תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 6

ע.פ. 3896/04 + 3891/04 - ערד השקעות... בע"מ ושלמה אייזנברג נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות של נושאי משרה בחברה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40200/99 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. ערד הנה חברה ציבורית, אשר מניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך. המערער אייזנברג, (להלן: המערער), כיהן במועדים הרלבנטיים כיושב ראש דירקטוריון ערד וכן היה מבעלי השליטה בערד באמצעות שותפות אג"ש אשר החזיקה בלמעלה מ- %53 ממניות ערד. בנוסף, החזיק המערער, באמצעות חברת אשרת - ב- %7.5 ממניות ערד. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עוסק בהליכי אישור של עיסקה, שנערכה בין ערד לבין קבוצת בעלי השליטה בה - קבוצת אג"ש. המערער, כ"נושא משרה בחברה" ובעל עניין הורשע בביצוע שורה של עבירות שנועדו להביא לאישור העיסקה. יחד עמו הורשעו אחד ספיר וכן חברת ערד באישומים בגין חלקם באירועים. נושא האישומים התייחס למהלך עסקי שהגה המערער, שנועד להרחיב את בסיס ההון של ערד, ולארגן מחדש את החזקות קבוצת אג"ש. בבואו לגזור את עונשו של המערער, הביא ביהמ"ש בחשבון את עדויות האופי הרבות שנשמעו לטובתו, את תרומתו הגדולה לנזקקים וכיו"ב ומאידך הדגיש ביהמ"ש כי בעבירות כלכליות, עבירות "צווארון לבן", יש ליתן משקל משמעותי לשיקול של הרתעת הרבים, וכי העונש הראוי להן הוא מאסר בפועל. כן הודגשה העובדה שהמערער לא הביע כל חרטה. לאור כל אלה, גזר ביהמ"ש על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשים על תנאי וקנס בסך של מיליון ש"ח. על ערד הוטל קנס בסך של 100,000 ש"ח. הערעורים על ההרשעה נדחו והערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. לאחר דיון נרחב החליט ביהמ"ש העליון לדחות את הערעור על ההרשעה. מאידך החליט להתערב במידת העונש והפחית את המאסר בפועל לשנה אחת בלבד, זאת בהתחשב בכך שביהמ"ש החמיר בענשו של המערער בהשוואה לנאשם האחר, ספיר, שנדון ל-6 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 200 אלף ש"ח.

(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד גב' יעל גרוסמן, אביגדור קלגסבלד, גב' שרון קליינמן, גור בליי, ליפא מאיר וחנן פרידמן למערערים, עוה"ד גב' יעל אלמוג, ירון ליפשיס ואופיר רוטשילד למשיבה. 2.6.05).

רע"א 4148/05 - מודום ייעוץ והכוונה בע"מ נגד עבלא לוטפי בולוס ואח'

*כאשר נתבע שילם סכום שחוייב בו, שלא באמצעות ההוצל"פ וזכה בערעור, יכול ביהמ"ש שלערעור להורות לתובעים להשיב לנתבע את הסכום ששולם. *אין לכלול בפסיקתא הוראה שאינה נמצאת בפסה"ד(מחוזי נצרת - ע.א. 1174/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בבימ"ש השלום בנצרת ניתן פס"ד כספי לחובת המבקשת, וזו מילאה אחר פסה"ד ושילמה למשיבים כ-34 אלף ש"ח מחוץ לגדר הליכי הוצאה לפועל. במקביל, ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נתקבל, אך ביהמ"ש לא נענה לבקשת המבקשת לצוות על המשיבים להחזיר לידיה את הכספים שקיבלו מכוח פסה"ד שבוטל. לפיכך עתרה המבקשת למתן פסיקתא בה יובהר כי המשיבים חייבים בהחזר הסכום. בקשתה זו נדחתה, בנימוק שפסיקתא אינה יכולה לכלול את שלא נקבע בפסה"ד לגביו היא ניתנת. בקשה חוזרת שהוגשה באותו עניין נדחתה אף היא, תוך השתת הוצאות על המבקשת לטובת אוצר המדינה בסכום של 2,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אכן, משלא קבע פסה"ד בערעור כי יש להשיב את הסכום ששולם לידי המבקשת, לא היתה אפשרות לכלול הוראה זו בגדר הפסיקתא. אף סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, אינו יכול לסייע למבקשת. על פי הסעיף האמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל, לפי
בקשת החייב, להורות על השבת המצב לקדמותו כפי שהיה לפני הביצוע, אם פסק הדין בוטל. בפרשו את סעיף 18 פסק ביהמ"ש העליון, בדעת רוב, כי לסעיף יש תחולה רק כאשר פסק הדין בוצע במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנקט הזוכה (ע"א 4199/97 פ"ד נג(2)). במקרה דנא לא שולם הסכום הפסוק בגדר הליכי הוצאה לפועל.
ג. לכאורה, המסלול היחיד הפתוח בפני בעל דין המצוי במצבה של המבקשת הינו הגשת תובענה חדשה. אולם, אין מניעה שערכאת הערעור, בבטלה פסק דין שבוצע על ידי החייב שלא באמצעות מערכת ההוצאה לפועל, תיתן בפסק דינה במקרה מתאים, סעד אופרטיבי להשבת המצב לקדמותו. ביהמ"ש שלערעור רשאי להורות על כך מכוח תקנה 462 לתקנות סדר הדין. ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם סוגיית ההשבה תעורר שאלות מורכבות, שלא ניתן יהיה לפותרן בגדרו של הערעור. לעומת זאת, כאשר המערער עותר במפורש להוראה אופרטיבית שעניינה השבת המצב לקדמותו, כאשר אין מחלוקת כי החיוב שבפסק הדין בוצע, וכאשר אין ההשבה מעוררת שאלות סבוכות, ראוי כי ביהמ"ש שלערעור יעניק סעד של השבה כפועל יוצא מקבלת הערעור. מטעם זה יש להורות למשיבים לשלם למבקשת את הסכום האמור בתוספת ריבית והצמדה.
ד. יחד עם זאת, אין מקום לבטל את החיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה שהוטל על המבקשת בשל העובדה שפנתה לביהמ"ש המחוזי בשתי בקשות למתן פסיקתא. הואיל ומדובר בהוצאות שנפסקו לזכות המדינה, חובה היה לצרפה כמשיבה בערעור. משלא צורפה, דינה של הבקשה להידחות ככל שיש בה השגה לגבי החיוב האמור.

(בפני השופטים: גרוניס, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. בליזובסקי ול. סגל למבקשת. 30.6.05).

עש"ם 3446/05 - מדינת ישראל נגד נאיל דראושה

*החמרה בעונש משמעתי בעבירות מרמה, הפרת אמונים ושימוש במסמך מזוייף וגזירת עונש של פיטורין(ערעור על קולת העונש המשמעתי - הערעור נתקבל בעיקרו).

