ע.א. 521/03 + 468/03 - חברת יואב קיין בע"מ (בפירוק) ואח' נגד עזבון שלוה קושניר ז"ל ואח'
*אימתי מכר זכויות במקרקעין שלא נרשם עדיף על עיקול מאוחר של המקרקעין למרות שלא נרשמה הערת אזהרה של הרוכש(מחוזי חיפה - ת.א. 1549/98 - הערעור נדחה).
א. המנוחה שלוה קושניר נישאה בשנת 1960 לשלמה קושניר (להלן: שלמה). בשנת 1968 רכשו בני הזוג זכויות חכירה בדירה (להלן: הדירה). ביום 21.12.83 נחתם הסכם בין המנוחה לשלמה, שלפיו זכויותיו של שלמה בדירה יועברו למנוחה בתמורה (להלן: ההסכם). משבאה המנוחה לרשום את הזכויות על שמה נתגלה לה שרשומים עליהן מספר עיקולים. המנוחה הגישה תביעה נגד שלמה, והלה הסכים לרישום הערת אזהרה לטובת המנוחה. עקב טעות נרשמה ההערה על חלקה של המנוחה בדירה. לטענת המערער השני (להלן: דייני), הלווה לשלמה, ביום 5.2.84, $175,000 ושלמה לא עמד בתשלומי הפרעון. לאחר תביעה שהגיש נרשם עיקול לטובתו על הדירה. עקב לחצם של נושים, יצא שלמה מן הארץ בשנת 1984 ורק ב-1990 שב לישראל ואז נחתם בינו לבין המנוחה הסכם גירושין, שאושר בבית הדין הרבני, ולפיו הדירה תועבר "לרשות וחזקת האשה ללא תמורה". בשנת 1993 הגישה המערערת, תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב נגד שלמה ואחרים. ניתן פסק דין לטובתה וכן נתקבלה בקשתה להטיל עיקול על זכויותיו של שלמה בדירה. בשנת 1994 נהרגה המנוחה בתאונת דרכים ומנהל העזבון פנה ללשכת רישום המקרקעין וביקש למחוק עשרה עיקולים הרובצים על הדירה, שנרשמו עשר שנים קודם לכן, ובכללם גם העיקול של דייני. בקשתו נתקבלה והעיקולים נמחקו. בשנת 1996, פנה דייני ללשכת ההוצאה לפועל ושוב ניתן צו עיקול על זכויותיו של שלמה בדירה. בתביעה, שהוגשה בשנת 1998, התבקש בית המשפט להצהיר כי המנוחה היתה בעלת מלוא זכויות החכירה בדירה, וכי יש למחוק את העיקולים. ביהמ"ש קיבל את הגירסה העובדתית של העזבון כי פרידתם של בני הזוג היתה אמיתית וכך גם ההסכם ביניהם ונעתר לבקשה. לענין הערת האזהרה שנרשמה באופן שגוי קבע בית המשפט, כי בפועל, לא נגרם למערערים נזק כלשהו כתוצאה מהטעות ברישום, וממילא, לנוכח הלכת אהרונוב, (ע.א. 199/95, פד"י, נ"ג(4) 199), אין זכותה של המנוחה תלויה ברישום הערת אזהרה. בית המשפט הוסיף כי גם מכוחו של הסכם הגירושין גוברת זכותה של המנוחה בדירה על הזכויות שצמחו מכוח העיקולים. הערעור נדחה.
ב. בפרשת אהרונוב התחייב הבעל בהסכם גירושין להעביר את זכויותיו בקרקע לבעלותה הבלעדית של אשתו, ובטרם נרשמו הזכויות על שמה הטיל נושה של הבעל עיקול על המקרקעין. האשה עתרה לביהמ"ש שקבע כי לרוכש צומחת זכות שביושר "תוצרת ישראל", ולפיה גובר הרוכש על נושים של המוכר, ולפיכך המקרקעין שייכים לאשה. בכך ביטל בית המשפט הלכה קודמת, לפיה רוכש שזכותו טרם נרשמה בפנקס המקרקעין אינו יכול לגבור על זכותו של נושה מעקל. מספר שנים לאחר מכן ניתן פס"ד בע"א 2643/97 (פד"י נז(2) 385 - להלן: פרשת גנז), בה עסק בית המשפט בהשלכות שיש לאי-רישום הערת אזהרה על ידי קונה ראשון של נכס על תחרות הזכויות המתעוררת, לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, בינו לבין הקונה השני. כאן נקבע, כי על הקונה הראשון מוטלת חובת תום לב כלפי הקונה השני ובנסיבות מסויימות תיסוג זכותו של הקונה הראשון, אם יש בהתרשלותו ברישום זכויותיו משום חוסר תום לב. בפרשה נוספת, במסגרת ע"א 790/97 [סביר ס"ד -337 להלן: פרשת גדי], שנסיבותיה דומות לענין שבפנינו, נטען, כי מכוח חובת תום הלב יש לסייג את זכותו של רוכש נכס שהתרשל ברישום הערת אזהרה גם מפניו של נושה של המוכר המטיל עיקול על הנכס. בעניין זה נדחתה טענת הנושה המעקל, כי הימנעות מרישום הערת אזהרה על ידי הרוכש מצביעה בהכרח על חוסר תום לב, כך שזכותו נסוגה מפני זכותו של הנושה המעקל.
ג. בניגוד לפרשת אהרונוב - בה יכול היה ביהמ"ש להניח כענין שבעובדה שהצדדים פעלו בתום לב - בענייננו, המחלוקת נסבה בעיקרה על כנות ההסכם בין המנוחה לבין שלמה משנת 1983. בית המשפט המחוזי קבע, כממצא שבעובדה, כי ההסכם היה אמיתי וכשר. בקביעות אלה אין מקום להתערב. טענה של קנוניה או של מרמה כגון זו שנטענה על ידי המערערים היא טענה הנבחנת באמות מידה מחמירות. בענייננו, לא עמדו המערערים בנטל להוכחת טענה זו כלל, לא כל שכן על פי אמות המידה המחמירות. משנדחתה טענתם העיקרית של המערערים כנגד כנות ההסכם משנת 1983 התוצאה המתחייבת היא שלמנוחה צמחו זכויות שביושר, זכויות מעין-קנייניות, וזכויותיה אלה עדיפות על זכויותיהם של המערערים-הנושים המעקלים.
ד. מכל מקום, גם לגופם של דברים, התנהגותה של המנוחה לאורך השנים אינה משקפת חוסר תום לב. המנוחה נקטה במהלך השנים במספר פעולות על מנת להבטיח את זכויותיה בנכס ואין לומר כי היא שקטה על שמריה. אין גם בסיס לטענה שמחדליה של המנוחה - ככל שהיו כאלה - פגעו באינטרסים מוגנים שהיו למערערים. באשר לחברה זו גילתה על הקשר של שלמה לדירה הנדונה בשלב מאוחר ואין בסיס להנחה שהחברה הסתמכה על קיומן של זכויות כלשהן בדירה בעת שביצעה את עסקאותיה עם שלמה. באשר לדייני - התנהגותו מלמדת על אינטרס כללי בפירעון חובו, אך אין היא מלמדת על אינטרס קונקרטי בדירה אשר אמורה היתה לשמש כבטוחה.
(בפני השופטים: בייניש, פרוקצ'יה, נאור. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד יובל אהרון ליכטר ומרטין פורמן למערערים, עוה"ד ג'ובראן ג'ובראן ויוסף ברינט למשיבים. 5.12.05).
ע.א. 8380/03 - קרנית... נגד סאמר עבדאלולי ואח'
* ע.א. 8380/03 - הנסיבות בהן "נהיגה ברשות" ברכב של קרוב משפחה, כאשר לרכב לא היה ביטוח, מכניסות את הנהג למסגרת הכיסוי הביטוחי של קרנית. *בחישוב שיעורי הפסד השתכרות של נפגע בתאונת דרכים, צעיר שטרם נכנס למעגל עבודה קבוע, אין להביא בחשבון רקע סוציואקונומי ומק(מחוזי חיפה - ת.א. 1517/95 - הערעור נדחה).
