תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 24

בג"צ 6544/05 - נעם פדרמן נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*דחיית עתירה להורות על העתקת קברה של אשת ראש הממשלה שרון מחוות השיקמים בטענה שהקבורה היתה בניגוד לחוק(העתירה נדחתה על הסף).

א. העותר מבקש להורות למשיב להעמיד לדין את המשיב 2, ראש הממשלה שרון, בשל עבירה על פקודת בריאות העם, עת קבר את אשתו (להלן: המנוחה) בצמוד ובסמוך לחוות השקמים, במקום הנקרא "גבעת הכלניות". כמו-כן מבקש העותר, כי המשיב יורה על העתקת הקבר לבית קברות מוסדר. העותר טוען, כי: "לא זו בלבד שהקבר נכרה שלא כחוק, אלא שהוא אף נמצא על מקום המוכר כשמורת טבע בשל הכלניות שבו, כך שהפגיעה איננה אך בפקודת בריאות העם, אלא אף באיכות הסביבה". כמו-כן, טוען העותר, כי לא יכולה לחול התיישנות על מעשיו של ראש הממשלה, שכן כל עוד הקבר נמצא במקום, קיימת גם עבירה מתחדשת ומתמשכת. העתירה נדחתה על הסף.
ב. עתירתו של העותר, כחמש שנים לאחר קבורתה של המנוחה, לוקה בשיהוי אובייקטיבי, אשר בנסיבות העניין נודעת לו משמעות מכרעת. די בכך על-מנת לקבוע, כי דין העתירה להידחות על הסף. יתירה מכך, העותר מבקש להורות על העתקת הקבר. ברם, תקנה 3 לתקנות בריאות העם (קבורה מחדש), אוסרת להוציא גופה מקברה ללא רשות בכתב מאת רופא ממשלתי, ותקנה 5(1) לתקנות קבורה מחדש מעניקה סמכות למנכ"ל משרד הבריאות או בא-כוחו המוסמך שלא לתת רשות להוציא גופה מקברה ולקברה מחדש. במקרה שלפנינו, בטרם הגיש העותר את העתירה, הוא לא פנה אל משרד הבריאות לעניין הוצאת גופתה של המנוחה מקברה. העותר אף לא צירף את משרד הבריאות או מי מעובדיו כמשיב בעתירה, אלא בחר לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולבג"צ. אף לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לעותר, כי ביקש את התייחסות משרד הבריאות לעניין הבקשה להעתיק את קבר המנוחה, העותר לא המתין לקבלת עמדת משרד הבריאות והגיש את העתירה. כידוע, מיצוי הליכים מקדמיים של פנייה לרשות הינו תנאי סף להיזקקות בג"צ לעתירות כנגד גופים מינהליים וציבוריים.
ג. מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין העתירה להידחות. הגם שנכונה הטענה, לפיה המנוחה אינה קבורה בבית עלמין מאושר על-פי סעיף 8(4) לפקודת בריאות עם, הרי שהמנוחה נקברה על-פי רישיון קבורה, שהוצא במועד פטירתה על-ידי הרשות המוסמכת לפי סעיף 8 לפקודת בריאות עם, כאשר רישיון הקבורה מציין כמקום הקבורה את "חוות השיקמים". כמו כן, בנסיבות המקרה חלה על העבירה התיישנות. טענת העותר - לפיה מדובר בעבירה מתמשכת - דינה להידחות. הרכיב ההתנהגותי של העבירה הינו מעשה הקבורה, כך שמדובר בעבירה רגעית, המסתיימת עם סיום הקבורה. בנוסף, הלכה היא, כי התערבות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין תעשה רק כאשר ההחלטה היא בלתי סבירה באופן קיצוני או לוקה בעיוות מהות. במקרה שבפנינו, אין מדובר בהחלטה המצדיקה את התערבותו של בג"צ.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. העותר לעצמו, עוה"ד דנה בריסקמן ואביגדור קלגסבלד למשיבים. 17.11.05).

בע"מ 4589/05 - פלוני נגד פלונית

*התערבות ערכאת הערעור בשיעורי פסיקת המזונות ע"י הערכאה הדיונית. *דחיית בקשה לקזז מחיוב מזונות תשלומים ששולמו ביתר בפסיקת מזונות זמניים לעומת שיעור המזונות הסופי. *שיתוף בנכסים בין בני זוג ידועים בציבור(מחוזי י-ם - ע"מ 5477549/04 - הבקשה נדחתה).
א. במשך מספר שנים חיו המבקש והמשיבה כידועים בציבור, ובמהלך קשר זה נולדו להם המשיבים 2 (להלן: הבן), ו-3 (להלן: הבת). לשני בני הזוג ילדים מנישואין קודמים. בשנת 1997 נפרדו בני הזוג והילדים המשיכו לגור עם אמם. ביום 3.4.00 הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה, ועניינה משמורת הילדים, מזונות
לילדים ושיתוף בנכסי המבקש מכוח חזקת השיתוף. במקביל תבעה מזונות זמניים לילדים בסך 7,610 ש"ח לחודש. ביום 21.12.00 פסק ביהמ"ש מזונות זמניים בסך 6,500 ש"ח לחודש. ביום 14.3.04 נתן ביהמ"ש את פסק דינו. ביחס לתביעת המזונות, קבע ביהמ"ש כי המבקש ישלם את מזונות הבת בגובה 2500 ש"ח לחודש, את עלות הפנימיה של הבן (העומדת כיום על 787 ש"ח) ובנוסף 750 ש"ח עבור הוצאות שוטפות שאינן מכוסות על ידי הפנימיה. ביחס לתביעת הרכוש פסק ביהמ"ש כי לא הוכחה כוונת שיתוף. ביהמ"ש קיבל את ערעור המשיבה באופן חלקי. סכום המזונות הוגדל - מזונות הבת ל- 3000 ש"ח ומזונות הבן ל- 1250 ש"ח, מעבר לעלות הפנימיה. ביחס לתביעת הרכוש קבע ביהמ"ש כי הוכחה כוונת שיתוף בנכסים הכלכליים לתקופה שבה נתקיימו בין הצדדים יחסי ידועים בציבור (זכויות סוציאליות, פנסיה, קופת גמל וכספים. בבקשתו לרשות ערעור טוען המבקש, כי הלכה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בפסיקת מזונות של הערכאה הדיונית, וכי גם אין בסיס לשינוי שיעור המזונות. עוד טען, כי יש לאפשר לו לקזז את חיוביו מהמזונות הזמניים, ששילם בשיעור של כ-159,000 ש"ח. לבסוף, נטען כי טעה ביהמ"ש המחוזי בקבעו שהוכחה כוונת שיתוף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ככלל, אכן, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעת גובה המזונות. ברם, לביהמ"ש שלערעור שיקול דעת, והוא בחר לשנות את גובה המזונות. משנבחנה הסוגיה בשתי ערכאות אין מקום לערעור בגלגול שלישי. באשר לשאלת הקיזוז - לביהמ"ש שיקול דעת בשאלת השבתם של מזונות, שלמפרע התברר ששולמו ביתר. כאשר קיים פער משמעותי ביותר בין המזונות הזמניים למזונות הקבועים, עולה מאליה ההנחה כי המצג שהוצג מעיקרא לא היה מצג אמת, וכשם שכאשר מזונות שולמו בחסר על הנתבע להשלימם, כך אין סיבה שלא לחייב את הצד התובע בהשבה במקרה ההפוך. בענייננו, הסיבה המרכזית לפער בין המזונות הזמניים למזונות הקבועים איננה לכאורה "מצג שווא" שהוצג בזמן הדיון במזונות הזמניים. לפיכך גובר העקרון של טובת הילדים המחייב הימנעות מקיזוז או השבה. ואין מקום לשקול רשות ערעור ביחס לסוגיה זו.
ג. אשר לעניין הרכוש - סוגיית שיתוף בנכסים בין "ידועים בציבור" אינה פשוטה. בענייננו מדובר בשש-שמונה שנות מגורים משותפים, ובעיקר - שני ילדים נולדו לצדדים. מקבץ הראיות תומך לכאורה בגירסת המשיבה ולכן הורם הנטל הנדרש. הואיל וביהמ"ש תחם את השיתוף בזכויות הסוציאליות והכספיות לתקופת החיים בצוותא, אין צורך להידרש לשאלה שכונתה בפי ביהמ"ש המחוזי "ממטה אל מטה", קרי, הזיקה בין גלגול זה של חיי המבקש לבין מחוייבותו לצאצאיו מנישואיו שקדמו.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. הכהן למבקש, עו"ד ש. דרורי סאלם למשיבים. 21.11.05).