א. המשיב עבד בשירות המדינה למעלה משלושים שנה ושימש עד להשעייתו ביום 1.7.02 כמפקח על בתי הספר היסודיים במגזר הערבי במחוז הצפון. בספטמבר 04 הורשע המשיב בבימ"ש השלום, על פי הודאתו, בעבירות מרמה, הפרת אמונים, ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות. העבירות מתייחסות לכך כי המשיב סיכם עם חברת "מודום", שהיתה אחראית על הפעלת שלוחה מטעם אוניברסיטת לטביה בישראל, כי יקבל תואר שני בחינוך משלוחת לטביה, מבלי שימלא את כל חובותיו האקדמיות, וכן שישלם שכר לימוד מופחת. בעקבות זאת, הגיש המשיב במסגרת לימודיו מספר עבודות שהוכנו על ידי אחרים. כמו כן, חרף המחיר המופחת לו זכה, הצהיר המשיב בבקשתו להחזר שכר לימוד כי שילם עבור לימודיו סך של 20,475 ש"ח, קיבל במרמה מענק לימודים ממשרד החינוך, וכן אישור להיעדרות בשכר של עד שמונה שעות שבועיות. בהמשך קיבל המשיב במרמה תעודת תואר שני בחינוך וקיבל תוספות שכר חודשיות בסכום כולל של כ- 77,000 ש"ח.בימ"ש השלום גזר על המשיב 12 חודשי מאסר על-תנאי וכן הטיל עליו קנס בסך 100,000 ש"ח. בעקבות הרשעתו הוגשה נגד המשיב תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בית הדין הרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו, בקובעו כי העבירות בהן הורשע בבימ"ש השלום נושאות עימן קלון. בגזר דינו עמד ביה"ד על חומרת מעשיו של המשיב, אך לנוכח נסיבותיו האישיות, גזר ביה"ד למשיב נזיפה חמורה, פיטורין משירות המדינה יום אחרי הגיעו לגיל 55, על מנת לאפשר תשלומם של מאות ימי המחלה אותן צבר במהלך שנות עבודתו, ועד למועד פיטוריו ימשיך המשיב להיות מושעה מעבודתו וישולם לו עד למועד פיטוריו שכרו הרגיל וכן יפסל לפרק זמן של 5 שנים מיום גזר הדין, למלא כל תפקיד במשרד החינוך. הערעור על קולת העונש נתקבל בחלקו.
ב. ביה"ד הרחיק לכת בגישתו, משהחליט על השעיית המשיב למשך שנה לאחר סיום ההליכים נגדו. סמכות ההשעייה מוקנית לנציב שירות המדינה וההשעיה היא בגדר סעד ביניים בלבד, עד שיוחלט אם לנקוט נגד העובד הליכים פליליים או משמעתיים או עד שיתבררו ההליכים הננקטים נגדו. אולם גם מעבר למסגרת הפורמלית של סמכות ההשעייה, תשלום שכר ללא עבודה כדי לממש את ימי המחלה שיגיעו למשיב בהגיעו לגיל 55, כמוהו כמתן פרס לאדם שמעל באמון, שכן אדם אחר הפורש לפני גיל 55 לא יוכל לממש את דמי המחלה. מאידך, יש להביא בחשבון כי פרשת לטביה היתה לתופעה רחבת היקף בה נטלו חלק רבים והיא בגדר ליקוי מאורות של עובדי מדינה ועובדי ציבור, לרבות בכירים. רבים מאלה לא נענשו, בעיקר בשל העובדה שלא הודו במעשיהם. המשיב הודה מיד וקיבל עליו את האחריות הפלילית והמשמעתית למעשיו. התוצאה היא כי יש להורות על פיטורי המשיב לאלתר על כל ההשלכות הנובעות מכך.
ג. בערעורה ביקשה המדינה כי המשיב ייפסל לא רק לשירות במשרד החינוך - כפי שקבע ביה"ד - אלא כי ייפסל לשירות המדינה למשך 10 שנים. המדינה מבקשת החמרה זו בהתחשב בכך שעניינו של המשיב הינו אחד התיקים הראשונים ב"פרשת לטביה" הבא בפני ביהמ"ש ומבקשת היא לקבוע רף ענישה מחמיר. ברם, דווקא משום שעניינו של המשיב הוא הראשון שבא לביהמ"ש העליון עקב העובדה שהוא הזדרז והודה, אין לראות בעניינו תקדים מנחה. לפיכך אין להתערב בהחלטת ביה"ד לפסול את המשיב לפרק זמן של 5 שנים מיום גזה"ד מלמלא כל תפקיד במשרד החינוך בלבד.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' בת אור כהנוביץ למערערת, עו"ד עואודה נידאל למשיב. 28.6.05).

ע.פ. 3474/04 + 3314/04 - פלונים נגד מדינת ישראל

*החלטה להרשיע קטינים בעבירות מין בקטינה ולא להסתפק בעבודות שירות ללא הרשעה(מחוזי י-ם - ת.פ. 5094/02 - הערעורים נדחו).

א. עשרה נאשמים הואשמו בגין ארועים שארעו במהלך שנת 1999. מדובר בשורה של עבירות מין שבוצעו כלפי נערה ילידת 1984. הנערה אהבה אחד מבני החבורה, ש.ב., שהיה צעיר ממנה בשנתיים, וזה האחרון קיים עמה יחסי מין ויזם גם פעילות מינית בינה לבין חבריו, הנאשמים האחרים. יחסי המין עם הנאשמים האחרים היו בניגוד לרצונה ובשל איומים מצידו של ש.ב. שיעזוב את המתלוננת אם לא תיעתר לדרישותיו. המערערים הם שניים מאותם נאשמים. עם המערער 1 הושג הסדר טיעון, כי יודה, יוגש תסקיר והמדינה תעתור להרשעה ומאסר בעבודות שירות, כשהמערער יוכל לטעון טיעון חופשי. המערער 1 הוא יליד אוקטובר 1984, בעת מתן גזר הדין היה כבר חייל בשירות סדיר. שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעה לגביו, ועוד המליץ על 450 שעות שירות לתועלת הציבור. ביהמ"ש לא ראה מקום להימנע מהרשעה וכך הרשיעו בעבירה אחת של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, וקיבל, בהסכמת המדינה, את המלצת שירות המבחן להטיל עליו שירות לתועלת הציבור. גם עם המערער 2, הושג הסדר טיעון לפיו המאשימה תעתור להרשעה, ואם ימליץ על כך שירות המבחן - היא תעתור כי יוטל עליו מאסר בעבודות שירות לאחר שירותו הצבאי. עוד סוכם כי בא כוח המערער יהיה חופשי בטיעוניו. שירות המבחן המליץ על מאסר בעבודות שירות אחרי השירות הצבאי. לא היתה המלצה לאי הרשעה. ביהמ"ש הרשיע גם את מערער 2 והטיל עליו שישה חודשי מאסר שיבוצעו בעבודות שירות אחרי שחרורו מצה"ל. הערעורים נדחו.
ב. באשר לטענה כי ביהמ"ש צריך היה להימנע מהרשעת המערערים - ביהמ"ש המחוזי ציין לגבי כלל הנאשמים כי "הימנעות מהרשעה עלולה להוות מסר שלילי לבני נוער... והרשעה הינה קו מינימום כמעט הכרחי". המערער 1 הורשע אמנם בעבירה אחת בלבד, אך עד היום לא ביצע את תוכנית השל"צ, כאשר רק לגבי חלק מהתקופה יש לכך הצדקה
אובייקטיבית. בנסיבות אלה אין מקום לקבל את ערעורו על הרשעתו. אשר למערער 2 - עוד בביהמ"ש המחוזי לא היתה המלצה להימנע מהרשעה. בא כוחו טען כי מרשו הופלה לרעה ביחס לש.ב. שנדון למאסר על תנאי בלבד. נראה שהשיקול שהכריע את הכף לגבי ש.ב. היה שהוא ריצה ממילא, בענין אחר, עונש של מעון נעול עד לגיל 18, וצוות המעון הביע נכונות להמשיך ולטפל בו. המערערים ואחרים עמם נחלצו מפרשיה עגומה זו בעונשים קלים בשל ההשתהות בהגשת כתב האישום, ובשל אי רצונה של המתלוננת להעיד, דבר שהביא לעיסקת הטיעון. אין מקום להוסיף ולהקל עמם.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גב' נאור. החלטה -* השופטת נאור. עוה"ד גב' רוזליה פרידמן וראובן המבורגר למערערים, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 23.6.05).