א. המשיב נפגע ביום 6.9.94 בתאונת דרכים, שעה שהתהפך הטרקטור בו נהג. לטרקטור היתה תעודת ביטוח חובה נושאת חותמת תשלום מתאריך 5.9.94. בפועל, תעודת הביטוח שולמה רק ביום 6.9.94, לאחר התאונה. בתביעה שהגיש המשיב קבע ביהמ"ש כי המשיב קיבל את מפתחות הטרקטור מרעייתו של המשיב 2, כי נהיגתו היתה ברשות, וכי נוכח הקרבה המשפחתית בין המשיב לבין מי שאיפשר לו לנהוג ברכב (המשיב 2), נמנע המשיב מעריכת בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי. על כן קבע כי יש לראות בבעל הרכב כמי שנתן את ההיתר, והמשיב זכאי לפיצויים מקרנית. סך שיעורה של הנכות המשוקללת נקבע בשעור %33.31. שכר הבסיס שעל יסודו חושב הפסד השתכרות, נקבע על בסיס ממוצע של חמישה תלושי שכר בחודשים שונים טרם התאונה, והועמד על סך 6,550 ש"ח לחודש ליום פסק הדין. הסכום נטו לאחר ניכוי מס ההכנסה הועמד על סך 5,746 - לחודש. בית המשפט קבע גם את הפגיעה בכושר השתכרותו של המשיב בשיעור של %25. הערעור נדחה.
ב. המערערת העלתה בערעורה טענות במישור העובדתי הנוגעות בין היתר, לשאלה האם נטל המשיב את הטרקטור ברשות. ברם, אין זה דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות, הנשענות על חומר הראיות שהיה בפני הערכאה הדיונית. גם הזמן שחלף בין שמיעת העדויות למתן פסק הדין, שעליו קבלה המערערת, אינו מוביל בהכרח למסקנה הקיצונית, כי משהסתמך בית המשפט המחוזי על התרשמותו מהעדים, קיים חשש לעיוות דין.
ג. הוראת סעיף 7 לחוק הפיצוים באה להוציא מכלל הזכאים לפיצויים מקרים שהמכנה המשותף להם הוא כי הם נוגדים את תקנת הציבור. תרופתו של הניזוק במקרים מסויימים, שמלכתחילה באים הם בגדר סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד אך תחושת הצדק נפגעת אם יישללו
הפיצויים בהם, נמצאת בסעיף 7א'. סעיף זה כולל שלושה תנאים: נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; אי ידיעה של הנהג לגבי היעדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי); וסבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי). ולענייננו: באשר לסוגיית ההיתר - יש לפרש את הלשון שבסעיף 7א "בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו" כחלה גם על אשתו של המשיב 2. באשר לדרישה שעניינה ידיעתו של המשיב כי לרכב אין כיסוי ביטוחי - זו שאלה עובדתית, ומשהתרשם בית המשפט המחוזי שהמשיב לא ידע על כך שהטרקטור אינו מבוטח, אין מקום להתערב בקביעתו. באשר לדרישה שעניינה סבירות אי הידיעה - סעיף 7א פורש כחל על מצבים בהם על רקע קרבה מיוחדת בין מי שנפגע, אשר נהג ברכב בהיתר, לבין מי שאיפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע מבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי. זה המצב בענייננו.
ד. באשר לשיעורי הפיצויים - עיקר טענות המערערת עניינן שיעור הפסד ההשתכרות של המשיב. במקרים שבהם הכנסותיו של הנפגע בטרם הפגיעה כשלעצמן אינן יכולות לשמש אינדיקטור אין בלתו לגבי הכנסותיו האפשריות בעתיד, נוטה בית המשפט לקבוע כשכר בסיס את השכר הממוצע במשק. בענייננו עבד המשיב בשנים שלפני התאונה במגוון עבודות מזדמנות, כגון בחקלאות ובבניין, למשך תקופות קצרות. המשיב היה כבן 23 בעת התאונה, ואין לומר כי הכנסתו והשתכרותו נתגבשו לכלל תמונה שאינה מצדיקה קביעת השכר הממוצע במשק או קרוב אליו. גם הטענה כי יש לפסוק פיצויים בהתאם לשכר הממוצע במג'דל אלשמס, דינה להידחות. אין להביא בחשבון את הרקע הסוציואקונומי, לרבות נתוני השכר הממוצע כיום בכפר; הניסיון לקבוע קבוצות אוכלוסיה מסויימות, שלגבי ילדיהן תקום הנחה א-פריורית של חדלות או דלות - דינו להיכשל. אשר לפיצויים בגין הפסד תנאים סוציאליים והפסד פנסיה - אכן, המשיב לא קיבל תנאים סוציאליים ולא הופרשו בעבורו תשלומים לקרן פנסיה, אולם, כשעסקינן באנשים צעירים שדרך ארוכה עוד לפניהם ושנות השתכרות לא מעטות, יש מקום לסבור כי בעתיד יופרשו על ידי מעבידיהם כספים לקרן פנסיה.
ה. למשיב נפסק סכום גלובלי בסך 25,000 - בעבור סיעוד משפחתי. כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה יהיה זכאי המשיב בפיצוי. בענייננו נפגע המשיב באורח קשה בעקבות התאונה והוא נזקק לסיוע ניכר ממשפחתו, החורג מן המקובל בדרך כלל בין בני משפחה. הסכום שנפסק אינו חורג איפוא מן הסביר. באשר לפסיקת פיצוי על דרך אומדן גלובלי, נאמר לא אחת כי ייתכנו מקרים בהם משתכנע בית המשפט כי קיים נזק שמן הראוי לפצות עליו, וכי בהיעדר פיצוי תקופחנה באופן ממשי זכויותיו של הניזוק; במקרים אלה תיתכן פסיקת פיצוי על דרך אומדן גלובלי.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אילן ירון למערערת, עוה"ד עדי קלורין ואסף ברוך למשיבים. 8.12.05).
ע.א. 1644/04 - עיריית רמלה נגד מרכז סליקה בנקאית ואח'
*דחיית בקשה של עיריה כי תביעתה נגד בנקים בשל גביית עמלות בשיעור מופרז בפעולות של "הוראת קבע", תוכר כתביעה ייצוגית(מחוזי ת"א - ת.א. 1779/02 - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המערערת (להלן: העיריה) הגישה תביעה נגד המשיב ושישה תאגידים בנקאיים נוספים (להלן: המשיבים). התביעה הוגשה מכוח שני חוקים שונים - חוק ההגבלים העסקיים, וחוק הבנקאות (שירות ללקוח). על פי הנטען, הקמתו והפעלתו של מרכז הסליקה מהוות הסדר כובל וקרטל כהגדרתם בחוק ההגבלים העסקיים, כאשר הרקע לתביעה הינו טענת העירייה, כי המשיבים גבו ממנה עמלות בשיעור מופרז בגין פעולות סליקה של חיובים על פי הרשאה (דהיינו, חיובים שמקורם ב"הוראת קבע"). העירייה
תבעה סכום העומד על 811,000 ש"ח בגין שבע השנים שקדמו לתביעה. במקביל להגשת התביעה, נתבקש בית המשפט להכיר בה כתובענה ייצוגית, בשם כל מי שעשה שימוש בשירותי המשיבים לביצוע סליקת הוראות קבע. בית המשפט המחוזי קבע כי לא קיים מקור סמכות המאפשר הגשתה של תובענה ייצוגית על ידי העיריה. הערעור נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט לוי.
ב. השופטת ארבל: אכן, אין בהוראות חוק ההגבלים העסקיים וחוק הבנקאות כדי למנוע מרשות ציבורית בכלל ועירייה בפרט, להגיש תובענה ייצוגית. יחד עם זאת, הרשות הציבורית כפופה למערך נורמות נוספות שמקורן בדיני המשפט הציבור. סמכותה של הרשות המינהלית מוגבלת לכל אותן פעולות אשר התיר לה המחוקק לנקוט בהן. היעדרו של איסור על נקיטת פעולה כזו או אחרת אינו מקים סמכות לנקוט פעולה שלא נאסרה. בהיעדר מקור נורמטיבי המסמיך את העירייה לנהל תביעתה כאמור לא יהא בידה לעשות כן. מקור סמכות שני עליו הצביעה המערערת הנו סעיף 7 לפקודת העיריות המעניק לעיריה זכות "לתבוע ולהיתבע בשמה המואגד". אין חולק כי לעירייה הכוח לתבוע בעל דין אחר ולהיתבע על ידו, וכן להגיש לבית המשפט בקשות שונות במסגרת ההליך העיקרי. שונים פני הדברים מקום בו הבקשה היא לנהל את התביעה בדרך של תובענה ייצוגית, המביאה לשינוי ממשי של מאפייני ההליך העיקרי.
