תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 8

בג"צ 7961/03 - טל-רון תעשיות (1979) בע"מ ואח' נגד שר המסחר... ואח'

*הכרזה על תקן של מצברי רכב כ"תקן רשמי" ודחיית טענות הפלייה וניגוד עניינים של חברי הוועדה שהכינה את התקן(העתירה נדחתה).

א. בשנת 1989 הכריז המשיב על תקן ישראלי 87 כתקן רשמי למצברי התנעה לרכב. בשנת 2003 נכנס לתוקף תקן חדש כתקן רשמי. פניות מטעם העותרות, יבואני מצברים לרכב, כי יוסר תו הרשמיות מעל התקן החדש נדחו בנימוקים הקשורים להגנה על איכות הסביבה. העותרים מעלים שתי טענות מרכזיות: כי ההכרזה על התקן החדש כתקן רשמי נעשתה בחוסר סמכות; כי העותרים מופלים לעומת יבואני רכב הנהנים מפטור גורף של בדיקת המצברים ע"י מכון התקנים. עוד מעלים העותרים טענה בדבר חשש מניגוד עניינים, משום שעל חברי הוועדה שהכינה את התקן החדש, נימנו מנהלי חברות מקומיות העוסקות בייצור מצברים. העתירה נדחתה.
ב. בשל היות התקן בעל תוקף מחייב, נאלצות העותרות להעמיד את המצברים שהן מייבאות לבדיקות של מכון התקנים. העול הכלכלי הנופל על כתפי העותרות בשל הצורך לעמוד בדרישות התקינה, כשלעצמו, אינו מהווה סיבה מספקת בכדי לבטל את הכרזת רשמיות התקן. כל עוד תנאי הפיקוח הינם סבירים ונועדו להגן על אינטרסים ציבוריים חיוניים. העותרים משליכים יהבם על טענת החריגה מסמכות. טענה זו יש לדחות. המטרות שלשמן הוכרזה רשמיות התקן נכנסות לגדר המטרות שקובע חוק התקנים.
ג. אשר לטענת ההפלייה - אין מדובר בהפליה פסולה כי אם בהבחנה מותרת לגבי תחומי עיסוק השונים במהותם. בדיקה של כלי רכב המיובאים לארץ בשלמותם אינה זהה לבדיקה של חלקי חילוף מיובאים. פיקוח פרטני על כל אחד מרכיבי הרכב המיובא עלול להימשך זמן רב ועלויותיו יקרות, והשר רשאי לאזן בין התועלת שתצמח לציבור מקיומם של מנגנוני בקרה דקדקניים, למול הנזק, הטרחה והעלויות הכרוכות בכך. מכל מקום, יבואני הרכב ממילא נדרשים להוכיח כי כלי הרכב עומדים בדרישות התקינה האירופאית הדומות לתקן החדש.
ד. אף טענת העותרים בדבר חשש של ניגוד עניינים, דינה להידחות. על פי סעיף 6(א) לכללי התקנים (עיבוד תקנים ישראליים), יש ליתן ייצוג בוועדה הטכנית לארגוני היצרנים העיקריים, מתוך רצון להעניק אפשרות לגורמים המקצועיים הרלבנטיים להשפיע על גיבוש אופיו הטכני של התקן. בדיוני אותה ועדה השתתף אף נציג מטעם העותר 3, אשר יכול היה לתת ביטוי לעמדותיהם של העותרים בדיוני הוועדה. זאת ועוד, לאור העובדה כי בסופו של יום אומץ תקן בינלאומי, נראה כי האפשרות שהיצרנים המקומיים השפיעו באופן לא ענייני על תוכנו הינה זניחה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ל. שהם, ג. אמון, וע. הירש-ברכה לעותרים, עו"ד ע. הלמן, ת. גלמן, א. בורכוב, ד. מושביץ וי. קווה למשיבים. 25.7.05).

ע.פ. 7829/03 - מדינת ישראל נגד אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ ואח'

* ע.פ. 7829/03 - הסכם "חלוקת שוק" הפוגע בתחרות ומהווה עבירה לפי חוק ההגבלים העיסקיים. *את ההגנה של "זוטי דברים" יש להחיל בזהירות, ואין להחילה על "הסדר כובל". *ניתן להרשיע בעבירה לפי חוק ההגבלים גם בורר שפסיקתו הביאה להסדר הכובל. *אין לראות ב"בורר" רשות שו(מחוזי י-ם - ת.פ. 2871/98 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה, (להלן: "אריאל"), עוסקת בתחזוקת רמזורים, ועד לשנת 1983 תחזקה את מרבית מערכות הרמזורים בחיפה. משיב 2, (להלן: "הרשלום"), שימש בתקופה הרלוונטית כמנהלה הפעיל של אריאל. משיב 3, (להלן: "אופיר"), נתמנה כבורר, כאמור להלן, בין אריאל לחברת מנורה רמזורים בע"מ (להלן: "מנורה"). מכוח הוראתו של בג"צ פרסמה העירייה בשנת 1992, מכרז (להלן "מכרז חיפה"). יומיים לפני המועד האחרון להגשת ההצעות למכרז, חתמו אריאל ומנורה על הסכם (להלן: "ההסכם"),
ליישב "חילוקי דעות" באמצעות מינויו של בורר, ואופיר קיבל על עצמו לשמש כבורר. בכתב אישום שהוגש לביהמ"ש המחוזי נטען, כי אריאל, הרשלום, ואחרים היו צדדים להסדר כובל, שמנורה תתחזק את הרמזורים בחיפה, ואריאל תעשה זאת בירושלים. בית המשפט קבע כי יש לראות בהסכם הסכם של "חלוקת שוק", לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק ההגבלים, וכי סעיף 2(ב)(3) לחוק הקובע חזקה חלוטה בדבר פגיעה בתחרות, חל גם על הסדר הנובע מהסכם הבוררות. כך שהמשיבים עשו הסדר כובל. חרף מסקנה זו, החליט ביהמ"ש כי יש לראות במעשיהם של המשיבים "זוטי דברים", ועל כן עומד להם הפטור מהרשעה, הקבוע בסעיף 34יז לחוק העונשין. באשר לאופיר סבר ביהמ"ש שיש לזכותו גם מן הטעם כי מכוח מעמדו כבורר, יש לראות בו כמי שמהווה חלק מהרשות השופטת, ולפיכך הוא חוסה בצילו של סעיף 34כו לחוק העונשין. הערעור נתקבל.
ב. הסכם הבוררות שבין אריאל למנורה נועד ליצור "חלוקת שוק" כמשמעה בסעיף 2(ב)(3) לחוק ההגבלים העסקיים, ולפיכך יצירת הסדר כובל. כפועל יוצא, אין צורך לדון בשאלה אם בהתחייבות שקיבלו על עצמם הצדדים להסכם להימנע מנקיטתם של הליכים משפטיים, טמון פוטנציאל לפגיעה בתחרות. בטענותיו של הרשלום, כי לא נתקיימו בעניינו דרישותיו של היסוד הנפשי שבעבירה, אין ממש. היסוד הנפשי הנדרש לשם הוכחתה של עבירת הסדר כובל, הוא של מחשבה פלילית שעניינה מודעותו של העושה לכל רכיביו של היסוד העובדתי של העבירה, ולהם בלבד. מכאן, שטענתו כי לא היה מודע לפגיעה בתחרות או לקיומה של תחרות בחיפה, הנה חסרת נפקות בהקשר לחזקה החלוטה בדבר חלוקת שוק לפי סעיף 2(ב)(3).
ג. אשר להגנה בדבר "זוטי דברים" - הגנה זו יש להחיל בזהירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מידת הזהירות בהחלתו של הסייג נדרשת מן הטעם שמא ירוקנו מתוכן עבירות הנתפסות כ"קלות" יותר מאחרות. נקיטת זהירות בהחלתו של הסייג אינה מונעת פרשנות שתבחן בין מכלול השיקולים גם את נסיבותיו האישיות של המבצע. גם אין מניעה להחלתו של הסייג בדבר זוטי דברים גם על חוק ההגבלים העסקיים. ברם לגופם של דברים אין מעשיהם של המשיבים חוסים בצילו של הסייג. מדובר בחלוקת שוק, המהווה הסדר כובל, כאשר לרשותם של הצדדים להסכם עמדה האפשרות להשתמש בכל אותם מנגנונים והיתרים שחוק ההגבלים העמיד לרשותם, והם בחרו שלא לעשות זאת.
ד. בית המשפט המחוזי קבע, כי נתקיימו באופיר כל יסודותיה של עבירת הסיוע. גם אם המטרה הסופית לא עמדה לנגד עיניו של המסייע, הרי שדי במודעות לכך שהתנהגותו עשויה ברמת הסתברות של וודאות קרובה להוות אמצעי עזר למבצע העיקרי. באשר ליסוד המטרה, גם יסוד זה נתמלא במלואו. אכן, נראה שמטרתו הראשונית ואולי אף העיקרית של אופיר היתה לסיים את הסכסוך בין מנורה לאריאל. ברם, למטרה זו חברה מטרה משנית, והיא לסייע לצדדים לבסס ביניהם את ההסכמה המנוגדת לחוק. גם לגביו אין לקבל את הזיכוי על יסוד הסייג בדבר זוטי דברים.
ה. אין גם לקבל את טעם הזיכוי של אופיר על יסוד ההגנה הניתנת לרשות השופטת מפני הרשעה. מקום בו ביקש המחוקק להחיל את חסינותם של הנושאים בתפקידים שיפוטיים גם על בוררים, הוא עשה זאת במפורש. המחוקק הכיר בכך שבמקרים החוסים תחת כנפיה של ההגנה הקבועה בסעיף 34כ לחוק העונשין, העמדתו של נושא המשרה השיפוטית לדין תהא כרוכה בפגיעה באינטרסים בעלי חשיבות ציבורית, כך שהתועלת שהיא עשויה להצמיח קטנה במידה רבה מהנזק הכרוך בה. ובענייננו, גם אם היה מקום להחיל
את סעיף 34כ על בוררים, הרי שבנסיבותיו של המקרה אין להחילו על אופיר. ההגנה על רשות שופטת במשפט הישראלי אינה יוצרת חסינות מוחלטת מפני העמדה לדין. היא אינה חלה כאשר מבצעה פעל בכוונת מכוון.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עוה"ד דוד גדעוני, גב' מיכל הלפרין ואסף מוזס למערערת, עוה"ד דן שינמן, גב' נילי רוטלוי, דורי קלגסבלד, שרון קליימן וגור בליי למשיבים. 14.7.05).

