תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 14

בג"צ 11163/03 - ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים ואח' נגד ראש ממשלת ישראל ואח'

פסילת מפת איזורי עדיפות שקבעה הממשלה בשל אפליית המגזר הערבי. קביעת איזורי עדיפות לאומית מהווה "הסדר ראשוני", אשר הסמכות לקביעתו היא בידי הכנסת ולא בידי הממשלה(העתירה נתקבלה).

א. הממשלה החליטה לסווג אזורי עדיפות לאומית בישראל, שייהנו מהטבות בתחומים שונים, ובהם בתחום החינוך. העותרים טוענים כי הממשלה אינה מוסמכת לקבל החלטות בנושא כה מורכב ויסודי של קביעת אזורי עדיפות לאומית, ונושא זה יש להסדיר בחקיקה ראשית. העותרים טוענים עוד כי החלטת הממשלה נעדרת קריטריונים פומביים ושוויוניים. לטענת העותרים, עיון במפת אזורי העדיפות הלאומית לעניין ההטבות בחינוך מראה כי מתוך 491 ישובים במעמד של אזור עדיפות לפי המפה, רק 4 ישובים הם ישובים ערביים, כולם ישובים קטנים. העתירה נתקבלה.
ב. הנשיא ברק: הסוגיות העיקריות העומדות לדיון הן: האם מוסמכת הממשלה לקבוע הסדר של אזורי עדיפות לאומית, מכוח סעיף 32 לחוק-יסוד: הממשלה; האם מפת אזורי העדיפות בנושא החינוך הינה מפלה על בסיס לאום ודינה בטלות. הסוגיה הראשונה נדונה בחוות דעתו של המישנה לנשיא חשין, שהשיב עליה בשלילה, (ראה: להלן) וחוות דעת זו דנה בשאלה האחרת.
ג. החלטת הממשלה אינה שוויונית, שכן תוצאותיה מביאות להפליה פסולה של בני המגזר הערבי במימוש זכותם לחינוך. גם בהנחה כי השיקול הגיאוגרפי לבדו הוא שעמד בבסיס קביעת אזורי עדיפות לאומית, עדיין דבק בהחלטה פגם של הפליה היורד לשורש חוקיות החלטה זו. הפליה אסורה עשוייה להתקיים גם בהיעדר כוונה או מניע של הפליה מצד יוצרי הנורמה המפלה. התיחום הגיאוגרפי שנבחר הביא לכך שבב-500 הישובים שקיבלו מעמד של אזורי עדיפות לצרכי ההטבות בחינוך נכללו רק ארבעה ישובים ערביים קטנים. יחס מספרי זה אינו תואם כלל את חלקו של המגזר הערבי באוכלוסיה בכללותה ואת פריסתו הגיאוגרפית במדינה. התוצאה היא כי דינה של החלטת הממשלה בתחום החינוך, להתבטל. עם זאת, אין להתעלם מן התוצאה הקשה שעלולה להיגרם אם הכרזת הבטלות תהא בעלת תחולה מיידית. לפיכך, תחילתה של הכרזת הבטלות, תהא בחלוף שניים-עשר חודשים מיום מתן פסק דין זה.
ד. המישנה לנשיא חשין: סעיף 32 לחוק-יסוד: הממשלה, מהווה מקור סמכות עצמאי. סמכות זו, היא סמכות "שיורית" והממשלה רשאית לעשות בה שימוש רק במקום שהמחוקק הותיר "חלל". יישומו הדקדקני והדווקני של שילטון החוק מחייב כי הסדרים ראשוניים ייקבעו אך בחקיקה ראשית. כינונם של אזורי עדיפות לאומית מהווה הכרזה על מדיניות ממעלה עליונה, המעניקה העדפה ניכרת ובת-משמעות במיגזרי חיים רבים ושונים לאזורים נרחבים במדינה. מפאת פרישתה הרחבה וריבוי ההטבות שבה, ההחלטה על כינונם של אזורי עדיפות לאומית נראית על פניה כהסדר ראשוני. המסקנה היא כי לממשלה אסור היה להורות על כינונם של אזורי עדיפות לאומית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, ג'ובראן. עו"ד חסן רפיק ג'בארין לעותרים, עוה"ד דנה בריסקמן ורננה קידר למשיב. 27.2.06).

ע.פ. 10360/03 - מכרם שדיד נגד מדינת ישראל

*הרשעה על יסוד מסדר זיהוי תמונות או זיהוי ע"י עיון באלבום תמונות. *אימתי נדרשת נוכחות סניגור בהליך זיהוי תמונות. *ההשלכות של אי העדת עד תביעה. *חומרת העונש בעבירת שוד(מחוזי חיפה - ת.פ. 497/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. ביום 3.9.01 נהג חסן אבו מוך (להלן: המתלונן) בטרקטור בכפר ג'ת. המערער עם חבריו הגיעו למקום ברכב והמערער כיוון אקדח לראשו של המתלונן ודרש ממנו לרדת מהטרקטור. חברו של המערער עלה לטרקטור ונמלט מהמקום. המערער וחבר נוסף
חמוש באקדח ניסו לדחוף את המתלונן לרכב. לקרבת מקום הגיעה משאית והמערער וחברו נמלטו מהמקום. בהכרעת דינו הסתמך ביהמ"ש על שני נדבכים עיקריים: עדותו של המתלונן - נהג הטרקטור; שיחת טלפון שנערכה לאחר השוד בין אחד השותפים לשוד לבין בעל הטרקטור. המתלונן זיהה את המערער במסדר זיהוי תצלומים באלבום תמונות. באשר לטענה בדבר היעדר סניגור במסדר הזיהוי ציין ביהמ"ש כי המסדר נערך בשלב איתור החשודים, שכן המערער לא היה החשוד היחיד, ובשלב זה אין חובה של נוכחות סניגור. במקרה זה, קבע ביהמ"ש, מצטרפות לזיהוי שתי ראיות חיזוק הקושרות את המערער לשוד. המערער הורשע בעבירה של שוד מזויין ונגזרו לו 5 שנות מאסר בפועל, ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. קיימות שתי אפשרויות של זיהוי תמונות: מסדר זיהוי תמונות ועיון באלבום תמונות. עיון באלבום תמונות מתבצע בדרך-כלל בשלב האיתור, בו אין בידי המשטרה חשוד מסויים, והיא מבקשת לאתר את החשוד. לעומת זאת, במסדר זיהוי תמונות בוחרת המשטרה תמונות אשר סובבות את תמונת המטרה, בה מצולם החשוד. תמונות הניצבים אמורות להיות דומות ככל הניתן לתמונת המטרה. מפעם לפעם עולה בפסיקה השאלה אם ראוי להרשיע אדם על סמך ראיית זיהוי יחידה, אך בענייננו, הרשעתו של המערער אינה מבוססת על ראיית זיהוי יחידה ומצטרפות לה ראיות נוספות אחרות המובילות להרשעתו של המערער, ולכן אין צורך להכריע בשאלה של הסתמכות על עיון באלבום תמונות.
ג. הרשעה רק על סמך זיהוי באלבום תמונות עלולה להיות הרשעה על בסיס רעוע. גם אם העד מהימן ביותר ומאמין לחלוטין בזיהוי שעשה, עדיין יתכן שאובייקטיבית יטעה העד בזיהוי. ראוי שבית המשפט יזהיר עצמו כאשר הוא בא להרשיע על בסיס ראייה שכזו לבדה, ויפרט את הנסיבות המיוחדות שהביאוהו לעשות כן, כגון זמן שהייה ממושך עם מושא הזיהוי, פרטים יוצאי דופן המאפיינים את המזוהה וכדומה. במקרה שבפנינו יש לקחת בחשבון את העובדה שהשוד בוצע לאור יום, המערער היה בטווח קרוב ביותר למתלונן ואף היה שותף פעיל לאורך האירוע מתחילתו ועד סופו. כמו כן, מסדר הזיהוי נערך באותו יום בו בוצעה העבירה, כך שזכרונו של המתלונן מהאירוע היה עדיין טרי. עובדות אלו כולן מעלות את משקלו של הזיהוי על-ידי המתלונן.
ד. טענה נוספת בפי הסניגור הינה כי הליך הזיהוי התבצע ללא נוכחות סניגור. בתי המשפט חזרו והדגישו את חשיבות נוכחותו של סניגור במסדר זיהוי. אך אי נוכחות סניגור אינה מאיינת את משקלה של הראייה, אלא מפחיתה ממשקלה. עוד טען הסניגור, כי נהג המשאית שהופיע, על-פי עדות המתלונן, בסוף האירוע וגרם להימלטותם של השודדים, לא נחקר. כלל הוא כי מקום בו היו מחדלי חקירה שבגללם נעדרת ראייה ה"חסרה" להגנה, תוכל ההגנה להצביע על המחדל כשיקול בדבר קיומה של האפשרות הנטענת על ידה, הכל בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של העניין. בענייננו, אין לעניין זה כל משמעות ראייתית.
ה. אשר לחומרת העונש - העונש אינו חורג ברמה ניכרת מרמת הענישה המקובלת בעבירות מעין אלו, ואינו סוטה באופן משמעותי מהעונש שהיה ראוי להטיל על המערער. לולא הופרע המערער על-ידי נהג המשאית, יתכן והיה מצליח, יחד עם חברו לשוד, לדחוף את המתלונן לרכב, ויש חשש כי האירוע היה מסתיים באופן חמור עוד יותר. כמו כן, הטרקטור שנשדד לא אותר. בנוסף, המערער בעל עבר פלילי הכולל עבירות רבות של גניבות רכב.

