוזי תרומת רשלנות של תלמידים שהרימו מוט ברזל בשהותם בביה"ס והתחשמלו(מחוזי י-ם - 2074/00 ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
א. לביהמ"ש המחוזי הוגשו 3 תביעות של שלושה קטינים בני 14, שלמדו בבית הספר "כנסת יהודה" בירושלים (להלן: בית הספר), וביום 28.4.1999, במהלך ההפסקה, שיחקו בשטח שמחוץ לגדר המקיפה את בית הספר, אחזו במוט אלומיניום שאורכו 4.7 מטרים, המוט פגע בחוטי מתח גבוה והתחשמלו. בימ"ש קמא הטיל אחריות בנזיקין, מכח עוולת הרשלנות, על המשיבים - בית הספר, משרד החינוך וחברת הביטוח "ענבל" (להלן: המערערים שכנגד), בקבעו כי סדרי הבטיחות והשמירה על תלמידי בית הספר היתה לקויה ורשלנית בצורה חמורה. ביהמ"ש הוסיף כי אף אם ניתנו לתלמידים,
בתחילת השנה, הוראות שלא לצאת מבית הספר, הריבפועל הותרה יציאת תלמידים לשטח שמחוץ לשערי בית הספר. זאת ועוד, בית הספר הציב בסמוך לגדר מבנים בלתי-חוקיים, השליך פסולת, וכתוצאה מכך עלה מפלס הקרקע ותלמידים ששיחקו במקום מצאו עצמם מתחת לקווי מתח גבוה. אשר למשרד החינוך, קבע ביהמ"ש שהמשרד פיקח על בית הספר ותיקצב אותו, וכי חובתו היא לדאוג לכך שתלמידים יתחנכו במוסדות בטוחים ובחובה זו לא עמד. המערערים שכנגד טוענים כי התובעים אחראים לנזקיהם (קרי: אשמם התורם) וכן עיריית ירושלים (אליה שוגרה הודעת צד שלישי). כן מערערים שני הצדדים על שיעורי הפיצויים. הערעור נדחה בעיקרו והערעורים שכנגד נדחו.
ב. באשר לשאלת האשם התורם - ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש להטיל על הילדים-הניזוקים אשם תורם בשיעור של %15. ביהמ"ש ציין כי גיל הילדים בעת התאונה היה 14 שנים, וניתן לצפות מהם לאחריות מינימלית. המערערים שכנגד סבורים כי אשמם התורם של הניזוקים גבוה בהרבה, ואילו המערער גורס כי לא היה כלל מקום להשית עליו אשם תורם. אין להתערב לכאן או לכאן באיזון שערך ביהמ"ש המחוזי. אשר לאחריותה של העיריה - ביהמ"ש המחוזי מצא כי הטענות שהועלו כנגד העירייה "היו משוללות כל בסיס עובדתי, לא הוכחו ודינן להידחות". בכך אין להתערב.
ג. נותרה שאלת גובה הנזק. ביהמ"ש פסק כי למערער נכות רפואית צמיתה בשיעור של %77. עם זאת סבר כי יש לחשב את הפסד ההשתכרות בעתיד "על-פי השכר הממוצע במשק, על בסיס נכות בשיעור של %60". בהסבירו תוצאה זו כתב ביהמ"ש כי "שרוגו [המערער] הנו בן למשפחה חרדית הלומד בישיבה, והוא מתכנן להמשיך וללמוד בה... וגם במגזר הדתי אנשים עובדים לפרנסתם... עם זאת לא ניתן להתעלם מכך כי גם אביו של שרוגו לומד בישיבה וכי רוב בני משפחתו הינם תלמידי ישיבה או מלמדים בישיבה...". כן פסק ביהמ"ש פיצויים בראשי נזק נוספים. השגותיהם של שני הצדדים נסבות על ראשי הנזק השונים. אין להתערב במסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי. פרט לנושא הפיצויים בגין הפסד השתכרות בעתיד. זאת לאור פסיקת ביהמ"ש העליון בע.א. 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא [סביר ס"ו 274]. נראה כי בקביעת אחוז הנכות של %60, לצורך חישוב הפיצוי, התחשב ביהמ"ש ברקע הדתי והמשפחתי של המערער. עניין זה טעון עיון נוסף לאור הלכת אבו חנא הנ"ל: היינו, החזקה שנקבעה באותה הלכה מזה ואמות המידה לסטייה מן החזקה מזה. לצורך כך מוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי, אשר יתן פסק-דין משלים בנושא.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שניאור פונדמינסקי למערער, עוה"ד עמיר אלמגור ומיטל אלמגור למשיבים. 21.11.05).
ע.פ. 1089/05 + 1088/05 - שמשון דדשוב ויוסי אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של שוד וגרימת חבלה והרשעת שותף שפעל בצוותא למעשי שותפו. *הקלה בעונש באשמת שוד וחבלה בהתחשב בנסיבות אישיות(מחוזי חיפה - ת.פ. 286/02 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבלו).
א. המערערים פגשו את המתלונן בחוף הים בקיסריה, וביקשו ממנו להסיעם על גבי טרקטורון שלו. המתלונן הסכים לכך, ומשהגיעו לאזור חולי המרוחק מעט מהחוף, נטל מערער 1, (להלן: "שמשון"), את משקפיו של המתלונן. בהמשך טען שמשון כי המתלונן חיבל במנוע של טרקטורון השייך לאחד ? אסף יוסף (להלן: "אסף"), ודרש ממנו לשלם פיצוי בסכום של 7,000 ש"ח, וכן למסור לו את שרשרת הזהב שענד לצווארו. משסירב המתלונן תקפו אותו המערערים, דרשו ממנו להסתלק מהמקום ללא הטרקטורון, ומשסירב גם לדרישה זו, דקר אותו שמשון בירכו. המתלונן ניסה להזעיק עזרה באמצעות הטלפון הסלולארי שהיה ברשותו, ומערער 2, (להלן: "אדרי"), נטל ממנו את הטלפון. בסופו של דבר החליטו המערערים להסתלק מהזירה כשהם רכובים על הטרקטורון, ובטרם
עזבו איים שמשון על המתלונן שאם יתלונן במשטרה, הם ישובו ויפגעו בו. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעדות המתלונן, וקבע כי מרגע שהמערערים עלו על הטרקטורון ונסעו עם המתלונן, הם פעלו בצוותא-חדא, ועל כן כל אחד מהם נושא באחריות פלילית למעשיו של שותפו. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי השניים גנבו את משקפיו של המתלונן ואת מכשיר הטלפון שלו תוך שימוש באלימות, ובכך די היה כדי לבסס עבירה של שוד. משהורשעו נגזר דינם של המערערים ל-12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי, וכל אחד מהם חוייב לפצות את המתלונן בסכום של 5,000 ש"ח. הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבלו.
ב. טרוניית המערערים מקורה בטענה כי הם לא קשרו קשר לפגוע במתלונן, ולמעשה נקלע אדרי לאירועים בדרך מקרה, בעקבות בקשתו של שמשון שיצטרף אליו לנסיעה עם המתלונן. גירסה זו נדחתה על ידי בימ"ש קמא, אשר קבע כי אף שהמפגש עם המתלונן לא היה מתוכנן מראש, לשני המערערים היה ברור מה עתיד להתרחש באותה נסיעה, ולמצער, יכול היה אדרי לצפות שה"בירור" אותו התכוון שמשון לערוך, עלול להידרדר למעשי אלימות. בפנינו הכרעה שכולה עובדתית, ואין להתערב בה. אכן, אדרי לא דקר את המתלונן, אולם הוא הלך עם חברו שמשון לקראת עימות בו היתה כוונה לחייב את המתלונן להודות בגרימת נזק לטרקטורון של אסף. כל אדם חייב לצפות כי עימות מסוג זה עלול לגלוש לפסים אלימים, ובכללם שימוש בנשק קר.
