ע.א. 3535/04 - ברכה דינר ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
* ע.א. 3535/04 - דחיית תביעה להחזרת מקרקעין שהופקעו בשנת 1954 מכח חוק הרכישה וגובה הפיצויים. *אי משלוח הודעה לבעלי מקרקעין על הפקעת המקרקעין מכח חוק הרכישה אינו פוגם בחוקיות ההפקעה. *אימתי ניתן לקבוע כי מטרתה של הפקעת מקרקעין מוצתה ויש להחזיר את המקרקעין (מחוזי חיפה - ת.א. 362/01 - הערעור נדחה).
א. המנוח ישראל אידלסון, מורישן של המערערות, היה הבעלים של מקרקעין בחדרה, ששימשו כקרקע חקלאית. ביום 23.5.54 פרסם שר האוצר הודעה, בהתאם לסעיף 2 לחוק הרכישה, על הפקעת המקרקעין. ההפקעה נועדה להמשיך את השימוש במקרקעין לפרדסנות. מאז ההפקעה ועד היום נעשה בהם שימוש חקלאי כפרדסים. לטענת המערערות, נודע להן על הפקעת המקרקעין רק בסוף שנות ה-90, והן הגישו תביעה להשבת המקרקעין ולחלופין לקבלת פיצוי בהתאם לשווי המקרקעין ביום הגשת התביעה. טענתן העיקרית של המערערות היתה כי נוכח הירידה שחלה בחשיבותו הכלכלית של ענף הפרדסנות אין ההפקעה ממלאת עוד צורך חיוני של המדינה ומטרתה נתמצתה, ועל כן קמה להן הזכות לקבל את המקרקעין בחזרה. עוד טענו המערערות, כי נפל פגם בהליכי ההפקעה, משום שלא נשלחה לבעלי הקרקע הודעה בנוגע להפקעה. בדחותו את התביעה הדגיש ביהמ"ש המחוזי כי חובת ההודעה האישית על ביצוע ההפקעה לא היתה קבועה כלל בחוק הרכישה. טענתן של המערערות בדבר מיצוי מטרת ההפקעה נדחתה משום שהמקרקעין עודם משמשים לצרכי פרדסנות. באשר לגובה הפיצוי - המערערות ביקשו לקבל פיצוי לפי הערך הריאלי של המקרקעין במועד הגשת התביעה. ביהמ"ש קבע כי הן זכאיות לפיצוי בהתאם לנוהל של המינהל לפיצוי כספי על קרקעות שהוקנו למדינה מכוח חוק הרכישה וחוק נכסי נפקדים. הערעור נדחה.
ב. חוק הרכישה הביא לפגיעה משמעותית ביותר בזכות הקניין של בעלי המקרקעין. את אופיין החמור של הוראות חוק הרכישה ואת אי השימוש בהסדרי הפקעת המקרקעין הקבועים בפקודת הקרקעות,שפגיעתם קלה יותר, ניתן להבין רק באספקלריה של הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של ראשית ימיה של המדינה. טענתן של המערערות בדבר זכותן להשבת מקרקעין מבוססת על הטענה שמטרת ההפקעה מוצתה, נסמכת על ההלכה שלפיה כאשר המטרה הציבורית שבגינה הופקעו המקרקעין אינה מתקיימת עוד, דין ההפקעה, ככלל, להתבטל. אלא שהלכה זו עסקה בהפקעה לפי פקודת הקרקעות ולא בהפקעה לפי חוק הרכישה, חוק המהווה הסדר ייחודי וחד פעמי בעל היגיון ומטרות משלו. הזיקה שנותרה לבעל המקרקעין שמקרקעיו הופקעו מכוח חוק זה, פחותה בהשוואה למקרקעין שהופקעו בהתאם לפקודת הקרקעות.
ג. מבחינה עובדתית המקרקעין נשוא הערעור שימשו כפרדסים במועד ההפקעה, ואף כיום נעשה אותו שימוש במקרקעין. טענתן של המערערות היא כי בימינו אלה חשיבותו הכלכלית של ענף הפרדסנות היא שולית. אולם, בהפקעות שבוצעו לפי חוק הרכישה לצרכי פיתוח חיוניים, המבחן איננו אם כיום ניתן היה להפקיע את הקרקע למטרות שבגינן הופקעה, אלא אם חל שינוי כלשהו בשימוש שנעשה בקרקע ממועד ההפקעה ועד עתה. המקרקעין בהם עסקינן שימשו לצרכי פרדסנות כאשר הופקעו וזהו השימוש שנעשה בהם כיום.
ד. טענה נוספת של המערערות התמקדה בכך שלבעל המקרקעין המקורי לא נשלחה הודעה בנוגע להפקעה ועל כן הליך ההפקעה פגום מיסודו. דין טענה זו להידחות. ראשית, בחוק הרכישה לא מצוייה כל דרישה למשלוח הודעה אודות ההפקעה לבעלי הקרקע, וזאת בניגוד לחובה המוטלת על המדינה מכוח סעיף 5 לפקודת הקרקעות. שנית, אי משלוח ההודעה, גם אילו נדרשה, לא היה מביא לבטלות ההפקעה, שכן ההודעה לבעלים הינה אקט דקלרטיבי גרידא ולא אקט קונסטיטוטיבי.
(בפני השופטים: בייניש, נאור, ארבל. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד איתן קרן למערערים, עו"ד ציון אילוז למשיבים. 27.4.06).
רע"א 6435/05 - ציון ז'אנו ו-23 אחרים נגד יורן ישראל (י.ש.) בע"מ
*סעדי ביניים שנתן בימ"ש השלום בתביעה לפני שהחליט לעכב ההליכים ולהעביר את הדיון לבוררות מכח סעיף 5 לחוק הבוררות נשארים בתקפם לאחר העברת התובענה לבוררות(מחוזי ב"ש - ה.פ. 4077/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים רוכשי דירות, הגישו תביעה נגד המשיבה, חברת בנייה, בבימ"ש השלום בירושלים. במסגרת התביעה, ניתנו צווי עיקול זמני על נכסי המשיבה. המשיבה הגישה בקשה לעיכוב הליכים ולביטול העיקולים הזמניים בנימוק כי קיים הסכם בוררות בין הצדדים. ביהמ"ש החליט על עיכוב ההליכים כמבוקש, בהתאם לסמכותו על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, אך הותיר את צווי העיקול על כנם. כעבור כשנה ומחצה, פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בהמרצת פתיחה, בטענה שצווי העיקול בבימ"ש השלום ניתנו בחוסר סמכות עניינית, שכן, לטענתה, סמכויות עזר בבוררות ניתנות לביהמ"ש המחוזי בלבד על פי סעיפים 1 ו-16 לחוק הבוררות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה והורה על ביטול העיקולים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. על פי סעיף 16 לחוק הבוררות, נתונות לביהמ"ש המחוזי סמכויות עזר שונות בהליכי בוררות, ובהן מתן סעדי ביניים. אגב ניהול הבוררות, סמכויות אלה ייחודיות לביהמ"ש המחוזי. מאידך, לכל ערכאה דיונית הדנה בענין במסגרת סמכותה העניינית, מסורה סמכות מכח סעיף 5 לחוק הבוררות לעכב הליכים ולהעביר את הענין לבוררות. בהליך התובענה ערב בקשה לעיכוב הליכים, פועל ביהמ"ש מכח סמכותו העניינית לדון בתובענה, והוא מוסמך לתת צווי עשה ולא תעשה, וכן סעדי ביניים למיניהם. סמכות זו נשללת ממנו רק החל בנקודת הזמן שבה הופכת ערכאה אחרת בעלת סמכות ייחודית לצורך כך. אולם, גם אז, כל צו אשר ניתן בטרם התרחשה נקודת זמן זו, שריר, קיים ותקף, כל עוד לא שונה או בוטל בידי ערכאה מוסמכת.
