תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 13

ע.פ. 6695/04 - חוסאם נאסר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של שוד מזויין, המבוססת בעיקרה על כך שבידי הנאשם נמצאו שטרות כסף נדירים שנשדדו מסניף של המרת כספים וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40248/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. הנאשם ואדם אחר (להלן: האחר) ביצעו שוד מזויין בסניף להמרת כספים ברעננה (להלן: הסניף. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער וביסס את הרשעתו, בעיקר, על העובדה, שבשעה שנתפס, נמצאו אצלו שמונה סוגי מטבעות זרים, הזהים במהותם ובכמותם לשמונה מסוגי המטבע שנשדדו מהסניף ובהם סוגי מטבע חריגים ונדירים. ביהמ"ש קבע, כי ההסתברות להימצאות כמויות זהות של מטבע זר נוספות לאלו שנשדדו שואפת לאפס, כשהוא דוחה את הסבריו של המערער לעובדה זו. בנוסף, המערער זוהה על-ידי אחת הכספריות שעבדה במקום, כמי שנכנס לסניף בשתי הזדמנויות, בזו אחר זו, יום או יומיים לפני השוד. ביהמ"ש דחה את טענת האליבי של המערער, בהיותה כללית וחסרת ביסוס. במתן גזר-הדין, ציין ביהמ"ש את חומרתה של העבירה, אשר בוצעה בצוותא ותוך שימוש בנשק חם ואת עברו הפלילי של המערער, הכולל שש הרשעות קודמות, רובן ככולן בעבירות רכוש ואלימות, וגזר לו ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הרשעתו של המערער מבוססת על ראיות נסיבתיות. כשבוחנים ראיות אלה המסקנה היא כי בדין הרשיע בית-המשפט את המערער. יתכן ובמקרה אחר, הימצאותם של שטרות כסף בלתי מסומנים החשודים כגנובים בידי פלוני, בתכוף לביצוע עבירה, היתה יכולה להוות לכל היותר חיזוק לחומר הראיות כנגדו, אלא שבמקרה דנן, מדובר על הימצאותם של שטרות מטבע זר, מסוגים שונים ומגוונים, התואמים בצורה מדוייקת את חלקם של השטרות שנשדדו. עוד ניתן לציין, כי חלקם של מטבעות אלו הינם מטבעות שאינם שכיחים ואף חסרי ערך. בנסיבות אלו, יש בהימצאות השטרות בידי המערער גם משום הקמת "החזקה התכופה" כנגדו.
ג. עדותה של הכספרית, אשר זיהתה אותו כמי שביקר בסניף פעמיים, כשבין הביקורים הפריד זמן קצר בלבד, אין די בה כדי להרשיע את המערער בביצוע השוד, אך כשהיא מצטרפת למסקנה דלעיל, יש בה כדי לקשור, מעבר לכל ספק, את המערער לביצוע השוד. אין להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי הדוחה את טענת האליבי של המערער. עדויותיהם של עדי ההגנה הינן כלליות ביותר ואין בהן כדי לשלול את אפשרות השתתפותו של המערער בשוד.
ד. אין גם מקום להתערב בעונש שנגזר. המערער הורשע בביצוע עבירה חמורה ביותר של שוד, אשר בוצעה בצוותא ותוך שימוש בנשק חם. כן עומד לחובת המערער עברו הפלילי בעבירות רכוש ואלימות.

(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד דורית גיטרמן למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 30.3.06).

ע.פ. 4940/05 + 3900/05 - מדינת ישראל נגד חי ארביב ושי עמרם

הרשעה בעבירה של "סיוע" או "מבצע בצוותא". מידת העונש בעבירה של חבלה חמורה ביריות אקדח(מחוזי ת"א - ת.פ. 40036/04 - הערעור בעניינו של שי נתקבל ובעניינו של חי נדחה).

א. באחד הערבים, בסביבות השעה 23.00, עצר חי, שנהג ברכב בנתניה, את נהגו של רכב אחר (להלן: "משה"), וסטר לו. משה סיפר על כך לחברו (להלן: "אבי"), וזה התקשר לחי ונדבר להיפגש עמו. במהלך מפגש זה סטר אבי על לחיו של חי ועזב את המקום בלוויית משה. לאחר חצות, הגיעו המשיבים ואחרים, לביתו של אבי כשחי חמוש באקדח. הם קראו לאבי לצאת אליהם, ומשעשה זאת, הלך חי לקראתו, ותוך ששי
קורא לו "תן לו, תן לו", ירה לעברו של אבי שתי יריות ופצע אותו ברגלו. אבי הובהל לבית חולים, ושוטר שהגיע למקום שמע מפיו את שמותיהם של חי ושי כמי שהיו מעורבים בירי. גירסה דומה ביחס לחי שמעו שני שוטרים אחרים מפי אמו של אבי. במהלך המשפט חזר בו אבי מגירסתו. גם אמו, חזרה בה מזיהויו של חי. ביהמ"ש דחה את הסבריהם של שני העדים לשינוי שחל בגירסתם, והרשיע את חי בעבירות של הובלת נשק וחבלה בכוונה מחמירה. מאידך לא הרשיע את שי בעבירה דומה אלא בסיוע, הואיל ולא ראה בו "מבצע בצוותא". בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש לחי 4 שנות מאסר, מתוכן 33 חודשים לריצוי בפועל, ולשי נגזרו 24 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים בפועל. המדינה מערערת על הרשעתו של שי בעבירה של מסייע בלבד ולא כמבצע בצוותא ועל קולת הענשים. הערעור בעניינו של שי נתקבלה והערעור בעניינו של חי נדחה.
ב. סעיף 29(ב) לחוק העונשין, מגדיר "מבצעים בצוותא" את אלה שהשתתפו בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, ואין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם הם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר. מאידך, הוגדר "מסייע" בסעיף 31 לחוק, כמי שלפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו וכד'. בענייננו, הסיע שי את חי כאשר האקדח שהחזיק חי לא נסתר מעיניו של שי, ולמצער, עומדת כנגדו החזקה הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין, אותה לא סתר. יתירה מכך, כאשר החבורה הגיעה לזירה המריץ שי את שותפו, עובר לירי, במילים "תן לו, תן לו". מכאן שהפגיעה באבי היתה גם מטרתו של שי עצמו. אשר על כן, הרשעתו של שי תהיה כמבצע-בצוותא של העבירה.
ג. אשר למידת העונש - מדובר בעבירות חמורות שאך בנס לא הסתיימו בתוצאה קשה יותר. בגין סכסוך של מה בכך נשלף נשק חם, ובאזור מגורים נורו יריות לעבר אדם. יש לשוב ולהבהיר לכל מי שחוטא בכך כי הוא עלול לשלם את מחירה במאסר ממושך. השינוי בהרשעתו של שי מחייב גם החמרה בעונש שהושת עליו. עם זאת, כערכאת ערעור לא ימוצה עמו הדין וענשו יועמד על 3 שנות מאסר, מתוכן שנתיים בפועל. גם בעונשו של חי התחייבה החמרה, בהשוואה לעונש שנגזר לשי. אולם, משהוחלט שלא למצות את הדין עם שי, עומד עתה הפער בין שני המשיבים על 9 חודשים וזהו איזון הולם.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עוה"ד גיא אבנון לחי, עו"ד מיטל יצחק לשי. 27.3.06).

עע"ם 7062/05 + 4768/05 - גדליהו מרי ואח' נגד הוועדה המחוזית... מחוז הדרום ואח'

*דחייה מחמת שיהוי של בקשה לביטול היתר בנייה, כאשר המבקשים התעלמו במשך שנים מביצוע הבניה ובינתיים נבנו מאות יחידות דיון חנויות ונמסרו לרוכשים(מחוזי ב"ש - עת"מ 358/04 - הערעורים נדחו).

