תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 11

ע.פ. 8027/04 - שמעון אלגריסי נגד מדינת ישראל

הרשעת עובד ציבור בקבלת שוחד "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" גם כאשר מדובר בתרומה לטובת הציבור. הוכחת היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת שוחד(מחוזי ת"א - ת.פ. 40421/01 - הערעור נדחה).

א. המערער נבחר בשנת 1993 למועצת העיר אילת, מונה כסגן ראש העיר וממלא מקומו, ושימש כיו"ר ועדת המשנה לתכנון ולבניה. הוא הואשם בקבלת שוחד בשלושה אירועים שונים במהלך שנת 1995. על פי הנטען, ביקשה חברת לב קנדה (להלן: החברה), בעלת הזכויות בשטח מקרקעין בכניסה לאילת, להקים פרוייקט על המקרקעין. לצורך כך הגישה לעירית אילת תוכנית איחוד וחלוקה של מגרשים. באותה עת פנה המערער למנהלי החברה ולבקשתו תרמה החברה לאגודת הספורט "הפועל אילת" סכום של כ-100,000 ש"חסכום נוסף של 90,000 ש"ח, הועבר לפי בקשת המערער לאגודת הספורט "בית"ר אילת" בתשעה שיקים, אותם ביטלה החברה מאוחר יותר. לפי כתב האישום הועברו התרומות, בהיותם של מנהלי החברה מודעים למעמדו ולתפקידיו של המערער בעיריה ומתוך מטרה לקדם את הפרוייקט. עוד נטען כי המערער ידע שהכספים ניתנים בהקשר זה וכי פעל לקידום ענייניה של החברה תוך ניצול מעמדו וסמכויותיו בעיריה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של לקיחת שוחד וגזר לו 6 חדשים מאסר על תנאי ו-15 אלף - קנס. הערעור על ההרשעה נדחה.
ב. מתת למטרה ציבורית עשויה להוות שוחד כאשר היא ניתנת לעובד ציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו, וזאת גם כאשר המתת שימשה בפועל לטובת הציבור. השאלה היא האם במקרה דנן ניתנו התרומות "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" של המערער. בעניין זה קבע בית משפט קמא כי אין מדובר בנדבנות לשמה אלא בתרומה אשר ניתנה מתוך ציפיה כי הדבר יקדם את האינטרסים של החברה ויועיל למימוש הפרוייקט. התרומות ניתנו לבקשת המערער ומנקודת ראותם של מנהלי החברה, התקיים קשר סיבתי ישיר בין מתן התרומות ובין פעולות הקשורות בתפקידו של המערער.
ג. נשאלת השאלה האם הוכח כי המערער היה מודע לכך שהתרומות ניתנו בעד פעולות הקשורות במילוי תפקידו ומתוך ציפיה כי יגמול לנותני התרומות ויסייע בידם כעובד ציבור לקידום הפרוייקט. בית משפט קמא ביסס את מסקנותיו על מספר ממצאים עובדתיים הנוגעים להתנהגותו של המערער בשלב שלאחר מתן התרומות, בציינו כי המערער "יצא מגדרו" לצורך קידום הפרוייקט. קביעותיו של ביהמ"ש ככל שהן מבוססות על התנהגותו המאוחרת של המערער מעוררות קושי. לא ניתן לבסס במקרה דנן את קיומו של היסוד הנפשי על התנהגותו המאוחרת של המערער בבחינת "סופו מוכיח על תחילתו". אך יש מקום לבסס את קיומו של היסוד הנפשי הנדרש על החזקה, שבדרך כלל, אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי שבעבירה שעבר. חזקות שבעובדה המבוססות על שכל ישר ועל נסיון החיים מוכרות ומקובלות בכל ענפי המשפט ובכלל זה במשפט הפלילי. המערער לא הציג כל מענה שיש בו להקים ספק סביר לעניין המודעות לזיקה שיוחסה לו מכוח החזקה העובדתית האמורה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד ליאור אפשטיין למערער, עוה"ד אריה פטר וליאת מנור למשיבה. 19.2.06).

רע"א 8925/04 - סולל בונה... בע"מ ואריה חב' לביטוח בע"מ נגד עזבון המנוח עבד אלחמיד ואח'

*תחולת הלכה חדשה של ביהמ"ש העליוןרהטרוספקיבית או פרוספקטיבית.*תוקפה של ההלכה החדשה בדבר פיצוי הפסד השתכרות על "השנים האבודות" כאשר פשרה בין הצדדים על סכום הפיצויים קיבלה תוקף לפני פסיקת ההלכה החדשה והמשפט נמשך בין המזיקים בלבד(מחוזי חיפה - בר"ע 1494/04 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. בית המשפט העליון פסק בע.א. 140/00 פד"י נ"ח(4) 486 (להלן: הלכת אטינגר) כי אדם שניזוק עקב עוולה, או נפטר במהלך מעשה העוולה, זכאים, הוא או העזבון,
לפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות בשנים בהם קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו. זוהי הלכת "השנים האבודות". בפרשה זו סטה בית המשפט העליון מהלכה שנפסקה עשרים שנה לפני כן בפרשת גבריאל (ע.א. 295/81 פ"ד לו(4) 533). בעת פסיקת הדין בפרשת אטינגר היה מספר רב של תביעות בעניין פיצוי בגין קיצור תוחלת החיים תלוי ועומד בבתי המשפט לערכאותיהם. כך גם המקרה נשוא ערעור זה. המנוח אחמד אלחמיד נהרג בתאונת עבודה. בגין מותו הוגשה תביעת נזיקין נגד המעביד והמבטחים. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסדר על פיו ישולם לתובעים סכום של 100,000 - והמשפט יימשך לעניין חלוקת האחריות בין המזיקים. להסדר זה ניתן (ביום 22.2.2004) תוקף של החלטת ביהמ"ש. ביום 15.3.2004 ניתן פסה"ד בפרשת אטינגר. או אז הגישו התובעים בקשה לבטל את ההסדר הדיוני ולתקן את כתב התביעה. בימ"ש השלום נעתר לבקשה וערעור הנתבעים לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל.
ב. הנשיא ברק: אם הלכת אטינגר חלה באופן פרוספקטיבי בלבד (מעתה ואילך), אין היא חלה על התאונה שלפנינו. אם להלכת אטינגר יש תחולה רטרוספקטיבית, (שינוי המצב לעבר), קמה ועולה השאלה מה השפעתה של הלכת אטינגר על ההסכם שבין הצדדים. נקודת המוצא היא כי הלכה שיפוטית חדשה חלה גם רטרוספקטיבית. יחד עם זאת, יכול ביהמ"ש ליתן לתקדימיו תוקף פרוספקטיבי בלבד. ביסוד הצורך להיזקק להחלה פרוספקטיבית בלבד של הלכה שיפוטית חדשה, עומד אינטרס ההסתמכות של יחידים וגופים אשר ניהלו את ענייניהם על בסיס ההלכה הישנה. על כן, אם הסוגיה היא חדשה ולא הוכרעה כלל בעבר, אין לומר כי קיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה. הוא הדין אם ההלכה הישנה לא יצרה, הלכה למעשה, כל הסתמכות של ממש. הדעה המקובלת בספרות הינה כי, ככלל, הסתמכות בתחום דיני הנזיקין היא מועטה. עם זאת, גם בתחום דיני הנזיקין, יש מקום להתחשב באינטרס ההסתמכות. בעיקר כך לענין הטלת חובות חדשות שלא היו מוכרות בעבר.
ג. על רקע מכלול השיקולים האמורים, אין טעם של ממש שלא ליתן להלכת אטינגר גם תוקף רטרוספקטיבי, שכן היא לא תיפגע באופן ממשי באינטרס ההסתמכות. המזיקים והניזוקים הפוטנציאליים לא סמכו על ההלכה הקודמת (הלכת גבריאל), בקביעת סדרי התנהגותם. הלכת אטינגר לא הטילה חובות חדשות. עד כמה שהפעלתה הרטרוספקטיבית של ההלכה פוגעת באינטרס ההסתמכות, יש להיזקק לדינים הכלליים המגינים על אינטרס זה, כדי למצוא בהם תרופה. על כן יש לאפשר לצדדים בערכאה הדיונית - אשר הגישו כתבי בית-דין לפני הלכת אטינגר - לתקן אותם, כן יש לאפשר להעלות טענות בעניין זה במסגרת הערעור, כל עוד פסק הדין לא הפך לסופי.
ד. בענייננו, עומדת השאלה אם העיזבון והתלויים רשאים להשתחרר מן ההסכם, לאור השינוי בהלכה. את התשובה לשאלה זו יש למצוא בדין הטעות שבחוזים, היינו, האם העיזבון והתלויים הוטעו לחשוב כי הדין בעניינם נקבע בפרשת גבריאל ועל כן "רשאי בית המשפט... לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן". התשובה היא בשלילה. טעותם של העיזבון והתלויים הינה "בכדאיות העסקה" וטעות שכזו אינה מסמיכה את בית המשפט לבטל את החוזה. כל אחד מהצדדים להסכם נטל על עצמו את הסיכון כי לאור "השינוי באקלים המשפטי" עשוי לחול שינוי בדיני הפיצויים בכל הנוגע לשנים האבודות. במצב דברים זה, אין משתכללת טעות "אופרטיבית".
ה. המישנה לנשיא (בדימ') חשין: מסכים לקבלת הערעור אך לא מן הטעם שמדובר בטעות בכדאיות העיסקה. לעת כריתתו לא ניגע ההסכם בכל טעות שהיא. לו נתקיים יסוד הטעות בהסכם הפשרה שבענייננו - היה מקום לשקול בכובד ראש את בקשת התובעים
- בקשה הנסמכת אל הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים - לבטל את הסכם הפשרה "מן הצדק". אך יש לקבל את הערעור מן הטעם שבעלי-הדין כרתו ביניהם הסכם פשרה, שיש בו ויתורים הדדיים מצידם של שני בעלי-הפשרה על סיכוי לזכות ביותר ממה שמעניקה להם הפשרה.
ו. השופטים ריבלין, גרוניס ובייניש מצטרפים לדעת הנשיא.
ז. השופטת נאור: בנסיבות הענין קיים בין מי שהיו התובעים לבין מי שהיו הנתבעים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. ההליך בין התובעים לבין הנתבעים הסתיים, איפוא, לפני שניתנה הלכת אטינגר. די בכך כדי לקבוע שלא היה מקום לאפשר לתובעים לחזור בהם מהסכמתם לפשרה. שאלת התחולה הרטרואקטיבית של הלכה חדשה אינה מתעוררת כלל במקרה זה, בדיוק כשם שהיא אינה מתעוררת לגבי תיקים אחרים שכבר הסתיימו בפשרה או בפסק דין חלוט לפני שניתנה הלכת אטינגר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין, גרוניס, נאור ועדיאל. עו"ד יוסף אסולין למערערות, עוה"ד גסאן טנוס, ראני טנוס, ט. טנצר, צבי רפפורט ודוקאן עטאללה למשיבים. 27.2.06).

