תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 12

ע.א. 1819/03 - אבישג אברהם ואח' נגד ש.ר.ב. (בי"ח מעייני הישועה)

*פיצויים עקב רשלנות רפואית בביצוע לידה מוקדמת. *שיטת הפיצוי המהותי לעומת תשלום חד פעמי. *"אשם תורם" של הנפגע עצמו, לעומת מעוולים בצוותא. *ניכויי גימלאות הביטוח הלאומי מפיצויים בגין רשלנות רפואית(מחוזי י-ם - ת.א. 1686/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערערת (להלן: אבישג) נולדה ביוני 92 בניתוח קיסרי בבית החולים המשיב. הלידה בוצעה, בשוגג, כחודש לפני הסיום הטבעי של ההריון. כתוצאה מכך לקתה בשיתוק מוחין בשיעור של %100. אבישג והוריה (להלן, ביחד: המערערים) תבעו פיצויים מן המשיב. בתהליך קודם שהגיע לביהמ"ש העליון נקבע כי בית החולים ורופאיו התרשלו וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם. עוד נקבע כי המשיב והאם נושאים, כל אחד, במחצית מהאחריות לקרות הנזק. בדיון מחודש בביהמ"ש המחוזי, אליו הוחזר התיק, נקבע כי שיעור נכותה התפקודית של אבישג הינו %100, כי חייה התקצרו בעשר שנים, וכי עד הגיעה לגיל 21 מקומה בבית הוריה, ולאחר מכן, מקום המגורים הראוי לה הוא "מוסד שיקומי". ביהמ"ש ציין כי על אף שמוסד מסוג זה אינו זמין כיום, המצב ישתנה בעתיד. באשר לאופן תשלום הפיצויים, פסק ביהמ"ש כי אלה ישולמו בתשלום חד פעמי, למעט הפיצויים בגין עלות האחזקה במוסד שיקומי, אשר ישתלמו באופן עיתי-שנתי. באשר להבטחת תשלום הפיצויים העיתיים, סבר ביהמ"ש כי די בערבות אוטונומית של בנק UBSהשוויצרי שהציג המשיב, על-סך של 900,000 דולר. ביהמ"ש העריך את נזקיה של אבישג בראשי נזק שונים, וסכום הנזקים הכולל הועמד על כ-4,240 מליון ש"ח, ולאור "אשמה התורם" של האם, חוייב המשיב במחצית הסכום. הערעור נתקבל בחלקו וערעור נגדי נדחה.
ב. שיטת הפיצוי העיתי מאפשרת - בחריגים מסויימים - התאמה דינאמית של הפיצוי למציאות בה חי הניזוק. זהו יתרונה העיקרי של שיטה זו. מאידך, חסרונותיה הבולטים הינם: הצורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע התשלומים; החשש ששינוי במצבו הכלכלי של המזיק יפגע ביכולתו לשאת בתשלום הפיצויים להם זכאי הניזוק. ככלל, בהיעדר הסדר סטטוטורי, ישולמו הפיצויים בתשלום חד-פעמי. על מנת לקבוע תשלום עיתי, צריכים להתקיים שני תנאים: ניתן להבטיח שתשלומיו של הניזוק לא ישללו עקב זעזוע כלכלי שיפקוד את המזיק; נגרם נזק גופני חמור, אשר אמדנו מבוסס על סיכוי עתידי שהערכתו קשה, ובפרט, כאשר ישנו קושי רב בהערכת תוחלת חייו של הניזוק והעלויות העתידיות של נזקיו. התנאים האמורים אינם מתמלאים כאן ועל כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי, שיפסוק את יתרת פיצוייה של אבישג בתשלום חד פעמי. כמו כן על ביהמ"ש להכריע בסוגיית מגוריה של אבישג בעתיד, בהתאם לחלופות הקיימות בהווה ולא מתוך צפייה שיקום מוסד שיתאים לשיקומה.
ג. אשר לנושא האשם התורם - הדוקטרינה המכונה "אשם תורם", עניינה בשיעור אשמתו של הניזוק-עצמו בגרימת הנזק. כאשר גורם אחר תרם לגרימת הנזק, חלה הדוקטרינה של מעוולים במשותף. בענייננו, האשם התורם הוא של האם ולא של אבישג, ולכן צריכה לחול כאן הדוקטרינה של מעוולים יחד ולחוד, ובפועל, לאחר שהיה המשיב פורע את מלוא החוב, היה באפשרותו לחזור אל האם בתביעה של מחצית מהסכום שנפסק. עם זאת, לאור הסכמה דיונית בין הצדדים, ניתן היה לחייב את המשיב אך במחצית מסכום הנזק שנפסק. משכך, דין טענת המערערים בעניין זה להידחות.
ד. ביהמ"ש קמא קבע כי מסכום הפיצויים שישתלם לאבישג בתשלום חד-פעמי יש לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי. שאלת טיבן והיקפן של גמלאות אלה והאופן בו יש לנכותן מן הפיצויים לא התבררה כל צרכה בפני ביהמ"ש קמא. אשר ליחס בין אופן תשלום הפיצוי לבין אופן הניכוי - עיתי או חד-פעמי - מקום בו נפסקים
הפיצויים, כולם או מקצתם בתשלומים עיתיים, יש מקום, בדרך-כלל, להפחית מכל תשלום של פיצוי את הגימלה השוטפת. לאור ההכרעה בדבר אופן תשלום הפיצויים לאבישג, יוחזר התיק לביהמ"ש גם לצורך שאלת ניכוי תגמולי המל"ל.

(בפני השופטים: ריבלין, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יעל פלג למערערים, עוה"ד אוריאל גניהר, יעל אמור לב-הרי, ירון רז ועמוס ואן אמדן למשיב. 12.3.06).

ע.פ. 7211/04 - מדינת ישראל נגד פלונים

*מידת העונש והחלטה על תכנית טיפול ללא הרשעה, בעבירות של התפרעות קטינים במזרח ירושלים נגד כוחות הבטחון(מחוזי לנוער י-ם - ת.פ. 523/04 - ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ונדחה בעיקרו ברוב דעות).
א. המשיבים וחמישה אחרים לקחו חלק בהתפרעות רבת משתתפים במזרח ירושלים. במהלך ההתפרעות הוצתו צמיגים ועגלות אשפה במרכז צומת א-טור, יודו אבנים ובקבוקי זכוכית אל עבר כוחות הביטחון והושלכו חפצים על כלי רכב נוסעים. מרבית הנאשמים היו מתחת לגיל 18. הנאשמים הודו במסגרת הסדר טיעון בעבירות שונות וחלקם הורשעו ונדונו לתקופת מאסר בפועל החופפת לתקופת מעצרם, כפי שהמליץ שרות המבחן, וכן נדונו למאסר על תנאי. לגבי חלק מהנאשמים המליץ שרות המבחן על תכנית טיפול ללא הרשעה וביהמ"ש המחוזי אימץ את המלצותיו. ערעור המדינה כוון, בעיקרו, נגד ההחלטה שלא להרשיע את המשיבים. הערעור נתקבל לגבי אחד הנאשמים פה אחד ולגבי האחרים נדחה ברוב דעות.
ב. השופט גרוניס: ככל שהדבר נוגע לעבירות אלימות חמורות, הכלל הוא כי יש להרשיע בדין עבריינים גם כאשר מדובר בקטינים, וגם כאשר יש כוונה להפעיל אמצעי טיפול. יחד עם זאת, שאלת ההרשעה תוכרע בסופו של דבר על ידי בחינת נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה. על כן, חרף העובדה שחלק מהנאשמים שהואשמו בעבירות דומות הורשעו, נכון יהיה לנהוג באופן שונה עם המשיבים (למעט משיב אחד) ולהשאיר על כנה את קביעתו של בימ"ש קמא. חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות והפעילות המבורכת והמוצלחת שנעשתה בגדר תוכנית הטיפול, מביאים למסקנה כי יש לדחות את הערעור לגבי המשיבים, פרט לערעורה של המדינה ככל שהדבר נוגע למשיב 3, שחלקו בעבירות היה חמור יותר.
ג. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): אכיפת חוק אפקטיבית ושוויונית מחייבת, דרך כלל, כי ההליך הפלילי ימוצה עד תום בדרך של הרשעה וענישה המשקפים מסר חשוב לציבור ולפרט. רק מקום ששיקול אינדיבידואלי לגבי הנאשם גובר במשקלו ובעוצמתו באורח בולט על פני האינטרס הציבורי שבמיצוי הדין, נכון וראוי לעשות שימוש בסמכות אי ההרשעה. בענייננו, איזון ראוי מצדיק התערבות בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בדרך של הרשעת המשיבים בדינם. שיקולי האינטרס הציבורי מטים את הכף לעבר החמרה בדין במקרה זה.