א. המרכז המסחרי גילת בבאר-שבע הנו בית משותף, שהיה מורכב מ- 3 מבנים. בשניים מהמבנים מצויות חנויות שהמערערים נימנים על בעליהן. המבנה השלישי היה בעבר בית קולנוע. בשנת 1994, רכשה המשיבה 3 את המבנה השלישי. ביום 16.11.1994 אישרה הוועדה המקומית תשריט חלוקה, לפיו הבית המשותף פוצל לשתי חלקות (103 - שעליה ניצב בית הקולנוע ו- 102 - עליה ניצבו שני המבנים האחרים). ביום 23.10.1994 אושרה להפקדה תכנית שיזמה המשיבה 3 (להלן: "התכנית"), המתייחסת לחלקה 103. ביום 1.10.95 הוצא היתר על-פי התכנית לבניית בנין בן 12 קומות על חלקה 103, שבו יהיו 220 יחידות למגורים וכן משרדים וחנויות. הבנייה הסתיימה כשנה לאחר הוצאת ההיתר, וביום 29.10.1996 ניתן אישור לאכלוסו. המערערים פנו
לוועדה המקומית ביום 14.7.04 בבקשה לביטול היתר הבנייה והוועדה דחתה את הבקשה. לאחר דחיית עררם ע"י המשיבה, הגישו המערערים עתירה לביהמ"ש המחוזי, בה טענו, בין היתר, כי המשיבה 3 בנתה את הבנין בלא הסכמתם על מקרקעין שיש להם זכויות לגביהם. ביהמ"ש דחה את העתירה בשל שיהוי בהגשתה. הערעור נדחה.
ב. אין ספק כי לאורך השנים היו המערערים מודעים בפועל לשינויים הפיסיים הדרמטיים שהתרחשו במיתחם, אם לא להליכי התכנון שהתבצעו בהקשר לכך. רק ב-2004 יזמו לראשונה פנייה לביטול התכנית, כאשר בינתיים הוקם הבנין, ומאות צדדים שלישיים קשרו את זכויותיהם למבנה זה. צדק בית המשפט המחוזי בהחליטו כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי. טענת שיהוי במשפט הציבורי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי המתמקד בבחינת התנהגות העותרים; שיהוי אובייקטיבי שעניינו שינוי מצב קיים ופגיעה באינטרסים של גורמים אחרים; מידת החומרה בפגיעה בשלטון החוק אם העתירה לא תתברר לגופה. בנסיבות מקרה זה, מתקיימים מרכיבי השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי. על פני הדברים, המערערים גם לא הצביעו על ליקויים חמורים, שורשיים, היורדים למהות הליכי התכנון שנתקיימו במקרה זה, העשויים לפגום פגימה עמוקה בתפיסת שלטון החוק.
ג. עיקר טיעוניהם של המערערים נסב על פגיעה בזכויותיהם הקנייניות ברכוש המשותף במיתחם. בנושא זה עשוי להיות כי פתוח בפניהם ערוץ התביעה הקניינית כנגד משיבה 3 במטרה לקבל את שווה-הערך הכספי לזכויותיהם שנפגעו, אם ובהנחה שיוכיחו זכויות אלה ואת היקף הפגיעה בהן. כמו כן, המערערים לא צרפו להליכים את כל מאות הדיירים המתגוררים כיום בבנין החדש, אשר זכויותיהם עלולות להיפגע.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מרדכי קמינצקי למערערים, עוה"ד דני חורין, חיים טורקל ומוטי בניאן למשיבים. 29.3.06).

ע.פ. 5308/05 - אלכסנדר סקריפניק נגד מדינת ישראל

*דחיית טענה של "הגנה עצמית" כאשר בויכוח עם עובדים זרים ירה הנאשם באחד מהם באקדח שהחזיק ברשיון(מחוזי ת"א - ת.פ. 40402/03 - הערעור נדחה).

א. המערער ואדם אחר (להלן: סמיון) נקלעו לויכוח עם קבוצה של פועלים זרים במזנון בת"א. במהלך הויכוח שלף המערער אקדח שהחזיק ברשיון, וירה באחד הפועלים (להלן: המתלונן). המערער טען כי פעל מתוך הגנה עצמית. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וקבע שבנסיבות המקרה, שליפת האקדח ודריכתו, אשר היוו חלק בלתי נפרד מהירי עצמו, אינן פעולות סבירות ומידתיות לנוכח האיום שעמד בפניו. כיוון שכך הרשיע ביהמ"ש את המערער וגזר לו 6 חדשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה כאמור את טענת המערער, לפיה פעל מתוך הגנה עצמית, או לחילופין, מתוך אמונה סובייקטיבית, כי הוא פועל מתוך הגנה עצמית. הלכה היא, כי בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובפרט בממצאי מהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית. בענייננו, התרשמותו של ביהמ"ש המחוזי מעדויותיהם של שני עדי התביעה המרכזיים לא היתה התרשמות ישירה, שכן בעת הדיון בפניו כבר גורשו השניים מן הארץ. על-כן, אין ביהמ"ש שלערעור מוגבל ביכולתנו להתערב בממצאים אותם קבע ביהמ"ש. עם זאת, גם לאחר בחינה מחודשת של העדויות, אין לסטות מהקביעה כי יש לראות בשליפת האקדח על-ידי המערער התנהגות פסולה, שבגינה לא עומד לו הסייג של הגנה עצמית, שכן המערער, בהתנהגותו, יצר את המצב בשלו נורה המתלונן.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד ניר רהט למערער, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 27.3.06).

בע"מ 10261/05 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה

*דחיית בקשה לביטול הסכמה למסור ילד לאימוץ, כאשר שיקול טובת הילד הוא השיקול המרכזי בדיון בבקשה כזו, ומדובר במצב בו הילד נמצא כבר מספר שנים בידי המשפחה המאמצת(מחוזי ת"א - ע.מ. 1/05 - הבקשה נדחתה).

א. המבקשת הכירה את אבי הקטינה, נשוא הבקשה, והרתה לו. ביום 26.10.2000 נולדה הקטינה. המבקשת פנתה ביום 15.3.01 ללשכת הרווחה ביפו בשל מצוקה כלכלית וקיבלה סיוע מסויים. כעבור זמן מה זומנה ללשכת הרווחה ובתום פגישה עם פקידת הסעד חתמה המבקשת על הסכמה למסור את הקטינה לאימוץ ולגיורה. בספטמבר 2001 נמסרה הקטינה למשפחה למטרת אימוץ ובהמשך אושרו המרת דתה וגיורה. הקטינה שוהה אצל המשפחה עד היום. כשנתיים לאחר מסירת הקטינה כאמור, פנתה המבקשת אל שירותי הרווחה בבקשה לקבל לחזקתה את הקטינה. התנהל הליך בבית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי לא הוכח שהסכמת האם הושגה באמצעים פסולים, או שישנם טעמים מיוחדים כנדרש בדין לחזרה מהסכמתה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המסגרת הנורמטיבית לענייננו היא סעיף 10 לחוק אימוץ ילדים, הקובע כי "לפי בקשת הורה רשאי בית המשפט לפסול הסכמתו שניתנה לפני לידת המאומץ או שהושגה באמצעים פסולים...". השיקול המרכזי - לצד שיקולים נוספים - בהחלטה לעניין בקשת הורה לחזור בו מהסכמה לאימוץ, הוא טובת המאומץ. מעיון בחומר הראיות עולה כי לא הופעלו אמצעים פסולים לשכנוע המבקשת, וכי אין טעמים מיוחדים לחזרה מן האימוץ. אך גם אילו נקבע כי מצוקת האם בשעתו יכלה להיות טעם מיוחד כזה, חופה על הכל וגובר על הכל עקרון טובת הקטינה. תהא זו מכה בלתי נסבלת לילדה אם תנותק עתה ממסגרת בה היא מצוייה קרוב לחמש שנים, ושלדידה ההורים המבקשים לאמצה הם הם אמא ואבא לכל עניין ודבר.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ארקדי פלדמן למבקשת, עו"ד לימור פלד למשיב. 26.3.06).