ג. על פי סעיף 79ב לחוק בתי המשפט נתונה סמכות לבית משפט הדן בענין אזרחי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר ענין הנדון לפניו לבוררות. מדובר בהסדר מיוחד אשר נועד למצבים בהם אין בנמצא הסכם בוררות קודם בין הצדדים. לצורך ענין מיוחד זה, יצר המחוקק הסדר סטטוטורי ספציפי, והיקנה לערכאה אשר בפניה התנהל המשפט, ואשר העבירה את המחלוקת לבוררות, סמכות כסמכויות בית משפט הדן בענייני הבוררות.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד בעז ארד למבקשים, עו"ד רפי וינברגר למשיבים. 10.4.06).
בר"ם 2870/06 - שאול עבדו ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון... תל אביב ואח'(הבקשה נדחתה).
*דחיית בקשה לסעד ביניים נגד סגירת השוק העירוני הסיטונאי בת"א בעקבות שינוי יעוד המתחם לבינוי ומסחרא. ביום 22.5.2003 פורסמה הפקדת תכנית מפורטת שמטרתה פינוי מתחם השוק הסיטונאי בתל-אביב, (להלן: המתחם), תכנונו ובינויו מחדש לצרכי מגורים ומסחר. בתום תהליך שמיעת התנגדויות לתכנית, החליטה המשיבה 3 (להלן: הוועדה המחוזית) לאשר את התכנית. ביום 11.12.2005 ביטלה המשיבה 2 (להלן: העיריה) את הכרזת המתחם כשוק עירוני לתוצרת חקלאית. ביום 27.4.2006. צפוי "להיסגר" המתחם, ופעילותו של השוק העירוני הסיטונאי תעבור למתחם זמני בצריפין. המבקשים לא הגישו התנגדות לתכנית. בפברואר 2006 הגישו המבקשים עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים התוקפת את החלטת מועצת העיר לבטל את הכרזת המתחם כשוק עירוני. יחד עם העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים, שיורה על המשך פעילותו של השוק, וביהמ"ש דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה למן צו ביניים, הם סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. אשר לסיכויי ההליך - טענת המבקשים היא למעשה טענת התנגדות לתכנית עצמה. בהקשר זה, יש ליתן משקל מכריע הן לבחירה של המבקשים שלא להגיש התנגדות בדרך המקובלת (לוועדות התכנון) והן לשיהוי שבהגשת העתירה העיקרית כחמישה חודשים לאחר פרסום אישור התכנית ברשומות.
ג. אשר למאזן הנוחות - אין לקבל את טענת המבקשים, כי אם לא יינתן צו הביניים המבוקש, לא ניתן יהיה עוד להשיב את המצב לקדמותו. הסעד המבוקש בעתירה העיקרית - מתן היתר ל"תקופת מקסימום לחריגה" - הוא סעד רלוונטי גם לאחר הפסקת פעילות השוק במתחם, שכן אם יינתן סעד זה ניתן יהיה להתיר את המשך פעילותם של המבקשים בשוק כחריג, לתקופה מוגבלת, לצידה של התכנית הכללית. נזקים כלכליים שייגרמו למבקשים בתקופת הביניים עד להכרעה בעתירה העיקרית ניתנים לפיצוי כספי, במידה ויוכחו.
(בפני: השופטת נאור. עוה"ד יוסף פרוכטמן ויעקב גורנשטיין למבקשים. 20.4.06).
ע.א. 6425/03 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד ורנסבקי גריגורי
*שיעורי פיצויים בתאונת דרכים וקביעה כי התשלום יהיה "תשלום עתי" מדי חודש בחדשו. *כאשר הפיצויים משתלמים ב"תשלום עתי", גם ניכויי גמלאות המל"ל ינוכו ב"ניכוי עת" ולא בהיוון חד פעמי(מחוזי י-ם - ת.א. 1318/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 4.2.1998, ומאז הוא שרוי במצב וגטטיבי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי את הפיצויים בגין התאונה יש לשלם למשיב בדרך של תשלומים עיתיים, והורה על ניכוי תגמולי המל"ל, מן התשלום העתי מדי חודש בחודשו, ולא כפי שביקשה המערערת, באופן חד-פעמי. על פסה"ד הוגשו ערעור וערעור שכנגד. לטענת המערערת, יש לנכות, באורח חד-פעמי את גמלאות המל"ל המהוונות מסכום הפיצוי. עוד טוענת המערערת כי לתגמולים ששולמו בעבר ונוכו מן הפיצוי יש להוסיף ריבית, ולא רק הצמדה כפי שהורה ביהמ"ש קמא. כן טוענת המערערת כי יש לנכות גם את גמלאות השאירים. המשיב סבור כי במקרה זה יש לפסוק את הפיצוי באופן חד-פעמי, ולהימנע מקביעת קיצור תוחלת חיים; והשגות נוספות על פסק הדין. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי אינן חורגות מגדר הסביר ואינן מקימות עילה להתערבות. עם זאת, מספר סוגיות מצריכות התייחסות. סוגיה ראשונה נוגעת לשאלת "השנים האבודות" ופסיקת התשלום בדרך של תשלום עתי. הלכת אטינגר המזכה בתשלום עבור "השנים האבודות" חלה בתביעות שעילתן תאונות דרכים, ואולם, ההסדר הסטטוטורי בדבר התשלום העתי מהווה מסלול חלופי שניתן להחילו במקרים מתאימים. בענייננו, החליט ביהמ"ש המחוזי לבחור במסלול התשלום העתי, בשל הקושי לחזות את תוחלת חייו של המשיב. אין מקום להתערבות בעניין זה.