רע"פ 10462/03 - הלינור הראר נגד מדינת ישראל

*טיבה של הטרדה טלפונית לצורך הרשעה לפי חוק התקשורת(מחוזי ת"א - ע.פ. 71264/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המערערת הואשמה כי "השתמשה במתקן בזק באופן שיש בו כדי להטריד, בכך שהתקשרה ל(מתלוננת) ואמר(ה) לה 'יום הדין שלך יגיע', וכן שלחה פקסים רבים ומטרידים למשרדה". בימ"ש השלום קבע כי "לפחות בשתי הזדמנויות פנתה הנאשמת למתלוננת בפקסים ובטלפון... לא היו אלו הפניות היחידות אליה, ובעבר נשלחו מכתבים ופקסים מטרידים ע"י הנאשמת...". בפקס נ/2 שנשלח ע"י המערערת למתלוננת, נאמר בין השאר "אם תעיזי שוב לחבל בפרנסתי ... אוקיע אותך, וכל מה שנמצא מאחורי זה, מעל כל במה פומבית. מי שמחבל בפרנסתו של האחר פרנסתו שלו תחובל". ביהמ"ש ראה בפניות המערערת למתלוננת לשון מאיימת ולא הבעת מחאה בלבד כטענת המערערת, והוסיף כי "תכלית מעשיה של הנאשמת היתה הטרדה והפחדה של המתלוננת, ועל כן הוכחו יסודות העבירה המיוחסת לנאשמת". בעקבות תסקיר שירות המבחן, ונגזר עליה צו לשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. המערערת עירערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. לשיטת ביהמ"ש המחוזי "חוק התקשורת עניינו השימוש במכשיר ולא תוכן הדברים המועברים באמצעותו... כדי שתהיה הטרדה, צריך להתקיים... שימוש תכוף, שימוש בשעות מסוימות וכיוצא בכך...". ביהמ"ש הוסיף כי כאשר מדובר בתוכן פוגע ואפילו מאיים אין בכך עבירה על חוק התקשורת" אם לא היתה הטרדה תכופה כאמור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי, באשר לטיבה של ההטרדה על פי סעיף 30 לחוק התקשורת. אין לקבל את הקביעה, כי ענייני תוכן מקומם לא בחוק דנא אלא בסעיפים בחוק העונשין. הרשות נתונה לתביעה לטפל בנושאי הטרדה בגדרי חוקים שונים, על פי מהותם ועוצמתם. קשה להלום כי אין רלבנטיות לתוכן ההטרדה. פעמים יהיה התוכן בולט, ואזי תהא חשיבות מועטה יותר למספר הפעמים שבהן נעשית ההטרדה, ופעמים הצורה בולטת, וכמותה תגבר על תוכן שאיננו מטריד ביותר כשלעצמו.
ג. ביהמ"ש המחוזי נדרש לנושא גם בגדרי חופש הביטוי. אכן, חופש הביטוי הוא זכות עילאית העומדת לאדם בחברה דמוקרטית. לא על דברי נועם וקילוסין בא חופש הביטוי להגן, אלא על דעות מקוממות. ואולם, אין הטרדת הזולת בטלפון או בפקסימיליה ביטוי לחופש ביטוי. כשם שזכותו של אדם להיות מוגן פיסית, זכותו להיות גם מוגן נפשית. מה שעשתה המערערת בענייננו, איננו נוגע לחופש הביטוי. על כן יש להשאיר על מכונה, על פי הנימוקים לעיל (השונים משל ביהמ"ש המחוזי וקרובים יותר להנמקתו של בימ"ש השלום), את הקביעה כי העבירה בענייננו נעברה.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, גב' חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד גב' שרון נהרי למבקשת, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 30.6.05).

ע.א. 8576/96 + 8557/96 + 8526/96 - מדינת ישראל נגד פלוני ופלונית ואח'

* ע.א. 8576/96 + 8557/96 + 8526/96 - אחריות בנזיקין של רופא ובעלי מכון לטיפול בהפרעות בתפקוד המיני, עקב טיפול רשלני. *אחריות המדינה בנזיקין עקב טיפול רשלני ע"י מכון לטיפול בהפרעות בתפקוד המיני בשל היעדר פיקוח נאות על הנעשה במכון. *הקשר הסיבתי בין נזק שנגר(מחוזי י-ם - ת.א. 1010/94 - ערעורים וערעורים שכנגד - הערעורים נדחו פרט לערעור המשיב נגד המדינה שנתקבל בחלקו).
א. המשיב סבל מהפרעות בתפקוד המיני. הוא פנה לקבלת טיפול במכון "יונה" שבהנהלת יהושע רייכר (להלן: רייכר), בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון. ד"ר מרק גאידס (להלן: ד"ר גאידס), שעבד במכון, העניק למשיב טיפול של מספר הזרקות של סיליקון לאבר המין. כתוצאה מהזרקות אלה עבר המשיב טראומה קשה עם עוות ונמק נרחב לעור הפין. לפי חוות דעת רפואית הטיפול אותו קיבל בזמן הזרקת הסיליקון הוא שגוי באופן בסיסי, ובלתי מקובל לחלוטין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הטיפול שניתן למשיב היה, למצער, רשלני. ד"ר גאידס, רייכר והמכון הכחישו שנתנו את הטיפול האמור ובית המשפט דחה טענה זו. ביהמ"ש הטיל אחריות בנזיקין על הרופא, על המכון ועל העומד בראשו - רייכר, וכן על משרד הבריאות. נקבע, כי במכון התבצעו פעולות הבאות בגדר "כירורגיה קטנה", ועל כן, מדובר במרפאה החייבת ברישום לפי תקנות בריאות העם (רישום מרפאות). בית המשפט מצא שבפיקוח שנעשה ע"י משרד הבריאות לא סגי. לדעת בית המשפט יש בהתנהלות משרד הבראיות משום הפרת חובה חקוקה. למעלה מן הצורך קבע כי מתקיימים בהקשר זה גם יסודות עוולת הרשלנות. ביהמ"ש המחוזי קבע עוד כי רייכר, המכון וד"ר גאידס יחובו ביחד ולחוד ל - %70 מהנזק, ואילו המדינה תשא באחריות ל- %30 ממנו. הטענה כי יש לראות במשיב כמי שתרם באשמו לנזקו - נדחתה. הוגשו ערעורים וערעורים שכנגד שנדחו פרט לערעור המשיב נגד המדינה שנתקבל בחלקו.
ב. אין להתערב בקביעתו העבודתית של בימ"ש קמא שלפיה ד"ר גאידס במשיב במכון יונה. אשר לחובת הפיקוח של משרד הבריאות - תקנות בריאות העם (רישום מרפאות), קובעות חובת רישום של מרפאות העוסקות בעניינים מסויימים. מרפאה הטעונה רישום - גם אם היא פרטית - מחוייבת לעמוד בדרישות שונות, שתכליתן הגנה על בריאותם ושלומם של אלה הפונים אליה. מרפאה שבה מבוצעות פעולות של "כירורגיה זעירה" - אינה טעונה רישום, אך לא כך הוא אם הפעולות במרפאה עולות כדי "כירורגיה קטנה". אין ספק שהזרקת הסיליקון היתה פעולה פולשנית הרחוקה מזריקה רגילה, פעולה פולשנית העולה, ולא במעט, על הרף של "כירורגיה זעירה". כך שהיתה כאן חובת רישום וחובה זו מקימה חובת פיקוח של המדינה. מי שניזוק בגין אי-קיום חובת הפיקוח עשויה לקום לו עילת תביעה מכוח עוולת הפר חובה חקוקה או מכוח עוולת הרשלנות. השאלה היא, אם כן, האם הפרה המדינה את חובת הפיקוח- התשובה היא חיובית. ככל שמדובר בפיקוח על מרפאות הטעונות רישום - התרשלה המדינה בביצוע תפקידה. אכן, אי-קיום חובה סטטוטורית, אין משמעו, מניה וביה, התקיימותה של עוולת הרשלנות. חובת הזהירות נקבעת לפי מבחן הצפיות הסבירה, ובענייננו,המדינה יכולה לצפות כי התרשלות בהפעלת סמכויות הפיקוח עלולה להביא לכך שמטופלים ינזקו.
ג. אשר לשאלת הקשר הסיבתי - אילו נתבצעה בדיקה ראויה של משרד הבריאות במכון, ניתן היה לעמוד על מימדי הסכנה הטמונה במכון הבלתי-מורשה, וניתן היה לעצור את הפעילות המתבצעת בו מבעוד מועד ולמנוע ביצוע פעולות כירורגיות בידי מי שאינם כשירים לכך. מעבר לצריך יצויין, כי ההתרשלות הרבה בביצוע הפיקוח מנעה מן המשיב את התשתית הראייתית שנזקק לה, באשר לאופן שבו היו משתלשלים העניינים אילו בוצע פיקוח הולם. בנסיבות המקרה קם על המדינה הנטל להראות כי אפילו העמיקה בבדיקת אורחותיו של המכון, לא היה בכך כדי להרים את הלוט מעל לפעולות
הכירורגיות שנעשו בו. בנטל זה לא עמדה המדינה, וגם מכאן נובעת המסקנה לפיה יסוד הקשר הסיבתי מתקיים במקרה זה.
ד. בעניין אחד יש לקבל את ערעורו של המשיב. בית המשפט קבע כי ד"ר גאידס, מכון יונה ורייכר אחראים, ביחד ולחוד, ואילו המדינה אחראית לנזק בשיעור של %30 בלבד. אף כי אין עילה להתערב בחלוקת הנזק הפנימית בין המעוולים, הרי שאל מול התובע - המשיב - החבות היא של כולם יחד ולחוד, כולל המדינה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד רחל זכאי-נוימן ושלמה פרידלנדר למדינה, עוה"ד שאול נבוני וגב' אילנה זינגל-וסקביץ למשיבים, עו"ד יצחק הוס לד"ר גאידס, עו"ד רונן גריסרו למכון יונה. 23.6.05).