ע.פ. 10828/03 - טאהא נג'אר נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח ודחיית טענות קינטור. דחיית טענה של הפרעה נפשית לצורך עונש מופחת בעבירת רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 221/1 - הערעור נדחה).

א. למערער נודע כי בכוונת אחותו (להלן: המנוחה), שהיתה רווקה, לנסוע לטיול למצרים לבדה. המערער סבר כי מדובר ב"התנהגות שאינה מקובלת" על פי מנהגי העדה הבדואית, וניסה להניאה מכך. באחד הימים הגיע המערער לבית המנוחה ודרש ממנה כי תוותר על הנסיעה המתוכננת. המנוחה סירבה וכאשר עמדה על דעתה, דקר אותה 11 דקירות בכל חלקי גופה וגרם למותה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300 לחוק העונשין, וגזר לו מאסר עולם, תוך דחיית טענתו בדבר תחולת סעיף 300א' המתייחס לעונש מופחת בעבירת רצח. הערעור נדחה.
ב. השאלה העיקרית שבמחלוקת, היא, אם הוכחו יסודות העבירה של "רצח בכוונה תחילה". הוכחת התקיימותו של יסוד הכוונה להמית, מחייבת בחינה סובייקטיבית, המתייחסת לצפיית התוצאה ולרצון להשיגה. לשם בחינה זו נעזרים בתי המשפט בחזקות ובראיות אובייקטיביות שיש בהן ללמד על הכוונה. כך, גובשה חזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. בענייננו, בהודאתו במשטרה מציין המערער באופן בהיר "אמרתי אם היא תשתכנע ותגיד לי אני לא הולכת, אני לא הורג אותה ואם היא תתעקש אני הורג אותה". הוא דקר אותה במקומות רגישים בגופה. ריבוי הדקירות, מיקומן, והמכשיר הקטלני בו נעשה שימוש, מלמדים כי המערער פעל בכוונה תחילה תוך שהוא מודע לתוצאות מעשיו וחפץ בהשגת התוצאה הקטלנית.
ג. אשר ליסוד הקינטור שאת היעדרו יש להוכיח על פי סעיף 301 לחוק העונשין - גירסת המערער כפי שהתפתחה הינה זו: ראשיתה, קינטור על-ידי "הכרזת עצמאות" של אחותו על נסיעה למצרים כאשה רווקה, והמשכה בגירסה כבושה שהועלתה בבית המשפט - פגיעה בכבודו האישי על-ידי הטלת ספק באבהותו לילדיו, תוך כדי ויכוח. את כבישתה של עובדה זו עד לעדותו במשפט הסביר המערער: "הכבוד שלי שהאנשים בכפר לא ישמעו מה היא אמרה". בית המשפט קמא לא האמין לגירסה זו והסיק כי המניע היחיד להמתת אחותו היה נסיעתה המתוכננת למצרים. אף אילו התקבלה טענתו זו של המערער עובדתית, ואפילו היה בכך כדי לקיים יסוד של קינטור סובייקטיבי, אין בכך כלל כדי להוליך למסקנה, של קינטור אובייקטיבי, היינו כי האדם מן היישוב עלול היה, בתגובה לעלבון שנזרק לחלל האוויר תוך כדי עימות, לאבד שליטתו העצמית, עד כדי נטילת סכין ודקירת אחותו שוב ושוב ושוב.
ד. גם את טענת המערער בדבר הפרעה נפשית אשר לא איפשרה לו לשלוט על התנהגותו (סעיף 300א לחוק העונשין) יש לדחות. מעשיו של המערער נעשו מתוך מחשבה תחילה ולא כתגובה ספונטנית ובלתי נשלטת. כמו כן, אף אילו סבל המערער מהפרעה נפשית חמורה בעת ביצוע הרצח - טענה שלא נתקבלה - לא נתקיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בינה לבין מצבו הנפשי לפני ההמתה.

(בפני השופטים: גב' נאור, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד משה גלעד למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 28.7.05).

בג"צ 8630/04 - מרדכי ואנונו נגד מנהל בית הסוהר "שקמה" ואח'

*החלת הדינים הנוגעים להחזקת "חפצים אסורים" ע"י אסיר וחילוטם, על מכתבים ומסמכים אחרים שפרסומם עשוי לפגוע בבטחון המדינה(העתירה נדחתה).

א. החל בשנת 1976 הועסק העותר כטכנאי בקריה למחקר גרעיני (קמ"ג). בשילהי 1985 התפטר ויצא את ישראל וברשותו מידע סודי שאסף ללא רשות בתקופת עבודתו. הוא יצר קשר עם עתונאי ופרש לפני תחקירני העיתון ומומחי אטום מידע סודי ביותר על-אודות קמ"ג. העותר הורשע בעבירות של סיוע לאוייב, איסוף ומסירת ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בבטחון המדינה ונדון ל-18 שנות מאסר. העותר שוחרר ממאסרו ביום 21.4.2004. כחודש קודם לשיחרורו של העותר מן הכלא, נערך חיפוש בתאו, ונתפסו כ-75 ארגזים ובהם מסמכים רבים, ולאחר בדיקה הודיע מפקד בית הסוהר לעותר, כי מיקצת מאותם מיסמכים הינם "חפצים אסורים" כהגדרת המושג "חפץ אסור" בפקודת בתי הסוהר וכי מטעם זה הוחלט לחלטם. העתירה נדחתה.
ב. חפץ אסור הוא חפץ - לרבות מכתב - שפקודת בתי הסוהר, או התקנות לפיה, אינן מתירות להכניסו לבית הסוהר, להוציאו מבית הסוהר או החזקתו בידי אסיר. למנהל בית הסוהר שיקול דעת להכריע בשאלה אם חפצים אלה ואחרים הם חפצים אסורים, והוא מוסמך לחלט אותו חפץ אסור. העותר טוען כי סמכות החילוט נועדה לשמירה על הביטחון, הסדר והמשמעת בתוככי הכלא ולא מחוצה לו. טענה זו יש לדחות. הגנה על הציבור מפני סיכונים הנשקפים מן האסירים, נסובה גם על אינטרסים ציבוריים, בהם הגנה על ביטחון המדינה. אכן, סמכויותיו של מנהל בית הסוהר עניינן, על דרך העיקרון, בפעילות הנעשית בין כותלי הכלא, אלא שבענייננו פעל בגידרי סמכויותיו. המכתבים שבהם מדובר מכילים סודות מדינה כמוסים; סיווגם כחפצים אסורים היה סיווג כדין וכהלכה; ומשעה שהעותר בהיותו אסיר החזיק בהם, עמדה לו למנהל סמכות לחלטם.
ג. טענה נוספת בפי העותר, כי חילוט העתקי המכתבים מהווה פגיעה בזכויות יסוד הקנויות לו: הזכות לקניין וזכותו לחופש הביטוי והמחשבה. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, וגם בהנחה כי חילוט העתקי המכתבים מהווה פגיעה בזכויות יסוד של העותר, בייחוד בזכות הקניין שלו, פגיעה זו עומדת - וברווח עומדת היא - במיבחני פיסקת ההגבלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד דן יקיר לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים. 25.7.05).