ע.פ. 10988/05 - חסיין טורשן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סחיטה באיומים ועבירות תעבורה וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8007/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המתלונן, מנהל פיקוח בוועדה לתכנון בניה במגזר הבדואי, נסע ללקיה לצורך פתיחת תיקים על עבירות בניה, ומשסיים עבודתו שב עם שותפו לעבודה לבאר שבע. כאן הבחין בו המערער ודרש ממנו את המצלמה בה צילם את אתר הבנייה שלו וניסה לחטוף אותה. המתלונן נסע מהמקום והנאשם אחריו, חסם את רכבו של המתלונן, והלה נחלץ והתלונן בפני שוטרים שנקלעו למקום. ימים אחדים לאחר מכן נסע המערער ברכב ועצר לפני רכב המתלונן. מרכבו ירדו שני אנשים והזהירו את המתלונן בעקבות תלונתו הקודמת למשטרה. לאחר מכן נסע המערער כששוטרים בעקבותיו, במהירות תוך עבירות תנועה, ונמלט מהשוטרים תוך סיכון השימוש הבטוח בכביש. באשר לאירוע הראשון הואשם המערער בעבירות של סחיטה בכוח וסחיטה באיומים והסתייעות ברכב לביצוע פשע, ובאשר לאירוע השני הואשם בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות שהואשם באישום הראשון. באשר לאישום השני קיבל בית המשפט את גירסתם של השוטרים בדבר זיהוי המערער כמי שנהג ברכב, תוך דחיית טענת אליבי של המערער. בתחום המשפטי, סבר בית המשפט כי אין מקום, בהתרחשות קצרה זו, להרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והרשיע את המערער בעבירות של נהיגה פזיזה או רשלנית בדרך ציבורית,
וכן בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-18 חדשים מאסר בפועל והופעל מאסר על תנאי של שנה כשמחציתה מצטברת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לאישום הראשון - קשה להלום את אי איתורם, ולמצער ניסיון ראוי לאיתורם, של שוטרי הניידת שבהם נתקלו הצדדים לקראת סופו של האירוע שבאישום הראשון. הוא הדין באשר לאי חקירתו ואי העדתו של העד לואיס בונס שותפו לעבודה של המערער שלפי הנטען היה עמו בעת האירוע הראשון. ואולם, אין הדבר מגיע לדרגה של אי בדיקתה של טענת אליבי. אשר לפן המשפטי הקשור בעבירה של סחיטה בכוח, סעיף 427 (א) לחוק העונשין קובע: "המשתמש שלא כדין בכוח כדי להניע אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; ". מהחלופה הראשונה ברי כי גם סחיטה "עקרה" - שלא הביאה לתוצאה המבוקשת - סחיטה שמה. במקרה שלפנינו, ביקש המערער לחייב את המתלונן למסור לו את המצלמה ("לעשות מעשה"), ולצורך כך עשה שימוש בכוח שלא כדין. בעשותו זאת ביקש המערער לסכל את עבודת המתלונן, ולפיכך מתקיימת גם החלופה "להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו".
ג. אשר לאישום השני - לשיטת המערער הרשעתו בעבירה של "מעשי פזיזות ורשלנות" בדרך ציבורית לוקה בכך שלא הוכח כי המדובר ב"דרך ציבורית", וכן הוא טוען שלא היה מקום להרשיעו בעבירה שלא הואשם בה. בית המשפט העדיף הרשעה בעבירה קלה לפי סעיף זה, על פני הרשעה בסעיף של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה שעונשו עשרים שנה. השופט נדרש גם לשאלת הדרך הציבורית. זו מוגדרת בחוק העונשין כ"כביש, שוק, ככר, רחוב, גשר וכל דרך שעוברים בה הרבים כדין". בית המשפט ציין עובדתית כי שביל העפר הוא "דרך ציבורית", בשמשו את אנשי שבט אל-אטרש, ואינו דרך פרטית. אין מקום להתערבות אף בקביעה בנושא זה. אשר לגזר הדין, דומה כי בית המשפט קמא איזן נכונה את שהיה על הפרק לפניו, ואין להתערב בגזר הדין.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אורי דייגי למערער, עו"ד דניאלה ביניש למשיבה. 30.3.06).

בש"פ 2299/06 - מדינת ישראל נגד ארתור בסטיקאר ואילן זוארץ

*דחיית בקשה להארכה רביעית של מעצר מעבר ל-9 חדשים, בהתחשב בהתארכות המשפט וחלקו המועט של הנאשם בעבירה של שוד ורצח שבוצעה ע"י מספר שותפים(בקשה רביעית להארכת מעצרו של המשיב 2 מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. המשיב 1 (להלן: ארתור) ואשתו (להלן: רחל) יחד עם בנם (להלן: משה) ושניים נוספים (להלן: שאול וימין) קשרו קשר לשדוד את דירתם של בני זוג שהיו חבריהם של ארתור ורחל מזה עשרים שנה (להלן: בנימין ושרה). עובר ליום האירוע נפגשו הנאשמים בפרשה. המשיב היה עדיין מחוץ לתמונה במועד זה. לשם הוצאתה לפועל של התוכנית החליטו כי ארתור יוציא את בנימין מהדירה באמתלה כלשהי וברגע שימצא הלה הרחק מהדירה, יגיעו משה, שאול וימין לדירתם של בנימין ורחל, יזדהו כשליחים מטעם חברת "עמידר", יכנסו לדירה, יכפתו את שרה ויבצעו את השוד. ביום האירוע, נפגשו שאול, משה וימין עם המשיב, והציעו לו להצטרף אליהם. המשיב הסכים. התכנית בוצעה כמתוכנן וכאשר שרה פתחה את דלת דירתה, נכנסו שאול וימין, סתמו את פיה, כיסו את עיניה, הפילו אותה, התיישבו עליה והצמידו אותה בכוח לרצפה. או אז נכנסו משה והמשיב אל הדירה והחלו מחפשים את הרכוש הנמצא בבית. שרה מצאה את מותה באירוע כתוצאה מחנק. נגד השישה הוגש כתב אישום במסגרתו יוחסו למשיב עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בחבורה ורצח במזיד. לבקשת המדינה, נעצרו השישה עד תום ההליכים. במהלך תשעת החודשים שחלפו מאז נעצרו הנאשמים לא התקיימו
בתיק ישיבות. בתום 9 חדשים הוארך המעצר מפעם לפעם ועתה מתבקשת הארכת המעצר הרביעית של המשיב. הבקשה נדחתה.
ב. בחלוף הזמן זזה נקודת האיזון בין חירות הנאשם וביטחון הציבור. לכאורה אין חלקו של המשיב בפרשה כחלקם של האחרים וביחס ישר לכך, אף מסוכנותו. המשיב חבר ליתר הנאשמים בפרשה אך שעות ספורות לפני האירוע. עיקר החומרה המיוחסת למעשיהם של הנאשמים בפרשה נוגעת לאלימות שהופעלה כלפי המנוחה. המשיב לא לקח חלק באלימות שהופעלה. חלקו של המשיב באירוע, התארכות ההליכים כנגדו - זו שהיתה וזו הצפויה, וכן משך הזמן שחלף מאז נעצר לראשונה, אינם מצדיקים עוד את המשך מעצרו ויש לשחררו בערבות.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד עמית אופק למבקשת, עוה"ד שי ולשטיין וגד זילברשלג למשיבים. 27.3.06).

