רע"א 1158/04 - א.מ. השבחת נכסים בע"מ ואח' נגד רם דר חברה לבנין בע"מ ואח'
*החלטת בורר לצרף כנתבע לבוררות בעל מניות שלא חתם על הסכם הבוררות מכח "הרמת המסך", והצורך לבחון את כל הנתונים אם הם מצדיקים הרמת המסך. *בורר יכול לדון ולהחליט בטענה העולה נגד סמכותו(מחוזי ב"ש - ה.פ. 8003/03 - הבקשה נדחתה).
א. במשיבה 3, (להלן: צ.י.), שתי בעלות מניות: האחת, המשיבה (להלן: רם דר), והשנייה המבקשת. ביום 12.8.01 התקשרה המשיבה 2 (להלן: קלי קל) בשני הסכמי רכישת מניות. האחד עם רם דר, והשני עם המבקשת. בשני ההסכמים נכלל סעיף בוררות. בעקבות מחלוקות וסכסוכים אשר נתגלעו, מינה ראש לשכת עורכי הדין, כמוסכם בהסכם הבוררות, את הבוררת, והיא מסרה לצדדים שטר בוררות, לפיו ארבע החברות: המבקשת, רם דר, קלי קל ו-צ.י., הינן צדדים להליך בוררות זה. בעקבות זאת הגישה רם דר את כתב תביעתה לבוררת, כאשר הנתבעים בו הם: צ.י., קלי קל והמבקשת, ובנוסף, נתבע גם המבקש 2 (להלן: בן שמחון), בהיותו בעל השליטה במניות המבקשת. בן שמחון הודיע לבוררת, כי הוא איננו צד להסכם הבוררות, ועל-כן אין הבוררת מוסמכת לדון בעניינו. הבוררת החליטה כי הליך הבוררות יכול שיחול על בעל שליטה בחברה, אף אם לא חתם על שטר הבוררות. לאחר מכן ניתנו פסק ביניים וסעד ביניים והמבקשים פנו לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בבקשה לביטול פסק-הביניים והסעדים הזמניים, בטענה כי בן שמחון אינו צד לאף אחד מההסכמים שנחתמו בין החברות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יתכנו מקרים, בהם יראו בבעל מניות בחברה כצד להסכם בוררות שהחברה התקשרה בו, וזאת על-דרך הרמת מסך החברה, אך הבורר לא יקנה סמכות לדון בעניינו של בעל מניות, אלא אם יורם המסך כדין, לאחר בירור עובדתי ראוי. לאור נימוקים אלו, הורה בית-המשפט המחוזי על החזרת הדיון לבוררת, לבירור ושמיעת ראיות הצדדים. בנוסף לכך, הורה ביהמ"ש על ביטול החלטות הבוררת. הבקשה דנן נוגעת להחלטת בית-המשפט המחוזי להחזיר את התיק להמשך דיון בפני הבוררת. בנוסף, מבקשים המבקשים, כי ביהמ"ש העליון יורה על העברת הבוררת מתפקידה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק-דין בענייני בוררות אינה ניתנת על דרך השיגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית ו/או משפטית גבוהה, שיש לה היבט עקרוני-כללי החורג מגדר עניינם הפרטני של בעלי הדין. המבקשים לא הצביעו על שאלה עקרונית כזו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לגופו של עניין, החלטת בית-המשפט המחוזי להחזיר את הדיון לבוררת, על מנת שתחליט בעניין סמכותה, אין בה כל פגם. לשיטת המבקשים, השאלה של צירוף בעל המניות כצד לבוררות נוגעת לסמכותה של הבוררת, ואין בורר מוסמך להחליט בעצמו על סמכותו. אין לקבל טענה זו. בורר מוסמך לצרף להליך הבוררות בעל מניות בחברה שאינו חתום על הסכם הבוררות. אך, כאמור, כדי "להרים את המסך" צריך לבסס תשתית עובדתית, שתצדיק הרמת מסך כזו. ביסוס תשתית עובדתית זו תיעשה על-ידי בית-המשפט או הבורר שבפניו מתנהל ההליך כנגד התאגיד, ואשר במסגרת הליך זה, נתבקשה הרמת המסך. על-כן, צדק בית-המשפט המחוזי עת החזיר את הדיון לבוררת.
ג. בבקשה דנן, ביקשו המבקשים גם סעד נוסף של העברת הבוררת מתפקידה. סעד זה הינו בגדר סעד חדש אשר לא נתבקש בבית-המשפט המחוזי, אלא נתבקש לראשונה בבקשת רשות הערעור. על-כן, אין לבית-המשפט סמכות ליתן סעד חדש זה, אשר לא נתבקש בהליך הקודם. בקשה להעביר בורר מתפקידו, צריך שתידון בהליך אחר ונפרד בפני בית-המשפט המחוזי, ולא במסגרת בקשת רשות ערעור זו.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גב' לימור שוטס למבקשים, עו"ד גב' ורד אופנהיים למשיבים. 19.6.05).
רע"א 10215/01 + ע.א. 277/02 - עו"ד יוחנן בלש, בתפקידו כמנהל מיוחד...נגד המפרק כונס הנכסים הרשמי מחוז באר שבע ואח'
*ע.א. 277/02 - החלטת בימ"ש בדבר שכרו של כונס נכסים, מהווה פסק דין שהערעור עליו בזכות. *השאלה אם הוצאות הכינוס ושכ"ט המפרק קודמים לזכויותיהם של נושים מובטחים בעלי זכות קדימה(מחוזי ב"ש - בש"א 7114/01 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. נגד חברת לבידי אשקלון (להלן - "החברה") ננקטו שני הליכים נפרדים: בבית המשפט המחוזי בתל-אביב הוגשה בקשה למתן צו כינוס נכסים שהגישו בנק לאומי (המשיב 2 - להלן: "הבנק") ונושים מובטחים, ובבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הוגשה בקשה למתן צו פירוק שהגישו עובדיה של החברה (להלן: "העובדים"). ביום 27.6.00 מינה בית המשפט המחוזי בתל-אביב את המשיב 4 להיות כונס נכסים זמני (להלן: "הכונס") של החברה. ביום 21.8.00 מינה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע את המערער להיות מפרק זמני של החברה. העובדים ביקשו מבית המשפט בבאר-שבע להורות למערער לשחרר את הכספים שנצברו לזכותם בקרנות שונות וכן לחלק את הכספים שבקופת הפיצויים המרכזית של העובדים. המערער תמך בבקשה ועתר לאשר לו לשלם תשלום בגבול של 15,000 ש"ח לצורך העסקת עובדים בעריכת תחשיב הפיצויים. כמו כן עתר לפסוק לו שכר טרחה שישולם יחד עם ההוצאות מהכספים שישארו בקופת הפיצויים אחרי חלוקת הפיצויים. ביהמ"ש נעתר לבקשת העובדים, ובאשר לשכה"ט קבע שהנושא יידון לאחר מכן, "על פי בקשה שתוגש", בהחלטתו מיום 14.1.01 ציווה בית המשפט בבאר שבע לפרק את החברה, והמערער מונה להיות מנהל מיוחד. הוא הגיש בקשה לתשלום שכר טרחתו מתוך יתרת הכספים בקופת הפיצויים, כאמור, והכונס התנגד וסמך את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב שלפיה "דין יתרת הכספים בקופות לחזור... אל קופת הכינוס". ביהמ"ש בבאר-שבע דחה את בקשתו של המערער וקבע כי יתרת הכספים שייכת לקופת הכינוס. המערער הגיש בקשה לרשות ערעור וגם ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. השופט טירקל: המבחן הקובע איזו החלטה ניתנת לערעור בזכות ואיזו החלטה ניתנת לערעור ברשות הוא המבחן של סיום הדיון בתיק. החלטה הקובעת את שכרו של כונס הנכסים מהווה פסק דין, שכן מדובר בהכרעה סופית בהליך. ההחלטה שלפנינו, בדבר שכר טרחתו של המערער עבור עבודתו במהלך הליכי הפירוק של החברה, סיימה את הדיון בעניין זה, ולפיכך, היא מן הבחינה המהותית בגדר "פסק דין", שהמערער זכאי לערער עליה ללא צורך בנטילת רשות.