(בפני השופטים: בייניש, פרוקצ'יה, גרוניס. עו"ד י. חמודות למערערת, עו"ד א. חלבי למשיב 3, עוה"ד ע. פרחאן, ל. צמל, מ. אבו גוש, מ. רבאח, נ. אזחימטאן, ש. מרדר וע. דיאב למשיבים האחרים. 13.3.06).

ע.א. 11716/04 + 8817/04 - עיריית רמת גן ועיריית הרצליה נגד מנהל מס שבח מקרקעין

אימתי תוענק הנחה במס רכישה לרשות מקומית הרוכשת מקרקעין "למען מטרה ציבורית". אין לכלול בשווי מקרקעין לצורך מס רכישה, ציוד ומטלטלין הניתנים להפרדה מהנכס(הערעור נתקבל בחלקו).

א. עיריית רמת-גן התקשרה בחוזה עם שתי חברות (להלן: המוכרות) לרכישת זכויות במקרקעין. בחוזה התחייבו המוכרות להקים ולבנות עבור עיריית רמת-גן אולם תיאטרון
אשר יכלול גם ציוד וריהוט. מנהל מס שבח הוציא שומה זמנית לתשלום מס רכישה לפי שיעור מס רכישה רגיל (%5). עיריית רמת-גן הגישה השגה בה טענה כי יש לחשב את מס הרכישה לפי תקנה 8(א) לתקנות מס רכוש, הקובעת כי רשות מקומית מחוייבת במס רכישה של %0.5 בעיסקה במקרקעין "שבהם שוכנע המנהל שאין עמם ושלא תהיה בהם בעתיד הכנסה". בנוסף טענה, כי בשווי לצורך מס אין לכלול את שווי המיטלטלין. המנהל דחה את ההשגה. ועדת הערר קבעה, כי רשות מקומית זכאית ליהנות מהפטור החלקי האמור, כאשר במקרקעין שרכשה, אין פעילות אשר תניב לה סוג של "הכנסה" בעלת אופי מסחרי. לגבי הפעילות בתיאטרון, קבעה ועדת הערר, כי התיאטרון, מציע לקהל הרחב, בתמורה לתשלום, הצגות, מופעים ופעילויות על בסיס רווחיות, ולכן יש לו "הכנסה". בנוגע להכללת ערך הציוד והמיטלטלין ב"שווי הרכישה", קבעה ועדת הערר, כי את המונח "חיבור של קבע" המופיע בחוק, יש לפרש כך, שמחוברים הניתנים להפרדה אינם נחשבים בגדר מקרקעין. עיריית רמת-גן ערערה על אי הענקת שיעור מס רכישה מופחת על-פי סעיף 8(א) לתקנות, והמנהל הגיש ערעור שכנגד על אי הכללת שווי הציוד והמיטלטלין ב"שוויי הרכישה". הערעורים נדחו.
ב. תכליתו של סעיף 8(א) להעניק הקלת מס לרשות מקומית הפועלת למען מטרה ציבורית, אך זאת כל עוד שאין בפעילות תחרות עם גופים מסחריים. במידה שהרשות המקומית פועלת בתחרות עם גופים עסקיים, יש בהענקת ההקלה לפעילות זו, כדי לפגוע בתחרות ולהעניק לרשות המקומית יתרון בלתי הוגן. בתיאטרון הנדון מתרחשים אירועים שונים, הצגות ומופעים, אשר להם נמכרים כרטיסים במחיר מלא. לפיכך, ניתן לומר, כי התיאטרון פועל בתנאי תחרות מסחרית עם כל יתר אולמות התיאטרון בקרבתו הגיאוגרפית, ואינו זכאי להקלה בתשלום המס על-פי סעיף 8(א) לתקנות.
ג. אשר לשאלה אם יש לכלול בשווי הרכישה של המקרקעין הנדונים, גם את שוויו של הציוד והמיטלטלין הניתנים להפרדה - הכללתם של חפצים כגון אלו בחישוב סך שווי הרכישה, לצורך חישוב סכום מס הרכישה מתוכו, איננה נראית כמתיישבת נכונה עם תכלית החקיקה. שהרי, אין לייחס תכלית, למסות מיטלטלין כגון אלו, במסגרת מס הרכישה בגין רכישת מקרקעין.
ד. הסוגיה המשפטית אשר מתעוררת בערעור של עירית הרצליה מקבילה לסוגיה הראשונה אשר התעוררה בערעור עירית רמת גן ועוסקת בשאלה אם זכאית עירית הרצליה לשיעור מופחת של מס רכישה בגין עיסקה שביצעה, בהתאם להוראות תקנה 8(א). טענותיה של המערערת בפרשה זו, דומות ואף כמעט זהות, לאלו אשר מתקיימות בעניין עירית רמת גן וההחלטה בענין רמת גן חלה גם לעניין זה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, עדיאל. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד אורן הירש, בני גבריל ועמית וינברג למערערות, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 8.3.06).

בש"פ 342/06 - חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נגד מדינת ישראל

*התנאים לשחרור "תפוסים" באישום פלילי, לפני מתן פסה"ד במשפט נגד הנאשמים(הבקשה נתקבלה בחלקה).

א. נגד המבקשת ובעליה נפתחה חקירה בחשד לביצוע עבירות של כרייה בלתי חוקית. החקירה נסתיימה וכתב אישום טרם הוגש. במסגרת החקירה נתפסו, בין היתר, שופל ומשאית, בהתאם לסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). העילה לתפיסה הינה כי בכלים אלה נעשה שימוש בביצוע כריית החול הבלתי חוקית. לטענת המדינה, קיים יסוד סביר להניח כי ייעשה בכלים שימוש בעתיד להמשך ביצוע עבירות אם לא תימשך תפיסתם בידי המשטרה. המבקשת הגישה בקשה לבימ"ש השלום ל"השבת
תפוס" בכל הנוגע לרכוש הנ"ל וביהמ"ש דחה את הבקשה. המבקשת עררה לביהמ"ש המחוזי, הערר נתקבל וביהמ"ש הורה על החזרת התפוסים תוך שהוא מחייב את המבקש להפקיד כנגד החזרתו של השופל 400,000 - וכנגד החזרתה של המשאית 180,000 - (או ערבות בנקאית). הערר מופנה כלפי גובהם של סכומי ההפקדה. הערר נתקבל בחלקו.
ב. המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים בידי המשטרה מצוי בסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). לאחר תפיסת חפץ בידי המשטרה, נותן החוק בידי ביהמ"ש סמכות להורות על שחרורו של החפץ בתנאים שיקבע. לא הרי קיומה של עילה לתפיסת חפץ, בהכרח, כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה. בענייננו, ביהמ"ש המחוזי קבע כי ניתן להחזיר למבקשת את הכלים התפוסים. מנוסחה של החלטת ביהמ"ש לא ברורים הרקע והטעם לקביעות שנקבעו בה ולמהות התנאים שנכללו במסגרתה. בנסיבות אלה, יש להחזיר את הנושא לביהמ"ש המחוזי, כדי שיחזור וידון בסוגיית שחרור התפוסים ויחליט, לאחר שישקול את הנתונים הרלבנטיים: מהי תכלית התפיסה ומה היא נועדה להשיג בנסיבות מקרה זה ובשלב הנוכחי של ההליך הפלילי; על רקע תכלית התפיסה כפי שתוגדר, מהם תנאי השחרור הראויים והמידתיים שיש בהם כדי להגשים את מטרת התפיסה, תוך פגיעה פחותה ככל הניתן בזכות הקנין של המבקשת.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דן בן שאול למבקשת, עו"ד עמית אופק למשיבה. 12.3.06).

