בע"מ 5794/03 - פלונית נגד פלוני ואח'
*הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון חל גם על בני זוג של העדה הנוצרית-קתולית שביה"ד הדתי שלהם הכריז על "פירוד קבוע" של בני הזוג(מחוזי חיפה - ע"מ 207/02 - הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב, בני העדה הנוצרית-קתולית, נישאו בשנת 1980. עם נישואיהם עברה המערערת להתגורר בדירה בה התגורר המשיב בבית משפחתו כדייר מוגן (משנת 1976). הבית בו נמצאת הדירה היה שייך לסבו וסבתו של המשיב. סבתו של המשיב נפטרה בשנת 1988 והורישה רבע מכלל הזכויות בבית למשיב. בשנת 1994 עברו המערערת וילדיה להתגורר בנפרד, והיא הגישה תביעה לפירוד ולמזונות לבית הדין הפטריאכלי הלטיני. בפסק דינו הצהיר ביה"ד על פירוד בין בני הזוג. בסמוך לכך הגישה המערערת תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה להצהרה על זכויותיה במחצית מזכויותיו של המשיב בבית. זאת הן מכוח הסדר איזון המשאבים לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון והן מכוח הילכת השיתוף בנכסים. ביהמ"ש דחה את התביעה בקבעו כי על בני הזוג לא ניתן להחיל את הילכת השיתוף בנכסים שכן נישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, ולא ניתן להחיל את הסדר איזון המשאבים מאחר ונישואי בני הזוג לא פקעו כנדרש בסעיף 5(א) לחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת. בערעור התבקש היועץ המשפטי להביע עמדתו ולדעתו ניתן להחיל את הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון על חברי העדה הקתולית עם מתן צו פירוד קבוע. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל.
ב. סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע: "עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן-זוג... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג...". הדין האישי של בני העדה הנוצרית-קתולית אינו מכיר בגירושין. עם זאת, הדין הקאנוני מכיר ב"פירוד" (noitarapes) מסיבה מוצדקת. הפירוד יכול שיהא זמני (yraropmet) ויכול שיהא קבוע (tnenamrep). בתקופת הפירוד בני הזוג נשארים נשואים, אינם יכולים להינשא לאדם אחר, ואיסור הניאוף ממשיך לחול עליהם. פירוד זמני בין בני זוג קתולים, בוודאי אינו מהווה "פקיעת הנישואין עקב גירושין". גדר הספיקות הוא אם הפירוד הקבוע נופל למסגרת זו- והתשובה היא חיובית. חוק יחסי ממון חל על בני כל העדות והדתות. אין לפרש את החוק באופן המפלה עדה או דת. צו הפירוד הקבוע מהווה אקט דתי-שיפוטי, הנערך על ידי בי"ד והמפרק את התא המשפחתי באופן קבוע. בהיבט הממוני - והוא ההיבט הרלבנטי לענייננו - אין שוני רלוונטי לעניין הסדר איזון המשאבים בין בני זוג שהתגרשו לבין בני זוג שניתן לגביהם צו לפירוד של קבע (בדין הקתולי). על שניהם יש להחיל את משטר חוק יחסי ממון לעניין איזון משאבים.
ג. בפני ביהמ"ש לענייני משפחה לא נבחנה מהותו של צו הפירוד האם הוא קבוע או זמני. יש, איפוא, להחזיר התיק לביהמ"ש לענייני משפחה, שיבחן אם קיים בין הצדדים צו פירוד קבוע. על רקע בחינתו זו יינתן פסק הדין בעניינם של הצדדים, תוך שייבחנו מחדש כל שאר ההיבטים הקשורים לעניין.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד חלים מח'ול למערערת, עו"ד עלא איראני למשיב, עו"ד חיה זנדברג ליועץ המשפטי. 12.12.05).
ע.פ. 328/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין במשפחה המבוססת על עדות המתלוננת, וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 915/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הינו בעלה של דודתה של הקטינה, המתלוננת, ילידת 22.2.93. בעקבות בעיות משפחתיות התגוררה המתלוננת עם המערער ומשפחתו בדירתם, בחודש אפריל 2001, ולאחר מכן חודש חזרה להתגורר עם הוריה, אולם ביקרה בדירתו של המערער מספר פעמים בשבוע ואף נהגה ללון בדירתו. במספר הזדמנויות, נהג המערער לבצע
במתלוננת מעשים מגונים, מעשי אינוס ומעשה סדום, כאשר אשתו נעדרה מהדירה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של מעשים מגונים במשפחה; של אינוס במשפחה; מעשה סדום במשפחה והדחה בחקירה, וגזר לו מאסר בפועל של 10 שנים ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - המערער הודה בביצוע מעשים מגונים, בארבע הזדמנויות, אך כפר בעבירות האינוס, מעשי הסדום והדחה בחקירה. אולם ביהמ"ש נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת בחקירתה בפני חוקרת הנוער וכן מצפייה בקלטת הוידאו. ביהמ"ש המחוזי מצא אותות של אמת למכביר בעדותה של המתלוננת וכן תמיכה וסיוע לעדותה המהימנה. הודעתו של המערער במשטרה והעובדה שמסר גירסה שונה בביהמ"ש, תומכים אף הם בתוצאה המרשיעה.
ג. אשר לעונש - ספק אם יש בנסיבותיו האישיות של המערער ובעובדה, כי הוא משולל עבר פלילי, משום שיקול משמעותי להקלה בעונש. מכל מקום, שיקולים אלה הובאו בגדר שיקוליו של ביהמ"ש המחוזי כאשר גזר על המערער עונש של 10 שנים מאסר בפועל, וזאת בשים לב לכך, שמדובר במעשים מגונים, אינוס ומעשה סדום בקטינה בת משפחה, אשר נתנה במערער את אמונה. לא נעלמו מעיני ביהמ"ש המחוזי קביעותיו של שירות המבחן בנוגע למסוכנותו של המערער וכי קיימים אצלו עיוותי חשיבה בתחום המיני. העונש שנגזר על המערער הולם את מעשיו החמורים ומאזן היטב בין שיקולי הענישה השונים.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד מנחם רובינשטיין ויצחק איצקוביץ למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 5.12.05).
עע"ם 1173/04 + 1137/04 - הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה ואח' נגד ישראל ליבנד ואח'
*השיקולים התקציביים שעל ועדת התכנון והבניה לשקול באישור תכנית מתאר הכוללת הפקעת מקרקעין והמועד שעליה לשקול נתונים אלה. *פעולות שנעשו ע"י הרשות התכנונית עפ"י פס"ד לפני שפסה"ד בוטל בערעור הן תקפות(מחוזי ת"א - עת"מ 1405/02 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הוא הבעלים של תחנת דלק בצומת "רעננה צפון" בשולי כביש מס' 4 (להלן - הצומת), אותה הוא מפעיל מאז שנת 1963. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה החליטה ביום 18.2.98 להפקיד תכנית מתאר חדשה להסדיר את התנועה בצומת על-ידי הקמת כביש עילי והיא מייעדת את התחנה להריסה. המערער הגיש התנגדות לתכנית, והוועדה דחתה את ההתנגדות ואישרה את התוכנית. נגד החלטה זו הגיש המשיב עתירה בפני ביהמ"ש קמא. בפסק הדין נקבע, כנקודת מוצא, כי בעת שרשות תכנון שוקלת אישורה של תכנית המייעדת מקרקעין להפקעה, עליה לשקול מראש את היקף הפגיעה בקניינו של האזרח ולבחון את השפעת הפיצוי שתידרש לשלם על תקציבה. במקרה זה, נקבע, ההחלטה לא הביאה בחשבון את המשמעות הכספית של הפתרונות כאמור ועל כן החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות. לפיכך, החזיר ביהמ"ש את הדיון לוועדה לדיון מחדש. הוועדה קיימה דיון נוסף, ומע"צ הודיעה לוועדה כי היא מסכימה שהמחלף יבוצע בשני שלבים, תקופת הביניים צפויה לארוך עד כ-15 שנה ובמהלכה התחנה תוכל לתפקד. בא-כוח המשיב לא אימץ הצעה זו והוועדה חזרה ואישרה את התכנית המקורית. לאחר מתן ההחלטה השנייה של הוועדה, טען ב"כ המשיב כי בשלב זה הדיון בערעורים אינו מעשי עוד, משום שההחלטה החדשה (השנייה) של הוועדה החליפה, למעשה, את ההחלטה הקודמת (הראשונה) ומה שעומד על הפרק כיום היא ההחלטה החדשה, שגם לגביה בדעתו לנקוט בהליכים משפטיים. הערעור נתקבל.