בג"צ 6353/05 + 5968/05 - עיריית חברון ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*חוקיותם וסבירותם של צווי תפיסת מקרקעין באיזור חברון(העתירות נדחו).

א. שתי העתירות מופנות כנגד צווי תפיסת מקרקעין באזור חברון, אשר הוצאו על ידי מפקד כוחות צה"ל ביו"ש (להלן - המפקד הצבאי). תפיסת המקרקעין בשני המקרים נועדה לשיפור המיגון של המחנות הצבאיים הנמצאים במקום. עיקר טענותיהם של העותרים מכוון נגד שיקול הדעת שהפעיל המפקד הצבאי בבואו להורות על תפיסת המקרקעין. העתירות נדחו.
ב. אחת הטענות שמעלים העותרים היא כי לא ניתנה להם הזכות להשמיע את טענותיהם טרם קבלת ההחלטות בדבר תפיסת המקרקעין. ברם, מיד לאחר פרסום הצווים שייעדו את הקרקעות לתפיסה, נערכו בשטח סיורים משותפים לגורמי הצבא ולבעלי הזכויות בקרקע. לאחר מכן, ניתנה לעותרים האפשרות להעלות את השגותיהם בפני המפקד הצבאי. חלק מן ההשגות אף הביאו לשינוי של ממש בתוכניות הצבא. באשר לטענה בדבר שיקולים זרים .לא הונחה על ידי העותרים תשתית עובדתית לביסוס הטענה כי המשיבים שקלו שיקולים זרים בהוצאת הצווים.
ג. תנאי אחר לאישור צווי התפיסה נוגע לסבירות החלטותיו של המפקד הצבאי. בתגובותיהם, פירטו המשיבים בהרחבה את המאמצים השונים שנעשו על ידם על מנת למזער את הנזק. כמו-כן, תוקפם של צווי התפיסה קצוב בזמן, והעותרים זכאיים לקבלת פיצוי בגין הנזקים השונים שעשויים להיגרם להם בשל פעולות המשיבים. האיזון אשר בוצע על ידי המפקד הצבאי בין האינטרסים של כוחות הביטחון לבין האינטרסים של האוכלוסיה המקומית המתגוררת באזור, אינו חורג ממתחם הסבירות ואינו מצדיק את התערבותו של בג"צ.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד א. תוסיה כהן לעותרים, עו"ד ה. רייכמן למשיבים. 1.3.06).

עע"ם 6130/05 + 6090/05 - מ.ג.ע.ר... בע"מ נגד מי נתניה... בע"מ ואח'

*ביטול זכייה במכרז בשל פגם בערבות הבנקאית(הערעורים נדחו).

א. חברת מי נתניה, תאגיד שהוקם ופועל פי חוק תאגידי מים וביוב, פירסמה מכרז
לטיפול בגביית חיובי מים וביוב. למכרז הוגשו הצעותיהן של המשיבה השניה (להלן: מילגם) והצעתה של המערערת (להלן: מ.ג.ע.ר). לאחר שהצעתה של מילגם, שהציעה דמי זכיון גבוהים יותר, זכתה במכרז, הגישה מ.ג.ע.ר עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים, בטענה כי נפל פגם בערבות שהגישה מילגם. בי המ"ש קיבל את העתירה ופסל את הצעתה של מילגם. מנגד קבע בית המשפט כי מ.ג.ע.ר הגישה תדפיס לא עדכני של רשם החברות למכרז. בית המשפט לא קבע כי פגם זה פוסל את ההצעה, אלא החזיר את הדיון לוועדת המכרזים. בעקבות זאת החליטה ועדת המכרזים לבטל את המכרז. מילגם טוענת בערעורה כי לא היה פגם בערבותה; ומכל מקום - לא היה מקום להתערב בהחלטה הראשונה של ועדת המכרזים שמצאה שהפגם, אם קיים, הוא פגם טכני. מ.ג.ע.ר טוענת בערעורה כי לא נפלו בהצעתה כל פגמים מהותיים וכי בית המשפט צריך היה לקבוע כי היא הזוכה במכרז. הערעורים נדחו.
ב. באשר לערעורה של מילגם - בערבות הבנקאית שהגישה הוסף משפט,שלפיו, "דרישה שתוגש בפקסימיליה לא תחשב כדרישה לענין כתב ערבות זה". נוסח הערבות איננו תואם את הטופס שצורף למסמכי המכרז, בו אין תוספת כזו. בכתב הערבות שהוציא בנק לאומי לבקשת מג.ע.ר, לא מופיעה תוספת כזו, וניתן ללמוד מכך כי בעת הרלבנטית למכרז זה ניתן היה להשיג, לפחות בבנק לאומי, ערבות בנוסח שאיננו הנוסח הסטנדרטי של הבנק. פגם בערבות, יש בו, בדרך כלל, כדי לפסול הצעה. מילגם טוענת שבעת מתן החלטתה של ועדת המכרזים היו קיימים פסקי דין סותרים של בתיהמ"ש המחוזיים בשאלת משמעות התוספת הנדונה, ומותר היה לוועדת המכרזים, כך הטענה, לבחור באחת החלופות. ברם, בשנים האחרונות ניכרת מגמה של החמרה בכללים הנוגעים לערבות, כשבדרך כלל, פגם בערבות נחשב לפגם מהותי בהצעה.
ג. אשר לערעורה של מ.ג.ע.ר. החלטותיה של ועדת המכרזים המאוחרות לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אינן נושא ההתדיינות. השאלה איננה, איפוא, אם יש או אין הצדקה לפסילת ההצעה ע"י ועדת המכרזים בהיותה הצעה יחידה, אלא אם צדק בית המשפט כשהחזיר את הדיון לועדת המכרזים. די בתקנה 23 לתקנות חובת המכרזים, כדי להצדיק את ההחלטה להחזיר את העניין לוועדת המכרזים. השאלה אם צדקה הוועדה באופן בו הפעילה את שיקול דעתה הינה שאלה מוקדמת.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד דורון חגי למערערת, עוה"ד אסף ביגר ודנה שגיב למשיבה, עו"ד סומך למילגם. 27.2.06).