ג. באשר לבקשת המערערת להורות על ניכוי מלוא הגמלאות המהוונות - כשהפיצוי משולם בתשלום עתי, אין להורות על ניכוי מלוא סכום הגמלאות באופן חד-פעמי. התוויית דרך התשלום - תשלום חד-פעמי או תשלום עתי - משליכה גם על התוויית דרך הניכוי. המערערת טוענת כי זכאותו של המל"ל לחזור עליה בתביעת שיבוב, בגין הגמלאות המשולמות על ידו, קמה כבר עתה, והיא נסבה על סכום הגמלאות המהוון. אין בטענה זו כדי לשנות מהמסקנה האמורה. מערכת היחסים שבין המל"ל לבין חברות הביטוח יסודה בהסכמים כלליים ארוכי טווח, שתכליתם יישום הוראות הדין תוך מניעת התדיינויות וחסכון במשאבים. מערכת השיקולים ביחסים שבין המזיק לניזוק
אינה זהה לזו שביחסי המל"ל לחברות הביטוח, ועל כן, גם אין בהכרח תאימות בין הצלעות השונות של משולש היחסים.
ד. כמה מהשגות המערערת נמצאו מוצדקות: ראשית, יש להוסיף לסכומים שנוכו בגין גמלאות המל"ל ששולמו בעבר, ובגין הוצאות שנחסכו בעבר, ריבית; שנית, אין התייחסות בפסה"ד לשאלת ניכוי גמלאות השאירים. סוגיה זו מצריכה גם בירור עובדתי, ועל כן, הדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי, לצורך הכרעה בעניין זה בלבד.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אהוט גוט ושלמה שטיינר למערערת, עו"ד שניאור פונדמינסקי למשיב. 7.5.06).
רע"א 2516/05 - מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ נגד חברת אול יו ניד בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לסעד זמני נגד שימוש ב"מודעות דרושים" שפורסמו בעתון "מעריב" ובאתר אינטרנט של מעריב, ע"י אתר אינטרנט אחר(מחוזי ת"א - ת.א. 1074/05 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
א. המערערת, מפיצה עיתון יומי וכן אתר אינטרנט (להלן: אתר NRG). בעיתון ובאתר מפרסמת המערערת הצעות עבודה של מעסיקים ("מודעות דרושים"). המשיבה היא בעלת אתר אינטרנט הכולל מאגר מידע על אודות מעסיקים התרים אחר עובדים (להלן: אתר sbojllA). הצפייה בפרטי המודעות שבאתר sbojllAכרוכה בתשלום. לטענת המערערת, המשיבים מפרסמים באתר ,sbojllAמידע שלוקט על-ידה ומתפרסם בעיתון ובאתר .NRGבכך, לדעת המערערת, יש, בין השאר, משום גניבת עין, הפרת זכויות יוצרים, עשיית עושר שלא במשפט ועילות נוספות. לפיכך, עתרה לצו מניעה, מתן חשבונות ופיצוי כספי. במסגרת התובענה ביקשה להוציא צו מניעה זמני. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן הצו הזמני. הערעור לאחר קבלת רשות נדחה.
ב. הצדדים מעלים שאלות, שחלקן אינן פשוטות, המתעוררות בסכסוך שביניהן. ואולם במסגרת הבקשה דנא, יש לצמצם את הדיון לבחינת השאלה האם סיכויי התביעה הם כאלה, המצדיקים את מתן הסעדים הזמניים המבוקשים, זאת בהתחשב גם במאזן הנוחות. ביהמ"ש המחוזי השיב לשאלה זו בשלילה. לשיקול דעתו ולהתרשמותו משקל רב בכגון דא, ורק במקרים יוצאי-דופן יתערב בימ"ש שלערעור בהחלטה מסוג זה. המערערת טוענת כי היא השקיעה משאבים ומאמצים בפיתוחו, בפרסומו ובשיווקו של לוח הדרושים; לדבריה, היא רכשה מוניטין בלוח זה. אף בהנחה שטענות אלה נכונות - עדיין אין בכך בהכרח כדי ללמד שיש למערערת זכויות במידע המצוי בלוח, מידע שנוסח ונמסר לה על-ידי אחרים, לצורך פרסום אצלה, ועל כך היא מקבלת תשלום.
ג. האם יש לראות במערערת כמי שזכאית להגנה על לקט המידע שבו מדובר, מכוח דיני עשיית עושר, דיני זכויות יוצרים או דין אחר- ואם כן, מה טיבן של זכויותיה והאם הן הופרו על-ידי המשיבים- ביהמ"ש המחוזי סבר, כי ישנם ספקות באשר ליכולתה של המערערת לבסס עילות של עשיית עושר ולא במשפט, זכויות יוצרים, וגניבת העין. אשר למאזן הנוחות. אין הכף נוטה באופן מובהק לצד זה או לצד אחר. אם תזכה המערערת בתביעתה, ניתן יהיה לפצות על הפסדיה בכסף.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד צבי בר נתן ורקפת פלד למערערת, עוה"ד שמוליק קסוטו ועופר לריש למשיבים. 7.5.06).
ע.א. 3374/05 - אליהו אוזן נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'
*קבלת ערעור על דחיית בקשה לרשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר(מחוזי ת"א - ת.א. 1847/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיב 2 (להלן: המשיב) היו בעלי שליטה ומנהלים של שתי חברות הנתונות כיום בפירוק. הבנק הגיש נגד המערער ונגד המשיב תובענה בסדר דין מקוצר על
סך 5 מיליון -. תביעתו התבססה על שלושה מסמכים שנחתמו ביום 30.7.02. המערער ביקש רשות להתגונן בטענה כי התחייבותו הותלתה במימושם של הסכמים שעליהם חתמו המערער, המשיב והחברות. בהסכמים אלו, "הסכמי ההיפרדות", הוסדר פירוד בין המערער למשיב. לטענת המערער הבנק היה מעורב במו"מ שקדם לחתימתם של ההסכמים, שיתף פעולה בכריתתם ואף הסכים להם ולפיכך יש לראותו כצד להם. הסכמי ההיפרדות לא מומשו והבנק אף הפר את ההתחייבות שקיבל עליו בגדרם שלא ליתן לחברות אשראי נוסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער ליתן לו רשות להתגונן. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיון בתובענה רק כאשר ברור ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. גם מי שסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל רשות להתגונן. במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין ביהמ"ש רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה. ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן. לא ניתן לכנות בשלב זה את ההגנה שהוצגה על ידי המערער כ"הגנת בדים", וכן לא ניתן לומר כי אין כל סיכוי שהמערער יצליח בהגנתו. ההגנה המבוססת בעיקרה על הטענה כי סוכם בין המערער לבין הבנק כי ערבותו תהיה מותלית בביצוע עסקת הנדל"ן היא הגנה אפשרית נגד התביעה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ש. קסוטו וג. נוף למערער, עוה"ד א. גאון וע. לנדור למשיב. 1.5.06).