בש"פ 10411/05 + 10306/05 - ששי בן שמעון ואחמד סלים נגד מדינת ישראל

מעצר עד תום ההליכים בעבירות במסגרת ארגון פשיעה למרות שהתביעה לא טענה לקיומו של ארגון פשיעה. נוסח אזהרה לנאשם לפני חקירתו במשטרה "תחת אזהרה"(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. לבית המשפט המחוזי בתל-אביב הוגש נגד 15 נאשמים, ובכללם העוררים, כתב אישום הכולל 15 אישומים בגין פעילות עבריינית מגוונת. בין היתר מדובר בסחיטה באיומים בגין ניסיון לגבות "חוב" שלא היה, שליחת אנשים להצתת בית קפה וכד'. בית המשפט הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה.
ב. אין לקבל את הטענה כי הראיות המיוחסות לוותד אין בהן יסוד של אלימות ומסוכנות. פעילות עבריינית לכאורית בשליחותם של אחרים החולשים על מבנה עברייני מורכב, גם אם אין הוא מוגדר כ"ארגון פשיעה", מקימה חזקת מסוכנות וזו נתמכת בעניינו של ותד בעברו הפלילי המכביד בעבירות אלימות, רכוש, סמים, ניסיון
הצתה, איומים, סיוע לגרם מוות בכוונת תחילה ועוד. אשר לבן שמעון - פעילותו הלכאורית בהתאם להוראותיהם של ראשי הקבוצה העבריינית אליה השתייך, ובפרט קיומן של ראיות לכאורה לכך שירה לעבר רכב חולף ולכך שהיה שותף לתכנית לחסל עד מדינה, כמו גם עברו הפלילי העשיר, כל אלה יחדיו מלמדים, על מסוכנותו הרבה שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר.
ג. אין ליתן משקל לטענה כי כתב האישום אינו כולל כל אישום שעניינו פעילות במסגרת ארגון פשיעה. כתב האישום מגלה תמונה של מסגרת עבריינית המונהגת על ידי בני משפחה אחת ושולטת ביד רמה באלה הפועלים עבורה. הכללתם של אישומים לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה בכתב האישום, אינה מהווה תנאי לכך שהאישומים יתייחסו לפעילות שבוצעה במסגרת קבוצה עבריינית. האישומים לפי חוק זה מטרתם לבטא את החומרה היתרה שבביצוע עבירות במסגרת ארגון שהעבריינות היא לחם חוקו ומטרת קיומו. גם אם התביעה בוחרת שלא לטעון לקיומו של ארגון פשיעה, וסביר כי החלטה שכזו יסודה בקשיים ראייתיים, אין הדבר שולל אפשרות לטעון בכתב האישום לביצוען של עבירות רבות על ידי מספר רב של נאשמים, בתוך מסגרת עבריינית אחת.
ד. אשר לטענה כי בן שמעון לא הוזהר בחקירתו כי הוא חשוד בחלק מהעבירות המיוחסות לו כעת בכתב האישום - אין בכך כדי לבטל את ההחלטה על המעצר, שכן הלכה למעשה הכחיש בן שמעון את המיוחס לו. יחד עם זאת, יש לציין כי נוסח האזהרה פגום. נאמר בה: "...אני עומד לחקור אותך בחשד לחברות בארגון פשיעה בכך שבמהלך השנים האחרונות... ביצעתם עבירות הלבנת הון, סחיטה באיומים... ועוד". כיצד זה ניתן להזהיר חשוד בפלילים בעבירות כאלה ואחרות "ועוד"- כיצד אמור חשוד להבין מנוסח אזהרה זו במה הוא חשוד בדיוק- במקרה דנן אין לתת לדברים משקל של ממש נוכח הכחשתו הגורפת של בן שמעון, אולם טוב ייעשו גורמי החקירה אם יקפידו על מתן אזהרה ברורה ככל הניתן.
ה. נאשמים אחרים שוחררו בערובה וקשה לקבל את ההסבר החלקי שסיפקה המדינה, אך לא ניתן להתעלם מהתשתית הראייתית נגד העוררים וממסוכנותם המצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ריאד אניס ומנשה סלטון לעוררים, עוה"ד צחי עוזיאל ובני שגיא למשיבה. 27.11.05).

ע.פ. 211/05 - כדורי בסון ומשה אסולין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים והקלה בעונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 129/99 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).

א. ארבעה נאשמים, נתן פורטמן, משה אסולין, כדורי בסון ואליהו נחום, הואשמו בעבירות בסמים מסוכנים, חלקם בהחזקת סמים וחלקם ביבוא סמים. אסולין הורשע בשתי עבירות של יבוא וסחר בסמים מסוכנים, ובשתי עבירות של החזקת סמים והוטלו עליו שבע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים בפועל. בסון הורשע בשלוש עבירות של תיווך בסמים והוטלו עליו חמש שנות מאסר מתוכן שלוש שנים בפועל. טענתו המרכזית של הסניגור היא שבית המשפט המחוזי בחן את ראיות התביעה בלבד וכלל לא בחן את עדויות עדי ההגנה. על כן יש הצדקה, לטענתו, להתערב בהכרעת הדין. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו.
ב. פרשת ההגנה מתבטאת בעדויות קצרות של ארבעת הנאשמים, כאשר גירסת אסולין ובסון לגבי מה שיוחס להם היא גירסת להד"מ. שני עדים מרכזיים העידו בבית המשפט.
הראשון - מירו מזרחי (להלן: מירו), והשני אילן כ-דר (להלן: אילן) תושב ישראל לשעבר, המתגורר עשרות שנים בקולומביה. אילן שלח סמים, או שהיה מעורב במשלוח סמים, מקולומביה לכתובתו של מירו בארץ. מירו העיד ראשון וניסיונותיה של התביעה להגיש הודעותיו במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות נכשלו. נותרו עדותו של מירו בבית המשפט ואמרות שונות שאמר לשוטרים אותן קיבל בית המשפט. כמו כן, הודעותיו של אילן במשטרה, שנתקבלו כראיה לפי סעיף 10א. כאמור קובל הסניגור על כך שאין בהכרעת הדין התייחסות לפרשת ההגנה. לענין התזה המרכזית של בסון, לפיה לא הוא המתווך שעליו העיד אילן אלא אדם אחר, הרי, שלא כנטען בערעור, יש לכך התייחסות בהכרעת הדין. לענין התזה הכללית, לפיה לא היו דברים מעולם, אין אמנם בהכרעת הדין אמירה מפורשת בנוסח של "אינני מאמינה לנאשמים", אולם, ברור שבית המשפט לא האמין להכחשה הסתמית. בחומר הראיות יש ראיות מספיקות לרובם של פרטי האישום פרט לאישום אחד ממנו יש לזכות את המערערים.
ג. אשר לעונש - הנימוק המרכזי לקולא, והוא נימוק כבד משקל, הוא פרק הזמן הארוך של כ-7 שנים שחלף מיום ביצוע העבירות. לענין זה ניתן כבר משקל בגזר הדין בביהמ"ש המחוזי. לכך יש להוסיף כי אסולין ביצע את העבירות בחלוף שנה מאז השתחרר ממאסר של שנתיים וחצי בגין עבירות סמים אחרות. ואולם, יש לתת ביטוי לזיכוי מאחד האישומים. לפיכך יועמד עונשו של אסולין על 4 וחצי שנות מאסר, מהן 40 חודשים בפועל. עונשו של בסון יועמד על 30 חודשי מאסר מהם 24 חודשים בפועל.

