תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 5

ע.א. 6253/03 - איתן זלמנסון ואח' נגד שרה הרמן ואח'

המועד בו מתחיל מירוץ התיישנות. פרשנות הסכם(מחוזי ת"א - בה"מ 1330/00 - הערעור נתקבל).

א. השופט ג'ובראן: בני הזוג חנה ויעקב זלמנסון ז"ל היו בעלי זכויות חכירה במשק חקלאי, בכפר מל"ל, אשר כלל בית מגורים (חלקה 18) ושטח נוסף לעיבוד חקלאי (חלקה 38). בנוסף היו להם זכויות, כחברי המושב, בקרקע חקלאית, בה מחזיק המושב כחוכר. יורשיהם הם שתי המשיבות ואביו של המערער שנפטר. על-פי תנאי שטרי החכירה המקוריים של החלקות ועל-פי הדין ניתן היה "להוריש" נכסים אלה לאחד היורשים בלבד (בן ממשיך). במצב דברים זה הגיעו שלושת היורשים להסכם לפיו קיבל המערער את זכויות החכירה בחלקות תמורת סכום כסף ששולם למשיבות. המחלוקות החלו לאחר שהתברר למשיבות, כי חלק מהקרקעות החקלאיות של המושב הופשרו לבנייה וערכן עלה. המשיבות תבעו את זכויותיהן או חלקן ברווחים הצפויים וביססו את זכותן על הוראות ההסכם לאמר: "אשר ל"חלקה" [חלקה 38] אם... ישונה יעודה... [אנו] נשלם לכן... סך 2/3 מהשבחת החלקה...". לטענתן הן זכאיות לקבל 2/3 משווי הזכויות של אמן בקרקעות המושב. המערערים טענו, כי בהסכם שנחתם התכוונו המשיבות לוותר או למכור את כל זכויותיהן כיורשות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה לגופה ודחה גם טענת התיישנות שהעלו המערערים. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההתיישנות וקבע, שמרוץ ההתיישנות מתחיל עם שינוי היעוד של קרקעות המושב, וטרם חלפה תקופת ההתיישנות. בקביעתו זו של ביהמ"ש, למעשה, נעוצה הנחתו, כי המשיבות לא ידעו על זכויותיהן בקרקעות באגודה. אין לקבל הנחה זו. אף אם נעלם מעיני המשיבות דבר קיומן של הזכויות הנובעות מחברות באגודה, אין אי ידיעתן נעוצה אלא בסיבות התלויות בהן, שלא בדקו את הנושא. מועד חתימת ההסכם בין הצדדים - 10.10.82 - הוא המועד בו נולדה עילת התביעה. בנסיבות אלה, חלפה תקופת ההתיישנות. די בכך כדי לדחות את התביעה.
ג. גם באשר לפרשנות ההסכם - הדין עם המערערים. בהסכם מדובר על פיצוי המשיבות אם יושבחו שתי החלקות שננקבו בו. ההסכם שותק בכל הנוגע לזכויות המשיבות בחלוקת רווחי ההשבחה העתידיים לגבי קרקעות האגודה השיתופית. בית-המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי יש לקבל את טענת המשיבות, לפיה היעדר התייחסות לנושא זה נובע מאי ידיעתם של שני הצדדים, כי זכות החברות באגודה השיתופית מקנה להם זכויות בקרקעות הרשומות על שמה. בית-המשפט המחוזי למד מן השתיקה את הלאו, כלומר, הסדר שלילי. אלא, שבענייננו קיים פס"ד קודם המתייחס להסכם, בהתדיינות הצדדים עם רשויות מס שבח. ביהמ"ש קבע שם כי לא היתה בהסכם הנדון הענקת זכויות שיש למשיבות בחכירה, אלא הסרת מכשול שעמד בפני המערער לזכות בחכירה כיורש. העובדה שההסכם לא כלל כל תניה ביחס לזכויות המנוחה באגודה השיתופית, מלמדת כי המשיבות למעשה ויתרו על כל זכות שהיתה מוקנית למנוחה מכוח חברותה באגודה השיתופית, ולחילופין "ישנו" על זכויותיהן.
ד. השופטת פרוקצ'יה: בלא צורך להידרש במישרין לשאלה אם דין טענת ההתיישנות שהעלו המערערים להתקבל בהליך זה, יש לקבל את הערעור על יסוד פרשנות ההסכם. פרשנותו הראוייה של ההסכם בין הצדדים על פי אומד דעתם משקף הסדר שלילי לגבי זכויות המשיבות לחלק היחסי בזכויות המורישה בנכסי האגודה, והוא מגביל עצמו לחלקות שהוחזקו באופן בלעדי בידיה.
ה. השופטת ארבל: מסכימה עם הערותיה של השופטת פרוקצ'יה.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גב' ארבל, ג'ובראן. עו"ד אורי מזור למערערים, עו"ד אלי וולצקי למשיבות. 27.6.05).