בש"פ 1704/06 - טלאל גניים (אבו הדובה) נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיין בחומר חסוי המתייחס למקורות מידע של השב"כ באישום בעבירות נגד בטחון המדינה (הבקשה נדחתה).
העותר, בדואי תושב הנגב, עומד לדין בעבירות של קשירת קשר לפשע, עבירות נשק, נסיון להחזקת נשק, נסיון לסייע לאויב במלחמתו בישראל, גילוי כוונה לבגוד והדחה בחקירה. ביום 29.9.2005 הוצאה תעודת חיסיון לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות, המתייחסת למקורות המידע של שירות הביטחון הכללי, ולכל פרט, לרבות תוכן המידע, אשר יש בו כדי לחושפם. מן החומר החסוי הוצגה פרפראזה גלוייה שהוכנה על ידי חוקר השב"כ. העותר טוען כי אין די בפרפראזה שהוצגה, וכי החומר החסוי חיוני להגנתו ועל כן יש לחושפו. המשיבה טוענת כי גילוי כזה יפגע בבטחון המדינה ואין בהן, למעט הפרפראזה שנמסרה, כדי להועיל להגנה. הבקשה נדחתה.
במסגרת סעיף 44(א) לפקודת הראיות איזן המחוקק בין האינטרס (הציבורי והפרטי) בקיום דיון פלילי הוגן והאינטרס (הציבורי והפרטי) במניעת חשיפתו של חומר חקירה, אשר חשיפתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה. לביהמ"ש העליון הסמכות לבדוק את הראיות שנחסו בתעודת חסיון כאמור ומקום ששוכנע כי המשך חיסויין עלול לפגוע בעשיית משפט צדק לעותר יורה בית המשפט על גילויין. לאחר שנבחן "בעיני סניגור" חומר הראיות דנא במעמד צד אחד, אין לומר כי פרט לפרפראזה קיימות בחומר החסוי ראיות נוספות שהצורך לגלותן לשם עשיית צדק עדיף על שיקולי הביטחון שהצדיקו לכתחילה את חיסויין.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד דניאל כפיר למבקש, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 29.3.06).
בג"צ 8060/03 - עאדל קעדאן ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*תשלום הוצאות משפט כאשר תביעת העותרים נענתה ע"י המדינה (בקשה לתשלום הוצאות משפט - הבקשה נתקבלה).
מינהל מקרקעי ישראל הקצה לסוכנות היהודית (להלן: הסוכנות), קרקע באיזור נחל עירון. הסוכנות הקימה על קרקע
זו את היישוב הקהילתי "קציר". החברות ביישוב התבססה על התאגדות שיתופית של התושבים במסגרת קציר. העותרים הם בני זוג ערבים שביקשו להתקבל כחברים באגודה השיתופית. בקשתם סורבה בשל היותם ערבים. על רקע זה פנו בעתירה לבג"צ ועתירתם נתקבלה. משלא קויים פסה"ד, הגישו העותרים בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט. לאחר הליכים שונים, הודיעה פרקליטות המדינה כי המינהל החליט להקצות לעותרים מגרש כמבוקש. בהמשך לכך, ביקשו העותרים לחייב את המינהל בהוצאות בגין הגשת העתירה. הבקשה נתקבלה.
למעלה משלוש שנים ומחצה חלפו מיום מתן פסק הדין ועד להענקת המקרקעין לעותרים. נתון זה, על פניו, אינו סביר וקשה לראות בו ביצוע של פסק הדין "במהירות הראויה". במצב דברים זה, על המינהל לשאת בהוצאות שנשאו בהן העותרים בגין עתירה זו. העותרים לא הביאו כל ראיה או פירוט של הוצאותיהם בגין הגשת עתירה זו. יש לקבוע בנסיבות אלו את שיעור ההוצאות על יסוד הסביר, המידתי וההכרחי להליך מסוג זה. בשקלול כלל הנתונים ישא המינהל בהוצאות העותרים בסך של 30,000.
(בפני: הרשם מרזל. עו"ד ד. יקיר לעותרים, עוה"ד א. מנדל ותוסיה כהן למשיבים. 26.4.06).
בש"א 3215/06 - הממונה על ההגבלים העסקיים נגד דור אלון... וסונול ...
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שאישר מיזוג חברות בניגוד להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים (בקשה לסעד ביניים - הבקשה נתקבלה).
המשיבות ביקשו להתמזג והממונה על ההגבלים העסקיים התנגד לעיסקת המיזוג, משום שלדעתו המיזוג מקים חשש סביר לפגיעה משמעותית בתחרות. המשיבות הגישו ערר לביה"ד להגבלים עסקיים, שקיבל את הערר. המבחן המשפטי שהציב ביה"ד היה האם הנתונים שהובאו מבססים "חשש סביר" לכך שכתוצאה מהמיזוג תיגרם פגיעה משמעותית בתחרות, כאשר נטל ההוכחה מוטל על המתנגד למיזוג. ביה"ד קבע כי, אכן, על-פי מאפייני הענף וההתפתחויות שחלו בו בעבר (הרחוק והקרוב) לא ניתן היה לאשר את המיזוג. על אף מסקנתו זו, אישר ביה"ד את המיזוג, בנימוק שצפויות תמורות בענף הדלק. עם מתן פסה"ד, ביקשה המבקשת את עיכוב ביצועו ובקשתה נדחתה. ביה"ד קבע, כי מאזן הנוחות מעלה שהנזק למשיבות אם יעוכב המיזוג גדול ומשמעותי יותר מהנזק לציבור אם לא יעוכב. לבסוף, ציין ביה"ד כי לא יהיה קושי משמעותי בהשבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. המבקש הגיש ערעור ובמסגרתו הוא מבקש עיכוב ביצוע פסה"ד. הבקשה נתקבלה.
הערעור אינו נראה משולל יסוד. אין מדובר בערעור התוקף את ממצאיו העובדתיים של בית הדין, אלא בערעור שנשען על הקביעות העובדתיות של פסק הדין ומכוחן מצביע על קשיים לכאורה במסקנותיו. מטרת עיכוב הביצוע היא, למעשה, למנוע את סיכולה של זכות הערעור של המבקש, על מנת שערעורו לא יתייתר עם ביצוע פסק הדין, וייהפך בכך לתיאורטי. בענייננו, עולה חשש שביצוע המיזוג ייצור מצב, אשר גם אם אינו "בלתי הפיך" ממש, יהיה קשה מאוד להשיבו לקדמותו, והדבר יסכל במידה רבה את תוצאות ערעורה של המבקשת, במקרה בו תזכה בערעור.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד א. בנבג'י, ע. קליין וק. גולדברג למבקש, עוה"ד נ. זקלר, א. ארגוב, ש. מרקוביץ', א. שרגא וא. קלגסבלד למשיבים. 26.4.06).