ב. אכן, על רשויות התכנון לשקול, בבואן לאשר תכניות הפוגעות במקרקעין, את היקף הפגיעה בקניינו של האזרח ואת השפעת הפיצוי שתידרשנה לשלם בגין פגיעה
זו על תקציבן. אולם, עקרון זה, אינו מחייב את רשות התכנון, כבר קודם לאישור התכנית, לגבש הצעה קונקרטית לפיצוי הנפגע, בין בדרך של מתן קרקע חלופית ובין באמצעות פיצוי כספי. לדרישה כזו אין עיגון בחוק. רשות התכנון אינה חייבת לגבש עמדה בשאלה האם הפיצוי יינתן בכסף או בקרקע חלופית כבר בשלב אישור התכנית.
ג. טענה נוספת שמעלה המשיב, היא שהפקעת שטח התחנה והריסת התחנה אינה עומדת במבחן המידתיות, שכן בידן של הרשויות להשיג את אותן מטרות, לפחות בטווח הנראה לעין, גם ללא ההפקעה. אכן, הוועדה המחוזית היתה חייבת, לשקול פתרון שפגיעתו במשיב, ככל האפשר, פחותה מהריסת התחנה. הצעתה של מע"צ, לפיה המחלף יבוצע בשני שלבים, מצביעה, לכאורה, על פתרון שפגיעתו במשיב פחותה מהפקעה מיידית, שגם אינו נוגד את האינטרס הציבורי. אולם, מסקנה זו אינה מחוייבת המציאות. בנסיבות אלו, משהמשיב דחה את הצעתה של מע"צ, ואף מנה בה פגמים רבים וקשים, אין אפשרות לקבוע, כי מבחינתו של המשיב, פתרון זה של ביצוע המחלף בשלבים הנו פתרון מידתי יותר, עד שיש בו לפגוע בסבירות החלטתה (הראשונה) של הוועדה.
ד. אשר לטענתו של המשיב, כי בעקבות ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית, הפך הדיון בערעורים על פסק הדין לדיון תיאורטי - ביטול פסק הדין של ביהמ"ש קמא בערעור, היה אמור להשיב על כנה את ההחלטה (הראשונה) ויחד עמה את אישור התכנית כפי שנעשה מכוח החלטה זו. אולם, בינתיים, לפני מתן פסק הדין בערעור, התקבלה ההחלטה השנייה של הוועדה. ההחלטה השנייה התקבלה כדין, והיא יפה גם כיום, אף לאחר שאותו פסק דין בוטל בערעור, שכן ביטולו של פסק דין בערעור פועל בדרך כלל מכאן ולהבא. אעפ" אין לומר שהדיון בערעור הנו דיון תיאורטי. שכן תוקפה של ההחלטה השנייה שנוי במחלוקת בין הצדדים, ובדעת המשיב לנקוט בהליכים כדי לבטל או לשנות החלטה זו. במסגרת זו, ודאי יעלו לדיון גם, אולי בעיקר, נושאים שנדונו בפסק הדין של ביהמ"ש קמא ובפסק דין זה.
(בפני השופטים: בייניש, נאור, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד עירית גל ואורי קידר למערערות, עוה"ד יוסף פרוכטמן ואסף הראל למשיב. 24.11.05).
ע.א. 1002/04 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד יצחק אמר ושות' בע"מ ואח'
* ע.א. 1002/04 - דחיית בקשה לדחייה של תביעה על הסף, בטענה שלא שולמה מלוא האגרה. *אחריות בנק לכשלון עסקו של לקוח בשל התנהגות שלא בתום לב, כשסירב להצעה למכירת מיזם בנייה כדי לשלם את חובות הלקוח לבנק וסירב לחרוג מהשעבוד במקרקעין של יחידות דיור שנמכרו לרוכשים(מחוזי חיפה - ת.א. 725/01 - הערעור נדחה).
א. המשיב 2 (להלן: המשיב) הינו הבעלים של המשיבה (להלן: החברה). ביום 22.9.95 רכשה החברה זכות חכירה לדורות במגרש בטירת הכרמל (להלן: המקרקעין) תמורת כ- $610,000 בתוספת מס השבח בגין העיסקה. החברה היתה עתידה להקים על המקרקעין פרוייקט בשני שלבים. ביום 4.6.96 הגיעו הבנק והמשיב לסיכום על הענקת הלוואה לחברה על-סך $400,000 לצורך מימון מס השבח. כנגד הלוואה זו קיבל הבנק את מישכון המקרקעין ומישכון דירה של המשיב ואשתו, (להלן: בני הזוג). באוקטובר 1997 סוכם בין המשיב לבנק כי יועמד למשיב מימון נוסף עבור בניית שלב א' של הפרוייקט, בסכום של $600,000. במהלך הבנייה רשמה החברה רוכשים מעוניינים לקניית דירות בפרוייקט בסכום כולל של 1.2 מיליון דולר. החברה פנתה לבנק בבקשה שיעמיד לה מימון נוסף לצורך השלמת שלב א' והבנק סירב. כן דחה הבנק את בקשת החברה להחריג מהשעבוד של המקרקעין אותן יחידות שלהן נמצאו רוכשים והבנק סירב. הבנק חדל לכבד המחאות שמשכה החברה וביצוע הפרויקט הופסק. חובה של החברה הגיע לסכום של כ-4.8 מליון -. הבנק החל לממש את הנכסים המשועבדים, מינה כונס נכסים למקרקעין ולדירת המגורים של בני הזוג ומימש את המשכנתא על הדירה.
ב. המשיבים הגישו תביעה כספית בסך 8 מיליון שקלים נגד הבנק, אח"כ ביקשו לתקן את כתב התביעה לסכום של 57 מיליון ש"ח ובקשתם אושרה, ושוב ביקשו תיקון כתב התביעה לסכום של 14 מיליון ש"ח בשל קשיי תשלום האגרה, ואף בקשה זו נענתה בחיוב. במחלוקת העיקרית בין הצדדים קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא היתה התחייבות של הבנק ללוות את בניית שלב א' של הפרויקט, כפי שטענו המשיבים. כן דחה את הטענה כי הבנק סירב להצעה עסקית סבירה להכנסת צדדים שלישיים כמשקיעים בפרוייקט. המדובר בחברת אקרולית שהסכימה לרכוש את המקרקעין תמורת 1,750 מליון דולר שישולמו ישירות לבנק, ובצירוף סכום של $300,000 לכיסוי מסים ואגרות. ההסכם עם אקרילית כלל תנאי מתלה בדבר הסכמת הבנק לפטור את החברה מכל חוב נוסף בחשבון, ולשחרר את כל הערבויות והבטחונות, לרבות ביטול המשכנתא שרבצה על הדירה. הבנק סירב למלא תנאי זה, ואקרילית נסוגה מההסכם. כחודשיים לאחר מכן הסכים הבנק להצעה, אלא שאקרילית חזרה בה מההצעה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לו היה הבנק מסכים מלכתחילה לתנאי אקרילית היתה העיסקה יוצאת לפועל. כן קבע כי סירובו של הבנק אמנם היה סביר והתבסס על שיקולים עסקיים-בנקאיים לגיטימיים, אך בכל זאת על הבנק היה לקבל את הצעת אקרילית, בשל תרומתו לתסבוכת אליה נקלעה החברה בפרוייקט, בכך שהתנגד להחרגת החנויות משעבוד, למרות המצג שניתן למשיב כי הבנק יסכים לאפשר לחברה למכור את החנויות במהלך הבניה. בסופו של דבר פסק ביהמ"ש כי הבנק יהא רשאי להמשיך במימוש המקרקעין, כי המשיב ורעייתו יהיו פטורים מערבותם האישית לחוב החברה, וכן הבנק ישיב להם את דירת מגוריהם באמצעות השבת שוויה. הערעור נדחה.