ע.פ. 1221/06 - ריאד עיאד וחסאן עיאד נגד מדינת ישראל

כליאת חשודים לפי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים לעומת מעצר מינהלי. אין צורך בהוכחת מסוכנות אישית לצורך מעצר לפי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים(הערעור נדחה).

א. המערערים, תושבי עזה, הוחזקו בעבר במעצר מינהלי לפי צוי מעצר שהוציא נגדם מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה. לאחר יציאת צה"ל מחבל עזה, חתם הרמטכ"ל על צוי כליאה נגד שני המערערים מכוח סמכותו לפי סעיף 3 לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, ובכך שונה מעמדם של המערערים מעצירים מינהליים לכלואים שהם לוחמים בלתי חוקיים. מכוח סעיף 5(ג) לחוק מקיים ביהמ"ש ביקורת שיפוטית על צוי הכליאה. מאז נעצרו הובאו המערערים בפני ביהמ"ש פעמים אחדות. באי כוח המערערים משיגים על עצם חוקתיותו של החוק; בהנחה שהחוק עומד באמות המידה החוקתיות, משיגים הם על המידתיות בשימוש באמצעי זה בנידון דידן, בשעה שמצוי, לשיטתם, אמצעי שפגיעתו פחותה, הוא חוק סמכויות שעת חרום; והם משיגים על התשתית הראייתית הנוגעת למערערים. הערעור נדחה.
ב. חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, נחקק בעקבות החלטתו של ביהמ"ש העליון כי לא ניתן להחזיק אדם במעצר מכוח חוק המעצרים המינהליים, כשהטעם למעצר הוא שחרור שבויים ונעדרים. לאחר העיון בחומר הגלוי והחסוי כאחד נראה כי יש אישוש מהותי ומשכנע לתשתית שהיתה ביסוד המעצר בשעתו, באשר לקשרי המערערים עם חיזבאללה, ולפעילות במסגרת לחימת חיזבאללה נגד אזרחים בישראל. גם באשר לסיכון לחזרת המערערים למעשיהם אם ישוחררו, התשתית ההסתברותית ראויה, אף אם דבר זה כמובן אין להניחו בוודאות.
ג. לשיטת המערערים, ישנם הבדלים משמעותיים בין שימוש בחוק המעצרים המינהליים לבין שימוש בחוק דנא, ואחד העיקריים שבהם הוא שבחוק המעצרים המינהליים יש צורך בהוכחת מסוכנות אישית. אולם, החוק נחקק בראש וראשונה למקרים שבהם אין ראייה למסוכנות אישית.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד הישאם אבו שחאדה ותמר פלג-שריק למערערים, עוה"ד זמירה גולדנר, עודד קלר ויובל רויטמן למשיבה. 14.3.06).

ער"ם 3022/05 - אברהם אטיאס נגד עיריית אילת

*חומרת העונש המשמעתי של עובד עיריה בעבירה של קבלת החזר הוצאות רכב שלא כדין(הערעור נדחה).

א. המערער החל לעבוד בעיריית אילת (להלן: העירייה) בחודש דצמבר 1994. בחודש פברואר 2002 הגישה העירייה תובענה משמעתית נגד המערער, שבה נטען כי במהלך שנת 2001 ובחודש ינואר 2002 קיבל החזר הוצאות החזקת רכב שלא כדין. ההליך שהתנהל בפני בית הדין למשמעת נמשך כשנתיים וחצי. בעוד ההליך תלוי ועומד התפטר המערער מעבודתו בעירייה, וביקש להפסיק את ההליכים נגדו. בקשתו נדחתה. לקראת תום סיכומי התביעה, הודיעו בעלי הדין לבית הדין כי הגיעו להסדר טיעון, שלפיו אמצעי המשמעת שיוטלו על המערער יהיו: נזיפה, קנס בסך 1000 ש"ח וחיוב להחזיר את הסכומים שקיבל שלא כדין. כמו כן המערער לא יגיש את מועמדותו לתפקיד בעירייה ולא ישמש כעובד העירייה במשך שנה לפחות ממועד הכרעת הדין. בית הדין לא קיבל את הסדר הטיעון, וגזר למערער נזיפה, פסילה לעבודה בכלל הרשויות המקומיות לתקופה של 5 שנים, והשבת הסכומים ששולמו למערער שלא כדין. הערעור נדחה.
ב. אמצעי המשמעת עליהם הוסכם בהסדר הטיעון אינם מבטאים איזון ראוי בין אינטרס הציבור בקיום הסדר הטיעון לבין טובת ההנאה שהפיק המערער מההסדר. השלב בו היו מצויים ההליכים - בתום סיכומי התביעה ולאחר שההליכים נמשכו כשנתיים וחצי - הפחית ממשקלו של האינטרס הציבורי בקיום הסדר הטיעון. נוכח זיקתו של מנגנון אכיפת המשמעת לרשות המקומית ולראשה, נדרשת הקפדה מיוחדת באשר לאפשרות השפעתם של שיקולים זרים על הסדר הטיעון. למערער היתה אמנם ציפייה לגיטימית כי בית הדין למשמעת יאשר את הסדר הטיעון, אולם הוא הוזהר כנדרש לפני הודאתו כי בית הדין איננו מחוייב לכך.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ילון הכט למערער, עו"ד מנחם חכמון למשיבה, עו"ד נעמי גרנות ליועץ המשפטי לממשלה. 1.3.06).

עש"ם 5626/05 - רחל אוחנה נגד נציבות שירות המדינה

*חומרת העונש המשמעתי של עובדת מדינה אשר נעדרה שעות רבות מעבודה במשך שנה לצורך התמחותה במשפטים ודיווחה דיווחים כוזבים במקום עבודתה(הערעור נדחה).

א. המערערת הינה עובדת בכירה ברשות הדואר, על פי חוזה עבודה אישי, בהיקף משרה של 42.5 שעות שבועיות. המערערת סיימה למודי משפטים ובמשך כשנה, במקביל לתפקידה ברשות הדואר, התמחתה במשפטים במשך 37 שעות שבועיות. בתובענה שהוגשה נגד המערערת, הואשמה בכך שבתקופת התמחותה לא ביצעה לפחות רבע מן השעות אותן נדרשה לבצע ברשות הדואר, דיווחה דיווחים כוזבים וזכתה לשכר שלא כדין. בית הדין למשמעת גזר את עונשה של המערערת לפיטורין, אגב תשלומם המלא של פיצויי הפיטורין, פסילה לכל תפקיד ברשות הדואר לפרק זמן של שנתיים, נזיפה חמורה וחיוב בהשבת הכספים שהשיגה שלא כדין. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. היעדרותה של המערערת מעבודתה במשך תקופה ממושכת של כשנה, פגעה במירקם התעסוקה הציבורית עליה נמנתה. יתר על כן, היעדרותה מן העבודה נעשתה אגב ניצול מערך האמון שהיה קיים במקום העבודה בו לא נדרשה לדווח באופן יומי על נוכחותה לאור בכירותה בתפקיד. עבירות דיווחי הכזב בשירות המדינה הן תופעה שיש להוקיעה ולבערה מן המערכת הציבורית.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד מרדכי ברקוביץ ועופר גמליאל למערערת, עו"ד בת אור כהנוביץ למשיבה. 14.3.06).