ע.פ. 6124/05 - ליאור בן נתן נגד מדינת ישראל

*זיכוי מחמת הספק מאשמת גרימת חבלה חמורה בשל חוסר ראיות מספיקות(מחוזי ת"א - ת.פ. 40156/04 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער ושניים נוספים, (נאשם 1 ונאשם 3) הגיעו למסיבת טראנס לצורך מכירת גז צחוק למשתתפי המסיבה. מארגני המסיבה ביקשו מהם לעזוב את המקום, ובשלב כלשהו התפתח עימות בין הנאשמים למארגני המסיבה, שבסופו נמצאו שניים ממארגני המסיבה דקורים בחזה. המערער הואשם כי במהלך העימות דקר את אחד ממארגני המסיבה, יהודה עוז, באמצעות דוקרן אגרופן. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וגזר לו שנה אחת מאסר בפועל, ושנה אחת על תנאי. ביצוע עונש המאסר עוכב עד להכרעה בערעור. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת על ארבע עדויות. בכל אחת מעדויות אלו טמונים קשיים, אשר בהצטברותם מובילים ליצירת ספק סביר באשמתו של המערער בדקירת יהודה. הקושי שעובר כחוט השני דרך כל הראיות, עניינו בזיהוי המערער כדוקר. הדקירה לא נצפתה ישירות על-ידי אף אחד מהמעורבים או העדים לאירוע.
אף הנדקר עצמו לא הרגיש בזמן אמת שנדקר. מאידך, אין ספק מחומר הראיות כי המערער, היה מעורב באופן פעיל בקטטה, וכי תקף את מארגני המסיבה שדרשו ממנו ומחבריו להזיז את בלון הגז. לפיכך, ניתן לעשות שימוש בסעיף 184 לחסד"פ ולהרשיע את המערער בעבירה של תקיפה.
ג. אשר למידת העונש - לאור התוצאה לפיה המערער הורשע בעבירת תקיפה ולא בגרימת הפחותה בחומרתה מהעבירה של גרימת חבלה חמורה, יש לבחון מחדש את העונש שהושת על המערער. יש לקחת בחשבון את העובדה שהמערער נעדר עבר פלילי; הוא נשוי ואב לשני ילדים ומצבו הכלכלי אינו קל. מנגד לא ניתן להתעלם מכך שהמערער הורשע בעבירת אלימות, ומחומרת התופעה שהתפשטה בארצנו כאשר בילוי תמים מתפתח לכדי קטטות אלימות שתוצאתן לא אחת פגיעה בגוף ובנפש. בהתחשב בכל אלה יועמד העונש על 6 חדשים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד דן באומן למערער, עו"ד ענת חולתה למשיבה. 2.3.06).

ע.פ. 3583/05 - יוסף זיידר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של מעשים מגונים ואונס בהסכמה שהושגה במרמה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1184/00 - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 1946, שימש כפסיכותרפיסט בקליניקה שבביתו והציג עצמו כמומחה לטיפול משפחתי וזוגי. באותה תקופה עסק המערער גם בהנחיית תכנית הטלוויזיה "קשר משפחתי" ופרסם ספרים העוסקים בטיפול בנוער מתבגר. בחודש יולי 1999, הופנה המתלונן א' ג' למערער, לקבלת סיוע נפשי. המערער הציע לו לעבוד כ"סרוגייט", וטען בפניו כי הטיפול נעשה בדרך של עיסוי גופן של המטופלות בעירום מלא. א' ג' נענה להצעת המערער והגיע לביתו לתחילתו של תהליך ההכשרה לעבודת ה"סרוגייט". שם עשה המערער בא' ג' מעשים מגונים תוך שהוא מציג בפניו מצג שווא, כי המעשים נדרשים להכשרתו כ"סרוגייט". המערער הואשם באישום אחר בכך שיצר קשר עם מתלונן המכונה "דן", בעקבות מודעה שדן פרסם בעיתון, הציג עצמו בתאריו המקצועיים והציע לדן עבודה "הקשורה לנשים שבטיפולו". במהלכן של מספר פגישות ביצע בו מעשים מגונים ומעשה סדום. כך גם בשני אישומים נוספים עם מתלוננים אחרים. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של מעשים מגונים בנסיבות של אונס בהסכמה שהושגה במרמה, וגזר עליו עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. רובן המכריע של טענותיו של המערער נוגע לתשתית הראייתית שהיתה בפני בית המשפט קמא. פסק דינו של בית המשפט קמא מבסס ממצאים אלה באופן מקיף ומשכנע ואין עילה להתערב בהן. אשר למידת העונש - נוכח חומרת המעשים שיוחסו למערער, השיטתיות שבה איתר את המתלוננים, הציג בפניהם מצג שווא, ופגע בהם, אין לומר כי העונש שנגזר כבד. בית המשפט כבר הביא בחשבון העונש גם את המחיר החברתי והאישי ששילם המערער על מעשיו, ואת הזמן שחלף מיום ביצוע העבירות.

(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד איתן לויט למערער, עו"ד זמירה גלודנר למשיבה. 6.3.06).

ע.פ. 4408/05 - סרגי פילטוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס תוך הסתמכות על עדות המתלוננת שלא היתה מספיקה להרשעה אך תמכו בה ראיות נוספות ראיות נוספות וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 927/97 - הערעור נדחה).