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד ישראל קליין ויוחאי שלף למערערים, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 28.11.2005).

בש"פ 10388/05 - קרי עבד אל קדר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות בנשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשתי עבירות נשק. לפי הנטען, יצר קשר עם סוכן משטרה והציע לו לרכוש ממנו שלושה אקדחים, העביר לו שני אקדחים ואמר לו כי הוא אמור לקבל אקדח נוסף מאדם שלישי שאותו הוא יעביר לו. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, והשופט הורה על קבלת תסקיר מבחן. בתסקיר המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר לבית סבו. ואולם, שופט אחר שדן בעניין לאחר קבלת התסקיר, החליט שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשל החומרה הרבה של סחר בנשק, בפרט בנסיבות המקרה, בו נאמר למשיב על ידי הסוכן כי הנשק נועד למטרות נקמה. הערר נדחה.
אכן, העורר הוא צעיר ללא עבר פלילי, אך אין בכך כדי להכריע את הכף לטובת שחרורו. סוג העבירות המיוחסות לו ונסיבות ביצוען יוצרים תמונה של מסוכנות רבה, מסוכנות שאינה ניתנת לאיון באמצעות החלופה המוצעת בבית סבו. חסד"פ קובע חזקת מסוכנות סטטוטורית בגין העבירות בהן הואשם העורר - ללמדנו על החומרה המיוחדת של עבירות נשק. כן מלמדות הנסיבות הקונקרטיות של המקרה על מסוכנותו של העורר, אשר יזם ופעל למכור נשק למטרות נקמה ואף השתדל לרכוש נשק על מנת לסחור בו.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד אלי תוסיה כהן לעורר, עו"ד נחמה זוסמן למשיבה. 17.11.05).

בג"צ 10160/05 - איל בן גרא נגד בימ"ש השלום לתעבורה רמלה ואח'

*דחיית עתירה נגד החלטת בימ"ש כי תיק חקירה בעניינו של אדם אחר, אינו מהווה "חומר חקירה" שיש להציגו בפני הנאשם (העתירה נדחתה על הסף).

העותר עומד לדין באשמת נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת. המהירות בה נסע נמדדה באמצעות מכשיר מדידה משטרתי. לטענת העותר,
נפלו ליקויים בהפעלת המכשיר, באשר מהירות הנסיעה המיוחסת לו (כ-200 קמ"ש) עולה על המהירות המקסימאלית בה מסוגל רכבו לנסוע. העותר הפנה למקרהו של חבר-הכנסת דוד אזולאי, שנטען אף לגביו כי נסע במהירות מופרזת על-סמך תוצאת מדידת המהירות באמצעות המכשיר הנ"ל, ולבסוף הסתבר כי נפלה טעות בהפעלתו. על רקע זה פנה המבקש ב"בקשה לעיון בראיות", המסבה עצמה על חומר החקירה בעניינו של חבר-הכנסת אזולאי. בית-המשפט דחה את בקשתו, בציינו כי תיק החקירה הנדון אינו "חומר חקירה" ככל שהדבר אמור בעניינו של העותר. העתירה נדחתה על הסף.
בג"צ אינו מתערב בהליכים אזרחיים או פליליים בפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של היעדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור. כך ככלל, ובענייננו על אחת כמה וכמה, שהרי החוק מתווה מפורשות את הדרך ששומה היה על העותר לילך בה. העותר, המבקש להשיג על ההחלטה השיפוטית שעניינה עיון בחומר חקירה זה, צריך לערור עליה לפני בית-המשפט שלערעור, ואם העותר סבור כי זכותו לעיין בתיק המבוקש נצמחת מזכותו לחופש מידע, הרי ששומה היה עליו לפנות בעתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים, כמצוות סעיף 17(א) לחוק חופש המידע. מכאן, כי דין העתירה להידחות על הסף.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד משה בר לעותר, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 6.11.05).

בש"פ 10414/05 - משה ניסנוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירת אינוס והחלטה על הזמנת תסקיר מעצר בערעור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט לבקש תסקיר מעצר).

העורר הואשם כי בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה וביצע בה מעשים מגונים לשם גירוי וסיפוק מיני. ביהמ"ש המחוזי ציין כי העורר ניצל את מצבה התשוש של המתלוננת לאחר ששתתה לשוכרה, בהיותו מודע למצבה של המתלוננת וביצע בה אינוס בוטה תוך ניצול מצבה של קטינה שאין לו עמה יחסי ידידות או חברות קודמים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי נסיבות אלו מצביעות על מסוכנות בולטת וחמורה הנשקפת מהעורר, מסוכנות אשר לא ניתן להפיגה בחלופת מעצר, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הוחלט לבקש תסקיר מעצר.
מדובר לכאורה באינוס קטינה על-ידי אדם אשר ניצל את מצבה חסר הישע לאחר ששתתה לשוכרה, הרגישה ברע ופרשה לחדרה על-מנת לנוח. כמו כן אין מדובר באינוס על רקע מערכת יחסים קודמת, שלעיתים עשויה להקהות את חשש המסוכנות. העורר ביצע את המעשים, על-פי הנטען, למרות תחינותיה של המתלוננת כי יחדל. יחד עם זאת, אין מדובר במעשה המשתייך בחומרתו לראש המדרג של עבירות האינוס, שכן העורר לא הכניס את המתלוננת למצב המונע את התנגדותה במטרה לאנוס אותה, אלא ניצל מצב בו היתה מצויה, וממילא ללא שימוש באלימות. כמו כן, העורר נעדר עבר פלילי, בעל משפחה, אשר ניהל אורח חיים נורמטיבי עד לאירוע. אמנם קיים חשש להשפעה על המתלוננת, אך עם זאת, יש לבחון אם ניתן להפיג את החשש באמצעות חלופת מעצר. לפיכך, מבלי לקבוע בשלב זה כל עמדה בדבר, יגיש שירות המבחן תסקיר שיכריע אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר אשר תבטיח את שלום המתלוננת.

(בפני: השופטת ארבל. 14.11.05).

בש"פ 10445/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שהייה שלא כדין בישראל של תושב השטחים כאשר בני משפחתו הועברו לישראל בהיותם סייענים לשרות הבטחון שנשקפת להם סכנה בשטחים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בכניסה לישראל שלא כדין ושהייה בה משך כשנה. המשיבה ביקשה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים ובית משפט השלום החליט להורות על שחרורו למעצר בית מלא בביתה של בת זוגו בחיפה. ביהמ"ש הבחין בין עניינו של העורר מעניינם של שוהים בלתי חוקיים אחרים, בכך שהעורר שוהה בארץ מאז היותו קטין, לאחר שמשפחתו שהיתה ידועה כמשפחה של סייענים לכוחות הביטחון, הועברה לישראל בשל סכנה שנשקפה לחייהם, וחלקם של בני משפחתו אף קיבלו כבר אזרחות ישראלית. בית המשפט המחוזי קיבל את עררה של המדינה בציינו כי בית משפט השלום לא נתן את הדעת על הרשעותיו הקודמות של המשיב בגין כניסה ושהייה בישראל שלא כדין ולכך שהוא אף ריצה עונש מאסר בפועל של 11 חודשים בגין הרשעותיו אלה. הערר נתקבל.
הגם שעבירה של כניסה ושהיה שלא כדין בישראל יש בה כדי לבטא לכאורה מסוכנות במעשיו של הנאשם, הרי שעילת המעצר העיקרית שיש לבחון במקרים אלה הינה החשש להימלטות מהדין. לעורר עבר פלילי שרובו בעבירות זהות לאלה בהן הוא נאשם כעת. עברו הפלילי והעובדה שריצה עונש מאסר של 11 חודשים בגין כניסה ושהיה בישראל שלא כדין לא די היה בהם לכאורה כדי להרתיעו מלשוב לסורו. עברו הפלילי ואי רתיעתו של העורר לחזור על מעשיו מלמדים על מסוכנותו. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה, כאשר נראה כי העורר שהה בישראל תקופות ממושכות ומשפחתו גם היא ככל הנראה בישראל בשל נסיבות של איום שנשקף להם על פי הנטען בשטחי הרשות הפלסטינית, ומשאין מיוחסות לעורר עבירות נוספות, היה מקום לבחון את חלופת המעצר המוצעת - מעצר בית מלא בבית בת זוגו של העורר.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ערן ברנט לעורר, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 14.11.05).