(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד גדי זילברשלג למערער, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 2.3.06).

עע"ם 146/04 - חיים דימנשטיין ואח' נגד הוועד המקומי - מושב משמר השבעה ואח'

*המגבלות להעלאת שיעורי הארנונה מעבר לאחוזים המותרים לפי חוק ההסדרים במשק, אינן חלות בהטלת ארנונה חדשה ע"י ועד מקומי בנוסף לארנונה המשולמת למועצה האיזורית. *החלטה לאחר מתן פס"ד המבהירה את החיוב בהוצאות ושכ"ט אינה מהווה שינוי פסה"ד(מחוזי ת"א - עת"מ 1471/02 - הערעור נדחה).
א. עד לשנת 2002 חוייבו המערערים לשלם ארנונה כללית למועצה האזורית עמק לוד. ביום 27.11.01 החליטה המועצה לאשר הטלת ארנונה לשנת 2002 על בסיס תעריפי הארנונה שנקבעו לשנת 2001 בתוספת של 3.5 אחוזים. כמו-כן החליטה להתיר לוועדים מקומיים שבתחום שיפוטה, שעד שנה זו לא גבו ארנונה, לגבות ארנונה, בנוסף לארנונה המוטלת על-ידי המועצה עצמה. בהמשך החליט המשיב (להלן: הוועד המקומי) להטיל ארנונה לשנת 2002. הסכום הכולל של ארנונה כללית שהוטלה בשנת 2002 על נכס מגורים, בתחומי המושב, הן על-ידי המועצה האזורית והן על-ידי הוועד המקומי, העלה את שיעור הארנונה במקום בשיעור של כ-%43. על-פי חוק הארנונה הכללית לשנת 2002 ותקנות ההסדרים במשק המדינה ניתן היתר לרשויות המקומיות להעלות את הארנונה ב-2.5 אחוזים בלבד. העלאה מעבר לשיעור זה חייבה אישורו של שר הפנים לגבי מבני מגורים. הממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים אישר למועצה האזורית את שיעור ההעלאה של 3.5 אחוז. טענתם העיקרית של המערערים היתה שהטלת הארנונה בשנת 2002 עמדה בניגוד לחוק ההסדרים ותקנות ההסדרים. זאת, משום שהשיעור המצרפי של העלאת הארנונה עלה על 2.5 אחוזים. עוד טענו שהוועד המקומי כלל לא היה מוסמך להטיל ארנונה. בית המשפט לעניינים דחה את העתירה וחייב את המערערים בהוצאות ושכר-טרחת עורך דין של המשיבים בסכום של 59,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. השאלה שבמחלוקת הינה אם תקנה 7 לתקנות ההסדרים חלה, ככל שמדובר בוועד מקומי ובמועצה אזורית שבתחום שיפוטה פועל ועד זה, גם על השיעור המצרפי של הארנונות המוטלות על-ידי שתי הרשויות. התשובה היא שלילית. הפרשנות המוצעת על-ידי המערערים, לפיה תקנה 7(א)(1) מגבילה את השיעור המצרפי של העלאת ארנונות הוועד המקומי והמועצה האזורית, אינה תואמת את לשון התקנה. מעבר לכך, על ארנונה המוטלת לראשונה על-ידי רשות מקומית חלה תקנה 11 לתקנות ההסדרים, לפיה סכום הארנונה לא יפחת מן הסכום המזערי ולא יעלה על הסכום המרבי. תקנה זו אינה מגבילה הטלה ראשונה של ארנונה על-ידי ועד מקומי בהגבלות נוספות.
ג. באשר לערעור על גובה ההוצאות - הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנושא זה, אלא במקרים נדירים וחריגים. אין לקבל גם את טענות המערערים כי היה כאן "תיקון פסק הדין" בחוסר סמכות. ביהמ"ש נתן החלטה, לאחר מתן פסה"ד, הקובעת כי המערערים חייבים בתשלום "ההוצאות שהוצאו בפועל" ע"י המשיבים, בנוסף לתשלום שכר טרחת עורך דין שנפסק. בכך, אין כדי לשנות או לתקן את פסיקת ההוצאות בפסה"ד. גם החלטתו של ביהמ"ש בנוגע לחיוב המערערים בהוצאות שנפסקו בהליכי הביניים איננה בגדר "תיקון" פסה"ד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, ריבלין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד אלון צדוק ורוית פרינץ למערערים, עוה"ד שלמה ולדמן, בן ציון שפר ויפה צור למשיבים. 19.3.06).

ע.א. 5642/04 - עו"ד דן כוכבי נגד גזית קונסוליום השקעות ופיתוח בע"מ

*פירוש חוזה והפרת חוזה(מחוזי ת"א - ה.פ. 11025/99 - הערעור נתקבל).

