תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 15

בר"ם 5237/05 - משרד הפנים נגד טוביאס קרלסון ואח'

*חילוט דמי ערובה של נתונים במשמורת לצורך הרחקתם מישראל, ששוחררו, בערובה והפרו את תנאי השחרור. *דרכי הביקורת על החלטת הממונה במשרד הפנים לחלט כספי ערובה שהופקדו ע"י שוהים בלתי חוקיים ששוחררו ממשמורת בערובה עד להרחקתם מישראל(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. העותרים היו נתונים במשמורת בתוקף צו שהורה על הרחקתם מישראל. הם הפקידו דמי ערובה בסך 10,000 - כבטחון לקיום תנאי שחרור ממשמורת. תנאים אלה אסרו על המשיבים להיכנס לשטחי יו"ש. המשיבים סיימו את שהותם בישראל, וביקשו את החזרת כספי הערובה. משרד הפנים סירב בנימוק שקיים מידע מהשב"כ, לפיו המשיבים נכנסו לאיזור יו"ש בניגוד לתנאי השחרור. המשיבים הגישו תצהיר שנערך בארץ מגוריהם, ובו הם מכחישים כי נכנסו לאיזור יו"ש, והביעו נכונות להגיע לישראל להיחקר על תצהיריהם. מנגד, המדינה הציגה תצהיר של איש השב"כ, המבוסס על מידע חסוי מהימן, המלמד כי המבקשים הפרו את תנאי הערובה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש להחזיר למבקשים את כספי הערבות. על פי הנמקת בית המשפט, אלמלא באה ראייה מצד המשיבים בתצהירים כי לא הפרו את התנאים, היה מקום להעמיד בחזקת התקינות את הראייה שהוגשה מצד המדינה. אולם, בהינתן הראייה האמורה מטעם המשיבים, על המדינה להציג ראייה נגדית, ואין די לצורך כך ב"ראייה מינהלית". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הגורם המוסמך להורות על שחרור בערובה ממשמורת הוא הממונה על ביקורת גבולות במשרד הפנים (להלן - "הממונה"). הוא גם מוסמך להורות על חילוט הערבות מקום שתנאי הערובה הופרו. החלטות הממונה נבחנות על ידי ביה"ד לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, (להלן - "בית הדין"). הביקורת השיפוטית על החלטות הממונה ובית הדין נתונה לביהמ"ש לעניינים מינהליים. כנגד החלטות הממונה ניתן לפנות בעתירה מינהלית; כנגד החלטות בית הדין ניתן להגיש ערעור מינהלי לביהמ"ש המינהלי. היה על המשיבים לפנות בראשונה לרשות המוסמכת קודם שפנו לביהמ"ש, אשר סמכותו היא סמכות ביקורת על החלטת הרשות המינהלית, להבדיל מסמכות ראשונית-מקורית. זאת לא עשו. על כן ההליך שנוהל כהליך מקורי-ראשוני היה פגום בבסיסו. אין מנוס מביטול ההליך כדי לאפשר את חידושו בערוצים המוגדרים לצורך כך בחוק.
ג. אילו נדון הענין בפני בית המשפט המחוזי כבית משפט לעניינים מינהליים בתורת ערכאת ביקורת על החלטת הממונה, היה עליו לעשות אחת משתיים: בהסכמת הצדדים, לעיין בחומר החסוי במעמד צד אחד, ולהעריך את משקלו; או, בהתנגדות הצד שכנגד לעיון בחומר החסוי במעמד צד אחד, היתה קמה חזקת הכשרות והתקינות של החומר הנדון ושל ההחלטה שנתקבלה על פיה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יובל רויטמן למבקש, עו"ד נמרוד עובדיה למשיבים. 25.4.06).

רע"א 10343/05 - "עמידר"... בע"מ נגד נגה משה

*התנאים לאי תחולת חוק הגנת הדייר על דירה שנבנתה לאחר 1953, וניסוח החוזה השולל את ההגנה לפי חוק הגנת הדייר(הבקשה נדחתה).

א. במאי 1956 השכירה המבקשת דירה למנוח משה עזיז ז"ל (להלן המנוח), ומאז התגוררה בדירה משפחתו של המנוח, ובכללה בנו דוד. בינואר 1967 נישאה המשיבה לדוד, וממועד זה היא מתגוררת בדירה (ומאוחר יותר אף עם ילדיה). המשיבה המשיכה להתגורר בדירה גם לאחר גירושיה. כיום מתגוררת המשיבה בדירה לבדה. המבקשת הגישה תביעה לבימ"ש השלום בירושלים, בה נטען, כי המשיבה פלשה לדירה, ועל כן נתבע סילוק ידה מן הדירה. כן נתבעה המשיבה לשלם למערערת כ-133 אלף ש"ח בגין השימוש בדירה. בימ"ש השלום דחה את התביעה. באשר לתביעה הכספית קבע בית
המשפט, כי לא הובאה כל ראיה בדבר השכר הראוי בעבור החזקה בדירה, ובאשר לתביעה לסילוק יד קבע, כי המשיבה לא פלשה אל הדירה. מעבר לצורך הוסיף בית המשפט, כי המנוח היה דייר מוגן בנכס, וכי סעיף 18 בהסכם השכירות בין המבקשת למנוח, המפרט את העובדות אשר שוללות את תחולת החוק בנסיבות מסויימות, אינו שולל את הגנת החוק מהמנוח, שכן היה על המבקשת להוכיח את קיום האמור בסעיף 18, לפיו בניית הדירה הושלמה לאחר 1.1.1953. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי, ובפסק דינו אימץ את שקבע בימ"ש השלום באשר לטענת הפלישה. כן נקבע, כי על המבקשת אין רובץ הנטל להוכיח את האמור בסעיף 18 להסכם השכירות, שכן אין צורך בהוכחת העובדות השוללות את הגנת החוק, ודי באזכורן בהסכם השכירות. עם זאת נקבע, שעל מנת לשלול את ההגנה שמקים החוק, על הסכם השכירות לציין במפורש, כי עקב קיומן של העובדות הנזכרות נשללת הגנת החוק, או לחלופין יש להוכיח, כי הדייר הבין את משמעותן של עובדות אלו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לכאורה אין מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. מעבר לנדרש ולגופו של עניין - חוק הגנת הדייר קובע בסעיף 14(ב), כי הגנת החוק לא תחול, בין השאר, כאשר "בניית הבנין או התוספת הושלמה לאחר... (1 בינואר 1953) והנכס הושכר לראשונה אחרי יום... (28 באוגוסט 1953)". ככל שהמדובר בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובכך שהמדובר בהסכם שכירות שנחתם בטביעת אצבע על ידי השוכר המנוח, ניתן להניח, כך דומה, כי ספק רב אם ידע המנוח בחתמו על ההסכם שהמדובר בשלילתה של הגנת הדייר. ואולם, בשעה שאין נסיבות מיוחדות מעין אלה - והוכחתן של הנסיבות הללו מוטלת על הדייר - העובדה שלא פורש ספציפית כי משמעות המועדים הנקובים של השלמת הבניה וההשכרה היא שלילת הגנת הדייר, אינה צריכה ככלל לשלול את הסרתה של הגנת הדייר. מה שהטריד לעתים קרובות את בתי המשפט בעבר היו מקרים שבהם לא פורשו כל עיקר בחוזה השכירות התנאים הפורמליים שבחוק, קרי מועד הבניה ומועד ההשכרה לראשונה. אך לא היתה בפסיקה דרישה מעבר לכך, ובית המשפט לא הטיל חובה לציין מפורשות את תוצאות הנסיבות העובדתיות בצורה כלשהי.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אברהים ח'ורי למבקשת, עוה"ד אהרון גורל וגבריאל גורל למשיבה. 25.4.06).

רע"א 11119/05 - erawrewoP sysnevnI נגד אריה חברה לביטוח בע"מ ואח'

*המצאת כתבי בי דין לנתבע בחו"ל, כאשר הוא "בעל דין דרוש" בתובענה שהוגשה נגד נתבע אחר שהומצאו לו מסמכי בי דין כדין בישראל(הבקשה נדחתה).

