תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 10

ע.א. 3441/01 - פלוני ואח' נגד פלונית ואח'

*הכרזה על פס"ד אימוץ שהושג בארה"ב כבטל, בשל השגתו בתרמית, למרות שלא ניתן לבטל את פסה"ד לפי חוק אכיפת פסקי חוץ(מחוזי חיפה - ה.פ. 324/95 - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. למערער נולדה בת (להלן - הקטינה) בשנת 1989. אמה של הקטינה נפטרה כשנה וחצי לאחר הלידה, והמערער נשא את המערערת לאישה. בין המשיבה (אחותה של האם המנוחה) ובין המערערים נתגלעו חילוקי דעות, וביהמ"ש מינה את המשיבה כאפוטרופא לעניינים רכושיים הנוגעים לקטינה. המערערת פנתה (ביום 9.6.93), בתמיכת המערער, לביהמ"ש המחוזי בחיפה בבקשה לאמץ את הקטינה, וזו הוכרזה כבת אימוץ. בדיון נטלה חלק גם המשיבה, שביקשה כי יעוגנו הסדרי ראיה בינה לבין הקטינה. ביהמ"ש קבע כי בקשת המשיבה "תידון ביחד עם הבקשה לאימוץ". המערערים שהיו צפויים לצאת לשבתון בארה"ב מחקו את בקשת האימוץ. בארה"ב פתחו בהליך אימוץ, הצהירו כי לא ניתנו החלטות שיפוטיות המשפיעות על הליך האימוץ, וביהמ"ש הורה (ביום 4.2.94) על אימוצה של הקטינה על-ידי המערערת. בתום השבתון חזרו המערערים לישראל.
ב. בין לבין, פתחה המשיבה הליך בבית המשפט המחוזי בחיפה בו ביקשה להתמנות כאפוטרופוס לדין לצורך הדיון בבקשת האימוץ. המערער הגיש בקשה למחיקת ההליך בציינו כי המערערת אימצה כדין את הקטינה בארה"ב. משנודע למשיבה על פסה"ד הזר, הגישה המרצת פתיחה בה ביקשה את ביטולו של הפסק הזר. עוד ביקשה כי ישונה הרישום במרשם האוכלוסין. לאחר הליכים שונים, שהגיעו גם לביהמ"ש העליון, פסק ביהמ"ש כי אין להכיר בתוקפו של פסק האימוץ הזר, שהושג בדרך של מירמה. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת נאור נגד דעתו החולקת של השופט ריבלין.
ג. הנשיא ברק: סעיף 11 לחוק אכיפת פסקי חוץ עוסק גם בהכרה בפסקי חוץ. החוק מתווה שני מסלולים להכרה בפסק חוץ. האחד הוא מסלול ישיר, על פיו ניתן לפתוח הליך שמטרתו היא הכרה בפסק החוץ. השני הינו מסלול עקיף, במסגרתו רשאי בית משפט "אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין" להכיר בפסק החוץ. ההכרה הישירה אפשרית רק לגבי פסקי דין הבאים ממדינות לגביהם יש "הסכם עם מדינת חוץ". הסכם כזה במקרה שלפנינו אינו קיים. האם ניתן לנקוט בבקשה להכרה ישירה שלא על בסיס התנאים של סעיף 11- ביהמ"ש העליון פסק בע.א. 970/93 פד"י מ"ט(1) 561 (להלן: פרשת אגם), כי במצב דברים שכזה, נותר המסלול העקיף בלבד. המסלול בו הלכה המשיבה הוא המסלול הישיר של (אי) ההכרה, ולפי הלכת אגם דרך זו חסומה בפניה. על הלכת אגם נמתחה ביקורת נוקבת. נראה כי הגיעה העת לחשוב מחדש אודות תוקפה של הלכת אגם. יחד עם זאת, אין המקרה שלפנינו מצדיק קביעת מסמרות לגבי תוקפה. בית המשפט המחוזי לא התייחס להלכת אגם. גם הצדדים לא טענו לגביה באופן משמעותי. הטענה המרכזית של המשיבה היא כי פסק הדין הזר הושג בתרמית.
ד. בתי המשפט בישראל מוכנים להיזקק לטענות לגבי פסקי דין שניתנו בתרמית בישראל גם אם הם הפכו סופיים. גישה זו יפה גם ביחס לפסקי דין שניתנו מחוץ לישראל. אין לפרש את חוק אכיפת פסקי חוץ כבא לגרוע מסמכותם הטבועה של בתיהמ"ש להיזקק לטענות תרמית מקום בו הן מתעוררות לגבי פסקים זרים מחוץ לתחולתו של החוק. אכן, בתי המשפט נזהרים מליתן סעדים הצהרתיים שליליים, אך בנסיבות מתאימות ניתן ליתן סעד שכזה. בכל הנוגע לצווי אימוץ בישראל בית המשפט יכול לבטל צו אימוץ "על סמך נסיבות שלא היו ידועות או לא היו קיימות בשעת מתן הצו, אם נוכח שמן הראוי לעשות כן ושטובת הילד מחייבת זאת". אם ניתן לתקוף צווי אימוץ בישראל על בסיס טענת תרמית, קשה לראות מדוע צריכה אפשרות זו להישלל לגבי צווי אימוץ של מדינות זרות.
ה. בנסיבות העניין הפעיל בית המשפט המחוזי כראוי את שיקול דעתו שעה שמצא את המקרה כראוי למתן סעד הצהרתי שלילי. האם בוססה תרמית מצדם של המערערים בהליכים לגבי הפסק הזר- בית המשפט המחוזי השיב על כך בחיוב ואין עילה להתערבות בממצא זה. בנוסף, העובדה כי פלוני הינו אפוטרופוס על המאומץ הפוטנציאלי, מחייבת מתן הזדמנות לשמוע את דברו בטרם יוכרז הקטין כבר אימוץ. הסתרת המידע לגבי המשיבה, מלבד זאת שהיא מהווה תרמית כלפי בית המשפט במדינת אילינוי, פוגמת בהליך האימוץ גם מזווית הראיה של שיטת המשפט הישראלית, המייחסת חשיבות רבה לשמיעת עמדת האפוטרופא בהליכי האימוץ.
ו. השופט ריבלין (דעת מיעוט): לאור הלכת אגם מנוע בעל דין מלבקש הכרה ישירה בפסק דין זר שלא על בסיס התנאים שבסעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ, ובהם קיומו של "הסכם עם מדינת החוץ" שפסק הדין ניתן בבתי המשפט שלה. הצדדים דנא לא התייחסו לפרשת אגם. לפיכך, ועד שלא יוחלט אחרת, הלכת אגם - מחייבת. משמעותה של התוצאה אליה הגיע הנשיא בפסק דינו, הינה שבעוד שלא ניתן בנסיבות החוק לבקש הכרה ישירה בפסק דין זר, ניתן יהיה לבקש הצהרה בדבר "אי הכרה" בו. תוצאה זו מוקשה היא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, נאור. עוה"ד אלחנן לי ואופירה חפץ למערערים, עוה"ד מיכאל טאוסיג וחיה זנדברג למשיבים. 19.1.04).