ע.פ. 6422/05 - אברהם פאסי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס "תוך ביצוע טקסי פולחן" עם המתלוננת וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1247/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער עבד במשרד שנועד למצוא עבודה לעולים. באחת השיחות עם אישה שפנתה אליו, סיפר לה המערער, במרמה, כי הוא עוסק במיסטיקה והציע לשפר את חייה באמצעות פאראפסיכולוגיה. האישה מסרה למערער את מספר הטלפון של אחייניתה, שאותה עת היתה מצויה במשבר משפחתי, ועוד באותו לילה התקשר המערער לאחיינית (להלן: "המתלוננת"), והזמינה לבוא אליו באמתלא שהוא חש כי ביניהם קיימת הרמוניה אותה יש לבדוק. המתלוננת הגיעה למשרדו בשעה 20.40 לערך, והביאה עימה, על פי דרישת המערער, "לצורך הטיפול", מלח, סוכר, ביצה, תמונות משפחתיות וחולצה של בעלה. בהמשך, אילתר המערער טכסים שונים ומשונים שנועדו לבסס את אמונה של המתלוננת ביכולתו המיסטית. בשעה 22.00 לערך החליטה המתלוננת לשוב לביתה, והמערער הבהיר לה כי להצלחת הטיפול היא חייבת לחזור אליו עוד באותו ערב, ולהביא עמה סדין ונרות. מששבה המתלוננת למשרדו, הורה לה להתפשט ולהתעטף בסדין. המערער המשיך בטכסי הפולחן שלו ובמהלכם בעל אותה. המערער הואשם בעבירת אינוס וביהמ"ש לא קיבל את גירסתו כי יחסי המין במהלך פגישתם השנייה קויימו בהסכמתה המלאה. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי וכן הפעיל במצטבר 8 חדשי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אכן, התנהגות המתלוננת מעוררת תהיות, באשר אין זו דרכן של הבריות לצאת למפגש עלום לצורך עריכתם של טקסים מיסטיים עם מי שההיכרות עימו הסתכמה בשיחת טלפון בלבד. יתירה מכך, חזרתה של המתלוננת למפגש נוסף בליל המקרה עם המערער, ושיחת הטלפון שקיימה עימו לאחר שביצע בה את מעשי האינוס הנטענים, כל אלה חייבו את ביהמ"ש המחוזי לנקוט בשלב הערכת מהימנותה זהירות רבה. אולם, נראה כי מדובר באישה שאותה עת היתה במצוקה אישית, ובמצב זה גם אנשים הפועלים על פי היגיון צרוף בלבד, מוכנים לעיתים להתנסות בפתרונות "לא קונבנציונאליים" כדי למצוא מזור למכאובם. אשר למידת העונש - ביהמ"ש המחוזי נהג במערער במתינות רבה, והעונש אף סוטה במידת-מה מרמת הענישה הנוהגת.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד ניר רהט למערער, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 6.3.06).

רע"א 11556/05 - קמור רכב בע"מ ואח' נגד חיים חימו ואח'

*די בכך שסוכן עצמאי פועל עבור הנתבע, כדי לאפשר הגשת תביעה נגד הנתבע במקום בו פועל אותו סוכן. *המצאת מסמכי בי-דין בתובענה נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט, למנהל או מורשה העוסק מטעם הנתבע באותו איזור שיפוט ונמצא בקשר שוטף עם הנתבע(הערר נדחה).
א. המשיבים 1-2 (להלן - המשיבים) הגיעו תביעה כספית לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב עקב תאונת דרכים, שעה שנהג במכונית שיוצרה על ידי חברת .B.M.W התביעה הוגשה נגד קרנית, נגד חברת ,B.M.W נגד יבואנית הרכב ונגד הסוכנות שמסרה את כלי הרכב לידי המשיב. בכתב התביעה מופיעות שתי עילות: האחת מבוססת על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והיא מכוונת כנגד קרנית. העילה השניה הינה מכוח פקודת הנזיקין וחוק האחריות למוצרים פגומים, והיא מופנית כלפי המבקשות, יבואנית הרכב והסוכנות וכלפי חברת .B.M.W המבקשות עתרו להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, בטענה כי לביהמ"ש המחוזי בחיפה אין סמכות מקומית לדון בתובענה. כן טענו כי הן אינן מוסמכות לקבל כתבי בי-דין עבור חברת ,B.M.W שכן אינן באות בגדר "מורשה" לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין
האזרחי. ביהמ"ש המחוזי פסק כי נתונה לו הסמכות המקומית לדון בתובענה, שכן ליבואנית הרכב מוסך מורשה שמושבו בחיפה. באשר להמצאת כתב התביעה למבקשות עבור חברת ,B.M.W הצביע ביהמ"ש על מספר סממנים שיש בהם כדי להעיד על קיומו של קשר אינטנסיבי בין יבואנית הרכב לבין חברת .B.M.W ויש להניח שהיבואנית תעביר לידיעת חברת B.M.W את דבר ההליכים שהוגשו נגדה. הערר נדחה.
ב. די בכך שסוכן עצמאי פועל עבור הנתבע, כדי לאפשר לתובע להגיש את תביעתו נגד הנתבע במקום בו פועל אותו סוכן. אשר לטענה כי מירב הזיקות קושרות את התובענה למחוז תל-אביב - מקומה של טענה זו בהליך בפני נשיא ביהמ"ש העליון, בהתאם לסעיף 78 לחוק בתי המשפט. בנוסף, המגמה היא שלא לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהמרחקים בין מרבית הערים אינם גדולים ואין ליתן משקל רב לנתון באשר למיקומו של ביהמ"ש.
ג. אשר לנושא המצאת כתבי בי-דין - תקנה 482 לתקנות סדר הדין קובעת כי ניתן להמציא תובענה בעניין עסק או עבודה המוגשת נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט "למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". תקנה זו עשויה לחול גם לגבי תובענה המוגשת נגד נתבע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ישראל. מורשה הוא אדם אשר נמצא בקשר שוטף עם הנתבע ויש מקום להניח כי יביא לידיעתו את דבר ההליכים נגדו. בהסכם שנחתם בין יבואנית הרכב לבין חברת B.M.W ניתן למצוא מספר הוראות המצביעות על קיומו של שיתוף פעולה עסקי כזה בין השתיים.
ד. טענה נוספת של המבקשות נוגעת ללשונה של תקנה 482. לטענתן, מאחר שלשון התקנה מצמצמת את תחולתה אך לגבי "תובענה בעניין עסק או עבודה", אין להחילה על המקרה שלפנינו, שעניינו פיצוי נזיקי. אף טענה זו אין לה על מה שתסמוך. שכן, יש לפרש בהרחבה אף את המונח "בעניין עסק" באופן שיכלול גם התקשרות מסחרית שבעקבותיה ניזק רוכש השירותים או הנכס. אף אין ממש בטענה כי הסתמכות על המצאה לפי תקנה 482 מהווה עקיפה של הדרישה לקבל היתר להמציא כתבי בי-דין מחוץ לתחום השיפוט לנתבע הנמצא בחו"ל. פשיטא, שאם בוצעה המצאה כדין לפי תקנה 482, אין מקום וצורך לבקש היתר המצאה לפי תקנה 500.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד י. טלמון למבקשות, עוה"ד א. מגן וא. בלגה למשיבים. 27.2.06).

