תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 3

ע.א. 9535/04 - סיעת "ביאליק 10" ואח' נגד סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח'

*דחיית ערעור על שיעור שכ"ט שנפסק במחלוקת על מימוש הסכם קואליציוני בבחירות לעיריה(ערעור על שיעור שכ"ט שנפסק - הערעור נדחה).

א. המערער 2 והמשיב 2 התמודדו בבחירות המקומיות בקרית ביאליק. המערער נמנה על סיעת המערערת 1, והמשיב על סיעת המשיבה 1. המערער והמשיב היו שניים מבין ארבעת המתמודדים לראשות העירייה. בסיבוב הראשון לא זכה אף אחד ברוב הדרוש. לקראת הסיבוב השני הושג הסכם בין המערערים לבין המשיבים, בו נקבע, כי המערער יתמוך במשיב בסבב הבחירות הנוסף לראשות העירייה, ואם ייבחר המשיב, ימונה המערער כסגן בכיר ראשון לראש העירייה. המשיב נבחר לראשות עיריית קרית ביאליק. בהמשך, קיבל המערער את תפקיד סגן ראש העירייה, ובחודש מרץ 2004 החליטה מועצת העירייה להדיח את המערער מתפקידו. בעקבות זאת הוגשה תובענה לבית המשפט המחוזי, על דרך המרצת פתיחה, להצהיר כי ההסכם מחייב את הצדדים לו. בית המשפט קבע, בין השאר, כי ההתחייבויות שניתנו למערערים בוצעו, ולמצער לא היתה הפרה של ההתחייבויות, וחייב את המערערים בתשלום הוצאות בסך 60 אלף - בתוספת מע"מ. הערעור על גובה הסכום ועל תוספת המע"מ נדחה.
ב. בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגיית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית. רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי הדרך בה ניהלו המערערים את ההליך לא היתה ראויה. מדובר, כאמור, בסכסוך בעל אופי פוליטי מקומי. והנה, בית המשפט מציין בפסק דינו, כי חקירתו הנגדית של המשיב נוצלה למטרות זרות, מעבר לאלו של ההליך עצמו. כל הקורא את פסק-הדין ופרוטוקול הדיון מתרשם, כי בית המשפט נהג באורך רוח כלפי המערערים, אף שאלה גרמו להארכת הדיון שלא לצורך. לאור זאת, היתה קיימת הצדקה ברורה להשית חיוב בהוצאות ובשכר טרחה בסכום שאינו שגרתי. הגם שבמקרה זה שולמו סכומים נמוכים יחסית כשכר טרחה, לא היה בכך כדי למנוע פסיקתם של סכומים גבוהים יותר לאור התנהלותם של המערערים.
ג. המערערים טוענים, כי הם הביאו בפני בית המשפט את עניינו של ציבור הבוחרים ולא את עניינם האישי. אכן, כאשר בעל דין מגיש הליך המעלה סוגייה ציבורית חשובה, אפשר שתהא התחשבות בו בסוגיית ההוצאות. אולם, אין להסיק מכך שאותו בעל דין יזכה להתחשבות אם הוא גרם להתמשכות בלתי סבירה של ההליך, או אם ההליך היה חסר יסוד מעיקרו. זאת ועוד, קשה לומר כי המערערים הביאו בפני בית המשפט המחוזי נושא ציבורי חשוב. אפשר שהעניין היה חשוב מבחינתם הם, אך הא ותו לא.
ד. בפסק הדין לא הבחין בימ"ש קמא בין הוצאות משפט לבין שכר טרחה. לזכות המשיבים נפסקו "הוצאות". מכאן טענתם של המערערים, כי לא היה מקום להורות שמע"מ יחול לגבי כל סכום ההוצאות. ברם, הואיל ובית משפט קמא קבע במפורש כי מע"מ יצורף למלוא הסכום שפסק, ברור שכוונתו היתה שאותו סכום מהווה שכר טרחת עורך דין, הגם שלא נעשה שימוש בתיבה זו. זאת ועוד, המערערים לא הצביעו על הוצאות משפט כלשהן שנשאו בהן המשיבים בביהמ"ש המחוזי.
ה. תקנה 511(ג) לתקנות סדה"א מורה כדלקמן: "בדיון המתקיים בערכאה ראשונה, תינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות". המערערים טוענים כי ביהמ"ש לא נתן להם הזדמנות לטעון בכל הנוגע לסכום ההוצאות. דין טענה זו להידחות. האמור בתקנה 511(ג) מעורר תמיהה, ככל שהדבר נוגע לפסיקת הוצאות לזכותו של תובע או מבקש. על פי תקנה 14(ב) לתקנות, אין זה מחובתו של תובע לבקש סעד כללי בכתב תביעתו. התקנה אף מורה, כי שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט באים בגדר סעד כללי, כמו גם הפרשי הצמדה
וריבית. משמע, ביהמ"ש רשאי לפסוק הוצאות אף בלא שנתבקש לעשות כן ע"י התובע או המבקש.
ו. אי הקפדה של בתי המשפט על ההבחנה בין הוצאות משפט לבין שכר טרחת עורך דין גורמת לתקלות, משום שקשה לדעת לאיזה חלק מן הסכום יצורף מע"מ. בעייה דומה נוצרת מקום שבית המשפט פוסק הוצאות משפט ושכר טרחה בסכום כולל. תקלה זו מביאה לעיתים להגשתן של בקשות לתיקון טעות לערכאה הפוסקת. אף ראשי ההוצאה לפועל נתקלים בבעיה, שעה שבעל הדין הזוכה מבקש להוציא לפועל את פסק הדין, אך מתעוררת מחלוקת לגבי המשמעות האופרטיבית של החיוב בהוצאות משפט ובשכר טרחה. מוצע על כן, לנסח את הסעד האופרטיבי בעניין הוצאות בנוסח הבא: "הנתבע יישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של... ובהוצאות משפט" או בנוסח דומה.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. שרגא ור. שחר למערערים, עוה"ד ד. חן וד. יהלום למשיבים. 16.6.05).