ע.פ. 7154/04 - ואח' - פלוני ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעות בעבירות של נסיון רצח ונשיאת נשק והחמרה בענשים(ערעורים על ההרשעה וחומרת עונש וערעור שכנגד על קולת העונש - הערעורים נדחו והערעור שכנגד נתקבל).

א. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי, יזם איגור סיאנוב (להלן: איגור) תוכנית להתנקש בחייו של שמעון מלכה (להלן: שמעון), עבריין ששוחרר זמן קצר לפני כן מהכלא. לשם ביצוע הרצח, פנה איגור לפלוני (להלן: פלוני), שהיה עובד של איגור ואובחן כחולה סכיזופרניה פרנואידית, והציע לו לרצוח את שמעון תמורת 7,500 דולר. הוא צייד אותו באקדח טעון, והלה ניסה לבצע את זממו ולא הצליח. פלוני התקשר לחברו מקסים קוראצ'י (להלן: מקסים) ושיתף אותו בתכנית הרצח. פלוני ומקסים הגיעו למשרדו של שמעון, מקסים פנה לשמעון, אותו הכיר משהייה משותפת בכלא, והם לחצו ידיים. פלוני שלף אז את האקדח כדי לירות בשמעון, אך שמעון זינק על פלוני והשתלט עליו. פלוני הורשע על יסוד הודאתו ונדון ל-7 שנות מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר על תנאי. פלוני נקרא להעיד במשפטם של איגור ומקסים אך בעדותו התכחש להודאותיו המפלילות במשטרה והוכרז כעד עוין. איגור הורשע בנסיון לרצח ובנשיאת נשק שלא כדין, מקסים הורשע בסיוע לנסיון לרצח. איגור נדון לתשע שנות מאסר לריצוי בפועל וכן לשנתיים מאסר על תנאי; מקסים נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. המדינה מערערת על קולת העונשים שהוטלו על איגור ומקסים; פלוני ערער לעניין חומרת העונש. איגור ומקסים מערערים על הרשעתם ולחילופין על חומרת העונש. הערעורים נדחו וערעור המדינה על קולת העונשים נתקבל.
ב. הרשעתם של איגור ומקסים מבוססות בעיקר על הודעות פלוני, במשטרה, שנתקבלו כראיות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. לאמרות אלה יש ראיות תומכות ומחזקות, באופן שבסופו של יום לא נותר ספק בנכונות סיפורו של פלוני. אין יסוד להתערב, בנסיבות העניין, בכך שביהמ"ש בחר לסמוך על ההודעות המפלילות.
ג. אשר לערעורים על מידת העונש - העונש שהוטל על פלוני הולם את חומרת המעשה. מאידך, העונשים שהוטלו על איגור ועל מקסים קלים יתר על המידה. רק משום שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונשו של איגור על 14 שנות מאסר, מהן 11 שנים לריצוי בפועל, ועונשו של מקסים יועמד על 5 שנות מאסר, מהן 4 בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד ראובן המבורגר, דוד הלוי, ודים שוב, שמעון פרנקו למערערים, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 9.3.06).

בג"צ 1733/04 - עבד אלרחים אבו מוך נגד ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, מחוז חיפה ואח'

*האצלת סמכויות של שר הפנים לפי חוק התכנון והבניה לצורך אישור תכניות מתאר(העתירה נדחתה).

א. לוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון הוגשה תב"ע חדשה (להלן: התכנית) בתחום היישוב באקה אל גרבייה. לפי התכנית הקודמת היתה אמורה להיות דרך ללא מוצא המפרידה בין חלקת העותר לחלקתו של משיב 10 ובסופה תוכננה רחבת סיבוב. במסגרת התכנית החדשה בוטלה רחבת הסיבוב. לאחר שפרטי התכנית הובאו לידיעת לשכת התכנון המחוזית, נתקבלה הודעת הממונה על המחוז (להלן - הממונה) כי התכנית טעונה אישורו, מכוח הסמכות שהואצלה לו על-ידי שר הפנים, לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה. ביום 20.1.2002, אישרה הוועדה המקומית את התכנית, בכפוף לאישור שר הפנים. רונן סגל (משיב 7) סגן ראש צוות בלשכת התכנון המחוזית, הודיע לוועדה כי הדרך הנדונה צריכה להסתיים ברחבת סיבוב. הוועדה המקומית אישרה את התכנית בלא שקיבלה את אישור שר הפנים. ועדת הערר המחוזית ביטלה את החלטת הוועדה המקומית. בקשתו של העותר היא לקבוע שאצילת סמכותו של שר הפנים לממונים על המחוזות בטלה. לטענתו, תכנית מתאר מקומית כמוה כתקנה בת פועל תחיקתי, ומשכך, אין שר הפנים מוסמך לאצול את הסמכות לאישורה לאדם אחר. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 269 לחוק התכנון והבניה קובע: "שר הפנים רשאי לאצול לאחר מסמכויותיו לפי חוק זה, למעט הסמכות להתקין תקנות בנות פועל תחיקתי...". השאלה אם תכנית מתאר עונה להגדרה של תקנה בת-פועל תחיקתי ניתן להשאירה בצריך עיון, שכן גם בהנחה, שתכנית מתאר הנה תקנה בת-פועל תחיקתי, הרי הסמכות שניתנה בידי שר הפנים אינה סמכות התקנת תכניות מתאר, כי אם סמכות בקרה ופיקוח על התקנתן של תכניות מתאר. טענתו הבאה של העותר היא כי גם אם היה שר הפנים מוסמך לאצול את סמכותו לממונה, הרי שהממונה לא יכול היה לאוצלה לסגל. טענה זו אין בה ממש. הממונה לא אצל את סמכותו לסגל, כי אם נעזר בסגל לצורך הפעלת הסמכויות שהואצלו לו. גם טענתו של העותר כי לא הוענקה לו זכות טיעון כנדרש, דינה להידחות. העותר בא בדברים עם סגל בחליפת מכתבים, שיחות טלפוניות, ואף נפגש עמו פעמיים באופן אישי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יצחק גלזנר לעותר, עוה"ד אורית קורן ורסמי דקה למשיבים. 16.3.06).

עע"ם 8481/04 - חברת חלקה... ואח' נגד הוועדה מקומית לתכנון ובניה פתח תקוה ואח'