ג. מכל מקום, גם אם מבחינה דיונית מוסמכת עירייה להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית מכוח סעיף 7 לפקודה, נותרת השאלה אם בסמכות העירייה לנהל תובענה ייצוגית בנסיבות המקרה שבפנינו. לפי סעיף 233 לפקודה, העירייה מוסמכת לנקוט שורה ארוכה של פעולות בתחום הבניה, התשתיות, התברואה ופעולות רבות אחרות. לרשות המקומית סמכויות שהקנה לה המחוקק והן התוחמות את מתחם הפעולות בהן רשאית הרשות המקומית לנקוט ואין בנמצא מקור משפטי המסמיך את העירייה להגיש תובענה ייצוגית ולייצג קבוצה שעל חבריה נמנים גופים רבים שאינם מתושביה.
ד. אין לקבל את טענת המערערת הנוגעת להיעדר סמכותו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לנהל תובענה ייצוגית. לבית משפט הדן בהליך, יש סמכות נגררת להכריע בסוגיות המצריכות הכרעה אגב שמיעת ההליך העיקרי. הוא הדין אשר לטענות המערערת בנוגע להוצאות משפט ושכר טרחת עורך הדין שהושתו עליה. ככלל, יימנע בית המשפט מלהתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בהקשר זה.
ה. השופט לוי (דעת מיעוט): אין מקום לשלול, כענין שבעקרון, הגשתה של תובענה ייצוגית בידי רשות מקומית. על כל בקשה מסוג זה להיבחן על-פי אמות המידה הנהוגות לגבי כל תובע אחר. אכן, עיריה היא ישות מתחום המשפט הציבורי. אין בידיה אלא אותן סמכויות שנמסרו לה בחקיקה. אך ניתן למצוא את מקור הסמכות בסעיף 7 לפקודה, המדבר בזכותה של עיריה "לתבוע ולהיתבע בשמה המואגד". פירוש מצמצם של הוראת סעיף 7 אינו מתיישב עם החיקוקים בהם מעוגן מכשיר התובענה הייצוגית.
(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, ארבל. 28.11.05).
ע.פ. 2569/04 + 2208/04 - תומא זהראן ובשארה זהרן נגד מדינת ישראל
*תרגיל חקירתי" של חשוד שאינו פוסל את ההודאה שמסר לחוקריו. *הרשעה בעבירה של אינוס קטינה למטה מגיל 16 וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 245/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על סעיף ההרשעה של תומא זהרן - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערערים הואשמו בביצוע עבירות אונס, מעשים מגונים וניסיון למעשה מגונה, בקטינה למטה מגיל 16 לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין. המשיבים כפרו במעשים שיוחסו להם, וטענו כי הודאותיהם במשטרה הוצאו מהם שלא מרצונם החופשי, ובעקבות
לחץ שהופעל עליהם. המערערים טענו עוד כי לא ידעו את גילה האמיתי של המתלוננת, וסברו שהיא בת 16 או 17. בית המשפט המחוזי, קבע כי הודאות המערערים נגבו מהם כדין, ותוכנן מחזק את גירסת המתלוננת. ביהמ"ש הרשיע את בשארה בעבירה שיוחסה לו ואילו את תומא הרשיע בעבירה לפי סעיף 348(ג). בעקבות ההרשעה נגזרו לבשארה 6 שנות מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי, ופיצוי למתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. לתומא נגזרו 3 שנות מאסר, ופיצוי למתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח. המדינה טוענת כי שגה ביהמ"ש כאשר לא הרשיע את תומא במעשה המגונה שיוחס לו לפי סעיף 348(2), אף שעל פי ממצאו של בית המשפט עצמו, ידע כי המתלוננת טרם הגיעה לגיל 16. מנגד, סבורים המערערים כי נכון היה לזכותם מהעבירות שיוחסו להם, ולו מחמת הספק. לחלופין, מלינים המערערים כנגד חומרת העונש. ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. המסקנה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי, לפיה לא הופעלו על המערערים אמצעים פסולים עובר למסירת הודאותיהם, היא הכרעה בשאלה של עובדה ומהימנות, ואין עילה להתערב בה. באשר לשאלה אם יש ב"תרגיל חקירתי" בו נקטה החוקרת, כדי להוות אמצעי פסול ששלל את רצונם החופשי של המערערים - התחבולה בה נקטה החוקרת כלפי המערערים, כאשר הטיחה בהם כי בידיה קלטת בה הם נשמעים מודים בביצוען של העבירות, אף שידעה כי קלטת כזו אינה קיימת, אינה נכנסת לגדרה של "טכניקת חקירה פסולה". ההוראה הקבועה בסעיף 12 לפקודת הראיות לא נועדה לשלול את האפשרות כי במהלך החקירה ירתום החוקר ידע שאינו מצוי ברשותו של החשוד, כדי לדובב אותו.
ג. צודקת המדינה בערעורה על מסקנת ביהמ"ש המחוזי בעבירה שייחס לתומא. לא זו בלבד שתומא ידע כי למתלוננת טרם מלוא 16, אלא שנראה כי ניתן היה לקבוע שהוא ביצע את המעשה המגונה שיוחס לו אף בנסיבותיו של סעיף 345(א)(3) לחוק. מקל וחומר שהוכח, בהסתמך על עדותו של תומא עצמו, כי הוא ביצע את העבירה בנסיבותיו של סעיף 345(ב)(1) לחוק. לפיכך הרשעתו של תומא תהיה בעבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבותיו של סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין.
ד. באשר לערעור כנגד העונש - המערערים חטאו בעבירות קשות אותן ביצעו בגופה של קטינה, שהיתה בראשית התבגרותה. אפשר שהמתלוננת לא נמנעה מלשוחח עם המערערים ולא דחתה אותם, אולם מכאן ועד לחירות שנטלו האחרונים לעשות בגופה כרצונם - הדרך ארוכה. מעשים אלה הותירו בנפשה של המתלוננת צלקות, המלוות את הקטין שנים רבות ומשפיעות על התנהגותו גם כאדם בוגר. לכל אלה מצווה ביהמ"ש לתת משקל בבואו לגזור את העונש.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עוה"ד משה גלעד ויונתן דדון למערער, עו"ד רחל מטר למשיבה. 12.12.05).
ע.א. 3616/04 - מגדל הזוהר בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף תל אביב
* ע.א. 3616/04 - חיוב במע"מ בגין "עיסקה" בין עיריה לבין יזם בנייה, שלפיה יזם בנייה לא יחוייב בתשלום "היטלי פיתוח" על המקרקעין ובתמורה יבצע את הפיתוח של השטח על חשבונו, ודרכי חישוב המע"מ. *דחיית טענת התיישנות נגד חיוב במע"מ שהועלתה רק בערעור, והתייחסות לטע(מחוזי ת"א - ע"ש 180/00 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערת יזמה הקמת שכונת מגורים בעיר לוד (להלן: הפרוייקט), והתקשרה עם עיריית לוד (להלן: העירייה) בהסכם לפיו התחייבה לבצע על חשבונה את עבודות הפיתוח בפרוייקט, ובתמורה התחייבה העירייה לפטור את המערערת מאגרות שונות כולל אגרות סלילת כבישים ומדרכות (להלן: היטלי הפיתוח). המשיב סבר כי ביצוע עבודות הפיתוח על ידי המערערת, וויתור העירייה על היטלי הפיתוח מהוות עיסקה החייבת במע"מ, ומשלא דיווחה המערערת על עיסקה זו, הוציא למערערת שומת מס.