ע.א. 2486/04 - אהרון אהרוני נגד אלחנני דנציגר... ושות' עו"ד ואריה דנציגר

הגדרת "תובענה" שהוגשה לביהמ"ש העוצרת את מרוץ ההתיישנות. הגשת "תובענה" עוצרת את מרוץ ההתיישנות, גם אם האגרה לא שולמה במועד אלא באיחור(מחוזי ת"א - ע.א. 1276/03 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבה, חברת עורכי דין, הגישה נגד המערער לבית משפט השלום תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום שכר טרחה. ביום 28.12.1994 הגיש המערער בקשת רשות להתגונן. בתצהירו טען המערער, בין היתר, כי אין יריבות בינו לבין המשיבה, וכי המשיב 2 בלבד (להלן: המשיב) הוא זה שייצג אותו בהליכים נשוא התביעה. באשר לחובתו לשלם תמורת שרותיו המשפטיים של המשיב טען המערער כי הייצוג היה כושל וגרם לו נזקים כספיים כבדים. עוד נאמר בתצהירו: "על פי חוות דעת משפטית שקבלתי מן הראוי כי... תנתן לי רשות להתגונן... כדי שאוכל להגיש תביעה כנגד עו"ד אריה דנציגר". בקשת הרשות להתגונן נדחתה, וביהמ"ש ציין כי הלכה היא שאין נותנים רשות להתגונן רק מן הטעם שהנתבע מבקש להגיש תביעה שכנגד. משנדחתה בקשת הרשות להתגונן ניתן נגד המערער פסק דין לתשלום סכום התביעה, שהוגשה כנגדו. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נתקבל וניתנה למערער רשות להתגונן. ביהמ"ש קבע כי התצהיר של המערער ישמש כתב הגנה "ואין הוא רשאי להגיש תביעה שכנגד".
ב. כעבור למעלה מארבע שנים, ביום 25.9.01, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי את כתב התביעה נשוא הדיון שלפנינו, בשל עוולות שבוצעו לטענתו על ידי המשיבים, בעת שיוצג על ידם בשנת 1994. המערער הגיש בקשה לדחיית תשלום אגרה ובתאריך 15.10.2001 דחתה הרשמת את הבקשה. המערער לא ערער על החלטה זו. המשיבים הגישו בקשה למחיקת התביעה בשל אי תשלום האגרה. על גבי הבקשה מופיעה החלטתה של הרשמת מיום 30.10.2001 ולפיה, התיק "נקבע למחיקה מחוסר מעש". ב-9.12.2001, כשבעים יום לאחר שנדחתה הבקשה לדחיית תשלום האגרה ולפני הדיון במחיקה מחוסר מעש, שילם המערער את מחצית האגרה. המשיבים הגישו בקשה למחוק את התביעה ולחילופין לדחותה על הסף מחמת התיישנות. הם טענו כי התביעה כולה התיישנה ביום 14.10.2001, או למצער לאחר שניתנה ההחלטה לדחות את הבקשה בענין תשלום האגרה. לחלופין, ביקשו לדחות מחמת ההתיישנות כל חלק של התביעה המתייחס למה שארע לפני 25.9.1994 (שבע שנים עובר למועד הגשת התביעה על ידי המערער). בתגובה לבקשת הסילוק טען המערער, בין השאר, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הפסיק את מרוץ ההתיישנות בעניינו
לתקופה שבין הגשת בקשת הרשות להתגונן, לבית משפט השלום ועד שניתנה, בסופו של דבר, ב-17.2.1997, הרשות להתגונן. על כך השיבו המשיבים, כי ההליך בענין בקשת הרשות להתגונן אינו "תובענה", המפסיקה את מרוץ ההתיישנות.
ג. רשם בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המשיבים לסילוק התביעה. הוא קיבל את טענת המערער על פיה: "...מירוץ ההתיישנות נפסק מרגע הגשת התביעה" גם אם לא שילמה האגרה. נקבע שהתביעה ממשיכה להתקיים והיא תלויה ועומדת בבית המשפט החל מתאריך 25.9.2001 - עובר למועד ההתיישנות שהוא יום 14.10.2001. גם בכל הנוגע להפסקת מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות קיבל הרשם את עמדת המערער וקבע כי בקשה שכזו להגשת תביעה שכנגד עונה על הגדרת "תובענה" כקבוע בסעיף 15. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את הערעור וקבע כי דין תביעתו של המערער להידחות מחמת התיישנות. הערעור נתקבל בחלקו.
ד. את התביעה נשוא הדיון יש לראות, לצורך ההתיישנות, כתביעה שהוגשה במועד בו הוגשה בפועל (25.9.2001) אף שהאגרה שולמה באיחור. הפגם של אי תשלום האגרה במועד איננו פגם היורד לשורש העניין. על כן, תבוטל הקביעה בפסק הדין לפיה "לא היה מקום לראות בהליך שהגשתו לא הושלמה הליך שהוגש במועד בטרם חלוף תקופת ההתיישנות". מאידך, אין לראות את האמור בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן, בדבר תביעה שכנגד שתוגש אם תינתן הרשות להתגונן, כהגשת "תובענה" העוצרת את מרוץ ההתיישנות עד סיום ההליכים בבקשת הרשות להתגונן. המערער ביקש רשות להתגונן, הא ותו לא. עניין התביעה שכנגד מופיע רק בתצהיר, שצורף לבקשה, וגם זאת רק כנימוק לבקשה, ליתן למערער רשות להתגונן. כך שכלל לא היתה מונחת בפני בית המשפט "בקשה" להגיש תביעה שכנגד, ואין צורך לדון בשאלה אם בקשה כזו מהווה תובענה. התיק יוחזר, איפוא, לבית המשפט המחוזי, שיקבע אם חלק מהתביעה התיישן כטענתם החילופית של המשיבים וידון באותם חלקים שלא התיישנו.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גב' נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד משה וידאל למערער, עוה"ד משה בלטר ואריה דנציגר למשיבים. 23.6.05).

ע.א. 7624/04 - השקעות ר.ע.ה. בע"מ נגד מינהל מיסוי מקרקעין חיפה

בעיה משפטית" המצדיקה ערעור לביהמ"ש העליון על פס"ד בעניין מס שבח מקרקעין. החלטת מנהל מס שבח שלא להכיר בהוצאה מסויימת כהוצאה לצורך חישוב מס שבח(הערעור נדחה).

א. המערערת, חברה הנשלטת ע"י קרן ראובן ואדית הכט (להלן: הקרן), היתה הבעלים של נכס מקרקעין בחיפה, אשר שימש כבית מגוריהם של הכט. הנכס הוחכר ע"י המערערת לעיריית חיפה בהסכם חכירה מיום 27.7.98, לתקופה של 49 שנים עם אפשרות להארכה של 49 שנים נוספות, "וזאת ללא כל תמורה בעבר או בעתיד". הסכם החכירה הגדיר את מטרת החכרת הנכס, אשר אמור היה לשאת את השם "בית ראובן ואדית הכט ז"ל", ונקבע כי אם עיריית חיפה לא תקיים את התחייבויותיה במשך תקופה העולה על ששה חודשים, תהיה הקרן זכאית לבטל את זכויותיה על פי ההסכם. עקב התנגדות השכנים לשינוי ייעוד הנכס, הסכימו הצדדים לבטל את הסכם החכירה ולשפץ, בסיוע הקרן, את בית רוטשילד, במרכז הכרמל, שייקרא ע"ש בני הזוג הכט ויוקדש למטרות הציבוריות בהן חפצו. לאחר מכן, ביום 6.5.01, נכרת בין הצדדים הסכם חדש (להלן: ההסכם השני), המסדיר את הסבת בית רוטשילד לקידום המטרות אשר יועדו במקור לנכס עצמו, והקרן התחייבה להעמיד לרשות עיריית חיפה סכום של $500,000, לשם שיפוץ בית רוטשילד והתאמתו לתכליתו החדשה. ביום 25.7.01 מכרה המערערת את הנכס תמורת $2,050,000. לצורך חישוב מס השבח ביקשה להכיר בסכום של 500,000 דולר שהעבירה
לעיריית חיפה כ"הוצאה" מותרת בניכוי מן השבח. המשיב דחה את דרישתה של המערערת וזו הגישה ערר על החלטה זו. ועדת הערר דחתה את הערר. הערעור נדחה.
ב. סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין קובע כי זכות הערעור לביהמ"ש העליון מוגבלת לערעור ב"בעיה משפטית". אין הערעור מעורר "בעייה משפטית". הערעור מופנה מעיקרו כנגד הממצאים העובדתיים שקבעה ועדת הערר בשאלה אם הסך של $500,000, שולם לעיריית חיפה על מנת להחזיר לידי המערערת את זכות החזקה הייחודית בנכס. תשובתה השלילית של ועדת הערר לשאלה זו יוצרת קביעה עובדתית ולא כלל משפטי. הערעור אינו מעורר "בעיה משפטית" ועל כן דינו להידחות. אף לגופו של עניין אין להתערב בממצאים שקבעה ועדת הערר. ממכלול חומר הראיות עולה בבירור כי הסך של $500,000 לא שולם לעיריית חיפה על מנת שתפנה את הנכס. סכום זה הושקע על מנת לאפשר את הגשמת רצונו של הכט בדרך החלופית של הסבת בית רוטשילד לשמש כבית אומנות ותרבות על שמם של בני הזוג הכט.

(בפני השופטות: בייניש, נאור, ארבל. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד צבי הדסי למערערת, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 15.6.05).

ע.א. 10742/03 - יוסף חדד נגד מנהל מיסוי מקרקעין נתניה

*תשלום "מס מכירה" במכירת נכס שחלקו "דירת מגורים מזכה" וחלקו מקרקעין שניתן לבנות עליהם(מחוזי ת"א - ו"ע 1057/03 - הערעור נדחה).