א. המשיב הואשם כי באחד הימים פגש שתי קטינות - המתלוננת, ילידת שנת 1980, וחברתה א' ז', בשכונת מגוריו בבאר-שבע. הוא הציע להן לנסוע עמו לחוף הים
באשקלון, וכאשר הגיעו לים שכשכו השלושה במים כשלגופם בגדיהם התחתונים בלבד. בתום הרחצה החלו השלושה עושים את דרכם לכיוון באר-שבע ובסביבת צומת יד-מרדכי סטה המערער מהכביש ונכנס לדרך עפר צדדית. כשעצר את רכבו ביקש מא' ז' להותיר אותו לבד עם המתלוננת. בשלב זה בעל את המתלוננת פעמיים. במהלך עדותו הודה המערער בקיומם של יחסי המין עם המתלוננת, אולם טען כי הם נעשו בהסכמתה ומרצונה החופשי. ביהמ"ש דחה את גירסת המערער, הרשיע אותו בעבירת אינוס, ולאחר שהוגש תסקיר של שירות המבחן, נגזרו למערער 3 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בחינת התנהגותה של המתלוננת על ציר הזמן, חייבה לתהות אם דייקה באומרה שאת יחסי המין עימה קיים המערער שלא בהסכמתה החופשית. אילו עמדה נגד המערער רק גירסת המתלוננת, והעובדות המצביעות על כמה הזדמנויות שהיו למתלוננת למנוע את המעשים, היה מקום לזכות את המערער, ולו מחמת הספק. אולם, בפני בית המשפט היתה עדות חשובה של א' ז'. ביחס לעדה זו מצווה היה בית המשפט לנהוג בזהירות רבה, הואיל והיא הודתה כי בעבר הפלילה אדם במעשה אינוס שלא היה, על פי בקשתו של אדם שלישי. עם זאת, רשאי היה בית המשפט בסופו של יום לתת אמון בעדותה, הואיל ומרבית הפרטים הכלולים בה נשמעו גם מפיה של המתלוננת עצמה, וחלקם אושרו גם בעדותו של המערער.
ג. תלונה מיידית ומצב נפשי של קרבן עבירה מינית, יש בהם כדי לחזק ואף לסייע לגירסה המפלילה. ולענייננו, מיד לאחר שהגיעה המתלוננת לביתה, היא סיפרה לאמה את אשר עולל לה המערער, ומיד לאחר מכן הזעיקו השתיים את המשטרה, וכן קיימת עדות באשר למצבה הנפשי של המתלוננת, מפיה של עובדת סוציאלית, אשר פגשה את המתלוננת בבית החולים, ואת התרשמותה תיעדה בכתב. תמיכה בגירסת המתלוננת, ניתן למצוא גם בהתנהגות המערער בה התגלו מאפיינים של תחושת-אשם. כל אלה מאזנים את אותן תהיות שעלו לנוכח התנהגות המתלוננת. אשר למידת העונש - בנסיבות המקרה העונש נוטה במידה רבה לקולא, למטה מרמת הענישה שהתווה ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד רות לוין למערער, עו"ד דפנה ברלינר למשיבה. 27.2.06).

בג"צ 7141/05 - עקיבא ויתקין נגד מפכ"ל המשטרה ואח'

*דרישה להשעות שוטרים שהפעילו אלימות בהפגנה, עד לסיום חקירתם(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה באירוע אשר במהלכו פעלו כוחות משטרה נגד חסימת ציר תנועה מרכזי ברמת גן, בידי קבוצת מפגינים ממתנגדי תכנית ההתנתקות. העותר השתתף באותה הפגנה, והתלונן למחלקה לחקירות שוטרים כי השוטרים (המשיבים 5-3) הפעילו כלפיו אלימות שלא כדין. בעת האירוע, תיעדו צלמים את המתרחש. על יסוד הסרט המצולם לא נמצאה עילה לחקור את המשיב 5 תחת אזהרה. משיבים 3 ו-4 נחקרו תחת אזהרה והוגש נגדם כתב אישום בגין הפרשה נשוא העתירה. בין לבין, החליט מפכ"ל המשטרה על השעייתו של משיב 3 עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 16.8.05 נערך למשיב 4 ראיון שימוע והוחלט כי אין מקום לנקוט בעניינו באמצעים מינהליים, והוא המשיך במילוי תפקידו הרגיל, דרך שגרה. עתירת העותר היתה להשעות את השוטרים. העתירה נדחתה לאחר שהצעת בג"צ נתקבלה ע"י המשיבים.
ב. אמצעי ביניים הננקטים כנגד פרט הנמנה על גורמי אכיפת החוק בגין מעשי הפרת חוק המיוחסים לו במילוי תפקידו, אינם צעדים ענישתיים. הם נועדו להשיג שתי
תכליות עיקריות: למנוע הפרות חוק נוספות מצד בעל תפקיד אגב שימוש בסמכותו; להגן על דמותה ותדמיתה של מערכת אכיפת החוק ועל אימון הציבור בה. צעדי ביניים הננקטים כנגד שוטר אשר יזוכה בדינו בסופו של יום מסבים לו פגיעה הקשה לתיקון, מנגד, העובדה כי המדינה, היא עצמה, מגישה כתב אישום כנגד שוטר, כבענייננו, בגין מעשי אלימות שכוונו כנגד עצור בעת היותו בחדר חקירות כשהוא אזוק, מעידה, על פניה, כי היא סבורה שקיימות ראיות לכאורה להרשעתו. העבירות המיוחסות למשיב 4 הן רציניות, והן יורדות, במהותן, לשורש חובתם של אנשי משטרה לשמור על גדרי סמכותם ולא לחרוג מהם. על רקע זה, אין מקום להותיר את המשיב 4 בתפקידו המשטרתי הרגיל החשוף למגע עם הציבור במהלך ניהול משפטו הפלילי. בג"צ הציע כי במהלך ההליכים המשפטיים ועד לסיומם, יועבר המשיב 4 למלא תפקיד משרדי במשטרה. העותר הודיע כי אינו מסתפק בהסדר זה. מאידך המדינה הסכימה לקבלת ההצעה. הוחלט כי הסדר זה הינו מידתי. לאור האמור, העתירה נתייתרה לגבי שלושת השוטרים המשיבים. עם זאת, נפסקו הוצאות משפט לטובת העותר.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד נדב העצני ועדי ברנר לעותר, עו"ד אופירה דגן למשיבים. 27.2.06).

ע.פ. 1967/05 - אופיר ברהום נגד מדינת ישראל

*הרשעת נהג אוטובוס בעבירה של גרימת מוות של הולכי רגל בתאונת דרכים וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 205/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, נהג אוטובוס, עשה את דרכו ברחוב מדבר יהודה שבמעלה אדומים, בשעה 45:6 בבוקר. הוא נהג בנתיב השמאלי ולא בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית. אותה שעה חצו בני הזוג עליזה ואחיקם בביוף ז"ל (להלן: "המנוחים") את הכביש במעבר חצייה או בסמוך לו, נפגעו על ידי האוטובוס ונהרגו. המערער הואשם בעבירת הריגה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "אפילו הפגיעה אירעה במרחק מה לאחר מעבר החצייה, הדבר אינו מפחית מרשלנות הנאשם שהיה צריך להבחין במנוחים מראש" עם זאת, מצא ביהמ"ש כי לא התקיים היסוד הנפשי של פזיזות, אלא רשלנות שדי בה לבסס הרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. ביהמ"ש גזר למערער 15 חדשים מאסר בפועל, חצי שנה על תנאי ופסילה למשך 15 שנה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - נתוני הזירה בעת התאונה היו אלה: התאונה התרחשה בשעת בוקר, באור מלא, כאשר לרשות המערער עמד שדה ראייה ניכר לפנים. המערער הכיר את הזירה היטב, מכוח היותו נהג באותו קו. כיוון חציית הכביש על ידי המנוחים היתה מימין לשמאל, כיוון נסיעת המערער. המנוחים נפגעו בעת שצעדו על פני הנתיב השמאלי. כדי להגיע לאותה נקודה צעדו למעלה מ-10 מטרים, וכל אותה עת, ובהתבסס על נתוני הזירה, צריך היה המערער להבחין בהם. טענת המערער לפיה הבחין במנוחים רק בעת שהיו במרחק של מטר ממנו, היא המלמדת יותר מכל על כך שעובר לתאונה לא היתה דעתו נתונה לדרך שבפניו, וזהו מקור הרשלנות שהוביל לתוצאה הקטלנית.
ג. אשר למידת העונש - המערער, כמו נהגים רבים החוטאים בעבירות על פי דיני התעבורה, הינם לרוב אנשים נורמטיביים שעקב רשלנותם בנהיגה המיטו על הזולת ועל עצמם אסון. מנקודת השקפה זו ניתן לומר שכליאתו של המערער אינה דרושה לצורך הרתעתו, במיוחד לנוכח עונש הפסילה שהושת עליו. אולם, הענישה אינה מכוונת רק נגד המערער, וגלום בה גם מסר לציבור הרחב. בתי המשפט חייבים, לצד פעילותם של גורמים נוספים, להרתיע עבריינים בכוח בתחום זה גם בדרך הענישה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ארבל. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יהושע רזניק ושי אילון למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 27.2.06).