המערערת העלתה בפני בית המשפט המחוזי טענות שונות כנגד השומה. בעוד הדיון תלוי ועומד, ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 1306/99 (פ"ד נח (2) 602 - להלן: עניין חוף הכרמל). הטענות שהועלו על ידי היזמים בעניין חוף הכרמל היו ממין הטענות שהעלתה המערערת בבית משפט קמא והן נדחו כולן על ידי ביהמ"ש העליון. בהסתמך על פסק הדין בעניין חוף הכרמל דחה בית משפט קמא את הטענות שהעלתה המערערת בפניו. בערעור העלתה המערערת שתי טענות חדשות: האחת נוגעת להתיישנות החלה, לטענתה, לגבי החיוב במס בגין חלק מהיטלי הפיתוח שמהם הופטרה; והשניה נוגעת לאופן חישובו של המס במקרה דנן. לעניין ההתיישנות התייחסה המערערת להיטלי הפיתוח שמועד החיוב בגינם חל, לטענתה, בינואר 1994, כאשר ניתנו לה היתרי בניה להקמת 832 יחידות דיור בפרוייקט. משהוצאה השומה לגביהם רק ביום 30.5.1999, דהיינו בחלוף חמש שנים, חלה התיישנות על פי הוראת סעיף 77(ב) לחוק מע"מ. הטענה השניה היא כי יש להשקיף על סכום היטלי הפיתוח כעל תמורה הכוללת מס ערך מוסף, ואין להוסיף עליו את המס כפי שעשה המשיב. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. המשיב הוציא למערערת את שומת העסקאות ביום 30.5.1999 ועל מנת שניתן יהיה לבחון את טענת המערערת כי שומה זו הוצאה בחלוף תקופת ההתיישנות, יש לקבוע אם מועד החיוב במס חל בעת הוצאת היתרי הבנייה, כטענת המערערת, או במועד השלמת העבודות ומסירתן לעירייה, כטענת המשיב. כמו כן, יש לקבוע מהם בפועל המועדים בכל אחת מן האפשרויות הללו. תשתית לקביעת עובדות אלה לא הונחה בפני בית משפט קמא, שכן טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הערעור. די בכך כדי להצדיק את דחייתה של טענת ההתיישנות.
ג. באשר לטענה השניה - המשיב חישב את המס המגיע מן המערערת עבור היטלי הפיתוח שנחסכו לה, בהתייחסו אליהם כאל תמורה רעיונית עבור עבודות הפיתוח שאיננה כוללת מס, ועל כן הוסיף את המס על סכום זה. המערערת טוענת, כי יש להתייחס אל סכום היטלי הפיתוח כתמורה רעיונית הכוללת מס ועל כן יש לחלץ את סכום המס מתוכה ולא להוסיפו עליה. טענה נוספת זו אף היא לא הועמדה להכרעתו של בית משפט קמא, אך משהוברר כי טענה זו עלתה ולו בתחילת הדרך בפני בית משפט קמא ובייחוד נוכח העובדה כי עניין לנו בטענה משפטית גרידא, יש מקום להידרש לטענה לגופה, ולקבלה. היטלי הפיתוח עליהם ויתרה העירייה מהווים את מלוא התמורה - כולל מע"מ - עבור עבודות הפיתוח שביצעה המערערת. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה מחיר שנקבע עבור עיסקה כולל את המס החל עליה, אלא אם כן נאמר אחרת בהסכם שבין הצדדים. לפיכך יש לקבל את הערעור בעניין זה ולקבוע כי סכום היטלי הפיתוח כולל מע"מ ו יש לחלץ את סכום המע"מ מתוכו ולא להוסיפו עליו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד זכריה קורוליק למערערת, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 22.12.05).
מ"ח 5048/04 - דניס אייזן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*היענות לבקשה למשפט חוזר בעבירות הריגה וגרימת חבלה בתינוק, על יסוד הגשת ראיות חדשות, בדיקות חוזרות של ממצאים פתולוגיים ע"י מומחים חדשים, למרות שניתן היה לפנות אליהם במהלך המשפט המקורי(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נתקבלה).
א. המבקש הואשם ביום 21.2.00 בשני אישומים: תקיפה והתעללות; הריגה. העבירות בוצעו - על פי הנטען - כנגד בנו התינוק של המבקש, בן 3 חודשים. באישום הראשון נטען כי המבקש סובב את זרועו הימנית של התינוק בכיוונים מנוגדים וגרם לו לשבר, של עצם הזרוע. באישום השני נטען, כי המבקש חבל בכוח בראשו של התינוק, גרם לו לשבר מורכב בכיפת הגולגולת ודימומים, ועל אף מצבו של התינוק, נמנע מלהושיט לו עזרה רפואית כלשהי. באותו לילה נפטר התינוק. בית המשפט הרשיע
את המערער על יסוד ראיות נסיבתיות, חוות דעת רפואיות וחוות דעת פתולוגית. משנמצא המבקש אחראי בהריגה, דן בית המשפט באישום שעניינו תקיפה והתעללות, ומצא קירבה רבה בין אירוע שבירת הזרוע לאירוע ההריגה, והרשיע את המבקש גם באישום זה. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש למבקשי ענשי מאסר ארוכים. ערעורו של המבקש לביהמ"ש העליון על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. (ע.פ. 6220/00). הבקשה למשפט חוזר מתבססת על חוות דעת פתולוגיות חדשות. שני מומחים הציגו ממצאים חדשים, אשר לטענת המבקש מבססים שתיים מן העילות המצדיקות קיום משפט חוזר: עובדות וראיות חדשות המערערות את יסודות הרשעה, עילה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט; חשש של ממש כי נגרם למבקש עיוות דין, עילה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק. הבקשה למשפט חוזר נתקבלה.
ב. ביסוד המשפט החוזר עומדים שני אינטרסים מתחרים, סופיות הדיון מול השאיפה להשגת האמת, מנגנון דיוני הבא לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. עד לתיקון סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, עמדה נקודת האיזון סביב הדרישה להבאת ראיות חדשות שלא היו ושלא יכלו להיות בפני הערכאה הראשונה. עם תיקון החוק נשתנתה נקודת האיזון, וניתן להסתפק בהצגתן של "עובדות או ראיות" העשויות לשנות את תוצאות המשפט, אפילו ניתן היה להביאן במשפט. כן נוספה "עילת סל" (סעיף 31(4)(4)) אשר העניקה יכולת לבית המשפט להשקיף ב"מבט על" על ההליך כולו. חרף השינוי האמור, המשפט החוזר מוסיף להיות היוצא מהכלל המעיד על הכלל. גם כיום, על ביהמ"ש השתכנע כי חומר הראיות או העובדות הנטענים יכולים היו לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנאשם, לאו דווקא ודאות של שינוי תוצאת המשפט.
ג. במקרה דנא, נסמכת הבקשה למשפט חוזר על שלוש חוות דעת חדשות של מומחים מתחום הפתולוגיה והרפואה המשפטית. אכן, עקרונית לא היתה מניעה כי המבקש יפעל לקבלת חוות דעת אלה בזמן הדיון בעניינו בבית המשפט המחוזי. אולם, לאור נוסחו החדש של החוק, אין מניעה עקרונית להגשתן של חוות דעת אלה שנערכו זמן רב לאחר הרשעת המבקש. יש בחוות הדעת, אם תתקבלנה כמהימנות, פוטנציאל לשנות את תוצאת המשפט לטובת המבקש. ההכרעה במחלוקת המומחים, שניכרה היטב בחוות דעתם, היא עניין למשפט החוזר עצמו. משהתברר כי יש יסוד למשפט חוזר בכל האמור לאישום בדבר ההריגה, אין מנוס מלהורות על משפט חוזר אף בעניין התעללות ותקיפה. הרשעת המבקש בעבירות אלו נסמכה במידה רבה על הרשעתו בהריגה, אשר שימשה לביסוס היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בתקיפה והתעללות.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד דויד וינר, אפרת פינק ועמי קובו למבקש. 20.11.05).
ע.פ. 8687/04 - זיאד חילף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח ודחיית טענה של "הגנה עצמית". *דחיית בקשה להטיל "עונש מופחת" בעבירה של רצח ולבטל הצטברות ענשי מאסר על תנאי שהופעל למאסר עולם שנגזר(מחוזי חיפה - ת.פ. 317/02 - ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעור נדחה).