ג. המערער טוען כי היה על ביהמ"ש המחוזי לסלק על הסף את תביעת המשיבים מכיוון שהאגרה ששולמה על ידם לא שיקפה את סכום התביעה שהועמד על סך 57 מיליון -. אין לקבל טענה זו. בקשתם של המשיבים לתיקון כתב התביעה לסך של 57 מיליון - הוגשה בד בבד עם הגשת בקשה לפטור מאגרה בגין יתרת סכום התביעה שתיקונו התבקש. הרשם דחה את בקשת המשיבים לפטור מאגרה, ובשל קשיים כלכליים החליטו לבקש את הגדלת התביעה לסך של 14 מיליון - בלבד. השתלשלות דברים זו מצדיקה את תשלום האגרה הנמוך בהתאם לסכום שעליו הועמד לבסוף כתב התביעה, דהיינו 14 מיליון -. זאת ועוד, החלטה שיפוטית בענייני אגרת ביהמ"ש נחשבת לפסק דין. לפיכך המועד לערעור על החלטתו של הרשם מיום 30.12.02 חלף זה מכבר, ואין המערער יכול להעלות טענותיו בנושא בשלב זה.
ד. הבנק אמנם לא העלה על הכתב התחייבות כלפי המשיבים, לפיה יאפשר את החרגת החנויות, אך המצג שיצר הבנק כלפי המשיבים בדרכים שונות, הקים למעשה חובה לבנק לנהוג בתום לב, לא להפר את המצג שנתן, ולא להתנער ממנו שעה שהוא מגלה כי קיומו אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי שלו.
ה. המערער טוען כי אין בסיס משפטי לחיוב הבנק להיענות להסדר פשרה שמשמעותו מבחינתו היא מחיקת חלק נכבד מהחוב. אף לעניין זה אין להתערב בפסה"ד. פעולה בחוסר תום לב מהווה הפרת חוזה ומזכה את הנפגע בתרופות השונות הניתנות בגין הפרת חוזה. מכיוון שתרופות האכיפה והביטול אינן רלוונטיות לענייננו, יש לבחון את תרופת הפיצויים, שנועדה להעמיד את הנפגע במצב בו היה עומד לו קויים החוזה. ניתן לשער כי לו ניתן למשיבים להחריג את החנויות ולמוכרן, החברה היתה יכולה לכסות לכל הפחות את חובה, והמשיבים לא היו מחוייבים בריביות חריגות שגרמו לחוב לתפוח למימדים עצומים, והיו משתחררים מהערבויות האישיות של בעליה וכן
מהשעבודים על דירת המגורים והמקרקעין. במצב דברים זה התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי היא צודקת וראויה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד אסף סמואל ויעקב ריבנוביץ למערער, עו"ד יוסף ישורון למשיבים. 5.12.05).
בג"צ 2825/04 - אליהו בארד ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*החלטה שלא להתערב בהחלטת היועהמ"ש לאפשר למדינה לטעון טענת התיישנות בתביעת עובדים שנפגעו בבריאותם בעבודה בקריה למחקר גרעיני(העתירה נדחתה).
א. המדינה נתבעת בתביעות בגין נזקי גוף, שנפגעו עובדים בקריה למחקר גרעיני בדימונה ובמרכז למחקר גרעיני בנחל שורק. בכתבי ההגנה טענה המדינה טענת התיישנות. התובעים באותן תביעות, מבקשים להורות למשיב, (להלן: היועץ), שלא להעלות טענת התיישנות נגד התביעות. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 28 לחוק ההתיישנות, (להלן: החוק), קובע כי הוראותיו יחולו גם על המדינה. בעת שהוגשו התביעות נהגה הנחיית היועץ לפיה לא תועלה טענת התיישנות על ידי המדינה בהליך אזרחי, אלא באישורו. הנחיה זו עמדה בתוקף במשך שנים רבות, ובוטלה לאחר הגשת התביעות. מוסכם על היועץ כי יש להחליט בעניין על יסוד ההנחיה הקודמות. העותרים טוענים, כי החלטתו של היועץ להעלות טענת התיישנות בתביעות הינה בלתי סבירה עד כדי שיש לפוסלה. ברם, עוסקים אנו בתקיפת החלטה של היועץ, וכידוע, רק במקרים חריגים מתערב בג"צ בהחלטותיו. אמנם אין מדובר כאן בהחלטה להגיש או להימנע מלהגיש כתב אישום, אך דומה שאף במקרה דוגמת זה שבפנינו תבוא התערבות של ביהמ"ש רק במקרה של חוסר סבירות קיצוני. המקרה הנוכחי אינו כזה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד א. קנר לעותרים, עוה"ד א. קורן ומ. ברדנשטיין למשיב. 8.12.05).
ע.פ. 10875/04 - יעקב אליהו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס תוך קבלת עדותה של המתלוננת וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כנהג במכון ליווי בו הועסקה המתלוננת, צעירה שנכנסה לישראל שלא כחוק ועוסקת בזנות. הוא נהג להסיעה ברכבו ללקוחותיה ולהחזירה משם. ביום 20.6.03 הסיע המערער את המתלוננת ובשעה 04.00 נכנסה לרכבו כדי להסיעה לביתה שבבת-ים. במקום זאת נסע המערער לאזור מבודד ביער בן-שמן, וכפה את עצמו על המתלוננת תוך שהוא מאיים עליה עם סכין. המתלוננת נאבקה ונפצעה בשתיים מאצבעות ידה מלהב הסכין. כדי להתגבר על התנגדותה, אזק המערער את ידיה של המתלוננת, ולאחר שהפשיטה, הוציא אותה מהרכב, ביצע בה מעשי סדום ואינוס. בשלב כלשהו נמלטה המתלוננת מהמקום, תוך שהיא מותירה אחריה את מכנסיה, נעליה, תיקה וחפצים אישיים נוספים, וביניהם טלפון סלולארי. המערער טען כי מדובר בעלילה אותה רקמו נגדו המתלוננת ובעליו של המכון בו עבדה, בעקבות הלוואה שנטלו ממנו האחרונים ואותה הם ביקשו להימנע מלהשיב. לגירסתו, הוא אמנם קיים יחסי מין עם המתלוננת, אולם הוא עשה זאת בהסכמתה. באשר לפציעתה של המתלוננת והאזיקים שהניח על ידיה, טען המערער שאת כל אלה הוא ביצע על פי בקשתה. ביהמ"ש המחוזי, נתן אמון בעדותה של המתלוננת, הרשיע את המערער וגזר לו 16 שנים מאסר מתוכן 14 שנים בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
כאמור, נמלטה המתלוננת מהזירה כשהיא ערומה, פצועה, מדממת, ואזיקים לידיה, "וגם אם אתה נחון בדמיון רב, אתה מתקשה להאמין שבכל אלה היתה המתלוננת מסכימה
להתנסות, רק כדי לסייע למעסיקיה להיפטר מחוב שחבו למערער". אכן, המתלוננת לא גילתה להיטות לקבל טיפול רפואי וגם ביקשה להימנע מלערב את המשטרה, אך היא נהגה כך באשר שהתה בישראל שלא כדין, עסקה בזנות, וחששה שתגורש מהארץ. לבסוף, בעדות המתלוננת תומכים גם ממצאים נוספים, כך שאשמתו של המערער הוכחה כדבעי. אשר למידת העונש - אכן, העונש שנגזר למערער אינו קל, ובמיוחד למי שעברו נקי וטרם התנסה בכליאה בכלל. מנגד, מדובר בתקיפה קשה ואכזרית, תוך איום על חייה של המתלוננת, התעלמות ממחאותיה, ורמיסת כבודה כאדם. התנהגות זו של המערער חייבה תגובה עונשית קשה.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד משה מרוז ושירה מרוז למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.12.05).