ג. לגופו של עניין - אין הוראה בדין על מי לשאת בהוצאותיו של מפרק זמני או מנהל מיוחד של חברה. אולם הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי הוצאותיו ושכרו ישולמו מתוך נכסי החברה. מאידך, עומדת זכותו של נושה מובטח שהיא זכות קניינית. אכן, ההוצאות הנחוצות למימוש נכסי החברה קודמות לזכויות של בעלי השעבודים המובטחים, אולם לגבי הוצאות מפרקים בפירוק, כאשר ההוצאות שהמפרק מבקש לשלם לו לא הוצאו למענו ולא לטובתו של הנושה המובטח אין לו זכות קדימה. אם מונה מפרק או מנהל מיוחד אחרי שהתגבש שעבוד צף על נכסי החברה, אין למפרק או למנהל המיוחד עדיפות על פני הנושים המובטחים שחובותיהם הובטחו על ידי השעבוד שהתגבש. ההחלטה הראשונה של ביהמ"ש שלפיה שכר טרחתו של המנהל המיוחד "יקבע... על פי בקשה שתוגש", אינה מחייבת את הנושים המובטחים.
ד. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי בבאר-שבע קבע כי פעולותיו של המערער היו לטובת העובדים בלבד. כמו כן, מינויו בא אחרי שניתן צו כינוס הנכסים והתגבש השעבוד הצף. המערער יהיה זכאי לגבות את הוצאותיו ושכרו מתוך קופת הכינוס, אם יוותרו בה כספים אחרי החלוקה לפי סדרי הקדימה שבדין; ואם לא יוותרו בה כספים - כפי
שניתן לחשוש - יהיה, אולי, זכאי לתבוע את הוצאותיו ושכרו מאת העובדים, מכל אחד לפי חלקו היחסי, אם תהיה בידו עילה לעשות כן. כך או כך, דין החלטתו של בית המשפט המחוזי לעמוד על כנה.
ה. הנשיא ברק: בנסיבות המקרה הנדון, לשכרו והוצאותיו של המנהל המיוחד עדיפות על פני הנושה בעל השעבוד הצף ולכן יש לשלם את שכר טרחתו והוצאותיו מתוך יתרת הכספים בקופות, לפני פרעון החוב לבעל השעבוד הצף. המערער פעל לתשלום פיצויי פיטורין לעובדי החברה מתוך הכספים שבקרנות המרכזיות לפיצויים ובקופות הגמל. בראש החובות בדין קדימה בפירוק עומד "שכר עבודה". לעניין זה, רואים גם פיצויי פיטורים כשכר עבודה. בעימות בין השעבוד הצף לבין חובות בני קדימה, נתן המחוקק עדיפות לאחרונים. הוצאות הפירוק הכרוכות בפרעון חובות בדין קדימה, קודמות גם הן לשעבוד הצף. בנסיבות המקרה, יש לראות את כל הוצאות הפירוק שנפסקו למערער, הוצאות ושכר טרחה, כהוצאות נילוות הכרוכות בפרעון חובות בדין קדימה, ולהתיר לו לגבותן מתוך הקופות המרכזיות לפיצויים.
ו. השופט ריבלין: יש לקבל את הערעור במובן זה שהוצאות שומת החוב שבדין הקדימה יצורפו אל החוב עצמו ויעמדו באותו מקום עמו כפסיקתו של הנשיא ברק, ויש לדחות את הערעור בכל הנוגע לסדר העדיפות לעניין שכר טרחתו המערער כפסיקתו של השופט טירקל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. עוה"ד אבנר כהן וגב' איריס פרנקל-כהן למערער, עוה"ד גב' ר. שני שרפסקי וחיים שימן לכנ"ר, עו"ד יעקב ענב לקופת הפיצויים, עו"ד עופר שפירא לכונס, עוה"ד אלון הורנשטיין וגלילה הורנשטיין לעובדים. 23.6.05).
ע.א. 9640/04 + 9258/04 - מועין דאוד ח'ורי, עו"ד נגד חברת כל אל-ערב בע"מ ואח'
*חיוב עתון בפיצויים עקב הוצאת לשון הרע ושיעור הפיצויים(מחוזי י-ם - ת.א. 1556/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. ביום 19.6.98 פורסמה בעתון "כל אל-ערב", בכותרת ראשית בעמוד ראשון, כתבה שעניינה "מכירת 6.5 דונם מהקדשות (אוקאף) העדה הערבית האורתודוכסית בלב יפו, ב- %12 מערכו לחברה יהודית" והמשכה בעוד חמישה עמודים פנימיים. בכתבה גופה, שהיתה ביקורתית ביותר כלפי המערער, דובר על המחיר הזול כנטען שבו נמכרה הקרקע. בתביעת לשון הרע טען המערער כי הוצג באופן שקרי, וכי הוצג "כבוגד בעם הערבי וכספסר קרקעות ערביות ומכירתן בנזיד עדשים ליהודים". בכתב ההגנה נטען, בין השאר, כי הדברים שפורסמו אמת לאמיתה, וכי נושא העיסקה פורסם עוד לפני כן. בית המשפט קמא קבע כי חלקים מהכתבה מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע. לדעת בית המשפט קמא, האינטרס של הגנה על שמו הטוב של התובע, גובר על הגישה הדוחה אמירה כי שיתוף פעולה עם יהודים עשוי להוות גנאי, ומה גם שנטען גם כי המערער פעל בלא יושרה מקצועית וציבורית. באשר לטענת ההגנה המרכזית של כל אל-ערב כאמור, אמת בפרסום, סבר בית המשפט כי גם אם היה עניין ציבורי בפרסום, הנה העיסקה תוארה באורח שאינו תואם את אופיה האמיתי, ונוצרה תמונה מעוותת. אשר לגובה הפיצוי, סבר ביהמ"ש כי נגרמה פגיעה ממשית בשמו הטוב של המערער. אם כי אין לומר ששמו קודם לכן היה נקי מרבב. ביהמ"ש העמיד את הפיצוי על סך 175,000 ש"ח "בתוספת ריבית כדין מיום פרסום הכתבה 19.6.98", וכן הטיל הוצאות. ח'ורי מערער על מיעוט הפיצויים ו"כל אל ערב" מערערים על חיובם. הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. עיקר הערעור בתחום האחריות מוסב על שאלות עובדתיות, שבאשר להן קבע בית המשפט קמא את שקבע. אין לקבל את טענות בא כוח "כל אל-ערב", כי לא היתה דיבה מכל וכל, כיוון שהמדובר בנושא שממילא היה שנוי במחלוקת קשה בעדה היוונית-אורתודוכסית. תהא אשר תהא הדעה על המסר שמשמיעה הכתבה, באשר למכירת הקרקעות ליהודים ("ישראלים"), הרי הקורא את הכתבה יתרשם שהיא באה להשפיל את המערער, לבזותו ולפגוע בעיסוקו. האם אמירה בעניין מכירת קרקעות הכנסיה ליהודים במדינת ישראל מגבשת לשון הרע במגזר הערבי או הערבי-נוצרי- כפי שציין בית המשפט קמא, יש בכתבה נשוא ענייננו כדי לחייב את כל אל-ערב בהוצאות לשון הרע בנושאים שונים, לאו דווקא בהקשר דנא; אין צורך, איפוא, לכאורה, לקבוע מסמרות בשאלה האם "האשמת" פלוני בשותפות, במכירת קרקע ליהודים בישראל יכולה להוות לשון הרע מבחינת תקנת הציבור הישראלית ותשתיתה הערכית של המדינה, אף שאין הדבר בחינת פשיטא.