ע.א. 1761/02 - רשות העתיקות נגד מפעלי תחנות בע"מ

*השבה לפי חוק עשיית עושר, כאשר רשות ממשלתית גבתה כספים שלא כדין. *הגנה נגד השבה לפי חוק עשיית עושר, בשל חשש כי ההשבה תפגע פגיעה חמורה בתקציב הרשות הציבורית הנתבעת(מחוזי ת"א - ת.א. 2308/00 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון).
א. עד לשנת 1998 נהגה רשות העתיקות, (להלן: הרשות) כדבר שבשיגרה, להתנות מתן אישור לביצוע עבודות במקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות, בחיובם של בעלי הזכויות במקרקעין לממן חפירות לבדיקת תחומי השתרעותן של העתיקות במקרקעין (להלן: חפירות בדיקה), ומשנמצאו עתיקות - לממן חפירות שתכליתן הצלת העתיקות (להלן: חפירות הצלה). בית-המשפט נדרש, אגב אורחא, לנוהג זה בבג"ץ 4146/95, פ"ד נב (4) 774, (להלן: עניין דנקנר) והבהיר כי המדובר בנוהג פסול וכי על הרשות מוטלת החובה לבצע עבודות אלו ולממנן מתקציבה.
ב. המשיבה רכשה בשנת 1962 חלקת קרקע בתחומי העיר רמלה. הקרקע הוכרזה "אתר עתיקות". בשנת 1996 החלה המשיבה בונה תחנת אוטובוסים חדשה על הקרקע. הואיל והקרקע הוכרזה אתר עתיקות, נדרשה קבלת אישור מן הרשות לביצוע העבודות. הרשות התנתה את מתן האישור בביצוען של חפירות הצלה במימון המשיבה. במהלך השנים 1996-1998 נשאה במימונן של עבודות אלו. בעקבות פס"ד דנקנר תבעה המשיבה השבת הסכומים ששילמה ובית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה כי זכאית היא להשבה, שכן, כך קבע, ההלכה שנקבעה בבג"ץ דנקנר חלה באורח רטרואקטיווי, דהיינו, גם על התובענה של המשיבה. ביהמ"ש דחה טענת שיהוי שהעלתה הרשות, בקובעו כי הזמן שחלף בין מתן פסק הדין בעניין דנקנר לבין יום הגשת התביעה אינו עולה כדי שיהוי. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
ג. עניינו העיקרי של פס"ד דנקנר היה בשאלת סמכותו של מנהל רשות העתיקות להכריז על שטח קרקע פלוני להיותו "אתר עתיקות". בהמשך פסק הדין מגיע בית המשפט לשאלת מימון החפירות, והוא דן בסוגיה באריכות. אכן, דברי בית-המשפט בנושא מימון החפירות, נכתבו אגב-אורחא, ואולם אין ספק שערכם ומישקלם של דברי בית-המשפט בנושא זה הם כערכה וכמישקלה של הכרעת-דין מן-המניין. באשר לשאלה מה הוא מועד
תחילתה של הילכת דנקנר - הרשות והיועץ המשפטי לממשלה טוענים כי ההלכה שנקבעה יצרה דין חדש, ולפיכך ראוי לה כי תתפרש כצופה פני-עתיד בלבד. אין לקבל טענה זו, ולו מן הטעם שהילכת דנקנר לא יצרה כלל דין חדש אלא החילה עקרונות-יסוד ידועים ומוכרים על נוהג פסול שרשות העתיקות החזיקה בו.
ד. שאלה היא מה הוא הסעד שזכאי לו היחיד שממנו גבתה הרשות ממון שלא כדין- התשובה לשאלה זו נגזרת מדיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר מעגן את העיקרון הכללי שעניינו חובת השבה, לאמור: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת... חייב להשיב למזכה את הזכיה...". השאלה היא אם גביית כספים על-ידי רשות העתיקות בהיעדר סמכות שבדין מהווה התעשרות "שלא על-פי זכות שבדין". דיני עשיית עושר התפתחו במשפט המקובל, בראש ובראשונה ביחסים שבין יחידים, ובהקשרים אלה נ-פ-ר-ט העיקרון הכללי של עשיית עושר לעילות ספציפיות: השבת ממון ששולם מחמת טעות שבחוק, השבת ממון ששולם מחמת טעות שבדין, השבת ממון ששולם מחמת אילוץ וכו'. במקום שהעברת כסף מיד-אל-יד נפלה בגידרי אחת מאותן עילות שהוכרה בהלכה, זכה המשלם בהשבה, ואילו במקום שהענקת הזכות נפלה אל-מחוץ לגדריה של אחת מאותן עילות, ראתה ההלכה את התשלום כתשלום שנעשה מרצון. אותם עקרונות החלים ביחסים שבין יחידים, לא יחולו על היחסים שבין היחיד לבין רשות המחזיקה בסמכות ובשררה, שכן סמכותה של הרשות מעמידה את היחיד בעמדת נחיתות. בענייננו מתקיימות שתי עילות השבה מסורתיות: עילת האילוץ ועילת הטעות. המשיבה שילמה כספים לרשות העתיקות בסוברה, בטעות, כי חייבת היא לשלם אותם כספים. כמו כן, כאשר רשות ציבור מתבקשת לעשות מעשה שהיא חייבת לעשותו שלא בתשלום, ובכל-זאת מ-ת-נ-ה היא עשיית אותו מעשה בתשלום, יש בה משום אילוץ המזכה בהשבה.
ה. סעיף 2 לחוק עשיית עושר קובע: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה... אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". עילת ההגנה העיקרית שההלכה הכירה בה היא העילה של שינוי מצב לרעה. בתביעות השבה נגד רשויות הציבור, עילת ההגנה של שינוי מצב לרעה עניינה חשש מפני פגיעה חמורה בתקציב הרשות. הגנת התקציב יש בה שיקולים כיבדי משקל לכאן ולכאן. אין לפסול מכל-וכל עילת ההגנה זו. ואולם, שומה על הרשות לשכנע את בית-המשפט בעובדות ובמיספרים, כי היענות לתביעת ההשבה - תביעה שאם יכיר בה בית-המשפט קרוב להניח כי תהיה חלוץ ההולך לפני מחנה תביעות רבות וקשות - עלולה לפגוע ברשות כדי כך שי-קשה עליה באורח מהותי לבצע כהלכה אותם משימות ותפקידים שלמענם כוננה מעיקרה. טענת הגנה נוספת נגד חיוב בהשבה, היא הטענה של גילגול ההוצאות. בענייננו, למשל, ניתן לטעון - ולהוכיח - כי המשיבה כללה את הוצאות החפירות בהוצאותיה הכלליות, וכי הוסיפה וגילגלה הוצאות אלו על מי שרכש ממנה זכויות בנכס. לפיכך יוחזר הדיון לבית-משפט קמא לבירורן של טענות ההגנה העומדות לרשות העתיקות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין, גרוניס, עדיאל. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד יורם בר סלע למערערת, עוה"ד אורי רוזנברג וארנון הירש למשיבה. 20.2.06).