בש"פ 10491/05 - ציון גלם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תקיפה ואיומים והחלטה על הזמנת תסקיר מעצר בערעור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט לבקש תסקיר מעצר).

בכתב אישום שהוגש נגד העורר נטען כי בהיותו מסוכסך עם המתלונן, הגיע לביתו ואיים עליו כי בנו יפגע בו. באותו יום, בעת ששהה המתלונן בחוף הים, פנו לעברו העורר ובנו, כשהם מצויידים באקדח-מצית ובאקדח נוסף ללא מחסנית וכדורים, העורר שלף את האקדח-מצית והמתלונן קפץ עליו על-מנת להגן על עצמו. העורר ובנו תקפו את המתלונן באגרופים, וכאשר באו שוטר ופקח להפריד בין הניצים תקף אותם העורר יחד עם בנו. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוחלט לבקש תסקיר מעצר.
מדובר באירוע חמור, בו הופעלה אלימות כלפי המתלונן, כלפי פקח ושוטר, כאשר באירוע היה כלי נשק חם (ללא כדורים), ואקדח-מצית. ניסיון החיים מלמדנו כי אירוע כזה, המתחיל בסכסוך מינורי, עלול להסתיים בכי רע. עם זאת, מדובר בבן אדם מבוגר בעל משפחה אשר עברו הפלילי כולל עבירת אלימות אחת בלבד. יש לתת למשיב את ההזדמנות להתחיל במגמה של הצבת גבולות וריסון בגילו המתבגר, כאב ל-10 ילדים. לאחר שנעצר העורר העלה חברו העומד בראש מוסד גמילה הצעה לטיפול גמילה. אמנם, ככלל אין מתחילים טיפול גמילה לראשונה במסגרת חלופת מעצר, אך לכלל זה ישנם חריגים, התלויים במידת מסוכנותו של הנאשם, בסיכויי הצלחת הטיפול, ובשאלה האם הנאשם מעוניין אך להתחמק ממעצר, או שרצונו בטיפול הוא כן. על מנת לתת מענה לשאלות אלו יש להיעזר בתסקיר שירות מבחן. לפיכך, ומבלי לקבוע בשלב זה כל עמדה בדבר, יגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של העורר, אשר יבחן הן את נושא המסוכנות והן את אפשרות חלופת המעצר שהוצעה במוסד "יחד לאור".

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד יוסי זילברברג לעורר, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 16.11.05).

רע"א 8734/05 - דיונון ואח' נגד צומת ספרים 2002 - שותפות מוגבלת ואח'

*ביטול צו מניעה זמני נגד ביצוע התקשרות מסחרית בעמותה המפעילה רשת חנויות ספרים בקמפוסים באוניברסיטאות, כאשר נוהל מו"מ ללא מכרז והמפסיד שהשתתף במו"מ טוען עתה כי צריך היה לערוך מכרז (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המבקשת, הינה עמותה המפעילה רשת של חנויות בקמפוסים שונים באוניברסיטאות ובמכללות ברחבי המדינה. הוועד המנהל של העמותה החליט להעביר את הפעלת רשת החנויות לידי זכיין. לצורך זה ניהלה העמותה משא ומתן עם מספר חברות ובכללן המשיבה ובשלב ראשון נבחרו שתי חברות שהצעותיהן הכספיות היו הגבוהות ביותר, ולאחר מו"מ עם כל אחת מהן הוחלט להמשיך את המו"מ מול המשיבה 2, אופיס דיפו (ישראל) בע"מ בלבד. על רקע זה הגישה המשיבה (להלן - צומת ספרים), תביעה לסעד הצהרתי, כי היה על דיונון לנקוט הליך של מכרז או "מעין מכרז", וכי ההליך שנקטה היה נגוע בחוסר תום לב והפלייה. יחד עם תביעתה ביקשה צו מניעה זמני, נגד ההתקשרות עם אופיס דיפו. בימ"ש קמא קיבל את הבקשה לצו מניעה בקובעו כי קיים סיכוי טוב כי תתקבלנה טענותיה של צומת ספרים לפיהן דיונון הינה גוף "דו-מהותי" אשר חלות עליו חובות מתחום המשפט הציבורי, וחובות אלו הופרו במקרה דנא. כמו-כן, קבע בימ"ש קמא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה של צומת ספרים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
שגה בימ"ש קמא בקובעו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת צומת ספרים. מכתבי הטענות עולה כי קיימת טיוטת הסכם בין דיונון לבין אופיס דיפו העומדת בפני חתימה ואינה נחתמת לאור צו המניעה שנתן בימ"ש קמא. צו המניעה עשוי להביא לכך שמשך זמן ממושך לא תוכל דיונון להתקשר עם אופיס דיפו, דבר העלול לגרום לנזק משמעותי לאופיס דיפו ונזק חמור עוד יותר לרשת חנויותיה של דיונון. קיים גם ספק של ממש בדבר סיכויי תביעתה של צומת ספרים להתקבל. ראשית, ספק אם ניתן לראות בדיונון גוף "דו-מהותי" לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה לכך; שנית, היה על צומת ספרים להעלות טענתה בדבר חובת עריכת מכרז או "מעין-מכרז" מראש ולא להמתין לסיומו של ההליך בו נטלה היא עצמה חלק, ומשלא עשתה כן היא מנועה מלהעלות טענות אלו.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד גל פיינגולד למבקשות, עוה"ד י. שמלה ונשיץ ברנדס ושות' למשיבים. 6.11.05).

בש"א 9549/05 - שלמה ויצמן ואח' נגד שושנה אזרצקי ואח'

*היענות לבקשה לאיחוד דיון 3 תביעות בעקבות תאונת עבודה בנמל אשדוד וקביעת מקום דיון (בקשה לאיחוד דיון ולקביעת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).