ג. באשר לנזק - אף כאן אין עילה להתערבות בסכום הבסיסי שקבע בית המשפט קמא. אפשר שניתן היה לפסוק סכום נמוך יותר, אך אין מקום להתערבות במה שנפסק ביסודו. בנושא אחד יש מקום להתערבות, הוא עניין הריבית. בית המשפט קבע "ריבית כדין" על הסכום שפסק, וזאת מיום פרסום הכתבה, 19.6.98. בהחלטת הבהרה קבע בית המשפט כי "'ריבית כדין' אינה אלא ריבית על פי הסעיפים 2 ו-4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, וסכום הפיצוי לא ישא הפרשי הצמדה אלא אך ריבית מיום פרסום הכתבה, ושיעור הריבית הוא כאמור לעיל". והנה ריבית לפי הסעיפים האמורים (קרי ריבית שאינה ריבית צמודה המצטרפת להפרשי הצמדה), קבועה בתקנה 3 לתקנות פסיקה ריבית והצמדה, והיא גבוהה משמעותית בנסיבות ענייננו מזו שהיתה חלה אילו פסק בית המשפט קמא הפרשי הצמדה וריבית, לפי סעיף 3א לחוק האמור. במקרה דנא צודק יהא להמיר את החלטת בית המשפט קמא בעניין הריבית - בהפרשי הצמדה וריבית מיום 19.6.98, יום פרסום הכתבה.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עסאם סראג'י למערער, עוה"ד יוסף אלברק, שגיא מירום ועלא מסאלחה למשיבים. 21.6.05).
רע"א 4740/02 - אברהים חליל אלעמד נגד מוחמד זכי אלבודרי ואח'
*העילות של ביצוע שינוים במושכר המוחזק ע"י דייר מוגן והשכרתו בשכירות משנה מהווים הפרה המצדיקה פס"ד לביטול השכירות ופינוי הדייר המוגן. *דחיית בקשה ל"סעד מן הצדק" בפס"ד פינוי של דייר מוגן(מחוזי י-ם - ע.א. 2332/01 - הבקשה נדחתה).
א. סבתם המנוחה של המשיבים השכירה, בשנת 1941, בשכירות מוגנת, חנות לאביהם המנוח של המבקש ואחיו (להלן: השוכרים). המשיבים הגישו לבית משפט השלום בירושלים תביעה לפינוי השוכרים מהמושכר, והתבססו, בין היתר, על העילות של ביצוע שינויים במושכר והשכרתו בשכירות משנה. אשר לטענה בדבר הסכמת המשיבים לבנייה, קבע בית המשפט, כי אכן נתקיימה פגישה בין השוכרים לבין בעלה של המשיבה 4, וזה האחרון הרשה לשוכרים לבצע את תוספת הבנייה, וכי בנסיבות המקרה רשאים היו השוכרים להבין כי הסכמת בעלה של המשיבה 4 מתייחסת גם להסכמתה. עם זאת, קבע, השוכרים ידעו שהמשיבים אינם פועלים בשיתוף זה עם זה. בית המשפט העיר כי לו היתה זו עילת הפינוי היחידה, יתכן שהיה מקום לשקול מתן "סעד מן הצדק" לשוכרים, אך בנסיבות המקרה, קמה עילה נוספת לפינוי, לאמור: השכרת החנות לאחר. השוכרים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים וערעורם נדחה. ביהמ"ש קבע, כי מחומר הראיות עולה, שהשוכרים לא קיבלו את הסכמת כל המשכירים לביצוע הבנייה על הגג. בכל הנוגע לבנייה זו, כך קבע בית המשפט, מקים סעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר
עילת פינוי, שאינה מותנית בכך שחוזה השכירות נוקב בהפרה כעילה המקנה זכות לפנות את השוכר. לאור מסקנה זו קבע בית המשפט כי מתייתר הצורך להכריע בשאלה האם גם השכרת המושכר בשכירות משנה, בניגוד להוראות חוזה השכירות, מקימה עילה נוספת לפינוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענות המבקש נדונו והוכרעו בשתי ערכאות. בענייננו חברו זו לזו שתי עילות - השכרת הנכס בשכירות משנה ובנייה בנכס ללא אישור המשכירים כולם - ובכך די כדי להצדיק את מתן הצו המורה על פינוי המבקש מהמושכר. מעבר לצריך יודגש, כי אין המבקש חולק עוד על כך שבנכס נבנתה קומה נוספת, וכי הנכס הושכר בשכירות משנה. כל שנותר לבדוק הוא האם יש בעובדות אלה כדי להקים עילת פינוי.
ג. סעיף 131 לחוק הגנת הדייר קובע את עילות הפינוי, ובכלל זה, שתיים אלה: "(2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי; (3) המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים". אשר לעילה הקבועה בסעיף-קטן (3), קבע בית המשפט המחוזי, למעשה, כי ביצוע הבנייה על הגג הסבה "נזק ניכר" למושכר. זוהי קביעה עובדתית ואין עילה להתערב בה. אשר לעילה הקבועה בסעיף-קטן (2), נקבע שהשוכרים הפרו את ההוראה בחוזה השכירות האוסרת ביצוע שינויים פנימיים במושכר ללא אישור המשכיר, כמו גם את ההוראה האוסרת להשכיר את המושכר לאחר ללא אישור. שתי הערכאות הקודמות סברו שבנסיבות המקרה אין מקום ליתן לשוכרים סעד מן הצדק. גם בטענה זו אין בסיס להתערבות ב"גלגול שלישי".
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מאג'ד אגבאריה למבקש, עו"ד מאזן קופטי למשיבים. 23.6.05).
ע.א. 522/04 - מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע"מ נגד מחמד דיראוי
*הוכחת הקשר הסיבתי בין ניתוח לייזר בעין לבין עיוורון שנגרם לעין. *קביעת רשלנות רפואית בכך שלא נמסר למטופל מידע על הסכנה הנשקפת לו מניתוח לייזר בעין שגרם בסופו של דבר לעיוורון. *שיעור הפיצויים בגין גרימת עיוורון לעין עקב ניתוח לייזר(מחוזי ת"א - ת.א. 1599/97 - הערעור נדחה).
א. המשיב סבל, מאז ילדותו, מקוצר ראייה (מיופיה) בשתי עיניו. בעינו השמאלית עמד הליקוי על 20 מספרים (דיופטריות). בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון, פנה המשיב למערערת ולאחר בדיקה נקבע כי הוא מתאים לעבור ניתוח לייזר. המשיב נשלח לבית החולים "אסותא", שם מבצעת המערערת את הניתוחים ובהגיעו לבית החולים חתם על "דף מידע והסכמה לניתוח לתיקון קוצר ראייה ע"י אקסימר לייזר", בלא שהקדים קריאה לחתימה. המשיב נותח בעינו השמאלית, ובחלוף חודשיים ומחצה לערך, אירע דימום ברשתית העין השמאלית, וכושר ראייתו של המשיב, בעין זו, התדרדר עד כדי עיוורון. בתביעת פיצויים נדרש ביהמ"ש המחוזי לשאלת הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין העיוורון, וציין כי לפי חוות דעת רפואיות בני-אדם הסובלים מקוצר ראייה בדרגה גבוהה עלולים לסבול מדימום ברשתית. לפיכך אפשר כי הדימום בעינו של המשיב לא נבע מהניתוח. מאידך, בפני בית המשפט היו נתונים סטטיסטיים, לפיהם, הסיכוי שאדם הסובל מקוצר ראייה כשל המשיב ילקה בדימום ברשתית במהלך חייו עומד על %7.5 לערך. בפועל, ההסתברות לגבי המשיב נמוכה יותר, לאור גילו הצעיר, ומכל מקום, הסיכוי לכך שהדימום יתרחש דווקא בשנה שבה התרחש הינו %0.1 לכל היותר. בית המשפט הוסיף כי אף אלמלא החישוב הסטטיסטי האמור, היתה נותרת בעינה המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח, שיש בו משום הפעלת לחץ על העין הרגישה בלאו הכי, לבין הדימום שארע בסמוך לאחר הניתוח.