בג"צ 1/49 - ערן שני - יראקצ'י ואח' נגד שר המשטרה ואח'

*עיון בתיק בימ"ש הנמצא בגנזך המדינה(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. המבקש - סטודנט למשפטים - מבקש לעיין בתיק ביהמ"ש בג"צ 1/49 - בז'רנו נגד שר המשטרה, "לצורך עבודה סמינריונית". עד לשנת 2003 בקשות עיון מסוג זה לא היו אפשריות כמעט. תקנות הארכיון, 1935, צמצמו את זכות העיון של צדדים שלישיים להליך עד מאוד. אולם, הדין השתנה בתקנות חדשות לעניין - תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים). זכות העיון על פי דין זה אינה נתונה רק לבעלי הדין עצמם אלא ל"כל אדם". ההחלטה אם להיעתר לבקשת העיון, אם לאו, תלויה בשורה של שיקולים הקבועים בתקנות, ובהם עניינו של המבקש בתיק, עניינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, וכן סבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה. בעניינו יש לקבל את הבקשה בחלקה.
ב. בג"ץ 1/49, אינו תיק בימ"ש רגיל. ייחודו אינו רק בגילו הניכר, ייחודו בא לו הן מהעולה למקרא התיק, והן מחשיבותו בתולדות ימיו של המשפט הישראלי בכלל וזכויות האדם שהוכרו בו, בפרט. פסק הדין עצמו מפורסם וידוע. אולם התיק עצמו - שהובא מגנזך המדינה - מרופט ובלוי הוא. דפיו צהבהבים וכריכתו קרועה. היתר עיון בתיק זה לכל המבקש לעיין בו, אינו אלא גזירת כרת על התיק. הפתרון הראוי ביותר על פניו הוא כי תיק זה - ואחרים שכמותו - יצולמו בשלמותם על ידי הגורם המקצועי המתאים לכך, באופן שכל המבקש לעיין בהם יוכל לעשות כן, תוך שימור המקור בשלמותו. פתרון זה כרוך במשאבים רבים מאוד. במצב דברים זה, אין הדין מחייב את הרשות הציבורית בעלות ניכרת זו. המבקש יוכל לפנות לגנזך המדינה, מקום בו שמור התיק בדרך כלל, בבקשה לעיין בתיק כאמור בסעיף 10 לחוק הארכיונים, ובתקנות הארכיונים. כאמור בתקנות, "הוצאות עיון בתיקי בימ"ש יחולו על המעיין", ומכאן שעל המבקש יהיה לשאת באגרות הטיפול בבקשתו זו - ככל שיחויב בהם - על פי הוראות הדין החלות על חומר המופקד בגנזך.

(בפני: הרשם מרזל. 28.2.06).

בג"צ 7143/04 - מרטין פצויו ואח' נגד שר הפנים ואח'

*דחיית עתירה עקב הגשת תצהיר שיקרי בדיון בעתירה (העתירה נדחתה).

העותר הינו אזרח פולין, אשר נכנס לישראל מספר פעמים לפני שנת 2000. בסמוך לאחר כניסתו בשנת 2000, פנה למשרד הפנים בבקשה כי תוענק לו אזרחות ישראלית כיהודי, מכוח חוק השבות. לשם הוכחת יהדותו הגיש מספר ראיות. המשיבים בחנו את הראיות והחליטו כי אין בהן בכדי לבסס את זכאותו של העותר לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות. העתירה נדחתה.
ביום 15.9.05 התקיים דיון בעתירה, והוחלט שהעותר יגיש ראיות נוספות. ביום 17.11.05 הוגשה הודעת עדכון מטעם העותרים, אליה צורפו, בין היתר, תצהיר משלים מטעם העותר, וכן מסמכים חדשים מאת מחלקת המרשם והסטטיסטיקה במכון להיסטוריה יהודית בוורשה המחזקים את טענת העותר בדבר יהדותה של אימו. מבדיקה שנערכה התברר, כי התצהיר המשלים הינו שקרי וכי המסמך הינו מזוייף. מעשה המרמה של העותר הינו חמור דיו בכדי להביא לדחיית העתירה על הסף.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד נ. מאור (סנטר) לעותרים, עו"ד ג. שירמן למשיבים. 20.2.06).

ע.פ. 9599/04 - ויטלי איסטחרוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה, בנסיבות המשיקות לעבירה של רצח (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער וחבריו עסקו בדירתו בשתייה ואכילה. כאשר פרשו לחדריהם והמערער נותר עם המנוח, הציע המנוח למערער כי יזמין את חברתו לדירה כדי שיוכלו שניהם לקיים עימה יחסי מין. בתגובה לכך, התנפל המערער על המנוח והחל מכה בו בראשו ובשאר חלקי גופו, גם כאשר המנוח שכב על הרצפה כשהוא שותת דם, וגרם למותו. בסמוך לחצות, ניגש המערער לבדוק אם המנוח עדיין בחיים וכשמצא כי הוא מת, עטפו המערער וחברו את גופת המנוח בשמיכה, והסיעו אותה לחולות פלמחים. בתחילה הואשם המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה. בעקבות הסדר טיעון, הומרה העבירה מרצח להריגה, בלא הסדר טיעון לענין העונש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו מאסר בפועל של 14 שנים. הערעור נדחה.
נסיבות הארועים הן חמורות ביותר ומצויות ברף העליון של עבירות ההריגה, הגובלות ומשיקות לעבירת הרצח. אף שהמנוח התגרה במערער, לא נמצא כל יחס בין אופי ההתגרות לבין מעשי התקיפה הברוטליים שאיפיינו את התנהגותו של המערער. יש להניח כי מעשה ההתגרות - שלא היווה קינטור במשמעותו המשפטית - ו"גולגלתו הדקה" של המנוח, שאפשר שהיתה לה השפעה על תוצאת מותו, הם שהביאו את התביעה להסכים להמרת עבירת הרצח לעבירה של הריגה. במהלך זה כשלעצמו, טמונה כבר תפיסה המקילה עם המערער. התנהגותו של המערער לאחר מעשה ההמתה מטה אף היא את הכף נגד הקלה נוספת, משהיא משקפת אדישות אנושית מוחלטת לגורלו של המנוח, וניכור עמוק למושג חיי אדם וערכם.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' אורית חיון למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיב. 20.3.06).

רע"א 6188/05 + 8228/05 - סלטי משני (1997) בע"מ נגד רע גד בע"מ ואח'

הליכי בוררות. דחיית בקשה להחלפת בורר (הבקשות נדחו).

המשיבה (להלן: "המפיצה"), העוסקת בהפצת מוצרו מזון, התקשרה עם המערערת (להלן: "היצרנית"), בהסכם להפצת מוצרי היצרנית. בין הצדדים התגלע סכסוך ובמסגרת הסכם פשרה הובא הסכסוך לדיון בפני בוררת, שדחתה את טענות היצרנית, ופסקה פיצוי לטובת המפיצה. המפיצה עתרה לביהמ"ש לאישור פסק הבוררות, והיצרנית עתרה לביטולו. במסגרת הדיון הועלתה ע"י הייצרנית ראייה חדשה, והצדדים הסכימו לחזור אל הבוררת על מנת להציג בפניה את הראייה החדשה. ב"כ המפיצה שלח מכתב לבוררת, ובו הציג לה את החלטת בית המשפט ואת הראייה החדשה. בעקבותיו, ניתנה החלטת הבוררת, לפיה אין מקום לשינוי פסק הבוררות. הייצרנית הלינה בביהמ"ש על כך שהחלטת הבוררת ניתנה בלא שניתנה לה הזדמנות להשמיע את טענותיה. לפיכך, עתרה להורות על קיום ישיבת בוררות בה יתאפשר לה לטעון טענותיה וכן עתרה להחלפת בורר. בית המשפט דחה את הבקשה להחלפת בורר, אולם החליט להחזיר את הדיון בראייה החדשה לבוררת ושמיעת טיעוני הצדדים. שני הצדדים ביקשו רשות ערעור על החלטה זו והבקשות נדחו.
משלא נתקיימה ישיבה במעמד הצדדים בפני הבוררת, אך טבעי הדבר להחזיר את הענין לבורר לקיים ישיבה בה תשמע את טיעוני הצדדים. מנגד אין להעביר את הענין לבורר אחר. לא בנקל יחליט בית המשפט להעביר ענין שנדון בידי בורר לבורר אחר, ונדרשות נסיבות קיצוניות כדי להצדיק זאת. המבחן הננקט לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי. חזקה על הבוררת כי תקיים את הוראת בית המשפט לחזור ולדון בסוגיית הראייה החדשה, בישיבה בה יישמעו עמדות בעלי הדין, ותעשה כן בנפש חפצה ובפתיחות הנדרשת, המתבקשת מבעל תפקיד מעין-שיפוטי.