ע.א. 9502/03 + 9063/03 - פלונים נגד הסתדרות מדיצינית הדסה ואח'

* ע.א. 9502/03 + 9063/03 - מי שהיה צד ג' בתביעה אינו יכול להגיש ערעור כאשר התביעה נדחתה. *רשלנות רפואית בטיפול באשה שהגיעה לחדר מיון עקב מכות שהכה אותה בעלה, נשלחה לביתה ונפטרה. *היעדר רישום רפואי העולה כדי חסר ראיות להעברת נטל ההוכחה וגם רשלנות עקב כשל ב(מחוזי י-ם - ת.א. 1106/99 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. ביום 29.4.89 הוכתה המנוחה, בהיותה כבת שלושים שנה, על ידי בעלה. המנוחה הובאה ללחדר מיון של ביה"ח "הדסה" עין כרם, שוחררה כעבור שעות אחדות ולאחר שעות מספר נפטרה בביתה. התביעה העיקרית היא תביעת ילדיה, הטוענים לרשלנות בטיפול הרפואי מצד שלושת הרופאים שטיפלו בה בבית החולים. התביעה מופנית גם נגד הדסה. זו שיגרה הודעת צד ג' לבעלה של המנוחה וזה הגיש "הודעה שכנגד" נגד הדסה והרופאים. בית המשפט קמא דחה את התביעה. על פסה"ד ערערו הקטינות וכך הבעל. ערעור הבעל נדחה פה אחד וערעור הקטינות נתקבל ברוב דעות השופטים ריבלין וגב' פרוקצ'יה נגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין.
ב. השופט רובינשטיין: הבעל הגיש ערעור על פסה"ד. הוא היה צד שלישי ו"מודיע שכנגד" בתיק נשוא הערעורים. התביעה נדחתה, ועמה ההודעה לצד ג' וההודעה שכנגד. לפיכך, לא נפגע על ידי פסק הדין, ועל כן אין לו מעמד פרוצדורלי של מערער. די היה בהיותו - על פי דין - משיב בערעור, לפי תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, כפי שאכן צורף, אמנם כמשיב פורמלי בערעור שהגישו ילדיו. גם משיב פורמלי רשאי לטעון טענותיו ככל משיב אחר וכך היה עליו לעשות.
ג. (דעת מיעוט): המנוחה הגיעה לחדר המיון בו שהתה מעל שעתיים. את המנוחה ראה ד"ר וולף, שהיה אז בסוף תקופת התמחותו בכירורגיה, עומדת בבגדיה. לדבריו, המנוחה מסרה כי "הוכתה על ידי בעלה בכל הגוף והתלוננה על כאבים, כולל כאבי בטן מפוזרים ללא מיקוד". הרופא הפנה אותה לביצוע צילומי חזה, צוואר וזרועות, וכן הפנה אותה לאורטופד ולפסיכיאטר. בהמשך ראה ד"ר וולף את המנוחה עוד פעמים אחדות ולבסוף שיחרר אותה מבית החולים, תוך שלא התרשם כי חל שינוי לרעה. ד"ר ג'אבר, מתמחה שנה שנייה באורטופדיה, בדק את המנוחה לפי תלונותיה, והמלצתו היתה בכיוון של טיפול בתרופות נגד כאבים וקומפרסים קרים לכתף. ד"ר וייל, בסוף ההתמחות בפסיכיאטריה, כתב ברישום שעשה: "המנוחה הגזימה בתיאור הכאבים והיתה מאוד דרמטית". הוא לא תיעד את כל השיחה. בנסיעה הביתה התלוננה המנוחה בפני אחיה על כאבי בטן. סמוך לשעה 03.00 נמצאה על ידי בעלה ללא רוח חיים. לפי חוות דעת שהוגשה ע"י הפתלוג פרופ' היס, נפגעה המנוחה בטחול: תחילה דימומים ברקמת הטחול; אחריה קריעה של קופסית הטחול לכל ארכה וזליגת הדם שהצטבר אל חלל הבטן. לדעת פרופ' היס נגרמו הדימומים בתוך רקמת הטחול לפני הגעתה של המנוחה לחדר המיון, ואילו אובחן הדימום בטחול בעיתו, ניתן היה לרפא את הנזק במלואו, על ידי כריתת הטחול. בית המשפט קמא קבע כי הרישום ושמירת המסמכים היו לקויים, ונטל השכנוע עובר לנתבעים - אך הם עמדו בו. לדעתו, "הנתבעים
לא יכלו, בשום בדיקה או אמצעי מקובל ושגרתי אשר עמד לרשותם באותה עת, לאבחן דמם תת-קופסתי זה", בטחול. אין מקום להתערבות בפסק הדין.
ד. האם היתה התרשלות באי עריכתה של בדיקת דם, שיכלה אולי, ליתן אינדיקציה לדימום פנימי - ד"ר וולף ציין כי "במועד הרלבנטי לא היה מקובל בהדסה בכל מקרה של תלונה על חבלה הנראית שטחית לבצע בדיקות דם. במקרה של המנוחה... לא היתה הצדקה להפנותה לביצוע בדיקת דם". כעולה מן העדויות - גם אילו נערכה ספירת דם, רחוקה האפשרות שהיה הדבר מביא לשינוי התמונה הכוללת. על כן, ספק אם הוכח בענייננו קשר סיבתי, בין משפטי ובין עובדתי, בין הימנעות הרופאים מעריכת בדיקות דם לבין התוצאה. אשר לטענה בדבר נזק ראייתי: אין להתערב בנושא זה בממצאיו של ביהמ"ש קמא, על פיהם אף שחלו מחדלים בתחום זה, שאותם מנה, ונטל השכנוע לעניין הראייתי עבר למשיבים - הורם הנטל. בנסיבות אלה יש לדחות את הערעור.
ה. השופט ריבלין: רופא מטעם מד"א, ד"ר אמין, שהגיע לביתה של המנוחה התקשה לבדוק אותה, באשר היא לא היתה מסוגלת לשכב, ועל כן הפנה אותה לחדר מיון. חרף ממצא ברור בדבר קיומם של לחץ דם נמוך ודופק גבוה, נראה כי בהם בלבד לא היה די, כדי לבסס חשד ממשי לפגיעה בטחול. אלא, שהם לא עמדו לבדם. כדברי ביהמ"ש לאור העובדה שפגיעה בטחול אינה מלווה, בהכרח, בסימנים חיצוניים - היו צריכים כאבי הבטן עליהם התלוננה לשמש סימפטום נוסף לקיומה של חבלה פנימית בבטנה. בחוות דעת רפואית שהוגשה נאמר כי השילוב של כאבים בבטן ובכתף שמאל, מהם סבלה המנוחה, הוא טיפוסי לחבלה בטחול. אכן, זהו מקרה גבולי, בין היתר, מחמת החסר החמור בראיות. אלא שחסר זה עצמו מביא את המקרה אל גבולות האחריות. עובדות המקרה לוטות בערפל במידה רבה בשל חסר ראייתי נרחב, שהאחריות לקיומו רובצת על כתפי המשיבים. לבד מהנפקות הראייתית הנובעת מהחסר הראייתי, והעברת הנטל, עשוי היעדר הרישום, לכשעצמו, לעלות כדי התרשלות. מחדליהם הניכרים של הרופאים, למלא אחר חובתם לניהול רישום מפורט ומדויק, אכן פגעו, בזמן אמת, בטיפול הרפואי, בפרט, מנעה התקשורת הלקויה בין הרופאים העברת מידע חיוני בין רופא אחד למשנהו, ולא איפשרה את שימור המידע המצוי אודותיה לצרכי המעקב.
ו. המשיבים מציגים אפשרות לתרחיש, שלפיו עברה המנוחה חבלה נוספת לאחר שעזבה את חדר המיון. אלא, שגם לפי תרחיש זה אין לשלול את התרשלותם. אחריות נזיקית בגין "אי מניעת פשע" עשויה להיות מוטלת על רשויות ציבוריות ויכול שתוטל על גופים פרטיים. משכך, גם האפשרות לפיה בן זוגה של המנוחה המשיך להכותה לאחר שובה מבית החולים - הגם שהיא לכאורה "התרחשות מאוחרת", איננה מצויה מחוץ למסגרת הצפיות הסבירה של מי שסבור שמשגר הוא לביתו חולה למריבה מתחדשת. לפיכך דין הערעור להתקבל. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, לצורך דיון והכרעה בשאלת גובה הנזק.
ז. השופטת פרוקצ'יה: חרף מצבה הגופני הקשה של המנוחה בבואה לבית החולים, ונוכח מכלול הסימפטומים שהתלוו לכך, נכשל הצוות הרפואי בהערכה מקצועית ראויה של מצבה, על חומרתו המיוחדת. עמידה בחובת הזהירות המקצועית חייבה, בין היתר, עשיית בדיקות פנימיות בחלל הבטן כדי לברר באופן ממצה האם נגרמה פגיעה באברים פנימיים. השחרור המוקדם מביה"ח, השתלב בהתרשלות המקצועית, במונעו אפשרות מעקב רפואי צמוד לאורך זמן אחר תיפקודה, דבר שהיה חיוני ונדרש בנסיבות העניין, ועשוי היה להציל חיים.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' פרוקצ'יה, רובינשטיין. עו"ד אסף פוזנר למערערים, עו"ד יעקב עוזיאל למשיבים, עו"ד עמוס גבעון לבעל. 22.6.05).