ג. באשר לעונש - לנוכח חומרתם המופלגת של המעשים, העונש שהושת מתון ביותר, ואפשר שהוא אף נוטה לקולא לאור מדיניות הענישה במלחמה נגד נגע האלימות שפשה בחברה הישראלית. עם זאת, מקרה זה מיוחד הוא באשר הוגש תסקיר חיובי ומעודד בעניינו של שמשון. מתסקיר זה עולה, כי מאז התרחשה תקיפתו של המתלונן (בחודש מאי 2002), חל בשמשון שינוי משמעותי. הוא נטל אחריות על המעשה הקשה בו היה מעורב, ושירות המבחן התרשם שהוא נחרץ בדעתו לעשות תפנית חיובית בחייו. בנסיבות אלו יועמד המאסר בפועל של שמשון על 9 חודשים, ושל אדרי על 7 חודשים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופט לוי. עוה"ד גיל דחוח וטליה גרידיש למערערים, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 17.11.05).
רע"א 1332/05 - יהושע רוזנצוויג נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*לא כל איחור בהמצאת התראת פשיטת רגל תגרום לביטול ההליך ובלבד שלא נגרם עיוות דין עקב האיחור. *אימתי ניתן להתגונן בטענת קיזוז נגד התראת פשיטת רגל(מחוזי ת"א - בש"א 14652/04 - הבקשה נדחתה).
א. המבקש מחזיק במרבית המניות והינו בעל השליטה בחברה מסויימת (להלן - החברה). בשנת 1997 הוגשה ע"י המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד החברה, ונגד המבקש ואשתו כערבים לחובות החברה. סכום התביעה הסתכם בכ-1,5 מליון ש"ח. משלא התייצבו הנתבעים לדיון, ניתן ביום 5.6.02 פס"ד במעמד צד אחד נגד הנתבעים. ביום 8.7.02 הגישו המבקש, אשתו והחברה תביעה לבימ"ש השלום בה תבעו מן המשיב 3,000,000 ש"ח. תביעה זו תלויה ועומדת. ביום 6.7.04 אושרה בקשת המשיב להמצאת התראת פשיטת רגל למבקש. העתק הבקשה הגיע לידי המבקש ביום 31.8.05. המבקש הגיש התנגדות להתראה, בהתאם לתקנה 5(א) לתקנות פשיטות הרגל. הוסכם, כי הצדדים יגישו את סיכומיהם בכתב. סיכומי המשיב נשלחו למבקש ביום 22.11.05. ביום 23.11.04 הוגשה על ידי המבקש בקשה דחופה לעיכוב הדיון בהליך פשיטת הרגל, בשל קיומם של שני
הליכים תלויים ועומדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והורה למבקש להגיש את סיכומיו תוך 7 ימים. בהחלטה נשוא הבקשה מיום 30.12.04 דחה בימ"ש קמא את התנגדות המבקש להתראת פשיטת הרגל, הן משום שלשיטתו ההתראה הומצאה למבקש במועד והן לאחר ששוכנע כי לא עלה בידו של המבקש להוכיח כי עומדת לזכותו תביעה שכנגד או דרישה שכנגד או טענת קיזוז מול החוב הפסוק שלזכות המשיב. בקשה לביטול ההחלטה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב ונדחתה. הבקשה דנא לרשות ערעור מופנית כנגד החלטות אלה. הבקשה נדחתה.
ב. במישור הפרוצדוראלי מעלה, המבקש שתי טענות עיקריות. האחת, נוגעת לאיחור בהמצאת התראת פשיטת הרגל והשנייה תוקפת את החלטת בימ"ש קמא ליתן הכרעתו מבלי שהובאו לעיונו סיכומי המבקש. שתי טענות אלו דינן להידחות. תקנה 4 לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי "ההתראה תומצא לחייב... תוך חודש ימים מיום שאישר ביהמ"ש את המצאתה". אין חולק שחלף לו למעלה מחודש ימים בין מועד אישור המצאת ההתראה על ידי ביהמ"ש, לבין תאריך המצאתה. ברם, סעיף 238 לפקודה מאפשר לביהמ"ש להתגבר על פגמים פורמאליים שנפלו בהליכי פשיטת הרגל, בתנאי שלא נגרם לחייב עיוות דין ממשי. מכאן, שלא כל איחור בהמצאת ההתראה יביא בהכרח לביטולה. במקרה דנא, לא הצביע המבקש על נזק כלשהו, ודאי לא כזה המגיע כדי עיוות דין, שנגרם לו כתוצאה מהמצאת ההתראה באיחור. בנוסף, מלין המבקש על שלא ניתנה לו הזדמנות להציג עמדתו בפני ביהמ"ש דלמטה. אף טענה זו אין לה על מה שתסמוך. תחילה איפשר בימ"ש קמא למבקש להגיש את סיכומיו למעלה משלושה שבועות לאחר המועד המקורי, ובהמשך, בהחלטה נוספת הובהר שוב למבקש כי עליו להגיש את סיכומיו, שאם לא כן תינתן החלטה אך בהסתמך על סיכומי המשיב. ברם, גם הפעם נמנע המבקש מלקיים את הוראת ביהמ"ש.
ג. טענה אחרת בפי המבקש כי עומדת תביעה שכנגד או קיזוז שגובהם למצער כגובה החוב הפסוק. השאלה היא אם התביעה התלויה ועומדת בבימ"ש השלום באה בגדר העניינים שבסעיף 5(6) לפקודה, בו נקבע כי יהא זה מעשה פשיטת רגל אם החייב - "לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל... ולא הניח את דעת ביהמ"ש כי יש לו תביעה שכנגד או קיזוז...". ברי, כי אין די בכך שהחייב יעלה טענה בדבר חוב המגיע לו מן הנושה על מנת שביהמ"ש יחליט לקבל התנגדות להתראת פשיטת רגל. הטענה בדבר החוב הנגדי צריכה לעמוד בדרישה מסויימת מבחינת משקלה וסיכוייה להתקבל. בענייננו, אף אם התביעה אינה מופרכת על פניה, סיכויי ההצלחה בה הינם מעטים.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. המבקש לעצמו, עו"ד ב. פלג למשיב. 22.11.05).