ע.פ. 4036/04 + 3728/04 + 3548/04 - סולימאן דווירי ואח' נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 4036/04 + 3728/04 + 3548/04 - הרשעה בביצוע עבירות שוד, אלימות, אינוס וכד' של מבקרים ונשים במכוני ליווי. *הרשעה בעבירת שוד בנסיבות מחמירות "בולעת" את העבירה של גרימת חבלה חמורה, ואינה "בולעת" עבירה של כליאת שווא של המתלוננות לאחר ביצוע השוד במכון הל(מחוזי ת"א - ת.פ. 1077/02 - הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבלו).
א. המערערים הורשעו בכך כי תיכננו וביצעו עשרה מעשי שוד במכוני ליווי בתל אביב וברמת גן. הם היו נכנסים למכון הליווי, ושודדים סכומי כסף, טלפונים ניידים, כרטיסי אשראי וכספומט ורכוש נוסף. בחלק מן המקרים הפעילו אלימות קשה, ובכמה מן המקרים אנסו נשים ששהו במכוני הליווי, וביצעו בהן מעשי סדום ומעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות שוד, אינוס, גרימת חבלה, מעשי סדום, עבירות בנק וכיוצ"ב. בגזר דינו הדגיש בית המשפט המחוזי את החומרה הרבה במעשיהם של המערערים, ואת המגמה והכורח בהחמרת הענישה בעבירות מין, כל שכן כאשר העבירות נעשו בצוותא. בעניינו של המערער 1 "קבע בית המשפט כי הוא היה מנהיגה של החבורה וביצע את המעשים החמורים ביותר מבין חבריו, וגזר לו בגין שתי עבירות אינוס, מעשה סדום ותשע עבירות שוד, עשרים שנות מאסר. על יתר העבירות גזר לו שמונה שנות מאסר, במצטבר. על המערער 2, עיסה אל נתשא,
גזר ביהמ"ש עשרים שנות מאסר בגין עבירות האינוס, מעשה סדום ועשר עבירות שוד וחמש שנות מאסר במצטבר, בגין יתר העבירות. על המערער 3, מוני ביטון, גזר בית המשפט עשרים שנות מאסר בגין עבירות האינוס, מעשה סדום, ועשר עבירות שוד, ובנוסף גזר לו שתי שנות מאסר במצטבר, בגין יתר העבירות. הערעורים על ההרשעה נדחו בעיקרם והערעורים על חומרת העונש נתקבלו.
ב. המערער 1 טוען נגד הרשעתו בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות במהלך השוד, באשר, לדעתו, העבירה של שוד בנסיבות מחמירות "בולעת" את העבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות. טענה דומה טען לעניין הרשעתו בשלוש עבירות של כליאת שווא, הנבלעות, לטענתו, בעבירת השוד. באת כוח המדינה הסכימה כי עבירת החבלה "נבלעת" בעבירת השוד בנסיבות מחמירות, אך טענה כי עבירת כליאת השווא אינה נבלעת בעבירת השוד. בעניין זה יש לקבל את עמדת המדינה. בעבירות כליאת שווא הורשעו המערערים בשל נעילת המתלוננות בתוך מכון הליווי או באחד מחדריו, לאחר ביצוע מעשי השוד. הפגיעה בחירותן של המתלוננות, על ידי כליאתן, מתווספת לפגיעה בהן באמצעות השוד. אשר לטענה כי דרישת המערערים מהמתלוננות להתפשט לא באה לשם "ביזוי מיני", עבירה בה הורשעו - ציווי על נשים להתפשט עירומות הוא מעשה הנעשה לשם ביזוי מיני. היסוד העובדתי מקויים בדרישת ההתפשטות. באשר ליסוד הנפשי - גם אם המטרה היתה חיפוש אחר כסף שאולי מוצנע בגופן של המתלוננות, מתבצעת עבירה זו. להבדיל מגירוי או סיפוק מיני, מטרות אחרות המנויות בחוק, אשר ממקדות עצמן בעושה העבירה, במוחו וביצריו, ביזוי מיני מכוון עצמו אל קרבן העבירה.
ג. המערערים טוענים גם נגד חומרת העונש. באי כוח כל המערערים טענו כי העונש אינו עומד ביחס ראוי לעונש שהוטל על אליס, נאשם נוסף, - 7 שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. עניינו של אליס נבדל מעניינם: העבירות בהן הורשע - מועטות ופחותות בעוצמתן מהעבירות בהן הורשעו המערערים; חלקו במעשים עצמם, קטן משמעותית מחלקם של יתר המערערים; אליס בחר לכרות הסדר טיעון עם התביעה, ובכך ייתר את המשך ההליכים המשפטיים בעניינו, וגם לא נפרשה כל פרשת המעשים לפני בית המשפט שהוא שיקול אצל הכורתים הסדרי טיעון.
ד. באשר להטלת העונשים השונים במצטבר - לביהמ"ש שיקול דעת בעניין הצטברות הענשים. חומרת מעשיהם של המערערים בעבירות השוד וכן בעבירות המין, מהווה שיקול לטובת הטלתם של העונשים במצטבר. כנגד שיקול זה ניצבת, לכאורה, העובדה, כי חלק ניכר מן העבירות הנוספות, נעברו כחלק מהשתלשלות האירועים בגינם הורשעו המערערים בעבירות החמורות. בדין עשה שקבע את עונשיהם של העבירות הנוספות במצטבר. ואולם, משנידונו המערערים לתקופות מאסר ארוכות, שאינן משגרת היומיום של בתי המשפט, יש בכל זאת מקום להקל מעט. זאת, הן נוכח זיכויו של מערער 1 מאחת העבירות, הן נוכח היעדר הרשעות קודמות בעברם של המערערים והן נוכח התקופה הקצרה שבה נעברו העבירות, הנוטעת תקוה שלא יוסיפו לפשוע. לפיכך, עונשו של המערער 1 יועמד על עשרים וחמש שנות מאסר, עונשו של המערער 2 יועמד על עשרים ושתיים שנות מאסר, עונשו של המערער 3 יועמד על תשע עשרה שנות מאסר.

(בפני השופטים: גב' בייניש, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד מנחם רובינשטיין, ירון דוד ואבי חימי למערערים, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 13.7.05).

בש"פ 2484/05 - דוד פרי נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לאיסור פרסום שמו של סגן המוציא לפועל בבימ"ש השלום בת"א, העומד לדין בעבירות של הטרדה מינית(בקשה לאיסור פרסום שם - הבקשה נדחתה).