ע.פ. 327/05 - נביל ג'אבר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של גרימת חבלה חמורה תוך תכנון תקיפה עקב חשד שהמתלונן מקיים קשרים עם חברתו של הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בין המערער למתלונן היו קיימים קשרי חברות. כאשר התעורר אצל המערער חשד כי המתלונן מקיים קשרים רומנטיים עם חברתו, החליט לתקוף אותו. הוא צירף שותף נוסף למזימתו, השניים נפגשו עם המתלונן, נכנסו לרכבו ונסעו עמו, וכשעצר את הרכב תפסו אותו בעוד המערער הולם בפטיש בראשו כ-10 פעמים. בשלב מסוים חדל המתלונן להגיב, ואז יצאו השניים מהרכב בסוברם כי המתלונן מת. בינתיים, שב המתלונן להכרתו וניסה להתניע את הרכב, ואז חזר המערער לרכב והיכה בפטיש את המתלונן בראשו מכות נמרצות, בעוד השותף עומד מחוץ לרכב כדי להתריע מפני בואם של עוברים ושבים. המתלונן העמיד פני מת, ואז הוציא אותו המערער מן הרכב והשליכו לבור שופכין. המתלונן נפצע קשה, נותח וחייו ניצלו. המערער ושותפו הודו ובמסגרת הסדר טיעון הסכימה התביעה להסתפק בטיעון לעונש ברף מירבי של 8 שנות מאסר בפועל למערער ו-7 שנות מאסר בפועל לשותף. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 8 שנות מאסר בפועל ולשותף 4 שנות מאסר בפועל, וכן מאסרים על תנאי על שניהם. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המדובר בארוע עברייני חמור ואכזרי ביותר, אשר רק בנס לא נסתיים בקיפוח חייו של המתלונן. אכן המערער היה קטין בעת ביצוע העבירה, אך ביהמ"ש פעל במסגרת הסדר הטיעון ולא חרג ממנו, וכלל הוא כי לא בנקל יתערב בימ"ש שלערעור בענישה שנגזרה, המצויה במסגרת הסדר טיעון. גם פער הענישה בין המערער לבין השותף נעוץ בשיקול הגיוני וסביר שיש לו ביסוס בנתוני הענין. השותף, חרף היותו בגיר, נגרר לתכנית העבריינית שלא בטובתו, ומעורבותו הפיסית במעשי התקיפה האכזריים היתה שולית ביחס לזו של המערער. הענישה בעבירות אלימות קשה צריכה לשקף גמול ראוי על חומרת הפגיעה בקרבן, ובה בעת להוות התראה הן לעבריין שביצע את העבירה והן לעבריינים פוטנציאליים מפני ביצוע מעשי אלימות פליליים נוכח הצפי כי הענישה תכביד עולה על המשתמשים בכח כלפי זולתם.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יעקב קמר למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 1.12.05).
ע.פ. 2115/05 - יבגני גינזבורג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של גרימת חבלה חמורה על רקע התנגדות להשמעת מוסיקה רועשת בדירת השכן (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
לאחר בילוי במועדון לילה, החליפו המערער והמתלונן קז'דן מהלומות, על רקע טענתו של המערער, כי מדירתו של קז'דן נשמעת מוסיקה רועשת. לאחר שנרגעו הרוחות, שוב פרץ ויכוח, והמערער היכה את
קז'דן בראשו ובפניו באגרופים. כתוצאה ממכת אגרוף שפגעה בלסתו, איבד קז'דן את הכרתו ונפל על הרצפה. המערער עזב את המקום ונסע לביתו, הצטייד בסכין, ושב למקום האירוע. בין קז'דן ואנשים נוספים התפתחה קטטה, שבמהלכה התערב המתלונן קיאשיס, שרצה להפריד בין הניצים, והמערער דקר אותו שלוש דקירות, קיאשיס נלקח לבית החולים מחוסר הכרה, כשהוא פצוע קשה. המערער דקר גם את קז'דן שלוש דקירות באבר המין. במהלך האירועים דקר המערער אדם נוסף בשם קולסניקוב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של גרימת חבלה חמורה וגזר לו שש שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המעשים בהם הורשע המערער, הינם חמורים ביותר, ורק בדרך נס לא קופחו חיי אדם. המערער תקף את המתלוננים על לא עוול בכפם, וגרם להם חבלות חמורות ופגיעות קשות ביותר. בתי המשפט חזרו והדגישו את הצורך לשרש את "תת תרבות הסכין" אשר פשטה במקומותינו, וזאת על-ידי עונשים קשים, שיהיה בהם להחמיר עם הדוקר ולהרתיע עבריינים פוטנציאלים אחרים. אותם צעירים, הנושאים סכינים, ומשתמשים בהם כנגד זולתם, אינם בהכרח עבריינים. כך גם במקרה שלפנינו, כאשר כל הסכסוך מקורו בהערה שהעיר המערער לקז'דן על מוסיקה רועשת שבקעה מדירתו.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מאיר סויסה למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.12.05).
ע.פ. 4273/05 - מוהנד סיאח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של חבלה חמורה, כאשר הנאשם נוכח בעת מעשה התקיפה כדי "לקדם בעצם הנוכחות את המעשה" (ערעור על ההרשעה - הערעור נדחה).
בין המתלונן, חאלד סעאידה, לבין אחד הנאשמים, (להלן: "מובארכ"), קיים סכסוך על שטח מרעה. באחד הלילות של חודש יוני 2003 ישב המתלונן ברכב ושוחח עם אחר (להלן: "נדים"), כאשר המערער חלף במקום כשהוא רכוב על קטנוע, זיהה את המתלונן, וזמן קצר לאחר מכן שב למקום עם מובארכ ואדם שפניו היו רעולות. בהגיעו לרכב בו ישב המתלונן, הכניס מובארכ את ידו מבעד לחלון ודקר את יריבו בבית החזה. המתלונן נמלט מהמקום בנסיעה מהירה, ובשלב זה נזרקה אבן לעבר הרכב ונופצה אחת ממראותיו. המערער הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, וחבלה במזיד ברכב, ונדון ל-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, וכן 12 חודשים מאסר על-תנאי, וקנס בסך 4000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נוכחות המערער בזירה לא היתה מקרית, ומעמדו היה כשל מבצע-בצוותא. הסניגור טוען כי גם אם היה בזירה, אין ראיה שנמנה על חבורת התוקפים או שנטל חלק, ולו מזערי, בתקיפה. הערעור על ההרשעה נדחה.
אכן, לפי ההלכה הפסוקה "נוכחות גרידא של אדם במקום העבירה, בעת שמתבצע שם מעשה העבירה, אין בה, כשלעצמה, כדי לעשותו שותף למעשה ואחראי בפלילים" ובמצב זה על התביעה להוכיח כי "נוכחות זו לא היתה מקרית, אלא היתה משולבת בתרומה כלשהי לקידום מעשה העבירה, או... במחשבה הפלילית לקדם בעצם הנוכחות במקום את המעשה". בענייננו, יכול היה ביהמ"ש המחוזי להסיק כי המערער לא הגיע לזירה באופן מקרי. יתר על כן, העובדה שהמערער לא עשה דבר כדי למנוע ממובארכ לתקוף את המתלונן, מלמדת שהתקיפה נעשתה על דעתו, ולכך נועדה חזרתו לזירה. במצב זה, היה על המערער להעיד בביהמ"ש או להביא ראיות אחרות מטעמו כדי להסביר את הימצאותו בזירה. אולם הוא בחר שלא ללכת בדרך זו, ומשנהג כך שוב אין מנוס מלקבוע כי בהרשעתו לא נפל פגם.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד ראפי מסאלחה למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 5.12.05).