ע.א. 1071/96 - עזבון המנוח אמין פואד אלעבד ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית תביעה נגד המדינה ע"י תושב השטחים שנפצע ביריות חיילי צה"ל שהותקפו ע"י המון משתולל וסכנה נשקפה לחייהם. *דחיית טענה שיש להחיל על אירוע בשטחים שבו נפצע התובע, את החזקות של נזק שנגרם ע"י "דבר מסוכן" ושל "הדבר מעיד על עצמו"(מחוזי י-ם - ת.א. 210/93 - הערעור נדחה).
א. ביום 16.6.1989 נהרג אמין פואד אל עבד נאצר (להלן: המנוח). באותה יממה פעלו כוחות צה"ל בעיר רפיח, לנוכח הפרות-סדר קשות. המערערים הגישו תביעה
בנזיקין, ובה טענו כי מות המנוח נגרם מיריות חיילי צה"ל באש חיה, בעת שיצא מתפילה במסגד והלך לתומו ברחוב. מן הראיות לא ניתן לדעת, כך נפסק, אם מדובר באש חיה או בכדורי-פלסטיק. לא נמצא במסמכי הגורמים הצבאיים כל תיאור ספציפי בדבר נסיבות הפגיעה. העדות היחידה בעניין זה, נשמעה מפי בתו של המנוח (להלן: הבת), אשר לדבריה, נפגע אביה, בעת שיצא מן המסגד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לסמוך על עדות יחידה זו. ביהמ"ש ציין כי ביום האירוע התרחש עימות אלים ורחב-היקף בין כוחות צה"ל לבין האוכלוסייה המקומית. אל מול כ-20 חיילי צה"ל, התרכזו כ- 1,500 מבני המקום, השליכו אבנים, ברזלים ובקבוקי תבעירה לעבר הכוח, אשר הגיב בירי, ככל הנראה של כדורי גומי ופלסטיק. מן הירי נפגעו מספר אנשים, בהם שלושה הרוגים. במישור המשפטי, קבע ביהמ"ש כי בנסיבות המקרה חלה על צה"ל חובת זהירות מושגית, ובאשר לשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, ציין, כי נוצר חשש מיידי לאובדן שליטה של הצבא על המתרחש, דבר הכרוך בסיכון חיי אדם, ולא הוכח כי חיילי הכוח חייבים היו להדוף את מפרי-הסדר בלא לעשות שימוש באמצעי ירי. בית המשפט נדרש גם לשאלה, אם יש מקום להעברת נטל ההוכחה למדינה-הנתבעת, מכוח הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין ("דבר מסוכן") או מכוח סעיף הוראת 41 לאותה פקודה ("הדבר מדבר בעד עצמו"), והשיב על כך בשלילה. הערעור נדחה.
ב. בכל הנוגע לעוולת הרשלנות, המחלוקת איננה אם מוטלת על המדינה חובת זהירות כלפי המנוח, אלא האם הופרה חובה זו. לנוכח העמימות הראייתית, המענה לשאלה זו כרוך גם בשאלת נטל ההוכחה. המערערים טוענים לתחולה של שתי "חזקות התרשלות" הקבועות בפקודת הנזיקין. סעיף 38 שעניינו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים". הוראה זו כוללת שלושה יסודות מכוננים: אירוע נזק; הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן; הנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו. סעיף 38 אינו מתאים למצבים כגון מלחמה, שבהם נאלץ הנתבע לעשות שימוש ב"דבר מסוכן", על-מנת להתמודד עם נסיבות מסוכנות העומדות מולו. ניתן היה לסבור כי הדרך הראויה היא להחיל את סעיף 38 ובד-בבד להתחשב בנסיבות, שעמדו ברקע השימוש ב"דבר המסוכן". אלא שהחלת סעיף 38 לפקודה בכל המקרים שבהם הופעל נשק במהלך פעילות צה"ל משמעותה תהא, כי קיימת "חזקת התרשלות" א-פריורית, שעל המדינה להפריך בכל פעם ופעם. נטל זה, אין הצדקה להטילו, מניה וביה, על המדינה.
ג. אשר לחזקה הקבועה בסעיף 41 לפקודה - במסגרת ההוראה הקיימת בפקודה, ובהתחשב בהלכות שנפסקו, ראוי לאמץ את הגישה לפיה על בית המשפט לבחון, בעת בדיקת התקיימותו של כלל "הדבר מעיד על עצמו", את הראיות הכלליות כולן - אלה מטעם התובע ואלה מטעם הנתבע. הראיות הספציפיות, במידה וקיימות, יילקחו בחשבון בשלב בו נשאלת השאלה האם עלה בידי הנתבע להרים את הנטל שהועבר אליו מכוח הכלל. בענייננו, קיימת עמימות ראייתית מלאה על נסיבות המקרה. אין כלל נתונים הנדרשים לצורך החלת הכלל האמור. לא ידוע אם המנוח נטל חלק כלשהו בהפרות הסדר; לא ידוע היכן בדיוק היה מצוי בעת שנפגע; אין גם כל נתון אחר שעשוי להטות את כף המאזניים (הסטטיסטית) לכיוון ההתרשלות. בנסיבות אלה לא סגי כדי להביאו למסקנה כי מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 41 לפקודה, וכי נראה לביהמ"ש כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם רשלנות מצב הנתבע מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. די בכך כדי להביא לדחיית הערעור בעניין תחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו".

(בפני השופטים:הנשיא ברק, ריבלין, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד דן אסן למערערים, עו"ד דקלה פלומנבאום למשיבה. 6.2.06).

ע.א. 8701/02 - איהאב אלשייך נגד המפקד הצבאי באזור רצועת עזה ואח'

*דחיית תביעה של תושב עזה שנפגע בירי כאשר ניסה להמלט מכוחות צה"ל שבאו לעצרו כמבוקש. *דחיית טענה שיש להחיל על אירוע בשטחים שבו נפצע התובע, את החזקות של נזק שנגרם ע"י "דבר מסוכן" ושל "הדבר מעיד על עצמו"(מחוזי חיפה - ת.א. 1044/99 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד שנת 1974, הגיש תביעה נגד המשיבים בגין נזק-גוף שנגרם לו בשל ירי של כוחות הביטחון לעברו ביום 20.8.1993. הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה נערך, בהסכמת הצדדים, על-פי תצהירים ומסמכים כתובים, בלא שנתקיים דיון בעל-פה. המערער טען, בתצהירו, כי ביום המקרה הלך עם אמו לשוק בשכונת סג'עייה שבעזה, ואז, בדרכם החוצה מן השוק, נורה ונפגע. המדינה, לעומת זאת, טענה כי המערער היה מבוקש, והוא נורה בעת שנמלט מבית שעליו פשטה יחידת המסתערבים של משמר הגבול, על-פי מידע מודיעיני. בית-המשפט המחוזי קבע כי "גרסת ההגנה והעדויות מטעמה היו אמינות ומסתברות ויש להעדיפן על פני גרסת התובע והעדה מטעמו". בית המשפט הוסיף וקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי יש לדחות את טענות המערער בדבר אי-קיום הוראות הפתיחה באש במקרה זה. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלה היו המבוקשים, ובהם המערער, חשודים בביצוע פשע של נשיאת נשק שלא כדין, וקויימו הוראות הפתיחה באש כסדרן. עוד קבע כי גם לו- היה מקבל את טענת המערער בדבר היפוך נטל ההוכחה מכוח הוראות סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין, הרי שהוכח כי לא היתה התרשלות בביצוע הירי לעבר המערער. הערעור נדחה.
ב. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי לא חלות כאן החזקות לפי סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין, אין גם להתערב בקביעה כי לא נתגלתה התרשלות במעשיהם של שוטרי מג"ב. ביום האירוע נתקבלה הוראה "להקפיץ" שוטרי מג"ב עקב זיהוי של שני מבוקשים. אחד הצוותים פרץ לבית וזיהה את שני המבוקשים. מפקד הכוח הפורץ קרא "ג'יש" - קרי "צבא" - והמערער, ניסה להימלט דרך החלון. הכוח ירה יריית אזהרה באוויר ולאחר מכן - כשהמערער עמד להיעלם - נורתה ירייה לעברו והוא נפגע. ברשימת המבוקשים, שהיתה מצויה בידי השוטרים שיצאו למשימה, צויינה עובדת השתייכותו של המערער לארגון הפת"ח, והכוח תודרך כי המבוקשים חמושים. בהקשר זה, המערער היה "חשוד בביצוע פשע מסוכן", כהגדרת תיבות אלה בהוראות הפתיחה באש. אפילו נמצא שלא נתקיימו הוראות הפתיחה באש ככתבן וכלשונן, עדיין לא היה מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. אנשי הכוח שפרצו לבית בו שהו המבוקשים זיהו את עצמם. המערער החל מיד במנוסה. השוטרים ירו באוויר ובכך הבהירו כי בכוונתם לנקוט באמצעים על-מנת לעצור את המערער. משזה האחרון לא עצר ועמד להיעלם, נורתה ירייה בודדת לעברו. על רקע הנסיבות שבהן פעל הכוח, לא הוכח חוסר סבירות במעשיו.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מירון קין למערער, עוה"ד עינת גדעוני ומורן סילס למשיבים. 20.2.06).