*חיובה של רשות מקומית להגיש תביעה פלילית בגין בנייה בלתי חוקית. *הזיקה בין דיני רישוי עסקים לבין דיני תכנון ובנייה והחובה למנוע מתן רשיון עסק במבנה הבנוי בניגוד לדיני התכנון והבנייה(מחוזי ת"א - עת"מ 2008/04 - הערעור נתקבל).
א. המערערים מחזיקים ב-2/3 מזכויות הבעלות במבנה בפתח תקווה. מבנה זה הוקם בשנת 1967, והוא מיועד, לפי תוכנית המתאר החלה עליו, לתעשייה בלבד. היתר בנייה משנת 1967 מאפשר לעשות במבנה שימוש לצורך אולמי מלאכה. יתרת זכויות הבעלות במבנה נחלקות בין מספר בעלים אחרים ובהם המשיב 4 (להלן: בהרב), המחזיק בחלקות משנה אותן השכיר למשיב 5 (להלן: היקרי). היקרי מפעיל במקום "פאב" (להלן: העסק), הפועל כיום על פי רשיון לניהול עסק מיום 31.3.04, המתייחס לניהול מסעדה. העסק פועל במתכונת דומה לזו הנוכחית משנות השמונים. בצמוד לעסק נבנתה תוספת שלא על פי היתר כדין (להלן: תוספת הבניה). תוספת זו נבנתה ככל הנראה לפני שנים רבות. בגין תוספת הבניה נרשם ביום 6.1.02 דו"ח עבירה
על ידי גורמי הפיקוח העירוניים. ביום 16.4.02 הורה התובע העירוני על ביטול הדו"ח. בדצמבר 2003 פנו המערערים אל המשיבה 6 (להלן: הוועדה המחוזית), וזו פנתה אל הוועדה המקומית בדרישה להגיש כתב אישום בגין שימוש חורג במבנה. משלא נעשה כן, הגישו המערערים עתירה לביהמ"ש קמא. טענתם היתה כי העסק מתנהל באורח לא חוקי הן במישור דיני התכנון והבניה והן במישור דיני רישוי העסקים, ועל הוועדה המקומית ועיריית פתח-תקווה לאכוף את החוק. בית המשפט קמא בחן את הוראות ההנחיה של היועץ המשפטי לממשלה שלפיה "ניתן ליתן רשיון עסק לעסק שאינו עומד בדיני התכנון והבניה בהתקיים אחד מאלה: בעסק חריגות בנייה קלות (זוטי דברים) שהתובע... [ו]קבע כי אין מקום לנהל בגינן הליך לפי חוק התכנון והבניה... או - העסק נמצא במבנה ישן, אשר לא נמצא לו היתר בניה...". ביהמ"ש קבע כי מדובר בהנחייה סבירה והוסיף כי לא מצא פגם, לא של אי חוקיות ולא של חוסר סבירות במדיניות הננקטת בידי עיריית פתח תקווה ומוסד התכנון המקומי כלפי העסק. הערעור נתקבל.
ב. הזיקה בין דיני רישוי העסקים לבין דיני התכנון והבניה מעוגנת בסעיף 1(א)(6) לחוק רישוי עסקים. הכלל הוא כי בין המטרות שרשיון העסק נועד להבטיח נכללת גם המטרה של קיום דיני התכנון והבניה. הפרתם של דינים אלה עשויה לשמש טעם מספיק למנוע מעסק את קבלת רשיון העסק. ככלל, החלטה ליתן רשיון עסק לעסק שאינו עומד בדיני התכנון והבניה, תהיה החלטה בלתי סבירה. המושג "חריגות בניה קלות" בהנחיית היועהמ"ש הנ"ל אינו מוגדר בהנחיה. הפרשנות הראויה של ההנחיה הינה פרשנות מצמצמת, למקרים חריגים בלבד. אלמלא היתה ההנחייה האמורה ניתנת לפירוש מצמצם, דינה היה ככל הנראה להתבטל. על רקע פרשנות מצמצמת זו, אין לקבל את מסקנתו של בית המשפט קמא כי מתן רשיון העסק עומד באמות המידה הקבועות בהוראת הנחיה. בראש ובראשונה, אין מתקיים התנאי המחייב כי העסק יימצא ב"מבנה ישן אשר לא נמצא לו היתר בניה". העסק פועל במבנה בעל היתר בניה משנת 67'. היתר זה אינו מאפשר את ביצוע תוספת הבניה החורגת ואת השימוש שעושה העסק בבנין. אשר לתנאי השני המורה כי תובע של הרשות המקומית קבע כי לא ניתן - או שאין כל כוונה - לנהל הליך לפי חוק התכנון והבניה בגין העדר ההיתר - ההחלטה שלא לנהל הליכים נגד העסק, חרף השימוש החורג שנעשה בבנין, הינה החלטה בלתי סבירה, אשר אינה יכולה להוות בסיס למתן רשיון עסק על פי ההנחיה.

(בפני השופטים: בייניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד פיני זינגר למערערים, עוה"ד רונית אלפר, מרים ורשבסקי וערן אטינגר למשיבים. 9.3.06).

ע.א. 6732/97 - נעימה אבו אלעש נגד מדינת ישראל

*דחיית תביעה לפיצויים של תושבת מחנה פליטים ג'באלייה שנפגעה מכדורי גומי שנורו במהלך מהומות והפרעות סדר, למרות שהנפגעת היתה עוברת אורח תמימה. *העברת נטל ההוכחה מכח סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין. *אימתי ניתן לתבוע פיצוי בגין "נזק ראייתי"(מחוזי י-ם - ת.א. 1377/96 - העתירה נדחתה).
א. במחנה הפליטים ג'באליה התפתחו מהומות והפרות סדר במהלכן נזרקו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר סיורים של צה"ל ושל משמר הגבול. בין האמצעים שעמדו לרשות החיילים לשם פיזור ההתפרעויות היה גם נשק מסוג ררנ"ג (רובה רימונים נגד מפגינים), היורה "מטען" שיש בו כחמש-עשרה כדוריות ברזל עטופות גומי, המתפזרות לכל עבר. המערערת ערכה את קניותיה בשוק, המרוחק כ-70 מטרים ממקום האירוע והיא נפגעה מהירי. המערערת הגישה תביעת פיצויים נגד המשיבה. בפסק דינו קבע בימ"ש קמא כי המערערת היתה עוברת-אורח תמימה ולא השתתפה בהפרות הסדר או בתקיפת כוחות הביטחון. עם זאת, דחה את תביעתה בקבעו כי אין בנסיבות פגיעתה כדי להצביע על רשלנות מצד כוחות הביטחון. הערעור נדחה.
ב. הנחת המוצא היא כי פעילותם של החיילים בתנאי חירום היא כשלעצמה אינה שוללת את האפשרות כי המשיבה תחוב ברשלנות בגין פעילות זו. אולם, סבירותה של פעילות כוחות הביטחון נבחנת לאור מכלול הנסיבות שבהן בוצעה. מקום שבו כוחות הביטחון נקלעים למצב חירום ונדרשים לפעילות מבצעית של דיכוי הפרות סדר והתפרעויות אלימות בתנאי לחץ ומתוך צורך דחוף לקבל החלטה מהירה, שלא ניתן להתכונן אליה מראש, כי אז יש לבחון את סבירות פעולתם במסגרת תנאים מיוחדים אלה ובהתחשב בכך שכתוצאה מאותם תנאים נמנע מהם לשקול ולבחון את כל החלופות האפשריות. במקרה שבפנינו קבע בימ"ש קמא כי השימוש בררנ"ג היה סביר ואין לומר כי שגה בקביעתו זו.
ג. המערערת טוענת כי שגה בימ"ש קמא בכך שלא העביר את נטל ההוכחה אל שכם המשיבה, על מנת שתראה כי לא התרשלה. המערערת נסמכת לעניין זה על הכללים הראייתיים הקבועים בסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין, אך גם בהם אין כדי להועיל לה. הכלל שבסעיף 38 הנוגע ל"דברים מסוכנים" אינו חל מקום שבו החפץ הזיק בעת שהיה בשליטתו המיידית של בעליו, כפי שאירע במקרה שלפנינו. כמו כן, אין להחיל כלל זה מקום שבו קיימת תאימות בין השימוש בדבר מסוכן ובין נסיבות מסוכנות אשר להן נועד הדבר המסוכן מעצם טיבו ליתן מענה. אשר לתחולתו של סעיף 41 - העובדה שהמערערת הציגה גירסה הנוגעת לנסיבותיו הכלליות של האירוע - מיקומה באותה עת ומעשיה - היא לבדה אין בה אמנם כדי לחסום את תחולת הכלל. יחד עם זאת, משלא הוכיחה המערערת כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם התרשלותה של המשיבה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה, אין תחולה לכלל האמור. העובדה שעוברת-אורח נפגעת מפעילותם של כוחות הביטחון, אינה מקימה חזקה בדבר התרשלותם.
ד. אשר לטענת המערערת כי המשיבה גרמה לה נזק ראייתי משום שלא חקרה די ולא אספה את כל החומר הרלוונטי לאירוע - הדוקטרינה בעניין נזק ראייתי יסודה בחזקה העובדתית המניחה כי אלמלא הנזק הראייתי, עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגירסת התובע בסוגיה שבמחלוקת. במקרה שלפנינו פנתה המערערת כחודשיים לאחר האירוע אל המשיבה בבקשה כי תפתח בחקירה ובעקבות פנייתה החלה המשיבה לאסוף נתונים באשר לנסיבות המקרה, אולם הבדיקה לא נשלמה עקב קשיים אובייקטיביים. עניין לנו באירוע אחד מיני רבים שהתרחשו בתקופת האינתיפאדה ועל כן, התיעוד והעדות שהוצגו על ידי המשיבה הינן בגדר הסביר בנסיבות אלה.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד עמוס גבעון למערערת, עו"ד טלי מרקוס למשיבה. 15.3.06).