ב. סוגייה נוספת שבית המשפט המחוזי נדרש לה נוגעת להפרת החובה לגלות למטופל מידע על הסיכונים הכרוכים בניתוח ולקבל את הסכמתו מדעת. בית המשפט קבע כי
המשיב לא קיבל כל הסבר על הסיכונים הכרוכים בניתוח, ותוכן המסמך שעליו חתם לא הוסבר לו כלל. יתירה מכך, לא צויינו בפני המשיב הסיכונים המיוחדים הנוגעים לבעלי קוצר ראייה גבוה. בית המשפט הוסיף כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הסכמתו של המשיב לעבור את הניתוח, וקיימת מידה גבוהה של הסתברות כי אילו היה ער לסיכונים - היה בוחר שלא לעבור את הניתוח. על רקע כל אלה קבע בית המשפט כי נתקיימו יסודות עוולת הרשלנות, שכן בין הרופא למטופל קיימת חובת זהירות מושגית, ובנסיבות המקרה גם קמה חובת זהירות קונקרטית. בהמשך קבע ביהמ"ש למשיב פיצויים בגין הפסד השתכרות בעתיד על דרך האומדן, סכום של 350,000 -; ובראש הנזק של כאב וסבל פסק סכום של 100,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ג. סמיכות הזמנים בין הניתוח בעינו השמאלית של המשיב לבין הנזק שנגרם לכושר הראייה באותה עין, היא עצמה עשוייה לרמז על קיומו של קשר סיבתי בין זה לבין זה. על פניו קשה לייחס את השתלשלות העניינים לצירוף מקרים בלבד. יש לפעמים, שעצם קרות הנזק, באופן שבו ארע, מקים הנחה לכאורית בדבר קיומה של התרשלות. ההסתברות הסטטיסטית לכך שהדימום בעינו של המשיב היה נגרם - במועד שבו נגרם - אף אלמלא הניתוח שבוצע זמן קצר קודם לכן באותה עין, היא נמוכה. אכן, אין די בנתון זה, כשלעצמו, כדי להקים חבות בנזיקין; אך בהצטרפו לראיות נוספות, יש בו כדי לשכנע בנכונות גרסתו של התובע. לכך מתווספת העובדה שהמכשיר שבאמצעותו נותח המשיב אינו משמש, בדרך-כלל, לטיפול בקוצר ראייה בדרגה גבוהה ובעולם נמנעים מביצוע ניתוחים באנשים בעלי קוצר ראייה גבוה.
ד. בנסיבות המקרה, אין צורך, וספק אם יש די ראיות, על-מנת לקבוע, כי עצם הבחירה לבצע את הניתוח באדם בעל קוצר ראייה כה גבוה היתה נגועה בהתרשלות. בית המשפט המחוזי לא קבע, וגם אין בסיס לקבוע, כי היתה התרשלות באופן שבו בוצע הניתוח. עם זאת, אין באלה כדי לפטור את המערערת מאחריות. זאת, משום שהמערערת הפרה את חובתה ליתן בידי המשיב את מלוא המידע הרלבנטי לעניינו, ולקבל את הסכמתו מדעת. חובה זו מקפלת בתוכה את הצורך למסור למטופל את המידע הדרוש לו, ובכלל זה - מידע על מהות הטיפול, על הסיכונים הכרוכים בו ועל הסיכויים הטמונים בו. בענייננו, היקפה של חובת הגילוי היה רחב במיוחד. הניתוח שעבר המשיב היה ניתוח אלקטיבי, בעל אופי חדשני, שה- FDAהאמריקני קבע כי אין לבצעו באנשים שקוצר ראייתם הוא בדרגה גבוהה כשל המשיב. אילו הוסברו הסיכונים למשיב והוא היה בוחר בכל זאת לעבור את הניתוח, אזי סביר להניח שלא היה בסיס לחיובה של המערערת ברשלנות, אלא אם היה מוכח כי עצם ביצוע הניתוח באדם הסובל מקוצר ראייה גבוה, נגוע ברשלנות. קיימת הסתברות גבוהה, שאילו היה המשיב ער לסיכון של אובדן ראייתו, הוא היה נמנע מלעבור את הניתוח.
(בפני השופטים: ריבלין, גב' פרוקצ'יה, גב' ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אבשלום אלרום ועדי וייס חברוני למערערת, עו"ד עמית מור למשיב. 28.6.05).
רע"א 1877/04 - באמונה חברה לניהול נאמנות והקדשות בע"מ נגד הנהלת בתי הדין הרבניים
*סמכותו של ביהמ"ש להשתמש בשיקול דעתו שלא למנות בורר למרות קיומו של הסכם בוררות (הבקשה נדחתה).
בין המבקשת ובין המשיבה נחתמו שני הסכמים למתן שירותי איתור וניהול הקדשות תמורת עמלות. בשני ההסכמים נקבע, כי בכל מקרה של מחלוקת בין הצדדים, ימונה בורר אשר החלטתו תחייב את הצדדים. לאחר כשנתיים וחצי מאז חתימת ההסכם, הורה היועץ המשפטי לממשלה למשיבה, להקפיא את ההתקשרות בין הצדדים. לאחר הקפאת ההתקשרות, התעוררה בין הצדדים מחלוקת שעניינה גובה העמלה המגיעה
למבקשת, וזו הגישה למשיבה הזמנה לבוררות, במסגרת תביעה על סך של כ- 1,629 מליון ש"ח. המשיבה הודיעה למבקשת על התנגדותה למינוי הבורר. המבקשת עתרה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, כדי שימנה בורר בהתאם למוסכם. המשיבה הביעה את התנגדותה למינוי בורר משני טעמים עיקריים: האחד, כי ההסכמים שנערכו עם המבקשת לוקים בפגמים של אי חוקיות הגוררים את בטלותם, לרבות סעיף הבוררות הנמנה עליהם; הטעם האחר הינו, שבנסיבות העניין ראוי להימנע ממינוי בורר, אף אם סעיף הבוררות עומד בתוקפו, וזאת מכוח שיקול הדעת המוקנה לבית-המשפט בבואו למנות בורר. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה למינוי בורר. בפסק-דינו הצביע על ליקויים מהותיים שהתגלו בהתקשרות בין הצדדים, ובכללם: האצלת סמכויות מנהליות מהמשיבה, שהיא גוף ציבורי, למבקשת שהינה גוף פרטי; ההתקשרות בין המבקשת למשיבה נעשתה ללא מכרז; ההסכמים לא קיבלו את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה כנדרש. למרות הליקויים הללו, לא ראה בית המשפט לנכון לקבוע מסמרות בסוגייה, מהטעם שעל-פי ההלכה, בטלותו של חוזה, אינה מובילה בהכרח לבטלותו של סעיף בוררות הכלול בו, אך סבר כי גם אם סעיף הבוררות תקף, עדיין מוקנה לבית המשפט שיקול דעת אם למנות בורר אם לאו. באשר לכך פסק, כי כאשר על הסכסוך דנא מרחפות שאלות כבדות משקל בדבר תוקפה של ההתקשרות מחד, ועל הפרק עומד סיכון, כי המדינה תחוייב בסכום גבוה מאד מאידך, קיימת חשיבות עליונה בבירורו של הסכסוך בין כתליו של בית-המשפט. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההחלטה אם למנות בורר על-פי הסמכות הנתונה לביהמ"ש בסעיף 8(א) לחוק הבוררות נתונה לערכאה הראשונה הדנה בעניין, ולא לערכאת הערעור. סמכותו של ביהמ"ש סמכות שבשיקול דעת היא. זהו הדין על-פי חוק הבוררות. צדק ביהמ"ש המחוזי, אשר קבע כי מכיוון שהמחלוקת מעוררת שאלות כבדות משקל בדבר תוקפה של ההתקשרות שנעשתה בין המדינה לבין חברה פרטית תוך הפרת כללי מנהל תקין, ועל הפרק עומד סיכון לחיובה של המדינה בסכומים העולים על תקציבו השנתי של המשרד הממשלתי הרלוואנטי, קיימת חשיבות ציבורית לבירורו של הסכסוך בין כתליו של ביהמ"ש.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד אסף פוזנר ועודד אפיק למבקשת, עו"ד משה גולן למשיבה. 19.6.05).