א. בלילה שבין 12.6.2002 ל-13.6.2002, בשעת חצות, הגיעו המערער והמנוח ברכבו של האחרון (להלן: הרכב) למקום האירוע ולאחר שיצאו מן הרכב, תקף המערער את המנוח וחבט בראשו בחזקה מספר פעמים באמצעות אבנים כבדות ומקל. המנוח נפל והמערער נכנס לרכב, הסיעו לאחור, ודרס את המנוח. לאחר מכן, שב וחבט בראשו ונמלט. מעשיו של המערער הביאו למותו של המנוח. המערער טען כי הגיע עם המנוח למקום האירוע, ושם המנוח תקף אותו, ובעקבות כך נאלץ להגן על עצמו, וכאשר נפל המנוח עלה לרכב כדי להסתלק מהזירה, אולם עקב החרדה שתקפה אותו שילב את הרכב להילוך אחורי תחת הילוך קדמי, וכתוצאה מכך שב ופגע במנוח. בית המשפט המחוזי שלל את טענת המערער להגנה עצמית, הרשיע את המערער בעבירת הרצח שיוחסה
לו, וגזר עליו עונש של מאסר עולם. בנוסף, הפעיל בית-המשפט מאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו, באופן ש-18 חודשים מתוכו ירוצו בחופף, ו-18 חודשים במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. אין מקום להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ואין לקבל את טענת המערער לפיה התגונן מפני תקיפתו על ידי המנוח. יתירה מכך, לפי סעיף 34י לחוק העונשין, אכן תעמוד לנאשם הגנת ה"הגנה העצמית", אך סעיף זה מסוייג בסעיף 34טז, לפיו, הוראת סעיף 34י לא תחול "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה". בענייננו, המנוח הוכה מספר פעמים בראשו, כאשר לפחות אחת מהן היתה לאחר שהוא נפל על הקרקע. גופתו של המנוח נמצאה כשהיא תקועה מתחת לרכב, בסמוך לגלגל הקדמי, כך שהמערער לא עצר את הרכב ברגע שהרגיש שהוא דורס את המנוח, אלא כתוצאה מכך שהגלגלים הקדמיים של הרכב הגיעו עד למנוח. בנסיבות אלו, , לא ניתן להתייחס להמתת המנוח כניסיון סביר למנוע תקיפה מצד המנוח.
ג. אשר להשתכללות היסוד הנפשי של העבירה - ההחלטה להמית את המנוח נלמדת מן העובדה שהמערער הכה מספר פעמים בראשו באמצעות אבנים, דרס אותו וחזר והכה בראשו. אשר ליסוד "ההכנה" - יסוד זה הוא יסוד פיזי טהור, אשר בא לידי ביטוי, בנטילת המערער את האבן או האבנים בהן הכה בראשו של המנוח ובכניסתו לרכב, שילובו להילוך אחורי ודריסתו את המנוח. לגבי היסוד של היעדר התגרות בתכוף למעשה, טוען המערער, כי תקיפתו על-ידי המנוח היוותה "קנטור", אולם גם אם תתקבל גירסה זו, הרי שלא ניתן לראות בתקיפה התגרות הבאה "בתכוף" למעשה ההמתה. לאחר הכאתו הראשונית, הפסיק המערער את מעשיו, נכנס לרכב, שילב אותו בהילוך אחורי ודרס את המנוח. לאחר כל אלה, שב והכה בראשו של המנוח לפחות מכה אחת נוספת. אין מדובר איפוא בתגובה מיידית לקנטור.
ד. אשר לעונש - המערער טען כי מתקיימות בעניינו הנסיבות המנויות בסעיף 300א(ב) לחוק העונשין, אשר מאפשרות את הטלתו של עונש פחות ממאסר עולם בגין מעשה החורג אך במעט מנסיבות של הגנה עצמית. לשם כניסה לגדרו של סעיף זה, היה על המערער להראות, כי מעשיו חרגו במידה מועטה מתחום הסבירות הנדרשת לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית. כפי שתואר לעיל, יש מרחק רב בין מעשיו של המערער ובין מעשים שניתן לראות בהם תגובה המהווה הדיפה מיידית של תקיפה מצד המנוח. מדובר במסכת מתמשכת של אלימות שלוותה בשימוש בכלים שונים, ואשר נמשכה גם לאחר נטרולו של המנוח ולמעשה עד להמתתו. אשר לטענת המערער כי צריך היה לחפוף את המאסר על תנאי עם העונש החדש - לנוכח חומרת העבירה בגינה הוטל על המערער עונש המאסר על תנאי, אין גם מקום להתערב בנושא זה.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד עלאא סלימאן למערער, עו"ד תמר בורשטיין למשיבה. 12.12.05).
בש"פ 8845/04 - מוצעב אלטויל נגד מדינת ישראל
*נוסח "הצהרת תובע" על כוונה להגיש כתב אישום, בבקשה להאריך מעצר כדי לאפשר הגשת כתב אישום, וקביעה שאין צורך לפרט ב"הצהרה" מהם סעיפי האישום בהם יואשם החשוד(הערר נדחה).
א. העורר נעצר כשהוא עושה דרכו ממקום מגוריו בראס-אל-עמוד מחוץ לשטח ישראל אל בית ספר בירושלים, כשהוא נושא תעודת לידה על שם בן דודו, תושב ירושלים. בהודעתו במשטרה הודה החשוד כי נכנס שלא כדין לישראל באמצעות תעודת לידה שאינה שלו, זאת במשך תקופה ארוכה כדי שיוכל להשלים את לימודיו. לבית משפט השלום הוגשה בקשה לעצור את החשוד לתקופת ביניים של 3 ימים לצורך הגשת כתב אישום במסגרת הצהרת תובע על הכוונה להגיש כתב אישום. נוסחה של הצהרת התובע שהוגשה
לבית המשפט היה כדלקמן: "... לאחר עיון בחומר החקירה... מאשר כי יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד המשיב בגין תיק חקירה זה, ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים. לצורך השלמת לימוד החומר והכנת כתב האישום... נדרשים למבקשת 72 שעות מעצר נוספות". בית משפט השלום בירושלים מצא כי הבסיס היחידי למעצר הביניים המבוקש, לאחר סיום החקירה, נמצא בהצהרת התובע כאמור, אולם הצהרה זו לקתה לדעתו בפגם מהותי, משלא פורטו בה העבירות וסעיפי האישום האמורים להיכלל בכתב האישום שיוגש בעתיד, ודחה את הבקשה. בית המשפט המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע, ראשית, כי העבירות המיוחסות לעורר מצדיקות לגופן את מעצרו עד תום ההליכים, וכי נוסח ההצהרה עומד בדרישות החוק. הערר נדחה.
ב. סעיף 17(ד) לחסד"פ קובע: "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מן המעצר, אולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש אישום נגדו... רשאי שופט להאריך את המעצר מטעם זה לתקופה שלא תעלה על 5 ימים...". בערר השיג העורר על מעצר ביניים שהוטל עליו על פי סעיף 17(ד), אולם בעת שמיעת הטיעונים כבר הוגש נגד העורר כתב אישום, והוא נעצר עד תום ההליכים. הסניגור הגביל, על כן, את טיעוניו לסוגיה הכללית הנוגעת לאופייה, תוכנה ונוסחה של הצהרת התובע הנדרשת. ב"כ העורר ביקש כי בית המשפט יזקק לשאלה. נציג התביעה לא התנגד לכך, בהתחשב בעובדה כי קיימת הסתברות גבוהה כי בכל מקרה, עד שהשאלה האמורה תגיע להכרעת בית המשפט העליון לאחר דיון בשתי ערכאות קודמות, תחלוף, תקופת מעצר הביניים המירבית של 5 ימים, ולעולם תהפוך השאלה לתיאורטית. בנסיבות אלה יש מקום לדון בשאלה הנדונה.