רע"א 10723/05 - אי.אי.סי.איי אינטרנשיונל בע"מ נגד אבי גבאי ואח'

*מינוי בורר ע"י ביהמ"ש על יסוד סעיף בוררות בהסכם מכר מקרקעין (הבקשה נדחתה).

בין המבקשת לבין המשיבים נחתם ביום 15.11.01 הסכם לרכישת זכויות במגרש ולבניית בית מגורים עליו (להלן - "הסכם המכר"). כן נחתם באותו יום ביניהם ובין המשיבה הפורמלית (להלן - "החברה הקבלנית") הסכם לביצוע עבודות הבניה (להלן - "הסכם הבנייה"). לאחר סיום הבנייה וכניסתם לביתם החדש, מצאו המשיבים ליקויי בנייה שונים במבנה. לאחר הליכים שונים פנה ב"כ המשיבים למבקשת והודיע על דרישתו למינוי בורר על פי סעיף 27 להסכם הבנייה. המבקשת לא הגיבה והמשיבים פנו לבית המשפט כדי שימנה בורר. המבקשת טענה כי אין לקיים בוררות מקום שהחברה הקבלנית אינה צד להליך בשל הקפאת הליכים נגדה, וכן טענה כי קבלני המישנה הנושאים באחריות ישירה לליקויי הבנייה אינם שותפים להסכם הבוררות,
ולכן פסק-הבורר ממילא לא יחייבם. בית המשפט התייחס לסוגיית הסמכות למנות בורר על פי סעיף 8 לחוק הבוררות, והגיע למסקנה כי אין עילה להימנע מקיומה של הבוררות בנסיבות מקרה זה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סמכות מינוי בורר על פי סעיף 8 לחוק הבוררות הינה סמכות שבשיקול דעת. שיקוליו של בית המשפט בדונו בשאלה האם יש להימנע ממינוי בורר, דומים לשיקוליו בשאלה אם יש להורות על עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, כאשר בשני המקרים, יש לבחון האם מתקיימות נסיבות כבדות משקל המצדיקות סטייה מהעקרון המורה כי יש לכבד את הסכם הבוררות. אכן, האפשרות כי הליך הבוררות לא ימצה את בירור המחלוקת בין הצדדים, ויידרשו דיונים נוספים בערכאות שיפוט רגילות, עשוי לשמש, במקרים מתאימים, עילה שלא לקיים את הליך הבוררות. בענייננו, הצדדים להסדר הבוררות הניחו כי קיום הבוררות אינו מותנה במעורבות הכרחית של החברה הקבלנית, ובהשתתפות קבלני המישנה במקצועות השונים. האחריות של החברה הקבלנית ושל קבלני המישנה נוגעת בעיקרה למערכת היחסים המשפטית בינם לבין המבקשת, והיא תוכל להתברר, במידת הצורך, בנפרד ובלא זיקה הכרחית לבוררות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גיל רון ויניב מטלס למבקשת, עו"ד רוני חרמון למשיבים. 30.3.06).

ע.א. 884/04 - עזבון המנוח אברהים סאבא בחוס ועוד 9 אח' נגד רשות הפיתוח ואח'

*הגדרת "נפקד" ו"נכס נפקד" לצורך חוק נכסי נפקדים (הערעור נדחה).

סאבא בחוס ז"ל (להלן: המנוח) היה הבעלים של 2/3 מחלקת מקרקעין. בשנת 1948 לערך עזב המנוח את ישראל ועבר להתגורר בלבנון, שם גר עד לפטירתו בשנת 1957. המערערים 10-2 (להלן: המערערים) הינם יורשיו של המנוח. ביום 11.4.1953 נמכרו המקרקעין על-ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: המשיב) לרשות הפיתוח (להלן: המשיבה) ונרשמו על-שמה. ביום 18.4.1962 הוציא המשיב למערערים תעודת שחרור בהתאם לסעיף 28(א) לחוק נכסי נפקדים, (להלן: החוק). לטענת המערערים הם גילו בשנת 1998 כי המקרקעין נרשמו בבעלות המשיבה, ועל כן פנו לביהמ"ש המחוזי בתביעה שיצהיר כי הם הבעלים של המקרקעין. ביהמ"ש דחה את התביעה וקבע כי על המנוח חלה הגדרת "נפקד", וכי המקרקעין הינם "נכס נפקד". באשר לטענה כי האפוטרופוס שיחרר את זכויותיהם במקרקעין של חלק מהיורשים, קבע ביהמ"ש כי גם אם נהג כך עם חלק מהבעלים, לא ניתן לומר כי עליו לנהוג באותה צורה עם המערערים. הערעור נדחה.
הצדדים אינם חולקים כי המנוח עזב את הארץ ללבנון בשנת 1948 ובכך מתקיימים בו תנאי הגדרה כנפקד. צודקים המשיבים כי כל טענה המיועדת לסתור את ההנחה כי המנוח היה נפקד נטל הוכחתה על המערערים, והאחרונים לא עמדו בנטל זה. באשר לטענת המערערים לפיה המנוח לא שהה באופן רצוף מחוץ לישראל, גם כאן צודקים המשיבים כי החוק אינו דורש רציפות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. עו"ד ז. כמאל למערערים, עו"ד ר. גורדין למשיבים. 9.3.06).

רע"א 9802/05 + 9801/05 - עזבון המנוח עזרא הראל ז"ל ואח' נגד לאומי פיא... בע"מ ואח'

*דחיית בקשות למחיקת תביעה על הסף (הבקשות נדחו).

המשיבה (להלן: "הנושה") הינה מנהלת קרנות נאמנות. המשיבה 2, תעשיית רוגוזין בע"מ בפירוק, (להלן: "החברה"), פרסמה תשקיף אשר במסגרתו
הציעה לציבור לרכוש אגרות חוב והתחייבה לפרוע את אגרות החוב בארבעה תשלומים. במועד התשלום הראשון לא עמדה החברה בהתחייבותה והוגשה בקשה לפירוק החברה ומונה לה מפרק. הנושה הגישה תביעה נגד החברה ונגד המבקשים, בעלי המניות בחברה. הרשם דחה את בקשות המבקשים למחוק את התביעה על הסף. הוא נימק את החלטתו בכך שעל פי התשתית הראייתית הלכאורית, ביחד עם המתווה הנורמטיבי הקיים, "קיימת לכאורה אחריות של המבקשים". המבקשים הגישו ערעורים על ההחלטה וביהמ"ש המחוזי קבע כי מיישום סעיפי החוק אליהם הפנתה הנושה, ואף לאור בחינת הסוגיה באספקלריה של דיני הנזיקין, לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה על פניו. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
עילות התביעה של הנושה הן עילות תביעה עצמאיות כלפי כל אחד מן המבקשים. הערכאות דלמטה קבעו כי למבקשים אחריות לכאורית גם מכח סעיף 52יא לחוק ניירות ערך לנזקי הנושה המחזיקה באגרות חוב של החברה שלא נפרעו מחמת קריסתה של החברה. הנושה תבעה אף בעילות אחרות שאף לגביהן לא ניתן לומר שעל פניו אין בהן ממש. בנוסף, הבקשות לסילוק על הסף הוגשו למעלה משנה ומחצה לאחר הגשת התביעה ואחרי שהמבקשים הגישו כתבי הגנה. כבר מטעם זה לא היה מקום לדון בבקשות אלה לגופו של עניין.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד מיכאל שפיגלמן, מורן פרייס ורענן קליר למבקשים. 26.2.06).