בש"פ 5336/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס ומעשי סדום במשפחה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום המגולל מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, מספר עבירות אינוס ומעשי סדום, שבוצעו, על פי הנטען, בבת אחותו שהינה ילידת 1990, בהיותה קטינה בת שתים עשרה. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט סבר שקיימת עילת מעצר מכוח מסוכנותו של העורר וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. עם סיום עדותה של המתלוננת הגיש העורר בקשה לעיון חוזר. לטענתו, הופג החשש ששחרורו עלול להפעיל לחץ עליה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהתבססו, בעיקר, על תסקיר שרות המבחן הקובע כי לחלופת מעצר תהיה השפעה קשה ביותר על המתלוננת. הערר נדחה.
אמנם, נכון שהמתלוננת סיימה את מתן עדותה ולמעשה המשפט הסתיים ונשמעו הסיכומים, אך אין להסיק מכך שלא נשקפת עוד סכנה מן העורר, ומכל מקום, שניתן להפיג סכנה זו באמצעות חלופת מעצר. עילת המסוכנות נועדה להבטיח מפני חשש לפגיעה בביטחון הציבור ובקרבן העבירה, ובכלל זה פגיעה נפשית העשויה להיגרם לקרבן כתוצאה
משחרור הנאשם. בני משפחה קרובים המנצלים תמימותם של קטינים פוגעים בגופם ובנפשם ומהווים סכון ממשי ומיידי לקרוביהם. גם האמור בתסקיר שרות המבחן שולל תובנה מצד העורר לחומרת מעשיו.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד אמיר דהאן לעורר, עו"ד אביה גליקסברג למשיבה. 21.6.05).
ע.פ. 4082/05 - עידן סיניק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות דקירה בסכין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ושני נאשמים אחרים פגשו במתלונן. הנאשם 3 ביקש מהמתלונן להשתמש במכשיר הטלפון הסלולארי שלו. משהמתלונן ביקש לקבל את המכשיר חזרה, סירב להחזירו ויחד עם המערער החל להתרחק מהמקום. המתלונן ניסה לקחת את הפלאפון בחזרה, או אז תקפו המערער והנאשם 3 את המתלונן והכו אותו בכל גופו. לתקיפה הצטרף גם הנאשם 1. בשלב מסויים, במהלך התקיפה, הוציא המערער סכין ודקר את המתלונן בידו. בתסקיר מבחן שהוגש בפני ביהמ"ש המחוזי תוארו נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המערער, על רקע מותו לאחרונה של אביו ממחלת הסרטן. על רקע זה, המליץ שירות המבחן להעמיד את המערער במבחן למשך שנה ולגזור עליו עונש כזה שיאפשר את המשך השתלבותו בתהליך הטיפולי במסגרת צו המבחן. בית המשפט המחוזי לא קיבל את המלצת שירות המבחן, וגזר את דינו של המערער ל-20 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער עשה שימוש בסכין כנגד אדם אחר, שלא עשה לו דבר, אלא להיפך, נעתר לבקשת חברו ואפשר לו להשתמש בפלאפון שלו. משביקש המתלונן לקבל את הפלאפון שלו חזרה, התנפלו עליו המערער ושני הנאשמים האחרים, חבטו בגופו והכו בו. המערער לא הסתפק, בכך, שלף סכין ופצע באמצעותו את המתלונן. ביהמ"ש העליון התריע וחזר והתריע על תופעת הסכינאות שהשתרשה בקרב רבים, בכלל זה בני נוער וצעירים, העושים שימוש בסכין כדי לפתור סכסוכים. כך נקבע, כי "הסכינים למיניהם תפשו כיום את מקום החרבות... תופעה ממאירה זו מטילה על בתי-המשפט חובה למיגורה המוחלט, ודרכם של בתי המשפט להעלות תרומה ראויה היא - בין השאר - על דרך הטלתם של עונשים חמורים". מהצד האחר, על בית המשפט לשקול גם את נסיבותיו האישיות של המערער. בענייננו, אכן מדובר בנסיבות אישיות ומשפחתיות קשות. אולם בית המשפט המחוזי נתן לכך דעתו, ואף ציין, שאלמלא אותם שיקולים היה מחמיר בדינו של המערער. באיזון הכולל של השיקולים, אין מנוס במקרה זה, מליתן את מעמד הבכורה לשיקולי הגמול וההרתעה המתחייבים מהאינטרס הציבורי, על פני שיקולי השיקום של הנאשם.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד בני כץ למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 15.6.05).
בש"פ 4675/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד, כאשר אחת הראיות לכאורה הינה בדיקת .D.N.A של דם שנלקח מהנאשם בהיותו פצוע בבי"ח מבלי שיכול היה לתת הסכמה לבדיקה והיא נעשתה לפי צו ביהמ"ש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות ואיומים. במהלך ביצוע השוד ולאחר מאבק, במהלכו נדקר העורר, הוא ברח מן הדירה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. לטענת העורר הראייה היחידה הקיימת נגדו היא תוצאת בדיקת .D.N.A לפיה נמצאה התאמה בין דמו, ובין הדם שנמצא בזירה. ברם, לטענתו, בדיקת הדם ניטלה ממנו ללא הסכמתו, בניגוד לחוק, תוך פגיעה בכבודו ובפרטיותו. לפיכך
עוצמתה של ראיה זו פחותה. לאור חולשה זו של הראיות נגדו, נטען, ראוי לבחון חלופת מעצר. לטענת המשיבה ראיית ה-. D.N.Aאיננה הראיה היחידה בתיק, ודי בראיות הנוספות כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. באשר לראיית ה- .D.N.Aטוענת המשיבה כי מאחר ולא ניתן היה לקבל את הסכמתו של העורר לבדיקת הדם, בהיותו בניתוח, הניח בית המשפט קמא כי העורר מסרב לבדיקה, ועל-כן נתן צו המתיר לבצע בעורר חיפוש פנימי, ללא הסכמת האפוטרופוס על העורר. המשיבה מוסיפה, שיש לזקוף לחובתו של העורר גם את סירובו לבצע בדיקת דם נוספת. הערר נדחה.
חרף אי תחולתה בישראל של הדוקטרינה בדבר "פירות העץ המורעל", נקבע שגבייתה של ראייה בדרך פסולה, הגם שאינה פוגעת בקבילותה, עשויה להפחית ממשקלה. פגיעה חוקתית בזכויותיו של נאשם, אף עשויה לשמש כאחד השיקולים בנושא המעצר. בענייננו, הפגיעה בזכותו החוקתית של העורר, אם היא בכלל קיימת, קטנה ביותר. מסקנה זו מבוססת, בראש ובראשונה, על כך שנטילת בדיקת הדם, היינו ביצוע החיפוש הפנימי בעורר, אושרה על-ידי בית המשפט. על-פי סעיף 2 לחסד"פ (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), נטילת דם מחשוד היא פעולת חיפוש פנימי הדורשת את הסכמתו. כאשר החשוד הוא קטין, קובע סעיף 6 לחוק החיפוש כי הסכמתו טעונה גם הסכמת אפוטרופוסו. סעיף 7 לחוק החיפוש קובע כי מקום בו חשוד מסרב לחיפוש, רשאי בית המשפט להורות בצו על ביצוע חיפוש פנימי. צו כזה אכן ניתן במקרה שלפנינו, ובכך, לכאורה, הוכשרה הבדיקה. טענתו של ב"כ העורר, היא שצו בית משפט עשוי להכשיר חיפוש פנימי במקרה של סירוב לבצע את הבדיקה. אולם, במקרה שלפנינו, בהיות העורר מחוסר הכרה בעת הניתוח שבוצע בו, יש להביא בחשבון את האפשרות שהעורר היה מסכים לביצוע הבדיקה, ובהיותו של העורר קטין, לא ניתן היה לבצע את הבדיקה אלא בהסכמת אפוטרופסו. ברם, משבית המשפט יצא מההנחה היותר נוחה לעורר, לפיה יש לראותו כמי שמסרב לביצוע הבדיקה, קשה לראות איזו פגיעה נגרמה לעורר. לעניין זה יש להביא בחשבון גם את סירובו של העורר למסור דגימת דם בשלב מאוחר יותר, סירוב אשר עשוי, אם תפסל הבדיקה הנוכחית, "לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה".יתר על כן, כנגד העורר עומדות ראיות נוספות, שיש בהן כשלעצמן לקשור אותו לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
(בפני: השופט עדיאל. עו"ד גב' שרון קינן לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 20.6.05).