רע"ב 8827/05 - טלי פחימה נגד שירות בתי הסוהר ואח'
*דחיית בקשה של אסירה לאסור פרסומים בכלי התקשורת על התבטאויותיה והתנהגותה בין כתלי הכלא (הבקשה נדחתה).
ביום 20.9.2004 פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה, בה נכתב, כי המבקשת, שהיתה אז עצירה בטחונית אמרה למפקדת בית הכלא את הביטוי "איטבח אל-יהוד". במקביל, נתפרסם באתר חדשות האינטרנט "YNET", כי המבקשת
אמרה למפקדת בית הכלא: "שהמשפחה שלך תסבול כמו שאני סובלת ושגם אתם תתאבלו כמו שמתאבלים על השייח' מחמוד אבו חליפה". בהמשך התפרסמו עוד ידיעות על התנהגותה והתבטאויותיה של המבקשת בכלא. ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את עתירת המבקשת, כי יורה למשיבים להימנע מהמשך פרסום ידיעות אודותיה וכי יורה להם לנקוט צעדים משמעתיים נגד האחראים לפרסומים. ביהמ"ש דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הפרסומים נשוא הבקשה הנם פרסומים אודות מעשים אותם ביצעה המבקשת בנוכחות סוהרים של שירות בתי הסוהר וכחלק מהתנהלותה ביחס לרשויות השירות. בנסיבות אלה, אין מדובר בחשיפתם של פרטים אישיים אודות העותרת או פרטים אשר יש בהם משום פגיעה בצנעת הפרט שלה. כן, בשל נסיבות מעצרה של המבקשת ונסיבותיהן של העבירות שיוחסו לה, עורר עניינה של עניין ציבורי רב. לבסוף, וזה העיקר, שירות בתי הסוהר שוקד על גיבושן של הנחיות שבבסיסן עומד העיקרון לפיו "אין לפרסם מידע הפוגע בפרטיות האסירים כהגדרתה בחוק הגנת הפרטיות... אלא אם יהיה אותו מידע עניין לציבור, וככל שנשקפת ממנו סכנה של פגיעה בפרטיות, פגיעה זו פחותה מן העניין הציבורי בפרסום". על כן אין מקום לרשות ערעור.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי, הוסיפה השופטת ארבל. עו"ד אבנר פינצ'וק למבקשת, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 10.4.06).
בג"צ 3209/06 - סמיר שורפי ואח' נגד ביהמ"ש המחוזי בת"א
*אין לעתור לבג"צ נגד החלטות דיוניות של ביהמ"ש בהליך פלילי ובכך לעקוף את הכלל שאין ערעור על החלטות ביניים דיוניות. *כלל "הקפאת הזכירה" שבעבר בהעדת עדים שרשמו דוחו"ת ומסמכים בזמן אמת (העתירה נדחתה).
העותרים עומדים לדין בביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק פלילי, בו מיוחסות להם עבירות סמים שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה. בית המשפט המחוזי החליט כי עדויות עדי תביעה שהינם שוטרים, יוגשו מבלי שהם יעידו בחקירה ראשית, אך יופיעו לחקירה נגדית. העותרים דרשו כי כל העדים בתיק יזומנו למסירת עדות בחקירה ראשית, אולם דרישתם נדחתה. בהמשך זומנו שוטרים להעיד מטעם התביעה, ונתקיימה חקירה ראשית "טכנית" בלבד, במהלכה הוגשו הדו"חות שנערכו על ידי אותם שוטרים לפי עקרון "כלל הקפאת הזכירה שבעבר". הסניגורים התנגדו לדרך חקירה ראשית זו. ההתנגדויות נדחו תוך שבית המשפט מציין, כי הדו"חות מוגשים במסגרת הכלל בדבר הקפאת הזכירה שבעבר וכי אין סיבה לחייב את התביעה לחקור עדים אלה מעבר למה שנרשם בדו"חות, כאשר לנאשמים שמורה הזכות לחקור בחקירה נגדית את העדים. העתירה נדחתה.
כלל הוא כי אין ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי ולפיכך גם אין להפוך את בג"צ לערכאת ערעור הלכה למעשה על דרך של הגשת עתירה. לגופו של עניין, השוטרים זומנו להעיד, וכאשר הוצגו להם דו"חות ומסמכים שונים אישרו כי הם ערכו את הדו"ח וענו לשאלות התביעה, שעיקרן השאלה האם משקף הדו"ח את שאירע. ברי, כי מאחר שמדובר בדו"חות הנערכים על ידי שוטרים כחלק מפעילותם השוטפת, ואשר הם נדרשים להעיד עליהם בדרך כלל זמן רב לאחר עריכתם, הרי שעצם הצגת המסמך בפניהם אין בה בדרך כלל כדי לרענן את זכרונם, ועדותם מתמצית לאישור טיבו של המסמך ודרך עריכתו. לפיכך, עדותם נופלת על פי רוב אל בין גדריו של כלל "הקפאת הזכירה שבעבר". במסגרת חקירתם הנגדית בידו של בית המשפט להתרשם מהם ובאפשרותם של הסניגורים לחקרם בכל עניין שהם סבורים כי יש לו חשיבות ונגיעה לעניינם של הנאשמים.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. 17.4.06).
רע"ב 1502/06 - ערן טפלר נגד מדינת ישראל
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי שקיבל ערעור על החלטת ועד השחרורים לשחרור מוקדם של אסיר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביום 19.4.99 נדון המבקש, לאחר הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים לשלוש שנות מאסר בפועל. בגדרי גזה"ד נפסל המערער מהחזקת רישיון נהיגה ל-18 שנים. בתקופה שלאחר שחרורו מהכלא נתפס בעבירות נהיגה, ומשנעצר התחזה כאחר והציג רישיון נהיגה מזוייף. על כן נדון למאסר של 15 חדשים. המבקש הגיש לוועדת השחרורים בקשה לשחרור מוקדם, ולמרות שבעבר הפר את ההזדמנות שניתנה לו עם שחרורו המוקדם ממאסרו הקודם, חזר ועבר את העבירות נשוא בקשה זו, החליטה הוועדה להיעתר לבקשתו. המדינה ערערה לבית המשפט לעניינים מינהליים וערעורה נתקבל. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
השאלה שבמחלוקת הינה אם החלטתה של הוועדה היתה בלתי סבירה באורח שהצריך התערבות, וזאת מעבר לשאלה אם דעתו של ביהמ"ש היתה שונה משל הוועדה. אכן, מדובר במבקש שבצקלונו עבירת נהיגה חמורה שקיפחה חיי אדם בדרגת הריגה, ואת עונשו עליה ריצה. ההליך הנוכחי מתמקד בעבירות שיש בהן עזות מצח והתרסה כנגד החוק ועליהן נאסר לתקופה לא קצרה. גם את עונשו זה נשא ברובו הגדול. עתה עוסק ביהמ"ש בשחרור על תנאי, קרן האור שקבע המחוקק לפתח לאסירים. אין לומר, ככל שהרקע שהביא את המבקש עד הלום מקומם, כי החלטת הוועדה היתה בלתי סבירה באופן ששום ועדת שחרורים לא יכלה לנקוט בו. לפיכך מתקבל הערעור במובן זה שהחלטת הוועדה תושב על כנה.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מיכאל כרמל למבקש, עו"ד איתי רביד למשיבה. 3.4.06).