ע.א. 6332/05 - יהושע ולדהורן נגד שלמה נרקיס
*קבלת ערעור על החלטת שופטת לדחות בקשה לפסילתה שנומקה בהיכרות עם עו"ד המייצג את אחד הצדדים במידה המקיימת חשש למשוא פנים(מחוזי ת"א - בר"ע 1530/05 - ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. המשיב (להלן: נרקיס) הגיש בבימ"ש השלוםב תביעה נגד המערער (להלן: ולדהורן) לתשלום חוב בסך 2,48 מליון ש"ח (להלן: התביעה) וזכה בתביעתו וכן נפסק לטובתו שכ"ט עו"ד בסכום של 500,000 ש"ח. על החלטה זו הגיש נרקיס בקשת רשות ערעור (להלן: הבר"ע). בא כוחו של נרקיס, עורך הדין ישי בית און, שייצג אותו בבימ"ש השלום, חתם בעצמו על הבר"ע, וזו נקבעה לדיון בפני השופטת דותן. לקראת הדיון הגיש ולדהורן בקשה לפסילת השופטת, בטענה כי בין השופטת ובין עורך הדין בית און, קיימים יחסי קירבה המקימים חשש ממשי למשוא פנים ובקשתו נדחתה. השופטת ציינה כי אילו עורך דין בית און היה מופיע בפניה, או שהיה מדובר בתיק אישי שלו כבעל דין, היתה פוסלת עצמה. אולם, כך נקבע, עורך דין בית און אינו מופיע
בבר"ע, אלא עורך דין אחר ממשרדו, ולכן, לא נתקיימה הקירבה המצדיקה את פסילת ביהמ"ש. בהערותיה, לבקשת נשיא ביהמ"ש העליון, ציינה השופטת כי בינה ובין עורך דין בית און ובני משפחתו קיימים קשרי ידידות והוא לא מופיע בפניה באופן אישי, ו"כמו בכל יתר התיקים בהם מופיעים בפני עורכי דין ממשרדו של עו"ד בית און, גם בתיק זה אין כל חשש למשוא פנים". הערעור נתקבל.
ב. סעיף 77א לחוק בתי המשפט קובע לאמור: "שופט לא ישב בדין אם מצא... כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים... שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה: צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת". חשש ממשי למשוא פנים יכול להיווצר עקב יחסי קירבה ממשית בין השופט ובא כוחו של בעל דין. ככל שהקירבה הדוקה יותר החשש למשוא פנים רב יותר. גם במצב שבו עורך הדין שנמצא בקירבה עם השופט איננו מופיע בעצמו בפני ביהמ"ש, אלא, מופיע עורך דין אחר מאותו משרד, יש לבחון אם כלל הנסיבות מקימות חשש ממשי למשוא פנים. לשותף בכיר יכול להיות אינטרס ממשי, כספי או אחר, בתוצאות ההליך שבו מופיע עורך דין ממשרדו. ככל שיש אינטרס ממשי כאמור, וככל שעוצמתו של האינטרס היא רבה יותר, עלולה הקירבה בין להביא לפסילתו של ביהמ"ש גם אם עורך הדין איננו מופיע בעצמו.
ג. במקרה דנן, קיימים יחסים חברתיים בין השופטת ובין עורך הדין בית און. כמו כן, עורך הדין בית און מייצג את בנה של השופטת בהליכים משפטיים אחרים. בנוסף, השופטת ציינה כי אילו הופיע בפניה עורך הדין בית און בעצמו בהליכי הבר"ע, היתה פוסלת את עצמה. העובדה כי עורך דין בית און איננו מופיע בעצמו בפני ביהמ"ש,אין בה כדי לנטרל את עילת הפסלות. מידת מעורבותו של עורך הדין בית און היא מהותית. הוא בעצמו ייצג את נרקיס בבימ"ש השלום בהליך הנדון והוא חתום על הבר"ע, כך שהשופטת דותן תצטרך להעריך ולהכריע בטענות המועלות במסמך שנכתב על ידי עורך הדין בית און. בנוסף, עורך הדין בית און הוא שותף בכיר במשרד עורכי הדין שמייצג את נרקיס ויש לו אינטרס בשכר הטרחה, המסתכם ב-500,000 ש"ח. אמנם, עניינה של הבר"ע הוא בעיכוב ביצוע בלבד, אך עיכוב הביצוע קובע אם שכר הטרחה ישולם מיד או יעוכב. לפיכך, קיים חשש ממשי למשוא פנים וראוי כי התיק יועבר לדיון בפני שופט אחר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. בן פורת למערער, עו"ד ע. שפילמן למשיב. 24.11.05).
בש"פ 10272/05 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר ז'וק ואח'
*הערכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חודשים, בעבירות של יבוא נשים לעיסוק בזנות, חטיפה, אינוס ומעשה סדום (בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
כתב אישום שהוגש נגד המשיבים חושף רשת מסועפת של יבוא נשים מטשקנט דרך מוסקבה ומצרים לשם מכירתן לעיסוק בזנות בישראל, ומייחס למשיבים, בצוותא עם אחרים, שישה עשר אישומים חמורים של קשירת קשר לפשע, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, סרסרות בנסיבות מחמירות, עבירות חטיפה לשם עיסוק בזנות, כליאת שווא (נגד המשיב 1) אינוס (נגד משיבים 2-3) ומעשה סדום (כנגד משיב 3). עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. כעבור 9 חדשים הוארך המעצר פעמיים ב-90 יום ופעם שלישית ב-60 יום. עתה הוגשה הבקשה הרביעית להארכת מעצרם של המשיבים. הבקשה נתקבלה. המשיבים עצורים מזה כשנה וחצי מאז הגשת כתבי האישום נגדם. ההארכה הנוכחית התבקשה לאחר שנמצאה על-ידי התביעה ראיה שלא הוגשה במסגרת פרשת התביעה. ראיה זו הביאה לצורך בזימון עדי הזמה מטעם ההגנה, דבר המעכב את סיומם של ההליכים. ראיה זו נוגעת אך לאחד הנאשמים בפרשה, שאינו צד לבקשה זו, ושאר הנאשמים ממשיכים
להמתין לסיום משפטם מבלי שהמשך ההליך בשלב זה נוגע לאישומים כנגדם. מנגד, מדובר בעבירות חמורות ביותר שעיקרן סחר בנשים לצורך העסקתן בזנות, עבירות עליהן נאמר כי הן מהעבירות הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. אמנם הסתיימה שמיעת עדי התביעה, אך נותר החשש להימלטותם של המשיבים מהדין, שמתחזק מעצם העובדה שהעונשים הקבועים על העבירות המיוחסות להם הם חמורים ביותר. מעבר לכך, חשש נוסף הינו שהנאשמים ימשיכו בפעילותם העבריינית. חשש זה לא ניתן להפגה על-ידי ערובות כספיות או על-ידי התנאת השחרור בתנאים מגבילים. לפיכך, יש להיעתר לבקשה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד נחמה זוסמן למבקשת, עוה"ד דוד ירון, ישראל קליין ושמואל תורג'מן למשיבים. 22.11.05).
בש"פ 10804/05 + 10803/05 - מדינת ישראל נגד חאלד אל עילווי ואח'
*היענות חלקית לבקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים בעבירת רצח הדיון במשפט לגופו טרם החל (בקשות להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשות נתקבלו בחלקו).
ביום 16.2.05 הוגש נגד המשיבים כתב-אישום המייחס להם ביצוע בצוותא של עבירת רצח, וביהמ"ש המחוזי הורה, ללא התנגדות המשיבים, על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. משפט המשיבים מצוי בפני שני הרכבים שונים. אשר למשיב 1, ההוכחות במשפטו לא החלו, הן בשל תקלות שונות (כגון אי הבאתו יותר מפעם לביהמ"ש), והן בשל חילופים אחדים בהרכבי ביהמ"ש. כיום קבועים ארבעה מועדי הוכחות, כולם במחצית השניה של ינואר 2006. למשיב זה, שהוא כבן 40, הרשעות קודמות לא מעטות, שראשיתן בהיותו בן 17, ועליהן גם ריצה מאסרים. תיקים אחדים תלויים ועומדים נגדו. אשר למשיב 2, אף בעניינו התחלפו הרכבים וחלו תקלות שונות, וכיום קבועים חמישה מועדי הוכחות מ-24 באפריל 2006, באפריל ובמאי. משיב זה הוא בן 20, ולחובתו הרשעה קודמת בגיל 17 בעבירות של תקיפת שוטר והפרעה לשוטר. משעברו 9 חדשים מהמעצר מתבקשות הארכות מעצר ל-90 יום. הבקשות נתקבלו בחלקן.