רע"א 4628/05 - בית אוצר צפורן נגד ראובן פלד בניה ושימור (2001) בע"מ
*דחיית טענה נגד סמכות בורר לדון בחלק מהנושאים שבמחלוקת שכבר נדונו ע"י מפקח בנייה שהיתה לו סמכות לדון בנושאים אלה (הבקשה נדחתה).
המבקשת הזמינה את המשיבה לבצע שיפוץ מבנה שבבעלותה. סעיף 72 להסכם הכיל סעיף בוררות. עם חלוף הזמן, סילקה המבקשת את המשיבה מאתר הבנייה והשלימה את העבודות בכוחות עצמה. בישיבת בוררות ראשונה ביום 1.4.03 חתמו הצדדים על מסמך בו הוסכם כי הבורר יפעל על פי סעיף 72 להסכם הבנייה, הוגדרו המחלוקות ונקבעו מועדים להמשך הבוררות. ישיבות הבוררות התקיימו במשך כעשרה חודשים. במסגרת הבוררות, טענה המבקשת כי הבורר משולל סמכות לדון בסוגיות שהוכרעו בעבר על ידי המפקח על הבנייה על פי הסכם הבנייה. הבורר דחה את הטענה. המבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי, וכאן נפסק כי סמכויות ההכרעה של המפקח והאדריכל נועדו להשיג הכרעה במחלוקות העולות תוך כדי ובמהלך הבנייה, אשר ההכרעה בהן אינה סובלת דיחוי כדי למנוע שיתוק העבודות, ואילו סמכויות הבורר עניינן בבוררות המתקיימת לאחר סיום הבנייה, והמתנהלת במסגרת סעיף 72 לחוזה הבנייה וחוק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ספק, אם, ככלל, ראוי לדון בשאלת סמכות הבורר כפי שהועלתה בתובענה זו במסגרת הליך ביניים, להבדיל מאשר במסגרת הליך לביטול פסק בורר לאחר השלמת הבוררות ובמסגרת סעיף 24 לחוק הבוררות. המדובר בענייננו בתקיפת החלטת ביניים, שכן אין החלטת בורר בשאלת סמכותו בגדר "פסק ביניים" העשוי הוא, כשלעצמו, להוות בסיס לבקשת ביטול על פי סעיף 24 לחוק. כדי להצדיק מתן רשות ערעור בענייננו, על המבקשת להצביע על קיומה של שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית בעלת חשיבות, המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. אולם גם לגופה של הבקשה, דינה להידחות, ולו מן הטעם שהמבקשת בהתנהגותה הסכימה והכירה בסמכות הבורר לאורך זמן רב להכריע גם בשאלות אשר נדונו בפועל על ידי המפקח.
(בפני: השופט פרוקצ'יה. עוה"ד יוסף בנקל וניר שמרי למבקשת, עו"ד משה בלטר למשיבה. 4.12.05).
על"ע 8280/05 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד טוני שלם, עו"ד
*החמרה בעונש המשמעתי של עו"ד שערכה הסכם מכירת מקרקעין שכלל פרט כוזב של סכום התמורה והגישה לרשויות המס הצהרה כוזבת של הצדדים על סכום התמורה (ערעור על קולת העונש המשמעתי - הערעור נתקבל).
המשיבה הורשעה בבימ"ש השלום בעריכת הסכם מכר מקרקעין כוזב שבו נכתבה תמורת מגרש בסך 40,000 דולר בעוד התמורה האמיתית היתה 78,840 דולר. לשם הסוואת ההפרש, וכדי להבטיח את תשלום יתרת התמורה, ערכה המשיבה הסכם הלוואה פיקטיבי לפיו, כביכול, הילווה המוכר לקונים סך 38,840 דולר. המשיבה הגישה לרשות המס הצהרה כוזבת על שווי התמורה בעסקה, אשר התבססה על ההסכם הכוזב. בעקבות ההרשעה הועמדה המשיבה לדין משמעתי. בפסק דינו, התייחס בית הדין המחוזי של הלשכה למגמת הענישה בעבירות משמעת של עורכי דין הנוגעות להערמה על רשויות המס. בצד שיקול זה, התייחס לנסיבותיה האישיות של המשיבה, וכן לעובדה כי המשיבה לא הפיקה טובת הנאה אישית מהעבירות אותן ביצעה, והנזק הרב שהשעייה ממושכת עלולה לגרום לה, בהיותה עוסקת עצמאית, העובדת לבדה. בעקבות שיקלול בין הגורמים השונים כאמור, גזר בית הדין עונש השעייה של 6 חודשים והשעייה נוספת על תנאי. בית הדין הארצי דחה את ערעור הוועד המחוזי על קולת העונש. הערעור על קולת העונש נתקבל.
דרך כלל, יש להחמיר בענישה המשמעתית של עורכי דין המבצעים עבירות פליליות שיש עמן קלון, שמתלווה דופי מוסרי לביצוען, וזאת במטרה להגן על תדמיתה ומעמדה של המערכת המקצועית כולה כלפי הציבור הרחב. בצד שיקול זה, מבקשת הענישה המשמעתית
המחמירה להגן על הנזקקים הפוטנציאליים לשירותי עורך הדין המורשע, העשויים לקבל שירותים מקצועיים ממי שנמצא אחראי לביצוע עבירות בעלות דופי מוסרי. משקלו היחסי של הגורם האישי ביחס לגורמים הנעוצים באינטרס הציבור, עשוי להיות שונה במישור המשמעתי לעומת המישור הפלילי, בהינתן התכליות השונות העומדות ביסוד כל אחד מתחומים אלה. עבירות על חוקי מס בישראל, כאשר הן מתבצעות על ידי עורכי דין וכרוכות במצגי כזב והצגת נתונים פיקטיביים בפני רשויות המס, מצדיקות, כשלעצמן, ענישה משמעתית מחמירה. בנסיבות שלפנינו, מדובר בעבירות שנעברו אגב עבודתה המקצועית של המשיבה כעורכת דין, החבה חובת אמון ונאמנות מיוחדת לגורמים עימם היא באה במגע בעבודתה המקצועית היומיומית. עם זאת, בהתחשב בכלל שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונש ההשעייה בפועל שנגזר על המשיבה על 12 חודשים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עמוס ויצמן למערער, עו"ד מוטי לזר למשיבה. 7.12.05).
בע"מ 10480/05 - פלונית נגד פלוני
*התייחסות לתצהיר של קטין שהוגש לביהמ"ש לענייני משפחה בסכסוך בין ההורים על משמורת הקטין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל חלקית).
המבקשת והמשיב נישאו ב- 1979, ולהם ארבעה ילדים. שלושת הילדים הגדולים - בגירים. ביום 15.8.05 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני בחיפה, שבה ביקש לכרוך, בין היתר, את ענייני המשמורת והחינוך של הבן הקטין (יליד מארס 1991). מנגד, הגישה המבקשת ביום 17.8.05 לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה למשמורת הקטין. במסגרת תביעה זו ביקשה צו מניעה לפיו יימנע מהמשיב להעתיק את מקום מגורי הקטין מבית המגורים המשפחתי, ויימנע מהמשיב לרשום את הקטין בבית ספר אחר ובקבוצת כדורסל אחרת מאלה שהוא נמצא בם כיום. ביהמ"ש לענייני משפחה החליט לדחות את הבקשה לצו מניעה, בהסתמכו על תצהיר של הקטין וקבע כי הקטין מעוניין מרצונו החופשי לגור אצל סבו וסבתו יחד עם אביו. ערעור המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל חלקית.