(בפני: השופטת פרוקצי'ה. עו"ד ג. בן טל וב. ירקוני למבקשת, עו"ד ש. קרן גיל למשיבים. 23.3.06).

רע"א 6498/05 - מרגלית צבעוני נגד בנק הפועלים בע"מ - סניף עפולה עלית

*דחיית תביעה על הסף בנימוק של "מעשה בית דין" וקיומם של השתק עילה והשתק פלוגתא (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת בסדר דין מקוצר בגין יתרת חובה. המבקשת לא הגישה בקשת רשות להגן וניתן נגדה פסק דין ביום 28.2.95. פסק הדין הוגש לביצוע בחודש מרץ 1999. עם קבלת מסמכי ההוצאה לפועל בשנת 2000 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין. רשם בימ"ש השלום דחה את הבקשה. (להלן: "ההליך הראשון"). ביום 10.12.01 הגישה המבקשת תביעת נזיקין נגד המשיב לבימ"ש השלום
בעפולה בה ביקשה החזר הכספים שחוייבה בהם בהליך הראשון, בטענות שונות הנוגעות לנסיבות חתימתה על ההלוואה נשוא התביעה נגדה. המשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף בטענה כי פסה"ד בהליך הראשון מהווה מעשה בית דין או השתק פלוגתא. בימ"ש השלום קיבל את בקשת המשיב ודחה את תביעת המבקשת על הסף בשל השתק עילה. ערעורה של המבקשת לביהמ"ש המחוזי בנצרת נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא והעקרון יחול אם שתי התביעות מבוססות על עילה זהה ביסודה אפילו אם בתביעה מאוחרת יותר נכללו פרטים ומרכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת. במקרה דנא, משניתן פסק דין בהליך הראשון הרי שקיים מעשה בית דין בין בעלי הדין, אף אם פסק הדין ניתן ללא בירור לגופו של עניין בהיעדר הגנה. אשר לסוג ההשתק שנוצר - תביעתה של המבקשת מבוססת על עילה זהה ביסודה לעילת תביעת הבנק בהליך הראשון. לפיכך, קיים בין הצדדים השתק עילה, למרות שהמבקשת היתה נתבעת בהליך הראשון ולא תובעת. קיים כאן גם השתק פלוגתא, שכן, נסיבות החתימה על ההלוואות הועמדו בלב המחלוקת העובדתית שהוכרעה בפסק הדין שניתן בהליך הראשון בהיעדר הגנה.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. פרץ למבקשת. 23.2.06).

רע"א 9614/05 - רז גל בע"מ ואח' נגד בנק לאומי בע"מ

*בקשה לביטול פס"ד שאישר הסכם של פשרה והדרך הנכונה שיש לנקוט בבקשה לביטול פס"ד כזה (הבקשה נדחתה).

המבקשים הינם חברה לבניין ובעלי מניותיה. המבקשת פתחה חשבון אצל המשיב, והמבקשים 2-3 חתמו על ערבות אישית. ביום 11.7.02 חתמו המבקשים והמשיב על הסכם לתשלום החוב שנוצר לטובת הבנק (להלן ההסכם). בחלוף שישה ימים הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים, בה ביקש לתת להסכם תוקף של פסק דין. הרשמת בבימ"ש השלום נעתרה לבקשה. המבקשים הגישו לבימ"ש השלום בקשה לביטול פסק הדין. בקשה זו נדחתה ע"י הרשמת שקבעה כי פסק הדין ניתן על בסיס הסכם פשרה, שעליו היו חתומים הן המבקשים והן המשיב. ערעור שהוגש על החלטה זו נדחה בבימ"ש השלום. בקשת רשות ערעור הוגשה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב ונדחתה. צויין כי בידי המבקשים אפשרות לבקש ביטולו של פסק הדין בהליך נפרד. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מן המחלוקת שבין הצדדים. אין היא מגבשת עילה המצדיקה דיון בגלגול נוסף, בגדרי ההלכה הנוהגת. למעלה מן הצורך יצויין כי סיווגו של פסק הדין נשוא המחלוקת אינו "פסק דין שניתן במעמד צד אחד" כטענת המבקשים, אלא הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין. באשר לעצם הטענה בדבר פגמים שנפלו בכריתת ההסכם - הגשת בקשה לביטול פסק הדין, שאישר את ההסכם, אינה המסלול הנכון. בעל דין, הרוצה לתקוף את ההליך השיפוטי של אישור פסק הדין, צריך לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, על בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בעילה של פגם בכריתת ההסכם, להגיש תובענה חדשה בעניין זה בערכאה שבה ניתן פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד רועי אשכול למבקשים. 16.3.06).

רע"א 11137/05 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד מגן דוד אדום לישראל

*הנסיבות המצדיקות היענות לבקשה לתיקון כתב תביעה בשלבים הסופיים של ההליך המשפטי (הבקשה נדחתה).

המשיב (להלן - מד"א) הגיש תובענה נגד המבקשת (להלן - אליהו), בה נטען, כי על אליהו לשפותו בגין הוצאות שנגרמו לו עת פינה נפגעי תאונות
דרכים אשר בוטחו על ידי אליהו (להלן - נפגעים מבוטחים). כתב התביעה לא כלל פירוט לגבי פינויו של כל אחד ואחד מן הנפגעים המבוטחים, אלא התבסס על ההוצאה הכוללת של מד"א בגין פינוי נפגעי תאונות דרכים, תוך ייחוס חלק מסכום זה לאליהו, על פי חלקה היחסי בשוק ביטוחי החובה לרכב. בכתב הגנתה טענה אליהו, בין היתר, כי על מד"א להוכיח באופן פרטני כל מקרה ומקרה בו פינה מבוטח שלה אשר נפגע בתאונת דרכים. לקראת סיום שלב ההוכחות, זימן מד"א לעדות מטעמו נציג של אבנר, (להלן - מחפוד), ובעקבות העדות הגיש מד"א בקשה לתיקון כתב תביעתו, כך שהסכום הנתבע ייקבע בהתאם לדרך חישוב סטטיסטית השונה מזו שצויינה בכתב התביעה המקורי. בבקשת התיקון צויין, כי עובר לעדותו של מחפוד ביקש מד"א כי נציג מטעם אבנר, שהיתה אף היא נתבעת בתביעה המקורית, ימסור תצהיר עדות ראשית בנושא זה, אך מנהלי אבנר סירבו לבקשה. אי לכך, נאלץ מד"א לזמן את מחפוד לעדות. אליהו התנגדה לבקשת התיקון וביהמ"ש קיבל את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אליהו טוענת כי כתב התביעה המתוקן מקים עילת תביעה חדשה ושונה מזו אשר הופיעה בכתב התביעה המקורי, ובעת הגשתה של בקשת התיקון התיישנה עילת התביעה החדשה. ברם, כתב התביעה המתוקן נסמך על עילה זהה לזו אשר בכתב התביעה המקורי. השוני נוגע אך לדרך החישוב הסטטיסטית של עלות פינוי הנפגעים המבוטחים במהלך התקופה הרלוונטית. לגופו של עניין, בקשת התיקון הוגשה כארבע שנים וחצי לאחר הגשת התביעה ולקראת סיומו של שלב ההוכחות. על כן אין מקום כי בית המשפט יתיר תיקון שכזה כדבר שבשגרה. אולם בענייננו סירבה אבנר לדרישתו של מד"א כי יינתן תצהיר עדות ראשית מטעמה לעניין אופן קביעת שיעור ההשתתפות של חברות הביטוח הנתבעות בתביעה המקורית. בעקבות הסירוב, נאלץ מד"א לזמן לעדות נציג מטעם אבנר ורק אז נודעה למד"א לראשונה שיטת החישוב אשר אומצה על ידי חברות הביטוח. ממילא לא היה באפשרותו להגיש לפני כן את בקשת התיקון.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ש. איבצן וו. בינייש למבקשת. 21.3.06).