א. העורר הואשם בביצוע עבירות מין במסגרת שלושה אישומים נפרדים. על פי הנטען, שימש העורר כסגן המוציא לפועל בבית משפט השלום בתל-אביב, והוא ניצל את מרותו על עובדות שהיו כפופות לו, הטרידן מינית, ביצע בהן מעשים מגונים, מעשי אינוס ומעשי סדום. העורר ביקש מביהמ"ש המחוזי לקיים את הדיון בדלתיים סגורות ולהורות על איסור פרסום שמו וביהמ"ש דחה את בקשתו. הערר נדחה.
ב. סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, מורה כי "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". פומביות הדיון הנה בחזקת הכלל, ובצידו חריגים מספר, שמקורם באיזון הנדרש בין עיקרון פומביות ההליך השיפוטי ובין אינטרסים נוגדים. כך, מקום בו פרסום קיומו של ההליך עלול להביא לפגיעה בביטחון המדינה, לפגיעה בקטינים או חסרי ישע ואף לפגיעה במתלונן או בנאשם בביצוע עבירות מין, כנטען במקרה דנן. נקודת האיזון בעניין זה, קבועה בסעיף 70(ה1)(1) לחוק, המורה על איסור פרסום שמו של חשוד מקום בו סבור בית המשפט שפרסום השם "עלול לגרום לנזק חמור". לא די בנזק סביר גרידא, נזק הנלווה דרך קבע להגשת כתב אישום, כדי למנוע את פרסום זהות הנאשם. אין לקבל את טענתו של העורר, כי צפוי להיגרם לו נזק חמור במיוחד, היות והוא מועסק במערכת בתי המשפט. מכל מקום, חוסר הנוחות שעלול היה להיגרם לעורר נוטרל באופן משמעותי לאור העברת הדיון, לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. האינטרס הציבורי אף הוא מטה את הכף לכיוון פרסום זהותו של העורר. זכותו של הציבור לדעת כי מתנהל הליך פלילי נגד אדם המואשם בביצוע עבירות פליליות והדברים נכונים ביתר שאת כאשר החשדות הן לביצוע מהסוג שביצע לכאורה העורר.
ג. אשר לטענת בא כוח העורר, כי מי שמוסמך להחליט בנושא הפרסום הוא ההרכב הדן בתיק העיקרי או אב ביה"ד, ולכן חרג ביהמ"ש שדן בבקשה זו בחריגה מסמכותו - אין חולק, כי שופט יחיד מוסמך להכריע בבקשה מעין זו שעה שמתבקש איסור פרסום זהותו של חשוד (להבדיל מנאשם) ואין כל סיבה לקבוע שיש בהגשת כתב האישום כדי לשנות מכך. כמו כן, יש טעם בשמיעת הבקשה על ידי שופט חיצוני לשופטי המותב לאור היזקקותו של בית המשפט במסגרת הבקשה לעברו הפלילי של הנאשם ולבחינת הראיות התומכות באמור בכתב האישום.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. וייסבוך לעורר. 18.7.05).

ע.א. 1777/03 - קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד אמיל אגמי ואח'

*חיוב קרנית לשלם פיצויים לנהג שנפגע בתאונת דרכים כאשר נהג במשאית של אחר, מבלי לדעת שאין ביטוח "ולא היה סביר" שידע כי לרכב אין ביטוח(מחוזי י-ם - ת.א. 1021/95 - ערעור וערעור נגדי הערעורים נדחו).

א. המשיב נפגע, ביום 4.10.1994, בתאונת דרכים, עת נהג במשאית השייכת למשיבה 2, חברה המנוהלת על-ידי המשיב 3, שמעון בן הרוש. בשעת התאונה לא היה הרכב מבוטח - התשלום עבור הפוליסה נעשה רק כשעה לאחר התאונה. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי קמה תחולה לסעיף 7(5) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, השולל את הזכאות לפיצוי מ"מי שנהג ברכב ללא ביטוח". עם זאת, החיל ביהמ"ש את החריג הקבוע בסעיף 7א לחוק, שלפיו: "מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו... ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח... והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן...".
ב. תאונת הדרכים שעבר המשיב היתה גם תאונת עבודה. למשיב נקבעה על-ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי נכות רפואית משוקללת בשיעור של %23. מכוח סעיף
6ב לחוק הפיצויים מחייבת דרגת נכות זו גם בהליך לפי חוק הפיצויים, אולם המערערת ביקשה להביא ראיות לסתור, ובקשתה נדחתה. בית המשפט דחה את בקשת המערערת למנות מומחה רפואי בתחום השיקום, שיחווה דעתו לגבי השלכות נכותו של המשיב על יכולת השתכרותו. בית המשפט קבע עוד את הפסדי ההשתכרות של המשיב. הודעות לצד שלישי שוגרו על-ידי המערערת למשיבים 2 ו- 3. בית המשפט המחוזי סבר כי המשיבה 2 מחוייבת, לפי סעיף 9(א)(3) לחוק הפיצויים, לשפות את המערערת בגין הסכומים שזו האחרונה נדרשת לשלם למשיב. זאת, בהיותה "בעל הרכב או המחזיק בו". מאידך, בן הרוש אינו הבעלים של הרכב ולא הוכח כי הוא החזיק בו שלא בכובעו כאורגן בחברה, ולכן אין הוא חב לשפות את המערערת. הערעורים נדחו.
ג. לעניין החריג לפי סעיף 7א' הנ"ל - אחד המקרים שבהם עשוי בית המשפט לקבוע כי אי-הידיעה, ואי-הבירור, היו בגדר הסביר, הוא המקרה של יחסי עובד-מעביד. גם יחסים של ידידות אמיצה עשויים להקים הנחה דומה. עם זאת, אין זו הנחה מכרעת, וודאי לא חזקה חלוטה; כך, למשל, יתכנו מקרים שבהם אף שמדובר בעובד, יהא עליו לחקור ולדרוש אם הרכב שהוא מתבקש לנהוג בו - מבוטח כדין. בענייננו, סבר בית המשפט המחוזי כי נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין בן הרוש לבין המשיב. אך אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה. שכן מכל מקום בדין הוחל החריג שבסעיף זה.
ד. בית המשפט הכיר בחובתה של המשיבה 2 לשפות את קרנית. המערערת סבורה כי זכות החזרה עומדת לה גם כלפי בן הרוש. אין ממש בטענה זו. זכות החזרה מתוחמת לפי הוראות סעיף 9 לחוק הפיצויים, ועל כן, היה על המערערת להצביע על בעלות או החזקה של בן הרוש במשאית. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא הוכח כי פעולותיו של בן הרוש חרגו מכובעו כאורגן בחברה. אין עילה להתערב בקביעה זו.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אילן ירון למערערת, עוה"ד גלעד משה למשיב, עו"ד ודוד בורשטיין למשיבים האחרים. 4.7.05).

ע.א. 2242/03 - אורה אברהם ואח' נגד עדנאן רשאד ואח'