ככלל יש מקום לשמוע את דעתו של קטין, ויש לייחס משקל רב לעמדתו. אכן, יש לנהוג זהירות יתרה בהחתמת קטין על תצהיר על-ידי אחד הצדדים, שכן מטבע הדברים, יתכן חשש להשפעה, ועל ביהמ"ש לבדוק זאת בקפידה בכל מקרה. הדעת נותנת כי את טובת הקטין, גם בהליך זמני, קשה לגלות ולהבהיר על פי תצהיר שחתם עליו במשרד באי כוחו של אחד מהוריו. לאחר שיחה עם הקטין במסגרת הערעור המסקנה היא כי אין מקום להתערבות בעיקרי החלטותיהם של בתי המשפט הקודמים, למעט שני נושאים שביהמ"ש לענייני משפחה יתבקש להידרש אליהם: נושא קבוצת הכדורסל שבה ישתתף הקטין וכן לבדוק שהקטין יממש במקביל את אמירתו לביהמ"ש כי חשוב לו הקשר עם אמו, וזאת על-ידי כך שישהה בביתה שני לילות בשבוע, האחד בימות החול והאחר בסופי שבוע.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד עינת טירר, יניב גולדברג ותהילה אדרי למבקשת, עוה"ד אסף שפיר ועינת רוזנצויג למשיב. 5.12.05).
בש"פ 10697/05 - עבדל אזברגה נגד מדינת ישראל
*היענות חלקית לבקשה של עציר ששוחרר למעצר בית, לאפשר לו ללכת לתפילה בציבור במסגד (הבקשה נתקבלה בחלקה).
העורר הואשם בעבירה של ניסיון לרצח. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וביהמ"ש החליט לשחררו לחלופת-מעצר
בתנאים ובכללם מעצר בית מוחלט. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר שבה ביקש לאפשר לו יציאה לתפילות פעמיים ביום במסגד הנמצא במרחק של כ-200 מטר ממקום מעצר-הבית בקלנסווה. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בציינו כי הסכמת המדינה לאפשר לעורר לצאת לתפילות במסגד פעמיים ביום במהלך חודש הרמדאן, אין בה כדי לאפשר בהכרח את המשך היציאה לתפילות בימים רגילים, מאחר שהיציאה לתפילות ברמאדאן אושרה על מנת שלא להפלות בין העורר לבין נאשם אחר, הנמנה על הדת היהודית, שהותר לו לצאת לתפילות בתקופת החגים. הבקשה נתקבלה בחלקה.
עניינים שבנוהג דתי מושרש ומכובד, בדרגה גבוהה, באים לא אחת בפני בתי המשפט בישראל וגם מחוצה לה, והשאלה היא האיזון הנכון בין הזכות לתפילות בציבור, לבין אילוצי מעצר. בסופו של יום, ההתייחסות למשאלות תפילה בציבור בגדרי מעצר בית, הן ליהודים הן למוסלמים, והן לבני עדות אחרות לפי המקובל בדתותיהן, צריכה להיות של מגמה לבדיקה חיובית ככל שהנסיבות מאפשרות, אך תוך שיקול כל מקרה לגופו. בנידון דידן, יש מקום ללכת במידה מסויימת לקראת העורר. חלפו כחודשיים ומחצה מהחלטת המעצר, ובינתיים יצא העורר פעמיים ביום לתפילות בחודש הרמדאן ולא נמסר כי הפר את האמון. בהתחשב במסוכנותו העולה לכאורה מן העבירה, מצד אחד, ובגישה שננקטה לגביו ברמדאן וכן במקרים אחרים, מצד שני, הוחלט לעת הזאת לקבוע הסדר מדורג. תחילה יוכל העורר לצאת לתפילה ביום ו' במסגד. ככל שההסדר יישמר ולא יהיו הפרות אחרות, יוכל החל בראשית מארס 2006 לצאת לתפילה אחת ביום, היא תפילת השחר.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד משה מרוז למבקש, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 6.12.05).
רע"א 10799/05 - מישל דמרי נגד בנק הפועלים בע"מ
*דחיית ערעור על גובה הערבות שנדרש נתבע להפקיד כדי שתתקבל בקשתו לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד בתביעה בסדר דין מקוצר (הבקשה נדחתה).
נגד חברת דיאן איי בע"מ, והמבקשת כערבה, הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום יתרת חוב של כ-313 אלף ש"ח. ביום 12.2.04 הגישה המבקשת בקשת רשות להתגונן. ביום 7.7.04 נשלחה לבא כוח המבקשת הזמנה לדיון ליום 26.9.04. ביום 11.7.04 הודיע עורך הדין כי הוא מתפטר מהייצוג בתיק, לטענת המבקשת הוא לא יידע אותה או את פרקליטה החדש על הדיון שנקבע ליום 26.9.04, ומסיבה זו לא התייצב איש מהם לדיון במועד האמור. במועד הדיון קיבל ביהמ"ש את בקשת המשיב למחוק את בקשת הרשות להתגונן ונתקבלה התביעה נגד המבקשת. בימ"ש השלום דחה את בקשת המבקשת לביטול פסק הדין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור והחליט לתת למבקשת רשות להתגונן, אך בשל "חולשתן של טענות ההגנה" התנה את ביטולו של פסק הדין בהפקדת 120,000 ש"ח בקופת ביהמ"ש. על התניה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי סבר כי טענות ההגנה קלושות, אך על מנת לשמור על זכות הגישה לערכאות, שחשיבותה מוכרת, התיר למבקשת להמשיך בהגנתה תוך יצירת מנגנון איזון המותיר בידה את הבחירה האם להמשיך בהליך. בכך אין להתערב.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד ד. קירשנבוים וח. זילבר למבקשת, עו"ד א. לזרוב זלצמן למשיב. 7.12.05).
בש"פ 11005/05 - מדינת ישראל נגד אדריאן שוורץ
*סמכותו של ביהמ"ש העליון להורות על מעצר "מעבר ל-9 חדשים", לפי סעיף 62 לחסד"פ, כאשר מדובר במי שנדון למאסר, נמצא במאסר, ונתקבלה בקשתו לעריכת משפט חוזר (הבקשה נתקבלה בדיון על סמכות ביהמ"ש והדיון יימשך).
ביום 27.1.92 נגזר דינו של המשיב, בעקבות הרשעה בשני מעשי אינוס, לעשרים וחמש שנות מאסר. ביום
5.9.05 קיבל ביהמ"ש העליון (השופט לוי) את בקשת המשיב לקיום משפט חוזר, תוך שהוא קובע כי מעצרו של המשיב יוארך בתשעים יום לפי סעיף 62 לחסד"פ (להלן: חוק המעצרים). ביום 29.9.05 הוגש מחדש כתב האישום לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. המדינה מבקשת להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים יום, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. כנגד בקשה זו נטען כי משבוטלה ההרשעה, על התביעה לפנות בבקשה לעצור מחדש את המשיב עד לתום ההליכים, שכן דיון לפי סעיף 62 מטבעו אינו דיון מחודש בעילות המעצר כי אם הארכה של החלטה קיימת. נטען גם, כי המשיב היה עצור ב-1991 כשמונה חודשים בין הגשת כתב האישום לבין הכרעת הדין, ולפיכך טרם מוצו תשעת החודשים לפי סעיף 61 לחוק המעצרים. מנגד טען בא כוח המדינה כי, למצער, בצירוף שבין מעצר שמונת החודשים משכבר לבין שלושת החודשים מאז החלטת השופט לוי, נתארך המעצר אל מעבר לתשעה חודשים. הוחלט כי הדיון הוא לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.
הארכת המעצר כיום מהווה המשך לתקופת המעצר משנת 1991, ולמצער בצירוף 90 יום שחלפו מהחלטתו של השופט לוי, מדובר בהארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, הנתונה בסמכות ביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עוה"ד אפרת פינק וניר רהט למשיב. 7.12.05).