ג. אין לחייב במסגרת הצהרת תובע פירוט סעיפי עבירות בהם מתכוונת התביעה, ולו באורח טנטטיבי, להאשים בהם את החשוד במסגרת כתב אישום האמור להיות מוגש נגדו. לשון סעיף 17(ד), כפשוטה, אינה כוללת דרישה לפירוט נתונים כאלה ואחרים בהצהרת תובע מלבד מתן הצהרה כי עומדים להגיש כתב אישום כנגד חשוד שחקירתו נסתיימה. גם מקומה של הצהרת התובע ותכליתה המוגדרת במסגרת השלב הדיוני שבו היא ניתנת, מלמדים כי אין מקום לדרישת פירוט סעיפי האישום. שכן, הצהרת תובע נועדה לגשר על פני פער של ימים ספורים העלול להיווצר בין שלב סיום החקירה לבין שלב הגשת כתב האישום. עם סיום החקירה, עובר נושא החקירה מהרשות המשטרתית החוקרת לרשות התביעה. לעיתים קרובות, נדרש פסק זמן - ולו קצר - אשר נועד לתת סיפק בידי התביעה ללמוד את חומר הראיות ולגבש את עמדתה בדבר המשך ההליך הפלילי והגשת כתב אישום. ציון סעיפי עבירות בהן עשוי הנחקר להיות מואשם, אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום אינו נדרש כנגזר מטיב הענין, הוא אינו מועיל להגנתו של הנחקר, והוא אינו נחוץ להכרעתו של בית המשפט לענין מעצר הביניים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד קאדרי נאשד לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 7.12.05).
ע.פ. 363/05 - טל דינר נגד מדינת ישראל
*הרשעת שוטר בתקיפתו של "שוהה" זר שבא לעצור ודחיית טענה של הגנה עצמית, וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40007/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער אשר שירת כשוטר במשטרת ישראל, ביחידה לליווי זרים שבמנהלת ההגירה, ביקר בלווית שוטרים נוספים בדירה בתל-אביב בה שהו אזרחים סיניים, וביניהם המתלונן. המערער הואשם כי בעימות שהתפתח בדירה, בינו לבין המתלונן דקר את המתלונן בביטנו באמצעות סכין שהיתה באמתחתו גרם לו קרע בעורק ראשי בבטן, כך שנזקק לניתוח דחוף, במהלכו גם נכרת כיס המרה שלו. בתגובתו לכתב האישום, טען המערער, כי בעת שביקר בדירת המתלונן יחד עם שוטרים נוספים, תקף אותו
המתלונן עם פלס מתכת, ומתוך הגנה עצמית ואילוץ, דקר את המתלונן בביטנו בסכין, שנפלה מחגורתו במהלך המאבק עם המתלונן. התרשמותו של בית-המשפט המחוזי מן המערער היתה שלילית ביותר. בית-המשפט ציין כי גירסתו של המערער בדב ר הגנה עצמית, ככל שזו עלתה במהלך עדותו בבית-המשפט, הינה גירסה כבושה, ומכל מקום, היא גירסה השונה מגירסתו שנמסרה במהלך חקירתו והודייתו. בית-המשפט קבע כי אירוע הדקירה התרחש בעת בדיקת דרכונו של המתלונן על-ידי המערער, אשר החזיק בדרכון וסירב להחזירו. המתלונן לא השלים עם סירובו של המערער להחזרת הדרכון, וביקש מהמערער, כי יחזיר לו אותו. "שפת גופו" של המתלונן היתה מאיימת. המערער חש מאויים, והוציא את סכינו ודקר את המתלונן. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה וגזר לו 15 חדשים מאסר בפועל ו-15 חדשים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טען, כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הוכיחה מעבר לספק סביר, כי סייג ההגנה העצמית לא עומד למערער, ומשנותר ספק, הרי שהסייג חל ועל בית-המשפט היה לזכות את המערער. פרשנות זו היא טעות ביסודה, ואין לקבלה. על הנאשם בפלילים הטוען לתחולת סייג, ובמקרה דנן, סייג ההגנה העצמית, להוכיח כי הסייג חל. די לו לטוען טענת סייג, לעורר ספק סביר על-מנת שהסייג יחול. אך אין זה מחובתה של התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי הסייג לא חל, כשם שהיא מוכיחה את יתר יסודות העבירה הפלילית. לגישת המערער, חוסר יכולתו של בית-המשפט, הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין, לקבוע מה היה המניע שהביא את המערער לדקור את המתלונן, עולה כדי ספק סביר. אין לקבל טענה זו.
ג. אשר לגזר-הדין - העונש שהושת על המערער הולם את חומרת המעשה שביצע. מדובר בשוטר בתפקיד, הנושא סכין על גופו ועושה בה שימוש וגורם לנזק גופני רציני לאדם תמים במהלך מעצר משטרתי רגיל. האינטרס הציבורי ושיקולי ההרתעה הינם אלמנטים חיוניים מאוד בתיקים מהסוג הזה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד אבי אודיז ושחר גרייף למערער, עו"ד אורלי מור אל למשיבה. 28.11.05).
רע"פ 2930/03 - עזריאל רינגורט נגד מדינת ישראל
*פס"ד בערעור המקל בעונש מאסר שהוטל על המערער ומוסיף עונש של קנס, האם הוא מהווה החמרה בעונש שאין ביהמ"ש מוסמך להטילו ללא ערעור של המדינה על קולת העונש (הבקשה נדחתה).
בחודש מרץ 1996 התמוטטו קורות אחדות עליהן ניצב גשר שפירים, וכתוצאה מכך נגרם מותם של שלושה אנשים. המבקש וחמישה אחרים, הואשמו בבימ"ש השלום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. המבקש הורשע ונגזרו לו, ברוב דעות, 12 חודשי מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על-תנאי. בערעור המבקש לביהמ"ש המחוזי הועמד העונש על ששה חודשים מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות וששה חדשים על תנאי. מתוך כוונה מוצהרת "לאזן את סך מכלול הענישה", (בלשון ביהמ"ש המחוזי), חוייב המבקש בתשלום קנס בסך 50,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו. המבקש, הגיש בקשה ליתן לו רשות לערער, בטענה, בין היתר, כי ערכאת הערעור החמירה בענשו כאשר השיתה עליו קנס שלא הושת עליו בבימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
סעיף 217 לחסד"פ קובע: "ביהמ"ש לא יגדיל עונש שהוטל על נאשם, אלא אם הוגש ערעור על קולת העונש". לכאורה, המרתו של חלק ממאסר ממש בדרך של חיוב הנאשם בקנס, אינה החמרה בעונש. אמרנו "לכאורה", הואיל ויתכן כי נאשם שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, עלול לראות בהמרתה של חלק מתקופת המאסר בקנס, דווקא כהחמרה בעונש. ברם, אין צורך להכריע בכך, הואיל וכנגד הקנס שהושת על המבקש נקבעו
5 חודשי מאסר, ואם יבחר לשאת בהם כדי להימנע מתשלום הקנס, עדיין יהיה עונש המאסר הכולל בו ישא (11 חודשים), קצר יותר מזה שהושת עליו על ידי בימ"ש השלום (12 חודשים).
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אברהם לנדשטיין למבקש, עוה"ד שאול אבנור ואור ממון למשיבה. 20.12.05).
ע.א. 1747/04 - אנואר אלפי ואח' נגד יעקב לב
*ביטול מחיקת תביעה על הסף בשל אי הופעת התובע ביום הדיון, כשנטען שהתובע לא קיבל הודעה על מועד הדיון (הערעור נתקבל).
המערערים הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, לפסק-דין הצהרתי, שיקבע, בין היתר, כי ההסכם בינם לבין המשיב למכירת מגרשם של המערערים בוטל כדין. בעקבות התפתחויות שונות, הגיש המשיב בקשה למחיקת התביעה על הסף. הדיון בבקשה נקבע ליום 19.12.02. על כך, לטענת ב"כ המערערים נודע לו רק בדיעבד. בדיון שנערך באותו יום, בהיעדר המערערים ובא כוחם, קיבל ביהמ"ש את הבקשה והורה על מחיקת התביעה. המערערים הגישו בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. ביהמ"ש דחה את הבקשה בנמקו כי פסק הדין לא ניתן למעשה במעמד צד אחד, אלא לאחר עיון בבקשה ובתגובה שהוגשה מטעם המשיב. ביהמ"ש ציין כי נוכחותו של בא כוח המערערים לא היתה מעלה או מורידה מהחלטתו. הערעור נתקבל.