בע"מ 1581/06 - פלוני נגד פלונית
*ביטול העברת רכוש של אשה לבעלה, עקב אילוץ וכפייה שהיו ביסוד ההסכמים בין הצדדים, ובדיקת האילוץ על יסוד נתונים סובייקטיביים (הבקשה נדחתה).
המבקש והמשיבה נישאו ביום 8.8.1979. מנישואין אלה נולדו להם שתי בנות, שהן בגירות כיום. חיי הנישואים לא עלו יפה, והמשיבה הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, תביעה נגד המבקש לאיזון זכויות ולמזונות. בגדר התביעה דן בית המשפט במגוון רחב של נכסים, השייכים לבני הזוג יחדיו ולכל אחד מהם לחוד. בין הנכסים שבמחלוקת נכללו גם שלושה נכסים שקיבלה המשיבה בירושה מאמה, אשר נפטרה בשנת 1985: דירה שהזכויות בה רשומות על שם המבקש ועל שם המשיבה בחלקים שווים (להלן הדירה הגדולה); דירה שהזכויות בה רשומות על שם המשיבה בלבד (להלן הדירה הקטנה); כספים המופקדים בחשבון בנק בארצות הברית על שם המשיבה. באשר לדירה הגדולה - נפסק כי העברת הזכויות בדירה זו לידי המבקש במסגרת של "חוזה מתנה", נעשתה מתוך כפייה ולחץ ונוכח איומיו של המבקש, המשיבה רשאית לבטל את הסכם המתנה. באשר לדירה הקטנה נפסק כי אין ללמוד על כוונת שיתוף בנכס זה. אשר לכספי הירושה - נקבע, כי לא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית גם בנכס זה, והמשיבה נהגה בו הפרדה רכושית ברורה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי בירושלים והערעור נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עובדתית קבע בית המשפט לענייני משפחה כי "לחציו הבלתי נלאים של הנתבע, איומיו, מצבה הנפשי של התובעת ותלותה בנתבע, היו ביסוד הסכמתה של התובעת". סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה... רשאי לבטל את החוזה". האם את הכפייה יש לבחון במשקפיים אובייקטיביות, או שמא סובייקטיביות. בית המשפט המחוזי סבר, לעניין הקשר הסיבתי, כי המדובר במבחן סובייקטיבי. ב"כ המבקש עותר לשימוש במבחן אובייקטיבי, אך זה הוכר במיוחד כשהמדובר בחוזים
עם "גופים כלכליים עתירי כוח" לא כן בנידון דידן. כשביחסי זוגיות עסקינן, הרקע הוא בראש וראשונה רגשי-אנושי, והסובייקטיביות במבחן להערכת כפייה מתבקשת. לא כל שכן כשהמדובר במתנה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יהודה יניב למבקש, עו"ד שמואל מורן למשיבה. 25.4.06).
רע"א 9071/05 - שלמה וגילה שפירא נגד עו"ד משה מאוטנר
*כאשר הצדדים הסכימו כי פס"ד יינתן על יסוד החומר הכתוב המצוי בתיק ללא השמעת עדים, אין מקום לערער על כך שביהמ"ש לא שמע עדים (הבקשה נדחתה).
המשיב הוא בעליה של דירה בירושלים, שאותה השכיר למבקשים בהסכם שכירות מיום 24.8.98. שטר בטחון שנתנו המבקשים למשיב במסגרת הסכם השכירות חולל ולאחר הליכים שונים הוגשה תביעה ליבמ"ש השלום. בישיבה מקדמית הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו יפסוק ביהמ"ש על בסיס החומר הכתוב המצוי בתיק. בפסק דינו חייב ביהמ"ש את המבקשים בתשלומים שונים. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה. המבקשים טוענים כי לצורך הכרעה בין גירסאות עובדתיות שונות על ביהמ"ש לפסוק רק לאחר שמיעתן של ראיות, ואם אין הערכאה הדיונית שומעת עדויות כלשהן, אין לה יתרון במתן אמון לגירסה זו או אחרת על פני ערכאות הערעור. לגופם של דברים נטען, כי יש לקבל את גירסת המבקשים, לפיה תוקף ההסכם בין הצדדים הוארך, ועל כן אין עומדת למשיב עילת תביעה כלשהי ביחס להפרת ההסכם או אי פינוי הדירה במועד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המדובר במובהק בשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים שאיננה באה בגדר הנושאים שבהם ככלל תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. כמו כן, עסקינן בהתערבות בממצאים, שאין דרכו של בימ"ש שלערעור להידרש אליהם, ולא כל שכן שאין מקום לכך בגלגול שלישי. השאלה המשפטית שהועלתה היא "האם בהתאם לשיטת המשפט בישראל ניתן להכריע במחלוקות עובדתיות ללא שמיעת ראיות". ברם, היתה הסכמה דיונית כי ביהמ"ש יתן את פסקו על פי החומר המצוי בתיק. מטבע הדברים, ככלל, יכבדו בתיהמ"ש הסדרים דיוניים המושגים בהסכמה חופשית של הצדדים,ה מיוצגים על-ידי עורכי דין וכשאין מדובר בנסיבות יוצאות דופן; אי כיבודו של הסדר יהא החריג.
(בפני: השופט רובינשטיין. 23.4.06).
רע"א 9250/05 - עמידר בע"מ נגד נורית בן יעיש
*הפעלת כלל "הדבר מעיד על עצמו", לצורך הטלת נטל הראייה ודחיית בקשה לרשות ערעור (הבקשה נדחתה).