ע.פ. 10946/03 - ראוף עיסא נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 10946/03 - "הפליליות הכפולה" הנדרשת לפי חוק ההסגרה. *האם ניתן להתייחס לעובדות בקשת הסגרה והראיות המצורפות לה כדי לקבוע אם מעשי המבוקש מהווים עבירה בישראל, או רק לעובדות כתב האישום שהוגש נגד המבוקש. *האם קיימת בישראל עבירה של קשירת קשר לסייע לייצור (מחוזי י-ם - ב.ש. 4656/03 - הערעור נדחה).
א. נגד המערער הוגש בבימ"ש בארה"ב כתב אישום המייחס לו עבירה של קשירת קשר לסייע לייצור סם מתאמפטאמין שהוא סם מסוכן (להלן: "הסם") לפי פקודת הסמים, (להלן: "העבירה הראשונה"). כמו כן מיוחסת לו עבירה של קשירת קשר להחזקת חומר המשמש לטיפול בנזלת (להלן: "החומר") - ביודעו כי חומר כימי זה ישמש לייצור הסם (להלן: "העבירה השנייה"). ארה"ב הגישה לישראל בקשת הסגרה נגד המערער. לפי האמנה, שבין שתי המדינות, עבירות על דיני הסמים, לרבות נסיון או קשירת קשר לעבור אותן, הן עבירות בנות הסגרה, אם העונש בגינן הוא מאסר לתקופה העולה על 3 שנים (להלן: "עבירות הסגרה"). היועהמ"ש הגיש עתירה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, להכריז על המערער בר הסגרה.
ב. במוקד הדיון עמדה השאלה אם יש לבחון את הפליליות הכפולה הנדרשת לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה ("... עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה"), רק על פי העובדות המיוחסות למערער בכתב האישום, או שבוחנים אותה גם על פי עובדות נוספות המיוחסות לו בבקשת ההסגרה ובחומר הראיות המצורף לה, (להלן: "השאלה הראשונה"). השאלה הבאה היא אם מעשיו של המערער הם עבירה פלילית לפי חוקי מדינת ישראל, (להלן: "השאלה השנייה"). לענין השאלה הראשונה קבע ביהמ"ש המחוזי ש"יש לבחון את מהות מעשיו של המבוקש... ולא את מהות פרטי האישום". לענין השאלה השניה קבע, שבחינת אותן עובדות מלמדת כי מעשיו של המערער הם לכאורה בגדר עבירה של קשירת קשר לייצור סם, שהיא עבירה בישראל. מכיוון שכך הכריז ביהמ"ש על המערער בר הסגרה בשל העבירה הראשונה. עוד הכריז עליו בר הסגרה גם בשל העבירה השנייה, הואיל ולפי סעיף 2(ב) לחוק ההסגרה "הוכרז אדם בר-הסגרה בשל עבירת הסגרה אחת לפחות, ניתן להסגירו גם בשל עבירה שאינה עבירת הסגרה". הערעור נדחה בכל הנוגע להסגרה בשל העבירה הראשונה ונתקבל בכל הנוגע להסגרה בשל העבירה השניה.
ג. השופט טירקל: באשר לפליליות הכפולה - לפי המקובל, מתקיימת פליליות כפולה כאשר המעשה המיוחס למי שהסגרתו מבוקשת היא עבירה גם בישראל, אפילו אין העבירה זהה בכל יסודותיה לעבירה שעל פיה הואשם במדינה המבקשת את הסגרתו. השאלה היא אם יש לבחון את "המעשה המיוחס למבוקש" במדינה המבקשת רק על פי העובדות המיוחסות לו בכתב האישום, או שבוחנים אותו גם על פי עובדות נוספות המיוחסות לו בבקשת ההסגרה ובחומר הראיות המצורף לה.
ד. אשר לעבירה הראשונה שבכתב האישום - קשירת קשר לסייע לייצור סם - יש מקום לטענה שזאת אינה עבירה בישראל, משום שמדובר בגזירה כפולה של אחריות פלילית; דהיינו, צורה נגזרת של עבירה - עבירת קשר - המולבשת על צורה נגזרת אחרת של עבירה - סיוע. אולם, המעשים המיוחסים למערער בבקשת ההסגרה ובחומר הראיות המצורף לה, באים בישראל בגדר עבירה של קשירת קשר לייצור סם, ולאו דווקא לסיוע לייצור סם. עמדתו של הנשיא ברק בחוות דעתו, להלן, שלפיה "אין מניעה להכיר בקיומה במשפט הישראלי של עבירת קשירת קשר לסיוע לייצור סם מסוכן" - קביעה שלא נעשתה עד היום במשפט הישראלי - היא פרישה רחבה מדי של עבירת קשירת הקשר, אפילו מתחשבים בכך שלפנינו בקשת הסגרה ולא אישום פלילי רגיל. ספק אם הרחבה כזאת ראוי שתיעשה בדרך של פסיקה.
ה. משהכריז ביהמ"ש המחוזי על המערער בר הסגרה בשל העבירה הראשונה רשאי היה, לכאורה, להסגירו גם בשל העבירה השנייה - אף על פי שאינה עבירת הסגרה כשלעצמה, כאמור, ברם, ה"עבירה הנגררת" אמנם אינה צריכה להיות "עבירת הסגרה", אך "עבירה סתם" בישראל צריכה היא להיות. בית המשפט המחוזי לא דן ולא הכריע בשאלה אם המעשים שבגדר העבירה השנייה הם עבירה כלשהי בישראל. מכיוון שכך, לא היה רשאי להכריז על המערער בר הסגרה בגין העבירה השנייה.
ו. הנשיא ברק: מסכים למסקנה האופרטיבית אליה הגיע השופט טירקל, אך לא מנימוקיו. החלטתן של רשויות התביעה של ארצות-הברית היתה להעמיד את המערער לדין בגין עבירה של קשירת קשר לסיוע לייצור סם מסוכן, ולא בעבירה העיקרית של קשירת קשר לייצור עצמו. תיתכן הטענה כי מדינת ישראל אינה רשאית "לתרום" עבירה חמורה יותר, לצורך מימוש ההסגרה, מזו שהמבקש הואשם בה. מכל מקום, אין צורך להידרש לסוגיה זו, ו אף לא לשאלת ההסתייעות במידע החורג מעובדות כתב האישום. זאת, משום שבישראל מוכרת עבירה של "קשירת קשר לסיוע לייצור סם מסוכן", ועבירה זו אינה "עבירה נגזרת", אלא עבירה מושלמת כשלעצמה. במצב זה מתקיימת במלואה, לעניין אותה עבירה, דרישת "הפליליות הכפולה", העושה את המערער בר-הסגרה. עבירת הקשר היא עבירה שלמה ועצמאית. קיומה של עבירת הקשר אינו תלוי בהתקיימות המעשית של העבירה שלשמה נקשר הקשר. בית המשפט העליון, ביכר בפסיקה עקבית לאורך השנים, את הגישה לפיה עבירת הקשר היא עבירה "מושלמת", ואיננה עבירה "נגזרת". אין הצדקה לסטות מהלכה מושרשת זו.
ז. על רקע זה קמה ועולה השאלה, האם העבירה של קשירת קשר חלה אף על קשירת קשר לביצוע "סיוע" למעשה עבירה. התשובה היא חיובית. אין מניעה עקרונית - בין מבחינת לשון ההוראה בסעיף 499 הדן בעבירה של קשירת קשר, ובין מבחינת תכליתה - להכיר בעבירה של קשירת קשר לסיוע לייצור סם מסוכן. מן האמור עולה, כי העבירה הראשונה המיוחסת למערער בכתב האישום מקיימת את דרישת הפליליות הכפולה הקבועה בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה. אשר לעבירה השנייה בה הואשם המערער - מסכים לקביעתו השופט טירקל, כי בית המשפט לא היה רשאי להכריז על המערער בר-הסגרה לעניין עבירה זו, מן הטעמים שפורטו בפסק דינו.
ח. השופטת חיות: מצטרפת למסקנה האמורה מן הטעמים שפירט הנשיא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. עוה"ד יאיר גולן ונחשון שוחט למערער, עו"ד יובל ששון למשיבה. 23.6.05).

ע.פ. 7564/04 + 7126/04 - אחמד גדיר ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות בנסיבות חמורות וגרימת חבלה. *הקלה בעונש בעבירות אלימות בהתחשב בנסיבות האירוע, נסיבות אישיות ועריכת סולחה(מחוזי חיפה - ת.פ. 195/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות).
א. המערער הראשון וארבעת בניו, המערערים האחרים, הועמדו לדין באשמת מעורבות באירועים אלימים שהתרחשו בביר אלמכסור, בעקבות סכסוך ממושך בין משפחת המערערים למשפחת אחיו של המערער (להלן: המתלוננים). האירועים החלו ביידוי אבנים לעבר רכב בו נסעו אחדים מהמתלוננים, והם נמשכו בהתפרעות קשה בביתם. המערערים פרצו לדירה בה שהו המתלוננים, וביניהם תינוקת שהיתה אותה עת בת שנתיים, תוך שהם מנפצים את חלונות הבית, זרעו הרס בתוך הבית, והכו את כל מי שנקרה בדרכם, ובכללם את התינוקת שעל ראשה הונחתה מכת אלה. ביהמ"ש הרשיעם בעבירות של התפרצות בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והיזק בזדון. בעקבות ההרשעה הוגשו לביהמ"ש תסקירים שנערכו על ידי שירות המבחן, וכן נשמעו עדויות מפיהם
של אנשי ציבור שדיברו בשבחם של חלק מהמערערים. בסופו של יום, גזר בית המשפט למערערים עונשים של 7-8 חודשי מאסר, וכן מאסרים על-תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט לוי: הכרעת דינו של בימ"ש קמא היא הכרעה הנסמכת על ממצאים שבעובדה, וכידוע, הלכה היא שבימ"ש שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים מסוג זה, באשר הם מושתתים, בעיקרם, על התרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנותם של העדים המופיעים בפניה. נימוקי הערעור לא שכנעו כי יש לסטות מהלכה זו במקרה הנוכחי.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - האלימות בה נהגו המערערים בקרבנותיהם, וביניהם ילדים, היתה קשה, ובנסיבות רגילות היו מחייבים ענישה מכבידה. מאידך, מדובר בסכסוך בין קרובי משפחה, חלקם מדרגה ראשונה, הנמשך שנים רבות, ואפשר שהאירוע האחרון וההליכים שנפתחו בגינו, נתנו לכל להבין כי אין תחליף לדרך הפיוס וההשלמה. לפיכך, נרתמו נכבדים רבים בניסיון להביא את הצדדים הניצים להידברות, ונראה כי מאמציהם נשאו פרי, כפי שעולה מהסכם הסולחה שנחתם בחודש יוני 2004. זאת ועוד, מאז התרחשו האירועים האלימים בשנת 1999, חלפו כחמש שנים וחצי, במהלכן לא התרחשו אירועים דומים. בנוסף, שירות המבחן, ממליץ אף הוא, להסתפק בעונש מאסר בו יוכלו המערערים לשאת בעבודות שירות. לפיכך, יועמד עונש המאסר על 6 חודשים, והממונה על עבודות השירות יגיש חוות דעתו ביחס לכל אחד מהמערערים אם להורות על ביצוע המאסר בעבודות שירות.
ד. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): יש בוודאי אינטרס ציבורי בהבאת שלום בין בני משפחה ניצים ובאישוש הסולחה שהושגה עם המתלוננים באורח שיועיל ליציבות בעתיד. ואולם, בכף המאזניים מנגד מונחים השיקולים שעמדו ביסוד גזר דינו של בית המשפט קמא, שאיזן היטב את הנדרש. יש להביא בחשבון את הרתעת הרבים ולאותת לכולי עלמא, כי אלימות קשה, עונשה צריך להיות בהתאם. נוכח האמור, אין להתערב בעונש שגזר בית המשפט קמא על המערערים 2-5. ואשר למערער 1, גם בית המשפט קמא הקל עמו במעט לעומת בניו; ובעניינו, אכן לא בלב קל, אפשר להעמיד את העונש על מאסר של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות. הטעם העיקרי לכך, הוא שירותו רב השנים לבטחון המדינה כקצין גששים בגבולות, שתרם להצלת חיים, ותרומתו לעדה הבדואית, בנוסף לגילו (60).