עע"ם 11061/04 - הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה נגד עיריית קריית אתא ואח'

*הוועדה המחוזית יכולה בשלב הסופי של אישור תב"ע להתנות תנאים לאישור התכנית שעליה המליצה הוועדה המקומית ואושרה כבר להפקדה ע"י הוועדה המחוזית(מחוזי חיפה - עת"מ 2152/04 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה יזמה תכנית מפורטת שמטרתה הסדרת התכנון והפיתוח של שכונות המרכז בקרית אתא, הגדלת זכויות הבניה, תיאום מערך הנגישות התחבורתי, מבני ציבור וקביעת עקרונות בינוי לפי ייעוד הקרקע. המשיבה 2, הוועדה המקומית לתכנון ובניה, דנה בתכנית והחליטה להמליץ למערערת לאשרה. ועדת המשנה לתכניות של המערערת החליטה להפקיד את התכנית בתנאים. התכנית פורסמה להפקדה והוגשו לגביה מספר התנגדויות. לאחר דיון בהתנגדויות, החליטה המערערת לאשר את התכנית בתנאים. אחד התנאים קבע כי חלקה מסויימת תיועד לשטח ציבורי פתוח. באשר לתנאי זה, הגישה העירייה עתירה מינהלית לביהמ"ש קמא, בטענה כי ההחלטה היא שרירותית. לטענת העירייה, משמעו של התנאי הוא דחיית התכנית ביחס לחלקה בשלב הסופי של אישורה, לאחר שכבר ניתן אישור להפקדה, דבר ההפקדה פורסם והוגשו התנגדויות. הועדה המחוזית טענה מנגד, כי התנאי נקבע במסגרת הדיון בהתנגדויות. כן טענה כי יש למחוק את העתירה על הסף, לאחר שהמשיבות לא הגישו ערר בזכות על ההחלטה בפני המועצה הארצית. ביהמ"ש קמא שוכנע, כי לא נשתנו הנסיבות שהצדיקו התניית התנאי האמור לגבי החלקה הנדונה ואין נימוקים המצדיקים הערכה מחודשת של הנתונים שעמדו לרשות המערערת שעה שאישרה את התכנית להפקדה. הערעור נתקבל.
ב. ענייננו כאן בשאלה אם בהגינות ובסבירות נהגה המערערת בהחליטה - בגדרי ההליך המינהלי - שהשטח בו מדובר יישאר שטח ציבורי פתוח במקום אדמת בניה. במישור הנורמטיבי, עניין לנו בסעיפים 108(א) - 108(ג) לחוק התכנון והבניה. אישור תכנית צריך להינתן לאחר סיום שמיעתן של ההתנגדויות ויכול להיות מותנה. אף אם לא הוגשו התנגדויות, רשאית הוועדה להחליט באורח שונה מן התכנית המופקדת. פסה"ד המנחה לענייננו, שכוחו עמו אף לאחר שלושה עשורים, הוא בג"צ 318/75 פ"ד ל(2) 133. פס"ד זה נדרש לשאלה כגון דא שבפנינו, קרי, סמכות הוועדה המחוזית לשנות החלטה קודמת בשלב מאוחר של אישור סופי, ולאחר האישור להפקדה. השאלה בשלב מאוחר זה שלאחר הפקדה - ולשלב זה יש רלבנטיות כמובן - היא האם יש מי שייפגע פגיעה של ממש מההחלטה, שכן שלב זה עשוי במקרים מסויימים, להצמיח אינטרס הסתמכות. בנסיבות ענייננו; עם כל אי הנוחות שבדבר לעיריה, שקופתה לא תרויח מן הבניה, ישנו אינטרס ציבורי רחב יותר, שהמערערת נדרשה אליו, ולפיו ייצא הציבור נשכר מקיומו של שטח ציבורי פתוח. לפיכך פסק דינו של ביהמ"ש קמא יתבטל, והחלטת המערערת תישאר על מכונה.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ערן אטינגר למערערת, עוה"ד גב' אילה סגל גבסי ויוסף סגל למשיבות. 29.6.05).

רע"א 4852/05 - ורסצ'ה 83 בע"מ ואח' נגד S.P.A ecasreV innaiG

*סעדים זמניים בתביעה על הפרת סימן מסחרי רשום (הבקשה נדחתה).

המשיבה היא חברה איטלקית המייצרת ומשווקת בכל רחבי העולם מוצרי אופנה, בשמים ועוד. המבקשת הינה חברה ישראלית העוסקת ביבוא, בייצור ובשיווק דברי הלבשה לגברים. בשנת 1985 הגישה המבקשת בקשה לרישום סימני מסחר הכוללים, בוואריאציות שונות, את השם ורסצ'ה בעברית ובלועזית. בתחילה התנגדה המשיבה לרישום סימנים אלה, אך בעקבות הצהרת המבקשת כי פרט לשם הזהה אין כל דימיון צורני בין סימני המסחר שרישומם נתבקש לבין סימניה של המשיבה, משכה
היא את התנגדותה. בסופו של דבר נרשמו סימני המסחר על שם המבקשת. בשנת 2000 פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בתובענה נגד המבקשת, למתן צו שיאסור על האחרונה לעשות כל שימוש בסימני המסחר הנזכרים. ביסודה של תובענה זו עמדה הטענה, כי מוצריה, חנויותיה ופרסומיה של המבקשת החלו נושאים סימנים הדומים או זהים לאלו של המשיבה. במקביל, עתרה המשיבה לסעדים זמניים. ביהמ"ש קיבל את הבקשה באופן חלקי (להלן - ההחלטה הראשונה), וקבע, כי נתקיימו, לכאורה, יסודות עוולת גניבת העין, וכי סיכויי הצלחתה של המשיבה בתביעתה גבוהים. בהסכמת המבקשת ניתן נגדה צו האוסר עליה לעשות שימוש בכמה מן הסימנים נשוא התובענה. עוד הורה ביהמ"ש המחוזי למבקשת להתקין במקומות בולטים בחנויות שבבעלותה שילוט שלפיו אותן חנויות אינן קשורות בדרך כלשהי למשיבה. בחודש פברואר השנה הגישה המשיבה בקשה לעיון מחדש בסוגיית הסעדים הזמניים. עילת הבקשה היתה שינויים נטענים בהתנהלותה של המבקשת. בימ"ש קמא קיבל את הבקשה בציינו כי הוכח שהמבקשת משתתפת בתצוגות אופנה ומפעילה אתר אינטרנט בעשותה שימוש בשמה, מבלי לציין שאין קשר בינה לבין המשיבה. על כן נצטוותה המבקשת להוסיף הבהרה בנוסח שהובא בהחלטה הראשונה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טיעוניה של המבקשת השוללים מדעיקרא את עילת התביעה הועלו כבר בעבר, ולא נתקבלו על ידי שתי הערכאות. אין לפתוח שאלה זו לדיון מחודש בגדרו של ההליך הנוכחי, העוסק אך בהרחבת היקף תחולתם של הצווים. אף בטענה לפיה לא הוכח כי חל שינוי בנסיבות מאז ההחלטה הראשונה אשר הצדיק עיון חוזר בה, אין ממש. יתירה מכך, אף אם לא היה חל שינוי בנסיבות, עדיין לא היה שולל הדבר בהכרח את מתן הצווים הנוספים. במקרים מתאימים, יכול ביהמ"ש לעיין מחדש בהחלטת ביניים שנתן אף בלא שינוי נסיבות. הסעדים נשוא בקשה זו נחוצים כדי לצמצם במידה מספקת את ההטעיה הצרכנית המבוצעת, לכאורה, על ידי המבקשת. באשר לטענת המבקשת כי אתר האינטרנט שלה היה קיים כבר בזמן ההחלטה הראשונה, ניתן לומר כי העלייה בהיקף השימוש באינטרנט בקרב הציבור בשנים האחרונות עולה כדי שינוי נסיבות המצדיק את החלת הצו בהקשר זה. מתוך מגוון השמות העשויים להתאים לבית עסק המתמחה בתחום ההלבשה, בחרה המבקשת לאמץ לעצמה שם של יצרנית אופנה המפורסמת בכל העולם, אשר קרויה על שם מעצב האופנה הנודע שהקימה. מעשיה של המבקשת עלולים, בסבירות גבוהה, להביא להתעשרותה על חשבון המשיבה. כמו כן, הרושם הנוצר כאילו המוצרים הנמכרים על ידי המבקשת, הינם מתוצרתה של המשיבה, עלול לגרום לפגיעה במוניטין שלה. נזקים אלו אינם ניתנים לכימות, ומשכך ישנה הצדקה למנעם מראש.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד י. קלדרון, ח. קלדרון וצ. חליו למבקשים, עוה"ד ר. קלגסבלד, צ. חוברס וק. רפאלי למשיבה. 30.6.05).