הבקשה להארכת המעצר לא הוגשה במועד, וכתוצאה מכך שהו המשיבים שישה ימים בכלא שלא כדין. משנתגלתה התקלה, הובאו בפני שופט ביהמ"ש המחוזי ושוחררו בתנאים מגבילים. עובדה זו אינה מהווה שיקול מכריע בשאלה אם יש מקום להיעתר לבקשה להורות מחדש על מעצר. ככלל, כשמדובר ברצח לא תאופשר חלופת מעצר, למעט בנסיבות מיוחדות. נסיבות הטיפול בתיק, דהיינו, העובדה שההוכחות טרם החלו ובינתיים חלפו תשעת החודשים שקבע המחוקק; מאידך, ההוכחות במשפטו יתקיימו בינואר 2006, ויש סיכוי כי יתקדמו במידה רבה (אם לא יסתיימו) בארבעת המועדים שנקבע. בשקלול הנסיבות יש מקום למעצרו מחדש של המשיב 1 וזאת לשמונים יום. המשיב 2 הוא בן 20, עברו הפלילי פחות מכביד באורח משמעותי, וההוכחות במשפטו יתקיימו רק משלהי אפריל 2006. כיוון שהצפי הוא לתחילת הוכחות רק בעוד כחמישה חודשים, ותידרש הארכה נוספת שכן לא נקבעו הוכחות לשלושת החודשים הבאים, וגם נוכח גילו הצעיר ועברו הפלילי שאינו מכביד מדי, ניתן לבדוק חלופת מעצר.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ליאנה בלומנפלד למבקשת, עוה"ד משה מרוז ומשה שרמן למשיבים. 22.11.05).
ע.פ. 8012/04 - מחמוד מתאני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של סחר בנשק עם תושבי הרשות הפלשתינית.359
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע, בעקבות הודאתו, בעבירות של רכישת נשק, הובלת נשק וסחר בנשק, ונדון ל-10 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים
על תנאי. המערער טוען כי העבירה של הובלת נשק נבלעת בעבירות האחרות בהן הורשע, לה של רכישת נשק וסחר בנשק. כמו כן טען כי הארועים המתוארים באישומים השני עד הרביעי מהווים פרשה אחת, וכי בכל מקרה חרג העונש ממידת העונש המקובלת בעבירות בנשק. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין ממש בטענה כי העבירות השונות המיוחסות למערער נבלעות לעבירה אחת. המערער היה מעורב בעסקאות לגבי שמונה כלי נשק שונים. בחלק מן העסקאות הוא רכש כלי נשק ובחלק אחר הוא היה המוכר. בגדרה של עיסקה אחת אף נעשה חליפין בכלי נשק. מעשיו של המערער הינם בעלי פן מיוחד של חומרה, שכן העיסקאות נעשו עם תושבים של הרשות הפלסטינאית. עשיית עיסקה בנשק עם תושב השטחים מחייבת תגובה עונשית חמורה במיוחד. בהתחשב במספרם של כלי הנשק שרכש המערער, אף אין לקבל שהם היו מיועדים לשמש להגנתו העצמית. המערער הינו צעיר בן 25 שנים, ללא עבר פלילי, אך כאשר עסקינן בעבירות כה חמורות ומסוכנות יש ליתן משקל עודף לאינטרס הציבורי על פני נתוניו האישיים של הנאשם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גרוניס, ג'ובראן. עוה"ד ג. זילברשטיין, ו. קאסם ול. צמל למערער, עו"ד ל. בלומנפלד למשיבה. 16.11.05).
ע.פ. 4165/05 - גיא זרובצ'יק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות הריגה בתאונת דרכים עקב כניסה לצומת באור אדום (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג ברכבו לקראת צומת מרומזרת במהירות מופרזת, עקף רכבים שנסעו לפניו משמאלו ומימינו, נכנס לצומת במהירות גבוהה ברמזור אדום והתנגש במונית שנכנסה לצומת כחוק, הדף אותה וגרם לה לפגוע ברכב מסחרי שעמד ממול. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו של נהג המונית ושל נער בן 17. כן נחבלו בתאונה נוסעת ברכבו של המערער ונהג הרכב המסחרי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות הריגה, אי ציות לתמרור, נהיגה במהירות מופרזת ואי חגירת חגורת בטיחות וגזר לו 30 חדשים מאסר בפועל ופסילה מנהיגה ל-20 שנה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בית המשפט המחוזי התייחס לנסיבותיו האישיות של המערער, להיותו בן למשפחה נורמטיבית שסיים לימודי תיכון ושירות צבאי והתכונן ללימודים גבוהים, לקשיים האישיים שעימם הוא מתמודד בעקבות התאונה, כמו גם החרטה שהביע. מנגד הדגיש את התנהגותו הפרועה של המערער, את עברו התעבורתי המכביד - שמונה הרשעות קודמות שלחובתו חרף גילו הצעיר, ומעל הכל את התוצאות הרות האסון שנגרמו בעטיה של התאונה. נהיגתו של המערער מבטאת נורמות התנהגות שאין להן מקום על הכביש ושיש לעשות כל מאמץ לשרשן. ענישה הולמת במקרים מעין אלה היא ענישה מרתיעה, המעבירה מסר לפיו מי אשר נוהג נהיגה פרועה ומשולחת רסן, ישא באחריות למעשיו.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד גלעד משה ומוראל כרמל למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 17.11.05).
בג"צ 7061/05 - חיטאם ומוחמד עטאונה נגד שר הפנים ואח'
*דחיית בקשה לאיחוד משפחות כאשר הגבר חשוד בפעילות עויינת (העתירה נדחתה).
העותר, יליד איזור עזה (ג'באליה), נישא לעותרת, אזרחית ישראל, בשנת 1997, ונולדו להם שני ילדים. בני הזוג גרים בישוב חורה שבנגב. העותרים הגישו ב-1997 בקשה לאיחוד משפחות, ולעותר ניתן ב-1998 היתר שהיה בישראל וב-1999 רישיון ישיבה ארעי. השנה נמסר לעותרים כי הבקשה לאיחוד משפחות
מסורבת מטעמים בטחוניים, ועל העותר לעזוב את הארץ. בעתירה נתבקש צו שלפיו יימשך נוהל ה"תהליך המדורג". בתשובת המשיבים נאמר, כי העילה לסירוב לבקשה לאיחוד משפחתו היא "מידע מודיעיני עדכני המצביע על מסוכנות הנשקפת מן העותר נוכח קשריו עם פעילי פת"ח המעורבים בפעילות נגד בטחון האיזור". העתירה נדחתה. בהסכמת בא כוח העותרים עיין ביהמ"ש במעמד צד אחד בחומר החסוי שבידי רשויות הביטחון. מחומר זה עולה כי יש בהחלט יסוד לחששות הבטחוניים שביטאו הרשויות. נראה כי הגם שאין אפשרות, נוכח טיבו של החומר ומקורותיו, להציגו בפני העותרים, לא נעלמו מן העותר עצמו העניינים המגבשים חששות אלה בבסיסם, אף אם אין הם ידועים לבא כוחו. היה על העותר, המבקש לבוא קבע בקהל תושבי המדינה, לנהוג בהתאם למחוייבות שהדבר מטיל עליו, ולא כן עשה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד טאהר אלמכאוי, נאצר אלעטאונה לעותרים, עו"ד רננה קידר למשיבים. 20.11.05).