* ע.א. 2242/03 - המועד בו "נתגלה הנזק", הנובע מבנייה לקוייה, לצורך תחילת מועד ההתיישנות. *ההגבלה של 10 שנים להתיישנות עילת נזיקין, גם כאשר טרם עברה תקופת ההתיישנות הרגילה מיום גילוי הנזק, אינה חלה כאשר מיום התגלות הקשר הסיבתי שבין המעשה הנזיקין לבין הנזק,(מחוזי חיפה - ת.א. 248/99 - הערעור נתקבל בעיקרו).
א. המערערים בנו בית למגוריהם בין השנים 1984 ל-1985 (להלן: הבניין). המשיב 1, (להלן: המהנדס), הופקד על תכנון הבניין, על ביצוע בניית השלד ופיקוח על עבודות הבניה. המשיב 2 הוא הקבלן שבנה את הבניין, מבלי שהיה "קבלן רשום" בעת הבניה, (להלן: הקבלן). היתר הבנייה הוצא בשנת 1982 לבית מגורים ששטחו הכולל הוא 120 מ"ר, בהתאם לתוכנית שהכין המהנדס. בשנת 1984 ערך המהנדס תוכנית נוספת, אשר לא הוגשה לאישור הוועדה, לפיו נבנה בית ששטחו 330 מ"ר, ללא היתר בניה. בשנת 1988 החלו המערערים להתגורר בבית. לטענתם, הבחינו במהלך השנים בסדקים לא מהותיים בקירות הבניין, אולם בשלב מסויים החמיר מצב הסדקים ומי גשמים החלו לדלוף מן הגג. בשנת 1998 פנו המערערים אל מומחה ובחוות דעת שנתן קבע כי יש להרוס את הבניין נוכח ליקויים יסודיים הקיימים בביסוסו. ביום 8.2.99 הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בה ביקשו לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים בסכום של כמליון -. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם מחמת התיישנות. בית המשפט סמך על עדותו של מומחה מטעם המהנדס, לפיה הכשל ביציבות הבניין נבע מפגם בבניית יסודות הבית, כי האירועים שהקימו לכאורה את עילת התובענה אירעו בעת בניית הבניין - בשנים 1984 או 1985 - וכי תקופת ההתיישנות חלפה בשנת 1992. עוד ציין כי גם אם המערערים לא שמו ליבם לסדקים בגמר הבניה, אלא רק בשנת 1988, בעת שהחלו להתגורר בבניין, הרי שמניין שבע שנות ההתיישנות
הסתיים בשנת 1995. בית המשפט הוסיף כי אף בהנחה שהסדקים בקירות לא התגלו למערערים אלא מאוחר יותר, הרי שחלה על המקרה הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המגבילה את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום אירוע הנזק, ותקופה זו חלפה אף היא.
ב. למרות קביעתו כי תביעתם של המערערים התיישנה, בחן בית המשפט את הנזק שנגרם למערערים וכן את שאלת חלוקת האחריות לנזק. בית המשפט חיווה דעתו כי לכאורה, לא נגרם כלל נזק כתוצאה ממעשיהם או מחדליהם של המשיבים, בהתחשב בכך שהבניין נבנה ללא היתר, ובאמצעות קבלן שאינו רשום וסכנת ההריסה מרחפת על כל מבנה שנבנה ללא היתר. מכל מקום. הוסיף, מסיבה זו לא היה דוחה את התביעה. בית המשפט קבע כי המהנדס פעל ברשלנות וכשל בעבודות הפיקוח שקיבל על עצמו. ביחס לקבלן, נקבע שחלק מהליקויים ואף הכשל בבניין היסודות שגרם לסדקים, הינם תוצאה של רמת ביצועיו הירודה. גם את המערערים לא פטר בית המשפט מאחריות לנזק, באשר העסיקו קבלן לא מיומן ולא מקצועי. על כן, קבע, אלמלא דחיית התביעה מחמת ההתיישנות, חלוקת אחריות ראויה תהא כך שעל המערערים יוטל אשם תורם בשיעור של %20, ואילו יתרת הנזק תחולק באופן שווה בין שני המשיבים. הערעור נתקבל בעיקרו.
ג. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה, אלא אם "מסיבות שלא היו תלויות בו" (סעיף 8 לחוק ההתיישנות) נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, ובמקרה כזה תקופת ההתיישנות תתחיל ביום בו התגלו לתובע העובדות הרלוונטיות לתביעה. בשונה מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, מטיל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגבלת זמן על "כלל הגילוי" הקבוע בו, לפיה תתיישן התובענה בכל מקרה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. סעיף 89(2) חל רק במקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הנזק עצמו, להבדיל ממקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק או רכיבים אחרים של עילת התובענה, שאז לא חלה ההגבלה של 10 שנים.
ד. הכשל ביציבות הבניין, אירע במועד הבניה; השאלה היא מתי נתגלה הנזק -
מרוץ ההתיישנות מתחיל גם אם הנזק לא נחשף עוד במלוא היקפו. יחד עם זאת, אין די בהתגלותו של נזק כלשהו כדי שייפתח מירוץ ההתיישנות. בענייננו, גם אם המערערים הבחינו בסדקים כבר בעת שעברו להתגורר בבניין, הרי סדקים אלו היו בבחינת נזק של "מה בכך". כך עד סמוך לשנת 1996. במועד זה יכולים היו המערערים לגלות את הנזק הקיים. אכן, קביעה זו, כשהיא לעצמה, אינה מסייעת למערערים, שכן על גילוי מאוחר של רכיב הנזק בעילת התובענה, חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המגביל את תקופת ההתיישנות לעשר שנים, היינו, לכל המאוחר שנת 1995. אלא שיש לברר את מועד גילוי הקשר הסיבתי בין הנזק נשוא עילת התובענה לבין מעשיהם או מחדליהם של המשיבים, שכן, כאמור, על יסוד הקשר הסיבתי לא חל סעיף 89(2). בהתחשב בכך שנקבע כי היה על המערערים לגלות את הכשל ביציבות הבניין רק בשנת 1996, או בסמוך לכך, ברי כי זהו גם המועד שבו היה למערערים בסיס לסברה שהכשל נגרם כתוצאה מהתרשלותם של המשיבים, היינו, התגלות "הקשר הסיבתי".
ה. מעשיהם הבלתי חוקיים של המערערים עלולים היו לגרום להריסת הבניין אילו הוצא צו הריסה, אולם מדובר בסיכון בלתי וודאי. ראשית, עובדה היא כי עד היום לא הוגש נגד המערערים כתב אישום; שנית, הסנקציה המשפטית בגין בניה בחריגה מהיתר עלולה אמנם להיות צו הריסה, אך אין לדעת מתי יצווה בית המשפט על הריסה מלאה או חלקית של מבנה שנבנה שלא כדין ומתי יימנע מלעשות כן; הדבר נתון לשיקול
דעת בית המשפט ואין להוציא מכלל אפשרות כי ניתן היה גם בדיעבד להכשיר את הבניין בהתקיים תנאים המקובלים על מוסדות התכנון.
ו. השאלה היא אם נוכח הפעילות הבלתי חוקית של המערערים, אשר בנו את ביתם ללא היתר ובאמצעות קבלן שאינו רשום, אין מתחייבת שלילת הסעד מהם, על יסוד העיקרון לפיו מעילה בת עוולה אין צומחת זכות תביעה. התשובה היא שלילית. על פי הוראות חוק התכנון והבניה נושאים באחריות פלילית בגין בניית בניין ללא היתר גם האחראי לעבודה, לרבות האדריכל, המהנדס המתכנן, הקבלן הראשי וסוכניהם. הקבלן אף הפר לכאורה את חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות. יש להעריך, איפוא, את שיעור הנזק ולקבוע את שיעור אחריותו של כל אחד מן הצדדים. בחלוקת האחריות בין המערערים למשיבים קבע, כאמור, בית המשפט קמא כי המערערים ישאו בתרומתם לנזק בשיעור של %20. יש להגדיל את מידת האשם התורם שיוחסה למערערים ולהעמידה על %40 מסך הנזק.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' סמדר בן דור למערערים, עוה"ד גב' שלומית נשר, שלמה ארדמן ומוחמד אגברייה למשיבים. 18.7.05).

בג"צ 8906/04 - פלונית נגד פלוני ואח'