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. עו"ד חנא בולוס למערערים, עו"ד אסף רוזנברג למשיבה. 27.6.05).

ע.פ. 217/04 - חאפז אלקורעאן נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 217/04 - הרשעה בביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 33(2) לחוק העונשין, עקב נסיעה פרועה במסלול נגדי וחציית רמזורים באור אדום. *הרשעה בעבירה של חבלה במזיד בנתיב תחבורה, עקב התנגשות בניידת משטרה תוך נסיעה פרועה בניגוד לחוק. *היסוד (מחוזי ב"ש - ת.פ. 8058/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער נהג ברכב באזור העיר באר-שבע, התקרב לצומת במהירות, תוך שהוא נוסע במסלול הנגדי, חצה את הצומת בניגוד לרמזור אדום ופגע בניידת משטרה שהיתה במקום. לאחר שפגע בניידת, המשיך בנסיעתו בנתיב הנסיעה הנגדי, כשהוא גורם לנהגי כלי הרכב האחרים בכביש לסטות הצידה, חצה צומת נוסף בניגוד לאור אדום, ולבסוף נעצר על-ידי השוטרים שרדפו אחריו. המערער הואשם בביצוע עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו וחבלה במזיד בשל ההתנגשות בניידת. המערער כפר בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה במזיד. באשר לסיכון אנשים בנתיב תחבורה
- טען כי היסוד הנפשי הנדרש להתקיימותה של עבירה זו לא התקיים, שכן לא היה בכוונתו לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או ברכב. נטען, כי העבירה לפי סעיף 332(2) הנה עבירת התנהגות בעלת יסוד נפשי של מטרה, ומשכך, כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, המאפשר להחליף את היסוד הנפשי של כוונה בצפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה תושג עקב התנהגותו, אינו חל בעניינו, משהוא מיועד לעבירות תוצאתיות. אשר לעבירת החבלה במזיד, נטען כי עבירה זו אינה מתאימה לנסיבות של תאונת דרכים, אלא למעשים פליליים של ממש המערבים כלי תחבורה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשלוש העבירות שיוחסו לו, וגזר לו מאסר בפועל של 27 חודשים ומאסר על תנאי של 18 חודשים, הפעיל במצטבר עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים במצטבר, וכן עונש של פסילה מנהיגה ברכב או מקבלת רישיון לנהיגת רכב מנועי לתקופה של 5 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לטענה כי לא היה מקום להחיל את כלל הצפיות בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין - סעיף 332(2) לחוק העונשין קובע: "העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה... דינו - מאסר עשרים שנים". הביטוי "כוונה" פירושו "במטרה לגרום לאותן תוצאות", ומחיל עצמו על "תוצאות המעשה". העבירה לפי סעיף 332(2) אינה עבירת תוצאה, אלא עבירת התנהגות. סעיף 90א(2) לחוק העונשין מגדיר: "'בכוונה' - מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה". על רקע הגדרה זו קמה ועולה השאלה שלפנינו: מה דינו של אדם שאינו שואף לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, אולם להתנהגותו נלווה יסוד נפשי של צפייה ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה- סעיף 20(ב) לחוק קובע: "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". סעיף זה אינו חל על כל העבירות הפליליות. הוא פורש כמתייחס לעבירות כוונה בעלות רכיב תוצאתי בלבד. כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) אינו חל באופן ישיר על עבירות התנהגות בעלות יסוד נפשי של מטרה. החלת כלל הצפיות בעבירות מטרה נעשית על בסיס סוג העבירה, מטרתה והיקפה הראוי. בזמנו הושמעו דעות על-פיהן כלל הצפיות חל באופן גורף על כל עבירות המטרה. ברם, דעות אלה לא נתקבלו בפסיקה. האם כלל הצפיות חל על עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה- נראה שיש להשיב לשאלה זו בחיוב. מסקנה זו נובעת מהתכלית שביסוד האיסור בסעיף 332(2) לחוק העונשין, שעניינה בהגנה ושמירה על חייהם של המשתמשים בדרך.
ג. טוען המערער, כי השימוש בסעיף 332(2) יוחד למקרים בהם אדם מנסה לבצע חבלה של ממש כדי לפגוע באנשים, למשל על-ידי הנחת מטענים, יידוי אבנים או זריקת בקבוקי תבערה, וכי סעיף זה אינו מפליל את פעולת הנהיגה המסוכנת כשלעצמה, אלא רק אירועים חיצוניים לנהיגה הפוגעים במשתמשים בדרך. טענה זו אין לקבל. אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות הנוסעות בכביש, לבין אדם הנוסע בפראות תוך שהוא מסכן באופן מיידי וממשי את יתר המשתמשים בדרך. אלה ואלה מסכנים את חיי האנשים בנתיב התחבורה.
ד. המערער, מבקש להמיר את הרשעתו בסעיף 332(2) בסעיפים אחרים העוסקים בנהיגה בדרך נמהרת או ברשלנות. ברם, עבירות העוסקות בנהיגה בדרך נמהרת או רשלנית, מטפלות בנהג הסביר, הממוצע, שבשל נסיבות שונות מבצע עבירה בזמן נהיגה. עבירה לפי סעיף 332(2) לעומת זאת, מטפלת בנהג שאינו "תמים". היא מתמקדת בנהג שידע
על הפסול בהתנהגותו, ולמרות כן לקח סיכון ביודעין לפגיעה באנשים חפים מפשע, אשר צפויים להינזק כתוצאה מנהיגתו הפרועה. מעשיו של המערער עונים להגדרה זו.
ה. אשר להרשעה בעבירה של חבלה במזיד - סעיף 413ה לחוק העונשין קובע: "ההורס או פוגע במזיד ברכב או בחלק ממנו, דינו - מאסר חמש שנים". היסוד הנפשי הנדרש לקיום העבירה הינו מודעות לאפשרות גרימת התוצאה. אין חולקין שיסודות העבירה התקיימו במעשיו של המערער. אלא שלטענת המערער מעולם לא יושמה עבירה זו במקרי תאונת דרכים הנובעים מהתנגשות ברכב אחר, אלא במקרים פליליים מובהקים, כגון יידוי אבנים, פריצות לרכב, גניבת רכב ותאונות מכוונות. אכן, השאלה אם עבירה זו, מבחינת תכליתה, ניתנת ליישום גם בנסיבות של תאונת דרכים רגילה טרם הוכרעה. יחד עם זאת, התנגשותו של המערער בניידת המשטרה לא היתה כתוצאה מתאונת דרכים תמימה עקב רשלנות או חוסר תשומת לב. היא נבעה מנהיגתו המסוכנת והפרועה. המערער היה מודע לנהיגתו הפרועה ולאפשרות גרימת נזק לרכוש.
ו. אשר לערעור על חומרת העונש - התופעה של נהיגה פרועה בדרכים עירוניות ובין-עירוניות מחייבת תגובה עונשית הולמת. בנהיגתו הפרועה סיכן המערער סיכון ממשי את חיי המשתמשים בכביש. המערער מפנה לתסקיר המבחן העומד על נסיבותיו האישיות הקשות ועל הרקע המשפחתי בו גדל. כן מצויינת התקדמותו בבית הכלא, השתתפותו במסגרת טיפולית אפקטיבית, התנהגותו הטובה והתחזית האופטימית לשיקומו. ברם, מכלול נסיבותיו האישיות של המערער נלקחו כבר בחשבון במסגרת גזה"ד בבימ"ש קמא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, רובינשטיין. החלטה - הנשיא ברק. עו"דאלון ג'וליאן למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 29.6.05).