במחיקת כתב תביעה על הסף על ביהמ"ש לנהוג במשנה זהירות. מפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עולה כי היתה משמעות לאי התייצבותם של המערערים לדיון, שכן ביהמ"ש אומר במפורש כי התביעה נמחקת "לאחר עיון בבקשה ובתגובה ומאחר ואין התייצבות לנתבעים". כלומר, לא ניתן להגיד כי לו היו מתייצבים המערערים לדיון לא היתה התייצבותם מעלה או מורידה ולא היו נשמעות טענותיהם. מכל מקום, כך היה ראוי שייעשה במקרה זה, וזאת בשל מהותה של ההחלטה החורצת את גורל התביעה ובשל מהות העניין שאינו מוברר די צרכו מעיון בכתבי הטענות של הצדדים. מנימוקים אלו אף ניתן להגיע למסקנה כי היה מקום לקבל את בקשתם של המערערים לביטול פסק הדין, לאחר שהסבירו ואף הצהירו על כך שמועד הדיון לא נודע להם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד יצחק חדד ז'ילבר למערערים, עוה"ד רפאל ליבא ומירב כהן למשיב. 20.12.05).
על"ע 2935/04 ואח' - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נגד מרדכי שוגרמן, עו"ד
*החמרה בעונש משמעתי של עו"ד שמעל בכספי לקוחו והתחשבות בגילו של הנאשם (ערעורים וערעורים נגדיים - ערעור הוועד המחוזי על קולת העונש המשמעתי נתקבל).
המערער הועמד לדין לפני בית הדין המחוזי למשמעת של לשכת עורכי הדין והורשע בשני עניינים. הוא נדון בעניין אחד להשעייה של 5 שנים ובשני ל-4 שנים כששתי התקופות מצטברות. המשיב ערער על הכרעת הדין ועל גזרי הדין וועד מחוז ת"א ערער על גזר הדין. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המשיב על ההרשעות ובאשר לעונש, החליט כי תקופת ההשעיה בת 4 השנים תחפוף את תקופות ההשעיה האחרות שנגזרו על המערער ולא תהיה מצטברת להן. הוגשו ערעורים וערעורים שכנגד - הערעורים על קולת העונש נתקבלו בחלקם.
באשר למידת העונש יש לקבוע כי מתוך שני העונשים שנגזרו על המערער יחפפו שתי שנים מתוך 4 השנים את 5 שנות ההשעיה בפועל ושתי שנים יצטרפו ל-5 השנים. עם זאת יצויין כי עורך-דין המועל בכספי לקוחו ראוי לו כי לא ימצא מקום בשורות
עורכי הדין. תום לב, יושר לבב, בור כפיים ונקיון דעת הם מן התכונות המאפיינות - והראוי להן כי תאפיינה - עורכי דין בעיסוקיהם. ההחלטה להשעיה מחברות בלשכה כפי שהוחלט נובעת מנסיבותיו המיוחדות של המקרה ובהתחשב בכך שהמערער הוא כבן 67, והשעיה למשך 7 שנים, בגילו, דומה להשעיה ארוכה בהרבה לאדם צעיר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, א. לוי, ג'ובראן. עו"ד ע. ויצמן למערער, המשיב לעצמו. 19.12.05).
רע"פ 7967/04 - מנחם מולא נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לבטל הרשעה בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים, בטענה שנימוקי ההרשעה ניתנו 3 שנים לאחר ההחלטה על ההרשעה כאשר השופט לא יכול היה להתייחס להתרשמותו ממהימנות העדים (הבקשה נדחתה).
ביום 13.2.96 בשעות הערב, נהג המבקש ברכב, ובשלב כלשהו החל מבצע פניית פרסה לשמאל. בכך חסם את נתיב נסיעתו של רוכב אופנוע שנסע בעקבותיו, ארעה התנגשות ורוכב האופנוע נהרג. המבקש הואשם במספר עבירות, שבמרכזן עבירה של גרימת מוות ברשלנות. לאחר שמיעתן של הראיות, החליט ביהמ"ש להרשיע את המבקש, תוך הבטחה כי ה"נימוקים יימסרו בהמשך". אותה החלטה ניתנה ביום 24.9.2000, והנימוקים נמסרו לצדדים רק לאחר כשלוש שנים, ואז גם נקבע מועד לטיעוני הצדדים לעונש ליום 29.6.03, אולם בפועל התקיים הטיעון לעונש 6 חודשים מאוחר יותר. ביהמ"ש גזר למבקש 6 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשים על-תנאי, קנס בסך 4,000 ש"ח, ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך 10 שנים. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי. הוא תקף את ההרשעה לגופה, מחד, ועתר להצהיר על בטלותה של הכרעת הדין, לנוכח הזמן שחלף בין ההודעה על תוצאתה עד למסירתם של הנימוקים לצדדים, מאידך. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי סעיף 183 לחסד"פ העוסק במקרה בו ביהמ"ש מחליט לזכות נאשם, פתוחות בפניו דרכים אלו: "(1) לפרש נימוקיו מיד או תוך שלושים ימים...; (2) ... או... להמציאם... בכתב, תוך שלושים ימים לאחר קריאת פסק-הדין". סעיף זה עוסק רק במקרה בו מזוכה נאשם. מכל מקום, השנים שעברו עד אשר מילא ביהמ"ש אחר חובתו, מעלים תהייה כיצד יכול היה לשמר בזיכרונו התרשמויות מהעדים המופיעים בפניו, ובעיקר ביחס לאלה ששאלת מהימנותם היתה עשויה לשמש בסיס להרשעת הנאשם או לזיכויו. מחדל חמור שאפשר היה מצדיק את החזרת הדיון לערכאה הדיונית כדי שיישמע מראשיתו, אולם ביהמ"ש המחוזי ניתח בהרחבה את הראיות, וביניהן הממצאים בזירה. עתה ברור, ולא בהתבסס על מהימנות עדים, כי המבקש טעה בהערכת המרחק שבינו לבין האופנוע וזו היתה תחילתה של הרשלנות שגרמה בהמשך לתוצאה הקטלנית. חרף מחדלו של בימ"ש השלום, אין ספק כי בהרשעת המבקש לא נפל פגם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אריה ליכט למבקש, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 19.12.05).
רע"פ 10143/04 - קליינר הנדסה בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*החיוב בקנס לפי פקודת בזיון ביהמ"ש עקב אי קיום החלטת ביהמ"ש, אינו מתבטל גם אם בימ"ש שלערעור ביטל את ההחלטה שבגין אי קיומה הוטל הקנס (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
במסגרתה של תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת בבימ"ש השלום ברחובות הורה ביהמ"ש למבקשת להפקיד ערבות בנקאית לטובת המשיב ודחה שתי בקשות שהגישה לעכב את ביצועה של ההחלטה. המבקשת לא הפקידה את הערבות, והמשיב פנה לבימ"ש השלום בהליכי בזיון בימ"ש. ביהמ"ש הטיל על המבקשת, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש, קנס בסך 10,000 ש"ח "לכל שבוע שבו תמשיך בביזוי ביהמ"ש, החל מהיום". המבקשת לא הפקידה את הערבות וערערה על החלטת ההפקדה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. ערעורה נתקבל והחלטת
ההפקדה בוטלה. במקביל, ערערה על הטלת הקנס, וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי "משניתן צו על-ידי ביהמ"ש יש לציית לו ולקיימו כל עוד לא בוטל... וכל זמן שלא עוכב ביצועו....". בבקשתה לרשות ערעור טוענת המבקשת כי הותרתו של הקנס על כנו נעשית לשם ענישה בלבד, ולא לשם אכיפה, וכי משבוטלה החלטת ההפקדה היה מקום לבטל גם את החלטת הקנס. המבקשת מוסיפה כי סכום הקנס מסתכם ב- 70,000 ש"ח, וכי זהו נטל כספי כבד. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
חובה שמטיל בימ"ש על בעל-דין - יש לקיימה כל עוד לא בוטלה. כפירה בצורך לקיים את החובה, "בשל בטחון בהצלחתו של הערעור", כהמלצת הפרקליט של בעל הדין, כבענייננו, עולה כדי זילות המערכת המשפטית. צד שחש כי החלטתו של בימ"ש עושה עמו עוול יכול לבקש את עיכוב ביצועה- של אותה החלטה; יכול לתבוע את בחינתה המחודשת; יכול לערער עליה; אין הוא יכול להתעלם מן ההחלטה בלא שתתלווה לכך סנקציה הולמת. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, לנוכח גובהו של הקנס, יועמד על 40,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יחזקאל לוי למבקש, עוה"ד מיכל שרביט וירון אילן למשיבים. 20.12.05).