* בג"צ 8906/04 - הסוגייה של הכרזת קטינה כנזקקת ע"י בימ"ש לנוער ודיון בהחזקת הקטינה בפני ביה"ד השרעי הן שתי סוגיות נפרדות ולכל אחת מהרשויות השיפוטית סמכות נפרדת לדון בנושא שהועלה בפניו. *אין להתערב בהחלטת ביה"ד השרעי בדבר החזקת קטינה שהתייתמה מאביה, בידי ב(העתירה נדחתה).
א. העותרת, ילידת טול כרם, נישאה בשנת 1996 לאזרח ישראלי שהתגורר בקלנסואה. ביום 11.3.98 נולדה לבני-הזוג בת (להלן: הקטינה). ביום 2.4.99, נפטר הבעל-האב (להלן: המנוח). במשך כארבע שנים לאחר פטירתו, התגוררה העותרת יחד עם בתה בבית המנוח, בו התגוררו גם המשיב שהוא אחיו של המנוח (להלן: המשיב או הדוד), ובני משפחתו. בתחילת פברואר 2002, גורשה העותרת מהבית לאחר שהודיעה על כוונתה להינשא בשנית. ביום 16.2.02, נישאה העותרת לערבי ישראלי גרוש, ונולדו להם שני ילדים. לאחר שהעותרת גורשה מבית המנוח, נותרה הקטינה בביתם של המשיבים. שאלת משמורתה של הקטינה החלה בבית-המשפט לנוער בכפר-סבא בעקבות "בקשה בדבר קטין נזקק" שהגישו רשויות הרווחה בקלנסואה. ביום 17.3.03 קבע בית-המשפט כי על הקטינה לעבור למשמורת אמה, והיא הועברה אליה ביוני 2003. כשלושה שבועות לאחר מכן הגישו המשיבים לבית-הדין השרעי בטייבה תביעה לקבלת הקטינה למשמורתם. לפי דו"ח עובדת סוציאלית, בעת שהקטינה היתה במשמורת העותרת, הפעיל נגדה הבעל אלימות קשה וברוטלית עד כי נשקפה סכנה לחייה והיא אושפזה בבית-חולים. בית-הדין פסק כי ישנה סכנה בהחזרת הקטינה אל הבית שגר בו הבעל והורה כי הקטינה תועבר באופן זמני לחזקת המשיב ומשפחתו, ומאז ועד היום היא מצויה בחזקתם. כשלושה חודשים לאחר מכן, נדרש בית-הדין בטייבה, בהרכב אחר, למתן החלטה סופית בנוגע למשמורת הקטינה, וקבע כי מאחר שביהמ"ש לנוער פסק בעבר כי על הקטינה לעבור למשמורת אמה, הרי בהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על בית-הדין להימנע מלהכריע בסוגיית המשמורת. על החלטה זו ערערו המשיבים בפני בית-הדין השרעי לערעורים, וכאן נקבע כי על שאלת משמורתה של הקטינה להיות מוכרעת על-פי טובתה. התיק הוחזר לבית-הדין השרעי האזורי ועל פי טובת הקטינה פסק כי המשמורת תהיה בידי המשיבים. העתירה נדחתה.
ב. העותרת העלתה טענה מקדמית בנוגע לסמכותו של בית-הדין השרעי לדון במשמורת הקטינה, לנוכח פסק דינו של בית-המשפט לנוער שניתן בטרם הוגשה תביעת המשיבים בפני בית-הדין השרעי. טענה זו דינה להידחות. אין מדובר כאן בשתי ערכאות בעלות
סמכות שיפוט מקבילה באותה סוגיה. עניין הכרזת הקטינה כנזקקת מצוי בסמכות שיפוטו של בית-המשפט לנוער. הכרזת הקטינה כנזקקת מהווה סוגיה שונה ונפרדת משאלת משמורתה. חוק הנוער אינו מסמיך את בית-המשפט לנוער לדון בסכסוכי משמורת ואפוטרופסות. בשנת תשס"ב הוסף סעיף 3(ב1) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, הקובע כי לבית-המשפט לענייני משפחה תהא סמכות דיון מקבילה לזו הנתונה לבתי-הדין השרעיים, למעט בענייני נישואין וגירושין. תביעת משמורת ואפוטרופסות לא הוגשה לבית-המשפט לענייני משפחה. על כן, הסמכות להכריע בסוגית משמורתה של הקטינה נתונה בידי בית-הדין השרעי.
ג. המסגרת הנורמטיבית להכרעה במחלוקת בנוגע להחזקת הקטינה, קבועה בחוק שיווי זכויות האישה ובחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. הוראות אלה חלות אף כאשר סמכות השיפוט נתונה בידי בתי-הדין הדתיים. מהוראות-החוק האמורות עולה כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם. כאשר אחד מהוריו של הקטין נפטר, הרי על דרך הכלל האפוטרופסות נותרת במלואה בידיו של ההורה האחר. עם זאת, על-פי הוראת-סעיף 28 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כאשר בית המשפט (או בית-הדין המוסמך) רואה "סיבה מיוחדת לכך לטובת הקטין", רשאי הוא למנות לקטין אפוטרופוס נוסף. בנסיבות העניין שבפנינו, קבע בית-הדין השרעי לערעורים כי הקטינה תישאר במשמורת המשיב ומשפחתו. בכך קיבל את עמדת גורמי הרווחה שטיפלו בתיק, למנות את המשיב כאפוטרופוס נוסף על הקטינה ולהותירה במשמורתו הקבועה. אין עילה להתערבות בהחלטה האמורה.

(בפני השופטות: בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד טלי רונן וגב' עידית אלבו-כן לעותרת, עו"ד סיף אלדין ותד למשיבים, עו"ד גב' רננה ביצר ליועהמ"ש. 20.7.05).

בג"צ 9211/04 + בר"ם 11340/04 - צביון איבורה נגד משרד הפנים

*בר"ם 11340/04 - שיקול הדעת של משרד הפנים שלא להעניק רשיון ישיבה בישראל מטעמים הומניטריים וסבירות התנאים שהוצגו לצורך שחרור שוהה בלתי חוקי שנעצר לצורך הרחקתו מישראל(העתירה נדחתה).

א. העותר הנו אזרח ארצות הברית, כבן 22. בשנת 1983, בהיותו כבן שנה, הוא הגיע לישראל יחד עם הוריו ואחיו ומאז הוא שוהה בישראל. אמו של העותר השתייכה באותה עת לקהילת הכושים העבריים בדימונה. כשנה לאחר הגיעם לישראל גורשה אמו של העותר מישראל, העותר נותר בארץ יחד עם אביו, שנישא שנית, ואחיו. לאחר אירועים שונים ניתק הקשר בין העותר לבין אביו. בשנת 1988 האב התגייר והוענקה לו אזרחות ישראלית, בהתאם לסעיף 3(א) לחוק השבות. מעמדו של העותר בישראל לא הוסדר עד היום. לגישתו של המשיב, שהייתו של העותר בישראל הנה שלא כחוק. העותר טוען, מנגד, כי הוא אזרח ישראלי. לעותר עבר פלילי עשיר. משהסתיים מאסרו של העותר, ביום 4.9.04, הוצא נגדו צו הרחקה מן הארץ וכן צו משמורת. בית הדין למשמורת החליט להותיר אותו במשמורת וערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים נדחה מהטעם שהתנהגותו האלימה של העותר מצדיקה את החשש שאם ישוחרר מהמשמורת הוא יסכן את שלומם וביטחונם של אחרים. על פסק דין זה הגיש העותר בקשת רשות ערעור. בד בבד הגיש עתירה לבטל את הצו המורה על הרחקתו מישראל ולהורות להעניק לו אזרחות ישראלית, או, לחלופין, מעמד של תושב קבע בישראל. הפרקליטות הודיעה לביהמ"ש, כי שר הפנים החליט, כי בנסיבות המיוחדות של העותר הוא יהיה מוכן לשחררו את העותר מהמשמורת למשך שלושה חודשים, ויהיה מוכן להאריך מעת לעת את השחרור, כל פעם לתקופה של שלושה חודשים. בהחלטתו הציב שר הפנים שורה של תנאים להסכמתו זו ובין היתר שצו ההרחקה נגד העותר יוסיף ויעמוד בעינו, וכי אביו של העותר יפקיד ערבות בנקאית בסך 50,000 ש"ח וערבות אישית בסך 50,000
ש"ח נוספים להבטחת כל תנאי השחרור של העותר. תנאי זה לא נתקבל ע"י האב. העתירה נדחתה.
ב. אחד השיקולים על יסודם מוכן שר הפנים להעניק מעמד בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, הוא השיקול ההומניטרי, אך זאת, רק בהתקיים "מקרים חריגים מיוחדים". על כן, גם עתירות שעוררו בעיות הומניטריות לא קלות נדחו בעבר. לנוכח נסיבות חייו הקשות והייחודיות של העותר והחשש לגורלו אם יורחק מישראל, השיקול ההומניטרי הנו שיקול בר משקל רב, שעל שר הפנים להביא בחשבון במסגרת שיקוליו. עם זאת, השיקול ההומניטרי אינו שיקול יחיד. השר הביא במניין שיקוליו גם את השיקול הקשור בעברו הפלילי של העותר והסיכון הנשקף לבטחון הציבור ממתן מעמד לעותר בישראל. נמצא, שכל שיקוליו של שר הפנים הם שיקולים ענייניים שנשקלו בגדר הסמכות. הדרישה למתן ערבות, כדי להבטיח את קיום תנאי השחרור על-ידי העותר, הנה דרישה סבירה. שאלה אחרת היא אם יש לקבוע תנאי שלפיו תחולט הערבות אם תנאי השחרור יופרו על-ידי העותר, ולא על-ידי הערב - אביו. משנקבע, שבשיקול זה אין כדי למנוע את עצם מתן הערבות, ברור שאין בו גם למנוע את חילוטה. לאור האמור, אין עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב בנושא זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' רונית רובינסון למבקש, עו"ד גלעד שירמן למשיב. 18.7.05).