א. ביום 7.6.81 נכרת הסכם מכר דירה בין המשיבה, בעלת הדירה, לבין בני הזוג שפירא (להלן: שפירא). ביום 22.10.81 נערך הסכם בין שפירא לבין המערער, לפיו
העבירו שפירא למערער את כל הזכויות בדירה שרכשו מהמשיבה. המבקש תפס חזקה בדירה אולם פונה ממנה סמוך ליום 26.5.82, על-ידי המשיבה, בטענה כי הסכם המכר בינה לבין שפירא בוטל, ומשום כך למערער אין זכויות בדירה. הסכסוך בין המשיבה למערער הועבר להכרעת בורר, שקבע כי הסכם המכר לא בוטל, וכי המערער זכאי למלוא הזכויות בדירה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את פסק הבוררות וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והשיב את פסק הבוררות על כנו. בסופו של דבר שילם המערער את יתרת התמורה למשיבה, וביום 2.7.98 קיבל את החזקה בדירה. או אז הגיש המערער תביעה בה טען כי על הדירה רובצים חובות, כי הבעלות על הדירה לא הועברה על שמו וכי מצבה של הדירה אינו מאפשר מגורים ראויים. על כן טען המערער כי המשיבה הפרה את הסכם המכר וכי ביטל כדין הסכם זה. ביום 9.5.04 ניתן פסק הדין, בו נקבע כי לפי החוזה שבין שפירא למשיבה מסירת החזקה בדירה היתה אמורה להתבצע לא יאוחר מיום 1.1.82, ובמקרה שהקונה לא יבוא לקבל את החזקה במועד המסירה יראו אותו כמי שקיבל את החזקה בדירה. לפיכך קבע ביהמ"ש כי שפירא קיבלו את החזקה בדירה ביום 1.1.82, כך שעל המשיבה לשלם את המיסים החלים על הדירה עד ליום 1.1.82, ומתאריך זה ואילך חלים תשלומים אלה על הקונה. מכאן כי המשיבה לא הפרה את הסכם המכר בסירובה לשלם מיסים אלו. לדעת ביהמ"ש המשיבה אף לא הפרה את ההסכם בכך שלא העבירה את הבעלות בדירה ע"ש המערער, שכן המערער לא המציא אישורים המעידים על תשלום מלוא המיסים החלים על הדירה מאז 1982. ביהמ"ש המחוזי דחה גם את טענתו של המערער, לפיה הדירה נמסרה לידיו כשהיא אינה ראויה למגורים, מהטעם כי תביעתו מבוססת על מצב הדירה בשנת 1997, דהיינו 16 שנים לאחר שנמסרה לשפירא, ולכן היא אינה יכולה לבסס טענה בדבר הפרת ההסכם. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, כאמור, כי מסירת החזקה לידי המערער בוצעה ביום 1.1.82, הוא היום שנקבע למסירת החזקה. ברם, המערער פונה על-ידי המשיבה מהדירה מאחר שזו סברה כי ביטלה את ההסכם עם שפירא כדין ולפיכך למערער אין זכויות בדירה. בנסיבות אלו לא ניתן לומר שהקונה "הוא שלא בא לקבל את החזקה בדירה בתאריך המסירה או גרם לעיכוב במסירת מפתחות הדירה".
ג. מאחר שנקבע כי החזקה בדירה נמסרה למערער רק ביום 2.7.98, וכי על-פי הסכם המכר אמורים לחול המיסים השונים שעל הדירה על המשיבה עד למסירת החזקה, ניתן לומר כי המשיבה הפרה את ההסכם בכך שמסרה את הדירה למערער כשהיא אינה נקייה מחובות תשלום מיסים עירוניים ואחרים. המשיבה הפרה, איפוא, את ההסכם גם בכך שלא העבירה את הבעלות בדירה במועד. אשר לטענה בדבר מסירת הדירה כשאינה ראוייה למגורים - משהוחלט כי החזקה בדירה נמסרה לידי המערער רק בשנת 1998 יש נפקות לחוות הדעת שהוגשה על-ידי המערער, וניתן לקבוע כי הדירה נמסרה למערער כשאינה ראוייה למגורים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. המערער לעצמו, עו"ד אריה דייקסל למשיבה. 30.3.06).

ע.פ. 2824/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מין בקטינים(מחוזי י-ם - ת.פ. 726/04 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, ב-11 אישומים שעיקרם עבירות מין בקטינים, תוך ניצול ליקוי שכלי ובכלל זה מעשי סדום; מעשים מגונים בקטינים; מעשים מגונים בקטין בן משפחה; מעשה מגונה בפומבי ופרסום והצגת חומר תועבה. בפסק דינו, עמד ביהמ"ש על נסיבות ביצוע העבירות על ידי המערער שהינו חולה פדופיליה,
אך אשר מעשיו התאפיינו ביוזמה, תיחכום ומניפולטיביות, כשהוא מופעל על ידי מנגנון פסיכולוגי בר-שליטה וריסון. חוות דעת מומחי ההגנה הציעה לשלב את המערער בתכנית טיפול שיקומית הנמשכת כחמש שנים, ועיקרה בהורדה משמעותית של הדחף המיני. בית המשפט בדעת רוב החליט שלא להיענות בנסיבות מקרה זה להצעת ההגנה לבחור במסלול שיקומי מחוץ לכלא ולדחות את הענישה לתקופה ארוכה. בגזירת הדין ראה בית המשפט לשים דגש על שיקולי גמול, הרתעה והגנה על שלום הקטינים ובטחונם, וגזר על המערער עונש מאסר בפועל של 12 שנים, תוך שהדגיש את חשיבות שיקומו במסגרת הכלא. דעת מיעוט הציגה תפיסה עונשית שונה, אשר שמה דגש על ההיבט השיקומי, והציעה להשית על המערער 5 שנות מאסר. הערעור נדחה.
ב. שיקומו של העבריין, שהוא חולה פדופיליה, נועד לא רק להיטיב את סיכוייו כפרט לפתוח דף חדש בחייו עם שחרורו מן הכלא, אלא גם לפעול לגריעה משמעותית של הסכנה לציבור מחזרתו לביצוע עבירות עם שחרורו. מדובר במערער אשר ביצע שורה של עבירות מין נפשעות בקטינים, תוך ניצול חולשתם וחוסר הישע שלהם. הוא עשה כן מתוך מודעות ושליטה על מעשיו. חובתה של החברה לבטא בענישה את מימד הגמול הכבד שיש לגמול לנאשם על עבירות מסוג אלה שעבר. בנסיבות הענין יש לאמץ את גישתם של שופטי הרוב אשר נקטו גישה עונשית המשלבת ענישה ממשית והמלצה לטיפול שיקומי במערער במסגרת הכלא.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד סיניה מוזס-חריזי למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 29.3.06).

בג"צ 11483/04 - ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין ואח' נגד המועצה הארצית של לשכת עוה"ד בישראל ואח'

*ביטול חלוקת דמי חבר בין הוועד המרכזי לוועד מחוז ת"א של לשכת עוה"ד, תוך הפרת הסכם ע"י הוועד המרכזי(העתירה נתקבלה).