רע"א 11588/05 - יעקב שרביט נגד מישאל מימון ואח'

*היענות לבקשה למתן צו מניעה זמני נגד הליכי מימוש משכנתא ועיקולים על נכס שנמכר ע"י החייב למבקש (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש הוא אחיה של המשיבה 2 (להלן: המשיבה). המשיב היה בעלה של המשיבה עד ליום 31.5.05. ביום 11.3.05 נערך הסכם בין המבקש לבין המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) לפיו מכרו המשיבים למבקש את דירתם תמורת 950,000 ש"ח. המבקש שילם למשיבים כ-400,000 ש"ח, אשר מרביתם הועברו ישירות לבנקים שונים לסילוק חובותיהם. יתרת התמורה אמורה לעבור על פי ההסכם לטובת בנק דיסקונט לסילוק שעבוד הרובץ על הדירה. המשיבים 3-6 הינם נושים של המשיב. ביום 11.4.05 נרשם משכון על זכויותיו של המשיב בנכס לטובת המשיב 3 (להלן: טייב) אצל רשם המשכונות. לאחר מכן נרשמו בלשכת ההוצאה לפועל עיקולים על הנכס לטובת המשיבים האחרים. ביום 8.11.05 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים ונגד נושיו של המשיב, המשיבים 3-6. לטענת המבקש רכש הוא את הנכס בתום לב ושילם את "עיקר התמורה", ולפיכך הוא בעל זכות שביושר בנכס, הגוברת על זכותו של מעקל מאוחר ואף על זכותו של ממשכן מאוחר. עם הגשת כתב התביעה הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני "המונע כל הליכים משפטיים ו/או דיספוזיציה ו/או מימוש הוצאה לפועל" בדירה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אכן, מהחומר בתיק יכול לעלות ספק בדבר כנותו של הסכם המכר שנכרת בין המבקש לבין המשיבים. עם זאת, לא היו לפני בית המשפט המחוזי נתונים מספיקים על מנת
לדחות את הבקשה, דחייה שעשוייה לסתום את הגולל על תביעתו של המבקש למתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיו בנכס ולמתן סעד של אכיפת ההסכם. המשיבים לא הצביעו על ראיה הקושרת את המבקש לקנוניה אותה רקחו, כנטען, המשיבים להברחת נכסיו של המשיב. אין די בעצם קיומו של קשר משפחתי קרוב בין המבקש לבין המשיבה כדי להוות ראייה מספקת לעניין זה. סיכומו של דבר, חרף הספק המסויים העולה מהחומר בדבר סיכויי התביעה, הרי כאשר שוקלים סיכויים אלה מול הנזק שעלול להיגרם למבקש במידה ותידחה בקשתו לצו מניעה זמני, יש לקבל את הבקשה.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ש. דרמן למבקש. 23.3.06).

ע.פ. 1350/05 - יוסף אלביליה נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לפסילת שופט כאשר התיק הוחזר לשופט לאחר שפסה"ד בוטל בערעור בהסכמת הצדדים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בימ"ש השלום לתעבורה בירושלים הרשיע את המערער בגרימת מוות בנהיגה רשלנית, וגזר עליו עשרה חודשי מאסר בפועל ושבעה חודשי מאסר על תנאי, וכן פסילת רשיון לנהיגה ברכב. בערעור לביהמ"ש המחוזי הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם כי פסה"ד יבוטל והתיק יוחזר לבימ"ש קמא לשמיעת ראיות משלימות. התיק הוחזר לדיון בפני אותו שופט ובדיון הראשון ביקש בא כוח המערער כי בית המשפט יפסול עצמו, וזאת, לדבריו, בהתאם להסכם בין התביעה לבין ההגנה, אשר באו בדברים לבקש במשותף את החלפת המותב. המשיבה הודיעה, כי בין הצדדים הוסכם רק שהמערער יבקש להעביר את התיק למותב אחר וכי המשיבה לא תתנגד. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
טענה בדבר קיומה של הסכמה בעניין הפסלות לא הוכחה. במצב דברים זה אין צורך להביע עמדה בשאלה מה היה הדין, לו אכן היתה הסכמה בין הצדדים בדבר פסילת השופט, אם כי נראה - וזאת מבלי להכריע בדבר - כי כעקרון לא ניתן לתלות בהסכמה כזו לבדה את ההכרעה בשאלת פסלות השופט. לגופו של עניין, אין מניעה ששופט ימשיך לדון בתיק בו נתן קודם לכן החלטה או פסק דין. על המבקש לפסול את בית המשפט, להצביע על קיומה של עמדה מוגמרת ובלתי הפיכה המוצאת ביטוי בפסק הדין ועולה כדי חשש ממשי למשוא פנים, דהיינו, עמדה אשר אינה מאפשרת דיון אמיתי בתיק. בא כוח המערער לא הביא אמירה או קביעה של בית המשפט המעוררת חשש כי דעתו של בית המשפט היא דעה סופית ונעולה, ובוודאי שלא הצביע על "חשש ממשי" לכך.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אשר אחיון למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 21.3.06).

בש"א 1359/06 - טבריה ש.ח... בע"מ נגד מסעדת גלי גיל טבריה בע"מ ואח'

*היענות לבקשה לאיחוד תיקים שהוגשו בבתי משפט בערים שונות (בקשה לאיחוד תיקים - הבקשה נתקבלה).

שלושה הליכים שאיחודם מבוקש הוגשו בעקבות תאונה שהתרחשה במהלך עבודות הריסה של מבנה בטבריה. כתוצאה מן התאונה נהרגו שני פועלים ונגרם נזק למסעדה הסמוכה לבנין. לבימ"ש השלום בחיפה הוגשה תביעה מטעם המשיבים 16-12, שהינם עזבונו ויורשיו של אחד ההרוגים. תביעה אחרת הוגשה לבימ"ש השלום בנצרת מטעם המשיבה, בגין נזקי רכוש שנגרמו למסעדה הסמוכה למקום. בנוסף, הוגשה לבימ"ש השלום בנצרת תביעה מטעם אחד הפצועים באירוע. הבקשה היא לאחד את הדיון בשלוש התובענות. המבקשת, הנתבעת, מציעה לקבוע את מקום הדיון בבימ"ש השלום בטבריה. המשיבה מתנגדת לאיחוד הדיון. לחילופין, מציעה משיבה זו לאחד את הדיון בבימ"ש השלום בחיפה. המשיבים שהגישו את התביעה בחיפה מתנגדים להעברת הדיון לטבריה. הבקשה לאיחוד הדיון נתקבלה ונקבע כי הדיון יתקיים בביהמ"ש בחיפה.
מדובר בתובענות שיחייבו הליכים מורכבים של בירור עובדתי ומשפטי, שיש בהם צדדים מרובים.אכן, קיים הבדל בין שאלת האחריות לנזקי הגוף לעובדים לבין האחריות לנזקי המסעדה. אולם, על שיקולים אלה גוברת העובדה, שלשלוש התובענות היבט משותף ממשי, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. זהו ההיבט הנוגע לשאלת האחריות לקרות התאונה, שהיא בסופו של יום השאלה העיקרית שצפויה להידון בשלוש ההליכים. בהתחשב בכך, ראוי שקביעת העובדות והסקת המסקנות בעניין האחריות לארוע יהיו במסגרת הליך אחד. הערכאה בפניה ראוי לאחד את הדיון היא בימ"ש השלום בחיפה. בבימ"ש זה מתנהלת התובענה המוקדמת ביותר מבין השלוש והיא נמצאת כבר בעיצומם של הליכים מקדמיים. המרחק בין חיפה, נצרת וטבריה אינו רב, כך שהפגיעה בצדדים להליך בנצרת לא תהיה משמעותית.