בג"צ 552/04 - אירנה גוזמן נגד מדינת ישראל

*ביה"ד המיוחד לגיור, רשאי לקבוע תנאי סף לכניסה לשעריו, ובכללם כי למבקש הגיור אשרת שהייה כחוק בישראל(העתירה נדחתה).

א. העותרת, אזרחית אוקראינה, נישאה לאזרח ישראלי בשנת 1997 באוקראינה. לזוג אין ילדים. בשנת 1999 נכנסה העותרת לארץ, כתיירת, לפי הזמנתו של בעלה. נוכח נישואיה לאזרח ישראלי, שולבה העותרת ב"הליך המדורג" לקבלת אזרחות. במסגרת זו קיבלה רישיון ישיבה ועבודה, שתוקפו פג ביום 31.10.2000. בסוף שנת 1999, זמן קצר לאחר קבלת הרישיון לישיבה ארעית, התערערו יחסי בני הזוג והם התגרשו בשנת 2002. החל בשנת 2000 הגישה העותרת למשרד הפנים מספר בקשות להארכת הרישיון לישיבה ארעית. הבקשות נדחו. באפריל 2002 הורה משרד הפנים לעותרת לצאת מן הארץ. עתירה נגד הוראה זו מתנהלת בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה. בין לבין פנתה העותרת לבתי הדין המיוחדים בבקשה להתגייר. פנייתה נדחתה, בהודעה לפיה: "גיור במדינת ישראל מותנה באשרת שהייה כחוק ואימוץ של תורה ומצוות כדרך חיים... לימודים פורמליים אינם יכולים לבוא במקום שני תנאים אלו". העותרת טוענת כי אין סמכות לביה"ד לגיור לשקול שיקולים שאינם שיקולים דתיים. לכן, העובדה שאינה שוהה בארץ כחוק איננה רלוונטית. העתירה נדחתה.
ב. מדיניות בתי הדין המיוחדים לגיור הקובעת תנאי סף לכניסה לשעריו, הינה בגדר הנחיה פנימית של בית הדין. כרשויות מינהליות אחרות, בית הדין רשאי לקבוע, במסגרת ההנחיות הפנימיות שלו, קריטריונים שיגדירו את סף הזכאות לקבלת שירותים ממנו. לעניין זה, שימוש בקריטריון של שהייה בארץ כדין, הוא שימוש ענייני. שירותי גיור אינם מסוג השירותים שקיים הכרח לספקם לכל אדם, בין אם הוא שוהה בארץ כדין ובין אם לאו. יתר על כן, שר הפנים התווה מדיניות באשר למתן רישיון
לישיבת קבע לבן זוג זר של אזרח ישראלי. מדיניות זו מתנה את הליך מתן רישיון ישיבת הקבע בארץ - להוציא מקרים חריגים (הומניטריים) - בהמשך התקיימותו של קשר הנישואין. להחלטות בית הדין עשויה להיות השפעה על מדיניותו זו של שר הפנים. מכאן, סביר שבית הדין יתאם מדיניותו עם משרד הפנים, אחרת הוא עלול להימצא מסכל מדיניות זו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד בנו גנות לעותרת, עו"ד חני אופק למשיבה. 3.7.05).

רע"פ 3329/05 - חברת קו המים אירועים בחוף מכמורת בע"מ נגד מדינת ישראל
רע"פ 3329/05 - כאשר הוסכם בדיון מסויים בין צדדים כי נושא סמכותו המקומית של בימ"ש שלום תוכרע לפי פסיקת ביהמ"ש בתיק אחר, אין להעמיד את הכרעת ביהמ"ש במבחן ערעורי. *בכתב אישום בעבירות על סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, של ניהול עסק ללא רשיון אין צורך לפרט סעיפי ח(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת, המפעילה גן אירועים בחוף מכמורת, הואשמה בביצוע עבירות עיסוק וניהול עסק ללא רישיון. הושג הסדר טיעון, לפיו המבקשת תודה באישומים המיוחסים לה ותתקוף באופן ישיר את טענות המשיבה בהליך מינהלי. בנוסף לכך, הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית, לפיה ההכרעה בשאלת סמכותו המקומית של בית משפט השלום בחדרה תוכפף להחלטה שתתקבל בהליך פלילי מקביל שהתנהל בין אותם צדדים. ואכן, בית משפט השלום בחדרה קבע בהליך המקביל כי נתונה לאותו בית משפט סמכות מקומית. על יסוד הודיית המבקשת, היא הורשעה. לעניין העונש - טענה המבקשת, בין היתר, כי באם יינתן צו סגירה לעסק נשוא כתב האישום, ייפגעו זוגות צעירים אשר עתידים לקיים במקום את חתונתם. בית המשפט גזר על המבקשת קנס בסך 40,000 ש"ח, והוציא צו סגירה לעסק, תוך שקבע כי הוא ייכנס לתוקפו שישה חודשים מיום שיהפך גזר הדין לחלוט. המבקשת ערערה על הכרעת הדין ועל גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. במקביל הגישה עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בשאלת רישוי גן האירועים. בסמוך לדיון המקדמי בעתירה המינהלית הגיעו הצדדים להסכמה על הגשת בקשה לרשויות המוסמכות לקבלת רשיון עסק, והעותרת ביקשה למשוך את העתירה המינהלית. הבקשה נתקבלה תוך השתת הוצאות על המבקשת. לאחר מכן הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי, הדן בהליך הערעור הפלילי, להחלפת מותב השופטים, באשר השופט דר שנכלל במותב הדן בערעור הפלילי נכלל גם במותב שדן בעתירה המינהלית. בקשה זו נדחתה. כן נדחתה בקשת המבקשת להתיר לה לחזור בה מהודייתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשת טוענת נגד סמכותו המקומית של בית משפט השלום בחדרה לדון אותה. לדבריה, היא אמנם הסכימה לקבל את ההכרעה בענין זה בהליך המקביל, אולם אין בהסכמה זו כדי למנוע ממנה לערער על קביעה זו. טענה זו דינה להידחות. הסכמתה של המבקשת לקבל עליה את הכרעת בית המשפט בהליך המקביל בענין הסמכות המקומית, משמעה, בין היתר, מחוייבות שלא להעמיד אותה הכרעה במבחן ערעורי אלא לקבל את הדין בסוגיה זו.
ג. עוד טוענת המבקשת כי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים המאפשר לבית המשפט הדן בעבירות על החוק להטיל, בנוסף לכל עונש, גם צווים להפסקת עיסוק ואמצעים נוספים, הושמט מסעיפי החוק שפורטו בכתב האישום, ואי איזכורה של הוראה זו בכתב האישום פגע במבקשת, לטענתה, במובן זה שלא צפתה מראש כי ינתן נגדה צו סגירה. אין יסוד גם לטענה זו. האמצעים הנוספים המוטלים מכח סעיף 16 לחוק רישוי עסקים על מי שמנהל עסק ללא רשיון ומורשע בכך אינם בגדר עונש, ולכן, לכאורה, אין צורך באיזכור סעיף זה בכתב האישום. נאשם מוחזק כמי שיודע שאם יורשע בעבירה על פי חוק רישוי עסקים הוא צפוי לא רק לעונש אלא גם לאפשרות הטלתם של אמצעים נוספים, ובהם צו להפסקת העיסוק. מעבר לאמור, אין כלל צורך להידרש לענין זה
ולו מן הטעם כי המבקשת הסכימה לכך שיוצא נגדה צו סגירה והמחלוקת התמקדה בשאלת מועד תחילתו, ומכאן שהיא מנועה מלהעלות כיום טענה זו.
ד. המבקשת טוענת כנגד סירובו של השופט דר לפסול עצמו. טענה זו מקומה להתברר בהליך של פסלות שופט. על החלטת שופט בענין פסילה ניתן לערער בפני בית המשפט העליון. משלא ננקט ההליך המיוחד שנועד לערעור על החלטה בענין פסלות שופט, שוב לא ניתן להעלות טענה זו במסגרת בקשה זו.
ה. קביעת בית המשפט בערכאה הדיונית לפיה צווי הסגירה יכנסו לתוקפם רק עם תום חצי שנה מיום שגזר הדין יהפוך חלוט, משמעותה כי מירוץ הזמן של ששת חודשי עיכוב הביצוע מתחיל רק ממועד מתן החלטה זו, הדוחה את בקשת רשות הערעור. ספק אם איזון ראוי של שיקולי הענישה והשיקולים הנדרשים לצורך נקיטה באמצעים נוספים על פי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים אכן מצדיקים מתן אורכה כה נדיבה לעסק המתנהל ללא רשיון.
ו. הבקשה נסמכה על טענות סרק שלא היה מקום להעלותן וזאת על רקע התנהגותה המתמשכת של המבקשת הפוגעת באינטרס הציבורי. לאור זאת, וחרף העובדה שלא נתבקשה תשובה, יש לחייב את המבקשת בתשלום הוצאות הבקשה לטובת אוצר המדינה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גב' רונית אופיר ויואב נרי למבקשת. 4.7.05).