א. סעיף 93 (א) לחוק לשכת עורכי הדין קובע כי הלשכה רשאית להטיל על חבריה דמי-חבר ואגרות למימון פעולותיה. מאז היווסד הלשכה, בשנת 1961, שולמו בנפרד דמי חבר לוועד המרכזי ודמי חבר לוועד המחוז, שנגבו - באורח עצמאי - ע"י וועד המחוז. לאחר מכן החל הוועד המרכזי גובה גם את דמי החבר לוועדי המחוזות, תוך שהוא מעביר אותם דמי חבר, במלואם, לוועדי המחוזות. מחוז תל-אביב והמרכז המאגד בתוכו כשני שלישים מעורכי-הדין בישראל, המשיך לגבות בעצמו את דמי החבר לוועד המחוז. בהמשך גובש הסדר-הסכם בין ועד מחוז ת"א לבין הוועד המרכזי, לפיו יאוחדו מנגנוני הגביה, ודמי החבר לוועד המחוז של עוה"ד במחוז יועברו במלואם לוועד מחוז ת"א. הסדר זה יו-שם כהלכתו בשנים 2000 עד 2004. ביום 30.6.03 נערכו בחירות למוסדות לשכת עורכי-הדין, ובהן נבחר עו"ד שלמה כהן לכהונה נוספת כראש הלשכה, ואילו במחוז ת"א, ידה של סיעת כהן היתה על התחתונה. כאשר הוצג תקציב שנת 2005, הוכנסו בהצעה שני שינויי-מהות: אחד, כי לכל מחוז יוקצב סכום קבוע ואחיד של 1.5 מליון ש"ח, ובנוסף מכפ-לת סך של 140 ש"ח במספר עורכי-הדין שבמחוז; שניים, כל מחוז יו-ת-ר לו להחזיק ברזרוות תקציב בשיעור של עד 50 אחוזים מתקציב 2005, אך בניכוי הרזרוות שצבר המחוז במשך השנים. שינוי זה הביא להפרש בין סכום הגביה הצפוי של דמי חבר לוועד מחוז ת"א (כ- 7.8 מיליון ש"ח) לבין הקצבת הלשכה (כ- 4.3 מיליון ש"ח). אשר לרזרווה: על-פי השיטה החדשה ייעדה המועצה הארצית כמחצית מן הרזרווה של ועד המחוז - רזרווה שהוועד חסך במהלך השנים - להשלים את הפער שבין הקצבת הלשכה לוועד המחוז לבין תקציב הוועד שייצג את דמי החבר ששולמו לוועד הארצי עבור ועד המחוז. עתירת העותר נגד שינויים אלה נתקבלה.
ב. למועצה נתונה סמכות להתוות את מדיניות הלשכה, ובגידרי סמכותה לקבוע את תקציב הלשכה נכללת גם הסמכות להורות על שינוי השיטה לחלוקת התקציב. סמכותה של המועצה מוגבלת בכללים ובדוקטרינות של המשפט המינהלי. אותה רפורמה שהמשיבים מדברים בה אינה אלא מהלך חד-פעמי שנועד לדלל רזרוות שנצטברו בקופותיהם של ועדי מחוזות מסויימים, ובייחוד אמורים הדברים, במחוז ת"א. על רקע זה ניתן היה לצפות לדיון מוקדם עם אנשי ועד מחוז ת"א, כדי להסביר את פשר הרפורמה. אלא שמסמכי התקציב המוצע הובאו לידיעת אנשי מחוז ת"א ימים ספורים לפני ישיבתה של המועצה, וקשה להשתחרר מהתרשמות שהדבר נעשה שלא בטעות ושלא בהיסח הדעת. בנושא זה חרגה המועצה מעקרון המידתיות באורח חריף ופוגעני כדי חריגה מסמכותה הראשונית. החלטתה של המועצה היתה החלטה בלתי סבירה ובלתי חוקית בעליל. החלטת המועצה להתנער - כך, באורח חד צדדי ובלא כל הידברות מוקדמת - מההסכם אין היא החלטה ההולמת נורמה בסיסית של כיבוד הסכמים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, בייניש, פרוקצ'יה. החלטה - המשנה לנשיא חשין. 13.3.06).

עע"ם 6626/05 + 4614/05 - מדינת ישראל נגד אבנר אורן ואח'

*ביטול החלטה המחייבת בן זוג של "ידוע בציבור", השוהה בארץ שלא כדין ומבקש הסדרת מעמדו בישראל, לצאת מישראל ולבקש אשרת כניסה כדין(מחוזי ת"א - עת"מ 1163/05 ועת"מ 1470/05 - הערעורים נדחו).

א. המשיבים הינם שני זוגות, אשר המשותף להם הוא כי אחד מבני הזוג הינו אזרח ישראל והאחר הינו זר השוהה בארץ שלא כחוק. שני הזוגות פנו למשרד הפנים לשם הסדרת מעמדו של בן הזוג הזר מכוח קשרי "ידועים בציבור", ונמסר להם כי על בן הזוג הזר לצאת מן הארץ ורק לאחר צאתו יוכל בן זוגו הישראלי להגיש עבורו בקשה לאשרת כניסה כדין לישראל. בעקבות זאת הגישו שני הזוגות עתירות נפרדות לבית המשפט לעניינים מינהליים, אשר פסק בשני המקרים כי אין להחיל עליהם את דרישת היציאה מן הארץ. הערעורים נדחו.
ב. במסגרת שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בהפעלת סמכויותיו מכוח חוק הכניסה לישראל, נקבעה מדיניות המאפשרת לזרים, אשר הוכיחו כי הינם ידועים בציבור של אזרחים ישראלים, להסדיר מעמדם בישראל מכוח יחסים אלה. מדיניות זו עוגנה בנוהל שנקבע ע"י משרד הפנים. בנוהל שפורסם ביום 4.11.04 נקבע כי "במידה והזר שוהה בארץ שלא כחוק, יש לבקשו לצאת מן הארץ, לאחר מכן יגיש הישראלי עבורו בקשה לאשרת כניסה". הדרישה כי בן זוג זר השוהה בארץ שלא כדין יצא את הארץ בטרם תיבחן הבקשה להסדרת מעמדו - פוגעת בזכותם של בני זוג ידועים בציבור לחיים משותפים, בכפותו עליהם פרידה, ולו זמנית ומוגבלת במשכה. המדינה טוענת כי דרישת היציאה מן הארץ מתחייבת נוכח תופעה רחבה ביותר של ניסיונות השתקעות מצד זרים השוהים שלא כדין בישראל, בין היתר על דרך הפנייה למשרד הפנים בבקשה להסדיר מעמדם מכוח קשרי ידועים בציבור. ברם, הדרישה כי בן הזוג הזר יצא את הארץ עד שתיבחן הבקשה להסדרת מעמדו אינה מידתית. בהיעדר שוני מהותי, בין זוגות נשואים לבין ידועים בציבור, עמידה על דרישת היציאה מן הארץ ביחס לידועים בציבור עולה כדי הפליה פסולה. הקשר בין האמצעי של דרישה לצאת מישראל לבין המטרה של מניעת השתקעות של זרים אינו חזק דיו בכדי להצדיק פגיעה באותם זוגות המנהלים מערכת יחסים אמיתית וכנה כידועים בציבור.
ג. עם זאת, בעוד שהחלה גורפת של דרישת היציאה מן הארץ פסולה היא, הרי שאין לפסול את החלתה על בסיס פרטני, מקום שכבר בירור ראשוני מעלה יסוד סביר לחשש כי הקשר הזוגי הנטען הינו קשר פיקטיבי או שניכר בבירור כי עומק הקשר אינו
עולה כדי יחסי ידועים בציבור. כאשר הטענה בדבר קשר של ידועים לציבור עולה לראשונה לאחר שננקטו הליכי ההרחקה, יהיה בדבר כדי לעורר את אותו חשש ממשי בדבר פיקטיביות הקשר, המצדיק את החלת דרישת היציאה מן הארץ. נטל ההוכחה הכבד מהרגיל אותו ראוי להטיל על ידועים בציבור במקרה של שהייה בלתי חוקית יתייחס לא רק להיבט כנות הקשר, אלא גם להיותו קשר העולה כדי יחסי ידועים בציבור, על פי הפרמטרים המקובלים של חיים משותפים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד יוכי גנסין, רננה קידר ועודד פלר למדינה, עו"ד ולאדימיר מיסיוק למשיבים. 16.3.06).