(בפני: הנשיא ברק. 23.3.06).

בש"פ 1875/06 - מדינת ישראל נגד נאיף גבועה

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של הפרעה לשוטר, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה בכוונה מחמירה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

ביום 12.6.2005 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה והדחה בחקירה. על פי כתב האישום, הגיעו שוטרים לביתו של המשיב על מנת לבצע חיפוש ומשהבחין בהם המשיב יצא את הבית, נכנס לרכבו והחל נוסע במהירות מן המקום. במרדף שהתפתח נהג המשיב בפראות בתוך הישוב כסייפה. משחזר לביתו והבחין בשני קציני משטרה שהמתינו לו במקום, החל לנסוע לעברם במהירות ולא האט את נסיעתו גם כאשר אחד הקצינים ירה באוויר. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ישיבת ההקראה הפורמאלית התקיימה ביום 28.6.2005. שמיעת ההוכחות נקבעה לשני מועדים במהלך חודש נובמבר 2005. הישיבה הראשונה בוטלה ביוזמת בית המשפט ובישיבה הנוספת התייצבו שלושה עדים, ונשמע רק עד אחד. בשתי ישיבות נוספות נשמעה עדותם של שישה עדים, ואילו שלושה עדי תביעה מרכזיים שאמורים היו להעיד ביום 9.1.2006, לא התייצבו לדיון והוצאו נגדם צווי הבאה. הדיון שנקבע למועד אחר נדחה אף הוא מטעמיו של בית המשפט. בינתיים חלפו תשעה חודשי מעצר והוגשה בקשה להארכת המעצר. הבקשה נדחתה.
אין מדובר בתיק מורכב ונראה כי לצורך שמיעתו נדרשות ישיבות אחדות בלבד. למרות זאת, חלפו תשעה חודשים וטרם נסתיימה אף שמיעת פרשת התביעה. המועד הראשון לשמיעת ההוכחות נקבע כארבעה חודשים לאחר המענה ושלוש ישיבות בוטלו ביוזמת בית המשפט מטעמים שלא הובררו. משחלפו תשעה חודשים בלא שהמשפט הסתיים ובלא שניתן לקבוע בוודאות כי יסתיים בתוך תקופת ההארכה שנתבקשה, מן הראוי להסיט בשלב זה את נקודת האיזון אל עבר זכותו של המשיב לחירות, כמי שעומדת לו חזקת החפות. אין לומר כי עניין לנו באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את הארכת המעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד עמית אופק למבקשת, עוה"ד אביטל ערן ויוסף זילברברג למשיב. 14.3.06).

על"ע 1905/06 - דוד ראש נגד לשכת עורכי הדין

*השעייה זמנית של עו"ד כאשר הורשע בעבירות פליליות וערעורו על ההרשעה תלוי ועומד בפני בימ"ש שלערעור (הערעור נדחה).

המבקש הורשע בבימ"ש השלום בקרית-גת בעבירות של סחיטה באיומים ושימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, ונדון ל
- 15 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשים מאסר על-תנאי, ופיצוי המתלונן בסכום של 20,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורו תלוי ועומד. ועד מחוז דרום של לשכת עורכי-הדין הגיש לבית-הדין המשמעתי המחוזי בבאר-שבע, בקשה להשעייתו הזמנית של המבקש מחברותו בלשכה. ביה"ד קבע, בין היתר, כי העבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות שיש עימן קלון, ונעתר לבקשת ההשעייה. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעורו של המבקש. הערעור נדחה.
סעיפים 78(ב) ו-78(ו) לחוק לשכת עורכי-הדין, מתייחסים ספציפית לסנקציה של השעייה זמנית. סעיף 78(ב) קובע, כי בית-דין משמעתי מחוזי רשאי להשעות זמנית מן הלשכה עורך-דין שהורשע בעבירה שיש בה משום קלון. באשר להשלכות של הגשת ערעור כנגד החלטה זו, קובע סעיף 78(ו): "ביצועה של החלטה על השעיה זמנית... לא יעוכב בשל כך בלבד שאפשר עוד לערער על ההחלטה או שעוד לא תמו כל ההליכים בערעור שהוגש". אמת, הרשעתו של המבקש טרם הפכה חלוטה, וברור גם כי השעיה - ולו זמנית - טומנת בחובה פגיעה בלתי מבוטלת בפרנסתו של מי שהושעה, ואף עלולה להיות לה השפעה על יכולת השתכרותו בעתיד. ברם, מדובר במבקש שנמצא כי חטא בביצוען של עבירות חמורות - הוא ניסה לסחוט עורך-דין אחר, ולשם כך טרח ואסף מידע ומסמכים על פעילות קורבנו, עליו הוא איים בפגיעה בגופו, בחירותו, בשמו הטוב, בפרנסתו ובפרטיותם שלו ושל בני משפחתו. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטה הנדונה.

(בפני: השופט א. לוי. המערער לעצמו. עו"ד יעקב רביבו למשיבה. 13.3.2006).

בג"צ 2076/06 - אורלי קסוטו ואח' נגד בית המשפט המחוזי ואח'

*דחיית עתירה שעניינה סדר דין בבימ"ש מחוזי במשפט פלילי, כאשר הסניגורים מתנגדים לקביעת שמיעתו של המשפט בתדירות של 4-3 ימים בשבוע (העתירה נדחתה על הסף).

ביום 25.9.05 הוגש לביהמ"ש המחוזי בירושלים כתב-אישום בו יוחסו לעותרים 6-1 ולאחרים שורה ארוכה של עבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, וחוק איסור הלבנת הון. כתב האישום משתרע על פני 100 עמודים. חומר החקירה שנאסף בגין האישומים כולל למעלה מ-210 קלסרים ו-500 קלטות אודיו, וחלקו, כך נטען, אף טרם הגיע לידי הסניגורים. ביום 7.12.05 קבע בית-המשפט, בהיעדר הצדדים, כי שמיעת הראיות תחל לאחר חג הפסח, בתדירות של שלושה עד ארבעה ימי דיון בשבוע, עד לסיום מסכת הראיות. העותרים פנו לביהמ"ש ועתרו לדחות את שמיעת המשפט בטענה כי לנוכח היקפם של האישומים ושל חומר הראיות, תדירות של שלושה דיונים בשבוע לא תאפשר לסנגורים להתכונן כראוי לדיונים, דבר שעלול להוביל לפגיעה בזכותם למשפט הוגן ואף לפגיעה בהגנתם. ועוד נטען, כי דיונים כה תכופים יעמיסו על באי כח העותרים נטל כבד עד שלא יוכלו להתפנות למטלות אחרות, מעבר לייצוג העותרים. על יסוד בקשה זו דחה בית-המשפט המחוזי את תחילתו של שלב ההוכחות בחודשיים, אולם לא שינה את תדירותם של הדיונים. העותרים טוענים כי ההחלטות המתוארות לעיל לוקות בחוסר סבירות קיצוני. העתירה נדחתה על הסף.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביניים של בית-המשפט המחוזי. דברים אלה מקבלים משנה תוקף שעה שהסעד המבוקש עוסק ביומנה של הערכאה הדיונית. יתר על כן, הלכה היא כי על בית-המשפט לבכר את אינטרס יעילות ורציפות הדיונים על פני קביעתם בהתאם ליומנם של הסניגורים. חזקה על הסניגורים כי נטלו על עצמם לייצג נאמנה את לקוחם תוך שהם מפנימים את מהותו של המקרה העומד בפניהם ואת שנדרש מהם לשם ייצוגו.