א. המשיבה, (להלן: אריה), ביטחה את רדיו אף.אם השפלה (להלן המבוטחת). ביום 11.12.01 פרצה שריפה, שגרמה לנזק ברכוש המבוטחת. אריה שילמה למבוטחת תגמולי ביטוח והגישה תביעת שיבוב נגד המשיבה 2 (להלן גמא), יבואנית מתקן אל-פסק אותו רכשה המבוטחת ואשר לטענת המשיבה גרם כשל במתקן לשריפה. המבקשת (להלן: אינוונסיס) היא יצרנית המתקן, שמקום מושבה - אנגליה. גמא תבעה את המבקשת במסגרת הודעה לצד ג' וטענה כי פגם בייצור המתקן הוא זה שגרם לנזק. עם הגשת ההודעה לצד ג' ביקשה גמא היתר המצאה מחוץ לתחום. הבקשה נדחתה בנימוק שלא ניתן לומר כי הופר חוזה בישראל או שהאירוע בגינו הוגשה הבקשה אירע בתחומי ישראל, כדרישת תקנות 500(4)(א) ו-500(5) - 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד ציין ביהמ"ש כי בהסכם בין גמא לאינוונסיס קיימת תניית שיפוט ייחודית באנגליה. ביום 19.9.04 ניתנה לאריה רשות לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את אינוונסיס כנתבעת נוספת. עתה הוגשה על ידי אריה בקשה להמצאה מחוץ לתחום. בימ"ש השלום דחה את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי בערעור התיר את ההמצאה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אכן, ביחסים בין אינוונסיס לבין גמא קיימת תניית שיפוט שמקומה אנגליה; אך תנייה זו אינה מחייבת את אריה. ככל שאריה בחרה לתבוע את אינוונסיס לצד גמא, נעשתה אינוונסיס, כלשון תקנה 500(10), "בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". נטען על-ידי אינוונסיס כי היעדר תצהיר מטעם אריה, כנדרש בתקנה 501(א), הוא פגם מהותי היורד לשורש הענין. לענייןזה קיים תצהיר של גמא, המצביע על זיקת הקשר המגבש לכאורה את עילת התביעה נגד אינוונסיס. אכן, בכתב ההגנה של גמא הוכחש הנאמר בתביעת אריה כי השריפה אירעה כתוצאה מכשל במערכת האל-פסק, ואולם, נתבע רשאי לטעון בהגנתו ובהודעה לצד שלישי דבר והיפוכו.
ג. באשר לטענה, כי מאז החלטת בית משפט השלום בהודעת צד ג' של גמא לא חל שינוי בנסיבות ולפיכך מושתקת אריה מפניה מחדש בנושא - השינוי שחל בנסיבות הוא בכך שבין גמא לאינוונסיס היתה תניית שיפוט, שאינה חלה לגבי אריה. באשר לטענת הפורום הלא נאות - אינוונסיס בחרה למכור את מוצרה בארץ (באמצעות גמא) ובכך חשפה עצמה לטענות באשר לאיכות המוצר. עסקינן בתקנה 500(10) ולא בתקנה 500(7), שלגביה עדיין עומדת ההלכה, כי לשם אישור המצאה מחוץ לתחום המדינה יש צורך במעשה או במחדל שאירעו בישראל ולא די בקרות הנזק בארץ.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד תמר קרת למבקשת, עוה"ד צבי רפפורט ורוני חייט למשיבים. 25.4.06).

בש"פ 3217/06 + 3120/06 - מדינת ישראל נגד סמיון בניאורשווילי ואח'

*עיכוב יציאה מהארץ של נאשמים במאות עבירות של הלבנת הון, זיוף, אי הגשת דוחו"ת מס, וכדו' והערובות הנדרשות כתנאי לביטול צו עיכוב מהארץ של חלק מהנאשמים(הערר נתקבל בחלקו).

א. המשיבים הואשמו במאות עבירות חמורות של הלבנת הון, זיוף בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד, אי הגשת דו"חות מס הכנסה. המשיבים 1-3 הינם אזרחי ישראל המתגוררים מאז שנת 2002 בבלגיה. המשיב 4 הינו אזרח ישראל המתגורר בישראל. העוררת טוענת, כי שווי הרכוש בו נעברו העבירות מוערך בלמעלה מ- 100,000,000 -. עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת לקבוע תנאים לשחרורם של המשיבים. במסגרת בקשה זו ביקשה צווי עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת סכום כספי משמעותי. ביהמ"ש המחוזי הורה על חילוט זמני של הנכסים המצויים בבעלותם של המשיבים, והורה שלא לעכב יציאתם מהארץ. בית המשפט התנה את ביטול צווי עיכוב היציאה מן הארץ נגד משיבים 2 - 3 בחתימה של שני ערבים על ערבות צד ג' בסך 150,000 - כל אחד. כן הורה כי כל הנכסים אשר על חילוטם הזמני הורה, ישמשו גם כערבות להבטחת התייצבותם של המשיבים למשפט. המדינה עוררת על כך שבית המשפט נמנע מלהורות על עיכוב יציאתם מן הארץ של המשיבים. המשיב 1 עורר על גובה סכום ההפקדה, לאחר שכל חשבונותיו, כספיו, נכסיו ורכושו נתפסו על ידי העוררת וניתן לגביהם צו חילוט זמני. הערר נתקבל בחלקו והערר הנגדי נדחה.
ב. חילוט נכסים על פי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון בצירוף סעיף 36(א) לפקודת הסמים המסוכנים, מטרתו להבטיח כי עד להכרעה בהליך לא יוברח הרכוש, ובבוא היום ניתן יהיה לממש את גזר הדין ולחלט את הרכוש. לעומת זאת, הפקדת ערובות מטרתה להבטיח התייצבות למשפט ולמנוע הימלטות מאימת הדין. הדרישה להפקדת ערובות נוספות, מחוץ למסגרת הנכסים המוקפאים, הינה סבירה. יחד עם זאת, אין לשלול את האפשרות כי נכסים לגביהם ניתן צו חילוט זמני ישמשו כערובה להבטחת התייצבות. יש הגיון וטעם בטענה כי מש"הופשט" נאשם מנכסיו, קשה לצפות ממנו לערובות נוספות
ממקורות כספיים נוספים. אולם, במקרה דנן אין לומר שלא נותרו בידי המשיבים נכסים וכי אינם יכולים לעמוד בסכום ההפקדה ואף להוסיף עליה.
ג. אשר למשיב 1 - אם יורשע בדין הוא צפוי לעונש חמור והחשש שיימלט מאימת הדין הינו ממשי ביותר, גם כנגד סכומי ערובות משמעותיים. חשש זה אף מתחזק אם מביאים בחשבון את ההליכים המתנהלים נגדו גם בבלגיה ואת טיסותיו הבלתי מדווחות לחו"ל. לפיכך יש להטיל צו איסור יציאה מן הארץ נגדו עד תום ההליכים המשפטיים. אשר למשיבים 2 - 3, סכומי הערובה שנקבעו בעניינם נמוכים מכדי להבטיח התייצבותם למשפט. לפיכך, צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד המשיב 2 יבוטל אם יציג שני ערבים אשר יחתמו על ערבות בגובה של 1,000,000-. צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד משיבה 3 יבוטל אם תציג שני ערבים אשר יחתמו על ערבות בגובה של 500,000 ש"ח.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד מ. אבן חן וי. הרשמן למדינה, עו"ד ג. עמיר לעורר, עו"ד ר. רוזנבלום למשיב. 27.4.06).