המבקשת פינתה באמצעות קבלן הוצל"פ ומשטרה את שכונת הקרוונים בראשון לציון. במהלך פעולה זו פונתה גם המשיבה. עמידר דאגה לאריזת רכושה של המשיבה ולאחסונו במחסן. בהפגנה אלימה, שהתקיימה באתר בו מצוי מחסן הציוד, נפרץ המחסן, וכתוצאה מכך חלק מתכולתו נגנב וחלק אחר - ניזוק. בתביעה שהגישה המשיבה לבימ"ש השלום ברחובות נטען לרשלנות מצד המבקשת. ביהמ"ש דחה את תביעתה של המשיבה. נקבע, כי כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו חל בענייננו, כיוון שהתנאי השלישי לתחולתו, היינו, כי הנתבעת התרשלה באיחסון מטלטליה של התובעת, אינו מתקיים, שכן התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת התרשלה. ערעור המשיבה לביהמ"ש המחוזי נתקבל. נפסק כי כלל "הדבר מעיד על עצמו", נועד לשחרר את התובע מן הנטל להוכיח את רשלנות המזיק. בית המשפט המחוזי הוסיף כי לעמידר היה ידוע דבר קיומן של הפרות הסדר בשכונה, והמסקנה בנסיבות העניין היא שעמידר לא נקטה באמצעי זהירות נאותים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המחלוקת בין הצדדים, אינה נוגעת לעצם קיומה של חובת השמירה המוטלת על עמידר. השאלה היתה אם, בנסיבות העניין, הוכיחה המבקשת כי היא לא התרשלה בשמירה על
רכושה של המשיבה. המסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי, בשאלה זו, אינן מקימות עילה לדיון בערכאת ערעור שנייה. מדובר בהכרעה המעוגנת בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ואין היא מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד דן שפט למבקשת, עו"ד בנימין ברזילי למשיבה. 11.4.06).
רע"א 9261/05 - מני משען ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של סילוק יד ממקרקעין, כאשר סיכויי הערעור קלושים (הבקשה נדחתה).
ביום 7.9.93 הגיש המשיב לבימ"ש השלום בכפר סבא תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המבקשים מתחומי מקרקעין. ביום 13.6.94 ניתן פסק דין ע"י הרשם שקיבל את התביעה בהיעדר בקשת רשות להתגונן. ביום 21.8.03 פתח המשיב בהליכי הוצל"פ למימוש פסה"ד. סמוך למועד בו היה אמור הצו להתבצע עתרו המבקשים לעיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ ובקשתם נענתה ע"י בימ"ש השלום באופן זמני כנגד ערובה שהומצאה. עוד קודם לכן, ביום 8.6.05, הגישו המבקשים בקשה להורות על ביטול פסק דינו של הרשם משנת 1994. הדיון בשתי הבקשות אוחד. בתיק העיקרי עתרו המבקשים לסעד הצהרתי שיקבע כי ניתנה להם רשות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין. בימ"ש השלום דחה את תביעת המבקשים ואת בקשותיהם. כעבור חודש שבו ופנו לבימ"ש השלום בבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד עד להחלטה בערעור שהגישו. ביהמ"ש דחה את הבקשה. המבקשים הגישו אז בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיכוב ביצוע פסה"ד וגם הוא דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כאשר מדובר בבקשה לעכב פסק דין שעניינו סילוק יד ממקרקעין, ובייחוד כאשר מדובר בבית מגורי המבקשים, הנטייה היא להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע מאחר והחשש הוא שמימוש פסק הדין הינו בלתי הפיך, דהיינו מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. עם זאת, ככל שסיכויי הערעור קלושים המשקל של מאזן הנוחות פוחת. במקרה דנן, מאחר שעל פניו סיכויי הערעור של המבקשים הינם קלושים, אין הצדקה להיענות לבקשתם. אף אם יקבל בית המשפט המחוזי את טענתם כי נוצר רישיון מכללא במקרקעין מכוח החזקתם רבת השנים, הרי שמדובר ברישיון חינם אשר נותן הרישיון רשאי לחזור בו ממנו בכל עת.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ש. לביא למבקשים, עו"ד ת. בר אשר צבן למשיב. 2.4.06).
ע.א. 11871/05 - יוסף ח'טיב נגד ודיע בדארנה ואח'
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה המסתמכת על החלטות דיוניות, כאשר בקשה דומה הועלתה בעבר באותן עילות ונדחתה (הערעור נדחה).
בין הצדדים התנהלו במקביל שני הליכים בקשר להסכם לרכישת רכב על ידי המערער מהמשיבים. תביעת המערער בעניין זכותו להחזר המע"מ החל על העסקה, המבוססת על זכרון דברים בין הצדדים, מתבררת בבימ"ש השלום בעכו. תביעת המשיבים, בגין חלק מהתמורה שלטענתם לא שולם, התבררה בבימ"ש השלום בקריות. תביעה זו התבססה, בין היתר, על הטענה כי החתימה על זכרון הדברים זוייפה. במסגרת קדם משפט בביהמ"ש בקריות הסכימו הצדדים כי גרפולוגית תבדוק ותאמת את החתימה על זכרון הדברים, וכי תוצאות הבדיקה תחייבנה את הצדדים בשני התיקים. לאחר קבלת חוות הדעת הגרפולוגית, כי החתימה לא זוייפה, ניתן פס"ד בבימ"ש השלום בקריות, אשר דחה את תביעת המשיבים. ביהמ"ש ציין בפסק דינו כי משמעותו של פסה"ד היא גם קבלת התביעה של המערער המתנהלת בעכו. בעקבות זאת הגיש המערער בקשה ליתן פס"ד בבימ"ש השלום בעכו. בדיון בעכו הסביר בית המשפט לצדדים כי אינו כבול על ידי פסק דין של בית משפט אחר, על ידי הסדר דיוני שהצדדים עשו בתיק אחר, ועל ידי חוות דעת מומחה שמינה בית משפט אחר. כן הסביר כי אינו
סבור שהסכם לתת חשבונית מס על ידי אדם שאינו עוסק מורשה הוא הסכם חוקי וניתן לאכיפה. נוכח אמירות אלה ביקש המערער כי השופט יפסול את עצמו וביהמ"ש דחה את הבקשה. על החלטה זו לא הוגש ערעור. כעבור כמה חודשים, הגיש המערער בקשה לפסילת השופט בנימוק של היעדר הנכונות לקבל את חוות הדעת הגרפולוגית ולפעול בהתאם להסכמה הדיונית שהושגה. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
עילות הפסלות בבקשה השניה זהות לעילות הפסלות בבקשת הפסלות הראשונה אשר נדחתה על ידי בית המשפט. על החלטה זו לא ערער המערער במועד ולכן היא הפכה חלוטה. המערער אינו יכול לבקש מבית המשפט לפסול עצמו בגין החלטה זו במסגרת בקשת פסלות נוספת ובמסגרת הערעור הנוכחי. זאת ועוד: אין ספק בדבר קיומו של שיהוי במועד בו הוגשה בקשת הפסלות השניה. טענותיו של המערער מופנות כנגד קביעות דיוניות או שיפוטיות שניתנו על ידי בית המשפט. נפסק לא פעם, כי הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד תייסיר ח'לאילה למערער. 5.4.06).
בג"צ 1185/06 + 1177/06 - אלן באואר ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*אין בג"צ מתערב בנושא המדיני אם לשחרר כספים לרשות הפלשתינית (העתירה נדחתה).