דנג"צ 10739/05 - שר הבטחון נגד עדאלה... לזכויות המיעוט הערבי בישראל

*ביטול נוהל "אזהרה מוקדמת" ("נוהל שכן") שמשמעותו הסתייעות בתושבים פלשתיניים בעת מעצר מבוקשים (העתירה לדיון נוסף נדחתה).

בבג"צ 3799/02 [סביר סו 301] ניתן צו מוחלט המצהיר כי נוהל "אזהרה מוקדמת" (הידוע גם כ"נוהל שכן"), שמשמעותו הסתייעות בתושבים פלסטיניים מקומיים בעת מעצר מבוקשים, נוגד את כללי המשפט הבינלאומי. ביהמ"ש העליון פסק כי המשפט הבינלאומי מתיר לצבא לעצור מבוקש המסכן את הביטחון; הצבא רשאי - לעיתים אף חייב - ליתן למבוקש אזהרה מוקדמת. מנגד, כך נפסק, אין הצבא רשאי להשתמש בתושבים מקומיים כ"מגן אנושי" גם שעה שאותו תושב מסכים לכך. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
הליך הדיון הנוסף הינו הליך נדיר וחריג. שיקול הדעת בהחלטה על קיום דיון נוסף רחב הוא, והוא מחייב בחינה האם לאור מכלול נסיבותיו של המקרה ומאפייניו, הוא "משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, בהם יקוים דיון נוסף". המקרה שבפנינו אינו כזה. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה אחת משותפת, אם כי כל אחד משופטי ההרכב עמד על דגשיו-שלו ועל הטעמים שהכריעו מבחינתו שלו את הכף לטובת מתן צו מוחלט. בהפעלת הביקורת השיפוטית על נוהל האזהרה המוקדמת שגיבשו העותרים, החיל ביהמ"ש עקרונות מן המשפט הבינלאומי ומן המשפט המנהלי-חוקתי, ומסקנתו נשענה על הצטברות מסה קריטית של שיקולים השוללים את הנוהל, והגוברים על השיקולים התומכים בו.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שי ניצן למבקש, עו"ד מרואן דלאל למשיב. 27.2.06).

בש"פ 103/06 - דוד דבראשוילי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות על סחר בסמים והחזקת סמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של סחר בסמים והחזקת סמים, ועם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים. עיקר הדיון נסוב על קיומן של ראיות לכאורה. בימ"ש השלום קבע,
כי בנוגע לעבירת הסחר מתקיימות ראיות לכאורה המצדיקות מעצר. הראיות עליהן הצביע ביהמ"ש הן, בין היתר, גירסתו של העד שטרית, אשר מחזקות את הנאמר על ידי השוטרים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה.
מעצרו של העורר מבוסס היטב בראיות לכאורה שהציגה התביעה גם בלא אמרותיו של שיטרית במשטרה. משכך, אין צורך להתייחס לשאלת מעמדן הראייתי של אימרות שיטרית בתנאים הקיימים, בהם אין הוא כלול בין עדי התביעה, ואין הסתברות גבוהה כי יעיד בסופו של דבר במשפט. עם זאת יצויין כי הקו המסתמן בפסיקה אינו מתיישב, לכאורה, עם עמדת המדינה על פיה ניתן לעשות שימוש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים באמרות נחקר אשר אינו כלול ברשימת עדי התביעה, כך שספק גדול אם הודעותיו במשטרה בסופו של דבר תובאנה בפני ביהמ"ש.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אהוד בן יהודה לעורר, עו"ד אביה גליקסברג למשיבה. 14.3.06).

רע"ב 426/06 - נאסר חווא נגד שירות בתי הסוהר

*הפקעת "עבודות שירות" ע"י נציב בתי הסהר, עקב מעצר הנאשם בחשד לביצוע עבירה פלילית נוספת (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירת גניבה, ונגזרו עליו 5 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. מועד תחילת העבודות נקבע ליום 16.8.05. ביום 25.8.05, אירעה התפרעות המונית בעכו העתיקה. המבקש נעצר בחשד להשתתפות בתגרה, החזקת סכין באורך של 45 ס"מ, ופציעה בנסיבות מחמירות. נציב בתי הסוהר החליט להפעיל את סמכותו מכח סעיף 51ט(א) לחוק העונשין ולהפקיע את עבודות השירות. המבקש פנה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בחיפה בעתירה נגד החלטת המשיב, בטענה כי הפקעת עבודות השירות בטרם הורשע בעבירה הנוספת הינה שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לצורך הפקעת העבודות בשל חקירה פלילית שנפתחה, הנציב אינו נדרש להמתין להרשעת העובד בדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטלת מאסר בעבודות שירות נתפסת בדין כפריבילגיה המוענקת לנאשם. פריבילגיה זוניתנת לביטול בכל שלב, מקום שהנאשם אינו עומד בציפיות המתחייבות ממנו לצורך מימושה. סעיף 51ט, הסדיר את אופן הפעלת סמכותו המינהלית של הנציב להפקיע את עבודות השירות בהתקיים אחת העילות הסטטוטוריות לכך. בין העילות מצויה גם עילה של פתיחת חקירה נגד העובד בחשד שעבר עבירה. דיותן של הראיות המינהליות לצורך הפקעת העבודות אינה מושפעת במישרין מגורלה של ההכרעה השיפוטית העתידית באישומים כנגד המבקש בעבירות הנוספות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד האני ברבארה למבקש, עו"ד ד. מארקס למשיב. 12.3.06).

בר"ם 1454/06 + 11701/05 - יורם רטושניק; בת שבע שרמן וגדעון פלט; נגד רשם האגודות השיתופיות וקו-אופ הרבוע הכחול... בע"מ

*הפקדת ערבון בבקשת רשות ערעור היא בעת הגשת הבקשה ולא לאחר מתן ההחלטה בבקשה (הבקשות נדחו).

בשני תיקים של בקשת רשות ערעור, נקבעה חובת הפקדת ערבון בסך 15,000 - בכל תיק. ב"כ המבקשים פנה בבקשה לדחיית הפקדת העירבון עד למתן ההחלטה בבקשת רשות הערעור. טעם הבקשה הוא כי קיימת אפשרות כי בקשת רשות הערעור תידחה על הסף והערעור כלל לא ידון. הבקשות נדחו.
אין טענה כי ההסדר לעניין העירבון שצריך לחול בבקשות רשות ערעור בעניינים מנהליים צריך שיהא שונה מזה החל על הליכים אזרחיים רגילים על פי התקנות. תקנה 404(א) לתקנות מורה כי "עם הגשת בקשה לרשות ערעור, יפקיד המבקש ערבון או יתן ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב בבקשה ובערעור...". אין לקבל את עמדת המבקשים לפיה יש לדחות את הפקדת הערבון לשלב מאוחר יותר בו יתברר כי ההליך לא נדחה על הסף, ידון לגופו, ואולי אף תינתן רשות ערעור.

(בפני: הרשם מרזל. 5.3.06).

בג"צ 1546/06 - זוהיר עאוני גזאוי נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*מעצר מינהלי בעבירות בטחוניות (העתירה נדחתה).