בע"מ 9881/05 - פלוני נגד פלונית

*אימתי יחוייב בן זוג הנשאר בדירת בני הזוג לשלם דמי שכירות לבן הזוג שעזב את הדירה, מרצונו, בצו בי"ד או בימ"ש, או בחוסר ברירה(מחוזי ת"א - ע.מ. 1165/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בשנת 1962 נישאו הצדדים, ובמהלך השנים נולדו להם שישה ילדים. בשנת 1992 התגלע משבר בחיי הנישואין, ובשנת 1994 העניק בית המשפט למבקש אפוטרופסות בלעדית ומשמורת ייחודית על כל הילדים. במקביל הוצא צו הרחקה נגד המשיבה והיא עברה לגור בדירה שבבעלות הצדדים בתל אביב, בעוד המבקש המשיך לגור עם הילדים בבית המשפחה ברמת השרון. ביום 9.4.01 הגישה המבקשת תביעה לדמי שימוש ראויים בעבור השימוש שעשה המבקש בבית המגורים ברמת השרון, זאת כיון שבית זה גדול ומרווח מדירת המגורים בתל אביב. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה באופן חלקי, בקבעו שעל המבקש לשלם את דמי השכירות הראויים מיום הגשת התביעה ואילך. ננימוקו היה כי במועד הגשת התביעה היו חמישה מתוך הילדים בגירים, וצו ההרחקה הפך בלתי רלבנטי. ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. התביעה לדמי שימוש ראויים מיוסדת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, שלפיו "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". בע"א 1492/90 [סביר מ"א 162] (להלן: הלכת זרקא) נקבע כי החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין... באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין". בהתאם להלכת זרקא בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים, או כאשר התנהגותו של אחד מבני הזוג מחייבת את הרחקתו בצו בית משפט, השימוש בדירה המשותפת נמנע ממנו בשל התנהגותו, ובנסיבות אלה, לפי הלכת זרקא, אין השותף זכאי לדמי שימוש ראויים. בנסיבות ענייננו, גם בתקופה שאחרי הגשת התביעה באפריל 2001 עמד בתוקפו צו ההרחקה ואין מקום להבחנה בין התקופה שקדמה להגשת התביעה לתקופה שאחריה. חרף זאת, קיימת השאלה אם במועד כלשהו שלאחר נובמבר 2002 ניתן לראות את צו ההרחקה כבלתי רלבנטי ואת המניעה כמוסרת. שאלה נוספת היא, אם המשך מגוריהם בנכס של חלק מן הילדים, מהווים גורם שיש להביאו בחשבון לעניין השכר הראוי. כמו כן, במכלול השיקולים, יתכנו מצבים בהם ניתן צו הרחקה שלא באשמת בן הזוג המורחק. עניין נוסף, שיש לו השפעה בשאלת דמי השימוש, הוא כאשר אחד מבני הזוג מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט, בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק השיתוף. התיק יוחזר על כן לביהמ"ש לענייני משפחה לדיון בשאלות
מה השלכותיה של המשך ההרחקה על שאלת השכר הראוי, מה השלכתם של השיקולים האחרים שנמנו, האם מגיע שכר ראוי בנסיבות כאלה, ואם כן - אילו הנחיות יינתנו לעורך השומה.

(בפני: השופט רובינשטיין. 9.4.06).

בע"מ 11405/05 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית

*השקידה הסבירה הנדרשת מיורש עזבון של ניצול שואה לאתר יורשים נוספים, כשמדובר במשפחה שבניה נספו בשואה, כדי שהמבקש יוכל לרשת את כל העזבון(מחוזי ת"א - ע.א. 24201/05 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 20.10.01 נפטר המנוח גרשון (קורט) דויטש (להלן המנוח), בן למעלה מ-97 שנים. אשת המנוח נפטרה לפניו. ביום 25.3.03 נתן ביהמ"ש לענייני משפחה צו ירושה, שלפיו, המשיבה, בת דודתו של המנוח מצד אמו, יורשת מחצית נכסיו, ויורשי המחצית השנייה הם צאצאים בלתי ידועים של הורי אבי המנוח. ביהמ"ש הורה במסגרת הצו כי מנהל העיזבון יפעל לאיתור היורשים האחרים, ויגיש בקשה לתיקון הצו תוך שישה חודשים. בהמשך הגיש מנהל העיזבון, שהוא גם ב"כ המשיבה, בקשה לתיקון צו הירושה כך שהמשיבה תירש את מלוא העזבון. לבקשה זו צורפה תעודת פטירה של אבי המנוח, המעידה כי מקום מגוריו האחרון היה באוסטריה. כן הובהר כי לפי הדין האוסטרי, חל על המוריש דין מקום מושבו האחרון. עוד צויין בבקשה כי לאחר נסיונות רבים לאיתור יורשי אבי המנוח באוסטריה והונגריה נמצא כי אין לו יורשים. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי במחלוקת שבתיק - שאלת קיום צאצאים של אחי אבי המנוח - לא הורם הנטל להוכיח כי צאצאים אינם בנמצא. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי נתקיים היסוד של "שקידה סבירה", בחיפוש אחר יורשים אפשריים ולפיכך יש לתקן את צו הירושה. בית המשפט קבע כי נוכח היקף העיזבון המצומצם למול עלות החיפושים שבוצעו עד כה, והזמן הרב שחלף מאז השואה בלא שנתגלו קרובים למנוח, יש לקבל את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אכן, שקידת המשיבה לא העלתה יורשים כלשהם. השאלה היא אם שקידת המשיבה היתה, סבירה דיה. המשיבה מודה כי שווי העיזבון עולה משמעותית על הסכום שציין ביהמ"ש המחוזי, ויש לכך השפעה מסויימת בזיקה להוצאות לעניין חיפוש היורשים. נראה כי יש מקום לעריכת חיפוש מסויים גם בארה"ב, קנדה ואוסטרליה, שהן מדינות הגירה, שאליהן הגיעו פליטים יהודים ממדינות שנפלו לשלטון הנאצים, בנוסף לאלה שבאו לארץ ישראל. הדרך הנכונה היא, בעיקר, פרסום מודעות בעיתונים מרכזיים, ובהם במיוחד עיתונים יהודיים, בערים הגדולות במדינות האמורות, שניתן לשער שיהודים ניצולי שואה או בני משפחתם מעיינים בהם.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רחל שני-שרפסקי למבקש, עו"ד נתן שפטלוביץ למשיבה. 11.4.06).

בר"ם 2517/06 - מידף שירותי קייטרינג... נגד המרכז הזואולוגי ת"א... ואח'(הבקשה נדחתה).

*דחיית בקשה לצו ביניים נגד מימוש זכייה במכרז, בטענה שהערבות הבנקאית לא היתה תקינה משום שלא כללה את המע"מ על סכום הערבות. * ערבות בנקאית לא תקינה במכרז משום שהיתה ערבות ביצוע ולא ערבות מכרזא. המשיבה, "תאגיד מקומי" כהגדרתו בחוק חובת המכרזים, מפעילה את ה"ספארי" ברמת-גן. המבקשת מפעילה מזה כשמונה שנים את שירותי המזון וההסעדה במקום על פי הסכם, מכוח מכרז קודם, שמועד סיומו ביום 23.4.2006. בחודש נובמבר 2005 פרסמה המשיבה מכרז להפעלת המסעדה, והוגשו, בין היתר, הצעת המבקשת והצעת המשיבה 2 (להלן: נטו). ביום 16.1.2006 הודיעה ועדת המכרזים כי נטו היא הזוכה במכרז.
המבקשת הגישה עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי, בה טענה כי הערבות שצירפה נטו פגומה. כן טענה כי החלטת ועדת המכרזים, לוקה בחוסר סבירות בניקוד ההצעות במכרז. עם הגשת העתירה ביקשה המבקשת צו ביניים נגד התקשרות עם נטו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "סיכויי המבקשת להצליח בעתירתה אפסיים" ודחה את הבקשה לצו ביניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. במכרז נדרשו המציעים לצרף להצעותיהם "ערבות בנקאית אוטונומית... על סך של %10 מגובה המחיר השנתי הנקוב בהצעתו". לשיטת המבקשת הערבות צריכה לכלול את סכום ההצעה שנרשם כולל מס ערך מוסף, ואילו נטו הגישה ערבות שלא כללה מע"מ. מנגד טוענות המשיבות כי הצעת המבקשת נגועה בפגם מהותי, מן הטעם שלא צירפה להצעתה "ערבות מכרז" כי אם "ערבות ביצוע", וככזו לא ניתן לחלטה לצרכי המכרז לו היה צורך בכך. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבות ודחה את הבקשה לצו ביניים. ואכן, הטענה לפיה נפל פגם בערבות המבקשת, נראית, לכאורה, כבדת משקל. אשר לטענת המבקשת, לפיה נפל פגם בערבות נטו ללא מע"מ - ועדת המכרזים סברה כי נוסח המכרז "סובל", בפרשנות אובייקטיבית, הן את צירוף המע"מ לערבות והן את אי-צירוף המע"מ לערבות.
ג. בבחינת בקשה לצו ביניים יש לשקול לצד שיקול סיכויי ההליך גם את שיקול מאזן הנוחות. המבקשת טוענת כי צו הביניים המבוקש נועד לשמר את המצב הקיים. מנגד טוענת נטו, כי השקיעה עבודה רבה בהיערכות לתחילת הפעלת השירותים. אין לומר כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. ממילא אין בידי המבקשת זכות קנויה להמשיך בביצוע העבודות נשוא המכרז מעבר לתקופת החוזה, לא כל שכן תמורת דמי זיכיון נמוכים במידה ניכרת מדמי הזיכיון הכלולים בהצעה של נטו. כמו כן, עומדת למבקשת האפשרות, ככל שתזכה בעתירה, לתבוע פיצוי בגין נזקיה, אם ייגרמו ויוכחו.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד אמנון מ. יצחקניא ואילן סובל למבקשת. עוה"ד חנוך קינן, שי ורד, רות ברק ורונית גרבר למשיבים. 17.4.06).