בג"צ 4542/02 - עמותת "קן לעובד" ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*ביטול התניית רשיון ישיבה בארץ של עובד בתנאי שיועסק בידי המעסיק המסויים שהזמינו(העתירה נתקבלה).

א. מעסיק ישראלי המבקש להעסיק בע-סקו עובדים שאינם אזרחי ישראל או תושביה, נדרש לקבל היתר לכך מאת משרד התמ"ת. שר הפנים - מכוח הסמכות הנתונה לו על-פי חוק הכניסה לישראל, נוהג להתנות את רישיונות הישיבה בתנאי שהעובד המגיע לישראל יועסק בידי המעסיק המסויים שהזמינו. הפרת תנאים אלה שברישיון מוביל לפקיעתו, ולהפיכתו, כתוצאה, של העובד הזר לשוהה שלא כחוק (להלן: הסדר הכבילה). לשיטת העותרים, יצירתה של זיקה בין חוקיות שהייתו של העובד הזר בישראל לעבודה עבור מעסיק מסויים נותנת ביד המעסיק את היכולת - באמצעות האקט הפשוט של פיטורי העובד - להפקיע את תוקף רישיון הישיבה שבידו, ולהפכו באחת לשוהה שלא כדין, שדינו גירוש מישראל. לטענת העותרים, העסקתם של עובדים זרים צריכה להתבצע באמצעות היתרי-העסקה ענפיים, באופן שרישיון הישיבה יינתן בידי העובד הזר (ולא בידי המעסיק), ויותנה בעבודה בענף מסויים, ולא בעבור מעסיק מסויים. העתירה נתקבלה בעיקרה.
ב. על סוגיית כניסתם של עובדים זרים לישראל לצורך תעסוקה חולשים חוק עובדים זרים וחוק הכניסה לישראל. על-פי חוק הכניסה לישראל, כניסתו של מי שאיננו אזרח ישראל תהיה על-פי אשרה, וישיבתו בישראל תהיה על-פי רישיון ישיבה. הסדר הכבילה פוגע בזכויות-היסוד של העובדים הזרים. הוא פוגע בזכות הטבועה לחירות. הנחת היסוד הגלומה במבנה הנורמטיבי הנוצר בעטיו של הסדר הכבילה, הוא כי המעסיק רשאי להחזיק בעובדו, תוך שהאחרון רשאי, בנסיבות מסויימות בלבד, להשתחרר כדין מחוזה העבודה עמו. מבנה נורמטיבי מעין זה אינו מתיישב עם מעמדה החוקתי של הזכות לחירות, לכבוד אנושי, לאוטונומיה ולחופש פעולה.
ג. סעיף 6 לחוק הכניסה לישראל מסמיך את שר הפנים להתנות רישיון ישיבה הניתן בידי אדם הנכנס לגבולות ישראל בתנאים. ברם, חוקיות שיקול-הדעת השלטוני נבחנת בנתון לעיקרון המידתיות. הוא מורכב משלושה מבחני-משנה: קיום קשר רציונלי של התאמה בין המטרה לבין האמצעי השלטוני שנבחר לשמש בהשגתה; פגיעתו של האמצעי השלטוני בפרט תהא במידה המועטה ביותר; פגיעת האמצעי הנבחר בזכות תקיים יחס פרופורציונאלי לתועלת הצומחת ממנה. האמצעי שנבחר בידי המשיבים - התניית רישיון הישיבה שניתן ביד העובד הזר בעבודה עבור מעסיק יחיד - אינו עומד בדרישות המידתיות.
ד. ראשו האחר של הסעד לו עתרו העותרים, הוא להורות למשיבים לקיים הסדר של "כבילה ענפית", תחת הסדר הכבילה הקיים. לתביעה זו אין להיעתר. בית-המשפט אינו קובע את תכנית הפעולה השלטונית. גיבושה של מדיניות העסקה חדשה עניין הוא למשיבים לענות בו. עליהם מוטלת החובה - לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים
- לגבש הסדר שקול ומאוזן, אשר יהיה בו כדי להבטיח את תכלית הפיקוח על שהייתם והעסקתם של עובדים זרים בישראל, מחד גיסא, ואת התכלית בדבר שמירת זכויותיהם היסודיות, מאידך גיסא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד עינת אלבין לעותרים, עוה"ד ענר הלמן, אורית קורן, גבריאל זליגסון ודניאל אברהם למשיבים. 30.3.06).

218 תקציר פסקי דין כרך ס"ז - 14

בר"ם 2139/06 - מר ושות' (1982) בע"מ נגד נציבות המים ואח'

*סעד זמני נגד ביצוע מכרז, תוך שיקול סיכויי העתירה ומאזן הנוחות(הבקשה נתקבלה).