העותר נעצר מעצר מינהלי בצו מפקד צבאי בדצמבר 2003, ומעצר זה מתחדש והולך מאז. המשיב מייחס לעותר ייצור מטענים בעבור החמאס עובר למעצרו. העותר נחקר לראשונה ביוני 2005, שמונה עשר חודש לאחר מעצרו, וטוען כי אילו היה ממש כטענת המשיב, לא היה ממתין זמן רב כל כך לחקירה. נטען, כי משלא נתקבל חומר חדש נגדו, חלוף הזמן מקהה את היכולת לומר כי לעת הזאת ביצע פעולות עויינות. יצוין כי העצור היה אסור בעבר במשך שנים ארוכות. ביום 8.2.06 דן שופט ביהמ"ש הצבאי לערעורים ביו"ש בערעור העותר, והותיר על כנה את החלטת השופט קמא. העתירה נדחתה.
בדיון בביהמ"ש הצבאי, בתשובה להערת הסניגורית כי העותר לא נחקר, אמר התובע "העצור לא נחקר מאחר ואין חומר גלוי שניתן להטיח בפניו". על כך כתבה השופטת המשפטאית "... השתכנעתי כי בנסיבות הענין לא ניתן לחקור את המשיב... מבלי שייחשפו שיטות פעולה ומקורות מידע של גורמי הביטחון". ברם, בגדרים בסיסיים של כבוד האדם - יש חובה לחקור אדם סמוך לאחר מעצרו, תוך שמציגים בפניו אותו מידע שניתן להציג בפניו ושאינו חומר חסוי שהצגתו נמנעת. לגופם של דברים, מתוך עיון בחומר החסוי עולה כי אין מקום להתערב בדבר המעצר המינהלי כפי שאושר בבתי המשפט הצבאיים.

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אנדרה רוזנטל לעותר, עו"ד מיכל צוק למשיב. 6.3.06).

בש"פ 1811/06 - מדינת ישראל נגד עמיר מולנר

*שחרור בערובה בתנאי מעצר בית ושלשה מאבטחים ששכרם ישולם ע"י הנאשם (הערר נדחה).

המשיב עומד לדין בביהמ"ש המחוזי בנצרת, באשמות של עבירות בנשק ועבירות נוספות. עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי לא נענה לבקשה והורה על שחרורו של המשיב כנגד ערבויות כספיות ובתנאי מעצר בית בפיקוח אשת העורר ושלושה מאבטחים בשכר. בערר טוענת העוררת כי התנאים בהם שוחרר המשיב ולפיהם נתאפשר למאבטחיו בשכר לשמש כמפקחים לצורך חלופת המעצר, פוגמים באופן חמור בשוויון בין נאשמים. עוד טוענת העוררת כי אין בחלופה שהוצעה כדי להבטיח את קיום תנאי השחרור, שכן המאבטחים עובדים בחברת אבטחה המקבלת את שכרה מידי המשיב. הערר נדחה.
בדרך כלל לא יתערב בימ"ש שלערר בשיקול דעתה של ערכאת המעצרים לעניין התאמתה או אי התאמתה של חלופת מעצר קונקרטית שהוצעה. במקרה שבפנינו מעלה העוררת שתי טענות עקרוניות כאמור. אין לקבל בהקשר זה את הטענה בדבר פגיעה בשוויון בין נאשמים. יכולתו של הנאשם לעמוד בתנאי שחרור ובתנאי חלופה, הינה פועל יוצא של האמצעים הכספיים העומדים לרשותו ושל היכולת לגייס מקרב בני משפחתו, חבריו או מכריו ערבים ומפקחים כנדרש. לפיכך, עניין לנו באי שוויון מובנה הנובע מאמצעיו ומנתוניו האינדיבידואלים של כל נאשם ונאשם. כמו כן, אין לפסול על הסף אפשרות שהפיקוח ישלב שומרים בשכר. מן הראוי כי המפקחים בשכר ייבדקו בזהירות ובקפידה יתרה על ידי ביהמ"ש. במקרה שלפנינו, נחקרו שלושת המאבטחים המשמשים כשומרים בשכר של המשיב מטעם חברת השמירה, וביהמ"ש התרשם מהם לחיוב. אין סיבה לחשוד בהם מראש כי לא ידווחו על הפרת תנאי החלופה, יותר מאשר יש לחשוד בכך מראש, למשל, בבן משפחה קרוב.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד שאול כהן לעוררת, עו"ד מוטי כץ למשיב. 2.3.06).

בש"פ 2215/06 - סמ"ר מור בועז נגד מדינת ישראל

*דחיית עתירה נגד החלטות ביה"ד הצבאי למעצר העותר (הערר נדחה).

בית הדין הצבאי המחוזי הורה על מעצרו של המבקש עד יום 15.3.2006. בית הדין הצבאי לערעורים דחה ערר על החלטה זו ולמחרת היום הוגשה "הודעת ערר" זו לביהמ"ש העליון ועמה "בקשה דחופה לקביעת מועד דיון בערר". בפתח הדיון בערר ציין ב"כ המשיבה, לשאלת ביהמ"ש, כי על פי הוראות חוק השיפוט הצבאי ישנן שתי ערכאות שיפוט בלבד, בתי הדין הצבאיים, ואין בלתן, והכל בכפוף לאפשרות לבקש מנשיא ביהמ"ש העליון רשות לערער על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים. רשות כאמור לא תינתן "אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". מנגד טוען ב"כ העורר כי הסעיף עליו סומכים באי כוח המשיבה הוא סעיף שראוי לפסול אותו "כסעיף לא מידתי", הפוגע בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כיוון שהוא יוצר הפליה בין חיילים ואזרחים. הערר נדחה.
לא זו הדרך להביא בפני בג"צ עתירה חוקתית ובה בקשה לביטול סעיף חוק. בקשה שביהמ"ש, כך בהינף קולמוס, יורה על יסוד בקשה בעל פה המושמעת במהלך הדיון, כי סעיף חוק בטל הוא והכל תוך שלושה ימים שנותרו לפי הוראת המעצר, בקשה מרחיקת לכת היא עד למאוד. על יסוד ההסדר החקיקתי, כפי שהוא, פשוט וברור הוא כי אין לשופט ביהמ"ש העליון כדן יחיד סמכות להיזקק לערר.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד עידית קן ציפור ושרון נהרי לעורר, עוה"ד ר"ס מרק פרי ואל"מ לירון ליבמן למשיבה. 13.3.06).

רע"פ 11/06 - עיסא חרוש נגד מדינת ישראל

*דחיית הסדר טיעון בעבירות סמים, תעבורה, שהייה בלתי חוקית והתנגדות למעצר (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בבית-משפט השלום בכפר-סבא בעבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח רכב, שתי עבירות של שהייה בלתי חוקית; הפרעה לשוטר, והתנגדות למעצר חוקי. הצדדים הודיעו לביהמ"ש, כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו יודה המבקש בעבירות המיוחסות לו ויוטלו עליו שמונה חודשי מאסר בפועל, שיחפוף לשני מאסרים על-תנאי אשר היו תלויים ועומדים כנגדו, האחד של שישה חודשים בגין שהייה בלתי-חוקית, והאחר של שלושה חודשים בשל עבירות תעבורה, עבירות שנעברו חודשים ספורים לפני-כן. בית-משפט השלום הרשיע את המבקש על-פי הודאתו, לא קיבל את הסדר הטיעון, וגזר את דינו לשמונה חודשי מאסר בפועל, וכן הפעלת המאסרים על תנאי לריצוי במצטבר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אין זה המקרה בענייננו. דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. ביהמ"ש איננו מחוייב להסדר טיעון בין הצדדים ועליו האחריות לאזן את התועלת שבהסדר טיעון זה ובמוסד הסדרי הטיעון בכלל, אל מול שיקולים אחרים העומדים כנגד עיניו. הסדר טיעון אשר משמעותו המעשית היא, כי בגין העבירות בהן הורשע בתיק אין כל ענישה, אלא רק הפעלה של מאסר מותנה, איננו נראה הסדר סביר.