רע"פ 2806/05 - משה דיין נגד מדינת ישראל
*קבלה בהסכמה של ערעור על פס"ד בערעור שלא קיבל הסדר טיעון של הצדדים שבעקבותיו ביטל המערער את ערעורו על ההרשעה (בקשה לרשות ערעור - הערעור נתקבל בהסכמת המשיבה).
בקטטה שאירעה בין המבקש וחבריו לבין מאבטחים באתר ה"סופרלנד" בראשון-לציון, דקר המבקש. שני מאבטחים, ובימ"ש השלום גזר לו שמונה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל חומרת העונש ובדיון הציגו הצדדים הסדר לפיו עונש המאסר יועמד על שישה חודשים לריצוי בעבודות שירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההסדר ואת הערעור. המשיבה הביעה את הסכמתה למתן רשות ערעור והסכימה לקבלת הערעור. הטעם העיקרי להסכמתה, כך היא מדגישה, היא העובדה כי בדיון בפני ביהמ"ש קמא "היתה תחושה שיש הליכה לקראת המבקש", וכי נוצר בפניו מצג לפיו הסדר הטיעון עמו יכובד, לאחר שיחזור בו מן הערעור כנגד ההרשעה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אכן, בבואו לבחון הסדר טיעון, אין ביהמ"ש כבול בו וחופשי הוא שלא לאמצו. העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות מאין כמותן, והעונש שהוצע בגינן בהסדר הטיעון מופרז לקולא. על כן, זהו מקרה מסוג המקרים בהם קמה עילה שלא לאמץ את הסדר הטיעון. אלא שבמקרה זה, המבקש נשען על עצותיו של ביהמ"ש קמא, כפי שהוא הבינן, לחזור בו מן הערעור על ההרשעה. בנסיבות אלה השארתה של התוצאה על כנה, מותירה תחושה של אי-נוחות כלפי המבקש, שוויתר, למעשה, על יומו בערעור. טעמים אלה, כשלצדם תמיכתה המלאה של המשיבה בקבלת הערעור, מובילים למסקנה כי יש לקבל את ערעורו של המבקש ולאשר את הסדר הטיעון.
(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אדי אבינועם למבקש, עו"ד שאול כהן למשיבה. 20.12.05).
בע"מ 9295/05 - פלוני ופלונית נגד פלוני ופלונית
*הסכמה להעניק מעמד של "בן ממשיך" בכפר שיתופי שניתן ע"י סב לנכדו, ואושר ע"י האגודה, במקום שבו צריך היה הסכמת המינהל שלא נתקבלה, מהווה הענקת מתנה על תנאי, ולא הענקת מתנה, וניתן לחזור ממנה (הבקשה נדחתה). המשיבים הינם חברים באגודת "נהריה" - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, ומחזיקים כבעלי רשות מטעם האגודה בנחלה שבמושב. החל בשנת 1990
התגורר המבקש, נכדם של המשיבים, באחת מיחידות המגורים של המשיבים שבנחלה, ובשנת 1998 עברה המבקשת, אשתו, להתגורר עמו. המבקש עבד בנחלה תמורת שכר. ביום 26.1.99 חתמו המשיבים על הצהרה לפיה קבעו את המבקש כ"בן ממשיך", וביום 4.5.00 ניתן לכך אישור האגודה. בחלוף הזמן התערערו היחסים בין המבקש למשיבים, ואלה הודיעו לאגודה ביום 7.1.01 כי מינוי המבקש כ"בן ממשיך" בוטל, וכן הגישו תביעה לפינוי וסילוק ידם של המבקשים מהנחלה. המבקשים הגישו תביעה שכנגד למתן צו הצהרתי לפיו המבקש זכאי להיחשב כ"בן ממשיך". ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תביעת המבקשים ופסק כי על המבקשים לפנות את יחידת מגוריהם בנחלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מעמד של "בן ממשיך" יכול להתקיים רק במושב עובדים, ולא בכפר שיתופי. לאחר מכן בחן ביהמ"ש את התחייבותם של המשיבים כרשיון או כמתנה ופסק כי מדובר בהתחייבות לתת מתנה ולפיכך יכולים המשיבים לחזור בהם מהתחייבות זו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אף אם תתקבל טענת המבקשים כי ניתן לעגן את מוסד ה"בן הממשיך" בתקנון הכפר השיתופי, יש לדחות את הערעור בשל העובדה שהתחייבות המשיבים היתה התחייבות לתת מתנה בלבד. המבקשים מסתמכים על ע.א. 1108/98 פ"ד נד(4) 385, אשר קבע באותו מקרה כי הצהרת ההורים על בנם כ"בן ממשיך" הינה הענקת מתנה ולא התחייבות לתת מתנה. אלא שהמקרה דנן דומה בנסיבותיו יותר לע.א. 2836/90 פ"ד מו(5) 184, שם העברת הזכויות היתה טעונה הסכמה מראש ובכתב של המינהל, ונקבע כי "כל עוד לא ניתנה הסכמת המינהל, אנו מצויים רק בשלב ההתחייבות לתת מתנה, ורשאית היתה האם לחזור בה ממנה". בענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי העברת הזכויות כפופה להסכמת המינהל בהתאם לסעיף 8 לחוזה המינהל וכי התחייבות המשיבים כלל לא הובאה לידיעת המינהל. לפיכך, מדובר בהתחייבות לתת מתנה שרשאים היו המשיבים לחזור בהם ממנה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד איקופרי למבקשים. 21.12.05).
ע.א. 10763/05 - יורם חכם, עו"ד ואח' נגד אלי סיאג ואח'
*דחיית ערעור על בקשה לסירוב פסילה שנומקה בכך שהפרקליט עומד להגיש תלונה נגד השופט ואין זה ראוי שהשופט ידון בתיקים שהוא מופיע בהם או שהוא צד בהם (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
בפני בימ"ש השלום מתנהלים ארבעה תיקים בהם לוקח המערער חלק, אם כצד ואם כבא כוח. בראשיתו של אחד הדיונים ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלשבת בדין. המערער ציין כי בכוונתו להגיש תלונה אישית נגד ביהמ"ש לנציבות תלונות השופטים, ויהא זה נכון וראוי, כי ביהמ"ש יפסול את עצמו לדון בכל עניין שבו מופיע המערער. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, בקבעו כי הבקשה אינה מנומקת וכי לא ניתן להיזקק לבקשה שאין טעם בצידה. לטענת המערערים, התבססה בקשת הפסילה על תחושתם, כי ביהמ"ש נוקט משוא פנים ביחס למערער ו/או לקוחותיו בתיק זה ובתיקים אחרים, וזאת לאור רצף של החלטות ואמירות של ביהמ"ש בתיק זה ובתיקים אחרים. הערעור נדחה.
בקשת הפסילה אינה מפורטת בכל הנוגע לעניין האישי של המערער מול ביהמ"ש. אשר לתלונתו של המערער לנציבות תלונות השופטים, כבר נקבע כי אין בהגשת תלונה, לכשעצמה, כדי לבסס עילת פסלות, שאם לא כן, נמצאת מאפשר לבעל דין המעוניין לפסול את השופט היושב בדין לעשות כן על ידי הגשת תלונה נגד השופט ובצמוד לה לבקש את פסלותו בעקבות אותה תלונה. השאלה אותה יש לשאול היא אם יש חשש ממשי כי ביהמ"ש מנוע מלשפוט את ההליך הנוכחי של המערער ללא משוא פנים. לכך לא הונחה כל תשתית ראייתית המבססת חשש אובייקטיבי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גור עמרם למערערים. 19.12.05).