ע.א. 6313/01 - עזבון המנוח אלעד שיאון ז"ל ואח' נגד הכשרת היישוב... ואח'

*קבלת ערעור על פס"ד בתביעת פיצויים בתאונת דרכים, כאשר בין מתן פסה"ד לבין הדיון בערעור שונתה ההלכה בדבר פיצוי בגין "השנים האבודות"(הערעור נתקבל).

א. המנוח אלעד שיאון ז"ל נהרג, בשנת 1999, בתאונת דרכים, והוא בן 25 שנים. המערערים - עזבונו והוריו - הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בראשי נזק שונים, ובכלל זה, ראש הנזק של אובדן יכולת השתכרות "בשנים האבודות". לאחר מכן פנו המערערים לבית המשפט וביקשו כי התביעה בראש-הנזק של "השנים האבודות" תימחק, באשר בית המשפט לא יוכל לפסוק להם פיצוי בגין ראש נזק זה, לאור הלכת גבריאל (ע"א 295/81 פ"ד לו(4) 533). המשיבים התנגדו לבקשת המחיקה, וביהמ"ש פסק לאמור: "מבחינת ההלכה של 'השנים האבודות'... אין עילת תביעה... ניתן למחוק אותו סעיף מכתב התביעה". בית המשפט המשיך והכריע ביחס לראשי נזק אחרים, ופסק למערערים פיצוי בגין נזק לא ממוני ובגין הוצאות קבורה ומצבה. עיקר הערעור בנוסחו המקורי היה לשינוי הלכת גבריאל. המשיבים טענו, כי דין הערעור להידחות ממספר טעמים: ראשית, בבית המשפט המחוזי לא נתקיים דיון בשאלת הפיצוי בגין "השנים האבודות", ולא הובאה כל תשתית ראייתית לביסוס טענות המערערים בעניין זה; שנית, המערערים זכו למעשה בסעד שביקשו הם עצמם בבית המשפט קמא - מחיקת התביעה; שלישית, לגוף הדברים, אין לסטות מן ההלכה שנקבעה בפרשת גבריאל. הערעור נתקבל.
ב. על אף הסיטואציה החריגה, שבה המערערים הם שביקשו למחוק את תביעתם-שלהם בכל הנוגע לראש-הנזק של "השנים האבודות", אין מניעה מלדון בערעורם. נותרה השאלה המהותית, והיא - שאלת זכותו של העיזבון לפיצויים בגין "השנים האבודות". בעניין זה, חל בינתיים שינוי בתשתית הנורמטיבית. בע"א 140/00, 550/01 (הלכת אטינגר פ"ד נח(4) 486), נקבע כי יש להכיר בזכאותו של הניזוק או עזבונו לפיצויים בגין שנות ההשתכרות האבודות. לאור ההלכה שנפסקה בעניין אטינגר, הוסבה המחלוקת לחזית אחרת: האם להלכת אטינגר תחולה רטרוספקטיבית על תיקים תלויים ועומדים; והאם חלה הלכה זו על תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. שתי השאלות הללו התעוררו גם בשורה של תיקים אחרים, ובית משפט העליון השיב על שתיהן בחיוב. משכך, מתקבל הערעור והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, לצורך דיון לגוף העניין בראש הנזק של השנים האבודות על-פי המתווה הנורמטיבי הקיים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד חיים מנדלבאום ואבי בן יהודה למערערים, עוה"ד אהוד גוט, שלמה שטיינר ודניאל מור למשיבים. 29.3.06).

עע"ם 1883/05 - מדינת ישראל נגד סלים סעיד מחמד רגבי ואח'

*דחיית טענה שבקשה לאיחוד משפחות של תושבת יו"ש שנישאה לישראלי נזנחה(מחוזי י-ם - עת"מ 1137/04 - הערעור נדחה).

א. המשיב, אזרח ישראלי, נישא בחודש אוגוסט 1996 לתושבת האזור (להלן: המשיבה). ביום 10.10.96 הגיש המשיב בקשה לאיחוד משפחות עבור אשתו. ביום 15.8.00 ניתן למשיבה היתר שהייה בישראל עד ליום 15.8.01. ביום 17.8.00 נולדה לבני הזוג המשיבה 4, הסובלת מאז לידתה מבעיות רפואיות קשות והמשיבים 1 ו-2, שנאלצו לשהות ליד מיטתה בבית החולים, לא הגישו בקשה להארכת תוקפו של היתר השהייה. כיוון שכך ביטל משרד הפנים את הבקשה לאיחוד משפחות. ביום 5.5.03 הגיש המשיב ערר על ההחלטה האמורה והערר נדחה מן הטעם שהיה על המשיב להגיש עוד בחודש יוני 2001 בקשה להארכת היתר השהייה של המשיבה. בחודש אוקטובר 2004 הגישו המשיבים עתירה מינהלית נגד ההחלטה. המערערת טענה כי יש לראות את המשיבים כמי שזנחו את בקשתם, ולכן עליהם להגיש בקשה חדשה. אכן, המצב המשפטי כיום הינו שאין מטפלים בבקשות חדשות לאיחוד משפחות עם תושבי האזור, אולם, לטענת המערערת על המשיבים להמתין לשינוי הנסיבות. ביהמ"ש קבע כי נוכח מצבה הרפואי הקשה של המשיבה 4 מתקיימות נסיבות אובייקטיביות המצדיקות התחשבות במשיבים מטעמים הומניטאריים. על כן, החליט כי תינתן למשיבים אפשרות לעדכן את הבקשה ולאחר מכן יש לדון בבקשה לגופה על סמך הנתונים העדכניים. בערעור הודיעה המערערת כי משרד הפנים החליט לתת למשיבה אישור לפנייה חדשה לאיחוד משפחות, על מנת לקבל היתר שהייה בישראל, בהתאם לנוהל איחוד משפחות. הערעור נדחה.
ב. השאלה אם בקשה פלונית לאיחוד משפחות "נזנחה", יותר משהיא שאלה משפטית, היא שאלה עובדתית התלויה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון. במקרה דנן אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין לראות את הבקשה לאיחוד משפחות שהגיש המשיב 1 עבור המשיבה 2 כאילו נזנחה. בית המשפט המחוזי ייחס משקל מסויים למצב המשפטי הקיים כיום מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל ולתוצאה הקשה אליה תוביל החלטה לפיה יש לראות את הבקשה כאילו נזנחה. אף בכך אין פסול, שכן יש זיקה בין המצב שנוצר עקב חוק האזרחות והכניסה לישראל לבין ההתייחסות לסוגיית הזניחה ותוצאותיה.