בש"פ 4901/05 - חמזה סלים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד, גניבה, תקיפה ואיומים, כאשר הנאשם שהיה משוחרר בערבות הפר את תנאי השחרור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע עבירות של שוד, גניבה, תקיפה ואיומים, ועם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה נעצר העורר עד תום ההליכים. לאחר קבלת תסקיר מבחן, שחרר בית המשפט המחוזי את העורר למעצר בית חלקי, במסגרתו הותר לו לצאת לעבודה בשעות היום. באחד הלילות, לאחר חצות, נתפס העורר כשהוא שוהה יחד עם שלושה אחרים ברכב בתל אביב. בעקבות זאת הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטה השחרור, ובית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כמו כן, הורה בית המשפט על חילוט הערבות בסך של 7,500 - אשר הופקדה כתנאי לשחרור. הערר נדחה.
המעשים המיוחסים לעורר הנם מעשים חמורים אשר מעידים על מסוכנותו. משהפר את תנאי מעצר הבית עומדת כנגדו עילת מעצר נוספת שאינה כפופה, בניגוד לעילות האחרות, לחובה לבחון חלופת מעצר. אכן, גם במקרים כאלו רשאי בית המשפט לבחון חלופת מעצר והוא אינו חייב להחזיר נאשם למעצר ממנו שוחרר בתנאים מגבילים,
אולם, ברוב המקרים הפרת תנאי השחרור משמיטה את הבסיס מתחת לאמון שניתן בנאשם. במקרה הנוכחי, צדק בית המשפט המחוזי כאשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בנסיבות העניין, אין גם הצדקה לבטל את חילוט הערבות.
(בפני: השופט עדיאל. עו"ד צח נצר לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 19.6.05).
בג"צ 6222/04 - הושנג יעקב משיאן נגד רשם העמותות ואח'
*דחיית עתירה להורות לרשם העמותות לפרק עמותה (העתירה נדחתה).
העותר מבקש להורות למשיב, להפעיל את סמכותו על-פי חוק העמותות, ולפעול לפירוק המשיבה 2, עמותת מנין צעירים - מרכז הרצליה (להלן - העמותה). ביום 8.2.01 פנה העותר למשיב וביקש כי זה יפעיל את סמכותו ויחקור את אופן ניהול ספריה וכספיה של העמותה, בשנים 1995-1999. ביום 27.2.01 נשלח לעמותה מכתב ובו דרישת המשיב לקבל מידע ומסמכים לשם בדיקת תלונת העותר. העמותה לא המציאה את המסמכים כנדרש, אלא לאחר עבור זמן. בסופו של דבר נתן המשיב לעמותה אישור ניהול תקין, ודחה את הבקשה למחוק את העמותה. העתירה נדחתה.
רוב המסמכים שדרש המשיב לצורך בדיקת ניהול העמותה, הומצאו לו על-ידה, אף כי היה זה בתום תקופה ניכרת בה התמהמהה העמותה מלעשות כן. על-פי האמור בתגובת המשיב, לאחר בחינת מסמכי העמותה ופעולתה בהווה, הוחלט כי יש להפסיק את ההליכים לפירוק וליתן לה אישור ניהול תקין. בנסיבות האמורות, נראה כי פירוק העמותה הינו אכן צעד מרחיק לכת. על כן, אין לומר שנפל פגם בשיקול דעתו של המשיב בהפסקת ההליכים לפירוק העמותה; וודאי לא נפל בהחלטתו פגם חמור במידה המצדיקה את התערבותו של בג"צ.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. העותר לעצמו, עו"ד ערן אטינגר למשיב. 15.6.05).
בש"פ 5566/05 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה בעבירות מין במשפחה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים באשמת ביצוע מספר רב של עבירות מין ואלימות בילדיו ובבתה של אשתו, (להלן: המתלוננת), קטינים כולם, במספר רב של הזדמנויות. המעשים המיוחסים למשיב מעוררים שאט נפש וחלחלה. לאחר שנודע למשיב בחודש אפריל 2002 כי המעשים שביצע במתלוננת ובאחד מילדיו נודעו לרשויות, ולאחר שנודע לו כי צפוי לו מאסר ארוך, יצא את הארץ וחזר ארצה בחודש אפריל 2005. משהוגש כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי הורה על קבלת תסקיר מעצר. שירות המבחן בחן חלופת מעצר במסגרת מוסדות "מגדל אור" במגדל העמק וסבר כי חלופה זו עשויה ליתן מענה לצורך הפקוח על המשיב, אך נוכח החשש מכך ששחרורו לחלופת מעצר יגרום לפגיעה נפשית בילדיו, עמדת שירות המבחן היתה שלא להמליץ על שחרור המשיב. בית המשפט המחוזי החליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
המעשים המיוחסים למשיב, בחלקם הוא מודה, מפליגים בחומרתם וככלל מצביעים הם על סיכון הנשקף משחרורו. המשיב, כך נטען, עשה את ילדיו, ובפרט את המתלוננת, כלי זמין לדחפיו המיניים. כך, משך שנים. נפשם חרדה מהאפשרות שיצור עימם קשר שנית. מעשים מעין אלה, כשהם נתמכים בתשתית ראייתית לכאורית, מצביעים על מסוכנותו של המשיב לא רק לילדיו שלו אלא לכלל ציבור הקטינים ומצדיקים הם מעצר עד תום ההליכים. על אלה נוסף החשש הממשי לפגיעה בשלומם הנפשי של המתלוננת וילדיו
האחרים של המשיב. בצדם של אלה קיים גם החשש מפני הימלטותו מהדין של המשיב. כל אלה יחדיו, הגם שדי היה בכל אחד מהם, מוליכים לידי מסקנה כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב, לא ניתן להפיגה על דרך של חלופת מעצר.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד גב' גלי פילובסקי לעוררת, עו"ד אלי כץ למשיב. 17.6.05).
רע"א 11889/04 - חליל בן מוחמד אזברגה ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד לפינוי מקרקעין של המינהל בדרום (הבקשה נדחתה).
המבקשים מחזיקים במקרקעין מוסדרים בשטח של כארבעים דונמים בקרבת ערד. המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בבאר שבע נגד המבקשים לסילוק יד מן המקרקעין. בקשה לרשות להתגונן שהגישו המבקשים נדחתה ע"י ביהמ"ש שקבע כי המבקשים לא הראו הגנה לכאורה כנגד התביעה, ולבסוף ניתן פסק דין שהורה על פינוי המבקשים מן המקרקעין. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי ועם הגשת הערעור הגישו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בית המשפט דחה את הבקשה בקבעו, כי סיכויי קבלת הערעור אינם גבוהים, כי המדובר במקרקעי המדינה שאין לרכוש בהם קניין, וכי לא הוכח שביצוע פסק הדין יכביד בצורה חריגה על החייב בדין, אשר עולה על מידת ההכבדה על הזוכה בדין אם יעוכב פסק הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבקשה לעיכוב ביצוע נשקלים, ראשית, סיכויי הערעור, ושנית, מאזן הנוחות והיכולת להשיב מצב לקדמותו. ככלל, יש לבצע את פסק הדין. כשהמדובר בפינוי מקרקעין, ננקטת מטבע הדברים זהירות ורגישות, מטעמים אנושיים, במיוחד כשהמדובר במקום מגורים. אך לא כך כשמדובר בסיכויים קלושים ובהימשכותו של נזק לצד שכנגד, וכשהזוכה בתיק הוא גוף ציבורי שיהא בידו להשיב מצב לקדמותו בעין או בפיצוי. אשר לסיכויי הערעור, אין לומר כי הם גבוהים. מדובר במי שנכנסו לקרקע מדינה וטענותיהם בדבר הבטחות המינהל שיישארו בקרקעות לא אוששו כבעלות משקל משפטי; חלקם, למצער, קיבלו פיצויים פעם אחת מן המדינה בעבור הקרקעות ומגרשים נוספים, והם או חלקם גם שבו והקימו בשטח אהלים, צריפים וסככות לאחר ראשיתם של ההליכים המשפטיים. באשר למאזן הנוחות, לכל היותר, אם יזכו המבקשים בערעור, ניתנים הדברים להשבה, ואין חשש שהמשיבה, המדינה, לא תוכל לעמוד בכך.