ע.פ. 10314/05 - מדינת ישראל נגד גבארין עלא ואח'
*דחיית בקשת המדינה לעכב ביצוע מאסר בעבודות שירות, כאשר הבקשה הוגשה בתום מועד עיכוב הביצוע שעליו הורה בימ"ש קמא כדי לאפשר הגשת הערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות - הבקשה נדחתה).
המשיבים התכוונו לחטוף אדם בשם עיז ולהיפרע ממנו, לאחר שבנות משפחתם שהו בדירתו מספר ימים לאחר שברחו מהבית. לשם כך הגיעו המשיבים יחד עם אחרים לדירה בתל-אביב, ותוך התחזות חלק מהם כשוטרים כבלו את המתלונן באזיקים, הכניסו אותו בכוח לרכב, הובילו אותו לאום אל פחם ושם היכו אותו. רק לאחר מספר שעות הבינו כי טעו בזיהוי ושחררו את המתלונן. ביהמ"ש המחוזי אימץ את המלצת שרות המבחן וגזר על המשיבים 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שרות, וכן פיצוי כספי למתלונן על-סך 10,000 ש"ח מכל אחד מהמשיבים, ומאסר על תנאי לשלוש שנים. המבקשת הגישה ערעור על קולת העונש ובד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצוע עבודות השירות, על מנת שתקופה זו לא תיגרע מעונש המאסר שיוטל על המשיבים אם יתקבל הערעור. הבקשה נדחתה.
במסגרת איזון בין השיקולים השונים ישנה משמעות, בין היתר, לחשש מפגיעה באפקטיביות הערעור אם לא יעוכב ביצוע העונש והמשיבים ירצו עד ההחלטה בערעור את עונשם או חלק ניכר ממנו. מנגד עשוי להיות משקל לרצונם של המשיבים להביא לסיום הפרשה ולזכותם לתכנן את המשך חייהם, כמו גם לאינטרס הכולל לענישת העבריינים סמוך למועד ביצוע העבירה. במסגרת השיקולים השונים יש לציין כי מדובר בעבירות חמורות. מנגד, עומדים עברם הנקי של המשיבים, ההתנצלות בפני המתלונן ופיצויו, המעצר בו ישבו במשך 5 חודשים, והמלצת שירות המבחן כי המשיבים ירצו עונשם בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי קיבל את המלצת שירות המבחן שעמדה בבסיס הסדר הטיעון. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת המדינה ועיכב את ביצוע העונש ב-25 ימים על מנת שהמדינה תוכל להגיש ערעור על גזר הדין. המבקשת לא ניצלה זמן זה והגישה את הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע ביום האחרון לתום המועד להגשת הערעור, יומיים לאחר שהחלו המשיבים לבצע את עבודות השירות שנגזרו עליהם.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד אלעד פרסקי למבקשת, עו"ד אדי גונן למשיבים. 24.11.05).
בש"פ 10530/05 - פלונית נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה עיכוב ביצוע עונש מאסר שכן גם אם יתקבל הערעור על חומרת העונש עדיין עשוייה המבקשת לרצות תקופת מאסר ממשית (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
בסמוך לחודש אוגוסט 2003 התארסה המערערת, ילידת דצמבר 1986, עם פלוני. המבקשת לא חפצה להינשא לו. במהלך חודש אוקטובר גילתה לשכנה, (להלן אבו-ג'ומעה), כי אינה חפצה להינשא
לארוסה, וביקשה ממנו כי יספק לה ארס נחשים כדי להמית בו את הארוס. אבו-ג'ומעה רכש רעל, מהלו בתוך בקבוק מיץ ומסרו לארוס אולם האחרון לא שתה את הבקבוק. לאחר מכן העביר את הרעל למבקשת, היא מזגה לארוס כוס תה מהול ברעל, אולם האחרון לא שתהו. אז הציע אבו ג'ומעה כי יארוב לארוס במכוניתו וירצח אותו בדקירות סכין. המבקשת הסכימה ולמטרה זו סיפקה לו כפפות. אבו-ג'ומעה ארב לארוס, דקר אותו דקירות רבות בפלג גופו העליון ופצע אותו קשה. הצדדים הגיעו להסכמה כי העונש שיוטל על המבקשת ייגזר מן העונש של תשע שנות מאסר שנגזר על אבו-ג'ומעה, ויהא פחות ממנו, בהפרש שאינו חודשים ספורים. בעקבות הסדר זה הטיל עליה בית המשפט המחוזי, עונש מאסר של שש שנים בפועל וכן מאסר על תנאי של שנה אחת. המבקשת הגישה ערעור על גזה"ד וכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
המדובר בפרשה חמורה מאוד של ניסיון לרצח יחד עם קשירת קשר לביצוע רצח וחבלה בכוונה חמורה. העונש שהוטל על המבקשת הביא בחשבון את הנסיבות המיוחדות ואת גילה, והוא גם עומד בפרופורציה ראויה לעונש שהוטל על שותפה לעבירה. קשה להניח כי בערעור יומרו שש שנות מאסר במאסר על תנאי או בעבודות שירות, ומכל מקום, אף אם תהיה הפחתה בענישה, עדיין עשויה המבקשת לרצות תקופת מאסר ממשית.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד עאטף פרחאת למבקשת, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 21.11.05).
בש"פ 10696/05 - גדי לבנון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד והיזק, לאחר שנאשם שוחרר בערבות והפר את תנאי השחרור (הערר נדחה).
העורר (בן 28) הואשם בארבעה אישומים, של סחיטה באיומים, תקיפת שוטר, חבלה בכוונה מחמירה, שוד, היזק בזדון ותקיפה הגורמת לחבלה ממשית. בית המשפט המחוזי בבאר שבע הורה על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים, ובכללם כי ישהה במעצר בית מלא בדירה שתוקצה לו בכפר זיתים על ידי ערב. בית המשפט התרשם כי הרקע למעשיו הפליליים לכאורה של העורר הוא החיכוך המתמיד בין תושבי חוות מעון לתושבים הערביים בסביבה ולפעילי זכויות אדם הפועלים באזור, וסבר כי די בהרחקת העורר ממוקד חיכוך זה. ביום 3.11.05 נמצא העורר באזור חוות מעון, תוך הפרת תנאי שחרורו, ניסה להימלט מהשוטרים שעה שנתבקש לעצור, וסירב בהמשך להסביר את פשר הימצאותו בחוות מעון. עקב ההפרה ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו. הערר נדחה.
ניתן בעורר אמון, והוא שוחרר בערבות ובתנאים. הוא הפר את האמון, ולא נתן הסבר להפרה. בא כוח העורר הגיש פסיקה הכוללת מקרי הפרה שבהם נתן בית המשפט לעורר הזדמנות נוספת, ואולם המקרה דנא על פי חומרת העבירות ובעיקר נוכח ההפרה הבוטה - חזרה למקום העבירה שההרחקה ממנו עמדה ביסוד השחרור - ואי מתן הסבר להפרה אינו מצדיק שחרור לחלופה לעת הזאת. יצויין כי לפי סעיף 21(ב) לחסד"פ, חובת בית המשפט לשקול קיומן של חלופות מעצר אינה חלה במעצר שעילתו הפרת תנאי מתנאי השחרור בערובה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד עדי קידר למבקש, עו"ד שאול כהן למשיבה. 24.11.05).