ע.א. 5404/98 - ירון גזית ואח' נגד גם זו לטובה ציון

עקרון "הגולגולת הדקה" בפסיקת פיצויים בתאונת דרכים. פסיקת פיצויים תוך קביעה שנפגע בתאונת דרכים יהיה מאושפז אישפוז מלא במוסד(מחוזי י-ם - ת.א. 688/95 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המשיב, חסוי, יליד שנת 1960, נשוי ואב לשניים - נפגע, בשנת 1993, בתאונת דרכים. הוגשה תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והמחלוקת נסבה על גובה הנזק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כתוצאה מהתאונה נגרמה למשיב נכות אורטופדית בשיעור של %80, בגין פריקה בחוליות הצוואר שגרמה לשיתוק חלקי בארבע הגפיים. בנוסף, כך נפסק, למשיב נכות פסיכיאטרית שאינה נובעת מהתאונה, בשיעור של %75 כשלא היה נתון באישפוז, ובשיעור של %100 כששהה באישפוז. עובר לתאונה היה תיפקודו של המשיב לקוי, הן מבחינת יחסיו עם בני משפחתו הן מבחינת כושר ההשתכרות שלו, אך לא נזקק אז לאישפוז מלא בבית חולים פסיכיאטרי או סיעודי, והצורך באישפוז מלא במוסד סיעודי נוצר לאחר התאונה. ביהמ"ש סבר, כי בנסיבות המקרה ראוי להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה", והוסיף כי "בהחלט יתכן שאלמלא מחלתו הנפשית היה המשיב משתקם בקלות יתר ואם היתה לו משפחה חמה ותומכת היה גם ניתן להחזירו לביתו בצירוף עזרה מתאימה לכל שעות היממה". לעניין מקום האישפוז קבע ביהמ"ש, כי אף שהמוסד בו מטופל המשיב כיום - ביה"ח הסיעודי "קרית שלום" - הוא יקר יחסית, הרי שיש לו, למוסד זה, "כשירות מיוחדת, בהיותו בעל רשיון לטפל בחולים סיעודיים שהם יחסית בגיל צעיר והוא מתאים לתובע ולמצבו". לפיכך החליט ביהמ"ש כי על המערערים לשאת במלוא עלויות האישפוז של המשיב בביה"ח הסיעודי "קרית שלום", עד תום תוחלת חייו. אשר להפסד ההשתכרות של המשיב, קבע ביהמ"ש כי כושר השתכרותו לא נפגע בעקבות התאונה. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. על אף הדברים המפורשים שבאו מפי המומחה בתחום הפסיכיאטרי, חולקים המערערים על קביעתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי, כי הצורך באישפוז מלא הוא פועל יוצא
של התאונה. אלא שהמערערים אינם מגלים עילה מספקת לסטות מן הכלל הרגיל לפיו ביהמ"ש של ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים מסוג זה, במיוחד כשאלה מעוגנים בדברי המומחים שהעידו במשפט. כך לגבי מצבו של המשיב אלמלא לתאונה. אשר למצבו עקב התאונה - המשיב הפך למקרה סיעודי ללא אפשרות להטבה משמעותית. המומחים קבעו - כי במצבו הנוכחי של המשיב עדיפה שהות במוסד על-פני שהות בבית, וכי צורך זה יסודו בפגיעה האורטופדית הקשה של המשיב. גם לגבי אדם שאינו סובל ממחלת נפש, ופגיעתו הפיזית היא כשל המשיב, האפשרות של שהות בבית, ולא במוסד, אינה מובנת כלל מאליה. אדרבא, זוהי אפשרות תיאורטית התלויה בקיומם של תנאים מסוימים. אין כל ספק, שתנאים אלה אינם מתקיימים אצל המשיב.
ג. ביהמ"ש המחוזי ציין - כי נראה שמצבו הנפשי של המשיב הקשה על תהליך שיקומו והשפיע על הצורך באשפוז מלא. אלא שבהקשר זה השתמש ביהמ"ש, ובדין עשה כן, בדוקטרינת "הגולגולת הדקה". לפי דוקטרינה זו, על המזיק לשאת גם בתוצאות הנובעות מחריגותו של הניזוק, שכן באופן כללי ידוע וצפוי כי אנשים שונים סובלים מחוליים ורגישויות שונים, אף אם פרטיהם של אלה משתנים מאדם לאדם. המערערים מבקשים להציע, כחלופה לשהות במוסד, את בית אמו של המשיב, שהיתה אז בת 72, שיותאם לצורך זה. דא עקא, שביהמ"ש דחה פתרון זה, וקבע כי הוא "מנותק מהמציאות וממצבו של התובע". בקביעות אלה אין מקום להתערב. אשר למוסד שבו מאושפז המשיב - לא די בעצם העובדה שקיימים מוסדות אחרים זולים יותר, או בעובדה שמטופל אחר של הקרן לטיפול בחסויים אושפז במוסד אחר, כדי ללמד על התאמתם של מוסדות אחרים לצרכיו של המשיב.
ד. המשיב, מקבל קצבת נכות כללית, וזו תשתלם לידיו גם בעתיד. יש לקבוע כי סכום זה יועבר ישירות לידי מוסד האשפוז, בכל חודש שבו יהא המשיב מאושפז, והוא ינוכה מתוך עלות האשפוז שהמבקשת חבה בו.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - ריבלין. עו"ד מרדכי זוכוביצקי למערערים, עו"ד אליה אדלר למשיב. 28.6.05).

ע.א. 10978/04 - אבנר כלפה נגד רזיה זהבי ואח'

*תנאי ערובה לעיכוב ביצוע פס"ד לפינוי מקרקעין, ועיכוב ביצוע חלקי של חיוב כספי(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה בעיקרה).