(בפני: השופט רובינשטיין. 15.6.05).
ע.פ. 1056/05 + 1055/05 + 1054/05 + 990/05 + 494/05 - רסול קובטוב ואח' נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירה של הריגה תוך כדי קטטה (ערעורים וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
בתאריך 15.5.04, בשעות אחר-הצהריים, הגיעו ארבעת המערערים לביתו של המנוח, ויקטור ליידרמן בחולון. במקום התפתחה תגרה, שבמהלכה תקף המנוח את אחד המערערים במכה בפניו, ובעקבות כך החלו המערערים, בעלי הכשרה בצורות לחימה שונות, להכות את המנוח עד שנפל. בעקבות התגרה, הוזעקו שוטרים למקום, הם לא הצליחו לאתר את התוקפים, והציעו למנוח להגיע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. זמן לא רב לאחר מכן יצא המנוח מביתו, ובדרכו למשטרה, הבחין בשלושת המערערים הראשונים וניגש לשוחח עימם. עד מהרה הפכה השיחה לחילופי מהלומות. ארבעת המערערים הפילו את המנוח והחלו בועטים בעיקר בראשו. המנוח הובהל לבית חולים, נותח ונפטר כתוצאה מהחבלות שנגרמו לו. המערערים הועמדו לדין באשמת ביצועה של עבירה הריגה, הודו והורשעו. ביהמ"ש המחוזי גזר לשלושה מהמערערים, שהשתתפו גם בתקיפה הראשונה, 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי ולנאשם הרביעי, שהשתתף רק בתקיפה השניה,
גזר 4 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. ערעור המערערים על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
האירועים האלימים בהם עוסקים הערעורים שבפנינו ותוצאתם הקשה, היו תולדה של ניסיון שלושת המערערים הראשונים לכפות על המנוח לאפשר את קיומו של מפגש בין בתה של בת-זוגו, קטינה שהיתה בת 14 שנים בלבד, עם המערער רסול קובטוב, שאותה עת היה בן 23. משעמד המנוח בסירובו לאפשר את המפגש, התפתחה אותה תגרה. אכן, המעשה של המנוח שהלם בפרצופו של רסול לא היה ראוי, אולם תגובתם האלימה של שלושת המערערים באותו שלב של האירועים, ובעיקר בשלב השני, הינה תגובה חריגה וחריפה בחומרתה. מסקנה זו מתחייבת מכך שמדובר בחבורה שכל אחד מיחידיה הנו בעל הכשרה בתורות לחימה, ושכולם חברו יחד כדי להפליא את מכותיהם בקרבן חסר ישע. גם לאחר שהוא נפל שדוד לא נתקררה דעתם, והם הוסיפו לבעוט בראשו כשהיה ברור להם שלא נשקפת עוד ממנו סכנה. על פרץ כזה של אלימות חסרת-מעצורים, יש להגיב בתגובה עונשית קשה, במיוחד לנוכח האלימות הגואה בחברה הישראלית. נקודת המוצא הראוייה לקציבת עונשם של אלה החוטאים בעבריינות קשה, היא העונש המירבי אותו קבע המחוקק, וממנו מפחיתים ככל שיתחייב מנסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירות העבירה, וכיוצא באלה שיקולים. בהתחשב בהלכה שבית משפט שלערעור אינו ממצה את הדין עם נאשם, כפי שאולי היה נוהג לו ישב כערכאה ראשונה, ייגזרו על המערערים העונשים הבאים: שלושת המערערים שהשתתפו בשתי התקיפות ישאו בעונש של 11 שנים מאסר בפועל ומאסרו של המערער הרביעי יעמוד על חמש שנים וחצי. כמו כן ישא כל אחד מארבעת המערערים שנתיים מאסר על-תנאי.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יעקב שקלאר, קטי צווטקוב, יעקב מרגולוב ולירן פרידלנד למערערים, עו"ד גב' ענת חולתא למדינה. 15.6.05).
בש"פ 4812/05 - עיסאם זחלאקה נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח או הריגה, כשמדובר במי שירה בשודד, באקדחו של השודד, ולא ברורות עדיין הנסיבות של היריות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
ביום 17.3.05 עבד העורר בחנות תכשיטים כאשר לחנות הגיע המנוח במטרה לשדוד תכשיטים מהחנות. המנוח קשר את העורר לכסא ולקח מספר רב של תכשיטים. בשלב זה, פנה המנוח אל העורר וביקש ממנו את מפתחות היציאה של החנות אשר לה דלת יציאה פנימית לתוך לובי מזכוכית (להלן - הלובי) ודלת יציאה חיצונית מהלובי אל הרחוב. העורר, כך נטען, החליט בשלב זה לרצוח את המנוח, הצביע על מפתח ואמר לשודד כי זהו המפתח לדלת החיצונית בעוד שלמעשה המפתח היה של הדלת הפנימית, וזאת במטרה ללכוד את המנוח בין שתי דלתות החנות. משפתח המנוח את הדלת הפנימית, השתחרר העורר מהכסא, נטל אקדח אותו הוא החזיק שלא ברישיון והחל יורה לכיוון המנוח. המנוח החל חוזר לכיוון הדלת הפנימית ונפצע בידו מן הירי. בשלב זה, נטל העורר את אקדחו של המנוח, הצמיד אותו אל מצחו, ירה בו והרגו. העורר הואשם בעבירת רצח בכוונה תחילה והמדינה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. בית משפט המחוזי קיבל את הבקשה והערר נתקבל.
הירייה הקטלנית בוצעה מטווח מגע. משכך, יש לשלול את הסברה שהעלה העורר כי היריות שבוצעו בתחילה הן אלו שגרמו למותו של המנוח. השאלה היא בנסיבות אלו מתקיימים יסודותיה של עבירת הרצח. קיימת אי בהירות באשר להתרחשויות בסמוך לביצוע הירי הקטלני, ולא מן הנמנע שהירי בוצע בלחץ האירועים, ייתכן אף שתוך כדי מאבק עם השודד. נסיבות כאלו, עשויות לשלול כוונה מוקדמת מצד העורר לגרום למותו של המנוח. על כן, ספק אם בחומר הראיות קיימות ראיות לכאורה די הצורך
להוכחת עבירת הרצח. אלא שדי בראיות הקיימות כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית לשם הוכחת עבירת ההריגה. אך עדיין שאלה היא, האם ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר בדרך של חלופת מעצר. יש להביא בחשבון את נסיבותיו המאוד מיוחדות של האירוע שהתרחש כאשר העורר נקלע למעשה שוד, כששודד חמוש איים עליו בנשק חם, שדד ממנו תכשיטים, קשר אותו ולאחר שלא הצליח לצאת מהחנות שב לעברו כשאקדח בידו. מדובר באדם כבן 40 שנה, העובד לפרנסתו ללא כל עבר פלילי, שימש בעברו מתנדב במגן דוד אדום וקיים כל חייו אורח חיים נורמטיבי. בנסיבות אלו, החשש כי העורר יחזור על מעשיו, אם ישוחרר לחלופת מעצר, קטן ביותר, וניתן להפיגו בחלופת מעצר.