ע.פ. 10735/04 - יצחק גולדמן נגד מדינת ישראל

הגדרת "עובד ציבור" לצורך הרשעה בנטילת שוחד. מחדל בחקירה המשטרתית שאין בו כדי להביא לזיכוי הנאשם. *חומרת העונש בעבירת שוחד(מחוזי חיפה - ת.פ. 220/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער היה חבר ועד האגודה השיתופית בישוב טל-אל, הנמצא בגליל המערבי. בשנת 1994, החליטה האגודה על הרחבת הישוב על ידי בניית 58 יחידות דיור חדשות. התקיימו מגעים בין האגודה, באמצעות המערער, ובין חברת הבניה "קבוצת אספלט בע"מ". את המו"מ מטעם חברת הבנייה ניהל עובד בחברה, גיל שפירא. זמן קצר לפני חתימת החוזה פנה המערער לשפירא, ודרש תשלום של 50,000 דולר במזומן, כתנאי לחתימת ההסכם. שפירא סרב. בגין דרישה זו הואשם המערער בלקיחת שוחד. אישום נוסף עוסק במגעים בין האגודה, באמצעות המערער, ובין חברת הבניה "מקס לוין
בע"מ", באמצעות מנחם שוורץ. במהלך המו"מ אמר המערער לשוורץ כי קיימת חברת בנייה מתחרה אשר מוכנה ליתן למערער אישית הלוואה בסך 30,000 -, והציע לשוורץ להשוות את ההצעה. שוורץ הסכים ושילם את הכסף. המערער הואשם גם כאן בלקיחת שוחד. אישום נוסף עניינו סעיף בהסכם בין האגודה ובין חברת מקס לוין, בו התחייבה האגודה להפנות לחברה את הדיירים החדשים. לאחר שהחברה השקיעה כמיליון ש"ח בעבודות תשתית, סרב המערער להפנות דיירים כמוסכם, אלא אם ישולמו לו 1000 דולר על כל דייר. הסכומים שנדרשו שולמו במזומן, ובלא קבלת אישור על התשלום. המערער הואשם באישום זה בסחיטה באיומים. בית המשפט הרשיע את המערער וגזר לו 20 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים בפועל והשאר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בית המשפט קבע כי המערער הוא "עובד ציבור", יסוד הנדרש לשם הרשעה בעבירת השוחד. לביסוס מסקנה זו הסתמך בית המשפט על הגדרת "עובד ציבור" הקבועה בסעיף 34כד(10) לחוק העונשין - לפיה עובד ציבור הוא "נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק". המערער, כך נקבע, היה חבר בוועד האגודה השיתופית, מעמד המעוגן בתקנה 23 לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות אגודה), ולדעת ביהמ"ש: "עצם נשיאת תפקיד המוגדר בחקיקת משנה, מביאה... את הנאשם לגדר החלופה... של 'עובד ציבור'... לצורך הרשעה בפלילים". המונח "עובד ציבור" מוגדר בסעיף 34כד לחוק, המורה: "'עובד הציבור'... (2) עובד רשות מקומית או רשות חינוך מקומית... (10)נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק...". הביטוי "עובד הציבור" מוגדר גם בסעיף 290(ב) לחוק, לאמור: "'עובד הציבור' - לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור". אין לקבל את גישת ביהמ"ש המחוזי כי המערער הוא "עובד ציבור" שכן הוא נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק, כהגדרתו בסעיף 34כד(10). גם חוק החברות מגדיר בעלי תפקידים בחברות - מנכ"ל, דירקטור וכדומה. האם, לשיטת בית המשפט קמא, גם כל אלו, ואף בחברות פרטיות או "קטנות", הם עובדי ציבור- ואולם, המערער הוא עובד ציבור, עקב היותו עובד רשות מקומית (סעיף 34כד(2)) ועקב היותו עובד של תאגיד המספק שירות לציבור (סעיף 290(ב)).
ג. סעיף 290(ב) לחוק העונשין, מגדיר "עובד ציבור" כ"עובד של תאגיד המספק שירות לציבור". המערער היה חבר ועד באגודה השיתופית "טל אל". אגודה זו אינה גוף "מסחרי". הסכם האגודה עם קבלן להרחבת הישוב טל-אל, אינו הסכם מסחרי גרידא. עניינו, הרחבת הישוב תוך שמירה על אפיו. מחומר הראיות עולה כי קיים קשר הדוק בין ה"אגודה השיתופית" ובין ה"ישוב", כי האגודה היא הישוב, והישוב הוא האגודה.
ד. אשר להיותו של המערער עובד רשות מקומית (סעיף 34כד(2)) - חוק הפרשנות, מגדיר "רשות מקומית" כ"עיריה, מועצה מקומית, ועד מקומי או איגוד ערים". החלופה הרלוונטית לענייננו היא "ועד מקומי". חברי ועד ההנהלה של אגודה שיתופית להתיישבות של ישוב שיתופי, ככלל, מכהנים גם כחברי הועד המקומי של הישוב, לכן, הינם עובדי רשות מקומית. "טל-אל" הוגדר כ"ישוב" בצו המועצות האזוריות. המערער היה חבר ועד באגודה שיתופית. המסקנה היא כי המערער היה "עובד ציבור", גם לפי הגדרת המונח בסעיף 34כד(2).
ה. המערער הכחיש את המעשים שיוחסו לו. דרישת השוחד, כך גרס גיל שפירא, נעשתה בנוכחותם של אנשים נוספים. אלה לא נחקרו ולא העידו. מדובר במחדל של המשיבה. העדרה של ראיה אשר מקורה במחדלי רשויות החקירה, יכולה לסייע בידי הנאשם עת ישקול בית המשפט באם טענותיו מקימות ספק סביר. אין לקבוע כי מחדל בחקירה מוביל, מניה וביה, לזיכוי הנאשם. השאלה היא אם הציבה המשיבה תשתית מספקת
לשם הרשעה בפלילים אם לאו, ואם עלה בידי המערער להעלות ספק סביר באשמתו אם לאו. מחומר הראיות עולה, כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לספק סביר, על אף המחדלים האמורים.
ו. אשר לערעור על חומרת העונש - נטען, כי המערער הוא כבן 56 שנה, בלא כל עבר פלילי. ממועד ביצוע העבירות ועד לביצוע המיועד לגזר הדין - חלף זמן רב. מצבו הכלכלי של המערער ושל משפחתו הוא רעוע, ועונש המאסר רק יחריף את המצב. ברם, המערער, שהוא עובד ציבור, עשה שימוש לרעה בתפקידו, ושלשל לכיסו הפרטי כספים. על אף הזמן הרב שחל מאז ביצוע העבירות, אין מנוס מהטלת עונש מאסר בפועל, שלא בדרך של עבודות שירות. אלמלא הזמן שחלף היה מקום להטיל עונש כבד בהרבה. לפיכך יש לדחות גם את הערעור על חומרת העונש.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אלי סבן למערער, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 20.2.06).