רע"פ 5153/05 - יעקב שטיינר נגד מדינת ישראל

*סמכותו של בימ"ש שלערעור המקבל ערעור על חומרת עונש המאסר, להגדיל את עונש הקנס גם אם אין ערעור על קולת העונש (הבקשה נדחתה).

המבקש שימש כמנהל חשבונות עבור חברות שונות, והורשע בעבירות רבות של הונאת רשויות מס ערך מוסף. בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש בכל העבירות בהן הואשם וגזר לו עונש של 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 15 חודשי מאסר על תנאי, וקנס של 75,000 -. על גזר-הדין והכרעת הדין ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על הכרעת הדין, קיבל את הערעור על גזר הדין, והציע לצדדים לשקול את סיום הדיון, בדרך של התערבות בענישה. הצדדים קיבלו את המלצתו וביהמ"ש קבע, כי תקופת המאסר בפועל תעמוד על 15 חודשי מאסר, המאסר על תנאי יישאר בעינו, והקנס יועלה לסך של 100,000 ש"ח. בקשת רשות הערעור עניינה הגדלת סכום הקנס. המבקש טוען כי לא הוגש ערעור שכנגד על סכום הקנס וביהמ"ש המחוזי היה מנוע מלהחמיר את העונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי על הכרעת הדין ועל וחומרת העונש, וביהמ"ש המליץ, כאמור, כי המשיבה תסכים להפחתה משמעותית של עונש המאסר בפועל. המשיבה הסכימה להפחתה בעונש המאסר ובלבד שיוגדל מרכיב הקנס. המבקש לא הביע התנגדות לכך, ורק הביע טרוניה, אשר נרשמה בפרוטוקול, על כך שירד מנכסיו. די בכך לדחות את בקשת רשות הערעור. בנוסף, כבר נפסק כי "כל עוד עורך בית-המשפט שינוי בין רכיבי העונש שהוטל על הנאשם בגין הפרשה שביחס אליה מופנה ערעורו... הרי שהדבר מצוי בסמכותו. הלכה היא, שכאשר נאשם מבקש בערעורו לשנות לקולא רכיב פלוני בעונש שהוטל עליו, רשאי בית-המשפט... לכרוך הקלה באחד הרכיבים בהחמרה ברכיב אחר".

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד רונן אורן למבקש, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 26.6.05).

רע"א 10535/04 - עזיז ואזנה ואח' נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

*דחיית ערעור בשל אי הגשת סיכומים במועד ופסיקת הוצאות משפט (הבקשה נדחתה).

במסגרת בקשה של המשיב למימוש משכנתא, נתקבלה ביום 27.1.04 החלטת ראש לשכת ההוצאה לפועל, בהסכמת בעלי הדין, להעביר את הדיון בסכסוך להליך גישור. לטענת המבקשים, הומצאה על ידם ביום 10.2.04 לביהמ"ש בקשה להאריך את מועד הגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטת הרשמת, כך שמועד זה יהיה 15 ימים לאחר שיודיע המגשר על תוצאות הליך הגישור. על פי הנטען, הוקלדה הבקשה במזכירות ביהמ"ש אך ביום 13.2.04, כיומיים לאחר חלוף המועד. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה להארכת המועד, בנמקו, כי הבקשה הומצאה בחלוף מועד הערעור. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש הציע לצדדים לקבל את הערעור, בכפוף להפקדת 10,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב. הצעתו לא נתקבלה על ידי בא כוח המבקשים, וביהמ"ש דחה את הערעור, "מאחר שלא הוגשו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים במועד" וחייב את המבקשים לשאת בהוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אשר להוצאות המשפט, כלל ידוע הוא שביהמ"ש שלערעור אינו מתערב בגובה ההוצאות ושכר הטרחה שנקבעו. אשר לסמכותו של ביהמ"ש להורות על דחיית הערעור - כבר נפסק בעבר כי בסמכות ביהמ"ש להורות על דחיית הערעור בנסיבות דומות לאלו שבפנינו במידה ולא נגרם עיוות דין לצדדים כתוצאה מדחיית הערעור, באופן "שאילו היה בוחר ביהמ"ש המחוזי למחוק את הערעור ולא לדחותו", ממילא "לא היה למבקשים כל סיכוי שבקשת הביטול [למחיקת הערעור] תתקבל משום שהם לא הצביעו על כל סיבה קבילה למחדל". במקרה דנן, ביהמ"ש המחוזי לא ראה כל טעם סביר למחדלם של באי כוח המבקשים ולכן בדין דחה את ערעורם.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד אשר (חופי) חפוטה למבקשים. 5.6.05).

בג"צ 7351/03 - ועד הורים עירוני ראשון לציון ואח' נגד שרת החינוך, התרבות והספורט ואח'

*גביית תשלום ע"י המדינה עבור שאלוני בחינות בגרות נוגדת את חוק חינוך חובה חינם (העתירה נתקבלה).

העותרים 1 ו-3 הינם ועדי הורים עירוניים. העותרים 2, 4 ו-5 נדרשו לשלם תשלומים בגין שאלוני בחינות הבגרות בהן נבחנו ועתידיים להבחן. העתירה תוקפת את חוקיות גבייתם של התשלומים. על-פי הטענה, בחינות הבגרות הן חלק בלתי נפרד מהזכות לחינוך חינם על-פי חוק לימוד חובה, ואין בסמכותם של המשיבים לגבות תשלומים מהנבחנים בבחינות אלה. מנגד, טענה המדינה כי בחינות הבגרות אינן חלק מהזכות לחינוך חינם לפי חוק לימוד חובה, אלא בגדר שירות שמעניקה המדינה לתלמידי בתי-הספר, ותכליתן היא חיצונית למערכת החינוך. העתירה נתקבלה.
בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק לעניין גביית תשלומים עבור בחינות הבגרות, אין בכוחו של משרד החינוך לסטות מן הכלל הקבוע בסעיף 6(ד) רישא לחוק לפיו אין לגבות דמי הרשמה או כל תשלום אחר בעד לימודי חינוך החינם, ובכלל זה בחינות הבגרות. מעבר לדרוש, יצויין כי גם אלמלא נכללו בחינות הבגרות בגדר הסדר חינוך החינם, לא היתה המדינה רשאית לגבות תשלום עבור בחינות אלה ללא הוראה מסמיכה בדין. אין לקבל את טענת המדינה בנוגע למשמעות סיווגם של התשלומים עבור בחינות הבגרות כמחיר או דמי השתתפות, להבדיל מאגרה או מס. התשלום עבור בחינות הבגרות הינו סוג של אגרה, ומכל מקום הוא בגדר תשלום חובה, להבדיל ממחיר.