א. המערער היה בעליו של נכס המהווה "דירת מגורים מזכה" (בית חד קומתי בשטח 170 מ"ר, אשר בנוי על מגרש בשטח של 770 מ"ר). המערער מכר את הנכס והתמורה שקיבל, הושפעה מהעובדה כי קיימת אפשרות של תוספת בנייה במקום. לאחר המכירה קיבל המערער פטור ממס שבח על שווי מכירת דירת המגורים ("נטו"), וחוייב בתשלום מס שבח לגבי חלק התמורה שיוחס לערך הזכויות לתוספת בנייה. בנוסף, הוציא המשיב שומה לפיה פטר את המערער ממס מכירה לגבי דירת המגורים עצמה, וחייב אותו במס מכירה על ערך האפשרות של תוספת בנייה. עררו של המערער על החיוב במס מכירה נדחה ע"י ועדת הערר. הערעור נדחה.
ב. בתיקון 45 לחוק מיסוי מקרקעין בשנת 2000, הוטל חיוב של מס מכירה על עסקאות מקרקעין. מטרת מס זה היתה ליצור תחליף להכנסות ממס רכוש אשר בוטל. החבות במס מכירה מקבילה וחופפת כמעט לגמרי לחבות במס שבח. בחוק נקבע מפורשות, כי דין מס מכירה כדין מס שבח לכל דבר ועניין, למעט לעניין הפטורים. לגבי הפטורים ממס מכירה, קובע החוק פטור על "דירת מגורים מזכה", ומסמיך את שר האוצר להתקין תקנות לקביעת פטורים נוספים. השר התקין את התקנות, בהן נקבעו פטורים נוספים אשר נשענים על הפטורים הניתנים במס שבח. תכליתם וריקעם של פטורים מתשלום מס מכירה לגבי דירת מגורים, נבעו מן הרצון לתת הטבות כלכליות לתא משפחתי מצומצם, במכירת הדירה ולא נועדה לפטור תשלום מס על זכויות אחרות במקרקעין, כגון זכות לבניה נוספת וכיו"ב. על-כן, הפטור ממס ניתן רק לנכס אשר מקיים את כל דרישותיו של החוק המגדיר "דירת מגורים מזכה". אם נמצאים על הנכס נכסים נוספים שאינם עונים על ההגדרות האמורות, נוצרו בדיני המיסים כללים, המאפשרים להפוך את ההפרדה של דירת המגורים מהזכויות האחרות לאפשרית. כך, עקרון הפיצול לגבי דירת מגורים, על פי סעיף 49ז לחוק, מאפשר לפצל בין דירת המגורים לבין מבנה או זכויות בנייה נוספות וכיוב'.
ג. במקרה דנן, ברור כי במכירה של דירת מגורים היושבת על קרקע כה גדולה, לא מתבקש מתכלית הפטור ולא מתיישב עימה, כי כל סך היחידה הרישומית תזכה לפטור ממס, רק בגלל שיש עליה דירת מגורים. לפיכך, הפטור ממס המכירה יחול לגבי סכום
שווי השוק של הדירה בלבד ללא זכויות הבניה, או כפל השווי האמור עד לתקרה אשר קבועה בחוק. יתרת שווי המכירה, תהיה חייבת במס מכירה רגיל.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד רונן אשר למערער, עו"ד קמיל עטילה למשיב. 23.6.05).

עע"ם 8748/03 - ועדת ערר מחוז תל אביב נגד סילבנה לוסי פואה ודנקנר שמואל ואח'

*כדי להגיש לוועדת בניין ערים מקומית תשריט איחוד חלקות לצורך איחוד של שלוש חלקות, אין צורך בהסכמת כל הבעלים של החלקות(מחוזי (עניינים מינהליים) ת"א - עת"מ 1370/02 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המשיבים 2-1, פואה ודנקנר (להלן: "דנקנר"), הגישו ביום 1.8.1999 לועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב, (המשיבה 3) בקשה לאשר את איחודן של שלוש חלקות, במטרה לבנות תוספת לבית הבנוי על אחת החלקות. הוועדה המקומית שראתה את הבקשה כבקשה לאישור תשריט איחוד חלקות (להלן - "תשריט איחוד") לפי סעיפים 137 ו-144 לחוק התכנון והבניה, (להלן - "החוק"), פירסמה את דבר הגשתה והודיעה כי ניתן להגיש התנגדויות לבקשה. המשיבים מס' 4-7 הגישו בנפרד ארבע התנגדויות שכולן נדחו. בסופו של דבר אישרה הוועדה את איחוד החלקות למגרש בנייה אחד. המשיבה 4 (להלן - "ג'יקובס") הגישה ערר לוועדת ערר מחוז תל אביב (להלן - "ועדת הערר") בו טענה, בין היתר, כי גם לה זכויות חכירה בחלקות שאיחודן נתבקש וכי אין לאחדן בלי הסכמתה. בתשובתה לערר חזרה בה הוועדה המקומית מן האישור שנתנה, וועדת הערר קבעה, בין היתר, כי לצורך הגשת תשריט איחוד נדרשת חתימתם של כל הבעלים הרשומים, או כל בעלי זכויות החכירה. על החלטתה של ועדת הערר הגישו דנקנר עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט נעתר לעתירה וביטל את החלטתה של ועדת הערר, וקבע כי כדי להגיש תשריט איחוד אין צורך בחתימתם של כל הבעלים. עם זאת קבע בית המשפט כי משחזרה בה הוועדה המקומית מהאישור שנתנה ומשלא דנה בכל טענותיה של ג'יקובס, יוחזר הדיון בתשריט האיחוד לוועדה המקומית. ועדת הערר ערערה על פסק הדין. דנקנר ערערו על ההחלטה להחזיר את הדיון לוועדה המקומית. הערעורים נדחו.
ב. הדרך אל היתר הבניה עוברת בתכנית מיתאר מקומית או בתכנית מפורטת, המשכה באיחוד וחלוקה של מגרשים ובשינויים אחרים, וסופה בהיתר בניה. לשם הגשתה של תכנית מיתאר מקומית או של תכנית מפורטת לא נדרשת הסכמתם של כל הבעלים של החלקות ודי באחד מהם ואף ב"מי שיש לו ענין בקרקע". גם לענין בקשה להיתר בניה בנכס שבבעלות משותפת די בחתימתו של אחד מן הבעלים או החוכרים ואין צורך בחתימותיהם של כולם. תשריט האיחוד הוא חלק מתהליך תכנוני שבו מספר שלבים והוא בא להשלים את תכנית המיתאר או התכנית המפורטת בדרך אל היתר הבניה. אין הצדקה תכנונית או הגיונית שדווקא בשלב זה - שניתן לראותו כ"שלב מעבר" או כ"תחנת ביניים" - תוצב דרישה שלא הוצבה בשלב שקדם לו ובשלב שאחריו, שיהיה צורך בחתימת כל הבעלים. אפילו אם יש צורך, בחתימותיהם של כל הבעלים לשם רישומו של תשריט מאושר בפנקסי המקרקעין, כטענת הוועדה המקומית, אין להשליך מכאן על הגשתו של תשריט איחוד לוועדה המקומית. אישורו של תשריט איחוד מצוי במישור התכנוני; האפשרות לרשום אותו בפנקסי המקרקעין אחרי אישורו מעבירה את האישור למישור הקנייני.
ג. האם משביטל בית המשפט המחוזי את החלטתה של ועדת הערר היה עליו ליתן תוקף מחודש לאישור שאישרה הוועדה המקומית את תשריט האיחוד, שממנו חזרה בה ערב
הדיון בערר- התשובה היא בשלילה. ראשית, על ההחלטה בדבר ביטול האישור היה על דנקנר לערור לפני ועדת הערר ולא לעשות קפנדריא ולערור עליה לראשונה בגדר הערעור שכנגד בבית המשפט העליון; שנית, ביטול החלטתה של ועדת הערר אין בו כדי "להחיות" את האישור של הוועדה המקומית שאותו ביטלה בכך שחזרה בה ממנו לפני הדיון בערר. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי לא דן בשיקולים שהיה על הוועדה המקומית לשקול בדונה בבקשה לאישור תשריט האיחוד, משום שהשאלה שעמדה להכרעתו היתה רק אם יש צורך בחתימותיהם של כל הבעלים או בחתימתו של אחד מהם. לפיכך צדק בית המשפט המחוזי בכך שהורה להחזיר את הדיון לועדה המקומית.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ציון אילוז למערערת, עוה"ד דוד בסון לדנקנר, עו"ד הראלה אברהם אוזן לוועדה המקומית, עו"ד גב' דליה וקסלר לג'ייקובס. 20.6.05).