רע"פ 5978/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה במספר עבירות מין העולות מסעיף העובדות שבכתב האישום שבהן הודה הנאשם, למרות שבחלק המתייחס לסעיפי האישום נאמר "מעשה מגונה, עבירה מתמשך" שאין להעניש בגינו יותר מפעם אחת. *בקשה לחזרה מהודאה יש להעלות מיד כשקמה עילה לחזרה מההודאה(מחוזי ת"א - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. כתב אישום שהוגש נגד המבקש מגולל פרשיה חמורה ומזעזעת, של עבירות מין שביצע במתלוננת, בתו, ילידת 1973. את המעשים המיניים החל המבקש לבצע בבתו כשהיתה כבת 3. המעשים נעשו מידי יום ביומו, ונמשכו בשנות התבגרותה של המתלוננת, במשך שירותה הצבאי, וגם לאחר מכן. כתב האישום מתמקד בתקופה שלאחר יום 24.4.1992, עת היתה המתלוננת כבת 19.5 שנים ובמהלך שירותה הצבאי - שכן העבירות שנעשו בטרם מועד זה, התיישנו. גם בתקופה זו, המעשים נעשו כמעט מידי יום ביומו. התאור העובדתי הנ"ל מובא באותו חלק בכתב האישום אשר מוכתר בכותרת: "העובדות". בפרק בעניין הוראות החיקוק נאמר: "הוראת החיקוק לפיה מואשם הנאשם: מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(א)... לחוק העונשין...". המילים "הוראת החיקוק", "מעשה" ו"עבירה", הן בלשון יחיד. הצדדים הודיעו לבית משפט השלום על הסדר טיעון, שלא כלל הסכמה באשר לעונש. על יסוד הודאתו, הורשע המבקש בזו הלשון: "על סמך הודאת הנאשם בעובדות הנטענות בכתב האישום, אני מרשיע אותו בעבירה של מעשים מגונים לפי סעיף 348(א)...". המילה "עבירה" מופיעה כאן בלשון יחיד. המילים "מעשים מגונים", לעומת זאת - כתובות בלשון רבים. בשלב הטיעונים לעונש טענה המדינה כי מעשי המבקש מהווים מעשים רבים ונפרדים, אשר על כל אחד מהם ראוי להטיל עונש בנפרד, ולנוכח חומרת המעשים, יש להטיל על המבקש עונש מאסר ממושך החורג מעונש המקסימום הקבוע בחוק על עבירת מעשה מגונה יחידה, העומד על שבע שנים. בא-כח המבקש טען, כי המבקש הואשם והורשע ב"עבירה", בלשון יחיד, ולכן, אין בית המשפט רשאי לחרוג מהעונש המקסימלי הקבוע בגין העבירה הבודדת. הוא הוסיף, כי אילו היה יודע שזו תהיה עמדתה העונשית של המשיבה, אותה העלתה רק בשלב הטיעונים לעונש, לא היה מסכים להסדר הטיעון. בית משפט השלום הטיל על המבקש את העונש המקסימלי הקבוע בחוק בגין העבירה הבודדת - שבע שנות מאסר, מהן שש בפועל ואחת על תנאי. משכך, הוסיף בית משפט השלום, "לא הכרעתי בטענת התביעה לגבי תקרת סמכות הענישה של בית המשפט". ערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל ונגזרו למערער 13 שנות מאסר, מתוכן 11 שנים לריצוי בפועל, והשאר על תנאי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. המבקש הודה, בפתח הדיון, ב"מה שכתוב בכתב האישום". מכתב האישום, עולה בברור כי מעשיו של המבקש היו רבים. רק בסיפא של כתב האישום, הלשון היא לשון
יחיד: "מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף...". יש בחלק העובדתי בכתב האישום כדי להבהיר ולהאיר את החלק בו מפורטים סעיפי האישום. הפרשנות הנכונה שיש ליתן לדברים, כפי שבואר, אינה מונעת לגזור את עונשו של המבקש כפי שנגזר. יש לקרוא את כתב האישום "כחטיבה אחת", כשהדגש הוא על העובדות.
ג. סעיף 186 לחסד"פ מורה כי אף אם הורשע הנאשם בעבירות מספר, אין להענישו יותר מפעם אחת בגין "אותו מעשה". טענת המערער היא כי מהותית, מעשיו מהווים "אותו מעשה", היינו עבירה אחת מתמשכת. אין לקבל טענה זו. מעשי המבקש, אף שחזרו על עצמם שוב ושוב לאורך שנים, ניתנים לבידוד לחוליות, אשר כל חוליה מהווה עבירת מין בפני עצמה. כמו כן קיים המבחן המהותי-מוסרי, ועניינו, בחינת האינטרס הנפגע, באם ראוי כי לכל אינטרס יהיה ביטוי נפרד בגזירת הדין. התפיסה כי ישנם אינטרסים אשר משנפגעו לא ניתן לאחדם לכדי אינטרס אחד כולל, מקורה בפגיעה בחיי אדם. אולם היא מתפרסת גם על פגיעה בגוף האדם - עבירות אלימות ועבירות מין.
ד. המבקש טוען כי הודאתו ניתנה במסגרת הסדר טיעון, וכי בין הצדדים "הוסכם שהנאשם יורשע בעבירה אחת, וכך היה". דין טענה זו להידחות. עיון בפרוטוקולים מגלה כי לא היתה הסכמה - לא באשר לגזר הדין; ולא באשר להכרעת הדין. כל שהוסכם בין הצדדים הוא כי המבקש יודה בעובדות כתב האישום, והמשיבה, תסכים להגשת תסקיר שירות המבחן. זאת בלבד. אם המבקש ובא-כוחו "טעו" בהבנת כתב האישום והסתמכו - בין אם הסתמכותם זו היתה לה על מה שתסמוך ובין אם לאו - על כתב האישום, צריכה היתה לעלות מיד בקשה ברורה לחזרה מן ההודאה. בבית משפט השלום אמר בא-כח המבקש כי אילו ידע שזו תהיה עמדתה העונשית של המשיבה, לא היה מסכים להסדר הטיעון. יחד עם זאת, הוא לא ביקש באותו מעמד לחזור בו מן ההודאה.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופטת נאור. עו"ד דוד ונטורה למבקש, עו"ד דניאלה ביניש למשיבה. 20.2.06).

בג"צ 10769/05 - ברוך אלמקייס ואח' נגד שר הפנים ואח'

*הדחת ראש מועצה מקומית וחברי המועצה ומינוי ועדה קרואה, בשל ליקויים בניהול המועצה ואי אישור התקציב במועד הקבוע בחוק(העתירה נדחתה).

א. העותר כיהן כראש המועצה המקומית ירוחם החל בחודש נובמבר 2003. על פי הוראת סעיף 206 לפקודת העיריות על מועצה לאשר את תקציבה של העירייה בתוך שלושה חודשים ממועד קבלת חוק התקציב השנתי בכנסת, ואם לא יאושר התקציב בפרק הזמן הנדרש, תסתיים כהונת המועצה או כהונת המועצה וראש העירייה. כן נקבע כי השר רשאי להאריך את המועד לאישור התקציב בתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים נוספים. הסדר זה הוחל גם על מועצות מקומיות. המועצה המקומית ירוחם לא אישרה את תקציבה במועד, ומנכ"ל משרד הפנים, בסמכותו של השר, האריך את המועד לאישור תקציבה עד למועד האחרון שניתן על פי החוק, ה-30.9.05. כיוון שתקציב המועצה המקומית לא אושר, נערך שימוע הן לעותר והן לחברי המועצה, לאחר השימוע מינה שר הפנים ועדת בדיקה, אשר המליצה, כי אם לא יאושר תקציב המועצה עד ליום 30.10.05, יורה המשיב על סיום כהונת המועצה וראש המועצה. לאחר שלא עלה בידי העותר להביא לאישור התקציב במועצה, קיים שר הפנים ביום 30.10.05 הליך של שימוע לעותר, ובתום הליכי השימוע החליט למנות ועדה קרואה וכן למנות ראש מועצה ממונה. העותר טוען כי בהחלטתו על סיום כהונת העותר כראש המועצה פעל המשיב בחוסר סבירות ובפזיזות, וכי לא נתן את המשקל הראוי לזכות לבחור ולהיבחר, שהנה מיסודות המשטר הדמוקרטי. בתגובתם לעתירה טענו המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף, הן בשל אי צירוף משיבים רלוונטיים - מי שכיהנו עד למועד ההחלטה כחברי המועצה
- והן בגין חוסר ניקיון כפיו של העותר, הנלמד ממכתב אשר שלח לבית הספר שבו עובדת אשתו של אחד מחברי המועצה המתנגדים לו, במטרה לאיים על אותו חבר מועצה. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 206 מסדיר את הכללים השונים הרלוונטיים להכנת התקציב ואישורו, וקובע כי התוצאה של אי-אישור התקציב בתוך התקופה הנקובה בסעיף, הנה סיום כהונת המועצה או על פי שיקול הדעת המסור לשר הפנים סיום כהונת המועצה וראש העירייה. שיקול הדעת שהוענק לשר הפנים בסעיף 206 הנ"ל נועד בראש ובראשונה למנוע מהמועצה, לפגוע בתפקוד המועצה או להכשיל את ראש המועצה באמצעות אי אישור התקציב. על רקע האמור, קיימת חשיבות רבה לבחינת התנהלותו של ראש הרשות אל מול חברי המועצה, אל מול עובדיה ואל מול תושבי הרשות. זאת, הן ביחס לאישור התקציב והן ביחס להפעלת סמכויותיו האחרות של ראש הרשות, לרבות הפעולות הננקטות על ידו להבראת קופת הרשות שהוא עומד בראשה.
ג. מהחומר המצוי בתיק עולה, כי טרם קבלת ההחלטה נשוא העתירה ניתנו לעותר הזדמנויות רבות על מנת לפעול באופן תקין לשם אישור התקציב כנדרש. התקופה שנקבעה לאישור התקציב הוארכה פעם אחר פעם עד למועד האחרון האפשרי על פי החוק, וההחלטה התקבלה לאחר בחינה מקיפה אשר כללה שימוע בפני הממונה על המחוז, מינוי ועדת בדיקה ושימוע נוסף בפני שר הפנים. יתרה מכך, מהשתלשלות העניינים המפורטת בתשובת המשיבים, ניכר כי ענייני המועצה בתקופת כהונתו של העותר הלכו והידרדרו, וכי להתנהלות העותר היה חלק משמעותי בכך. המועצה שרויה בגירעון חמור ואינה משלמת חובותיה במועד, אינה פועלת באופן תקין בהיבטים שונים, בין היתר, בהליכי הזמנת עבודות, בהקצאת כספים, בהתקשרויות ובתשלומים. המכתב המאיים אותו שלח העותר לבית הספר שבו מלמדת אשתו של אחד מחברי המועצה, מעיד אף הוא על מערכת היחסים העכורה אשר שררה במקום, ועל חלקו של העותר בהיווצרותה.
ד. העותר טען עוד, כי הטענות הכלליות אשר הועלו כנגד האופן בו ניהל את המועצה, ואשר נשקלו אף הן בהחלטה להעבירו מכהונתו, מהוות שיקולים לא רלוונטיים לעניין הפעלת הסמכות המסורה למשיב על-פי סעיף 206. אין לקבל טענה זו. אופן התנהלות הרשות בהיבטים אחרים מהווה תשתית גם לבחינת התנהלות המועצה וראש המועצה לענין אישור התקציב. אשר לטענת העותר בדבר חשיבותה של הזכות לבחור ולהיבחר, הרי שגם טענה זו דינה להידחות. אל מול הזכות עומדות חובותיה של הרשות השלטונית המרכזית להבטיח כי תושבי הרשות לא ייפגעו כתוצאה מתפקודם הלקוי של נבחריהם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד נועה בן אריה לעותרים, עו"ד דני חורין למשיבים. 20.2.06).