א. בין המשיבים 1 ו-2 (להלן: זהבי) והמשיבה 3 (להלן: האגודה), נכרת באוגוסט 1997 הסכם לפיו תמליץ האגודה בפני המשיב 4, להלן: המינהל) להקצות לזהבי זכויות במגרש בתחומה. במסגרת ההסכם הצהירה האגודה כי המגרש הינו חופשי ופנוי מכל אדם וחפץ. כמו כן, נכרת בחודש מאי 1998 הסכם בין זהבי למינהל, לפיו הוחכר המגרש לזהבי בחכירה לדורות (להלן: הסכם החכירה). לאחר החתימה על ההסכמים התברר לזהבי כי המערער מחזיק במגרש, טוען לזכויות בו ומסרב לפנותו. זהבי פנו לביהמ"ש המחוזי בחיפה ועתרו לאכיפת ההסכמים ולחלופין לסעד של השבה ופיצויים. הם הפנו את תביעתם, בין היתר, נגד האגודה, נגד המינהל ונגד המערער. האגודה והמינהל הגישו הודעות לצד שלישי נגד המערער, בטענה כי הוא מחזיק שלא כדין במגרש, והמינהל עתר בהודעתו להורות על סילוק ידו של המערער מן המגרש. במהלך ניהול הדיון הודיעו זהבי כי הם מוותרים על סעד האכיפה, ועומדים על הסעדים הכספיים בלבד, השבת הכספים אותם שילמו וקבלת פיצויים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת זהבי. ביהמ"ש חייב את האגודה בתשלום של 266,000 ש"ח פיצויים לזהבי וקבע כי המערער הוא הגורם העיקרי להפרת ההסכם שנחתם בין האגודה לזהבי, ועל
כן, עליו לשפות את האגודה בתשלום סך של 224,000 ש"ח. כמו כן, הורה ביהמ"ש למערער לסלק את ידו מן המגרש. בערעור שהגיש טוען המערער, כי לביהמ"ש המחוזי לא היתה סמכות להורות על סילוק ידו מן המגרש, והוא מלין על סכומי הפיצויים שנפסקו לזהבי ועל אופן חלוקת החבות בין הנתבעים השונים. המערער עתר לבימ"ש קמא בבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד, וביהמ"ש הורה על עיכוב התשלום של %40 מסכום החיוב. כן הורה על עיכוב הצו לסילוק ידו של המערער מן המגרש, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית אוטונומית על סך השווה ל-100 אלף דולר. במסגרת הערעור ביקש המערער עיכוב ביצוע פסה"ד. הבקשה נדחתה פרט להפחתה בסכום הערבות הבנקאית.
ב. לכאורה ועל פני הדברים, נראה כי לא היתה כל מניעה להורות על סעד של סילוק יד במסגרת ההודעה לצד שלישי שהגיש המינהל נגד המערער, גם לאחר שזהבי זנחו את סעד האכיפה. שאלת זכויותיו של המערער במגרש היתה אחת הפלוגתאות העיקריות שנתבררו בהליך וההכרעה בה נדרשה לענין הפרת ההסכמים והסעדים של השבה ופיצויים הנובעים מכך. אשר למתן הסעד לסילוק יד לטובת האגודה, די להיזקק בענין זה לקביעתו של בימ"ש קמא כי החזית הורחבה במהלך הדיון כך שסעד זה ינתן גם לטובת האגודה ולא רק לטובת המינהל. אשר להיווצרותו של מצב דברים בלתי הפיך, יש חשיבות לעובדה כי עסקינן במגרש שאינו משמש למערער למגורים. בנסיבות אלה, אין מקום לעיכוב ביצועו של הסעד לסילוק יד ללא תנאי. אולם, סילוק היד יעוכב אם המערער יפקיד ערבות בנקאית אוטונומית וניתן להסתפק בערבות על סך השווה ל-50,000 דולר בלבד. אשר לחיוב הכספי, הלכה היא כי בדרך כלל ובהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, אין ביהמ"ש מורה על עיכוב ביצועו של חיוב מסוג זה. עם זאת, ניתן לאמץ את עמדת בימ"ש קמא ולהותיר על כנו את עיכוב ביצוע התשלום, בהתייחס לארבעים אחוזים מן החיוב.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד יעקב אפל למערער, עוה"ד אבי קליר וגב' רות גורדין למשיבים. 28.6.05).

רע"ב 4865/04 - מדינת ישראל נגד אופיר סויסה

*הסמכויות של בית משפט מחוזי (מינהלי) בעתירות אסיר. *כאשר אסיר נמלט נמצא במעצר במדינה זרה עקב בקשת הסגרה, יש לנכות את תקופת המעצר מתקופת המאסר שנותרה לאסיר לרצות לפני שנמלט(מחוזי נצרת [מינהלי] - עע"א 523/03 - הערעור נדחה).
א. ביום 9.2.97 הורשע המשיב בביצוע עבירת הריגה וביום 10.3.98 נדון לחמש עשרה שנים וחצי מאסר, מתוכן שנתיים על תנאי. ביום 1.2.99 קיבל המשיב חופשה בת 72 שעות ונמלט מהארץ. ביום 11.2.03 נעצר בבלגיה, בעקבות בקשת הסגרה אותה הגישה ישראל. ביום 1.8.03 הועבר המשיב לידי ישראל לצורך המשך ריצוי עונשו, וכאן הגיש עתירת אסיר לביהמ"ש המחוזי בנצרת, בה ביקש כי תקופת מעצרו בבלגיה במהלך הליכי ההסגרה תנוכה מיתרת תקופת המאסר אותה עליו לרצות וביהמ"ש קיבל את העתירה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אשר לטענה המקדמית של המדינה כי שירות בתי הסוהר אינו מוסמך כלל להורות על ניכוי ימי המעצר, ועל כן אין ביהמ"ש המחוזי קונה סמכות לדון בעניין במסגרתה של עתירת אסיר - סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר קובע כי "(א) אסיר רשאי להגיש לבית המשפט המחוזי... עתירה נגד רשויות המדינה... בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו...". מנוסחו של סעיף זה עולה, כי אסיר רשאי להגיש עתירת אסיר ביחס לכל עניין הנוגע למאסרו או למעצרו. ברי כי אופן החישוב הנכון של אורך תקופת המאסר, בא בגדר עניין הנוגע למאסר, ועל כן מוסמכת היתה הערכאה הדיונית להיזקק לעתירה. ניתן גם לראות בעתירתו של המשיב מעין עתירה מסוג "הביאס קורפוס", הצופה פני עתיד, שכן, למעשה, מתבקש ביהמ"ש לקבוע כי החזקתו של המשיב במאסר מעבר למועד מסוים, תהווה משום מאסר בלתי חוקי.
ג. באשר לשאלה אם יש להביא בחשבון תקופה בה שהה אדם במעצר כחלק מתקופת המאסר אותה עליו לרצות - לפי סעיף 43 לחוק העונשין תקופת המאסר מתחילה להימנות מיום גזה"ד, משמע - תקופת המעצר טרם מתן גזה"ד לא תובא בחשבון. הוראת חוק אחרת אשר עוסקת בניכוי תקופת המעצר מצויה בסעיף 11 לחוק העונשין שלפיו "נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה, או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה". היש תחולה לסעיף 11 לחוק העונשין על המקרה שלפנינו- לטענת המדינה, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. לשיטתה, אם יוחל סעיף 11 לחוק העונשין על מקרה כגון דא ותנוכה התקופה בה שהה האסיר במעצר בחו"ל במסגרת הליכי ההסגרה, לא תיוותר באמתחתה כל סנקציה נגד אסיר אשר נמלט לחו"ל. ברם, אין זה מתקבל על הדעת, כי לא ניתן יהיה לנכות את תקופת מעצרו של אסיר נמלט, במסגרת הליכי הסגרה אשר התנהלו נגדו בחו"ל, מתקופת העונש אשר נגזרה עליו טרם הסגרתו. התעלמות מתקופת מעצרו של האסיר במסגרת הליכי ההסגרה תוביל לכך, שהלכה למעשה ישהה האסיר מאחורי סורג ובריח תקופה כוללת העולה על תקופת המאסר אשר נגזרה עליו, וכן עלולה לפגוע בזכותו של המועמד להסגרה לשטוח את טענותיו כנגד ההסגרה בפני ביהמ"ש המוסמך של המדינה המסגירה. ביודעו כי אם יידחו טענותיו ויוסגר לישראל לא תובא בחשבון תקופת מעצרו בחו"ל, עלול הוא להירתע מפני עשיית שימוש בזכות האמורה, אף מקום בו מבחינה עניינית מוצדק היה כי יעשה כן. אין בלשונו של סעיף 11 לחוק העונשין, דבר המלמד אם חל הוא אף על מעצר לצרכי הסגרה אם לאו. עם זאת, הנימוקים הנזכרים לעיל מובילים לכלל מסקנה, כי יש לפרש את הסעיף כך שיחול אף על מקרה כגון זה שלפנינו. כנגד טיעונה של המדינה, כי תוצאת הקביעה של ביהמ"ש קמא עלולה לעודד הימלטות לחו"ל בשעת חופשה, יש להעמיד שיקול אחר הוא הסיכוי לניכוי של שליש מתקופת המאסר. שיקול דומה שיכול ויישקל ע"י האסיר הוא החשש שאם ייתפס ויוחזר לכותלי הכלא בארץ, לא תינתנה לו חופשות.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ה. רייכמן, וי. גנסין למבקשת, עו"ד י. הלוי למשיב. 28.6.05).