בש"פ 10789/05 + 10698/05 - פלונים נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים של קטינים שדקרו קטינים אחרים שפגשו בהם באקראי וללא כל סיבה (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נתקבלו).
שני העוררים הואשמו כי ב-17.10.2005 בשעת לילה, בסמוך למועדון בירושלים, תקפו השניים יחד עם נאשם
נוסף, שלושה קטינים שלא הכירו, ובלא סיבה נראית לעין דקרו אותם בסכינים וגרמו להם לחבלות חמורות. עם הגשת כתב-האישום הורה ביהמ"ש על מעצר השלושה עד תום ההליכים. העורר 1 טוען כי ההחלטה עומדת בניגוד להמלצת תסקיר מעצר אשר המליץ על חלופת מעצר. העורר 2 טוען כי אין ראיות ישירות המסבכות אותו בעבירה המיוחסת לו, וכי אין ראיה ישירה שלפיה אחז בסכין. העררים נתקבלו.
תת-תרבות הסכינאות רווחת בעיקר בקרב בני נוער, וקרבנותיה הם בעיקר בני נוער. אין להכביר מלים על חובת בתי המשפט ליתן ידם למאבק ב"מכת מדינה" זו. מאידך, מדובר ספציפית בקטינים ללא עבר פלילי, ויש מקום לבדוק חלופה. המאבק בסכינאות צריך לבוא לידי ביטוי בעיקר בענישה מרתיעה ואילו בשיקולי המעצר יש לוודא ככל הניתן הפגת מסוכנות והגנה על הציבור. נוכח קטינות העוררים והיעדר עבר פלילי, אין מקרה זה בא בגדרם של אלה שבאשר להם אין מקום כל עיקר לבדוק תנאים מגבילים. אשר על כן יש לבדוק חלופה כזאת.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד מונעם תאבת ואריאל הרמן לעוררים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 24.11.05).
בש"פ 10874/05 - דניאל מילחיקר נגד מדינת ישראל
*סמכותו של בימ"ש של ערעור להשהות שחרור בערובה למשך 48 שעות עד שבימ"ש קמא ישוב ויבדוק את נסיבות האירוע ואת החלטתו לשחרר את הנאשם בערבות (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט ונתבקש מעצרו עד תום ההליכים. ביום 22.11.05 החליט בית משפט השלום, לאחר קבלת תסקיר מעצר, על שחרור העורר לחלופת מעצר. לבקשת התביעה עוכב השחרור לעשרים וארבע שעות. על החלטת השחרור עירערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ונתגלעה מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט הורה להחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת "שיתן החלטתו בסוגיית הראיות לכאורה, כמו גם עילת המעצר". לשם ביצוע החלטתו, עיכב בית המשפט המחוזי את שחרורו של העורר עד ליום 24.11.05 בשעה 00:14. לטענת באת כוח העורר, ניתנה ההחלטה על עיכוב ביצועו של השחרור בחוסר סמכות, שכן הסמכות להורות על כך מסורה אך לבית המשפט שהורה על שחרור נאשם ממעצרו. בית המשפט המחוזי, כך נטען, דן בערר על שחרורו של העורר, ומשכך אין הוא יכול לעכב את ביצוע שחרורו אלא לדחות את ערר המשיבה או לקבלו. הערר נדחה.
סמכותו של בית המשפט בערר - כמו גם בעיון חוזר - מוגדרת בסעיף 54 לחסד"פ לאמור: "בעיון חוזר ובערר רשאי בית המשפט לקיים את ההחלטה שעליה עוררים, לשנותה או לבטלה ולתת החלטה אחרת במקומה". בסעיף 55 לחוק העניק המחוקק לבית המשפט הדיוני את הסמכות "לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצוב ושלא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה". המחוקק לא כתב מפורשות כי סמכות זו נתונה גם לבימ"ש שלערר בהחזירו את הדיון לבימ"ש השלום. נשאלת השאלה מה על ביהמ"ש שלערר לעשות שעה שלשיטתו עליו להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית, כדי להידרש לראיות ולעילת המעצר, ובאותו זמן רצונו להמשיך במעצר המבקש. להלכה יכול היה לפעול לפי סמכותו הכללית בערר לפי סעיף 54, לקבל את הערר ולהורות על מעצר העורר עד להחלטה נוספת בבימ"ש השלום בלא שיכרוך זאת בהשהיית ביצוע. משבחר בהליך דרסטי פחות, קרי, לא "מעצר שמועדו פתוח" עד להחלטה שמועדה טרם נקבע, אלא שימוש בכלי של השהיית ביצוע, תוך קציבת זמן - אין מקום לטרוניה מהותית. באשר להיבט הפרוצדורלי-משפטי, נראה שאין לפסול את השימוש בכלי של השהיית ביצוע כ"סמכות עזר" או "סמכות נלוית" לסמכות לפי סעיף 54 לחוק המעצרים.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יעל פינקלמן לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 24.11.05).
ע.פ. 9131/04 - מרדכי אסרף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה תוך כדי הסתמכות על זיהוי הנאשם וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש ? הערעור נדחה).
המערער הורשע בגרימת חבלה לשכנו, (להלן: "מלכה"), כאשר בעקבות ויכוח שפרץ ביניהם, דקר אותו בבית החזה ובזרוע שמאל. לאחר 3 ימים אותר המערער ומשנעצר בעקבות מרדף, נמצא כי הוא מחזיק בסכין, והורשע גם בהחזקת סכין. ביהמ"ש גזר לו בגין עבירת החבלה 6 שנות מאסר, מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל, ובחופף נגזרו לו 6 חודשי מאסר בגין החזקת הסכין. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
השאלה שעמדה להכרעה בביהמ"ש המחוזי היתה זהותו של הדוקר. לפי הראיות שבאו בפני ביהמ"ש המערער הוא זה שדקר את מלכה. בין היתר הוגשה אמרתו של מלכה בה מסר פרטים שלפיהם ניתן לזהות את מלכה כמי שתקף אותו. ביחס לאמרה זו טען המערער כי בית המשפט לא היה רשאי לבסס עליה את ממצאיו. אין לקבל טענה זו. מלכה היה עד במשפט, והוא לא הכחיש כלל את מסירת האמרה. אכן, מלכה לא נותר עקבי בגירסה זו, ובעדותו עשה הכל כדי לא לנקוב בשמו של הדוקר, אך הוא לא התכחש לתוכן אמרתו, ובכך די כדי לקיים את דרישותיו של סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות. אשר למידת העונש - המערער הינו בעל עבר פלילי, שימים ספורים לאחר שדקר את המתלונן נמצא פעם נוספת מחזיק בסכין. בתקופה בה גואה האלימות בחברה הישראלית, מצווה בית המשפט להגיב בחומרה על עבירות בתחום זה.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד רחל מטר למשיבה. 14.11.05).
ע.פ. 2589/05 - אלכסנדר מקייבסקי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע תשלום פיצויים למתלוננות, בעבירה של סחר בנשים לעיסוק בזנות (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ומעשה סדום ונדון למאסר בפועל של 13 שנים, מאסר על תנאי של 18 חודשים ופיצוי בסך 50,000 ש"ח לשתי המתלוננות. הוגש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין והמערער מבקש עיכוב ביצוע גזר הדין ככל שהוא מתייחס לפיצוי הכספי למתלוננות. הבקשה נדחתה.