רע"א 10858/05 - ישראל משולם ואח' נגד בנק איגוד לישראל בע"מ

*ניתן להמציא התראת פשיטת רגל נגד חייב למרות שהגיש ערעור על פסה"ד שעל יסודו הומצאה התראת פשיטת רגל(הבקשה נדחתה).

א. המבקש ניהל חשבון בנק אצל המשיב והמבקשת 2 ערבה לחיובי המבקש כלפי הבנק. במהלך שנת 2003 הגיש הבנק לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים והם חוייבו לשלם לבנק סכום של כ-3,575 מליון דולר בתוספת ריבית. המבקשים ערערו לביהמ"ש העליון ופסה"ד טרם ניתן. ביום 22.3.05 הומצאה התראת פשיטת רגל למבקשים, והם הגישו התנגדות להתראות. התנגדות זו נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי עצם הגשת הערעור על פסק הדין נשוא הליכי פשיטת הרגל אינה מהווה עילה לקבלת ההתנגדות להתראה. בהמשך נפסק, כי הטענה שהעלו המבקשים לפיה עומדת להם תביעה שכנגד או זכות קיזוז, הינה בלתי-מבוססת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור, כאשר המסלול המתאים לתקוף החלטה הדוחה התנגדות להתראת פשיטת רגל הינו זה של ערעור בזכות. על כן ניתן היה לדחות את הבקשה כבר מטעם זה, אך גם לגופם של דברים אין להיעתר לבקשה. על פי האמור בסעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל, נושה אינו רשאי להמציא התראת פשיטת רגל לחייב, כל עוד לא ניתן נגד החייב "פסק דין חלוט". טענת המבקשים, לפיה המונח "פסק דין חלוט" מתייחס אך לפסק דין אשר אין עליו עוד ערעור, משוללת יסוד. גם הטענה שהעלו המבקשים בדבר קיומה של תביעה שכנגד או זכות קיזוז הינה טענה ערטילאית שאינה נתמכת בראיות כלשהן. וודאי אינה באה בגדר סעיף 5(6) לפקודה.
ג. טענה נוספת שמעלים המבקשים היא, כי הבנק הינו נושה מובטח, ועל כן בהתאם לאמור בסעיף 8 לפקודה, הוא אינו רשאי ליזום הליך פשיטת רגל כל עוד לא ויתר על הבטוחות שברשותו. השלב בו אנו נמצאים הינו זה של הוצאת התראת פשיטת רגל והתנגדות להתראה. אין ספק כי נושה מובטח רשאי לבקש שתוצא התראה לחייב.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד נח קריצ'בסקי למבקשים, עוה"ד א. גאון וא. שכטר למשיב. 1.3.06).

ע.פ. 1708/06 - מדינת ישראל נגד יצחק דדון

*הארכת מעצר ע"י ערכאת הערעור על לבירור ערעור על זיכוי בבימ"ש קמא(בקשה להארכת מעצר עד לבירור ערעור על זיכוי - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשת הגישה נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירת הריגה. ביהמ"ש המחוזי הורה למבקשת למסור למשיב את זהותו של מקור משטרתי שיש בעדותו חשיבות להגנת המשיב. לאחר שהמבקשת הודיעה כי לא תחשוף את זהות המקור, זיכה ביהמ"ש את המשיב מחמת היעדר ראיות מספיקות. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור ובמסגרתה מבקשת המדינה לעכב את שחרורו של המשיב. הלה מרצה עונש מאסר של 14 חודשים שהושת עליו עקב הרשעה בתיק אחר. המבקשת הדגישה כי על אף היותו אסיר, יש להאריך את מעצר המשיב כדי שלא ייצא לחופשות, בהיותו מסוכן לציבור. לגופם של דברים, כך נטען, אין בחשיפת זהותו של המקור כדי לתרום להבהרתה של יריעת המחלוקת. הבקשה נתקבלה.
ב. בשאלה מהו הסעיף הנכון המסמיך בימ"ש שלערעור להורות על מעצרו של מי שזוכה בדין עד להכרעה בערעור, נחלקו הדעות. דעה אחת אומרת כי המקור הנורמטיבי הוא סעיף 22(ב) לחוק המעצרים, והוא הסעיף שעל יסודו הוגשה הבקשה דנא. דעה אחרת היא כי "ביהמ"ש שלערעור [מוסמך] לצוות על מעצרו של נאשם שזוכה בדין... בין מכוח הפרשנות של סעיף 63 לחוק המעצרים ובין מכוח הסמכות שניתנה לו בסעיף
2(3) לחוק המעצרים". נראה כי ככל שמדובר בהארכת המעצר משהוגש הערעור, הסעיף הרלבנטי הוא סעיף 22(ב).
ג. לגופם של דברים - במקרה דנן אכן המשיב הוא אסיר, דבר המקל מעשית בנסיבות, אך במקרה אחר יתכן כי אדם שזוכה ייעצר - על פי הסמכות דלעיל - למשך תקופת הערעור, בשעה שאין מעצר או מאסר אחר תלוי כנגדו ובעת שהוא נהנה מחזקת חפות. לכן יש לקבוע כי הערעור יישמע בתוך 45 יום. נוכח מסוכנות המשיב הנלמדת מנסיבות העבירה ומעברו הפלילי הכבד אין מנוס ממעצרו עד להכרעה בערעור.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דותן רוסו למבקשת, עו"ד מיטל ועקנין למשיב. 26.2.06).

ע.א. 2578/04 - שמעון וקנין עו"ד נגד אברהם כהן ואח'

*כאשר מוסכם בין הלקוח לעו"ד כי שכה"ט ישולם מן התמורה שתתקבל במכירת דירות בפרוייקט, שהעו"ד מטפל בו, אין חובה לשלם את שכה"ט אם הפרוייקט לא בוצע, פרט לשכ"ט ראוי(מחוזי ב"ש - ת.א. 7202/99 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1994 נעשה זכרון דברים בין המשיבים 1 ו-2 (להלן - קבוצת כהן) לבין המשיבה 4 (להלן: קבוצת גבאי) לפיו התחייבה קבוצת גבאי לפתח שטח קרקע שבבעלות קבוצת כהן הנמצא באשקלון ולהקים עליו 128 שלדי בניינים המיועדים לקוטג'ים. הטיפול המשפטי בפרוייקט נעשה אותה עת על ידי משרד עורך דין תיאודור גוטמן שפעל מטעמה מטעמה של קבוצת גבאי. בין קבוצות כהן וגבאי פרץ סכסוך שהביא להגשת תובענה על ידי קבוצת גבאי. בין הקבוצות הושג הסדר פשרה ובד בבד עם הסדר הפשרה, נחתם "מזכר הבנה" הקובע כי "הטיפול המשפטי בחוזי מכר היחידות... יעשה ע"י משרד עוה"ד בלוזר מצד אחד וגוטמן-וקנין מצד שני... במקרה שבין עוה"ד לא ימצא פתרון לחלוקת שכר הטרחה ביניהם, יהיו אחראים הצדדים לפתרון סילוק שכר הטרחה כל אחד לעורכי דינו". הפרוייקט לא בוצע ומערכת היחסים בין הצדדים הגיעה לסיומה. פרקליטי הצדדים הגישו תובענה לשכר טרחתם. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המערער וקודמו, עורך דין גוטמן ז"ל, היו עורכי הדין של קבוצת גבאי, וכי שכר טרחתם היה אמור להיות משולם על פי מזכר ההבנה מתוך התמורה שתתקבל ממכירת הקוטג'ים. הואיל וההסכם בעניין הקמת הפרוייקט לא התממש, לא קמה לפרקליטים הזכות לקבל שכר מכוח מזכר ההבנה. ביהמ"ש הוסיף כי המערער לא הוכיח מה שווי השירותים המשפטיים שנתן ואשר ייתכן כי לגביהם זכאי הוא לשכר ראוי. הערעור נדחה.
ב. מזכר ההבנה קבע כי שכר הטרחה ישולם מן התמורה שתתקבל ממכירת הקוטג'ים. הפרויקט לא התממש בסופו של דבר, ובנסיבות אלה לא ניתן לקבל שעורכי הדין יהיו זכאים לשכר טרחה כאילו הפרוייקט בוצע. הלכה פסוקה היא שהתקשרות בין עורך דין ללקוחו כוללת תנאי מכללא לפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם פרקליטו בכל עת, טרם השלמת העסקה שלעניינה נשכרו שירותיו של עורך הדין, אלא שעל הלקוח לשאת בשכר ראוי עבור השירות שניתן. קל וחומר בענייננ, שכן אין מדובר בניתוק קשר אלא שהעסקה לגביה צריך היה להינתן השירות המשפטי לא יצאה מן הכוח אל הפועל.
ג. המערער טען לחלופין, כי גם אם אינו זכאי לשכר על פי מזכר ההבנה, עומדת לו הזכות לקבל שכר ראוי. על מנת להצליח בטענה החלופית היה על המערער להוכיח אילו עבודות משפטיות בוצעו ומה השכר המגיע בגינן. בימ"ש קמא קבע כי המערער לא הוכיח טענות אלה. טענותיו של המערער בעניין העבודות המשפטיות שבוצעו היו כלליות וחסרות פירוט מספיק.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. בן מוחה וא. סיבוני למערער, עו"ד ז. רנרט וח. עידן לקבוצת כהן. 14.3.06).