רע"פ 3674/04 ואח' - מוחמד אבו סאלם ואח' נגד מדינת ישראל

*מדיניות הענישה בעבירות על חוק הכניסה לישראל, העסקתם, הובלתם והלנתם של שוהים שלא כדין בישראל(בקשות לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונו כערעורים - הערעורים נתקבלו).

א. לפי הוראת סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, הסעתם, הלנתם והעסקתם של תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה השוהים בישראל שלא-כדין היא עבירה פלילית שעונשה מאסר שנתיים ימים או קנס. חרף הוראת חוק מפורשת זו וההחמרה בענישה שהמחוקק הורה עליה, ולמרות הסיכון הנשקף לביטחון הציבור בישראל, לא חדלו מעשי הלנה, העסקה והסעה של תושבי האזור השוהים בישראל שלא-כדין. ברע"פ 5198/01, פ"ד נו(1), 769 (להלן: פרשת ח'טיב), פסק בית-המשפט העליון, ביום 18.10.2001, כי נוכח מיתקפת הטרור הפלסטיני המכה בישראל, ראוי הוא למי שעובר עבירות שכאלו,
על דרך הכלל, כי ייגזר עליו עונש מאסר בפועל. נסתבר כי בתי-המשפט מיישמים את החוק באורח משתנה - מי לקולא יתירה ומי לחומרה יתירה. נוכח כל אלה, ואל מול בקשות רבות לרשות ערעור, הסכימה המדינה כי תנת-ן רשות ערעור בחמש הפרשות שלפנינו, לשתי תכליות אלו: אחת, כדי להבהיר את נושא הענישה בעבירות שלעניין, ושתיים, לנסות ולפתור את הקושי שיצרו פערי הענישה. הבקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעורים על חומרת העונש נתקבלו.
ב. הסמכות לגזור עונשו של מי שהורשע בדינו - רובצת לפיתחו של ביהמ"ש המרשיע. ביהמ"ש העליון יכול, אמנם, להכתיב מדיניות ענישה ראויה. ואולם, מדיניות ענישה כללית ועקרונית לעולם לא תוכל לבוא תחת שיקול דעתו של בית-המשפט בערכאת הדיון ובנסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם המיוחד שהורשע בדינו. שתי אונות לה להילכת ח'טיב: האחת, נסבה על טיבה של העבירה שבסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל. בית-המשפט הבהיר כי עבירה זו עבירה חמורה היא, וכי העונש הראוי לה הוא עונש מאסר בפועל; השנייה נסבה על החריג, על אותן נסיבות "יוצאות מגדר הרגיל" העשויות לשלול הטלתו של עונש מאסר. כך, לדוגמה, במקום שבו נעברו העבירות על רקע כלכלי-עיסקי, אפשר כי בנסיבות מסויימות תכלית ההרתעה תבוצע בהטלת קנסות כספיים כבדים דווקא - קנסות שיהוו מישקל-נגד לתמריץ הכלכלי. חומרה יתירה נודעת לעבירות הנעברות על רקע כספי או עיסקי. אם רוצים לשרש את התופעה ולמנוע כניסתם של תושבי האזור לישראל שלא כדין, יש להרתיע בראש-ובראשונה את המעסיקים והמסיעים, המפיקים תועלת כלכלית מהפרת החוק.
ג. בטיעוניהם הצביעו בעלי הדין על היעדר אחידות בענישה בין ערכאות שונות ואף בין מושבים שונים באותה ערכאה. ברי כי אין אפשרות בהחלטה דנא לפתור את הבעיה במלואה, שכן ענייננו בפרשות ספציפיות ובשאלת העונש הראוי לנאשמים בתיקים אלה. יחד-עם-זאת, על בתי המשפט, לתת דעתם לבעיה ויעשו כמיטבם לשמור על מדיניות ענישה אחידה. על דרך העיקרון תישמר מדיניות הענישה המחמירה בכל הנוגע לעבירות הקשורות בכניסתם של שוהים בלתי חוקיים לישראל. אך מדיניות אינה מכתיבה עונש מאסר ובתיהמ"ש יגזרו את העונש בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה.
ד. באשר למערערים דנא: המערער, מוחמד אבו סלאם הלין בביתו בנצרת בלילה אחד שני שוהים בלתי חוקיים. בית-משפט השלום גזר עליו שלושה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 10,000 ש"ח. מדובר בעבירה חד פעמית ובמקרה יחיד. מוחמד הוא כבן שמונים ומצב בריאותו קשה. המדינה מסכימה וכך ייפסק שלא יוטל עליו מאסר בפועל וכי עונש המאסר שהוטל עליו יומר במאסר על תנאי.
ה. המערער, יוסף דידו (יוסף), הודה כי במשך כחמישה חודשים הלין בביתו והעסיק שלושה שוהים בלתי חוקיים, והעסיק חד-פעמית שני שוהים בלתי חוקיים. חרף הרשעותיו, ואף שהוזהר בידי גורמי האכיפה, לא חדל מהעסקתם של שוהים בלתי חוקיים. בית-משפט השלום גזר לו מאסר בפועל למשך חודשיים, מאסר על-תנאי לתקופה של שישה חודשים למשך שלוש שנים, וקנס בסך של 2,500 ש"ח. יוסף הוא אדם כבן שמונים, ללא עבר פלילי, התומך והמטפל באשתו החולה (סבלה לאחרונה משבץ מוחי) ובאחד מבניו הסובל משיתוק מוחין. הערעור, יתקבל ותיבדק האפשרות שעונש המאסר בפועל שהוטל על יוסף ירוצה בעבודות שירות.
ו. המערער, אברהם מנחם (אברהם), נתפס כשהוא מסיע שוהה בלתי חוקי שאסף אל ריכבו. היתה זו נסיעה קצרה שלא על רקע עיסקי, וזו היא הפעם היחידה שבה עבר עבירה על חוק הכניסה לישראל. הוא נדון ע"י בימ"ש השלום למאסר בפועל לתקופה
של 40 ימים לריצוי בעבודות שירות ומאסר על תנאי לתקופה של שלושה חודשים. בית-המשפט המחוזי החמיר בעונשו בגוזרו עליו 45 ימי מאסר בפועל ומאסר על-תנאי לתקופה של שלושה חודשים. המדינה מסכימה לקבלת הערעור על דרך זה שעונש המאסר בפועל שנגזר על אברהם ירוצה בעבודות שירות, וכך יש לפסוק.
ז. המערער, אשרף אבו חרשיק (אשרף), נתפס בריכבו במיפגש רומנטי עם תושבת האזור שלה מתעתד הוא להינשא. בית-משפט השלום גזר עליו מאסר בפועל לתקופה של 21 ימים, מאסר על תנאי בן שלושה חודשים למשך שנתיים וקנס בסך 1,000 ש"ח. נסיבות העבירה אינן נמצאות בליבת האינטרס המוגן במיסגרת מדיניות הענישה המחמירה בעבירות אלה. המדינה מסכימה לקבלת הערעור ולריצויו של עונש המאסר בפועל בעבודות שירות, וכך יש לפסוק.
ח. המערער, מחאמיד איאד העסיק במשך למעלה משלוש שנים תושב האזור השוהה בישראל שלא-כדין, בשמירה ובהשגחה על צאנו. בימ"ש השלום שקל את נסיבותיו האישיות, העובדה כי תושב האזור שהועסק על ידו הוא אדם בן 65 המוכר לו שנים ארוכות, ואף הועסק בידי משפחתו בתקופה שבה היה לו היתר כניסה לישראל, והחליט לגזור לו שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 ש"ח. בית-המשפט המחוזי נעתר לערעור המדינה והטיל על מחאמיד שלושה חודשי מאסר בפועל. המדובר בהעסקתו של אדם אחד ויחיד, אדם מבוגר המוכר למערער שנים ארוכות. די בהטלתן של עבודות שירות בצירוף קנס כספי ועונש מאסר על תנאי.
ט. שיקולים שצויינו לעיל, ויישומה של ההלכה במקרים הנדונים כאן, נועדו להנחות את בתי-המשפט ואת התביעה הכללית בעת יישומו של החוק, ואולם בהטלתו של עונש יעשו בתי-המשפט כחוכמתם. התביעה הכללית מצידה תעשה כמיטבה להביא לפני בתי-המשפט מדיניות ענישה אחידה אשר תמנע פערים בענישה בין בתי-המשפט השונים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, ארבל, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא חשין. 12.2.06).