(בפני השופטות: בייניש, ארבל, חיות. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד יוכי גנסין וגלעד שירמן למערערת, עו"ד רגבי אסאמה מחאג'נה למשיבים. 9.4.06).

רע"ב 11834/05 - גבריאל אמבאו נגד מדינת ישראל

*סמכותו של נציב שרות בתי הסהר להחליט על הפסקה מינהלית של ריצוי מאסר בעבודות שירות, כאשר הנאשם לא התייצב כלל לעבודות השירות(מחוזי ב"ש - עע"א 5699/05 - הבקשה נדחתה).

א. המבקש נדון בשנת 2000 לעונש מאסר שיבוצע בעבודות שירות ונקבע כי עבודות השירות יחלו ביום 1.10.00. המבקש לא התייצב לריצוי העונש. חלפו שנים אחדות, וביום 25.7.05 נערך לעורר שימוע, בו טען שאינו מוכן לרצות את העונש בעבודות השירות. בעקבות השימוע, החליט נציב שרות בתי הסוהר ביום כי המבקש ישא את יתרת עונשו בבית הסוהר. המבקש פנה לבית המשפט וביקש כי ההחלטה תבוטל וכי ימונה לו סניגור. בית המשפט סבר כי אין לו סמכות למנות סניגור מהסניגוריה הציבורית בדיון בעתירות אסיר, למעט בעתירות המוגשות כנגד ועדת השחרורים. גם לגופו של ענין נדחו טענות המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בא כוחו של המבקש, טען בערעור כי נציב שירות בתי הסוהר לא היה מוסמך כלל להחליט על הפסקה מינהלית של עבודת השירות, כיוון שהמבקש לא החל כל עיקר בעבודות השירות, ויש להביא את עניינו בפני ביהמ"ש המחוזי שדן בתיקו העיקרי. טענה זו יש לדחות. מי שלא התייצב לעבודות שירות, סמכותו של שירות בתי הסוהר חופה עליו ביום שנקבע ע"י ביהמ"ש תחילת ריצויין של עבודות השירות. ב"כ המערער העלה גם טענה מהותית שעניינה חלוף השנים ומצבו המשפחתי של המבקש, המצדיקים - כנטען - לילך לקראתו, כך שיוכל לרצות את המאסר בעבודות שירות כפי שתוכנן מלכתחילה. גם טענה זו יש לדחות.
ג. באשר להערת ביהמ"ש בקשר לסמכות למינוי סניגור ציבורי בעתירות אסיר - מקרה שבו אדם מרצה או אמור לרצות מאסר בפועל ראוי כי יהא מיוצג, אם אין ידו משגת. אכן, לגבי אסירים יש הוראה מיוחדת לייצוג בקשר לדיון בוועדת השחרורים. ואולם, דברים בחינת קל וחומר הם. אם בוועדת השחרורים, בעתירות אסירים, ימונה סניגור, בביהמ"ש לא כל שכן, ולוא מכוח סמכותו הטבועה של ביהמ"ש.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יובל ליבדרו למבקש, עוה"ד יוכי גנסין ואילאיל אמיר למשיבה. 3.4.06).

רע"א 3625/05 - עזאלדין סלמאן נגד קצין התגמולים

*סמכותה של הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים, להורות על ביצוע מעקב סמוי להדגמת תפקודו של הנכה, כאשר היא חושדת שהוא "מתחזה" בהופעתו בפניה(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הוכר כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). ביום 20.1.99 ביקש להיבדק על ידי ועדה רפואית, עקב החמרה בנכותו. במהלך שנת 2000 עמד המבקש לפני ועדה רפואית, וזו קבעה לו ארבעים אחוזי נכות, בעיקר בגין פגימות אורטופדיות. המבקש ערר על ההחלטה בפני הוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה) וזו בדקה אותו והועלה חשש להתחזות. על כן החליטה הוועדה לבקש "מעקב סמוי להדגמת תפקודו" של המבקש. בתום המעקב - שנערך באמצעות גורמים מטעם המשיב - הוגש לוועדה סרט וידאו, שבו תועד המבקש כשהוא מבצע פעולות רבות בשונה מהותית מתלונותיו ומן המצג בעת בדיקתו ע"י הוועדה. בסופו של יום, החליטה הוועדה לדחות את הערר. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וטען כי אין סמכות לוועדה ליזום ביצועה של חקירה סמוייה על ידי המשיב וכי אין סרט הוידאו ראייה קבילה. ביהמ"ש ציין כי אין הכרח להחליט בשאלה זו, שכן בפני הוועדה עמדו ממצאים רפואיים מספיקים שיש בהם כדי לדחות את הערעור מבלי להיזקק לסרט הוידאו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. באשר לשאלת המעקב הסמוי וסמכות הוועדה לגביו - נוכח הממצא לפיו קבעה הועדה עמדתה בראש וראשונה על יסוד הבדיקות הקליניות, אין צורך להכריע בשאלה זו. נותרה שאלת החלטתה של הוועדה לגופה, וזו אינה מצדיקה ערעור בגלגול שלישי. יתר על כן, ההליך דנא בא בגדרו של סעיף 12א(א) לחוק הנכים שלפיו ביהמ"ש בשבתו כערכאת ערעור על החלטת הוועדה אינו נוקט עמדה בעניינים שברפואה, אלא אך בהיבטים המשפטיים השונים אשר נכרכו מטבע הדברים בעבודתה.
ג. למעלה מן הצורך יצויין כי אין לחייב ועדה להכריע בשאלה רפואית העומדת לפתחה בעוד ספק מקנן בליבה באשר לעובדות, וניתן להתיר ספק זה על ידי מעקב סמוי. עם זאת, מן הראוי כי הוועדה, גוף מעין שיפוטי, תערוך את המעקב שלא באמצעות המשיב, שהוא צד המתדיין בפניה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד פואד חיר למבקש, עו"ד מיכל שרביט למשיב. 2.4.06).

ע.פ. 11793/05 - חברת החדשות הישראלית בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'

*עקרון "פומביות הדיון" ופרסום הליכים במשפט אונס, כאשר הנאשם הורשע ולאחר מכן זוכה בעקבות הודאת המתלוננת בפני חוקרת פרטית כי שיקרה בעדותה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1017/02 - הערעור נתקבל).