עע"ם 1644/05 - ג'ורג' ניקולאי פרידה נגד משרד הפנים

סבירות הנוהל הדורש משוהה בלתי חוקי הטוען לקשר עם אשה ישראלית כי יעזוב את המדינה ורק אז תגיש האשה את בקשתו לאשרת שהייה בישראל. צו הרחקה מישראל של שוהה בלתי חוקי(הערעור נדחה).

א. המערער הגיע ארצה ב-1996 באשרת עבודה, יצא ונכנס שוב, ושוהה בישראל שלא כדין מאז 30.3.00. ב-27.11.01 נעצר בשל שהייה בלתי חוקית והוצא נגדו צו הרחקה; הוא שוחרר בהחלטת ביה"ד למשמורת שלפיה "יעזוב את הארץ בכוחות עצמו שאם לא כן צפוי להיעצר שנית". צו ההרחקה ההוא עודו בתוקף. המערער לא עזב את הארץ ונעצר שוב ב-30.6.04, מאז הוא נתון במשמורת. עתירתו המינהלית הוגשה ב-15.7.04. ביהמ"ש קמא לא קיבל את טענת המערער כי הוא זכאי לאשרת שהייה בישראל בשל הליכי גיור אורתודוכסיים שבהם הוא מצוי וקשר לאשה יהודיה. נמצא כי לא נפתחו הליכי גיור, לא היו פניות לרשויות להכרה בזוגיות עם ישראלית בטרם המעצר, ולא הוכח כי המדובר בבני זוג "ידועים בציבור". נקבע, כי נוכח הפרת החוק וצווי ביה"ד ע"י המערער, אין מקום להתערב בהחלטות משרד הפנים, מה גם שהעתירה הוגשה בשיהוי. הערעור נדחה.
ב. התופעות של שהיה בלתי חוקית של זרים היו, כך נראה, למעין מכת מדינה, ונפרצו הגדרות. בתיקון חוק הכניסה לישראל משנת 2000 נקבע כי "מי שאינו אזרח ישראל או עולה לפי חוק השבות... ונמצא בישראל בלי רשיון ישיבה... יורחק מישראל
בהקדם האפשרי אלא אם יצא מרצונו קודם לכן". העיקרון הבסיסי השורר במערכת הבינלאומית וגם בישראל, הוא שאין לזר זכות להיכנס למדינה, ולוא גם לצורך תיירות, ולא רק לשהייה ממושכת ומקל וחומר לשהיית קבע, אלא אם הדבר נעשה כחוק. ניתנה לשר הפנים ולבאים מכוחו, סמכות לפעול להרחקתם של שוהים בלתי חוקיים, ולסמכות זו הוספו איזונים, הגבלות וסדרי ביקורת שיפוטיים, כדי שלא תופעל בשרירות. משרד הפנים קבע נהלים לעניין מתן אישורי כניסה לישראל. אחד מסעיפי הנהלים קובע כי שוהה בלתי חוקי המבקש אישור שהייה בישראל על יסוד קשר נישואין, גיור, או מעמד של "ידועים בציבור" צריך לצאת מן הארץ ל-30 יום לצורך בדיקה, תוך שהבקשה לאישור כניסה תוגש ע"י בן הזוג הישראלי. אין דופי בנוהל זה. יש בכך איזון הולם והוגן, שאינו גורם עוול לנוגעים בדבר, ועם זאת מאפשר פיקוח ואכיפת חוקיה של המדינה.
ג. אולם, אין הכרעה באשר לתקינות הנוהל נחוצה לענייננו על פי עובדותיו. לא זו בלבד ששהייתו של המערער בישראל היא בלתי חוקית, אלא שהוא זילזל באופן בוטה בחוק, על-ידי אי כיבודו של צו ההרחקה מ-2001. הוא טוען ליחסי ידועים בציבור עם בת הזוג הישראלית, אך לא ניתן כל ביטוי לאינטרס זה על-ידי פניה של בת הזוג לרשויות. אין איפוא פסול בדרישת המשיב.
ד. פסה"ד ניתן ע"י השופט רובינשטיין. השופטת פרוקצ'יה והשופט עדיאל הסכימו לתוצאה האמורה "מבלי לנקוט עמדה לגבי סבירות הנהלים שהתקין משרד הפנים, ובמיוחד הדרישה משוהה בלתי חוקי בישראל, אשר טוען כי הוא חי יחד עם בת זוג ישראלית כ"ידועים בציבור", לעזוב את הארץ טרם תדון בקשתו למתן אשרת ישיבה בישראל".

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - רובינשטיין. עו"ד יוסף גוילי למערער, עו"ד גב' יוכי גנסין וגלעד שירמן למשיב. 29.6.05).

ע.פ. 3682/04 - אורן שימוביץ נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של אינוס וכליאת שווא ודחיית טענה של הסכמה מצד המתלוננת וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 983/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער מכר למתלוננת מערכת סטריאו גנובה והיא קראה לו לדירתה ב-30:02 בלילה כדי לבטל את העיסקה. במהלך ויכוח ביניהם ביקשה המתלוננת להתקשר למשטרה. המערער שלף אקדח (שמאוחר יותר הסתבר שהוא אקדח גז) וסכין יפנית שהיתה עמו ואיים עליה ועל בנה (יליד 1984) להורגם. המערער דרש מהבן שיסגור את עצמו בשירותים ומהמתלוננת דרש "להחליט" אם יחוס על חייה שלה או על חיי בנה. המתלוננת ניסתה להרגיעו, ליטפה אותו ו"עבדה" עליו "פסיכולוגית". לבסוף אמר לה המערער כי מה שירגיע אותו זה "זיון". בלית ברירה ומתוך חשש לחייה וחיי בנה קיימה עימו המתלוננת יחסי מין אוראליים ואנאליים ומעשי סדום. הארועים הללו נמשכו כ-4 שעות. המתלוננת ובנה הגישו תלונה למשטרה והוגש כתב אישום נגד המתלונן. בחקירתה הנגדית במשפט אישרה המתלוננת כי אמרה למערער שהיא מזמן "דלוקה עליו" ואישרה כי ליטפה אותו, כדי לחלץ את עצמה ואת בנה. אין מחלוקת כי המתלוננת ידעה שהמערער הוא חולה נפש. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות אינוס, כליאת שווא, איומים וכיוצ"ב וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי באופן חופף. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.

ב. בפני ביהמ"ש המחוזי היו גירסאות סותרות וביהמ"ש העדיף את גירסת המתלוננת, בכך אין להתערב. לענין היסוד הנפשי קבע ביהמ"ש כי "הנאשם היה מודע לאי הסכמתה

החופשית של המתלוננת לקיום יחסי המין או לפחות 'עצם את עיניו' מפני קיומן של נסיבות לפיהן הסכמתה של המתלוננת לאו הסכמה היא". עוד נקבע כי מצבו הנפשי של המערער לא מנע ממנו להבין שלא ניתנה לו הסכמה מצידה של המתלוננת. הממצאים לגבי היסוד הנפשי של המערער ממצאים שבעובדה הם, ואין מקום להתערב בהם. גם הנסיון לתלות את הקולר באי ההבנה, הנטענת, באשר להתנגדות המתלוננת במחלת הנפש של המערער לא יצלח. גם לפי עדות מומחה מטעם המערער, הוא היה אחראי למעשיו והוא מסוגל לעמוד לדין.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - משך שעות קיים המערער עם המתלוננת יחסי מין אוראליים ואנאליים ומעשי סדום והכל באווירת טרור ופחד, ואיומים באקדח. לבן הורה להיסגר בחדר השירותים, את מנעול הדירה - שבר. המתלוננת ובנה היו אחוזי אימה. הבן לקח עמו לשירותים ספר תהילים; המתלוננת ובנה בקשו זה מזו סליחה ומחילה. הם חששו שזה לילם האחרון. המערער צירף שני תיקים של החזקת סם ועבירות איומים והיזק בזדון. הופעלו גם בחופף שני מאסרים על תנאי כאמור. בית המשפט הביא בחשבון את העובדה שהמערער הוא חולה נפש, אדם בודד, יש לו אם נכה ואחיו היחיד נרצח. המערער מקבל כיום טיפול במב"ן. אך מאידך הביא בחשבון את המעשים הקשים של המערער מעשים שהצטברותם מצביעים על מסוכנותו לציבור. גזר הדין אינו קל, אך מעשיו של המערער חמורים הם ואין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד מ. גלעדי ז'ולסון למערער, עו"ד ר. מטר למשיבה. 29.6.05).