א. בשנת פורסם מכרז של המשיבה (להלן: הנציבות). המכרז תוכנן להימשך כחמישה חודשים וחצי ואולם, הזוכה במכרז - המשיבה 2 (להלן: אפסק) - נבחרה רק בשלהי 2005, יותר משנה מאז יצא המכרז לדרך. למכרז נבחר, במאי 2005, יועץ חיצוני (להלן: לוין). בתום הליכים שונים נבחרה, כאמור, אפסק. המבקשת עתרה לביהמ"ש, וביקשה לקבל מהנציבות מידע ומסמכים. במסגרת העתירה טענה, בין היתר, כי התברר לה שלאפסק וללוין קשרים משמעותיים. לאחר העיון במסמכים הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני, בה טענה כי מעיון במסמכים למדה על פגמים מהותיים שנפלו במכרז, ועל כך כי הקשר בין אפסק ללוין השפיע על תוצאות המכרז. בשלב זה הודיעה הנציבות כי תחזיר לבדיקתה של ועדת המכרזים את המכרז נשוא העתירה. ועדת המכרזים דחתה את טענות המבקשת והחליטה כי אין מקום לשנות מההחלטה הקודמת. הנציבות הודיעה אפוא לביהמ"ש כי היא מתנגדת לצו המניעה הזמני, וביהמ"ש החליט לדחות את הבקשה לצו ביניים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. השיקולים בהכרעה אם להוציא צו ביניים, הינם, ככלל, סיכוי העתירה להתקבל ו"מאזן הנוחות". הנציבות טוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה כמייצגת את האינטרס הציבורי. ואולם, האינטרס הציבורי פועל לשני הכיוונים. אל מול הנזק שיגרם לציבור באם יעוכב ביצוע המכרז, יש להעמיד את הנזק החברתי ארוך הטווח שיגרם אם תתאפשר פגיעה בהגינותם של מכרזים ובאמינותן של רשויות הציבור. כאשר הכנת המכרז וניהולו נמשכו למעשה למעלה מ-3 שנים, והרשות חזרה והאריכה את המועדים לסיום המכרז, נחלשת עד מאוד הטענה כי מדובר בעניין "קריטי" שלא ניתן לעכבו. אל מול זאת יש לציין כי באין צו ביניים עלולה להתייתר העתירה.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד יאיר עשהאל ודרור גדרון למבקשת, עוה"ד מיכל צוק לנציבות, עוה"ד חגי שלו ויוחאי סופר לאפסק. 6.4.06).

רע"פ 11933/05 - אורנה בר נגד מדינת ישראל

*המעשים הנכנסים לגדר כוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי והחלת העבירה כאשר בחקירה פלילית מוסר הנאשם אינפורמציה כוזבת שתעזור לו במקרה שייפתח נגדו הליך אזרחי(הבקשה נדחתה).

א. בשעת הצהריים של יום 15.7.98, אבדו עקבותיו של אליאס וואהב, קשיש תשוש נפש וחולה אלצהיימר, שהיה מטופל במעון-יום לקשישים ברמלה. מאז לא נודעו עקבותיו. המבקשת - אשר שימשה בתקופה הרלוונטית כמנהלת המעון - מסרה למשטרה ביום העלמו של הקשיש כי ראתה אותו עולה לרכב ההסעה, וכי נהג הרכב, אבנר ביטון, הודיע לה כי הקשיש ירד מרכב ההסעה סמוך לביתו. בכתב אישום שהוגש נגדה נטען כי מסרה את גירסתה למשטרה ביודעה כי דבריה אינם אמת, ומתוך כוונה להכשיל הליך שיפוטי. נוכח כל אלה, יוחסו למבקשת עבירות של מסירת ידיעות כוזבות ושיבוש מהלכי משפט. בימ"ש השלום הרשיע את המבקשת וגזר לה שמונה-עשר חודשי מאסר בפועל, ועשרה חודשים מאסר על-תנאי. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי ובו נחלקו הדעות. השופט המר מצא כי גירסתה של המבקשת שהנהג אמר לה כי הסיע את הקשיש מהימנה, ומשכך יש לזכותה. השופטת אמסטרדם סברה, כי יש להותיר את הרשעתה של המבקשת על כנה, שכן להשקפתה, היתה המבקשת מודעת לאי-אמיתות הודעתה. השופטת שיצר סברה כי יש לזכות את המבקשת מעבירה של מסירת ידיעות כוזבות לפי סעיף 243, ולהותיר על כנה את הרשעתה בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244. בסופו של יום,
אושרה הרשעתה בעבירה של שיבוש מהלכי משפט בלבד. עוד הוחלט להקל בעונשה של המבקשת ולהעמידו על חמישה חודשי מאסר בפועל שיבוצעו בדרך של עבודות שירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סעיף 244 לחוק העונשין קובע כי: "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי... בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו... לענין זה, "הליך שיפוטי" - לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית-משפט". סוגי ההליכים השיפוטיים המנויים בסעיף 244 אינם מהווים רשימה סגורה או סופית, ואין כל מניעה לכלול בגדרם גם את המעמד בו נחקרה המבקשת. את טענת המבקשת, לפיה לא התקיים בה היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 244 - אין לקבל. ערכאות קמא קבעו, כי בעת שמסרה את הודעתה במשטרה, עמדה לנגד עיניה האפשרות כי ייפתח הליך משפטי כלשהו, אותו ביקשה לשבש. קביעתן זו של ערכאות קמא, מבוססת על קביעות שבעובדה ומהימנות, ובקביעות מעין אלה, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן, בגלגול שלישי, להתערב.
ג. באשר לטענתה של המבקשת בדבר החלתו של סעיף 80(ג)(1) לחוק בתי-המשפט בעניינה - סעיף זה קובע, כי "באין רוב לדעה אחת בענין פלילי... יראה ביהמ"ש אם יש רוב דעות לגבי כל ממצא עובדתי, יסוד מיסודות העבירה או נושא אחר, המחייבים הכרעה לחיוב או לזיכוי, ויכריע בהתאם". בענייננו, חרף חילוקי הדעות שנתגלעו, שררה בין שופטות הרוב הסכמה כי המבקשת מסרה ביודעין אינפורמציה כוזבת בכוונה לשבש הליך משפטי קונקרטי עתידי שעניינו היעלמו של הקשיש. הכרעה זו נתקבלה ברוב דעות, ועל כן, לא ברור על מה מלינה המבקשת.

(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד דניאל מור ודן שניט למבקשת, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 2.4.06).

ע.פ. 175/05 - מדינת ישראל נגד רונן שיטרית

*החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה בדקירות סכין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

בין אחות המשיב לבין עופר טובי (להלן: המתלונן), אשר היה בזמנו חברה לחיים, התגלע ויכוח והמתלונן הודיע לה שעליה לעזוב את דירתם המשותפת. בעקבות זאת הזמין המשיב את המתלונן למפגש, בו התפתח ויכוח ובשלב מסויים שלף המשיב סכין ודקר את המתלונן בבטנו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, ובגזירת-דינו שקל לחובתו את עברו הפלילי, הכולל עבירה של איום על אדם בהריגתו תוך כיוון נשק לכיוונו, וכן בחומרת מעשיו, המהווים חלק ממה שמכונה "תת תרבות הסכין". לטובתו של המשיב התחשב ביהמ"ש בהיותו אחראי למשפחתו, ובמיוחד במקרה הנדון, בו סבלה אחות המשיב מהתעללות מידי המתלונן, והטיל עליו עונש מאסר של שישה חודשים, אשר ירוצה בעבודות שירות; מאסר על תנאי של שנה ופיצוי המתלונן בסך של 5,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מעשהו של המשיב הינו חמור ביותר. גם עברו של המשיב מעיד על נטייתו לפיתרון סכסוכים באמצעות אלימות או איומים לאלימות. החובה לשלוח מסר חמור, אשר יילחם בתת תרבות הסכין הקטלנית, עולה במשקלה על נסיבותיו האישיות של המשיב. לפיכך יועמד עונשו של המשיב על שנים עשר חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר-הדין יוותרו על כנם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אפרת ברזילי למערערת, עו"ד נס בן נתן למשיב. 23.3.06).