בש"פ 11149/05 - מדינת ישראל נגד זוהיר בלייה
*היענות חלקית לבקשה להארכה חמישית מעבר ל-9 חדשים של נאשם ברצח (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיב הואשם בעבירות של רצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, איומים, ירי באזור מגורים, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וקשירת קשר לפשע. על פי כתב האישום, קשרו המשיב ובני משפחתו קשר לפגוע בבני משפחה יריבה ובמסגרת הקשר ירה המשיב מספר יריות לעבר ביתו של אחד מבני המשפחה היריבה. בהמשך, התפתח עימות בין בני שתי המשפחות ובמסגרתו ירה המשיב לעבר בני המשפחה היריבה ופצע שניים מהם. למחרת ירה המשיב לעבר אחד מבני המשפחה היריבה והרגו. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. במהלך תשעת חודשי המעצר הראשונים כלל לא נשמעו הוכחות, וכעת מבקשת המדינה להאריך בחמישית את מעצרו של המשיב בתשעים ימים. הבקשה נתקבלה בחלקה.
בא-כוח המדינה אישר כי למדינה חלק בהתנהלות הממושכת של המשפט שהתקדם בעצלתיים, אף כי היו גם קשיים אובייקטיביים שגרמו לכך. כיום עומדים ההליכים בפני סיומם, לאחר שנעשה מאמץ מצד ביהמ"ש המחוזי לקבוע מועדים נוספים וקרובים לשמיעת התיק, ויש סיכוי כי פרשת ההגנה תסתיים ביום 6.12.05. בנסיבות אלה, יוארך מעצרו של המשיב ב-30 ימים נוספים בלבד.
(בפני: השופטת בייניש. 5.12.05).
בש"פ 11150/05 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה של נאשם שנהג לאנוס את אשתו ולהכותה, כאשר ביהמ"ש קמא סבר שהראיות לכאורה חלשות מדי (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב, בעלה של המתלוננת, הואשם כי במהלך שש השנים האחרונות נהג לקיים עם המתלוננת יחסי מין בניגוד לרצונה, תוך שימוש בכוח ואיומים. בנוסף, נהג להכות את המתלוננת לעיתים תכופות, ואיים כי יחסלה אם לא תלך לעבוד בחנות המשפחה. באותו יום איים המשיב גם על בתו הקטינה מ' בסכין. בנוסף, על פי כתב האישום, נהג המשיב להכות את ילדיו הקטינים
בהזדמנויות רבות. עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בעקבות זאת הוגש לביהמ"ש תסקיר מעצר בו העריך שירות המבחן כי למתלוננת נשקפת רמת מסוכנות גבוהה מן המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב. עם זאת, הצביע על מספר נקודות אשר, לשיטתו, היה בכוחן לכרסם בעוצמת הראיות לכאורה נגד המשיב. לפיכך החליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
אין לקבל את התרשמותו של ביהמ"ש בדבר עוצמתן המוחלשת של הראיות לכאורה. לעניין עבירות האלימות, המתלוננת מסרה הודעות מפורטות הפורשות מסכת של התעללות פיזית, ולגירסת המתלוננת נמצא חיזוק בעדויותיהם של הילדים. אשר לאישום בדבר האונס, כדרכן של עבירות מין במשפחה, עדותה של המתלוננת הינה אכן הראיה היחידה ומולה ניצבת גירסתו של המשיב המכחיש את הדברים מכל וכל. ברם, בשלב המעצר אין בוחנים את מהימנותן של העדויות, אלא רק את הפוטנציאל הראייתי הטמון בהן. בנסיבות הענין אין בכבישת עדותה של המתלוננת כדי לפגוע בפוטנציאל הראייתי שלה. מעבר לרגישות הכללית של עבירות מין במשפחה, הגורמת לא אחת לנפגעות להימנע מלהתלונן, יש להביא בחשבון גם את הסביבה החברתית של המתלוננת, אשר שידרה, ככלל, מסר של גיבוי למשיב וגרמה למתלוננת לחוש נעדרת תמיכה והגנה. מכל מקום, הנימוקים עליהם הצביע כמחלישים את עוצמת הראיות, אינם משכנעים על פניהם. שירות המבחן ציין את רמת הסיכון הגבוהה הנשקפת למתלוננת ונמנע מלהמליץ על שחרור המשיב לחלופה. המסקנה המתבקשת היא, כי בנסיבות המקרה, המסוכנות הנשקפת למתלוננת איננה ניתנת לנטרול באמצעות חלופת המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד גיורא זילברשטיין למשיב. 7.12.05).
בש"פ 11224/05 - אברהם כהן וניר כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים ותנאי שחרור בערובה של נאשמים בעבירות אלימות, וההבחנה בין שני נאשמים שאחד מהם שוחרר בערבות (הערר נדחה).
העוררים, (להלן: אבי וניר) הם אחים, אשר הואשמו בביהמ"ש המחוזי בירושלים במספר עבירות אלימות, על רקע סכסוך של מה בכך שהתפתח בין אבי לבין המתלונן וחבריו במגרש משחקים בירושלים. העוררים נעצרו ביום 15.11.05 וביום 16.11.05 הוארך מעצרם בביהמ"ש עד ליום 20.11.05 לצורך השלמת חקירה. ביום זה שוחררו העוררים למעצר בית מלא על ידי קצין המשטרה. ביום 23.11.05 הוגש כתב האישום נגד העוררים, ועימו בקשה למעצרם עד תום ההליכים. עילת המעצר הינה מסוכנתם של העוררים, הנלמדת מן האירועים האלימים במיוחד המיוחסים להם. ההחלטה בעניינם ניתנה ביום 5.12.05. כל אותה עת היו העוררים משוחררים בתנאי מעצר בית. לאחר שביהמ"ש בירר את מניעי המשטרה לשחרורם של העוררים בערובה, הגיע למסקנה כי יש לשחרר את אבי למעצר בית באותם תנאים בהם שוחרר על ידי קצין המשטרה. אשר לניר, קבע ביהמ"ש כי בשים לב לכך לחומרת העבירות ובהתחשב בהרשעה קודמת של ניר, יש לעצרו עד תום ההליכים. הערר על תנאי השחרור של אבי ועל מעצרו של ניר נדחה.
העבירות המיוחסות לעוררים הן עבירות של אלימות חמורה ואכזרית ומטעם זה קמה עילת מעצר נגדם. העובדה המעוררת קושי היא היותם של העוררים משוחררים מאז יום 20.11.05 ועד לדיון בערר. ככלל נוקט ביהמ"ש במשנה זהירות בטרם מורה הוא על מעצרו של אדם עד תום ההליכים לאחר שכבר שוחרר ממעצר בגין אותו אירוע עברייני. עם זאת, בענייננו, נוכח מסוכנותו של ניר, כפי שהיא נלמדת ממכלול פרטי העבירות
שלכאורה היה מעורב בהן, עניינו הוא אחד מאותם מקרים יוצאי דופן בהם השחרור לתקופה קצרה אין בו כדי להוות נימוק מכריע להימנע ממעצרו עד תום ההליכים. מסירת אליבי כוזב שלא ניתן היה לבדיקה כיוון שמסר מספר טלפון שלא היה בשימוש - היתה בין הגורמים המרכזיים לשחרורו בידי המשטרה. העובדה שלא הפר את תנאי שחרורו בתקופה זו של המתנה להחלטה בקשר למעצרו, אינה ערובה מספקת למסקנה שאין נשקפת ממנו מסוכנות בעת שמתנהל משפטו. בצדק הבחין ביהמ"ש קמא בין עניינו של אבי, אשר נטל חלק בהתנפלות ובתקיפה אחת של המתלונן, לבין עניינו של ניר, אשר היה שותף לשני אירועים. לכך יש להוסיף כי באירוע השני עשו התוקפים, וניר ביניהם, שימוש באלות ובמכות אכזריות שתוצאתן היתה חבלה רצינית. כמו כן אין להתעלם מכך שלניר הייתה הרשעה קודמת בגין עבירה של תקיפה. על רקע כל אלה אין בחלופת המעצר כדי להשיג את תכליות המעצר. אשר לתנאים המגבילים שהוטלו על אבי, אף בהם אין מקום להתערב.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ראובן בר חיים לעוררים, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 7.12.05).