שלוש תביעות פיצויים הוגשו בעקבות תאונת עבודה בנמל אשדוד שבה קיפחו את חייהם המנוחים בנימין אזורצקי ויעקב ויינר. תביעת פיצויים של תלויי המנוח אזורצקי הוגשה לביהמ"ש בת"א, תביעת פיצויים של תלויי המנוח ויינר מתבררת בבימ"ש השלום בראשון לציון, ותיק נוסף בבימ"ש השלום בקרית גת עניינו בתביעת פיצויים של יורשי המנוח ויינר. לטענת המבקשים, שניים מן הנתבעים בתביעות, קיימת זהות בסוגיות העובדתיות והמשפטיות העולות בשלושת התביעות. לטענתם, מאחר שבתיק בתל אביב הוגשו ראיות ואילו התיקים האחרים נמצאים בשלבים מקדמיים, יש לקבוע את מקום השיפוט המאוחד בבימ"ש השלום בת"א. המשיבים 5-1, משפחת אזורצקי, אינם מתנגדים לבקשה. המשיבים 8-6, תלויי ויינר מתנגדים לבקשה. לטענתם, קיים הבדל בין תביעתם, המתבססת על עילה לפי פקודת הנזיקין ובין התביעה בתל אביב המתבססת על עילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ורק לחילופין על עילה לפי פקודת הנזיקין. המשיבים 11-9, יורשי ויינר אינם מתנגדים לאיחוד, אך טוענים, כי יש לקיים את השיפוט המאוחד בבימ"ש השלום בקרית גת. לשיטתם, התאונה אירעה באשדוד, התובעים מתגוררים באשדוד, העדים מאשדוד, והנתבעת, היא המבקשת, פועלת בנמל אשדוד. הבקשה נתקבלה ומקום הדיון נקבע בביהמ"ש בתל אביב.
נושא התביעות הוא "נושא אחד" במובן תקנה 7 לתקנות. המדובר בתביעות פיצויים בעקבות תאונה אחת. עילת התביעה לפי פקודת הנזיקין משותפת לכל התביעות. העובדה כי התביעה בבימ"ש השלום בת"א נסמכת גם על עילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אין בה כדי ליצור הבדל מהותי שיש בו כדי למנוע את האיחוד, שהרי, לא נדרשת זהות מוחלטת לצורך תקנה 7 לתקנות, אלא, די בחפיפה שתצדיק איחוד מטעמי יעילות. אשר למקום השיפוט - לאור עמדות מרבית בעלי הדין, לאור העובדה כי הדיון בבימ"ש השלום בת"א נמצא בשלבים מתקדמים ויתר הדיונים נמצאים בשלבים מקדמיים, וכן המתנגדים לשיפוט בת"א הגישו תביעתם אחרונים והיא נמצאת בשלבים ראשונים, יש לקיים את השיפוט המאוחד בבימ"ש השלום בת"א.

(בפני: הנשיא ברק. 10.11.05).

בש"פ 10235/05 - זלטוסלא יזרעאילוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד והחלטה על הזמנת תסקיר מעצר בערעור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט להזמין תסקיר מעצר).

בעקבות מידע לפיו מחזיקה המתלוננת בדירתה ברמת גן סכום כסף נכבד, קשרו הנאשמים, ובכללם העוררת, קשר לשדוד את המתלוננת. הנאשמים תיאמו עם המתלוננת להגיע לדירה, בטענה כוזבת כי הם מעוניינים לרכשה, והגיעו לדירה כאשר מצויים בה המתלוננת ושני ילדיה הקטנים. המתלוננת הציגה בפני הנאשמים את הדירה וכאשר הגיעו לחדר הילדים, דחפה אותה העוררת לתוככי החדר וסגרה את דלתו, ואחד הנאשמים סתם את פיה והצמיד אקדח לראשה, תוך שהוא דורש ממנה שתגלה היכן מוחבא הכסף. בהמשך קשרו השודדים את רגליה של המתלוננת ושדדו רכוש ואף איימו על המתלוננת כי לא תתלונן במשטרה. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב קבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירת השוד על-ידי העוררת, כמו גם עילת מעצר, והורה על מעצרה עד תום ההליכים. בא כוח העוררת טוען כי יש לשחרר את העוררת לחלופת מעצר, ומבקש להורות על קבלת תסקיר שירות מבחן שיבחן את מסוכנותה של העוררת כמו גם את נסיבותיה האישיות המיוחדות. העוררת הינה בחורה צעירה, בת 21, היא בת זוגו של הנאשם 3 בתיק, ולהם תינוקת בת שנה ו-11 חודשים, אשר מטופלת כעת אצל אימה של העוררת. ב"כ המשיבה הסכים להגשת תסקיר מבחן, אולם זאת לצורך בחינת מצבה של בתה של העוררת והמלצה לגבי השארתה עם אימה של העוררת או לחילופין השמתה באומנה. הערר נתקבל והוחלט להזמין תסקיר מעצר.
עצם היותו של הנאשם הורה לילדים רכים בשנים מהווה שיקול להוראה על חלופת מעצר, בפרט כאשר ההורה האחר עצור אף הוא או כאשר מדובר באם חד-הורית. בענייננו, מצויה כעת בתה של העוררת אצל סבתא, ועל כן היא עדיין "בקרב משפחתה". אף על פי כן, רצוי שתסקיר השירות יבחן פתרון זה, ועד כמה הוא עונה במקרה שלפנינו על צרכיה של הפעוטה. לפיכך יערוך שרות המבחן תסקיר בעניינה של העוררת.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד יעקב שקלאר לעוררת, עו"ד שאול כהן למשיבה. 7.11.05).

בש"פ 9799/05 - מוחמד אל עוקה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח כאשר ישנה "ראשית הודיה" מצד הנאשם בחקירתו במשטרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם ברציחתו של נאיף אבו סירחאן ביום 12.1.2005 בצומת בני ראם (מסמייה). ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. אין חולק על כך כי יש ראיות לכאורה לכך שסלימאן אל-עוקה, אחיו של העורר, יחד עם אחרים, נטל חלק ברצח, והלה אף טען שביצע את הרצח לבדו. השאלה היתה האם העורר היה אחד מהרוצחים. כמה שנים לפני הרצח, נרצח אחיהם של השניים סלאח אל-עוקה. מגירסתו של סלימאן בפני מדובב עולה כי
המנוח נרצח כחלק מנקמת דם על רצח סלאח. קיימות שתי ראיות מרכזיות הקושרות את העורר לרצח: הראיה הראשונה היא איכון המכשיר הסלולארי שברשותו, ממנו התנהלו שיחות בסמוך לשעת הרצח בצומת בה אירע הרצח. הראיה השניה היא גירסתו של סלימאן בפני המדובב שנרשמה על פתק. ישנן ראיות נוספות שהן בגדר תוספת ראייתית אך לא למעלה מכך. על יסוד כל אלה הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר, שהוא תושב כפר ערערה שבדרום, טוען כי מעולם לא היה מצפון לעיר באר שבע, ואף התכחש תחילה לכך שהמכשיר הסלולארי הוא שלו. הראיה המפלילה השניה, פתק שכתב סלימאן למדובב במהלך שיחה שהוקלטה, הינו אחד מסדרת פתקים שהמדובב אמור היה (כביכול) להציג בפני בני משפחתו של סלימאן כדי לרכוש את אמונם. בפתק הרלוונטי לענייננו כתב סלימאן (בתרגום לעברית): ". . . שתדע שהוא יודע כל דבר, אני ואיסמאעיל ומוחמד היינו ברכב שלי". בנוסף לעניין האיכון והפתק יש ראשית שבראשית של הודאה בסיום חקירתו של העורר מיום 18.8.2005. העורר נשאל, בין השאר, על האכזריות שברצח, והוצגה לו השאלה הבאה: "היה לכם אקדחים, למה לא יכלתם לירות בו ולהעניק לו מוות 'הומני'" ועל כך השיב העורר "אלוהים לוקח ואלוהים נותן", וכשחזר החוקר על השאלה השיב העורר "אין לי תשובה".
אכן, הודיה של ממש אין כאן אך ראשית שבראשית של הודיה יש בתשובות שנתן העורר. כמו כן, לפי כמה מזכרים שהוצגו זומן העורר לסור למשטרה בדחיפות לצרכי חקירה, כבר בפברואר 2005 והוא התייצב במשטרה רק ב-15.8.2005. הימנעותו של העורר מלסור למשטרה לחקירה הינה ראשית ראיה לתחושת אשם, ובנוסף לכך מעידה היא על הקושי שיהיה צפוי באיתור העורר אם ישוחרר לחלופת מעצר, ולו למעצר בית.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד ליאורה ברקו לעורר, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 8.11.05).