א. ביום 29.4.03 הורשע המשיב 2, (להלן: דקל), בעבירות של אינוס, ומעשה סדום בנסיבות אינוס. הדיון התנהל בדלתיים סגורות, וביהמ"ש אסר פרסום שמה של המשיבה 3 (להלן: המתלוננת) או כל פרט שעלול להביא לזיהויה. עם הרשעתו נגזר דינו של דקל ל מאסר בפועל, מאסר על תנאי, וכן פיצוי למתלוננת. במסגרת ערעור על פסק הדין, הגישו באי כוחו של דקל בקשה לגביית ראיות נוספות. על-פי האמור בבקשה, לאחר שניתן פסק הדין, נערכו מספר מפגשים ושיחות בין המתלוננת לבין חוקרת פרטית, אשר תועדו בקלטות וידיאו ואודיו, ואשר מוכיחים כי המתלוננת שיקרה בעדותה ואף שיבשה הליכי משפט והדיחה עדים. בעקבות חקירה משלימה שביצעה המשטרה, הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת לגבות את הראיות החדשות. לאחר חקירה משלימה התייצבו הצדדים בביהמ"ש ועתרו במשותף לזיכויו של דקל מחמת הספק, וביהמ"ש נעתר לבקשה (להלן: פסק הדין המזכה). המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה להסיר את צווי איסור הפרסום, ולהתיר לה לפרסם את תכניו של התיק, וכן את תכני החקירה המשלימה שנערכה על-ידי המשטרה, למעט שמה של המתלוננת. ביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע כי יש להתיר את פרסום פסה"ד המקורי, לצד פרסום ההליך בו זוכה דקל, אך לא את הראיות הנוספות, כולל הקלטות. הערעור נתקבל.
ב. הכלל הוא עיקרון פומביות הדיון. הקלטות עמדו בבסיס זיכויו של דקל מחמת הספק. על כן מניעת פרסומה של הקלטת פוגעת בעיקרון החוקתי של פומביות הדיון. סעיף 70(ג) לחוק בתי המשפט קובע: "לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין... והוא... מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה... ולא... פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין". במקרה דנן מדובר במתלוננת במשפט בשל עבירה לפי סעיפים המצויינים בחלופה הנ"ל. המתלוננת היתה קטינה בעת קרות האירוע וכיום אין היא עוד קטינה. אין צורך לדון בשאלה האם חל הסעיף גם על מתלוננת שבגרה, מאחר ולא התקיים התנאי כי הפרטים שיפורסמו עשויים להביא לזיהויו של הקטין. השאלה הרלבנטית היא מה תהיה ההשפעה (אם בכלל) של פרסום הקלטות על נכונותן של נפגעות בעבירות מין להתלונן בפני הרשויות. בהנחה כי הפרסום יותנה בסייגים מסויימים, החשש מהרתעת נפגעות מלהתלונן בעקבות הפרסום, גם אם הוא קיים, עוצמתו אינה גבוהה. אין מדובר בגורם עליו אין למתלוננת שליטה. ביכולתה של מתלוננת בכוח שכזו למנוע מעצמה את הפגיעה בשמה הטוב ובפרטיותה בעיני הקרובים לה, אם תמסור גירסת אמת בבית המשפט ותדבק בגירסה זאת בהמשך.
ג. לעומת זאת, עומד עיקרון פומביות הדיון על בסיס איתן. מדובר במקרה של אדם אשר ישב בבית האסורים תקופה של כמעט שנתיים, ובסופו של דבר זוכה מחמת הספק. חשיפת הקלטות היא משמעותית מבחינת יכולתו של הציבור לבחון את ההליכים שהביאו להרשעתו של דקל, כמו גם ההליכים שהובילו בהמשך לזיכויו מחמת הספק. גורם נוסף התומך בפרסום הקלטות הוא האינטרס של דקל לטהר את שמו. הקטעים אשר את פרסומם יש לאסור, הם קטעים אשר פרסומם פוגע בדרגה גבוהה בענייניה האינטימיים של המתלוננת ובצנעת הפרט שלה, מבלי שקיים אינטרס ציבורי המצדיק את הפגיעה. באשר לקטעים שניתן לפרסם, יש לאפשר למתלוננת ולמדינה זכות עיון בקלטות בטרם ישודרו על מנת למנוע הוצאת דברים מהקשרם.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. נקדימון למערערת, עוה"ד ז. אריאלי למדינה, עו"ד ר. דרחי לדקל, עו"ד ד. פוגץ' למתלוננת, עו"ד ר. מאיר רפה לחדשות 10 בע"מ. 5.4.06).

בג"צ 8638/03 - סימה אמיר נגד ביה"ד הרבני הגדול בירושלים ואח'

* בג"צ 8638/03 - בי"ד רבני שאישר הסכם גירושין, אין לו סמכות לדון בסכסוכים בין בני הזוג לאחר הגירושין והפרת הסכם הגירושין, למרות שבהסכם הגירושין הוסכם על סמכות ביה"ד לדון בכל סכסוך שיתעורר. *אין לבי"ד רבני סמכות לדון כ"בוררים" בסכסוכים, גם אם שני הצדדים מס(העתירה נתקבלה).
א. העותרת והמשיב 3 (להלן - "המשיב") נישאו בשנת 1980 ולהם 3 ילדים. בשנת 1992 פנו לביה"ד הרבני האיזורי בירושלים לצורך הסדרת הליך של גירושין. בגדרי אותו הליך, ביקשו בני הזוג כי יאושר הסכם גירושין, בו הסכימו על הגירושין, על החזקת הילדים ומזונותיהם, ועל הסדרים כספיים ורכושיים שונים. בהסכם נכלל תנאי לפיו האשה מתחייבת שלא לתבוע את הבעל בכל ערכאה שהיא להגדלת מזונות הילדים, ואם הבעל ייתבע, האשה תפצה אותו. סעף 11 בהסכם קבע כי "אם לאחר הגירושין יתגלעו חילוקי דעות... בני הזוג מתחייבים להגיש את התביעה לבתי הדין הרבניים".להסכם הגירושין ניתן תוקף של פסק דין ובני הזוג התגרשו. לאחר כחמש שנים הגישו ילדי בני הזוג (באמצעות העותרת) תביעה נגד המשיב לביהמ"ש לענייני משפחה להגדלת סכום המזונות, ותביעתם נתקבלה. כשלושה חודשים לאחר הגשת התביעה של האשה, הגיש המשיב תביעה לביה"ד הרבני "לפסק דין הצהרתי וביצוע בעין" של הסכם הגירושין, בטענה כי העותרת הפרה את ההסכם. העותרת טענה בהגנתה כי לביה"ד אין סמכות לדון בתביעה. בית הדין החליט כי קניויה לו סמכות לדון בתביעתו של המשיב "היות ולדעת ביה"ד סעיף 11 מהווה שטר בוררין". על פי החלטת בית הדין הוא הכריע בתביעת המשיב בתורת בורר, אלא שלאחר מכן ניתנה על ידו החלטה נוספת שכותרתה "הבהרה" - ולפיה: "בית הדין הוא הערכאה שאישרה את ההסכם, והיתה התחייבות שכל הנושאים הכרוכים בהסכם ידונו אך ורק על ידי ביה"ד הרבני... [ו]בית הדין פסק... מתוקף סמכותו, ואין צורך שבית הדין יפסוק זאת משום בורר". על פסק הדין ערערה העותרת לביה"ד הרבני הגדול, ובית הדין דחה את הערעור. העתירה נתקבלה.
ב. סמכויותיו המקוריות ראשוניות של ביה"ד הרבני נקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים, והן בנויות משני נדבכים: סמכויות ייחודיות מכח החוק, הכוללות ענייני נישואין וגירושין, וכן ענין שנכרך כדין בתביעת הגירושין, לרבות מזונות אשה וילדים; סמכויות מקבילות לערכאה האזרחית המתייחסות לעניינים של המעמד האישי על פי סעיף 51 לדבר המלך ופקודת הירושה. ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ומקנה לה, בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר. לא הוכרה סמכות טבועה של ערכאה שיפוטית, אזרחית או דתית, לחזור ולהפעיל את סמכותה המקורית כדי לפרש פס"ד שניתן על ידה.
ג. האם נתונה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט להכריע במחלוקת מכח הסכמת הצדדים - סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכח הדין, ואין היא נושאת כח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסויימות, כמקור לסמכות הכרעה. לערכאת שיפוט ממלכתית אין סמכות לדון ולהכריע בתורת בורר מכח הסכמת הצדדים, אלא אם ניתנה לה סמכות כזו במפורש בחוק.
ד. האם תביעת המשיב על פי עילתה נכנסת לגדר אחד ממקורות הסמכות של ביה"ד- נושא התביעה הוא ענין רכושי לאחר פקיעת נישואי הצדדים, וממילא שוב אין מדובר בענין של "נישואין וגירושין". אין מדובר גם בענין "הכרוך בתביעת גירושין" לרבות מזונות אשה וילדים כמשמעו בסעיף 3 לחוק. האם קיימת סמכות טבועה "נילווית" לביה"ד לדון בתביעת המשיב- התשובה הינה בשלילה. ביה"ד פסק בענייננו באורח סופי ובלתי מותנה, ונתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין. ביה"ד לא קנה סמכות לדון בענין זה גם מכח עקרון "הסמכות הנמשכת". סמכות כזו נקנית מקום שערכאה דנה בעבר בנושא מסויים ובנסיבות מיוחדות נוצר צורך לבטל או לשנות החלטה קודמת עקב שינוי מהותי שחל בנסיבות עליהן הושתתה ההחלטה המקורית. התביעה אינה מבקשת לשנות או לבטל את הסכם הגירושין. היא מבקשת לאכוף את ההסכם, ותביעה מעין זו אין מקומה בגדרי הסמכות הנמשכת הנתונה לביה"ד.
ה. מעבר לכך, אין לראות בהסכם הגירושין סעיף בוררות, השקול "כהסכם בוררות" בין הצדדים. התנאי המוקדם לקיומה של בוררות, הוא קיומו של הסכם למסור סכסוך לבוררות. אם הסכימו צדדים למסור מחלוקות ביניהם להכרעת גורם כלשהו, ואין זה נהיר כי מדובר בהכרעה במסגרת בוררות, כי אז אין בפנינו הסכם בוררות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מיכאל קורינאלדי לעותרים, עו"ד נחמה סגל למשיב. 6.4.06).