בג"צ 2587/04 - יצחק בוכריס ואח' נגד פקיד שומה חדרה ואח'

*דחיית עתירה נגד חוקיות חוק המטיל היטל על מעסיקים בגין העסקתם של עובדים זרים, שכן החוק אינו נוגד אמנות נגד הפלייה במיסוי של עובדים זרים(העתירה נדחתה).

א. ביום 29.3.03 נחקק חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל. סעיף 45 לאותו חוק מטיל היטל על מעסיקים בגין העסקתם של עובדים זרים (להלן - היטל המעסיקים), בשיעור של 8 אחוז משכרם. החוק מציין כי "ההיטל לא ינוכה, במישרין או בעקיפין מההכנסה של העובד הזר". העותר, מגדל פרחים, מעסיק 5 עובדים זרים אזרחי תאילנד. העותרת 2, חברת כוח אדם, מעסיקה כ-600 מאות עובדים זרים, אזרחי סין ורומניה. העותרים מבקשים להורות על בטלותו של סעיף 45 לחוק. לטענתם, היטל המעסיקים מייקר את העסקתם של עובדים זרים, ובכך מפלה אותם בסיכויי הקבלה לעבודה לעומת עובדים ישראלים, ויוצר הפליה במיסוי בין עובדים זרים ועובדים ישראלים, בניגוד לאמנות שונות שישראל חתומה עליהן. העותרים מוסיפים וטוענים, כי גם ההוראה האוסרת גלגול ההיטל על העובד הזר, אינה מעלה או מורידה, שכן, בסופו של דבר, ההיטל יגולגל לעובד הזר וינוכה משכרו. המשיבים טוענים כי היטל המעסיקים איננו מס הכלול באמנות למניעת מסי כפל, ולכן, איסור ההפליה (והאמנות), איננו חל על היטל המעסיקים, ואף אם חל, כך נטען, הרי שאיסור ההפליה לא הופר. המשיבים מקבלים כי היטל המעסיקים יוצר תמריץ שלילי להעסקת עובדים זרים, וזו אף תכליתו. אך, טוענים כי זו תכלית לגיטימית שאינה אסורה על פי האמנות למניעת מסי כפל. העתירה נדחתה.
ב. מדינת ישראל התקשרה, בין היתר, עם סין, תאילנד ורומניה באמנות למניעת מסי כפל. האמנות נקלטו בדין הפנימי הישראלי ולהן תוקף הגובר על האמור בכל חיקוק (סעיף 196 לפקודת מס הכנסה). עקרון איסור ההפליה הוכר כעיקרון רחב, החולש ומתפרס על כלל המיסים המוטלים על העובד. אין ספק כי איסור ההפליה חל על היטל המעסיקים נשוא העתירה, בין אם הוא מס הכלול באמנות ובין אם לאו. ולכן, דין טענת המשיבים בהקשר זה להידחות. השאלה היא, אם היטל המעסיקים מפר את איסור ההפליה אם לאו.
ג. איסור ההפליה שבאמנות מכוון בראש ובראשונה למנוע הפליה במס המוטל על העובד הזר לעומת עמיתו המקומי. הוראת אי ההפליה באמנה, על אף היקף התפרסותה הניכר, לא באה במטרה להגן על עובדים פוטנציאליים, אשר אינם מועסקים וכל רצונם הוא להיות מועסקים במדינה המארחת. אמנם, היטל המעסיקים מעניק תמריץ שלילי להעסקת עובדים זרים, וזו אף תכליתו. אך תכלית זו איננה אסורה על פי איסור ההפליה
שבאמנות למניעת מסי כפל, משאלה נועדו למנוע הפליה במיסוי על העבודה ולא נועדו למנוע הפליה בקבלה לעבודה באמצעות מכשירים פיסקליים. היטל המעסיקים מוטל על המעסיקים ואין הוא מוטל על הכנסת העובד הזר עצמו. העותרים טוענים, כי בפועל המעסיק מגלגל את ההיטל על העובד הזר, דבר שיוצר את ההפליה האסורה. דין טענה זו להידחות משני טעמים: האחד, העותרים לא הניחו תשתית עובדתית כלשהי לביסוס טענתם על גלגול ההיטל; הטעם השני, סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל אוסר מפורשות על ניכוי ההיטל מההכנסה של העובד הזר. הפרת ההוראה גוררת אחריה סנקציה. חזקה היא כי הוראה זו מקויימת, ובמידה שלא, כי היא נאכפת על ידי רשויות אכיפת החוק.
ד. אשר לטענה כי היטל המעסיקים סותר את האמור באמנה בדבר עובדים מהגרים של ארגון העבודה הבינלאומי - האמנה נכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 30.3.54, אך היא מעולם לא נקלטה בדין הפנימי על-ידי אקט חקיקתי של הכנסת. על כן, אין בה כדי לחייב את ישראל במישור הפנימי, להבדיל מהמישור הבינלאומי שבמסגרתו מתחייבת המדינה. יחד עם זאת, לאמנה זו יש השלכה פרשנית. חזקה היא כי תכליתו של כל חוק לעלות בקנה אחד עם התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה. אבל, זו חזקה פרשנית אחת מקשת רחבה של חזקות המגבשות את תכליתו של החוק. במקרה שלפנינו, גם אם נפעיל את החזקה הפרשנית הזאת, אין בה כדי להוביל לפרשנות סעיף 45 באופן המבטל את היטל המעסיקים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, עדיאל. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אמנון רפאל ועו"ד אלעד בראונר לעותרים, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 23.6.05).