בש"פ 10280/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת בת זוג ודחיית בקשה לחלופת מעצר במוסד גמילה מאלכוהול (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בתקיפת בת זוג (חמישה מקרים), איומים (3 מקרים), גרימת נזק (3 מקרים), ומעשה מגונה, והכל במסכת התעללויות באשתו ובילדיו. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום בעכו קיבל את הבקשה ודחה את ההצעה לחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר וסבר כי אין מקום להורות על חלופת מעצר במוסד גמילה, שכן העורר טרם התחיל טיפול שכזה לפני מעצרו. ביהמ"ש קבע כי מהעורר נשקפת מסוכנות גדולה, וכן קיים חשש לשיבוש הליכי משפט מצידו. הערר נדחה.
העורר לא הפריך את חזקת המסוכנות שעומדת נגדו מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחסד"פ. טענת הסניגור, לפיה הרקע לאלימות העורר הינו התמכרותו לאלכוהול אינה מפחיתה ממסוכנותו. ההיפך הוא הנכון - התמכרות זו אין הוא שולט בה, ולפיכך רצונו הטוב והבטחותיו אינם יכולים להפיג את החשש לשלומה של המתלוננת ולשלום ילדיה. באשר לחלופת המעצר שנתבקשה - תוכנית לגמילה מאלכוהול עשויה לסייע לעורר ולמשפחתו וחשיבותה במקרה זה אינה מוטלת בספק. עם זאת, כאשר העורר לא החל בטיפול גמילה עוד בטרם מעצרו, אין מקום להתחיל בתהליך הגמילה במסגרת חלופת מעצר, בייחוד כאשר מדובר בעורר אשר נשקפת ממנו מסוכנות רבה, לאור התמכרותו והמעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד בכר ח'אלד יאסין לעורר, עו"ד יעל הרשמן למשיבה. 9.11.05).

עע"ם 9870/05 - חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בע"מ ואח' נגד עיריית ת"א ואח'

*דחיית בקשה לסעד זמני נגד ביצוע קו ביוב בתל אביב עד לערעור, כאשר סיכויי הערעור קלושים והפגיעה במבקש היא מידתית ושיקולי צרכי הכלל גוברים על שיקולים אחרים (בקשה לסעד זמני עד לבירור הערעור - הבקשה נדחתה). המשיבה ביצעה במשך כארבעה חודשים עבודות תשתית חיוניות לביצוע קו ביוב מאסף בעומק של 5 מ' מתחת לפני הקרקע בחלקה 64 בשטח בית הקברות המוסלמי. הקו עתיד לשרת אלפי יחידות דיור שאינן מחוברות לרשת הביוב העירונית. יומיים לאחר סיום חפירת חפיר קידוח לצורך ביצוע השלב השני של העבודות, הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בת"א בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים, עתירה נגד המשך העבודות ובקשה למתן צו ביניים, בטענה כי ביצוע העבודות מהווה פגיעה בבית הקברות וחילולו. המשיבה הסכימה להצעת ביהמ"ש לפיה ייחפר חפיר הקידוח מחוץ לחלקה 64, והמחלוקת הצטמצמה לכל הנוגע למעבר תת קרקעי של צינור ביוב מתחת לחלקה 64. המבקשות התנגדו למעבר זה מפאת פגיעה הכרוכה בו, לטענתן, בקדושת בית הקברות. המבקשות הגישו חוות דעת מומחה בה הוצע תוואי למעבר צינור הביוב באופן ששום חלק ממנו לא יועבר בתחום חלקה 64. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ליתן משקל מיוחד לעמדתה התכנונית-מקצועית של המשיבה בהיותה הרשות שהופקדה בדין על נושא העתירה, וכי אין די במחלוקת בין מומחים כדי לפסול החלטה מינהלית המבוססת על בחינה מעמיקה של גורמי מקצוע. המבקשת הגישה ערעור במסגרתו היא מבקש סעד ביניים האוסר על המשך העבודות עד לבירור הערעור. הבקשה נדחתה.
סיכויי הערעור נראים, לכאורה, קלושים נוכח ממצאי הערכאה הראשונה. המחלוקת בערכאה הראשונה היתה על דרישת המידתיות, וזו, לכאורה התקיימה. הוצאת צו זמני עלולה להסב נזק כלכלי ניכר. הפגיעה - אם בכלל - נראית סבירה ומידתית. נראה שבנסיבות אלה גוברים צרכי הכלל.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד מוחמד סולימאן וחאלד סואלחי למערערות, עוה"ד אורנה אחרק- פרלוק ואידית קורינלדי-טירקיס למשיבות. 8.11.05).

ע.פ. 10315/05 - מדינת ישראל נגד פלוני

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות עד לבירור הערעור על קולת העונש - הבקשה נתקבלה).

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות במספר מקרים. בהתאם לעובדות כתב האישום בו הודה, שימש המשיב במועדים הרלוונטיים כאב בית בבית ספר ובשעות הערב ובסופי שבוע עבד כנהג מונית. במהלך עבודתו בבית הספר הכיר את הקטינות המתלוננות, ילידות 1992 ו - 1990 ואף נוצרו ביניהם יחסי קירבה ואמון. במסגרת זו ביצע המשיב מעשים מיניים בכל אחת מהקטינות בנפרד, מחוץ לבית הספר, תוך כדי הסעתן במוניתו. בהתאם להסדר טיעון הודיעה המערערת כי תעתור לעונש של שנה לריצוי בפועל, מאסר על תנאי, שלילת רישיון לרכב ציבורי לצמיתות, קנס ופיצוי למתלוננות, ואילו המשיב יהיה חופשי בטיעונו לעונש. ביהמ"ש המחוזי, גזר על המשיב עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, קנס בסך 10,000 -, מאסר על תנאי של 36 חודשים, ופיצוי כספי בסך 5,000 - לכל מתלוננת. כן נפסל המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה לרכב ציבורי משך 48 חודשים מיום גזר הדין. המערערת הגישה ערעור בו היא מבקשת להטיל על המשיב עונש מאסר לריצוי בפועל. בד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצוע העונש של 6 חודשי מאסר שיבוצעו ובעבודות השירות, על מנת לא לפגוע בסיכויי הערעור. הבקשה נתקבלה.
כאשר עסקינן בבקשת המדינה לעכב עונש מאסר בעבודות שירות הרי שהנטיה הינה להיעתר לבקשה. הטעם לכך, בין היתר, הינו כי אם ירצה הנידון את עונשו, או חלק משמעותי שלו, הרי שהלכה למעשה נפגעת זכות הערעור של המדינה באופן ממשי. יתר על כן יש בכך כדי לפגוע באינטרס הציבורי שלא לכבול את ידי ביהמ"ש בבחנו את הערעור. מבלי לנקוט עמדה בערעור לגופו, הרי שבבחינת סיכוייו הלכאוריים של הערעור לא ניתן לומר כי מדובר במקרה ממין המקרים שבהכרח יש להסתפק בהם בעונש של מאסר בעבודות שירות. הכף נוטה לעבר ההיעתרות לבקשת המערערת ומתן האפשרות לערעורה להישמע מבלי שתוצאותיו תיקבענה במידה רבה מראש.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מורן סילס למערערת, עו"ד רונן חליוה למשיב. 9.11.05).