ע.א. 8572/03 - טיטן בנץ בע"מ נגד איתן יצחק

פירוש הסכם. "תיקון" הסכם ע"י הצדדים. *אין ביהמ"ש מוסמך להעניק סעד שלא נתבקש (הערעור נתקבל).

בין המשיב לבין המערערת, המצויה היום בהליכי כינוס נכסים, התנהל מו"מ בעניין רכישת אולם תצוגה בבניין שהקימה המערערת. המשיב הפקיד, ביום 30.3.1994, פיקדון בסך של $75,000, וכעבור כשנה נחתם החוזה. בחוזה נכללו פרטים שונים, ובכלל זה, שטח המבנה (123 מ"ר ברוטו) והתמורה ($186,260). בפועל שולם סכום של כ-155 אלף דולר. בתאריך 8.4.1996 חתמו הצדדים על מסמך אחר שלפיו החזקה באולם התצוגה תעבור למשיב "si sa", תוך שהמשיב מצהיר שידוע לו כי שטח האולם הוא 70-65 מ"ר נטו. באותו מסמך הצהירה המערערת שהתמורה שולמה במלואה. מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים הובאו בפני ביהמ"ש המחוזי, שקבע כי המערערת הטעתה את המשיב בנוגע לגודל שטחו של אולם התצוגה. אולם, המסמך האחרון עליו חתמו הצדדים נקב בשטח של 70-65 מ"ר, ובכך "תוקן" החוזה - בדומה למנגנון הקבוע בסעיף 14(ג) לחוק החוזים - באמצעות עקרון תום-הלב, והמשיב שוחרר מן החובה לשלם את יתרת התשלום. בית המשפט המחוזי הוסיף ופסק כי את סכום הפיקדון - $75,000 - יש להשיב למשיב. בהקשר זה נדחתה טענת המערערת לפיה הפיקדון קוזז במועד חתימת החוזה. הערעור נתקבל.
המשיב כלל לא העלה בתביעתו סעד של השבת הסכום ששולם כפיקדון. אין למצוא בכתב התביעה כל בסיס לחשוב שהמשיב עצמו סבור היה שיש להשיב לו את סכום הפיקדון. גם לגוף הדברים, אין בסיס מספיק להורות על השבת הפיקדון. על-פי התנאים המעודכנים שנקבעו במסמך החדש, כנגד מסירת האולם "si sa", על-פי המידות של 70-65 מ"ר,
הוצהר ש"התמורה בגין החנות כפי שהיא שולמה במלואה". משכך, לא ברור מדוע יש מקום להשבת סכומים ששולמו במסגרת מערכת היחסים החוזית שקדמה להסכמה זו, והנחה סבירה היא - העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל - שהפיקדון בא בגדר אותה תמורה ש"שולמה במלואה".

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד הראל אביהו למערערת, עו"ד משה הרצוג למשיב. 16.4.06).

רע"א 1514/06 - תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נגד אמיר שהי שאול

ביהמ"ש רשאי להתיר תיקון כתב תביעה אף בלא בקשה פורמלית. הוצאות משפט לטובת המדינה (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש תביעה אישית נגד המבקשת ויחד עימה בקשה לאישור הגשתה כתובענה ייצוגית. התביעה נסמכה על עילות שונות וכללה סעד כספי, סעד הצהרתי וסעד של צו מניעה. בסיומו של דיון מקדמי קבע בית המשפט בין השאר, כי - "ב"כ התובע יודיע תוך 7 ימים... האם הוא מצמצם את עילות התביעה... אין צורך בתיקון כתב התביעה והבקשה לאישור תובענה ייצוגית". המשיב (הוא התובע) הודיע כי הוא מסכים שהתביעה והבקשה לאישור התובענה כייצוגית יתבררו על פי חוק הגנת הצרכן. המבקשת טענה אז כי ניתן יהיה להגיש כתב תביעה מתוקן ובקשה מתוקנת לאישור התובענה כייצוגית רק לאחר שתוגש בקשה לתיקון כתבי הטענות ולאחר שבית המשפט יתיר את התיקון. בית המשפט דחה את הטענה "בהיותה טורדנית וחסרת בסיס". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בגדר הסמכויות הדיוניות-ניהוליות הנתונות לבית המשפט רשאי הוא להתיר תיקון שאינו פועל לרעת בעל דין אחר, אף בלא בקשה פורמלית ובלא שבעל הדין הנוגע בדבר יידרש להגיש כתב טענות מתוקן. המהלך הנוסף בו נקטה המבקשת, היינו הגשת בקשת רשות ערעור, הינו טורדני וגורם לבזבוז זמן שיפוטי. המשיב לא נתבקש להשיב על הבקשה ואין הצדקה לפסוק הוצאות ושכר טירחת עורך-דין לטובתו. ברם, לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי ניתן לפסוק הוצאות גם לטובת אוצר המדינה. אמצעי זה נותן בידי בית המשפט כלי ניהולי, שיש לו אף פן שניתן לכנותו משמעתי. אין לקבל את הדעה כי תקנה 514 הותקנה בחוסר סמכות. שר המשפטים הוסמך בסעיף 108(א) לחוק בתי המשפט "להסדיר בתקנות סדרי דין את סדרי הדין והנוהג לפני בתי המשפט". למכשיר של הוצאות לטובת אוצר המדינה יש נגיעה ישירה לניצול מיטבי של הזמן השיפוטי ולפיכך לסדרי הדין בבתי המשפט. לפיכך תחוייב המבקשת בהוצאות לטובת המדינה בסך 10,000 ש"ח.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד י. בנקל למבקשת. 24.4.06).

בש"פ 2857/06 - אליהו ממן נגד מדינת ישראל

*הקלות בתנאי מעצר בית, כדי לאפשר לנאשם לצאת לעבודה (הערר נתקבל).

העורר הואשם יחד עם אחרים בעבירות של סחר בסם מסוכן, ושל הסתייעות ברכב לביצוע פשע. עם הגשת כתב האישום נעצר העורר עד תום ההליכים, ושהה במעצר תקופה של חודשיים, ולאחר מכן שוחרר לחלופת מעצר, בתנאי מעצר בית מלא, בפיקוח צמוד של אמו. כשלושה חודשים לאחר השחרור, פנה העורר לבית המשפט בבקשה לאפשר לו, בין היתר, להשתלב במסגרת עבודה סדירה. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הערר נתקבל.
אף לאחר החלטה על קיומה של חלופת מעצר, בבחינת בקשתו של עציר לעיון חוזר בתנאי שחרורו, על ביהמ"ש לבחון האם יש בהיענות לבקשתו, כדי לפגוע בתכליתה של חלופה זו. במקרה דנן, אין לומר כי במתן היתר לעורר לצאת לעבודה יש כדי לפגום בתכליתה של חלופת המעצר. מכלול הקשיים הכלכליים עימם מתמודדים העורר
ואמו, וכן היותו של העורר נטול עבר פלילי, מביאים למסקנה כי יש להעניק לו אפשרות לקיים את חלופת המעצר בתנאי עבודה בפיקוח, מה שגם יאפשר לו להוכיח את רצונו בשיקום ובאימוץ אורח חיים נורמטיבי. ההתמשכות הצפויה של ההליך השיפוטי הוכרה בעבר כשיקול לגיטימי בבחינת מתן היתר לנאשמים השוהים במעצר בית לצאת לעבודה.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ס. עפרוני לעורר, עו"ד י. חמודות למשיבה. 11.4.06).