ע.פ. 7792/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של ביצוע שוד ע"י קטין בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובפער שבין העונש שהוטל עליו לבין קטין אחר שהשתתף בשוד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער (יליד 30.11.88) הורשע בעבירה של ביצוע שוד בקיוסק יחד עם קטין אחר, יליד 1989, וכן גניבת רכב וקבלת רכב וחלקי רכב גנובים. לביהמ"ש הוגשו תסקירי שירות המבחן לנוער, בהם צויינו נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, בן יחיד להוריו הגרושים שגדל לסירוגין אצל בני משפחתו מצד שני הוריו. שירות המבחן המליץ על החזקתו של המערער בהוסטל "בן-גלים", ומשסירב, המליץ שירות המבחן על הרשעת המערער ולהסתפק בהטלת מאסר מותנה ובחיוב בתשלום פיצוי למתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 18 חדשים מאסר בפועל על דרך החזקתו במעון נעול וכן שנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין גזר דינו של ביהמ"ש קמא ניתן לביצוע, בהיעדר מסגרת פנוייה של מעון נעול. בנסיבות המקרה, לא יהא זה נכון להורות על מאסרו של המערער. מדובר בקטין נע ונד בין בני משפחתו, ללא מסגרת יציבה ותומכת בחלק ניכר של שנותיו. לא ניתן להתעלם מן השיפור שחל במצבו מאז שולב בתכנית הטיפולית שהוכנה לו על ידי שירות המבחן. כמו כן יש לציין את הפער בין העונש שנגזר על המערער לבין ההחלטה בעניינו של הקטין האחר, אשר הוחלט להימנע מהרשעתו ולהשימו תחת פיקוח קצין מבחן. לפיכך יועמד ענשו של המערער על שישה חודשי מאסר בעבודות שירות.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. הלוי למערער, עו"ד י. חמודות למשיב. 27.3.06).

רע"א 9404/05 - פלוני נגד קצין התגמולים

*הארכת מועד להגשת ערעור לביהמ"ש על החלטת ועדת ערר לפי חוק הנכים שלא להכיר בחולה סכיזופרניה כנכה צה"ל (הבקשה נתקבלה).

המבקש גוייס לשירות בצה"ל בשנת 1997, ולאחר כשנה וחצי אושפז במצב פסיכיאטרי חריף אשר אובחן כמחלת הסכיזופרניה. ביום 27.2.00 דחה המשיב את בקשתו להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים. ביום 24.1.05 דחתה ועדת הערר שלפי חוק הנכים את ערעורו של המבקש. ביום 30.5.05 הגיש המבקש בקשה להארכת המועד להגשת ערעור וטענתו המרכזית של בא כוחו היתה כי המבקש הוא חולה סכיזופרניה, אינו מסוגל לטפל בענייניו בעצמו, ועל כן כל ענייניו טופלו על-ידי אביו. לאחר שהודע למבקש על פסה"ד, חשש המבקש לספר על כך לאביו, אשר לקה בלבו, מכיוון שלא רצה שמצבו יחמיר. לכן, לא הוגש הערעור במועד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המועד להגשת ערעור על פסק דינה של ועדת הערעור הוא מועד הקבוע בחיקוק, ועל כן לצורך הארכתו נדרשים טעמים מיוחדים שיירשמו. מחלת בעל דין, ואף מחלת בן משפחה של בעל הדין, הוכרו בפסיקה כטעם מיוחד. שיקול נוסף בו יש להתחשב הוא חשיבות העניין. בענייננו, יש לתת משקל לנושא הערעור, הנסב על תביעה של אדם שחלה במחלת נפש בעת שירותו, לקבלת תגמולים מן המדינה לפי חוק הנכים. בנושא כגון דא, קיימת חשיבות רבה לבירור המחלוקת לגופה עד כדי מיצוי ההליכים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. בוקר למבקש, עו"ד ת. אפורי למשיב. 29.3.06).

בר"ם 9609/05 - קיבוץ רמת הכובש נגד אופירה דנינה-צור

*הכרה במי שהיתה נשואה במשך עשרות שנים לחבר קיבוץ, כחברת קיבוץ לאחר שהקיבוץ התייחס אליה ונהג בה כל השנים כבחברת קיבוץ (הבקשה נדחתה).

המשיבה, ילידת 1927, רופאה במקצועה, מתגוררת בקיבוץ מזה כעשרים שנה. היא עלתה לישראל בשנת 1981 והחל בשנת 1982 ניהלה חיים משותפים עם חבר הקיבוץ והתגוררה עמו בקיבוץ, כאשר לאחר מספר שנים נישאו השניים. כשלושה
חודשים לאחר שהמשיבה החלה להתגורר בקיבוץ, התקשרה עם הקיבוץ בהסכם שבו הוגדר מעמדה כ"חברה של חבר", ולפיו שילמה לקיבוץ דמי מחיה מתוך משכורתה. לאחר כארבעה חודשים, החלה המשיבה להעביר לקיבוץ את כל הכנסותיה, ובמהלך השנים אף עבדה המשיבה בעבודות שונות בקיבוץ. במשך כל השנים הוקצה למשיבה תקציב זהה לזה שהועמד לרשות יתר חברי הקיבוץ וכן זכויות ושירותים הניתנים רק לחברי קיבוץ. בשנת 2002, במסגרת התארגנות הקיבוץ להליכי הפרטה, החלו לנהוג בקיבוץ בשיטת מתן תשלומים לחברים בגין צורכיהם על פי תקציב קבוע. תחילה הוקצב למשיבה ולבעלה סכום המהוה את תקציבו של חבר אחד, ורק לאחר שבני הזוג מחו על כך הוסדר התשלום לשניהם. בעקבות פרשה זו פנתה המשיבה לרשם האגודות השיתופיות בבקשה לתקן את ספר החברים בקיבוץ ולכלול בו את שמה. הרשם מינה חוקר והלה קבע שהקיבוץ נהג במשיבה כ"חברה לכל דבר בקיבוץ". אף על פי כן דחה הרשם את בקשתה. על החלטת הרשם הגישה המשיבה ערעור לביהמ"ש לעניינים מינהליים בירושלים. ערעורה נתקבל ונקבע כי יש לתקן את פנקס החברים של הקיבוץ ולכלול בו גם את שמה של המשיבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הרשם לא התחשב, בהחלטתו, במכלול הנתונים העובדתיים העולים מדו"ח החוקר שמינה, ובכך שגה לכאורה שגיאה מן הסוג אשר בעקבותיו רשאי ביהמ"ש להתערב בהחלטתו. באשר לטענת המבקש בדבר היעדר עילה להתערבות בשיקול דעתו של הרשם - הרשם לא שמע עדים ולא בחן את הראיות באופן בלתי אמצעי, אלא מינה חוקר מטעמו לאיסוף הממצאים, וזה הגיע למסקנה חד-משמעית כי הקיבוץ נוהג במשיבה כחברה לכל דבר. הרשם קיבל את ממצאיו העובדתיים של החוקר, אולם חלק על מסקנותיו, וביהמ"ש קמא מוסמך היה לקבוע כי שגה הרשם בדחותו את מסקנות החוקר שמינה. ביהמ"ש קמא צדק גם בקובעו כי המבחן הקובע הנו מבחן ההתנהגות - ולפיו ניתן לראות אדם כחבר בקיבוץ אף אם לא נתקיימו הליכים פורמאליים בנושא, ובתנאי שנהגו בו כחבר קיבוץ במשך תקופה סבירה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד עומר כהן למבקש, עו"ד אילן וייס למשיבה. 6.4.06).