ע.א. 1023/03 + 3250/02 - שמחה (סימה) וינצלברג נגד ש.א. דיזל פרטס בע"מ

*כאשר הוגש ערעור ע"י צד אחד והדיון הוחזר לבימ"ש קמא להמשך הדיון על נושא מסויים אין לערער במסגרת הערעור על פסה"ד השני, על נושאים שנפסקו בפסה"ד הראשון ושלא הוגש לגביהם ערעור. *תחולת חוק הסדר הלוואות חוץ בנקאיות(מחוזי חיפה - ת.א. 421/96 - הערעור נדחה).
א. ביום 1.10.1995 נחתם הסכם הלוואה בין המשיבה (להלן: דיזל) לבין שתי חברות בניהולו ובבעלותו של בעלה של המערערת. על פי הסכם ההלוואה, התחייבה דיזל לתת לשתי החברות הלוואה בסך 900,000 ש"ח (להלן: סכום ההלוואה), ונקבעה ריבית מוסכמת על סכום ההלוואה, בסך 136,000 ש"ח. החברות התחייבו לשלם את סכום ההלוואה והריבית תוך חמישה חודשים, ונקבע פיצוי מוסכם בגין איחור בפירעון סכום ההלוואה: "בסך השווה ל-10 אחוזים מסכום ההלוואה". הוסכם כי להבטחת ההלוואה ימושכן ביתה של המערערת. בתחתית הסכם ההלוואה חתמה גם המערערת והוסיפה "קראתי את תנאי הסכם ההלוואה לרבות שטר המשכנתא... והריני מסכימה לתנאיהם". צורף גם "שטר משכנתא" עליו חתמו המערערת (הממשכן), דיזל (המלווה) והחברות (הלווה), ונקבע בו, כי "החובות המובטחים" במסגרתו הינם 1,036,000 ש"ח (סכום ההלוואה והריבית המוסכמת) ובנוסף "כל סכום נוסף שיהיה מגיע למלווה בגין הסכם ההלוואה". נקבע עוד כי: "במקרה שהפדיון הנקי ממימוש הרכוש הממושכן... לא יספיק לכיסוי הסכומים המובטחים, מתחייב בזה הממשכן [המערערת] לשלם למלווה את ההפרש לפי דרישתו הראשונה". החברות קרסו ובעלה של המערערת עזב את הארץ. סכום ההלוואה לא נפרע ודיזל פתחה בהליכים למימוש הרכוש הממושכן. הבית נמכר ועדיין נותרה הלוואה בלתי מסולקת. דיזל הגישה תביעה בסדר דין מקוצר על סכום של 1,267,000 ש"ח הכולל את סכום ההלוואה והריבית המוסכמת: 1,036,000 ש"ח ופיצוי מוסכם בגין אי פירעון סכום ההלוואה: 90,000 ש"ח וכן ביקשה את שיעור הריבית המוסכמת על הסכומים הנ"ל עד ליום הגשת התביעה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת דיזל, כי בשטר המשכנתא נתנה המערערת מעין ערבות אובליגטורית לחובות החברות כלפי דיזל, ערבות שאיננה מוגבלת לנכס שמישכנה בלבד, וחייב את המערערת לשלם לדיזל "סך 900,000 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל". (להלן: פסק הדין הראשון) דיזל ערערה על פסה"ד הראשון באשר לא נפסק לטובתה סכום הריבית המוסכמת (בסך 136,000 ש"ח) והפיצוי המוסכם (בסך 90,000 ש"ח). המערערת לא הגישה ערעור. ביהמ"ש העליון לא הכריע בטענות דיזל לגופן והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי, על מנת שישלים את פסק דינו בנוגע לסכומים הנוספים שנתבעו. בדיון המחודש הגישו הצדדים טיעונים נוספים וביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו השני כי הוא פוסק לדיזל גם את הריבית המוסכמת של 136,000 ש"ח. מאידך קבע כי אין לפסוק לטובתה פיצויים מוסכמים, כיוון שלא היתה לנושא זה התייחסות מפורשת בסיכומים "המקוריים". המערערת טוענת כי פסה"ד השני כלל בחובו את פסה"ד הראשון "על דרך ההפניה" ולכן מפנה היא טענות גם נגד פסה"ד הראשון. טענתה העיקרית הינה, שהיקף החבות שלה מוגבל לרכוש הממושכן (הבית) בלבד ולא מעבר לכך. כן היא מערערת על חיובה בפסה"ד השני בריבית המוסכמת, בטענה כי היא מהווה "ריבית נשך" העומדת בניגוד להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (להלן: חוק ההלוואות), וכן כי הדרישה לחיוב בריבית מוסכמת נזנחה בסיכומים שהגישה דיזל לקראת פסה"ד הראשון. הערעור נדחה.
ג. על פסה"ד הראשון הוגש ערעור ע"י דיזל בלבד, ורק לעניין מרכיבי הריבית המוסכמת והפיצוי המוסכם. המערערת לא הגישה ערעור שכנגד. נמצא, כי בגדר הערעור על פסה"ד הראשון לא הועלו טענות ביחס למעמד שטר המשכנתא, קיומה של ערבות אובליגטורית או פגמים בכריתת הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא, כנטען בערעור זה. לפיכך במסגרת ערעור על פסה"ד השני - אין מקום להיזקק לטענות נגד פסה"ד הראשון.
ד. הערעור על פסק הדין השני מתמקד בשאלת הריבית המוסכמת. הכרעתו של בית המשפט המחוזי בפסה"ד השני בענין זה - נתונה לערעור בזכות. המערערת טוענת כי דיזל לא התייחסה לנושא זה, ויש לראותו כנושא שנזנח. ברם, בסיכומים שהגישה דיזל לפסק הדין הראשון נכללה הבקשה "לקבל את התביעה, ולחייב את הנתבעת במלוא סכום התביעה". סכום התביעה, כפי שהוגדר בכתב התביעה עמד על 1,267,000 ש"ח. בנסיבות אלה, אין לומר כי לא היתה התייחסות בסיכומיה של דיזל עובר לפסה"ד המחוזי הראשון לסעד הריבית המוסכמת ולסעד הפיצויים המוסכמים.
ה. נותרה טענת המערערת, לפיה "ריבית מוסכמת" זו מהווה "ריבית נשך" העומדת בניגוד להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, (להלן: חוק ההלוואות). דיזל השיבה, כי אין מקום להעלות טענה מסוג זה בשלב הנוכחי, שכן המערערת הודתה בסכום התביעה בסיכומים שהגישה לביהמ"ש המחוזי עובר לפסה"ד הראשון. בעניין זה אין לקבל את טענתה של דיזל. אמנם, בכתב ההגנה של המערערת ההתייחסות לריבית המוסכמת היתה כללית ביותר, ובסיכומיה לקראת פסה"ד הראשון לא היתה לכך התייחסות כלל. אולם, הזכות לטעון טענות אלה התעוררה מחדש עם קביעתו של ביהמ"ש העליון, בפסה"ד בערעור הראשון, כי לפי שיקול דעתו יוכל ביהמ"ש המחוזי לשמוע טיעונים נוספים לענין הריבית המוסכמת והפיצוי המוסכם נמצא, כי לשני הצדדים ניתנה ההזדמנות לטעון מחדש בנושא זה. במצב עניינים זה, אין לומר כי טענות אלה נזנחו.
ו. באשר לטענתה של המערערת לגופה - כי לא פורשו בהסכם ההלוואה שיעור הריבית בחישוב שנתי ושיעור העלות הממשית של האשראי כפי שנדרש בסעיף 3(ב) לחוק ההלוואות - חוק זה כלל לא חל בענייננו. ראשית, סעיף 15(א) לחוק קובע כי סעיף 3 לחוק לא יחול על "מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק". בענייננו, קובע הפתיח להסכם ההלוואה כי: "המלווה [דיזל] אינו עוסק בעסקי הלוואות... והוא נותן הלוואה נשוא הסכם זה באופן חד פעמי על מנת לסייע ללווה בעסקיה". למערערת טענות נגד גובה הריבית, ואולם אף טענה זו, ככל שהיא מתייחסת לשיעור עלות האשראי המירבי, אינה יכולה להסתמך על החוק, שכן סעיף 15(ב)(1) לחוק קובע כי ההגבלות לעניין שיעור עלות האשראי המירבי לא יחולו על הלוואה "שהסכום שקיבל הלווה בפועל עולה על 25,000 שקלים חדשים", ובענייננו סכום ההלוואה היה 900,000 -.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, גב' ארבל. החלטה - השופטת נאור. עו"ד שאול קרן-גיל למערערת, עו"ד עמיר מבור למשיבה. 7.6.05).