בש"פ 3034/06 - מדינת ישראל נגד אברהים אבו מדיעם

*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות אלימות, כאשר העבירות נעברו תוך הפרת תנאי מעצר בית (בקשה שנייה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ולשני קרובי משפחתו, אחמד אבו מדיעם ורשיד אבו מדיעם ביצוען של מספר עבירות אלימות, במסגרת סכסוך מתמשך בין פלג אחד במשפחה לבין פלג אחר. ביום 14.9.04 הורה ביהמ"ש המחוזי על הרחקת המשיב מהישוב רהט ועל שהייתו במעצר בית במושב נועם בחסות ערב. כשמונה חודשים לאחר מתן ההוראה, הגיע המשיב עם אנשים נוספים לבית ספרו של בנו של אחד מבני המשפחה היריבים כשהוא אוחז בסכין, ואיים על הבן, קטין יליד 1990, שיביא את אביו, כשבמהלך הדברים הצמיד סכין לצווארו של הבן. המשיב והאנשים שהיו עמו עזבו את המקום רק עם הגעת שוטרים. יום לאחר מכן נהג המשיב ברכב מסחרי ברהט סמוך לחנות בבעלות בני משפחה מהפלג השני, ירק לעברו של סאלים (נורי) אבו מדיעם (להלן: נורי) שישב בסמוך לחנות, ואף נופף לעברו באלת עץ באופן מאיים. לאחר מכן הסיט המשיב את הגה מכוניתו לכיוונו של קטין יליד 1988 שיצא מן החנות, והחל נוסע לעברו במהירות בכוונה לפגוע בו. ביום 7.9.05 נגזר על המשיב, במסגרת הסדר טיעון בתיק אחר, עונש של 12 חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. ביום 15.6.05 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, בהסכמתו. ביום 19.2.06, האריך ביהמ"ש העליון את מעצרו של המשיב בשישים ימים. עתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת. הבקשה נתקבלה.
בא כוח המשיב טען כי ההליך צפוי להימשך עוד זמן רב. הוא הוסיף כי נערך הסכם סולחה בין הפלגים, והסכם זה עומד בעינו, מבלי שאירע כל אירוע חריג. ברם, המעשים המיוחסים למשיב חמורים ואין להתעלם גם מעברו הפלילי בעבירות דומות. חומרה מיוחדת יש לייחס לכך שעל-פי הנטען, ביצע המשיב את העבירות המיוחסות לו תוך הפרת תנאי מעצר בית בו שהה בשל ביצוע מעשים דומים. באשר להסכם הסולחה - על אף שהוא עשוי להוות שיקול בין מכלול השיקולים, אין הוא מהווה גורם מכריע, והעיקר טמון בנאשם ובנסיבותיו האישיות. בענייננו, תסקיר המעצר אשר הוגש לאחר קיומה של הסולחה בין הצדדים, מציין כי השייח' שבביתו נערכה הסולחה מסר בבירור כי אינו מוכן לקחת אחריות על המשיב ולערוב לשחרורו.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. וינשל למבקשת, עו"ד ע. אלקרינאוי למשיב. 20.4.06).

בש"פ 3177/06 - ירון מנור נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים באישום של סחר בסמים, בהתחשב בנסיבות העבירה והנסיבות האישיות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בשלושה אישומים של סחר בסם מסוכן. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובימ"ש השלום הורה על שחרורו בתנאים מגבילים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע כי במרבית המקרים בהם שוחררו נאשמים בסחר בסמים לחלופת מעצר, דובר בנאשמים צעירים שהחלופה שהוצעה לגביהם הבטיחה נתק בין
הסוחר לעיסוקו, או כאשר מעורבותו של הנאשם בעיסקה היתה נמוכה. מה שאין כן בעניינו של העורר שהוא אדם בוגר, בעל משפחה ועסק, האחראי ומודע למעשיו, וכן קשה לומר שהעורר ניהל אורח חיים נורמטיבי מאחר שהוא צורך סמים ורוכש כמויות סמים גדולות לו ולחבריו מזה מספר שנים. הערר נתקבל.
עובדת היותו של נאשם אדם מבוגר אינה יכולה לעמוד לו לרועץ בבחינה האם עניינו יכול להיכלל בגדרם של אותם מקרים חריגים שיאפשרו שחרור לחלופת מעצר. העבירות המיוחסות לעורר חמורות הן. מטרידות ביותר כמויות הסמים בהן סחר, גם אם מביאים בחשבון את ההסבר שניתן ולפיו רכש במרוכז סמים עבורו ועבור חבריו. יחד עם זאת, העורר הינו כבן 48, נשוי ואב לשלושה ילדים. בבעלותו חברה המעסיקה מספר עובדים. העורר שירת בצה"ל ביחידה מובחרת ותואר על ידי מפקדו כחייל למופת. הוא נעדר עבר פלילי והאישומים המיוחסים לו עניינם בעבירות שבוצעו על פי הנטען בתוך פרק זמן מצומצם של כשבועיים. קצינת המבחן מציינת בתסקיר, כי השימוש בסמים בא בין היתר על רקע תגובות פוסט טראומטיות עימן העורר מתמודד, לטענתו, על רקע אירועים בשירות הצבאי. ביכולתו של העורר לעמוד במגבלות שיוטלו עליו אם ישוחרר לחלופת מעצר וביכולתם של הערבים והמפקחים עליו למלא תפקידם. אין להתעלם אף מהטענות בדבר הנזק הנפשי הנגרם לעורר בשהייה במעצר על רקע הקשיים מהם סבל על פי הטענה עוד קודם לכן בעטיו של השירות הצבאי.

(בפני: השופטת ארבל. 25.4.06).

ע.פ. 11294/03 ואח' - מוחמד פואקה ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות בטחון שכללו תכנון פיגועים בירושלים (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

ארבעת המערערים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בירושלים בכך שפעלו נגד ביטחון המדינה, לאחר פגישה עם מוחמד מסלאמה (להלן: "מסלאמה"), איש הג'יאד האיסלמי, ותכננו פיגועים בישראל. המטרות שנבחרו לפיגוע היו תחנת אוטובוס שבשעות הבוקר הומה מאדם, ומרכז מסחרי ברמת אשכול בירושלים. המערערים הודו והורשעו בעבירה של סיוע לאויב במלחמה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים את העונשים הבאים: למערער עומר אטרש - 14 שנות מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי; לחאדר אבו אחמד - 9 שנות מאסר בפועל ושנה על-תנאי; לזיאד ווטרש - 6 שנות מאסר בפועל ושנה על-תנאי; למוחמד פואקה - 4 שנות מאסר בפועל ושנה על-תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
המעשים להם נתנו המערערים את ידם, חומרתם מופלגת. הם עמדו להוציא אל הפועל פיגוע המוני. המדינה הדגישה את הצורך להחמיר עם מי שרתם את עצמו, מדעת ומתוך השקפת עולם, לפגוע במדינת ישראל ובאזרחיה, תוך ניצול המעמד לו זכה בישראל. לאחר שניתנו גזרי הדין בעניינם של המערערים, הרשיע בית משפט צבאי את מסאלמה, בארבע עבירות, וביניהן אחת שעניינה הניסיון לבצע פיגוע בירושלים, עליה נותנים המערערים את הדין. הצדדים הודיעו לביהמ"ש הצבאי על הסדר שלפיו יוטל על מסאלמה עונש של 7 שנות מאסר בפועל מאסר על-תנאי, וקנס. העונש שהושת על מסאלמה סוטה במידה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת. הדברים נכונים ביתר שאת לנוכח העובדה שגזר דינו של בית המשפט הצבאי בעניינו של מסאלמה, ניתן חודשים אחדים לאחר שהסתיימו ההליכים בעניינם של המערערים. ברם, אין מתקנים טעות אחת (של בית המשפט הצבאי), על ידי טעות נוספת - וזו ההגדרה הראוייה לכל הקלה בעניינם של המערערים.