בש"פ 5223/05 - שושנה אפשטיין ויוחנן אבירם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה כאשר הנאשמים השתמטו משך שנים בתואנות שונות מלהגיע לדיוני ביהמ"ש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים הואשמו בסדרה ארוכה של עבירות מרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמכים וכיו"ב. כתב האישום הוגש ביום 19.7.00. פרשת התביעה החלה ביום 24.6.01. לאחר מספר ישיבות, קיבל ביהמ"ש את בקשת באת-כוחם הקודמת של העוררים להתפטר מייצוגם וקבע מועדים להמשך פרשת התביעה. משלב זה, החלה מסכת ארוכה של 18 ישיבות שהתקיימו בתקופה של כשנה, אשר רק לארבע מתוכן התייצבו שני העוררים וביקשו לדחות את הדיון מנימוקים שונים. למרבית הישיבות הנוספות הגיע רק אחד מהשניים והציג תעודת מחלה של הנאשם השני. למספר ישיבות לא הגיעו שני העוררים. ביום 11.9.03 חייב ביהמ"ש
את העורר בהפקדת ערובה, ומאז, משך כשנה וחצי, לא ניתן היה לאתר את העוררים ורק בחודש מרץ 2005 הם אותרו באקראי. המשיבה הגישה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים ובימ"ש השלום קיבל את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררם של העוררים. הערר נדחה.
העוררים התחמקו מן ההליכים באופן שיטתי במשך כשנתיים וחצי, ניצלו את העובדה כי לא ניתן לקיים דיון בהיעדר אחד מהם ודאגו להגיע לחדר מיון ערב כל דיון כדי למנוע קיום דיון בתיק. מעשי ההתחמקות של העוררים ננקטו על ידם לא רק בתיק זה. הם התחמקו מהליכי שפיטה גם בתיקים נוספים. בשנת 1998 הוגש נגד העוררים כתב אישום בגין מעשי מרמה בבימ"ש השלום ברחובות אשר נמחק בשנת 1999 לאחר שהעוררים לא אותרו. נגד העורר הוגש כתב אישום בביהמ"ש המחוזי בנצרת בגין סדרת מעשי גניבה ומרמה והאחרון התחמק מהליכי המשפט למעלה משש שנים. מכאן כי קיימת נגד העוררים עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחסד"פ, שכן קיים יסוד סביר לחשש ששחרורם יביא לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות מהליכי שפיטה.

(בפני: השופט עדיאל. עו"ד גב' מאיה ז'ולסון-גלעדי לעוררים, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 26.6.05).

בג"צ 4047/05 - חיים ודבורה פרחי ועוד 532 עותרים נגד שר הפנים ואח'

*דחיית עתירה על הסף, כאשר אותו נושא כבר נדון בעתירה קודמת של העותרים ונדחתה (העתירה נדחתה).

ביום 11.4.05 ניתן פס"ד בבג"צ 6817/04, אשר דחה את עתירת העותרים (להלן: העתירה הראשונה) לחייב את המשיב להאריך את המועד להגשת תביעות פיצויים, בהתאם להוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. ביום 18.4.05 הגישו העותרים בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה בעתירתם לקיומו של דיון נוסף בפסה"ד, וכבר ביום 25.4.05 הוגשה העתירה דנא בה נתבקש ביהמ"ש להורות למשיב לשקול מחדש את החלטתו שלא להאריך את המועד להגשת תביעות. העתירה נדחתה על הסף.
הכלל כי צד לדיון שכבר הוכרע בביהמ"ש, אינו רשאי לשוב ולחזור על טענות שהועלו בדיון הקודם, חל גם על הדיונים המתנהלים בבג"צ, אם מכוח תורת "מעשה בי"ד" ואם מתוך מטרה שזמנו של ביהמ"ש לא יבוזבז לריק. אומנם, יתכנו מקרים בהם יחליט ביהמ"ש הגבוה לצדק, במסגרת שיקול הדעת הנתון לו, לשוב ולדון בעניין שכבר הובא בפניו. אולם, דיון חוזר ייערך אך בהתקיימם של טעמים מיוחדים, כגון, שינוי מהותי בנסיבות המקרה או חשיפת עובדות חדשות שלא היו ידועות, ולא ניתן היה לדעת עליהן, בדיון הקודם. עיון בכתב העתירה דנא מגלה כי העותרים חוזרים על אותן טענות שעלו בדיונים הקודמים ואין בהן כדי להצדיק קיומו של דיון חוזר באותו עניין. יתירה מזו, בכתב העתירה הנוכחי, לא מוזכרת כלל העתירה לדיון נוסף אשר הוגשה ימים ספורים קודם לכן. פגם זה בלבד, עשוי להספיק בכדי לדחות את העתירה על הסף.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' נאור. החלטה -* השופט גרוניס. עו"ד ש. הררי לעותרים. 23.6.05).

ע.א. 4218/04 - משה אביטן נגד בנק המזרחי המאוחד

*המועד בו נתגלה נזק הנובע מהתנהגותו של בנק כלפי לקוח, לצורך תחילת התיישנות בתביעה נגד הבנק (הערעור נדחה).

המערער הינו איש עסקים שניהל אצל המשיב חשבונות, וממועד מסויים ב-1994 חל שינוי ביחסו של המשיב לעסקיו של המערער, בוטלה מסגרת אשראי בחלקה, לא הוארך תוקף הלוואה וכיוצא באלה. לימים, ביולי 1997, הוצא צו כינוס נכסים נגד המערער בגדרי פשיטת רגל. המערער הגיש תביעת נזיקין נגד המשיב וזה העלה טענת התיישנות. בימ"ש השלום קיבל חלקית את טענת ההתיישנות ודחה חלק אחר; ביהמ"ש המחוזי סבר כי נזקי המערער החלו ב-1994 והיו משמעותיים דיים,
לא נזקי "מה בכך", ולכן התיישנה התביעה כולה. בערעור, נטען, בגדרי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כי במועד ראשיתם של מעשי המשיב לא נתגלה נזק, שכן המערער לא יכול היה לחזות ב-1994 כי ב-1997 יפשוט רגל. עוד נטען, בגדרי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כי למערער נודע על מעשיו של מנהל סניף המשיב בו ניהל את חשבונותיו רק במרץ 1995, ולמצער ממועד זה יש למנות את התקופה. המערער הוסיף וטען כי בגדרי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נתון המקרה להתיישנות בת 10 שנים מיום התגלות הנזק. המשיב טען לעומתו, כי התגלות הנזק היתה ב-1994, בין אוגוסט לדצמבר, והיא עילת התביעה ולא מועד כינוס הנכסים. לא היה מדובר בנזק מועט, אשר בשכמותו אין רואים את מירוץ ההתיישנות כמתחיל, אלא בנזק קונקרטי וממשי. הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
אין מקום להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי, שסבר כי נזקי המערער החלו באוקטובר 1994, עם הסירוב לחדש הלוואה ועם צעדים נוספים שנקט הבנק, כמו סגירת מסגרת האשראי ו"שבירת" תכניות חסכון. נכון, שהמערער לא יכול היה לדעת באוקטובר 1994 כי ב-1997 יידרדר, לכלל פשיטת רגל; אך נכון באותה מידה הוא, שמסה של אירועים שהם העילה הנטענת לצרות שנתרגשו על המערער, היתה בידיעתו בשליש האחרון של 1994. קשה לראות בנזק שהתגלה ב-1994 נזק של מה בכך. ולבסוף, באשר לטענה כאילו בגדרי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ההתיישנות החלה היא בת עשר שנים - עשר השנים הן בחינת מחסום נוסף, שאם נתגלה הנזק כתום יותר משבע שנים, יתיישן מכל מקום בתום עשור מיום שאירע. דבר זה אינו נוגע לענייננו.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יובל אזני למערער, עו"ד אלי סעדון למשיב. 23.6.05).