החיוב בפיצוי כחלק מגזר הדין במשפט פלילי, יש לו מאפיינים אזרחיים מובהקים. לפי סעיף 78 לחוק העונשין על המבקש עיכוב ביצוע של רכיב זה, לצרף את הזוכה בתשלום על-פי גזר הדין כמשיב בבקשתו. לבקשה לא צורפו המתלוננות כמשיבות, ועל כן יש לדחותה כבר מטעם זה. אף לגופו של עניין דינה של הבקשה להידחות.בהתחשב בסממנים האזרחיים של הפיצוי, יש לאמץ את השיקולים של עיכוב ביצועו של פסק דין כספי בהליך אזרחי, היינו, כאשר מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש, במובן זה שביצועו של פסק הדין לאלתר יסב לו נזק בלתי הפיך, והסיכויים לקבלת הערעור גבוהים. על המבקש להראות כי אם יזכה בערעורו, לא יוכל לגבות את כספו בחזרה מן המתלוננות. המערער לא הביא כל נימוק לבקשתו מלבד היותו חסר כל. אולם, ככלל מצבו הכלכלי של המבקש אינו מהווה, כשלעצמו, שיקול בנושא זה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד סוזי שלו למערער. 15.11.05).
ע.פ. 4479/05 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרת העונש בעבירה של הריגה בדקירות של סכין של קטין ע"י קטין למרות שהקרבן שלף ראשון סכין בתגרה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בהריגתו של המנוח י' מ' (להלן: המנוח) בדקירות סכין. בעת האירוע היה המנוח קטין כבן 15 שנים והמשיב
היה על סף בגירות. בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר על המשיב שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ומאסר על תנאי של 18 חודשים. המדינה טוענת כי שגה בית משפט קמא בכך שהעניק משקל-יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב והשית עליו עונש קל, שיש בו משום סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה במקרים בהם גורם אדם ביודעין לקיפוח חיי הזולת. המשיב מדגיש בטיעוניו את העובדה שהמנוח, שהיה בעל רקע פלילי, על אף גילו הצעיר, הוא זה אשר שלף ראשון סכין לעברו והתכוון לדוקרו וכי אף אם בית המשפט לא קיבל את טענת ההגנה העצמית שהעלה, מן הראוי להתחשב בנסיבות אלה לעניין העונש. הערעור על קולת העונש נתקבל.
תופעת הסכינאות מחייבת ענישה מרתיעה ומשמעותית. העונש שהוטל על המשיב איננו תואם מדיניות ענישה זו. יחד עם זאת, אין מקום למצות את הדין עם המשיב, נוכח נסיבותיו החריגות של המקרה, ובכללן העובדה כי המנוח הוא זה אשר תקף תחילה את המשיב בסכין; נתוניו האישיים של המשיב וההמלצות החיוביות יוצאות הדופן שהוגשו על ידי שירות המבחן; הזמן שחלף מאז האירוע והמשבר האישי הקשה שפקד את משפחת המשיב עם מותו של אבי המשפחה. לפיכך, יועמד ענשו של המשיב על 18 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד ירון מינטקביץ למערערת, עו"ד אסתר בר ציון למשיב. 3.11.05).
רע"א 6301/05 - רחל סופר (סייג) ואח' נגד בנק דיסקונט בע"מ ואח'
*החלטת ביניים בערעור במעמד צד אחד, אינה מוגבלת בתקופה של 14 יום לקיום הדיון במעמד שני הצדדים (בקשת הבנק לביטול צו ארעי שניתן לבקשת המבקשים - הבקשה נדחתה).
ביום 17.11.04 הגיש הבנק נגד חברת מצפה ארסוף, (להלן: מצפה ארסוף) בקשה למימוש משכנתא. לאחר ביצוע התמחרות בין מגישי ההצעות, אושר המכר על-ידי ראש ההוצאה לפועל. המבקשות הגישו ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להתיר להן להגיש התנגדות לבקשה לאישור המכר. ראש ההוצאה לפועל החליטה לדחות את הבקשה, וביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה את בקשתן לרשות ערעור. המבקשות הגישו לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור ובקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. ניתן צו ארעי המונע העברת רישום הזכויות בנכס, והבקשה לרשות ערעור הועברה לדיון בפני הרכב שלושה, ומועד הדיון נקבע ליום 24.5.06, כעת, הגיש הבנק בקשה לביטול הצו הארעי, בטענה, בין היתר כי התקנות העוסקות בסעד זמני שניתן במעמד צד אחד מחייבות שבכל מקרה יקויים דיון בצו כזה לא יאוחר מ- 14 ימים מן היום בו ניתן. הבקשה נדחתה.
בקשה להחלטת ביניים שבערעור מוגשת לפי תקנה 465 לתקנות סדר הדין. לפי תקנה 465(ו) לתקנות, רשאי השופט לדון בבקשת ביניים בערעור על-פי צד אחד, ואם נוכח שהשהייה הכרוכה בדיון בדרך הרגילה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, "רשאי הוא, בלי שניתנה הודעה למשיב, ליתן צו על פי צד אחד... בעל דין שנפגע על ידי הצו רשאי לבקש ביטולו תוך שלושים ימים מיום שהומצאו לו עותק הבקשה והצו". כך שאין הגבלה של 14 יום.
(בפני: השופט ג'ובראן. 16.11.05).
בג"צ 8742/05 - מסאר מרכז לחינוך נגד משרד החינוך התרבות והספורט
*דחיית עתירה בעניין העסקת מנהל בית ספר באשר על העותרים לפנות לביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותרת פיתחה תוכנית חינוכית ניסויית אותה ביקשה להנהיג באחד מבתי הספר בעיר נצרת. הנהלת מחוז הצפון של המשיב החליטה לקיים את הניסוי
בבית-הספר הממלכתי "מי זאדה" שבנצרת. לאחר דיונים ממושכים הוחלט לפתוח את כיתות הניסוי כבית-ספר ממלכתי חדש ונפרד. עקב לחץ הזמן לא קויים הליך של מכרז לצורך מינוי מנהל קבוע ונדרש מינוי מנהל בפועל לשנת הלימודים תשס"ו. העותרת המליצה על מי שמכהן כמנהלה הכללי, לשמש כמנהל בית-הספר. המשיב סבר כי מועמד זה אינו עומד בתנאי הסף הנדרשים על-ידו לתפקיד ומשכך החל המשיב לבחון מועמדים אחרים. העתירה נמחקה על הסף.
סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, קובע, כי לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו. ליבת העתירה ועיקר הסעד שנתבקש בה נוגעים למינויו של המועמד מטעם העותרת למשרת מנהל בית-הספר. העותרת אכן מדגישה כי יש לקבוע קריטריונים ייחודיים למינוי המנהל במקרה הנדון, בשל אופיו הייחודי של בית-הספר. אולם, טיעונים אלה הינם מכווני-מטרה והם שלובים וכרוכים בטיעון הפרטני שהינו מינויו של מועמד ספציפי. ראוי לה לעתירה זו כי תתברר בפני בית-הדין לעבודה. לכך יש להוסיף כי בית הדין לעבודה מוסמך להפעיל את כללי המשפט הציבורי, ככל שהם רלוונטיים להכרעה בשאלות העומדות בפניו.
(בפני השופטים: בייניש, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד שכיב קובטי לעותרת, עו"ד אופירה דגן למשיב. 9.11.05).