בג"צ 10864/05 + 7713/05 - נוח - התאחדות ישראלית של ארגונים להגנת בעלי חיים ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*ביצוע פס"ד בג"צ לחיסול ענף פיטום האווזים בישראל(עתירות ועתירות שכנגד - העתירות נדחו).

א. אגודות ההגנה על בעלי החיים (להלן - "הארגונים") עותרות כנגד הגורמים המוסמכים, שאינם אוכפים את האיסור החל כיום על העיסוק בפיטום אווזים, לאחר המועד הקובע שהוא יום ה-31.3.05. עניינה של העתירה ביישומו של פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט בבג"ץ 9232/01 (פד"י נז(6) 212) - להלן - "פסק הדין"). עניינה של עתירה אחרת היא בבקשת 75 עוסקים בענף פיטום האווזים (להלן - "העוסקים") לבטל את החלטת מנהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות (להלן - "המנהל") בדבר סגירת ענף האווזים בישראל, הכורתת, לטענתם, את מטה לחמן של מאות משפחות בישראל בלא בסיס משפטי. כן הם מבקשים להורות למנהל ולשר החקלאות לאשר פרקטיקת פיטום אווזים חדשנית אשר אומצה על-ידם. מהודעת המדינה עולה כי מאז ניתן פסק הדין, לא נבחנה ולא נמצאה שיטת פיטום חלופית העומדת בתנאי פסק הדין. לאור זאת, הוציאו המשיבים הנחייה למגדלים לסגור את ענף פיטום האווזים המתנהל על-פי השיטה הקיימת, כאשר הנחייה זו כוללת הוראת מעבר שתכליתה להביא להפסקה הדרגתית של הפיטום עד לחודש אפריל 2006. העתירות נדחו.
ב. בית המשפט העליון, בפסק דין האווזים, התחבט במסכת הערכים הנוגדים הכרוכים בסוגיה שלפנינו, הכריע בה וקבע את נקודת האיזון הראויה. משבית המשפט דן והכריע
לגופן של השאלות הערכיות בסוגיה זו, שוב אין הן עומדות על הפרק בעתירות שלפנינו. תוך מודעות למורכבותו של הענין והשלכות ביטול התקנות ושיטת הפיטום על הענף ועל העוסקים בו והמתפרנסים ממנו, הוסיף וקבע פסה"ד על יסוד עקרון "הבטלות היחסית", כי ביטול שיטת הפיטום לא ייכנס לתוקפו באופן מיידי, אלא תינתן תקופת מעבר. תקופת המעבר, פרי שיטת הבטלות היחסית, הינה קביעה סופית של ביהמ"ש אשר איננה עומדת עוד לדיון ולבירור נוסף, ואיננה נתונה לשינוי.
ג. ביום 31.3.05 תמה תקופת המעבר שנמשכה כשנה וחצי. אלמלא נמצאנו עתה בעיצומו של הליך יישומו של פסק הדין, היה מקום למתן צו מוחלט בעתירתם של ארגוני צער בעלי חיים. אלא, שיישום פסק הדין מצוי כבר בעיצומו. התהליך ההדרגתי המתנהל עתה אינו חורג, כשלעצמו, ממידת הסבירות, ולכן, גם אם היה ראוי שיוחל בו לכל המאוחר מיד בסמוך לתום תקופת המעבר שנקבעה בפסק הדין, הרי משהוא מיושם עתה, יש לאפשר את השלמתו, כך שבתוך כחודשיים ימים הוא יושלם. על רקע הדברים האמורים, אין מקום להיענות לבקשה לדחות את מועד חיסולו של הענף. עתירתם של ארגוני צער בעלי חיים נדחית, מן הטעם שהליך יישומו של פסק הדין בענין פיטום האווזים מצוי עתה בעיצומו, ועתיד להסתיים בתוך כחודשיים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 22.2.06).

בג"צ 8722/05 - מרגרט קיקיס ואח' נגד הרמטכ"ל, רא"ל דן חלוץ ואח'

*אי התערבות בג"צ בשיקול דעת הפרקליט הצבאי הראשי שלא לפתוח הליכים פליליים בשל רשלנות רפואית נטענת(העתירה נדחתה).

א. ביום 19.2.2002 בשעות הערב תקפו מחבלים את מוצב "געש" (עין עריק) שבגזרת בנימין. בעקבות התקיפה נהרגו שישה לוחמים, וביניהם סמ"ר בני קיקיס ז"ל (להלן: המנוח). מסכת אירועים שקדמה לאירוע טראגי זה, שעניינה חבלה שנחבל המנוח בכף ידו במהלך משחק עם חבריו לגדוד, הביאה את הוריו העותרים לדרוש מרשויות הצבא למצות את הדין עם האחראים, לטענתם, לחזרתו של המנוח ליחידתו ולפעילות מבצעית למרות שידו הימנית היתה שבורה, ולא יכול היה להתגונן באמצעות נשקו כנגד התקפת המחבלים. המלצות ועדת החקירה שהוקמה לבחינת טענות הוריו של המנוח, ואימוצן על-ידי גורמי הצבא, הן נושא עתירה זו. העותרים מבקשים להורות למשיב לנקוט בצעדים של הדחה והליכים משפטיים נגד המפקדים והרופאים שטיפלו בבנם המנוח לאחר הפגיעה בידו.
ב. לאחר מותו של המנוח מונתה ועדת חקירה (להלן: הוח"ק). דו"ח הוח"ק התבסס על מסמכים רפואיים שונים, לרבות ספרות רפואית מקצועית, על עדויות שנגבו מהמעורבים, ועל מפגשים ושיחות טלפוניות עם גורמים שונים. הדו"ח כולל מספר המלצות, ואלה נתקבלו ואושרו על-ידי סגן קצין רפואה ראשי של צה"ל, ואף מומשו באופן מיידי על-ידי גורמי הרפואה בצה"ל. חוות דעת שנערכה בפרקליטות הצבאית בעקבות דו"ח הוח"ק פירטה את העובדות העולות מבדיקת הוח"ק ואת מסקנותיה והמלצותיה. הוחלט על סגירת התיק ללא נקיטת הליכים משפטיים מעבר לצעדים הפיקודיים שננקטו. העותרים הגישו השגה לסגן הפצ"ר על החלטת הפרקליטות הצבאית. הרמטכ"ל קיים דיון בנושא, שבסופו קיבל את מסקנות הוח"ק. לאחר חליפת מכתבים בין באי-כוח העותרים לבין רשויות הצבא פנו באי-כוח העותרים אל המשיבים בדרישה לפתוח בחקירת מצ"ח כנגד שניים מהמשיבים ולהורות על העמדתם לדין בבית דין צבאי. בתשובה לעותרים פורטו מסקנות והוראות הקרפ"ר, הצעדים הפיקודיים שננקטו, וההחלטה על סגירת תיק הוח"ק על-ידי הפרקליט הפיקודי. העתירה נדחתה.
ג. שאלת התערבותו של בג"צ בהחלטותיה של מערכת התביעה הצבאית דומה היא לשאלת התערבותו בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הכלל הוא כי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה או של רשויות התביעה הצבאית בשיקול דעתו שלו, ואין הוא יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם. הפצ"ר נהנה מעצמאות בשיקול דעתו בכל הקשור להעמדה לדין. גם אם החלטותיו מושפעות או מתואמות עם המערכת הפיקודית של צה"ל, אין בסמכותו של הרמטכ"ל להורות לפצ"ר דבר כלשהו בעניין העמדה לדין. אשר על כן, כבר עתה ניתן לדחות את חלקה של העתירה המופנית כלפי הרמטכ"ל שיורה לפצ"ר לפתוח בהליכים משפטיים כנגד המשיבים המפקדים והרופאים. אף באשר לרמטכ"ל נפסק, כי בית המשפט יתערב בשיקול דעתו רק אם יש בו משום חוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות בשיקול הדעת. החלטותיהם של המשיבים נופלות לגדר מתחם הסבירות, ואין המקרה מצדיק התערבות בג"צ בהחלטתם של המשיבים שלא לפתוח בהליכים משפטיים.