ע.פ. 4017/03 + 3019/03 + 2948/03 - אולג ברזובסקי, ארקדי אימנילוב ואיגור קיסלב נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח ושוד וזיכוי אחד הקושרים שלא היה נוכח בעת ביצוע השוד ולא היה מודע מראש לאפשרות ההמתה. *צבירת עונשים של מאסר עולם ומאסר בגין עבירת שוד שבוצעה יחד עם עבירת הרצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 137/01 - ערעורו של אולג נתקבל ושל האחרים נדחה).
א. בתאריך 28.12.00 בסביבות השעה 30:14 נתגלתה גופתו של המנוח, איליה פייגלמן בביתו בקרית חיים. הוגשו אישומים ברצח ושוד כנגד ארבעה נאשמים - שלושת המערערים - ושותפם דימיטרי קוזורוב (להלן - "דימיטרי") שמשפטו התנהל בנפרד והורשע בביצוע רצח ושוד. בין המערער "אולג", לבין המנוח היתה היכרות. אולג הגה רעיון לשדוד את המנוח, ובמסגרת קידום רעיון השוד, נוצר קשר בין חברי קבוצת הקושרים - אולג, דימיטרי, ארקדי ואיגור. בטענות שווא, של עיסקה מסחרית, שיכנע אולג את המנוח לקיים פגישה עם החבורה. ביום הרצח, סמוך לשעה 00:10 בבוקר הגיעה חבורת הקושרים לקרבת דירתו של המנוח על מנת לקיים מפגש עמו. אולג טילפן למנוח והלה ביקש כי הפגישה תתקיים כעבור שעה, אולג מסר את הדברים לשלושת שותפיו ומיד לאחר מכן הסיעו השלושה את אולג לאיזור אחר. לאחר מכן שבו השלושה לדירת המנוח, כשהם מצויידים בכפפות ובסרט צלוטייפ. לאחר שאיגור שוחח עם המנוח מעט, הוא היכה אותו בעוצמה והמנוח נפל ארצה. השלושה כפתו את ידיו בסרט הצלוטייפ וחסמו את פיו בסמרטוט. לפני שנמלטו מהמקום, החלו לחנוק את המנוח באמצעות כבל טלפון ושרשרת של כלב, אולם הנסיון לא צלח. בשלב זה לקחו השלושה סכינים שמצאו בדירה דקרו את המנוח וגרמו למותו. התשתית העובדתית האמורה מתבססת בעיקרה על הודעותיו של דימיטרי במשטרה. הודעות אלה נתקבלו על פי סעיף 10א לפקודת הראיות, ונמצאו להן חיזוקים רבים ממקורות שונים. ביהמ"ש הרשיע את שלושת המערערים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד, ורצח, וגזר להם עונש של מאסר עולם
בגין עבירת הרצח וכן 5 שנות מאסר במצטבר בגין מעשי הקשר והשוד. הערעור של אולג בעבירת הרצח נתקבל והערעור של השניים האחרים על פסה"ד ועל גזה"ד נדחה.
ב. ערעורי המערערים עיקרם נסב על שאלות של ממצאי מהימנות, של גירסאות ועדים, ועל קביעות שבעובדה. הקביעות העובדתיות ביחס למעורבות ארקדי ואיגור בעבירות הקשר, השוד והרצח אינן מעלות קושי בין בהיבט הראייתי ובין במסקנות המשפטיות שהוסקו מן העובדות, לפיהן מדובר במבצעים בצוותא, אשר לקחו חלק פעיל בכל שלבי ביצוע העבירות, החל בתכנון הקשר וכלה במעשי השוד וההמתה בזירת האירועים. יש להתייחס לטענתו של איגור כי כלל לא נכח בארוע השוד והרצח בדירת המנוח. לדבריו, הוא הציג אליבי משכנע. גירסת האליבי היתה כבושה במשך למעלה משנה מאז אירועי העבירות. האיחור הרב בהצגת גירסת אליבי מעורר, מעצם טיבו, ספק של ממש באשר לאמיתותו. הובאו גם ראיות ישירות המפריכות את האליבי. ולבסוף, אולג העיד במשפט כי שלושה ימים לאחר הרצח נפגש עם איגור ובפגישה זו שאל אולג את איגור מה קרה בדירת המנוח והוא ענה "שהם ישבו ודברו, והעצבים של ארקדי לא החזיקו מעמד" וכו'. מדברים אלה ניתן להסיק כי איגור נמצא בזירת הרצח, אלא עלתה שאלה לגבי קבילותם כראייה בתורת עדות שמיעה. בית המשפט המחוזי סבר כי אמירה זו עומדת בתנאי הקבילות "כאמרת עד בעת ביצוע עבירה" במובן סעיף 9 לפקודת הראיות. ברם, על פי עדות אולג, דבריו של איגור נאמרו בפגישה ביניהם שלושה ימים לאחר ארועי השוד והרצח. אין מדובר, איפוא, בסמיכות זמן ממשית בסמוך לפני או אחרי מעשה העבירה, כנדרש. עם זאת, ניתן להכשיר את קבילות האימרה על פי כללי קבילות אמרות נאשם מחוץ לבית המשפט. באימרת איגור במקרה זה יש גם משום הודיית נאשם כי היה נוכח בזירת הפשע במשמעות סעיף 12 לפקודת הראיות. ישנן, איפוא, ראיות למכביר להפללתו של איגור. מעבר להודעתו המפלילה של דימיטרי.
ג. באשר לאולג שלא נכח בדירה בעת האירוע - בנסיבות האירוע יש לדחות את ערעורו בכל הנוגע למעורבותו בעבירות הקשר הפלילי והשוד. מאידך, יש לקבל את ערעורו באשר להרשעתו בעבירת הרצח, עקב ספק שנותר באשר לקיומו של תכנון מראש של הקושרים להמית את המנוח אגב ביצוע השוד, ונוכח ספק שנותר גם לגבי מודעותו מראש לאפשרות כי מעשה המתה עלול להתרחש אגב ביצוע התכנית הפלילית. לא הובאו הוכחות, מעבר לספק סביר, כי היה תכנון מוקדם לביצוע רצח המנוח, וכי אולג היה שותף לו. בנסיבות הענין, קשה למצוא את אולג אחראי בעבירת רצח גם בתורת מבצע בצוותא של עבירה נגררת לשוד במסגרת סעיף 34א לחוק. לאור כל האמור יש לזכות את אולג מן הספק מעבירת הרצח, ולהותיר בעינה את הרשעתו בעבירות הקשר הפלילי והשוד.
ד. אשר למידת העונש - טענותיהם של ארקדי ואיגור לענין העונש נסב על צבירת העונשים שנגזרו עליהם בגין עבירות הקשר הפלילי והשוד לעונש מאסר העולם. סעיף 186 לחסד"פ קובע כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בכל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". עבירות הקשר והשוד נבדלות מעבירת הרצח, ואין הן יכולות להחשב כ"מעשה אחד" לצורך ענישה. יש לראותן לא רק כעבירות נפרדות אלא גם כמעשים נפרדים המחייבים ענישה נפרדת וראויה. משהוטלו עונשים נפרדים על עבירות שונות, עולה השאלה האם היה מקום להורות על צבירת העונשים. מהוראת סעיף 45 לחסד"פ משתמעת מדיניות ענישה המקילה עם הנאשם בקביעת נקודת מוצא של חפיפת עונשים להבדיל
מהצטברותם. בנסיבות המקרה דנא, צבירתם של עונשי מאסר עולם בגין מעשה הרצח עם עונש המאסר בגין מעשי הקשר והשוד עונה למדיניות הענישה הראויה. המעשים הם קשים ונוראים כל אחד לעצמו ומצדיקים ענישה נפרדת.
ה. אשר לענשו של אולג שהוחלט לזכות מחמת הספק בעבירת הרצח - בית המשפט המחוזי דן אותו ל-5 שנות מאסר בעבירות הקשר והשוד במצטבר לעונש מאסר העולם בגין עבירת הרצח. מן הראוי להעריך מחדש את מכלול השיקולים הצריכים לענין העונש. ביהמ"ש הקל בעונש בעבירות אלה בשל מאסר עולם שהשית. משבוטל מאסר העולם, מתבקשת ענישה מחמירה אשר תשקף מסר ברור ובהיר לציבור על דבר הוקעתן הנחרצת של עבירות רכוש חמורות המבוצעות בחבורה והמשולבות בפגיעות פיזיות קשות באדם, בבטחונו האישי ובבטחון קניינו. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש לשקול מחדש את מידת העונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד זאב דרוביצקי לאולג, עו"ד ארז גוטמן לארקדי, עוה"ד יוטקין וליפקין לאיגור, עו"ד אריה פטר למשיבה. 20.6.05).

ע.א. 535/01 - שופרסל בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין אזור מרכז

*חישוב "יתרת שווי הרכישה" על נכסים בני פחת לצורך תשלום מס שבח מקרקעין(מחוזי ת"א - עמ"ש 2046/97 - הערעור נדחה).

א. חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), מטיל מס שבח על "הסכום שבו עולה שווי המכירה על יתרת שווי הרכישה". "יתרת שווי הרכישה" מוגדרת בסעיף 47 כ"שווי הרכישה... לאחר ניכוי הפחת...". עד שנת 1982 נוכה הפחת על הנכס באופן שוטף כהוצאה על פי סעיף 21 לפקודת מס הכנסה, בערכים נומינליים. ניכוי זה לא העניק לנישום את מלוא ההוצאה הריאלית שיש לנכותה. כפיצוי על כך, נקבע כי הפחת ינוכה משווי הרכישה, לצורך חישוב "יתרת שווי הרכישה", כשהוא צמוד למדד מאמצע תקופת הפחת ולא מתחילתה. המשמעות היא, בעצם, שנוכה פחת מתואם חלקית בלבד, ולכן, יתרת שווי הרכישה גדלה, והשבח הממוסה קטן. בשנת 1982, נחקק חוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), שתחילתו נקבעה ליום 1.4.82. חוק התיאומים הביא לניכוי הפחת כהוצאה שוטפת על פי הפקודה בערכים ריאליים. עם התרת ניכוי הפחת בערכים ריאליים, שונתה גם שיטת ניכוי הפחת ב"יתרת שווי הרכישה", ונקבע, כי הפחת ינוכה כשהוא משוערך לכל אורך התקופה (להלן: השיטה החדשה). בסעיף 4 לתיקון 12 נקבעה הוראת מעבר ביחס לתחולת התיקון על אירועים קודמים, לאמור: "במכירת זכות במקרקעין בני-פחת שנרכשו לפני 1 באפריל 1973, יחושב השבח... בהתאם להוראות החוק העיקרי לפני תיקונו בחוק זה". באשר לתיאום הוצאות הבנייה לאינפלציה, נקבע בסעיף 47 לחוק מיסוי מקרקעין, כנוסחו לאחר תיקון 12, כי הן יתואמו על פי עליית המדד מיום ההוצאה או "גמר ההשבחה" ועד ליום המכירה. כן נקבע, כי: "לענין זה יראו כגמר השבחה בבנין חדש על קרקע פנויה, את היום שבו תמו שני שלישים מהתקופה המתחילה בתחילת הבניה ומסתיימת ביום גמר הבניה".
ב. ביום 26.12.69 רכשה המערערת מקרקעין. במועד הרכישה ניצב על המקרקעין מבנה אשר בו התגורר דייר מוגן. לאחר זאת, פונה הדייר המוגן מן הנכס, המבנה הישן נהרס, ונבנה מבנה משרדים חדש. ביום 9.8.94 התקשרה המערערת בחוזה למכירת המקרקעין. בדיווח על העיסקה לצורך מס שבח, ערכה שומה עצמית, בה תיאמה את הפחת על המבנה החדש על פי השיטה הישנה. כמו כן, היא תיאמה את הוצאות הבנייה ממועד הוצאתה בפועל של כל הוצאה והוצאה. המשיב לא קיבל את השומה העצמית והוציא שומה סופית בה קבע כי יש לתאם את הפחת על פי השיטה החדשה, מאחר שהמבנה החדש
נחשב בר פחת לאחר המועד הקובע על פי הוראת המעבר, הוא יום 1.4.73. כן נקבע בשומה, כי יש לתאם את הוצאות הבנייה למועד 2/3 תקופת הבנייה, כאמור בסעיף 47 לחוק מיסוי מקרקעין. השגתה ועררה של המערערת נדחו. הערעור נדחה.
ג. הוראת המעבר שבסעיף 4 קובעת כי השיטה הישנה תחול "במכירת זכות במקרקעין בני פחת שנרכשה לפני 1 באפריל 1973". מבחינה לשונית, אפשר לפרש הוראה זו כדורשת תנאי אחד בלבד, בדבר רכישת הזכות לפני היום הקובע, ואפשר לפרשה כדורשת תנאי נוסף, בדבר היות המקרקעין בני פחת לפני היום הקובע. שתי הפרשנויות האלה אפשריות, מבחינה לשונית, וההכרעה בין שתי הפרשנויות הלשוניות האמורות תיעשה על פי תכלית החקיקה. על פי תכלית זו אין ספק כי סעיף 4 דורש התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, רכישת הזכות במקרקעין לפני 1.4.73; השני, ניכוי פחת על הזכות הזו לפני 1.4.73. פרשנות זו מגשימה את תכלית הוראת המעבר אשר בסעיף 4. השאלה היא, אם מתקיימים שני התנאים המצטברים האמורים בעובדות המקרה שלפנינו. אין חולק כי התנאי הראשון בדבר רכישת המקרקעין לפני 1.4.74 מתקיים במקרה דנן. המחלוקת היא בדבר התקיימותו של התנאי השני, כי המקרקעין היו בני פחת במועד האמור. לעניין זה יש לקבוע כי תנאי זה איננו מתקיים. המבנה הישן, עד כמה שהוא רלבנטי, לא שימש את המערערת בייצור הכנסתה, ולכן, לא היה נכס בר פחת. באשר למבנה החדש, הרי שנכס זה נהיה בר פחת עם סיום בנייתו, בשנת 1976, כלומר, לאחר המועד הקובע. באשר לתיאום הוצאות הבנייה על פי מועד הוצאתן בפועל ולא על פי 2/3 תקופת הבנייה כקבוע בסעיף 47 - אמת, כפי שנפסק, "בכל מקום בו ניתן לאתר ולהוכיח ביצועה של הוצאה במועד נתון בזמן אמת יהיה זה הקריטריון לעריכת חישוב הפרשי המדד". אך במקרה שלפנינו, נקבע עובדתית כי הוכחה כאמור אין בנמצא.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד אסי אליעז ועוזי שוחט למערערת, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 23.6.05).

ע.פ. 5152/04 - שוריק אגרונוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח והתקיימות כל היסודות הנדרשים להרשעה בעבירה זו(מחוזי חיפה - ת.פ. 287/02 - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע ברצח אמו החורגת (להלן: המנוחה), אשר גידלה אותו מגיל 3, גם לאחר פטירתו של אביו. על פי העובדות שנקבעו הצטייד המערער בסכין, הגיע לביתה של המנוחה, שם דקר אותה ארבע דקירות וגרם למותה. בחקירתו במשטרה, הכחיש תחילה כל קשר לאירוע. בהמשך, הודה כי רצח את המנוחה, וזאת לדבריו, משום שהיא נהגה להתעלל בו "ולמצוץ את דמו". המערער גם הדגים ופירט כיצד רצח את המנוחה, מה לבשה באותה העת, ואף כיצד הוא זרק את הסכין ואת מפתחות דירתה, לאחר מכן, מחוץ לביתה. בבית-המשפט המחוזי, טען המערער כי מסר את הודאתו תחת לחץ. הרשעתו של המערער התבססה בעיקר על הודאתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות שהעלה לגבי היות הודאתו לא הודיית אמת או הודיה שלא ניתנה מרצונו החופשי. אשר לטענות המערער בדבר התעללות המנוחה בו, קבע ביהמ"ש, כי מניע אינו אלמנט הכרחי לעבירה, אולם המניע אכן תומך בטענה, שהמערער המית את המנוחה בכוונה תחילה, לאחר שהחליט לעשות כן. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הכרעת דינו על סמך ראיות נוספות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של רצח לפי סעיף 900(א)(2) לחוק העונשין. בנוגע לעבירה השנייה בה הואשם המערער, העוסקת ברצח הורה, לפי סעיף 300(א)(1) לחוק, קבע ביהמ"ש כי לאור העובדה שהמנוחה איננה אימו הביולוגית של המערער, ואף מעולם לא אימצה אותו רשמית כדין, אין להרשיעו בסעיף זה. בגזר-דינו, השית ביהמ"ש על המערער עונש של מאסר עולם חובה. הערעור נדחה.
ב. מחומר הראיות, עולה כי גמלה בלבו של המערער ההחלטה לרצוח את המנוחה מסיבות שונות, ובין היתר עקב תחושתו כי המנוחה התעללה בו שנים. הודאה שנמצאה קבילה, יכולה לשמש בסיס עצמאי ו"יחיד" להרשעה, ובלבד שתתלווה לה תוספת ראייתית בדמות "דבר מה נוסף" לתמיכה באמיתותה. בענייננו, נמצאו מספר ראיות נוספות, אשר ניתן לראות בהן כאישור מספיק לחלק מסיפור העובדות שבהודאתו. כך למשל, נמצאו בדירת המנוחה, בזירת האירוע, סיבי-בד המתאימים לבגדי המערער. כמו-כן, ידע המערער את תאריך מותה של המנוחה מבלי שפרט זה נאמר לו. טביעות אצבע של המערער נמצאו בדירת המנוחה, בליווי אמרותיו הסותרות בנוגע לעניין זה, וחשוב מכל, טיב יחסיהם של המערער והמנוחה מהווה מניע ברור. לגבי מודעותו והחלטתו של המערער להמית את המנוחה, הרי אופיו של המעשה אשר התבצע בעזרת סכין שהכין מבעוד מועד, מעיד על קיומה של הכנה כנדרש לצורך קיומה של כוונה תחילה. ההגנה גם לא עמדה על טענת הקינטור, ואין כל סימנים להתגבשות יסוד קינטור סובייקטיבי.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אחמד מסאלחה למערער, עו"ד אסף רוזנברג למשיבה. 23.6.05).