רע"פ 7270/05 - יונה (שלמה) כהן נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לרשות ערעור על הרשעה של חוקר פרטי בעבירות של פגיעה בפרטיות על ידי השגת ידיעות ממאגרים רשמיים (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בעבירות של פגיעה בפרטיות, שימוש שלא כדין במאגרי מידע והתעסקות אסורה בחקירות. לפי הנטען, עסק המבקש בהשגת ידיעות על הזולת ובאיסופן, שלא לצרכי מחקר מדעי, סקרי דעת קהל או פרסום ברבים. המבקש עשה זאת מבלי שהיה בידיו רישיון לכך כנדרש על-פי חוק החוקרים. בנוסף, כך נטען, קשר המבקש, קשרים, עם נאשמים נוספים, שיעבירו לו באמצעות עובדי ציבור חסוי מידע בנוגע לפרטים אישיים, שומות מס ורכישה, פרטים על חשבונות בנק ועל מחזורים עסקיים וכד'. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות לפי חוק הגנת הפרטיות, וחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה. בבואו לגזור את הדין, קבע ביהמ"ש, כי יש להחמיר את העונשים על עבירות מסוג אלו שביצע המבקש, על-מנת להוקיע את המעשים ובכדי להרתיע את הכלל וגזר עליו, 14 חודשים מאסר בפועל, 7 חודשים על תנאי, וקנס בסך של 10,000 ש"ח. בערעור לביהמ"ש המחוזי קוצרה תקופת המאסר בפועל ל - 8 חודשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות, ואין מקום לבדיקה נוספת של נושא זה בערכאה שלישית. גם לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. מעשיו של המבקש חמורים הם. במיוחד נוכח העובדה שהמבקש, כחוקר פרטי וכאיש משטרה לשעבר, לא התחבט או ניצב בפני דילמה אשר מצוייה בתחום "אפור" מסויים, שכן הידיעה אודות מה מותר ומה אסור בגדר החוק היתה ברורה לו מתוקף תפקידו. בנוסף, בעידננו כאשר כחלק משגרת החיים היומיומית ולצורך תפקוד תקין של החברה, נאספות במאגרים רבים כמויות אדירות ומפורטות של מידע, אשר מקיפות את כל תחומי החיים, יש להיזהר שמידע זה לא יעבור אל הגורמים או הידיים הלא נכונות.

(בפני: השופט ג'ובראן. המבקש לעצמו, עו"ד ליאנה בלומנפלד למשיבה. 27.11.05).

רע"פ 7433/05 - דוד טוויג נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לפיצויים כאשר נאשם בתקיפת אשתו ויריקה עליה זוכה מעבירת תקיפה בשל חוסר ראיות ומהיריקה בשל הגנת "זוטי דברים" (הבקשה נדחתה).

העורר הואשם בכך שתקף את אשתו ירק עליה. בימ"ש השלום בחדרה זיכה את המבקש, במסגרת ההגנה שבסעיף 34יז' לחוק העונשין, משמע במסגרת הגנת "זוטי דברים". בהכרעתו, קבע בית-המשפט, כי העדה העיקרית, המתלוננת אשר כיום גרושה ממנו, הינה עדה עויינת, אשר את גירסתה אין לקבל כאמינה ועל בסיסה לא ניתן להרשיע את המבקש. לאור העובדה, כי כל שהוכח, הוא חילופי יריקות אשר ייתכן וכללו יריקה אשר פגעה בפניה של המתלוננת, הרי שמדובר במעשה קל ערך שניתן להוציאו מתוך מתחם ההליך הפלילי. בימ"ש השלום לא נענה לבקשתו לחייב
את המשיבה לפצותו בסכום סביר כפיצויים והוצאות, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, ועל כך ערער המבקש לביהמ"ש וערעורו נדחה. והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי, ואין בטיעוני המבקש כל "חשיבות ציבורית". אף לגופו של עניין, צדק בית-המשפט בקבעו, כי המבקש אינו עומד בתנאי הסף של הוכחת קיומה של עילה מבין עילות הזכאות לפי סעיף 80(א) לחוק. שכן בית-המשפט לא קבע, כי המבקש לא תקף כלל את אשתו, אלא, כי עומדת לו הגנה של "זוטי דברים". בנסיבות אלה נראה, כי החלטת המשיבה להעמיד לדין את המבקש בגין תקיפה - היתה סבירה. יתירה מכך, אף בשקילת הנסיבות המקימות זכות לפיצוי כנגד הנסיבות המצדיקות שלילת הפיצוי, נתון לבית-המשפט שיקול-דעת רחב. כמו-כן, לא נראה, כי בעקבות העמדתו של המבקש לדין נגרם לו עוול מיוחד.

(בפני: השופט ג'ובראן. המבקש לעצמו, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 29.11.05).

בש"פ 10374/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*אימתי העברת חקירה מהמשטרה ליחידת חקירה אחרת (השב"כ), מעניקה סמכות להארכת מעצר לבימ"ש באיזור אחר מהאיזור בו ניתן צו מעצר ראשוני ע"י בימ"ש לפי בקשת המשטרה (הערר נדחה).

ביום 1.11.05 נעצר העורר לפי צו מעצר שהוצא נגדו בבימ"ש השלום בירושלים בגין חשד לכריתת עצים של פלשתינאים. ביום 3.11.05 הוארך מעצרו על ידי בימ"ש השלום באשדוד עד ליום 9.11.05. העורר טוען כי משהוגשו הבקשות הראשונות למעצרו לבימ"ש השלום בירושלים, קנה בימ"ש זה את הסמכות המקומית ובימ"ש השלום באשדוד נעדר סמכות מקומית לדון בבקשה להארכת המעצר. העורר טוען כי כבר מראשיתה נוהלה החקירה על ידי שני גורמים במקביל - המשטרה ושירות הביטחון הכללי - ועל כן אין תחולה בעניינו לחריג הנקוב בסעיף 3(ב)(2) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים), האומר: "הוגשה בקשה לבית המשפט לפי חוק זה בענין מעצר או שחרור, ימשיך אותו בימ"ש לדון בכל בקשה כאמור... אלא אם כן התקיים אחד מאלה... חקירת העבירה הועברה ליחידת חקירות אחרת", וכאן אין מדובר בהעברת החקירה ליחידה חוקרת אחרת. באת כוח המשיבה טענה מצידה כי מדובר במקרה בו חל סעיף 3(ב)(2) לחוק כיוון שהחקירה עברה מידי המשטרה אל שירות הביטחון הכללי. בהסכמת הסניגור הוצג מטעם המשיבה במהלך הדיון חומר חסוי בהתייחס לעבירות בהן חשוד העורר. ב"כ המדינה מסרה, כי לאחר בחינת החשדות נגד העורר, הוחלט להעביר את הנושא לטיפולו של שירות הביטחון הכללי והוא הממונה כעת על החקירה. הערר נדחה.
השאלה שבמחלוקת היא אם נכנס המקרה לחריג הקבוע בסעיף 3(ב)(2) לחוק. אף ששירות הביטחון הכללי היה כבר בתמונה עוד בשלב הוצאת צו המעצר, הרי שההחלטה כי החקירה תעבור לידיו התקבלה רק בשלב מאוחר יותר, בעקבות פעולות חקירה בנוגע לחשדות המיוחסים לעורר, שאינם מתמצים לעבירות רכוש גרידא. מציאות מוכרת היא בה ראשיתה של חקירה בידי גורם חקירה אחד וככל שמתפתחת החקירה מסתבר כי גוף חקירה אחר הוא הגוף המתאים לניהולה. מצב שכזה נכנס בגדרה של הוראת סעיף 3(ב)(2) לחוק ותואם את הגיונה ותכליתה. זאת ועוד, הסמכות המקומית לפי סעיף 3 לחוק אינה נתונה אך לאותו בימ"ש בו נדונה הבקשה הראשונית למעצר אלא לכל בימ"ש במחוז. אשר לשיקול נוחיות שהעלה הסניגור, הרי מרגע שנקבע כי מדובר בהעברת החקירה לידי יחידה אחרת לפי סעיף 3(ב)(2) לחוק, אין עוד מקום לאזן בין נוחותם של הצדדים שכן המחוקק קבע כי במצב זה גובר אינטרס הקירבה של היחידה החוקרת אל בית המשפט.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד נפתלי ורצברגר לעורר, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 8.11.05).