(בפני: השופט עדיאל. עו"ד צבי אבנון לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 20.6.05).
בש"פ 4903/05 - עמנואל אלייב נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים, בעבירה על דקירות סכין בקטטה, כאשר העצור מעלה טענת הגנה עצמית העשוייה להתקבל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. מעובדות כתב האישום עולה כי במהלך משחק בכדור איים העורר על נאשם 2 בסכין בשל דבר מה בכך. נאשם 2 רץ לביתו והזעיק לעזרתו את אחיו, הנאשם 3, והעורר עלה לבית חבריו הסמוך למקום. הנאשמים 2 ו - 3 (להלן: האחים אראמי) הצטיידו בסכינים ועשו דרכם במהירות חזרה למקום הימצאו של העורר בבית חבריו. הלה ירד לקראתם כשהוא נושא סכין. התפתחה קטטה אלימה, במהלכה נגרמו לעורר ולאחים אראמי חבלות חמורות כתוצאה מדקירות הדדיות, והם אושפזו בבית החולים לקבלת טיפול רפואי. עם הגשת כתב האישום נגד העורר והאחים אראמי הורה ביהמ"ש על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
בחומר החקירה קיימות ראיות די הצורך המסבכות את העורר בדקירתם של האחים אראמי באמצעות סכין שנשא. עם זאת, יש לתת את הדעת גם לטענת ההגנה העצמית שמעלה העורר. טענת ההגנה העצמית לא נסתרה בשלב זה, ולא ניתן לשלול את האפשרות שתתקבל ע"י ביהמ"ש בעקבות שמיעת הראיות. בנסיבות אלו, ראוי לבחון חלופת מעצר בעניינו. זאת, גם בהתחשב בעברו הנקי ואורח חייו הנורמטיבי עובר לביצוע המעשים המיוחסים לו.
(בפני: השופט עדיאל. עו"ד שחר חצרוני לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 20.6.05).
רע"א 9493/04 - עו"ד יורן קפון נגד מדינת ישראל ואח'
*דרישת בקשה להחזר אגרה, כאשר כבר התקיימה ישיבת קדם משפט, וכאשר לאחר הליכי גישור, ניתן פס"ד על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעה על סך 8,000,000 מליון ש"ח נגד חברת ביטוח. בטרם נתקיימה ישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק, ובהמלצת ביהמ"ש, הודיעו הצדדים על נכונותם להעביר את התיק להליך גישור. במסגרת ההליך התקיימו חמש ישיבות גישור, שבסיומן, הודיעו הצדדים כי הגישור לא צלח. בישיבת קדם משפט בפני הרשם, שבו הצדדים והודיעו על כשלון הגישור. ביהמ"ש הציע להם כי העניין יוכרע בפסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, והצדדים קיבלו את ההצעה, בכפוף לשמיעת עדותו של עד אחד וטיעוני הצדדים לגביה. לאחר העדת העד וטיעוני הצדדים, ניתן פסק דינו של ביהמ"ש, אשר סיים את המחלוקת על בסיס טענות הצדדים. משניתן פסה"ד, הגיש המבקש בקשה להחזר אגרה, לאור הליך הגישור ובטענה חלופית לפיה לא נערכה ישיבת קדם משפט ראשונה. הרשם דחה את הבקשה בקבעו כי הליך הגישור לא הסתיים בהסכם מחוץ לכותלי ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי, דחה את הערעור בקבעו
שההליך לא הסתיים בפשרה בטרם התקיימה ישיבת קדם המשפט הראשונה, ואף לא הסתיים בבוררות או פישור כמשמעם בסעיף 79ג לחוק בתי המשפט. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 15 לתקנות בית משפט (אגרות), מורה לאמור: "(א) הסתיים הליך בפשרה או בוטל או נמחק... הכל לא יאוחר מישיבת קדם המשפט הראשונה, תוחזר האגרה ששולמה, בניכוי הסכום הנקוב בפרטים... (ב) בית משפט רשאי להורות על החזרת האגרה אם הסכסוך הנדון בהליך הועבר להכרעה בבוררות או הסתיים בהסדר פישור כמשמעותו בסעיף 79ג לחוק". תקנה 15(א) אינה חלה על ענייננו, הן משום שההליך הסתיים לאחר ישיבת קדם המשפט הראשונה, והן משום שלא ניתן לומר על ההליך כי הוא "הסתיים בפשרה", שכן הוא נסתיים בפסק דין על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. אף תקנה 15(ב) אינה חלה בענייננו. לפי תקנה זו, רשאי בית המשפט, לפי שיקול דעתו, להורות על החזרת האגרה אם הסכסוך הנדון בהליך "הסתיים בהסדר פישור". אף אם נכונה טענת המבקש כי הליך הגישור תרם באופן משמעותי להקטנת הפער בין הצדדים, הרי לא ניתן לומר כי הסכסוך הסתיים בהסדר, מקום בו לאחר תום הליך הגישור נדרש בית המשפט להכריע בסכסוך.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד משה קפלנסקי למבקש. 16.6.05).
ע.פ. 610/05 - מהרן איברהים נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על חומרת העונש, כאשר ביהמ"ש גזר 4 חדשי מאסר "שירוצו לאחר שהנאשם ישוחרר ממעצר או מאסר שיושת עליו" בגין כתב אישום אחר אשר ביחס אליו נמצא הנאשם במעצר (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות שוד, גניבה ותקיפה לשם גניבה וביהמ"ש המחוזי הטיל עליו 4 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו "החל מיום שחרורו מהמעצר או מהמאסר שיושת עליו (אם יושת) בגין העבירות נשוא כתב האישום בגינו הוא נתון במעצר עד תום ההליכים". בשעה שנגזר הדין - 7.12.04 - היה המערער עצור עד תום ההליכים בעבירות אחרות, שבהן הודה לימים. הוא נדון באותו תיק למאסר בפועל של 20 חודש ומאסר על תנאי. בערעור דנא נטען כי על פי סעיף 43 לחוק העונשין, על תקופת המאסר להיחשב מיום הקראת גזר הדין, ובמקרה דנן 7.12.04, משלא נאמר אחרת; הוראת גזר הדין התולה את המועד בסיום המעצר או המאסר בתיק האחר, מאריכה את מאסרו של המערער, לשיטתו, שכן לא ניתן לו סיכוי לחפיפת עונשו בשני התיקים על פי סעיף 45(ב) לחוק העונשין. הערעור נדחה.
ניתן להבין, במישור המהותי-ערכי, את גישת ביהמ"ש קמא, אשר משאישר את ההסדר המקל, לא ראה לנכון לפתוח פתח לכך שהעונש של ארבעת חודשי המאסר לא ירוצה כנתינתו. עם זאת, במישור המשפטי כשלעצמו, ואף אם בפירוש דווקני של סעיפים 43 ו- 44 לחוק העונשין ניתן לומר כי גם קביעת מועד "גמיש" מן הסוג שננקט כאן, באה בגדרי הסעיפים, נראה כי היה ראוי לנהוג לפי הסעיפים הללו ולקבוע מועד ספציפי נקוב לתחילת ריצוי העונש. הדעת נותנת, כי במקרה דנן, נוכח סוג העבירות וחומרתן והעונשים שהוטלו, היה סיכוי מסתבר וראוי לקביעה של הצטברות בענישה. עתה מצויים אנו לאחר שנגזר הדין בבימ"ש השלום, הנמנה מיום מעצרו של המערער (27.9.04), ועליו לשאת בעונשו בתיק דנא במצטבר לעונש שהוטל בבימ"ש השלום. בימ"ש השלום נתן לבו לתיק זה בגזרו את הדין בתיק האחר, ועל פני הדברים, לא החמיר עמו אף שם. לכן אין מקום - אף אם היה ראוי שביהמ"ש קמא יקבע מועד ספציפי לריצוי העונש - להקל בעונשו של המערער באופן שירוצה בחופף עם העונש שנגזר בבימ"ש השלום.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מחמוד רבאח למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 15.6.05).