בג"צ 9628/03 - רס"ב אבי צרפתי ואח' נגד ראש אכ"א ואח'

*אי התערבות בג"צ בהחלטות צה"ל בדבר סיווג העובדים המקצועיים לקטגוריות שונות(העתירה נדחתה).

א. העותרים נמנים על מפעילי מערכות חימוש מוטסות בחיל האוויר (להלן - "חמשים"). הם שרתו באגף חימוש בבסיס חיל האוויר, וחלק מהתפקידים אותם נדרשו לבצע היו משימות חימוש במטוס אגב טיסה. העותרים משוחררים משירות קבע בצה"ל. לדבריהם, תפקידם של החמשים במסגרת מבצעי הטיסה של החייל צריך לזכותם במעמד של "צוות אוויר מוטס" או "צוות עזר אווירי" (להלן גם - "צע"א"), אשר להם מעמד מיוחד הזוכה להטבות הן במשכורת והן בזכויות הגמלה. הם נענו כי מערך החמשים אינו עונה לקריטריונים הנדרשים להכרה במעמד "צוות עזר אוויר" כהוראת הגדרת זרוע אוויר. אעפ"כ הוכרה זכאותם כמקבילה לאנשי צוות עזר אוויר, בכפוף לכך שהזכאות מותנית, בין היתר, בביצוע 10 גיחות טיסה לפחות בתקופה של מחצית שנה. מאחר שהעותרים לא קיימו את מכסת הטיסות הנדרשת, בקשתם להכרה בזכאות זו נדחתה. העתירה נדחתה.
ב. מידת הריסון הננקטת, דרך כלל, בביקורת שיפוטית על מעשי המינהל, חלה ביתר שאת לגבי מדיניות הצבא ביחסיו עם חייליו. לצבא נתון שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע לארגון המערכים המקצועיים בשירותיו וסיווגם לקטגוריות שונות. בג"צ לא יתערב, דרך כלל, במדיניות הצבא בנושאים אלה, אלא במקרים קיצוניים של סטייה מכללי מינהל תקין, פגיעה באמות מידה של המשפט הציבורי, ובכללם, פגיעה בזכויות אדם. בענייננו, לא נמצא פסול במדיניות הסיווג של הצבא המתייחסת למערכים מקצועיים במסגרת משימות טיסה לצורך הכרה במעמדם לעניין הטבות שכר. הצבא מעריך את מאפייני התפקיד שמבצעים המערכים המקצועיים השונים, על פי אמות מידה רלבנטיות, ולא נמצא פגם במבחנים אלה, או בדרך יישומם.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רמי בובליל לעותרים, עו"ד מיכל אלבשן-לייסר למשיבים. 7.3.06).

רע"א 743/05 - הבנק הבינלאומי... בע"מ נגד אמנון בן יהודה ואח'

*פס"ד הצהרתי על דרך חישוב חיובים בין הצדדים אינו בר אכיפה בהוצאה לפועל (הבקשה נדחתה).

חברת אמנונים (להלן: החברה) ניהלה חשבון אצל המבקש. מניותיה של החברה היו בבעלות המשיבים והיא נוהלה על-ידי מי מהם. משהצטברו חובות בחשבון, הגיש המבקש תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה נגד המשיבים. בפסק-דינו קבע ביהמ"ש את אמות המידה, לפיהן יש לחשב את הסכומים שנתבעו על-ידי המבקש. ביום 24.1.99 פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בחיפה, על-מנת שיבהיר את פסק דינו. ביהמ"ש דחה את הבקשה. המבקש פתח תיק הוצאה לפועל נגד המשיבים, וראש ההוצל"פ הורה לסגור את התיק בקבעו כי מדובר בפסק-דין שאינו בר אכיפה במסגרת ההוצאה לפועל, משום שאינו מגדיר מיהו החייב ומיהו הזוכה, אלא מכיל הוראות ועקרונות לחישוב מחודש של חשבונות הצדדים. על החלטת ראש ההוצאה לפועל הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צדקו שתי הערכאות קמא כי פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי איננו ניתן לביצוע במסגרת ההוצאה לפועל. מדובר בפסק-דין הצהרתי אשר מצהיר על זכויות הצדדים, אך אין בו חיובים אופרטיביים, אשר יש בהם להפוך את פסק-הדין לבר אכיפה. במצב הדברים הנוכחי, אין מקום לפנייה של ראש ההוצאה לפועל לביהמ"ש המחוזי על פי האמור
בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, שכן אין אפשרות מעשית, כי הטריבונל שנתן את פסק-הדין יוכל גם להבהירו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד י. מולאור למבקש, עו"ד י. צברי למשיבים. 14.3.06).

בש"פ 6916/05 - מרואן נאצר ואח' נגד מדינת ישראל

*הפקדת ערבות כספית כדי להבטיח אפשרות של חילוט רכוש במסגרת תיק פלילי בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה והלבנת הון (הערר נתקבל בחלקו).

העוררים ונאשמים נוספים הואשמו בעבירות על חוק המאבק בארגוני פשיעה, על חוק איסור הלבנת הון, על חוקי מס וחוק העונשין. לפי הנטען, הנאשמים היו מאוגדים בארגון פשיעה כהגדרתו בחוק המאבק בארגוני פשיעה, אשר פעל בתבנית מאורגנת, היררכית ושיטתית, במשך כארבע שנים. לכתב האישום, צירפה המשיבה בקשה לחילוט רכוש לאחר הרשעה בהליך פלילי, לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה. הרכוש אשר חילוטו מבוקש, כלל, בין היתר, מספר כלי רכב. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לתת צו זמני להבטחת חילוט רכוש, והורה כי הרכבים הנדונים יוחזרו לידי העוררים, בכפוף לרישום עיקולים לטובת המשיבה במשרד הרישוי על כל אחד מהרכבים, פוליסת ביטוח רכב מקיף לכל רכב אשר המשיבה היא המוטבת בו והפקדת מזומנים. הערר נסוב על דרישת הפקדת המזומנים והוא נתקבל בחלקו.
תכליתו של חוק המאבק בארגוני פשיעה, הינה מתן הכלים בידי רשויות החוק להילחם כראוי בנגע הפשע המאורגן, המאיים באופן אמיתי על איכות החיים האישית והשקט החברתי. תכלית הסעדים הזמניים למנוע סיכול מימושו של הסעד הסופי, המעוגן בהוראות החוק, וזאת במידה שאינה עולה על הנדרש. בענייננו, יש מקום לקבל את הערר באופן חלקי, במובן זה, שישוחררו רכבי העוררים 4-2 בתמורה להפקדת %25 מערך כל רכב, בצירוף הסעדים הזמניים האחרים שנקבעו בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אביגדור פלדמן לעוררים, עו"ד דפנה ברלינר למשיבה. 8.3.06).