ע.פ. 6123/05 + 6043/05 - שחר ודורון חתוכה נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור, בהרשעה של תקיפת רופא עקב הוראתו להעביר חולה ממחלקה שיקומית של בי"ח למחלקה סיעודית (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המבקשים, אחים, הורשעו בתקיפתו של רופא שאמור היה להכריע באופן המשך הטיפול באימם שעברה ניתוח קשה בראשה ואירוע מוחי שאירע לה. האם אושפזה לאחר הניתוח במחלקה השיקומית בבית החולים "רעות". לאחר כחודש ימים הועברה למחלקה סיעודית. המבקשים התנגדו לכך ונקבעה להם פגישה עם ד"ר דורון צאלי, רופא כבן 57 המשמש כגריאטר המחוזי של שירותי בריאות כללית בתל אביב. המבקשים תקפו את הרופא וגרמו לו חבלות חמורות. ביהמ"ש הרשיע את השניים בתקיפת הרופא. ביהמ"ש גזר על דורון 30 חודשי מאסר מתוכם 20 חודשים לריצוי בפועל ועל שחר הושת עונש מאסר של 36 חודשים מתוכם 24 חודשי מאסר בפועל, וזאת נוכח הרשעתו גם עבירת האיומים. כן חוייבו כל אחד מהמבקשים בתשלום פיצויים "סמליים" לד"ר צאלי בסך 5,000 ש"ח. הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד לערעור נדחתה.
הכלל הוא כי משפקעה חזקת חפותו של נאשם בפלילים, לאחר שהורשע בדין ועונשו נגזר, יבוצע העונש לאלתר. ביהמ"ש עשוי להיעתר לבקשה לעכב את ביצוע גזר דין במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות מיוחדות. נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות את עיכוב ביצוע המאסר שהושת על המבקשים. לזכות המבקשים נזקפת העובדה שעברם נקי ונטול הרשעות פליליות, ונראה כי אלמלא מצבה הקשה של אימם לא היו מגיעים למקום בו הם מצויים כעת. יחד עם זאת, אין בכך כדי להצדיק את עיכוב ביצוע העונש שנגזר. העוררים, האחד כבן 20 והאחר כבן 30, תקפו בצוותא חדא אדם מבוגר אשר לא יכול להם. כל חטאו של ד"ר צאלי טמון בכך שסירב לסטות מהחלטתו המקצועית למרות הלחץ שהופעל עליו. המסר היוצא מביהמ"ש חייב להיות חד משמעי לפיו ביהמ"ש
לא יגלה סלחנות או הבנה למעשי אלימות ובודאי לא למעשי אלימות כלפי אנשי ציבור, תהינה הנסיבות האישיות של התוקפים אשר תהינה. כמו כן, סיכויי ערעורם של המבקשים, אינם גבוהים במידה שתצדיק את עיכוב ביצוע גזר דינם, וזאת, בין היתר, לנוכח תקופת המאסר שנגזרה.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד שלומציון גבאי-מנדלמן וארז מלמד למערערים, עו"ד מאור אבן חן למשיבה. 30.6.05).

רע"א 3821/04 - עאטף נימר אגבאריה נגד מקסידר חברה לבנין בע"מ ואח'

*התניית דיון חוזר בתביעה שניתן בה פס"ד עקב אי התייצבות חוזרת ונשנות של הנתבע בביהמ"ש, בהפקדת חלק גדול מסכום התביעה בקופת ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

נגד המבקש הוגשו בבימ"ש השלום בחדרה שתי תביעות כספיות. המבקש נמנע במשך חודשים רבים מלהגיש תצהירי עדות ראשית ומסמכים מטעמו, בהתעלם ממועדים שקבע ביהמ"ש לצורך כך, ובלא שביקש הארכת מועד. כן לא התייצב לישיבת קדם המשפט האחרונה ביום 3.7.02, אף שנדרש לעשות כן על ידי ביהמ"ש. ביום 25.12.02 התקיימה ישיבה שנועדה לשמיעת הוכחות וסיכומים בעל פה. גם הפעם המבקש לא התייצב לדיון. לאור זאת, ניתן פסק דין בשתי התביעות המאוחדות, בהיעדר המבקש, והוא חוייב לשלם למשיבים כ-600,000 ש"ח ולשאת בהוצאותיהם בסך 77,500 ש"ח. בקשת המבקש לביטול פסה"ד נדחתה ע"י בימ"ש השלום והוא ערער לביהמ"ש המחוזי בחיפה. ביהמ"ש מצא כי ראוי לדון בטענות המבקש לגופן, ולשם כך החזיר את הדיון לבימ"ש השלום, אך היתנה את הדיון החוזר בכך שהמבקש יפקיד סכום של 200,000 ש"ח תוך 45 יום, וישלם את מלוא ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים בבימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חסד עשתה ערכאת הערעור עם המבקש בהחליטה על החזרת הדיון לבירור לגופו. אכן, כשם שזכות הגישה לערכאות זכות יסוד חוקתית היא, כך זכותו של נתבע ליומו בביהמ"ש לצורך הגנה בפני תביעה שהוגשה נגדו גם היא זכות מהמעלה הראשונה. אולם מיצויין של זכויות אלה מותנה בעמידה בכללי יסוד דיוניים. בדרך התנהלותו הדיונית גרם המבקש לשיבוש ההליכים השיפוטיים באופן ניכר. שיבוש זה, אפילו אין בו כדי לחסום בעדו מלנהל את הגנתו לגופה, הרי, למצער, יש בו כדי להצדיק את חיובו בנשיאה בעלות התקלות להם גרם על דרך הטבת הנזק שנגרם לבעלי הדין האחרים עקב כך, ובהבטחת זכויותיהם מפני שיבוש נוסף בעתיד, באם יתהווה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד בדר אלדין אגבאריה למבקש, עוה"ד מנשה שני וישראל פיקל למשיבים. 21.6.05).

רע"א 8569/04 - ג'ורג' ודיע רזוק נגד הפטריארכיה הקופטית האורטודוקסית

*דחיית טענה של דיירות מוגנת לפי החוק הירדני בדירה בירושלים המזרחית (הבקשה נדחתה).

בשנת 1963 השכירה המשיבה דירה לאביו המנוח של המבקש בבניין בשער יפו בירושלים, והוא התגורר בה עד לפטירתו בשנת 1982. במועד הפטירה התגוררו בדירה אמו ואחותו של המבקש. האם נפטרה בשנת 1998 והאחות בשנת 1999. המבקש לא התגורר בדירה לא במועד פטירת אביו ולא במועד פטירת האם והאחות. המשיבה טענה כי המבקש פלש לדירה לאחר פטירתה של אחותו והגישה תביעת פינוי נגדו. המבקש טען להגנתו כי בהיות המשפחה משתייכת לעדה הקופטית אורטודוקסית, חל הסכם השכירות גם על בני משפחתו של השוכר. נטען, כי בעת יצירת השכירות חל החוק הירדני המעניק דיירות מוגנת לבני משפחת השוכר לכל ימי חייהם, ובכלל זה למבקש. בפסק דינו קבע בימ"ש השלום, כי אף אם תתקבל טענת המבקש לעניין הדין הירדני, הרי המבקש לא רכש כל זכויות בנכס טרם מותו של אביו, ומשנפטר אביו לאחר החלת הדין הישראלי על מזרח ירושלים, חל על זכויות הנתבע בנכס הדין הישראלי. נקבע גם, כי המבקש לא הוכיח כנדרש את הדין הירדני, ועל כן יש להניח
כי בעניין זה דומה הדין הירדני לדין הישראלי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטענה היחידה במהות שמעלה המבקש כראויה לבחינה בביהמ"ש העליון היא, כי היה דייר מוגן לפי החוק הירדני בשעה שהוחל החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולכן גם אם אינו ממלא אחר תנאי הדיירות המוגנת לפי חוק הגנת הדייר, הריהו דייר מוגן. אף אם טענה זו יכול היה להיות בה עניין בנסיבות אחרות, במקרה דנן אין מקום להידרש אליה בגלגול שלישי: ראשית, היא נסמכת על הדין הירדני, ודין זה - דין זר - יש צורך להוכיח בדרכים המקובלות להוכחתו של דין זר. משלא הוכח הדין הירדני, יכול היה בימ"ש השלום להיעזר בחזקת זהות הדינים. אבל גם אילו הלכנו בדרכו של המבקש וקראנו את החוק הירדני כלשונו בעין שאינה של מומחה, והוא הגדרת שוכר בסעיף 1 לחוק הבעלים והשוכרים 1953, שעניינה "כל אדם שמשתמש בנכס בהסכמת הבעלים ... וכל אדם שהשכירות מועברת אליו מצד השוכר המקורי", לא יוכל להיות חולק, שביום בו הוחל החוק הישראלי לא היה המבקש שוכר בנכס, שכן השכירות לא הועברה אליו על-ידי השוכר המקורי.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. גורן למבקש. 27.6.05).