ע.פ. 3896/04 + 3891/04 - ערד השקעות... בע"מ ושלמה אייזנברג נגד מדינת ישראל

*עבירות "בעלי עניין" ונושאי משרה בחברות והקלה בעונש בהתחשב בכלל אחידות הענישה(מחוזי ת"א - ת.פ. 40200/99 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. ערד הנה חברה ציבורית, אשר מניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך. במועדים הרלבנטיים, החזיקה ערד, בין היתר, במניות של חברת ישרס בשיעור של למעלה מ- %20. המערער אייזנברג, (להלן: המערער), כיהן במועדים הרלבנטיים כיושב ראש דירקטוריון ערד וכן כיושב ראש דירקטוריון ישרס. המערער היה מבעלי השליטה בערד באמצעות שותפות אג"ש אשר החזיקה בלמעלה מ- %53 ממניות ערד. בנוסף, החזיק המערער, באמצעות חברה שהיתה בבעלותו ובשליטתו - (להלן: אשרת) - ב- %7.5 ממניות ערד (להלן: מניות אשרת). קבוצת אג"ש היתה, איפוא, בתקופה הרלבנטית, בעלת השליטה בישרס. בנוסף, החזיק המערער עצמו בכ- %10 ממניות ישרס. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עוסק בהליכי אישור של עיסקה, שנערכה בין ערד לבין קבוצת בעלי השליטה בה - קבוצת אג"ש. המערער, כ"נושא משרה בחברה" ובעל עניין הורשע בביצוע שורה של עבירות שנועדו להביא לאישור העיסקה. נושא האישומים התייחס למהלך עסקי שהגה המערער, שנועד להרחיב את בסיס ההון של ערד, ולארגן מחדש את החזקות קבוצת אג"ש, באופן שבו ההחזקה של קבוצת אג"ש בכל הנכסים הציבוריים בישראל תהיה באמצעות ערד בלבד. בבואו לגזור את עונשו של המערער, הביא ביהמ"ש בחשבון את עדויות האופי הרבות שנשמעו לטובתו, ומאידך הדגיש כי בעבירות כלכליות, עבירות "צווארון לבן", יש ליתן משקל משמעותי לשיקול של הרתעת הרבים. לאור כל אלה, גזר ביהמ"ש גזר על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך מיליון ש"ח. על ערד הוטל קנס בסך של 100,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. לאחר דיון נרחב החליט ביהמ"ש העליון לדחות את הערעור על ההרשעה. מאידך החליט להתערב במידת העונש והפחית את המאסר בפועל לשנה אחת בלבד, זאת בהתחשב בכך שביהמ"ש החמיר בענשו של המערער בהשוואה לנאשם אחר, ספיר, שנדון ל-6 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 200 אלף ש"ח.

(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד גב' יעל גרוסמן, אביגדור קלגסבלד, גב' שרון קליינמן, גור בליי, ליפא מאיר וחנן פרידמן למערערים, עוה"ד גב' יעל אלמוג, ירון ליפשיס ואופיר רוטשילד למשיבה. 2.6.05).

בש"פ 5521/05 - מדינת ישראל נגד פלוני

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים של קטין הנאשם בביצוע עבירת הריגה על רקע יחסי איבה במשפחה וכאשר סיומו של המשפט אינו נראה באופק (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה). המשיב, קטין אשר היה כבן 17 במועד ביצוע העבירות המיוחסות לו, הואשם בעבירת הריגה וחבלה בנסיבות מחמירות, על רקע יחסי איבה ששררו בין בני משפחתו ובין משפחת המנוח. עם הגשת כתב האישום נגד המשיב ביקשה המדינה לעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. משחלפו 9 חדשים מבקשת המדינה להורות על הארכת המעצר בתשעים ימים נוספים. הבקשה נדחתה.
עד עתה התקיימו ישיבות ספורות בלבד וקבוע עוד מועד הוכחות אחד בלבד. כתב האישום כולל 54 עדים וספק אם שלב ההוכחות יסתיים במשך תקופת המעצר המבוקשת. במסגרת הפעלת סמכותו בוחן ביהמ"ש את קצב ניהולו של ההליך העיקרי נגד הנאשם. שיקול זה עשוי להביא לשחרורו של הנאשם, אף על פי שדי בראיות התביעה לצורך המשך מעצרו וקיימת עילת מעצר בעניינו. במקרה דנן עסקינן בקטין השוהה במעצר משך תקופה ארוכה. שירות המבחן המליץ על בחינתה של חלופת מעצר במעון נעול. חלופה זו לא אומצה, בין היתר לאור מחסור במקומות פנויים במעון הנעול בו נבחנה חלופה זו. לאור חלוף הזמן מאז שנבחנה החלופה ע"י קציני שירות המבחן, ראוי לבחנה פעם נוספת. על כן, יערוך שירות המבחן תסקיר מעצר נוסף בו תבחנה מסוכנותו של המשיב ואפשרויות שילובו במסגרת מעון נעול כאמור.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד גב' אורלי מור אל למבקשת. 17.6.05).

בש"פ 5073/05 - שמעון בן דוד נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סחר בסמים עם ארגון פשע כאשר עצמתן של הראיות אינן מספיק חזקות ושמיעת המשפט תמשך תקופה ארוכה במיוחד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ו-24 אחרים הואשמו בפעילות עבריינית בתחומי הסמים והלבנת הון במסגרת ארגוני פשע למכירת סמים מיפו ומלוד. לגבי העורר לא נטען שהוא פעל במסגרת ארגוני הפשיעה, אך יוחסו לו מספר עבירות של סחר בסם שביצע עם ארגון הפשע של לוד, עסקאות סמים בהיקפים גדולים, בשלושה מקרים שונים. חומר הראיות נגד העורר מבוסס בעיקר על שיחות טלפון שבוצעו עם נאשם אחר, שלטענת המדינה היה ראש ארגון הפשע של לוד. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המדינה, כי השיחות שהוקלטו אינן שיחות תמימות ונקשרו בהן עסקות סמים, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
חומר הראיות מתמקד בשיחות הטלפון שהוקלטו, שהן הראיה היחידה נגד העורר. לטענת המשיבה, בשיחות אלו משתמשים הדוברים במילות קוד. לעניין זה הגישה המשיבה מילון מונחים שערכה, אשר מבוסס על הקלטות של שיחות שקויימו בין הנאשמים. מניתוח שיחות הטלפון עולה שקיימות ראיות לכאורה לכך שבין העורר לבין מוסא נקשרה עיסקה לרכישת כמות, ככל הנראה קטנה, של סם שסוגו לא ידוע. עם זאת, עוצמתן של הראיות אינה חזקה. על כן ראוי לבחון את שחרור של העורר לחלופת מעצר. לעניין זה יש לקחת בחשבון גם את חלקו הקטן יחסית של העורר בפרשה, כמו גם את העובדה שבהתחשב במספרם הרב של הנאשמים וחומר הראיות הרב נראה ששמיעת המשפט תמשך תקופה ארוכה במיוחד. מה גם שהעורר עצור החל בחודש נובמבר 2004, ובפועל משפטו טרם החל.