ער"ם 8372/05 - בארנו גבריאלוב נגד עיריית תל אביב

*הקלה בעונש משמעתי של עובדת בבית חולים שנטלה ללא רשות לביתה מצרכי אוכל ממטבח בית החולים, בהתחשב בנסיבותיה האישיות של העובדת (ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נתקבל).

המערערת, עובדת עיריית תל-אביב, היתה מועסקת כעובדת מטבח בחדר האוכל בבית החולים איכילוב. היא הואשמה בכך כי במהלך שנת 2003 נטלה לעצמה שלא כדין מצרכי מזון מן המחסן או המטבח. באחת הפעמים, לפני יציאתה לביתה, נבדק תיקה של המערערת ונמצאו בו מצרכי אוכל שונים שנלקחו מבית החולים. המערערת הועמדה לדין משמעתי ובית הדין גזר לה עונש פיטורין תוך שמירה על זכויותיה לגמלה. ביה"ד קבע כי בעבירות שביצעה המערערת דבק קלון. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
פגיעה ביחסי אמון במסגרת העבודה מחייבת נקיטת אמצעי משמעת ראויים כדי להתמודד עם הפרת נורמות בסיסיות הפוגעות בתיפקוד השירות הציבורי ובאמון הציבור ברמתו המוסרית של השירות. מידתיות אמצעי המשמעת הננקטים נגזרת מנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, מעוצמת חומרתה של העבירה, וממשקל הנסיבות האישיות לנאשם. במקרה דנן, אף שאין להקל ראש ברצינותן של עבירות שליחת יד, במיוחד כאשר אין מדובר במעשה חד פעמי, הרי מדובר בנטילת מוצרי מזון ממקום העבודה לצורך צריכה אישית בשווי לא גדול. המערערת הינה אשה מבוגרת, אלמנה, המועסקת בבית החולים כבר 15 שנים, ועד לארועים נשוא הליך זה התנהגותה היתה נורמטיבית. מצבה הכלכלי אינו טוב, ועליה עול כלכלתה וחינוכה של בתה הקטינה. בנסיבות אלה, עונש הפיטורין שנגזר על המערערת הינו חמור מדי, ואינו מאזן כראוי בין אינטרס הציבור לשיקולי
הפרט. לפיכך, ייגזרו על המערערת עונש פיטורין על תנאי למשך שלוש שנים; העברה למשרה אחרת בשירות המשיבה שאינה כרוכה דרך שגרה בעיסוק במוצרי צריכה; נזיפה חמורה; הפקעת חלק שישי ממשכורתה של המערערת לתקופה של שלושה חודשים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רענן חמו למערערת, עו"ד ערן דובניקוב למשיבה. 14.3.06).

רע"א 11527/05 - עיריית תל אביב יפו נגד שרון לוי

*ביטול עיכוב ביצוע פס"ד פינוי של נכס ציבורי המוחזק שלא כדין ע"י הנתבע (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביום 1.7.2004 הוצא, לבקשת המבקשת, צו לסילוק ידו של המשיב ממקרקעין מסויימים, (להלן: 'הנכס'), ששימשו כבית כנסת. המבקשת קיבלה צו פינוי נגד המשיב. ביום 23.1.2005 הגיש המשיב לבימ"ש השלום בקשה לביטול הצו ולהצהרה על זכויותיו בנכס. ביהמ"ש פסק כי למשיב אין זכויות בנכס, וכי עליו לסלק ידו הימנו. עם זאת עיכב ביהמ"ש את הפינוי למשך 30 יום, לצורך התארגנות. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובקשתו נענתה בחיוב. המבקשת הגישה בקשה לרשות ערעור בביהמ"ש המחוזי ובקשתה נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הנושא דנא מעורר שאלה בעלת חשיבות ציבורית העומדת בקריטריונים של הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה, (פ"ד לו(3) 123, 128), בדבר היענות לבקשת רשות ערעור. הטעם הוא הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות מכת מדינה במקומות רבים. השיקולים לעיכוב ביצוע בגדרי ערעור, עיקרם סיכויי הערעור ושאלת מאזן הנזקים והיכולת להשיב מצב לקדמותו. כשהמדובר בפינוי מנכס מגורים, הגישה זהירה במיוחד; אך בענייננו עסקינן בבית כנסת לשעבר. שופטת בימ"ש השלום אמרה בפסק דינה "כי מדובר במי שמחזיק בנכס שאינו של" וכאשר לא ניתנה לו אי פעם על-ידי מאן דהוא רשות או זכות להשתמש בו. בימ"ש השלום לא נימק את החלטתו לעיכוב ביצוע. בנסיבות אלה אין מקום לעיכוב ביצוע.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד נעם ליובין למבקשת, עו"ד ארז צברי למשיב. 6.3.06).

רע"א 11696/05 - משה בן צור ו-63 אחרים נגד מנשה מזרחי

*התנאים הנדרשים לצורך מינוי כונס נכסים זמני ודרך הודעת החייב לנושיו על התליית תשלום חובותיו המצדיקה מינוי כונס נכסים לרכושו (הבקשה נדחתה).

כלפי המשיב נטען, כי הוא ניהל בנק פרטי ללא רישיון, שעה שגייס יחד עם אחרים, פיקדונות כספיים בהיקף כספי ניכר ממשקיעים שונים, עליהם נמנים המבקשים. החל בחודש יוני 2005, כך נטען, לא עמד המשיב בתשלומים שהבטיח. ביום 15.11.05 הגישו המבקשים בקשה למתן צו כינוס לנכסי המשיב על פי פקודת פשיטת הרגל, תוך שהם טוענים כי במהלך שלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה ביצע המשיב מעשה פשיטת רגל. עם הגשת הבקשה עתרו המבקשים למינוי כונס נכסים זמני (בהתאם לסעיף 21 לפקודה). בכדי שתקום לנושה עילה לקבלת צו כינוס עליו להוכיח התקיימותם של מספר תנאים מצטברים, ובכללם הוכחת קיומו של מעשה פשיטת רגל על ידי החייב. אחת מהוראות סעיף 5(5) לפקודה, נוגעת למקרה בו החייב "הודיע... כי הפסיק, או עומד להפסיק... לשלם את חובו". ביהמ"ש דלמטה לא נעתר לבקשה למינוי כונס זמני, משני טעמים עיקריים: ראשית, לא בוצע מעשה פשיטת רגל בהתאם לאמור בסעיף 5(5) לפקודה, שכן המבקשים לא הוכיחו כי המשיב הודיע להם באופן ברור וחד-משמעי על כך שהוא אינו מתכוון לשלם להם את חובותיו; שנית, סכום החוב אותו דורשים המבקשים אינו סכום קצוב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הודעת החייב בדבר התליית תשלום חובותיו לנושים אינה חייבת להיות בכתב, והיא אף יכולה להיעשות באמצעות אמירה בעל פה. יחד עם זאת, הובהר "כי לא די בהערת
אקראי... אלא המדובר באמירה שהיא פרי החלטה ברורה...". בענייננו, בדברי המשיב שצויינו ע"י המבקשים לא ניתן למצוא התייחסות ישירה וברורה למצבו הכספי, כמו גם לשאלה האם ומתי יוחזרו הכספים למבקשים. ביהמ"ש אינו רשאי ליתן סעד של צו כינוס, מקום בו מנסים הנושים לעקוף את המסלול השכיח והבדוק לצו כינוס העובר דרך התחנה של התראת פשיטת רגל (סעיף 5(6) לפקודה). תחנה זו מצריכה קיומו של פסק דין "חלוט" לצורך מעשה פשיטת רגל, בעוד שלמעשי פשיטת הרגל האחרים לא נדרש פסק דין כאמור.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ש. קוטלר למבקשים, עו"ד ש. שוטון למשיב. 1.3.06).