ע.א. 4507/05 - נקה חימיקלים (1952) בע"מ ואח' נגד סנו מפעלי ברונו בע"מ

*עיכוב ביצוע חלקי של פס"ד המתייחס להפרת פטנט (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין חלקי עד לערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).

תובענה שהגישה המשיבה נגד המבקשות נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע, כי המבקשות נטלו את עיקר האמצאה בפטנט של המשיבה למיכל חומר חיטוי לאסלת בית שימוש. ביהמ"ש נתן צו מניעה האוסר על המבקשות לייצר ולשווק את המוצר המפר. כמו כן הורה למבקשות לאסוף את כל המוצרים המפרים הנמצאים בידי סיטונאים או קמעונאים, ולהכין דו"ח מפורט בנוגע למוצרים המפרים שיוצרו ונמכרו. פסק הדין הינו פסק דין חלקי ולא דן בשאלת הנזק, שנקבע כי תידון מאוחר יותר. יחד עם הערעור הגישו המבקשות את הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין החלקי עד להכרעה בערעור. טענתן המרכזית הינה כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין והן יזכו בערעור, יהיה קושי להעריך את היקף הפיצויים לו הן תהיינה זכאיות, וכן צפוי קושי בהחדרת המוצר שלהן בחזרה לשוק. כמו כן, תיגרם פגיעה בלתי הפיכה במוניטין שלהן. המשיבה טוענת, כי משנותרו כשנתיים ושמונה חודשים בלבד עד לפקיעת תוקף הפטנט יש לאפשר לה ליהנות מבלעדיות בשוק בתקופה זו. הבקשה נתקבלה בחלקה.
דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות לעניין צו המניעה אך לא לעניין צו האיסוף. נקודת המוצא הינה הכלל משניתן פסק הדין, אין הגשת הערעור מעכבת את ביצועו. אין לומר כי אם ערעורן של המבקשות יתקבל, לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור ולו על דרך פיצוי שיהא שווה ערך להשבת המצב לקדמותו. כמו כן, עד לתום תקופת הפטנט נותרו כשנתיים ושמונה חודשים בלבד. יש ליתן משקל מסויים, אם כי לא מכריע, לכך שאם יעוכב ביצוע פסק הדין, יתכן שהמשיבה לא תוכל ליהנות מהמונופול בפטנט אותו פיתחה, אף אם ערעורן של המבקשות יידחה. על כן הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. עם זאת, יש לחייב את המשיבה להפקיד התחייבות עצמית לפיצוי המבקשות על הפסד הרווחים שייגרם להן מהיום ועד למתן פסק הדין בערעור, אם ערעורן יתקבל. מאידך, הואיל ולא ניתן לשלול את האפשרות שהערעור יתקבל וביצוע צו האיסוף
עלול לפגוע במוניטין של המבקשת, מעבר לפגיעה הכספית הישירה, יש להימנע מביצוע צו האיסוף. גם אם יידחה הערעור, המשיבה תפוצה בדרך כלשהי על הנזק שנגרם לה אף לגבי מוצרים לגביהם ניתן צו האיסוף.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ר. לוטי ור. כהן למבקשות, עוה"ד ד. גילת, י. אסטרייכר וה. מורן צ'רני למשיבה. 26.6.05).

בש"פ 5392/05 - רוני סייג נגד מדינת ישראל

*הוראה של ביהמ"ש העליון לקבל תסקיר מעצר בערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות מעשה מגונה בכח ואינוס (הערר נתקבל בחלקו).

העורר הואשם בעבירות של מעשה מגונה בכוח ואונס, שלפי הנטען ביצע בעובדת במועדון שבבעלותו. עם הגשת כתב האישום נעצר העורר, בערר לביהמ"ש העליון, עד תום ההליכים נגדו. העורר הגיש בקשה לעיון מחדש, שנימוקיה: פסיכיאטר שבדק אותו מצא כי הוא אינו מסוכן; התיק הפלילי נקבע לארבע ישיבות לשמיעת ראיות לחודש ינואר 2006 וניסיונות לקבוע ישיבות למועד קרוב יותר לא צלחו; לעורר נולדה בת שהטיפול בה מורכב מאחר שבת זוגו היא תושבת זרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר. הערר נתקבל בחלקו.
הנימוקים של הולדת הבת וחוות הדעת של הפסיכיאטר אין בהם כדי להביא לשינוי בהחלטה למעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, שמיעת ראיות התביעה צפוייה להתחיל, לאחר שתחלוף תקופת המעצר הסטטוטורית של 9 חדשים, וסביר כי המשיבה תבקש להאריך את מעצרו של העורר. לפיכך, שירות המבחן יגיש תסקיר בו יתבקש להתייחס לשאלת מסוכנותו של העורר ולבחינת חלופות מעצר העומדות על הפרק. במקביל יגישו הצדדים בקשה מחודשת לביהמ"ש המחוזי להקדים את מועדי הדיון בתיק. אין בהחלטה על הפניית העורר לתסקיר משום הבעת עמדה בדבר מסוכנותו או בדבר האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. עניין זה ייבחן ויוכרע לאחר קבלת התסקיר.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד אבי עמירם וגב' דנה חדד לעורר, עו"ד אביה גליקסברג למשיבה. 20.6.05).

בג"צ 11144/04 - ניעמאת אל-הייב ואח' נגד צבא הגנה לישראל ואח'

*אין זכות למשפחת חייל העומד לדין בפני בי"ד צבאי על עבירת הריגה, לקבל לעיון את חומר החקירה, זכות העומדת לנאשם ולסניגוריו (העתירה נדחתה).

המשיב 2 (להלן: המשיב) הינו חייל צה"ל העומד לדין בבית דין צבאי בגין הריגת אזרח בריטי ברצועת עזה והוא עצור עד תום ההליכים. המשיבה 3, הסניגוריה הצבאית, מייצגת אותו. בני משפחתו של המשיב מבקשים כי צה"ל יאפשר להם לעיין בחומר החקירה ובראיות שנאספו. פניות העותרים נענו בשלילה בהתבסס על הוראת סעיף 74 לחסד"פ, ועל כך שלמשפחת נאשם אין מעמד בהליך הפלילי. לטענת העותרים, גם אם סעיף 74 לחוק עניינו בגילוי חומר חקירה לנאשם ולסניגוריו, אין הוא שולל גילוי חומר החקירה לאחר, כל עוד אין בגילוי כדי לפגוע בניהול המשפט או בהגנת הנאשם וברי כי משפחת הנאשם מבקשת אך את טובתו. לטענתם, הסכימה התביעה להתיר למשפחת המנוח לעיין בחומר הנמצא אצלו לפנים משורת הדין ועל כן עליו להיעתר גם לבקשתם. העתירה נדחתה.
אין העותרים נכנסים למסגרת סעיף 74(א) הנ"ל, ועל מנת לבסס על זכותם לעיין בחומר החקירה היה על העותרים להצביע על מקור אחר שבדין שיקנה להם זכות שכזו וזאת לא עלה בידם. אין מעמדה של משפחת נפגע עבירה שהעבירה הביאה למותו זהה למעמדה של משפחת הנאשם. חוק זכויות נפגעי עבירה מקנה זכות לנפגע עבירה לקבל מידע על ההליך הפלילי ואם קופדו חייו בגין מעשה העבירה מוקנית הזכות למשפחתו. לא כן משפחת נאשם, שעל האינטרסים שלו אמון סניגורו.