(בפני השופטים: בייניש, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד אליעד שרגא והילה ויצמן לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 23.2.06).

בג"צ 596/06 + 550/06 - ח"כ גלעד ארדן ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*אי התערבות בג"צ בהחלטת הממשלה לאפשר לתושבי מזרח ירושלים להצביע בבחירות למועצת הרשות הפלשתינית בבתי הדאר במזרח ירושלים (העתירות נדחו).

עניינן של העתירות בבחירות למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית. בבחירות אלה נוטלים חלק מועמדים ורשימות המזוהים עם ארגוני טרור פלסטינים כגון החמא"ס והחזית העממית. בהתאם להחלטת הממשלה מיום 15.01.2006 רשאים חלק מתושבי מזרח ירושלים להצביע בבחירות אלה בדרך של שליחת טופסי הצבעה אל ועדת הבחירות הפלסטינית מאחד מבתי הדואר במזרח ירושלים. טענת העותרים היא כי השתתפות ארגוני טרור בבחירות מהווה עבירה על סעיף 85 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 וסעיפים 6-2 לפקודת מניעת טרור. כן טוענים העותרים כי קיום הבחירות במזרח ירושלים פוגע בריבונות ישראל בירושלים, ומנוגד לקבוע בסעיפים 1 ו-6 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. לאור כל זאת, טענת העותרים היא כי יש למנוע את קיום הבחירות ותעמולת הבחירות במזרח ירושלים. העתירות נדחו.
החלטת הממשלה הנדונה, הינה בגדר סמכותה הכללית של הממשלה לנהל את ענייני החוץ והביטחון של המדינה מכוח סמכויותיה הכלליות של הממשלה הקבועות בסעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה. החלטה זו נופלת גם בגדר סמכויותיה הספציפיות של הממשלה לפעול ליישום הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שניתנו לה בחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה. אין סתירה בין החלטת הממשלה לבין דברי החקיקה אליהם מפנים העותרים, העוסקים באיסור ומניעה של פעילות טרוריסטית. החלטת הממשלה קובעת במפורש כי לא תתאפשר תעמולת בחירות של אנשים המזוהים עם ארגוני טרור בתחומי ירושלים, וכי אין בהחלטת הממשלה בכדי לגרוע מסמכויות רשויות אכיפת החוק ורשויות הביטחון לעצור אנשים הפעילים בארגוני טרור, לרבות ביום הבחירות. אף אין סתירה בין החלטת הממשלה לבין הוראות חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. אין לומר שמתן אפשרות לחלק מתושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית מהווה העברת סמכויות המתייחסות לתחום ירושלים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד מיכאל קרוניאלדי, עמנואל גרוס ושמואל שנהר לעותרים, עוה"ד ענר הלמן וגלעד שירמן למשיבה. 9.2.06).

בג"צ 1175/06 - שורת הדין - CENTER LAW ISRAEL נגד שרת המשפטים וזאב רוזנשטיין

*דחיית עתירה נגד הסגרת זאב רוזנשטיין לארה"ב (העתירה נדחתה).

העותרת, ארגון המגדיר עצמו כ"ארגון יהודי הפועל להגנה על לארצות הברית. העותרת טוענת, כי הסגרתו לארצות הברית מעמידה את רוזנשטיין בפני סכנה לפגיעה חמורה בגופו ובחייו. לדבריה עצירים ואסירים יהודים הכלואים בבתי הכלא בארצות הברית נתונים להתנכלות מצד סוהרים ואסירים, לרבות גילויי אלימות קשים. שרת המשפטים טוענת, כי דין העתירה להידחות על הסף מאחר שבענייננו קיים עותר קונקרטי - רוזנשטיין - שנמנע מלעתור ועל כן אין לאפשר הגשתה של עתירה ציבורית. העתירה נדחתה.
הסגרתו של רוזנשטיין נדונה בפני הערכאות המשפטיות המוסמכות, לרבות בפני בג"צ ובמסגרת דיונים אלה העלה רוזנשטיין את מלוא טענותיו נגד הסגרתו. הטענות נבחנו ונדחו. משכך, אין לאפשר העלאת טענות בעניינו על ידי גורם אחר, זר להליך ההסגרה. בטעם זה לבדו די כדי להביא לדחייתה של העתירה. גם לגופו של עניין, העותרת מעלה טענה קשה ביותר נגד הרשויות בארצות הברית. תשתית העובדות שהניחה העותרת לטענתה זו רופפת עד למאוד. העותרת אינה מכחדת כי מטרתה להביא לכך שלא יוסגר כל יהודי לארצות הברית. החלטה גורפת כזו עשויה להפוך את מדינת ישראל מקלט לעבריינים יהודים שמתבקשת הסגרתם לארצות הברית ובה בעת לפגוע ביחסיה של ישראל עם מדינה זו.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר לעותרת, עוה"ד מ. צוק, ט. ורנר-קלינג, י. בלום וב. נהרי למשיבה. 13.2.06).

בג"צ 9131/05 - ניר עם כהן ירקות... בע"מ ואח' נגד משרד התעשייה והמסחר

*דחיית עתירה נגד העמדה לדין בעבירות של העסקת עובדים זרים למרות שמדובר בעבירות מינהליות שניתן להסתפק לגביהן בהטלת קנסות, כאשר ניתן להעלות טענות אלה בדיון הפלילי (העתירה נדחתה).

העותרת מפעילה בקיבוץ ניר עם חווה לגידולי שדה. העותרים 2-3 שימשו, בין היתר, כמנהלי החווה. ביום 1.9.04 הוגש לבית הדין כתב אישום, המייחס לעותרים ביצוע עבירות שונות בניגוד לחוק עובדים זרים, איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים ולחוק שכר מינימום. כשנה לאחר הגשת כתב האישום, הוגשה לבג"צ העתירה התוקפת את ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום. העותרים מצביעים על כך שמדובר בעבירות מינהליות, אשר גוררות אחריהן קנס כספי. אמנם, בהתאם לאמור בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, (להלן - החוק), ניתן להגיש כתב אישום אף בשל ביצוע מעשה המוגדר כעבירה מינהלית, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת. אלא, שהעותרים סבורים כי לא ראוי היה לנהוג כך בעניינם. העתירה נדחתה.
דין העתירה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי. אין מניעה לכך שהעותרים יעלו בפני בית הדין את השגותיהם באשר לתקינות הליך הגשתו של כתב האישום נגדם. בית הדין, בדונו בהליך הפלילי, ככל בית משפט פלילי, רשאי ומוסמך לדון לא רק בטענות המכוונות ישירות כנגד האישום הפלילי, אלא אף בהשגות על התנהלותן של רשויות המינהל טרם הגשתו של כתב האישום. לא נמצא כי במקרה דנא קיימת הצדקה לפתיחת שעריו של בג"צ בפני העותרים, שעה שמצוי בידם מסלול חלופי.