בש"פ 67/06 - פרחאן גבועה ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות ואיומים על בעלי משאיות שלא לבצע הובלות ממחצבה שבה הנאשמים מבקשים להמשיך בכריית חול ללא רשות הבעלים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

חברת א.ג. מחצבות (להלן: החברה) זכתה במכרז של המינהל לזכויות כריית חול והפעלת מחצבה באיזור ערד. מזה שנים רבות מתבצעות באיזור המחצבה עבודות כרייה על ידי קבוצת תושבים, בהם העוררים, והעורר טען כי הוא בעל השטח, וכי ימנע כרייה על ידי אחרים. מעורבות אנשי מינהל מקרקעי ישראל הביאה את הצדדים להסדר, אך ההסדר לא קויים ע"י העוררים. נציגי החברה מנעו את כניסתו של העורר לאתר המחצבה. בתגובה לכך, העוררים ואחרים החלו בנקיטת פעולות לסכל את העבודה התקינה במחצבה, בין היתר, על ידי עצירת משאיות שהיו בדרכן למחצבה להעמיס חול. העוררים נקטו בשורה של מעשי אלימות, איימו על נהגי משאיות, חסמו את הדרכים למשאיות תוך עבירת עבירות תעבורה חמורות וכיוצא באלה. כתוצאה מכך, מאז חודש מרץ 2005 ועד אוגוסט 2005, ולמעט במספר מקרים, לא נכנסו משאיות למחצבה. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה.
העבירות המיוחסות לשלושת העוררים נושאות אופי של פשיעה מאורגנת, על הסיכונים המשתמעים מכך. מדובר בהתארגנות של קבוצה, אשר הפילה את חיתתה על הסביבה, ובאמצעי אלימות, איומים קשים, והשלטת טרור, מנעה מצרכנים של חול מלצרוך את החומר לו נזקקו. קבוצה זו שמה לה למטרה לשבש באופן קשה את פעילותה העיסקית הסדירה של חברה שקיבלה זיכיון לכרייה בשטח, ולגרום, למעשה, להשתקתה על דרך ניהול מסע הפחדה וכפייה בכח הזרוע שנועד לאפשר השתלטות בלתי חוקית על שטח הכרייה. על רקע המסוכנות המובנית בעבירות המיוחסות לעוררים, ועל רקע חלקו המרכזי של עורר 1 (אף שהוא בעל עבר נקי) ועברם הפלילי של עוררים 2 ו-3, אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט בדבר אי התאמתן של חלופות מעצר בעניינם. בצד מסוכנותם של העוררים, קיים גם חשש לשיבוש הליכים באם ישוחררו, נוכח מסעות ההפחדה שניהלו כלפי נהגים אשר הביעו אימה וחשש לגורלם וגורל בני משפחותיהם.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד נחמן בטיטו ומישל דנינו לעוררים, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 1.3.06).

ע.א. 147/06 - עו"ד אהרון גבע נגד עו"ד אלי גרביץ

דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהחלטות דיוניות שהמערער חולק עליהן. החלטה בבקשת פסילה יש לתת סמוך לבקשה ולא להמתין עד לאחר מתן פסה"ד בתיק נשוא בקשת הפסילה (הערעור נדחה).

המשיב הגיש נגד המערער תביעה בגין עוולת לשון הרע, ניתן פס"ד ובמסגרת ערעור לביהמ"ש המחוזי הסכימו הצדדים על ביטול פסק הדין, החזרת הדיון לבימ"ש קמא והגשת סיכומים בכתב. בטרם הוגשו הסיכומים הגיש המערער בקשת
פסילה בנימוק כי ביהמ"ש הביע "בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את עמדתו וגישתו כלפי המבקש בטרם היתה לו הזדמנות להשמיע את טיעוניו", וכי "דרך ניהול המשפט... מצביעה על אהדת ביהמ"ש לעניינו של [המשיב]". בפסק דינו השני קבע ביהמ"ש "אינני מוצאת לנכון לשנות מקביעתי בפסק הדין... לאור האמור הנני קובעת כי פסק הדין... על הנמקותיו ותוצאתו יושב על כנו". למחרת מתן פסק הדין דחה ביהמ"ש את בקשת הפסילה. הערעור על סירוב הפסילה נדחה.
אכן, לפי סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט, היה על ביהמ"ש להכריע בבקשת הפסלות לאלתר ולפני כל החלטה אחרת. עם זאת, אין בפגם שבהחלטת ביהמ"ש, בנסיבות העניין, כדי להקים עילה לפסילתו, מקום בו לא היתה עילה כזו מלכתחילה. האופן בו בחר ביהמ"ש לנהל את ההליך שלפניו אינו מגלה עילה למשוא פנים. המערער מלין על החלטות ביהמ"ש בבקשות הדיוניות שהגיש. דא עקא, טענות אלו יש להעלות במסגרת הליכי הערעור הרגילים. החלטות דיוניות שניתנו בהליך אינן מהוות עילה לפסילת ביהמ"ש. בנוסף, לא אחת נפסק, שאין עילת פסלות בעצם העובדה כי על בימ"ש מוטל להכריע בעניין אשר הוחזר על ידי ערכאת הערעור.

(בפני: הנשיא ברק. 12.3.06).

רע"פ 1275/06 - התובע הצבאי הראשי נגד רב"ט אנדריי קוזין

*דחיית בקשה לרשות ערעור על קולת העונש שהשית בי"ד צבאי על חייל בשל עבירה של ירי כדורים באוויר (הבקשה נדחתה).

בליל 18.11.2005 נטל המשיב - חייל המשרת כמפקד כיתת טירונים - את נשקו האישי, וירה שתי מחסניות של 29 כדורים במצב "בודדת" לעבר גבעה שבראשה שכונת מגורים באזור צפת. לפני הירי שתה המשיב כוס יין. בבואו לגזור את העונש, עמד בית הדין הצבאי המחוזי על חומרת המעשה והסכנה שנשקפה ממנו. אל מול אלו, נתן בית הדין משקל רב לקולא לנסיבותיו האישיות של המשיב, ולאינטרס השיקומי לגביו. המשיב הוא בן יחיד, שעלה לארץ עם אימו בשנת 1998, אביו נפטר ממחלה ממארת, אימו חולה ונקבעה לה דרגת נכות של %60 וסבו, שהיה על ערש דווי בעת ביצוע העבירה, נפטר בשעה שהמשיב שהה במעצר. ביה"ד גזר לו 60 ימי מאסר בפועל והורדה לדרגת טוראי. בערעורו בפני בית הדין הצבאי לערעורים, טען המבקש כי העונש שהושת על המשיב אינו הולם את חומרת העבירה בגינה הורשע. הערעור נדחה מבלי שבית הדין נדרש לשמוע את טיעוני הסניגוריה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, קובע כי לא תינתן רשות ערעור לביהמ"ש העליון, אלא בשאלה משפטית שיש בה "חשיבות, קשיות או חידוש". השיקולים המנחים מתן רשות ערעור לפי סעיף זה דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את ביהמ"ש העליון בבואו לדון בבקשות רשות ערעור במסגרת הוראותיו של חוק בתי המשפט. אכן, כבר נפסק כי "בין השאלות המשפטיות, שיש בהן חשיבות, קשיות או חידוש, גם יכולה להימנות קביעת המדיניות השיפוטית, לרבות זו הנוגעת לדרכי ענישה... כדי לסייע בגיבושה של מדיניות עונשית ראויה". אולם המבקש לא הראה כי מדיניותם העקרונית של בתי הדין הצבאיים ביחס לעבירות של שימוש בלתי חוקי בנשק, אכן מחייבת התערבות. הפגם שנטען לו ביחס לשאלת הענישה נוגע אך לעונש הספציפי שהוטל על המשיב, בשונה ממדיניות הענישה בכללותה.