בש"פ 10562/05 - שלום גבאי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של מכירת מנת הרואין ב-50 - ואפשרות להכנס למוסד גמילה כבר בשלב שלפני הרשעה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בביצוע עבירות של סחר בסמים והשמדת ראיה. בכתב האישום נטען כי העורר מכר בביתו מנת הרואין תמורת 50 -, ומשביקשו שוטרים להיכנס לביתו בחשד שמתבצעת במקום עסקה בסם, נטל שלוש מנות סם והשליכן לאסלת השירותים ובכך למעשה השמיד ראיה. עוד נטען כי במהלך שלושת החודשים שקדמו לאירוע זה מכר העורר לאנשים שונים מנת הרואין. בהחלטות בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי נקבע כי הונחה תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר, והוצא נגדו צו למעצר עד תום ההליכים. בא כוח העורר מיקד את טיעוניו בבקשת תסקיר לצורך בחינת חלופת מעצר במסגרת מוסד גמילה סגור, בציינו כי עבירותיו האחרונות שבהן נאשם העורר נובעות מהתמכרותו לסמים ומקורן בסכסוך משפחתי שהתדרדר לאלימות במשפחה. הערר נתקבל.
אף שככלל אין לשחרר עברייני סמים, מחוייב ביהמ"ש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו, אם יש בנמצא חלופת מעצר שתפיג את מסוכנותו של הנאשם. כבר נפסק כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בדרך כלל שלב ריצוי העונש ולא שלב המעצר. עם זאת, במקרים יוצאי דופן נכון יהיה לבדוק אפשרות מיצוי הליך גמילה שהחל לפני כן, גם בשלב מעצר. במקרה הנידון נטען כי העורר פנה עובר למעצרו לגורמים המתאימים לשם השתלבותו בהליך גמילה, ועובדה זו יש לזקוף לזכותו. השיקולים האמורים והמלצתו של שירות המבחן, מצדיקים בחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר באמצעות בקשת תסקיר מבחן.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד יובל ליבדרו לעורר, עו"ד ליאנה בלומנפלד למשיבה. 4.12.05).
ע.א. 8080/99 - נפתלי וקס ואח' נגד עירית תל אביב ואח'
*דחיית בקשה להכיר בתובענה נגד רשויות מקומיות להחזיר תשלומי קנסות לבעלי רכב כ"תובענה ייצוגית" *דחיית תובענה להשבת תשלומי קנסות לבעלי רכב בנימוק שהטלת הקנס לא היה חוקי, שכן מששולם הקנס רואים את המשלם כמי שהודה בעבירה ומדובר בפס"ד פלילי חלוט (הערעור נדחה). המערערים הגישו תביעה נגד המשיבות, רשויות מקומיות, בטענה כי הן נוהגות להמציא, תוך חריגה מסמכותן, ובאופן בלתי חוקי, הודעות תשלום קנס לבעלי רכב ולגבות מהם שלא כדין קנסות. המערערים שילמו את הקנסות והם סבורים כי הם זכאים לקבל בחזרה את הסכומים ששילמו. כיוון שנושא התובענה נוגע למספר בני אדם גדול ביותר, ביקשו המערערים כי תביעתם תוכר כתובענה ייצוגית. ביהמ"ש דחה את הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית. כן הורה על מחיקת התובענה,
לנוכח הוראת סעיף 229 לחסד"פ לפיה: "שילם אדם את הקנס, רואים אותו כאילו הודה באשמה בבימ"ש, הורשע ונשא את עונשו", כך שקיים נגד המערערים, פסק דין פלילי חלוט ומעשה בית דין בכל הנוגע לאישומים בעבירה. משום כך, דין התביעה להדחות בהיעדר עילה. המערערים, טוענים כי ההליך של גביית הקנס נעשה שלא בסמכות, ומכאן שהוא בטל. לפיכך, טוענים הם, ניתן היה לתקוף את ההליך האמור בתקיפה עקיפה, לאור הכלל המתיר תקיפה עקיפה של הליכים מינהליים. הערעור נדחה.
משנחסמה בפני המערערים הדרך להגשת תובענתם כתובענה ייצוגית, אין הצדקה להליך הדיוני בו בחרו לבירור תביעתם. את הסעד האישי אותו הם מבקשים לעצמם, יכלו לקבל בהליך הרגיל החל על תביעות בענייני קנסות אותם מטילה הרשות המקומית, או בהליך לביטול הרשעתם. המערערים אכן היו פונים להליך שכזה, אלמלא חפצו בכך שתביעתם תוכר גם כתובענה ייצוגית, רצון שכאמור, שוב אינו ניתן למימוש. ומכל מקום, התביעות שנותרו תלויות ועומדות כיום אינן אלא השגה על הרשעה פלילית, שאין כל הצדקה לניהול ההליכים בעניינן, בביהמ"ש האזרחי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד עודד קריב למערערים, עוה"ד רחל אביד, יפעת אוביץ, טויסטר ישראלי - יעל ומשולם למשיבים. 5.12.05).
ע.א. 9025/04 - יעקב חיננזון נגד הדסה קסטן ואח'
*אומד דעתם של צדדים להסכם שותפות ונאמנות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב דחה את תביעת המערער למימוש זכויות מכח הסכמי נאמנות ושטרי העברת מניות בחב' "הדס טורס אינטרנשיונל בע"מ" (להלן - "החברה") המוחזקים בידיו, ואשר נחתמו על החלק בידי המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכמי הנאמנות ושטרי העברת המניות נוצרו על רקע הסכמה בעל פה בסוף שנת 1978 בין המערער, המשיבה ואחד בשם קון, בעת שכיהנו בתפקידים שונים בחב' איסתא, כי יפרשו ממנה ויקימו סוכנות נסיעות בבעלות שלושתם בחלקים שווים (להלן - "הסכם השותפות"). בעקבות הסכם זה הוקמה החברה, המשיבה פרשה מאיסתא ראשונה, והחלה בצעדים ראשונים לניהולה של החברה. סוכם אז בין הצדדים כי המשיבה תחזיק בנאמנות עבור המערער וקון את מניות החברה עד לשתלבותם בחברה, שאז המניות יועברו ישירות אליהם. בינואר 1979 חתמה המשיבה על החלק על הסכמי הנאמנות ועל שטרי העברת מניות. כחודשיים לאחר מועד קשירתו של הסכם השותפות הודיעו המערער וקון למשיבה כי אין בכוונתם לנתק את קשרי עבודתם עם איסתא, והמשיבה המשיכה בעצמה לנהל את החברה. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1996, פנה המערער למשיבה בדרישה לממש את זכותו למניות על פי הסכמי הנאמנות. המשיבה סרבה בטענה כי להסכמי הנאמנות אין תוקף משפטי משהשותפות בין הצדדים מעולם לא קמה. ביהמ"ש קבע, כי הנאמנות וכתבי העברת המניות נועדו לשרת את הסכם השותפות ולהוות אמצעים למימושו. משהסכם השותפות לא יצא אל הפועל, פקעו יחד עמו הסכמי הנאמנות וכתבי העברת המניות. הערעור נדחה.
צדק ביהמ"ש המחוזי בניתוח המשפטי שעשה, על רקע התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים להתקשרות, כאשר קשר בקשר בל ינתק את הסכמי הנאמנות ושטרי ההעברה להסכם השותפות בין הצדדים. משהוכח כי השותפות לא נתממשה, וזאת זמן קצר בלבד אחרי התקשרות הצדדים בהסכם השותפות, אך מתבקשת המסקנה המשפטית כי האמצעים שנועדו להגשמתה פקעו אף הם ביחד עמה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יעקב קלדרון ויעל קלמנוביץ' למערער, עוה"ד מיכאל שפיגלמן ויפעת אלדד למשיבים. 8.12.05).