ע.פ. 1800/06 - בנק המזרחי טפחות בע"מ ואח' נגד שאול שאולי

*קבלת ערעור על סירוב פסילה, כאשר תיק הוחזר לבימ"ש קמא שבהכרעה שבוטלה גילה ביהמ"ש דעתו בצורה חד משמעית נגד המערער (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

המערערים הגישו קובלנה פלילית נגד המשיב, מי שהיה יו"ר ארגון עובדי בנק טפחות לפני מיזוגו עם בנק המזרחי. במסגרת הקובלנה, הואשם המשיב בשימוש שלא כדין במסמכים פנימיים וסודיים של המערערים, תוך מעבר על הוראות חוק הגנת הפרטיות, והכל במסגרת סכסוך עבודה שהתנהל על רקע המיזוג האמור. הקובלנה נידונה בבימ"ש השלום בירושלים, במסגרתה טען המשיב טענות מקדמיות, עליהן הגיבו המערערים. כן הועברו לעיון ביהמ"ש תצהירים מטעם עדי המערערים. ביהמ"ש החליט לבטל את כתב האישום, לפני שמיעת עדים ובהתבסס על כתבי הטענות המקדמיות, מכוח הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 150 לחסד"פ. בהחלטתו קיבל ביהמ"ש את טענת המשיב לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה, מהטעם שתאגיד אינו יכול לחסות בצל הגנתו של חוק הגנת הפרטיות. מעבר לצורך, הוסיף ביהמ"ש כי ישנן סיבות טובות אחרות לדחיית הקובלנה, ביניהן הגנות ספציפיות שלפי חוק הגנת הפרטיות, הגנה מן הצדק, זוטי דברים, מהותה של הקובלנה הפלילית ועוד, אולם בנסיבות העניין לא נדרש דיון מעמיק בהם. על החלטה זו הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים, בו נתקבלה הסכמת הצדדים לפיה "כתב האישום יבוטל. התיק יוחזר לבימ"ש קמא". במסגרת דיון בבקשת הפסלות שהתקיים
בבימ"ש השלום, טענו המערערים כי בהליך הקודם שהתנהל בפניו, קבע ביהמ"ש קביעות עובדתיות ומשפטיות מהן ניתן ללמוד כי דעתו ננעלה ואינה ניתנת עוד לשינוי. בקשת הפסלות נדחתה. ביהמ"ש קבע כי אין מדובר בחשש ממשי למשוא פנים. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש קבע קביעות ברורות וחדות ביחס למערערים, תוך שהוא מגלה את דעתו לפיה הקבילה של המערערים נטולת יסוד בדין. קביעות אלה, הנוגעות למניעי הקובלים ולמחלוקות עובדתיות שונות שנפלו ביניהם, מנוסחות בלשון חד-משמעית, אשר - בראייה אובייקטיבית - מעלות חשש ממשי לכך שהיושב בדין לא יוכל להשתחרר מהן. החלטתו של ביהמ"ש סיימה את ההליך שבין הצדדים. היא ניתנה באופן מנומק המבוסס על תצהירים מאת עדי הקובלים. משביטלה ערכאת הערעור את ביטול הקובלנה, יידרש בימ"ש לשוב ולהידרש לאותן הסוגיות בדיוק שעמדו מולו בהליך הקודם, ושלגביהם כבר הכריע, מבלי שיש לפניו הנחיות מאת ערכאת הערעור לפיהן עליו לנהוג בדרך זו או אחרת. בנסיבות אלו, מוטב כי השופט שדן והכריע בטענות, ימנע מלדון בהן בשנית.

(בפני: הנשיא ברק. 5.4.06).

רע"פ 2499/06 - יתר רחמים חדד ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעת בעלי מכון לבדיקת כלי רכב לפני עיסקאות קניה ומכירה, על פי רשיון משרד התחבורה, בעבירות של קבלת שוחד ומרמה וחומרת העונש (הבקשה נדחתה).

המבקש 1 הינו בודק רכב, בעל מניות ומנהל של המבקשת 2, אשר הינה תאגיד המפעיל מכון העוסק בבדיקת כלי רכב לפני עסקאות קניה ומכירה, על-פי רישיון ממשרד התחבורה, בשם "קומפיוטסט יפו" (להלן: המכון). המבקשים הועמדו לדין על רקע פרשה שנמשכה בין השנים 2001-1996, בה רומו קוני ומוכרי מכוניות על-ידי אחרים, בנוגע לערכה האמיתי של מכוניות, כל זאת באמצעות ובעזרתם המודעת של המבקשים. הוגש כתב אישום הכולל חמישה-עשר אישומים נגד המבקש בגין לקיחת שוחד וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ונגד המבקשת בגין קבלת דבר במרמה. יחד עם המבקשים הועמדו לדין האחים אילן ועובדיה דוויק (להלן: דוויק), אשר עבדו בצוותא כסוחרי רכב. בית-משפט השלום הרשיע את המבקשים בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיכה אותם מיתר העבירות. בגין העבירות בהן הורשע המבקש נגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות; שנה מאסר על תנאי וקנס בסך 75,000 ש"ח. על המבקשת 2 נגזר קנס נוסף של 75,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את ערעור המבקשים וקיבל חלקית את ערעור המשיבה, והחליט על הרשעת המבקשים בשבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. עם קבלת ערעור המשיבה, הוגדל הקנס שהוטל על המבקשים לסך 100,000 ש"ח כל אחד. יתר רכיבי העונש נותרו ללא שינוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בית-משפט השלום ציין בפירוש כי הוא נותן אמון והעדפה מלאים לעדויות עדי התביעה על-פני אלו של המבקשים ודוויק. לא ניתן לתלות הבדלים כה גדולים בחוות דעת, על מצב המכוניות, במספר כה רב של מקרים, בפרשנות סובייקטיבית לגיטימית של הערכת מומחה. השיטה הזהה בה רומו כל עדי התביעה, כלומר חוות דעת בעל-פה, מצביעה לפי דוקטרינת "המעשים הדומים", על העובדה כי לא ניתן להצדיק מעשים אלו בתום-לב וללא מודעות לפליליות המעשה. העבירות בהן הורשעו המבקשים הינן עבירות חמורות ביותר, הפוגעות באופן חמור במסחר השוטף בשוק המכוניות המשומשות, המתבצע בין אזרחים לא מקצועיים בדרך-כלל. על רקע זה, מעשיהם של המבקשים, אף אם אינם מגיעים לכדי דרגה של עובד ציבור כמשמעו בסעיף 290 לחוק העונשין, בוודאי שיש להם משמעות רבה על ההתנהלות הציבורית ועל כן יש לנקוט ביד קשה כלפי מעשים שכאלו.