בש"פ 10539/05 - איתן דנינו נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים בהתחשב בעברו הנקי של הנאשם והתקופה הקצרה בת מספר ימים בה היה שותף לעבירה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

נגד העורר ונאשם אחר, רותם בן-עטר, הוגש כתב אישום המייחס להם סחר והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. על פי הנטען החזיקו העורר ובן-עטר ב-33 טבליות של סם מסוג MDMAומכרו לסוכן משטרתי 38 טבליות של הסם תמורת 1,000 ש"ח, כשבמועד זה סיפקו 33 טבליות, ואת היתרה התחייבו לספק במועד מאוחר יותר. בימ"ש השלום הורה יש לשחרר את העורר למעצר בית מלא בפיקוחם של אימו ובעלה. ערר שהגישה המשיבה התקבל, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי לכאורה מידת מעורבותו של העורר אינה נמוכה ממידת מעורבותו של בן-עטר שנעצר. כן הסתמך ביהמ"ש על הכלל שבעבירות של סחר בסם יש לעצור עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אכן, העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות חמורות של סחר בסמים, המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, וגם קיים כלל ביחס אליהן שרק במקרים חריגים יורה ביהמ"ש על חלופת מעצר. אולם, מידת מעורבותו של הנאשם בעסקת הסמים, או מקומו בהיררכיה של הפצת הסם, הם שיקולים חשובים המשפיעים הן על הערכת מסוכנותו של הנאשם והן על האפשרות להפיגה בחלופת מעצר. במקרה דנן, הגם שלא ניתן לומר שמעורבותו הלכאורית של העורר הינה זניחה, הרי, הוא לא היה הרוח החיה שמאחורי העסקה. לזאת יש לצרף את עברו הנקי של העורר, ואת העובדה שהאירועים נשוא כתב האישום התמשכו על פני תקופה קצרה של ארבעה ימים בלבד. שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם בעל מערכת ערכים נורמטיבית, אשר ניהל אורח חיים משפחתי ותעסוקתי תקין ולאחרונה עבר משבר הן בחייו האישיים והן מבחינה כלכלית בעקבות פיטוריו. לאור מכלול השיקולים האמורים נראה כי זהו אחד מאותם מקרים חריגים שבהם ניתן לשחרר נאשם בסחר בסמים לחלופת מעצר.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ארז שלו לעורר, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 28.11.05).

בש"פ 10638/05 - נאיף גבוע נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה, איומים וסיכון חיי אדם בדרכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם יחד עם שלושה אחרים בעבירות שונות שבוצעו על רקע מאבק על כריית חול במחצבה הסמוכה למזבלת ערד. על פי הנטען זכתה חברה פרטית במכרז שפירסם מינהל מקרקעי ישראל לזכויות כריית החול במחצבה. נאשם 1 בכתב האישום, אחיו של העורר, נהג לכרות חול במחצבה עובר לזכיית החברה במכרז והחברה הפסיקה לספק לו חול מבלי שתינתן התמורה בעדו מראש. על רקע זה נטען כי העורר והנאשמים האחרים קשרו קשר יחד עם אחרים לעצור משאיות המגיעות למחצבה כדי להעמיס חול ולאיים על נהגיהן על מנת שיימנעו מלהיכנס למחצבה. לעורר מיוחסת עבירה של סחיטה באיומים, באשר, לפי הנטען, חסם את כביש הגישה למחצבה ומנע מנהג משאית שביקש להיכנס אל המחצבה להמשיך בדרכו, תוך שהוא מורה לו לעזוב את השטח. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר לאחר שמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לאישומים נגדו, וכי העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען מגלמות בתוכן מסוכנות. הערר נדחה.
הסניגור טוען כי לא די בקיום הדרישה "הפורמלית" לדיות הראיות אלא יש להידרש גם לתהיות ותמיהות עליהן מצביע הנאשם בחומר הראיות. טענה זו אין לקבל. על מנת לערער את התשתית הלכאורית לצורך ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים נדרשת ההגנה להראות בקע של ממש בתשתית הראיות, המאפשר כבר בשלב זה להעריך כי גם לאחר שתעובדנה הראיות במסגרת ההליך הפלילי, הסבירות כי הן תובלנה להרשעה
אינה גבוהה. בענייננו, אין בטענות הסניגור כדי לפגום במידה כה משמעותית בתשתית הראייתית הלכאורית ומשכך דין הטענות לעניין זה להידחות. אשר לחלופת מעצר - מדינת ישראל נאבקת בכרייה בלתי חוקית של חול באמצעים שונים. כתב האישום מגלה מסכת לכאורית חמורה ביותר של ניסיון מאורגן להשתלט על מחצבה תוך נכונות של חברי ההתארגנות להטיל חיתיתם ולהלך אימים על המבקשים לעשות שימוש במחצבה. הנכונות להניא נהגים מלהיכנס למחצבה לא רק על דרך של סחיטתם באיומים, אלא על ידי מרדף פרוע ומסוכן אחריהם בכבישים לאחר שעזבו את המקום, תוך סיכון חיי אדם מלמדת על עצמת האינטרס של הנאשמים במחצבה ולגבי העורר עצמו - על הנכונות לגרום נזקים כבדים לגוף ולרכוש על מנת להשיג את שלו. מעשים אלה מעידים על העורר כי הוא מסוכן לציבור.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מאיה ז'ולסון גלעדי לעורר, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 28.11.05).

ע.א. 8852/04 - קל בניין בע"מ ואח' נגד אחמד עסאלה ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

המשיב, יליד שנת 1957, נפגע בשתי תאונות דרכים. התאונה הראשונה שהיתה גם תאונת עבודה, ארעה ביום ה-11.12.1994. הנתבעים בתאונה זו הם הבעלים של הרכב ומעסיקתו של המשיב בעת התאונה, ומבטחת הרכב. התאונה השנייה ארעה ביום ה-6.2.1998, בעת שהמשיב נהג במכונית שהתנגשה ברכב אחר. הפגיעה העיקרית בתאונה זו התבטאה בשברי ריסוק בירכו השמאלית של המשיב ובאגן. הנתבעת בתאונה זו היא המשיבה 2, מבטחת הרכב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיוון שבכל אחת משתי התאונות נגרמו למשיב נכויות בחלקי גוף שונים, מצטרף הנזק בשל התאונה השנייה לנזק שנגרם מן התאונה הראשונה, ואינו "בולע" אותו. ביהמ"ש העריך כי ההשפעה התפקודית של כל נכות ונכות ממנה סובל המשיב עולה בשיעור ניכר על הנכות הרפואית, ופסק למשיב פיצויים בראשי נזק שונים. הערעור נסב בעיקרו על הסכום שפסק בגין הפסד כושר השתכרות, בעקבות התאונה הראשונה ולפיצוי שנפסק לחובת המערערות בעטיה. הערעור נדחה.
מסקנותיו של ביהמ"ש מבוססות, בין היתר, על חוות דעתם של המומחים הרפואיים, שהוגשו לאחר שהתיר ביהמ"ש הבאת ראיות לסתור את ממצאיה של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. אכן, הוועדה הרפואית שדנה בבקשתו הראשונה של המשיב קבעה כי החל ביום 1.1.1996 לא נותרה למשיב נכות. רק בחלוף זמן, במסגרת בקשה להחמרת מצב נקבעו למשיב 25 אחוזי נכות החל ביום 22.6.1997. מכאן עולה לכאורה כי בתקופה שבין ה-1.1.1996 ל-22.2.1997 לא סבל המשיב מנכות כלל. אולם, קביעותיו של ביהמ"ש באשר לנכות הרפואית, כמו גם באשר להשלכותיה התפקודיות, מבוססות על מכלול חומר הראיות שהיה בפניו, הכולל בין השאר את חוות דעתם של המומחים ואת עדותו של המשיב. בקביעות עובדתיות כגון דא אין ערכאת ערעור נוטה להתערב. כל אחת מן התאונות גרמה למשיב פגיעות שונות באיברים שונים. פגיעות אלה חוברות זו לזו ואינן "בולעות" זו את זו. ביהמ"ש המחוזי התייחס גם לטענה לפיה המשיב לא עשה די הצורך על מנת להקטין את נזקו, וקבע כי "אין לקבל כמוצדקת את הימנעותו [של המשיב] כליל מכל עבודה". בנסיבות המקרה, גם טענותיהן של המשיבות בהקשר זה אינן מקימות עילה להתערבות.