בש"א 9523/05 - מדינת ישראל נגד אוסם תעשיות מזון בע"מ ואח'
* בש"א 9523/05 - איחוד דיון בשתי תביעות שהוגשו לבתי משפט מחוזיים שונים כאשר קיימת חפיפה בין התביעות. *דחיית תביעה לאחוד תביעות הנדונות בביהמ"ש המחוזי עם תובענה דומה שהוגשה לבימ"ש שלום בהיעדר סמכות להורות על איחוד תביעות המוגשות בערכאות בעלות סמכות עניינית (בקשה לאיחוד דיון - הבקשה נתקבלה בחלקה). שלוש תביעות הוגשו נגד המבקשת ע"י חברות שמייבאות מזון לישראל, התובעות מהמשיבה השבת סכומי מכס אותן גבתה ביתר, על פי הטענה, על בסיס צו תעריף מכס שלא היה בתוקף בתקופת הגבייה.
התביעה האחת הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת, השניה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, והשלישית לבימ"ש השלום בירושלים. התובענות הוגשו ע"י תובעים שונים, בידי אותו פרקליט המייצג את שלוש המשיבות. הבקשה היא להורות על איחודן של התובענות באחד מבתי המשפט המחוזיים, לאור העובדה כי לכל התובענות מכנה משותף רחב. הבקשה נתקבלה בחלקה.
יש לאחד את הדיון בין שני ההליכים המתנהלים בבתי המשפט המחוזיים בנצרת ובבאר-שבע, שכן קיימת חפיפה בין התובענות, ככל שהדברים נוגעים לעילת התביעה המשפטית. באשר לתביעה המתבררת בבית משפט השלום - אין בדין כל הסדר חקיקתי המאפשר העברת דיון או איחוד דיון בתביעות בין ערכאות בעלות סמכות עניינית שונה. גם ה"סמכות הטבועה" של בית המשפט, אינה מאפשרת מתן הסעד המבוקש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יהודה ליבליין למבקשת. 16.11.05).
רע"פ 9989/05 - סימנטוב צדקה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות תעבורה שגרמו להתנגשות בן שלוש מכוניות כאשר נהג מונית פגע ברכב שעמד בשולי הדרך עם אורות מהבהבים לצורך החלפת גלגל (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג במונית בשעות הערב, בכביש מספר 1 ממזרח למערב בנתיב השמאלי, והתנגש ברכב (להלן: הרכב המעורב) שעמד בשולי הדרך עם אורות מהבהבים עקב תקר בגלגל. המבקש הואשם בנהיגה ברשלנות ובמהירות שאינה תואמת את הדרך בה נעשו עבודות באותה עת, לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים ולא האט את נסיעתו, למרות שהבחין מבעוד מועד ברכב המעורב. כתוצאה מהתנגשות זו, סטה המבקש ימינה והתנגש עם רכבו באוטובוס זעיר ולאחר מכן במעקה הבטיחות שבצד ימין. כתוצאה מהתאונה, נחבלו המבקש ושני נוסעים אשר היו ברכבו. בית-המשפט לתעבורה ברמלה הרשיע את המבקש והטיל עליו עונש פסילה לתקופה של 12 חודשים,
פסילה על תנאי ל-6 חודשים וקנס בסך של 2,000 ש"ח. על פסק-דין זה הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי בת"א וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שתי ערכאות שונות, נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש ואין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את הבקשה. המבקש הינו נהג מקצועי וכתוצאה מעיסוקו מבלה שעות רבות בנהיגה בכבישים. לפיכך, היה עליו לצפות, כי במהלך נסיעה קיימים מכשולים המחייבים אותו לשנות את אורח נהיגתו ולהיות זהיר יותר, ולנהוג במהירות סבירה בהתאם לתנאי הכביש, אשר היה מצוי אותה עת בשיפוצים ועבודות. בנוסף, היה על המבקש להבחין ברכב החונה. אשר למידת העונש - העונש אשר הוטל על המבקש הינו סביר בנסיבות העניין ואין להתערב בו. זאת, לנוכח הרשעותיו הקודמות של המבקש ובמיוחד תוצאותיה הקשות של התאונה.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דוד גולן למבקש, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 15.11.05).
בש"פ 10142/05 - אדוארד סארבוניאן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד, מאחר שניתן הסבר לטביעות אצבע של הנאשם שנמצא במקום אירוע השוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
לפי כתב אישום שהוגש נגד העורר, הוא קשר קשר עם שניים אחרים לבצע שוד בבית מגורים באור-יהודה. החבורה הגיעה לזירה כאשר כל אחד מחבריה נושא עמו אקדח, ובידיהם היתה גם סכין. כפי שנטען, אחז העורר בידו זר פרחים עטוף בנייר עיתון, ניגש עם אחד מחבריו לדלת הבית והקיש עליה, וכאשר פתחה המתלוננת את הדלת הם הדפוה פנימה, והפילו אותה על הרצפה. הראיה המרכזית נגד העורר היא טביעות אצבע של העורר שנמצאה על העיתון. בית המשפט המחוזי הבהיר כי אין זה סביר שאותו עיתון הגיע מבאר-שבע לאור יהודה באורח תמים, והוא הוסיף ומנה לחובת העורר את העובדה שהוא נמנע במשך ימים רבים מלהתייצב במשטרה, אף שהמשטרה הודיעה לו כי הוא דרוש לחקירה. בסופו של דבר התייצב העורר לאחר כשלושה שבועות, וטען כי שהה באילת עם חברתו שאת שמה סירב לחשוף, לטענתו, כדי לא לפגוע בפרטיותה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
טביעות אצבע הן ראיה כבדת משקל לנוכחותו של חשוד בזירת העבירה, ועל כן מוטלת עליו החובה לתת הסבר לממצא זה כדי ליטול ממנו את עוקצו המפליל. בית המשפט המחוזי קבע שהעורר לא הרים נטל זה, ומסקנה זו אין לקבל. בהודעה שנרשמה מפיו של העורר הוא מסר כי בימים 19 עד 21 בחודש אוגוסט 2005 הוא שהה בביתו בבאר-שבע, וסעד את אמו שלא חשה בטוב, ובתשובה לשאלה אמר כי אפשר שיצא מהדירה כדי לקנות סיגריות. באותה הודעה, ועוד בטרם נאמר לעורר כי בזירת השוד נמצאה טביעת אצבע שלו על עיתון, הוא נשאל אם הוא נוהג לקרוא עיתון, והשיב "אם אני יושב במקום, יש עיתון, אני יכול לדפדף ולקרוא גם". סניגורו טוען כי אפשר שהעורר הותיר את טביעות אצבעותיו על אותו עיתון בעת שדפדף בו כאשר קנה סיגריות. הסבר זה עולה מתוך דבריו של העורר בעת שהשיח לתומו ומבלי שידע את המשקל אשר עשוי להיות לתשובה זו על הגנתו. זאת ועוד, נראה כי מלאכתם של החוקרים לא היתה שלמה, שכן, שלושה עדים אשר ראו את השודדים בעת נסיגתם מהזירה, מסרו את תיאורם, ושניים מהם אף הבהירו כי אם יראו את השודדים יוכלו לזהותם. אעפ"כ לא נערכו מסדרי זיהוי מיידיים. מחדל זה של החוקרים, בצרוף ההסבר לדרך בה הגיעו טביעות אצבעותיו של העורר לזירה, גורעים מעוצמתן של הראיות. על כן יוכל העורר להשתחרר למעצר-בית.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אבי חימי לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 13.11.05).