רע"ב 1942/05 - מוחמד אבו צעלוק נגד מדינת ישראל

*גדר ההתערבות של ביהמ"ש בהחלטות ועדת השחרורים בדבר שחרור מוקדם של אסיר בתום שני שליש ממאסרו(הבקשה נדחתה).

א. המבקש מרצה עונש מאסר של 4 שנים בגין 4 עבירות סחר בסמים, ועבירות נוספות. מועד תום ריצוי תקופת שני שלישים ממאסרו חלף ביום 9.9.04. ביום 24.1.05 דנה ועדת השחרורים בבקשת המבקש להשתחרר שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו. בא-כוח המדינה התנגד לשחרור והוועדה החליטה לשחררו. הוועדה היתה ערה לעובדה כי מדובר באדם בעל עבר פלילי עשיר, אשר בעברו כבר קיבל שחרור מוקדם והפר את תנאי השחרור וחזר לכתלי הכלא. עם זאת, החליטה על שחרורו, נוכח התרשמותה כי שינה את אורחות חייו והתנהגותו, חזר לדת האיסלם, והוא מנהל אורח חיים דתי-נורמטיבי. המדינה עתרה לביהמ"ש המחוזי נגד ההחלטה וביהמ"ש קבע כי החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות ודינה להתבטל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הביקורת השיפוטית על החלטות ועדת השחרורים מוגבלת, מעצם טיבה, לתחומי התערבות מוכרים של בית המשפט בהחלטות גופים מעין שיפוטיים. בית המשפט בוחן אם הוועדה שקלה את השיקולים שהיה עליה לשקול, והאם ייחסה להם את המשקל היחסי הראוי ואיזנה ביניהם כנדרש. הוועדה בענייננו היתה ערה למטען הכבד של שיקולי החומרה והמסוכנות הפועלים כנגד שחרורו המוקדם של המבקש, והיא ייחסה משקל מכריע לשינוי שחל בהתנהגותו של המבקש ולמהפך באורח חייו ובאמונתו. היא מצאה כי שינוי זה מקטין את הסיכון הצפוי מן המבקש לשלום הציבור ובטחונו. מאידך סבר בית המשפט כי לא נעשה איזון ראוי בין השיקולים השונים הפועלים בענין זה, באופן שניתן דגש יתר לשיקול האישי על חשבון אינטרס הציבור. אילו עמדו נתונים אלה, כשלעצמם, בבקשה דנא, ניתן היה לקבוע כי התערבות בית המשפט המחוזי בהחלטת ועדת השחרורים חרגה מגבולות הביקורת השיפוטית המקובלת, וכי יש להותיר על כנה את החלטת הוועדה. אלא שבפני ביהמ"ש העליון הוצג, במעמד צד אחד, חומר חסוי ומשקלו היחסי של חומר זה המתווסף לשאר השיקולים לחומרה, מטה את הכף לעבר השארת החלטתו של בית משפט קמא בעינה.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גיא אבנון למבקש, עו"ד דני חורין למשיבה. 16.6.05).

בג"צ 4970/05 - דוד אפל נגד נשיאת בימ"ש השלום בת"א ואח'

*דחיית עתירה נגד קביעת נשיא בימ"ש שלום כי משפט פלילי נגד העותר יתקיים בפני הרכב של שלושה שופטים(העתירה נדחתה).

א. העותר, נאשם בתיק פלילי המתנהל בבימ"ש השלום בת"א. נשיאת ביהמ"ש קבעה כי במשפטו של העותר ידון הרכב של שלושה שופטים. בעתירתו מבקש העותר להורות למשיבה לקבוע כי עניינו יידון בפני שופט אחד בלבד. העתירה נדחתה.
ב. בעניין קביעת הרכבים בבימ"ש השלום קובע סעיף 47 לחוק בתי המשפט כי "בימ"ש שלום ידון בשופט אחד", "ואולם", נקבע בהמשך, "רשאי... נשיא בימ"ש השלום להורות שהדיון בעניין פלוני יהיה לפני שלושה שופטים". הכלל הוא, כי בג"צ איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתיהמ"ש הרגילים, ואינו נוהג להתערב בסדרי עבודתם. הוא הדין בעניין קביעת הרכבים, ששיקול הדעת והסמכות לגביו מסורים לנשיא ביהמ"ש.
ג. יש לדחות את טענות העותר אף לגופן. גודלו של ההרכב הדן בעניינו של נאשם איננו נתון המוסיף לזכויות הנאשם או גורע מהן. על כן ודאי שאין יסוד לחשש שמעלה העותר מפני הדעה השלילית נגדו העשוייה להיווצר בשל מספר השופטים שבהרכב. בהקשר זה גם יש לדחות את טענת העותר בדבר הפגיעה בזכות הטיעון שלו לעניין גודל ההרכב. קביעת גודל ההרכב אינו עניין המחייב שמיעה מוקדמת של הצדדים. לא זו בלבד, אלא שהעותר כבר שטח את טענותיו בעניין זה במסגרת הבקשה שהגיש לקיום הדיון בפני דן יחיד. לכן, אף אם נניח כי עומדת לעותר זכות טיעון בעניין זה, אין לקבל טענתו כי לא זכה להישמע. יש לדחות גם את טענת העותר כי הוא מופלה לרעה ביחס לנאשמים במקרים דומים אחרים, שמשפטם נשמע בדן יחיד. גם אם במקרים אחרים נקבע דן יחיד לדון בהם, אין לפרש זאת כתקדים מחייב המשליך על המקרים לעתיד לבוא.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד פנחס מרינסקי לעותר. 15.6.05).

בש"פ 5479/05 + 5426/05 - נדב טייכמן ונתנאל מטרי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של חסימת כבישים ע"י הצתת צמיגים בנתיבי תחבורה במסגרת פעולות מחאה נגד ההתנתקות(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).

א. כתב אישום שהוגש נגד העוררים מייחס להם כי יחד עם שלושה אחרים שזהותם אינה ידועה קשרו קשר לבצע חסימת נתיב תחבורה בנתיבי איילון, על ידי השלכת צמיגים לכביש הסואן והבערתם באופן העלול לסכן את חיי המשתמשים בנתיב. לצורך ביצוע מטרתם הצטיידו בחמישה-עשר צמיגים, במוט ברזל ספוג בחומר דליק, במיכלי נפט וסולר, ובאמצעים נוספים. בכתב האישום נטען, כי העוררים וחבריהם זרקו שמונה צמיגים אל ציר הדרך לאחר ששפכו עליהם חומר דליק, חסמו את נתיבי התנועה וניסו להצית את הצמיגים שהיו מונחים על הכביש. רכב שהגיע למקום החליק בשל החומר הדליק שהותז על הכביש והתנגש בצמיגים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרים עד תום ההליכים. העררים נדחו.
ב. העבירות שיוחסו לעוררים ניתן לקטלגן במסגרת של סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה, אשר העונש בצידן הוא עונש מאסר ממושך. השלכת חפצים לעבר נתיבי תחבורה יש בה סיכון גדול לחיי הנוסעים באותם נתיבי תחבורה ולשלומם הגופני. יהא הרקע למעשים אשר יהא, יידוי אבנים ובקבוקים הוא בבחינת שימוש בנשק קר, וזריקת צמיגים, ועל אחת כמה וכמה צמיגים בוערים, כמו-גם ניסיון להבעירם בנתיב תחבורה, הם בבחינת נשק חם. כל אלה מקימים את עילת המעצר בעניינם של העוררים. השאלה
המרכזית בהקשר זה היא שאלת מסוכנותם של העוררים ליחיד ולכלל אם ישוחררו מהמעצר והחשש כי השחרור יביא לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות מהליכי שפיטה.
ג. אי אפשר לדון בעניינם של העוררים במנותק מאירועי הזמן והתקופה. העוררים פעלו, כך על פי הנטען, במסגרת פעולות מחאה והתנגדות למדיניות הממשלה. אין מחאה מכשירה ביצוע עבירות פליליות וודאי שאין היא משמיעה היתר לפגיעה בשלומם של עוברי אורח שכל חטאם בכך שחלפו במקום בו בחרו העוררים להביע את מחאתם. אין עומדת לעוררים הטענה כאילו כוונתם לא היתה לפגוע בנוסעים ובמשתמשי דרך תמימים וכי לא ידעו שיש בכך לסכן את ביטחונו ושלומו של ציבור עוברי הדרך הנוסעים בנתיב התחבורה. חלופת מעצר אין בה כדי לאיין את מסוכנותם של העוררים, שרובה ככולה נטועה בצוק העיתים.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד חיים משגב ונפתלי ורצברגר לעוררים, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 21.6.05).

בש"פ 4650/05 - מדינת ישראל נגד פנחס פינטו ואבי שילוח

*הארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות ניהול ארגון פשיעה(בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. נגד המשיבים ו-14 נאשמים נוספים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ניהול, ארגון וכיוון פעילות של ארגון פשיעה על-פי סעיף 2(א)(1) לחוק מאבק בארגוני פשיעה. כמו-כן, ייחס כתב האישום למשיבים עבירות של גניבה בידי מורשה, גניבה בנסיבות מחמירות ועבירות נוספות. פעולות הארגון כללו תכנון והוצאה לפועל של גניבת מכולות מנמלי אשדוד וחיפה, פריצה למחסנים, אחסון הסחורות הגנובות, והפצתן לאחר מכן לקונים שונים. שוויין הכספי של הסחורות שנגנבו עומד על סכום של 23 מיליון ש"ח. עם הגשת כתב האישום, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים הוארך מעצרם פעמיים. בבקשה להארכת המעצר בשלישית, נעתר השופט רובינשטיין לבקשה באופן חלקי, והורה על הארכת מעצרם של המשיבים ב-40 ימים, כדי שבתוך זמן זה התביעה תגיש לבית המשפט המחוזי בקשה למציאת מועדי דיונים במהלך תקופת ההארכה. עתה מתבקשת הארכת מעצר רביעית ל - 90 יום. הבקשה נתקבלה.
ב. הפרשה שבפנינו סבוכה. מעורבים בה 16 נאשמים ו-142 עדי תביעה. מנגד, מסוכנותם של המשיבים לציבור, כפי שהיא עולה מהחלטות קודמות שניתנו בעניינם, אינה מוטלת בספק, והיא מצוייה, כך נראה, ברף העליון של המסוכנות הכרוכה בעבירות רכוש. לכך נוסף מימד מיוחד של חומרה ומסוכנות העולה מכך שמדובר, לכאורה, בארגון פשע. על אלה נוספות עילות השיבוש וההימלטות. חרף כל אלו, עדיין מדובר במסוכנות הנשקפת, בעיקרה, לרכושו של הציבור ולא לחייו או לשלמות גופו של מי מהציבור. משחלפה כשנה וחצי מאז מעצרם של המשיבים, כאשר קצב התקדמות המשפט אינו מניח את הדעת ואין לצפות לסיומו בעתיד הקרוב, כאשר החזקתם במעצר של המשיבים עד לסיום המשפט תחייב, כך נראה, עוד מספר הארכות מעצר, אין מנוס מלבחון את האפשרות לשחרר את המשיבים לחלופות מעצר הולמות. אך זאת, רק לאחר סיום עדותם של ארבעת הנאשמים האחרים שהורשעו במסגרת הסדרי טיעון. התוצאה היא שיש להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים. המשיבים יוכלו להשתחרר קודם למועד זה, אך לא לפני סיום עדותם של ארבעת הנאשמים כאמור.

(בפני: השופט עדיאל. עו"ד גב' מאיה חדד למבקשת, עוה"ד ציון אמיר, גיא שמר וניר רהט למשיבים. 17.6.05).

בש"פ 5120/05 - מדינת ישראל נגד חיים חדאד

*ביטול שחרור בערובה בעבירות סמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירות של תיווך לסחר בסמים, סחר בסמים והחזקת סמים, ועם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצרו עד תום ההליכים. בית משפט השלום בתל-אביב קבע כי רצף העיסקאות ונגישות המשיב לסמים, כמו גם העובדה שהעבירות בוצעו על רקע מצב כלכלי קשה ובצע כסף, מעידים שאין מדובר במעידה חד פעמית, ועל-כן לא נסתרה חזקת המסוכנות הסטטוטורית. לפיכך, הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. על החלטה זו ערר המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר קיבל את הערר. בית המשפט סמך החלטתו על גילו המתקדם של המשיב, על היעדר הרשעות קודמות ועל התרשמותו, הנובעת מחומר הראיות, כי המשיב לא היווה חוליה מרכזית בהפצת הסם. לפיכך, הורה על שחרורו לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
משהסכים המשיב לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, קמה נגדו, לאור הוראות סעיף 21 לחסד"פ, חזקת מסוכנות סטטוטורית ועילת מעצר. מעורבות בסחר בסמים מעידה על מסוכנות רבה, שרק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ניתן להפיגה בחלופת מעצר, שכן הסחר יכול שייעשה מביתו של הנאשם. נסיבות המקרה שבפנינו אינן מצדיקות חריגה מהכלל. אכן, מקום בו מיקומו ההיררכי של נאשם בשרשרת ההפצה של הסם הוא שולי, יש מקום לבחינת חלופת מעצר, אך במקרה שלפנינו, תפקידו של המשיב בשרשרת הפצת הסם לא היה שולי כלל ועיקר. בין ששימש כספק ביניים לספקי משנה, ובין ששימש כספק סם לצרכנים הסופיים, מדובר בחוליה הכרחית וחשובה בשרשרת הפצת הסם. אין מקום לקבל גם את טענת המשיב בדבר הדחתו בידי הסוכנים המשטרתיים. כעולה מחומר הראיות, המשיב הוא זה שפנה לסוכן המשטרתי והציע לו לקנות סמים.

(בפני: השופט עדיאל. עו"ד דודי זכריה לעוררת, עו"ד שרון נהרי למשיב. 22.6.05).

ע.פ. 4524/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות של מעשים מגונים בהתחשב בגילו של המערער והמלצת שירות המבחן (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בארבע עבירות של מעשה מגונה וביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל ושנים-עשר חודשי מאסר על תנאי, וכן פיקוח של שירות המבחן. כמו-כן, חוייב המערער לפצות את המתלוננים בסכום של 20,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בין שאר הנסיבות הנבדקות בעת גזירת הדין נבדק גם גילו של הנאשם. ככל שהנאשם צעיר יותר, כך תגבר נטייתו של בית-המשפט להפעיל בעניינו אמצעים שיקומיים ולא אמצעים עונשיים. בנסיבות המקרה, ניתן לבוא לקראת המערער ולהקל בעונשו, וזאת מחמת העובדה, כי בעת ביצוע העבירה היה קטין ובינתיים עבר בהצלחה תהליך שיקומי על-ידי שירות המבחן לנוער, וההערכה היא, שהמערער זקוק להמשך טיפול במסגרת שירות המבחן. המערער משתף פעולה במסגרת הקבוצה הטיפולית בה הוא מטופל, ויש לאמץ את המלצת שירות המבחן, לפיה בטיפול השיקומי-פרטני עובר המערער תהליך משמעותי ולכן יש להמשיכו. לפיכך יועמד העונש על שישה חודשי מאסר בפועל, שירוצה בעבודות שירות.