בפרק ה' לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות), נקבע כי ממשלת ישראל, באמצעות רשות המיסים, תגבה את כספי המיסים עבור הרשות הפלסטינית (מסי היבוא על טובין המיובאים לשטחי עזה ויריחו, מס הכנסה מעבודתם של תושבי עזה ויריחו שהועסקו כדין בישראל, ומס ערך מוסף). בתחילת חודש פברואר 2006 החליטה הממשלה להעביר כספי מיסים בסך של כ-250 מיליון - לידי הרשות הפלסטינית. נגד החלטה זו הוגשו העתירות. טענת העותרים היא שהרשות הפלסטינית נשלטת למעשה בידי ארגון טרור, ולכן אין להעביר לה כספים. המשיבים טוענים כי דין העתירות להידחות על הסף מכיוון ששאלת העברת כספי המיסים לידי הרשות הפלסטינית הינה סוגיה מדינית-ביטחונית מובהקת, מאותם עניינים שבית המשפט, לפי שיקול דעתו, אינו נוטה להידרש אליהם בשל חוסר שפיטות מוסדית. העתירה נדחתה.
העברת כספי המיסים לידי הרשות הפלסטינית נופלת בגדר סמכותו של שר האוצר מכוח סעיף 17 לחוק היישום. בנסיבות העניין, אין יסוד להתערבות בג"צ, כשם שלא היה יסוד להתערבותו אילו החליט שר האוצר שלא להעביר את הכספים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד ניצנה דרשן-לייטנר ונפתלי ורצברגר לעותרים, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 11.4.06).
בש"פ 2913/06 - מדינת ישראל נגד בוריס שווגר ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סחיטה באיומים של בעלי מכון ליווי ונערת ליווי (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הועמדו לדין באשמה של קשירת קשר לסחוט באיומים את המתלונן, אשר החזיק מכון ליווי, ודרשו ממנו תשלום תמורת הענקת חסותם לעסקיו. כאשר סירב המתלונן לדרישותיהם, איימו עליו המשיבים בפגיעה בגופו וברכושו. כן מייחס כתב האישום למשיב 1 כי הגיע עם המשיב 2 למכון הליווי ופנה לאישה אשר שכרה מהמתלונן חדר במכון לשימושה, והורה לה לשלם מעתה ואילך מחצית התמורה היומית לידי המשיבים.
עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. עתה מתבקשת הארכת מעצרם מעבר לתשעה חודשים. הבקשה נתקבלה.
חומרת העבירות המיוחסות למשיבים גלויה וברורה. כבר נקבע לא אחת כי מנאשמים בעבירה של סחיטה באיומים נשקפת מסוכנות שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר. טיבה של עבירה זו מקים מאליו גם את החשש מפני שיבוש ההליכים והשפעה על עדים שטרם העידו, חשש שלא ניתן להפיגו אם נתון הנאשם במעצר בית, היות שגם מביתו בידו להטיל חיתיתו על קרבנותיו.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. גורדון למבקשת, עוה"ד ל. פרידלנד וק. צווטקוב למשיבים. 9.4.06).
בש"פ 2925/06 - מקסים רונקין נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה וסחיטה באיומים, כאשר ביהמ"ש קבע שיש מקום לחלופת מעצר בעיר אחרת ו-3 חשודים שוחררו ואילו לעורר אין אמצעים כספיים למצוא דיור בעיר אחרת (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר יחד עם ארבעה אחרים הואשמו במסכת מעשים קשה, על פיה הסתובבו בחבורה והפילו חיתיתם בהזדמנויות שונות על המתלוננים תוך שימוש באלימות ובאיומים, וביצעו מעשי חטיפה, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, סחיטה באיומים והדחה בחקירה. המעשים בוצעו כלפי המתלוננים, קטינים כבני 17. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. בהחלטתו הורה בית המשפט על שחרורם של העורר ושל ארבעת הנאשמים האחרים למעצר בית במרחק של 30 ק"מ מהעיר הרצליה, בה מתגוררים המתלוננים. העורר לא הצליח להציע חלופת מגורים מחוץ לבית הוריו בהרצליה ולכן הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ביהמ"ש הגיע למסקנה שיש מקום להורות על חלופת מעצר. כל הנאשמים שוחררו. העורר לא שוחרר משום שידם של הוריו אינה משגת לשאת במימון עלויות דיור חלופי. עובדה זו יוצרת תחושה של אפליה ופגיעה בעקרון השוויון בפני החוק. הקושי העיקרי נעוץ בעובדה שהמתלוננים גרים בקרבת מקום וקיים חשש ששחרורו של העורר למעצר בית עשוי להטיל עליהם מורא ופחד. ניתן להפיג חשש זה ע"י כך שמעצר הבית יותנה בשימת אזיק אלקטרוני על ידו של העורר, תנאי שעשוי להפיג את חששם של המתלוננים ולהבטיח מעקב אחרי העורר אם ינסה לצאת מביתו ולהפר תנאי השחרור, שאז ייעצר מיד.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ק. צווטקוב לעורר, עו"ד א. גורדון למשיבה. 9.4.06).
בש"פ 3039/06 - מדינת ישראל נגד מאיר פחימה
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות מרמה, מצג כוזב וסחיטה באיומים (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב ונאשמת נוספת הואשמו בביצוע עבירות מרמה, עושק, סחיטה באיומים, וקשירת קשר לביצוע פשע. למשיב מיוחסות בנוסף גם עבירות של אינוס, ביצוע מעשה מגונה, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה והטרדת עד. בכתב האישום נטען, כי בין השנים 2005-2001 פרסמו המשיב והנאשמת הנוספת את עצמם באמצעי התקשורת השונים ובאינטרנט כבעלי יכולות מיסטיות להשבת אהבות נכזבות, להסרת כישופים, וכיוצא באלו. בעקבות פרסומיהם, פנו אליהם נשים, אשר בתמורה לקבלת טיפול כאמור, שילמו להם סכומי עתק שהסתכמו במאות אלפי שקלים, תכשיטים, חפצי ערך ורכוש רב. כל זאת, תוך יצירת מצג כוזב, לפיו ישמשו הכספים והרכוש למימון עלות הטיפולים, הכנת קמעות וכדומה. בנוסף, נטען כי כחלק מן "הטיפולים", ביצע המשיב מעשי אינוס ומעשים
מגונים בגופן של חלק מן הנשים. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. כעת מתבקשת הארכת המעצר, בפעם השלישית ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
אף אם משפטו של המשיב אינו מתנהל בקצב מהיר, הרי למעשה המשפט נמצא כעת בשלב מתקדם. זאת ועוד. השיקול בדבר קצב התנהלות המשפט הינו רק שיקול אחד מני רבים. משקל מרכזי ניתן גם לאופי העבירות המיוחסות לנאשם ולמידת המסוכנות הנשקפת ממנו. במקרה דנא, אין ספק כי העבירות המיוחסות למשיב הינן עבירות חמורות ביותר. מסוכנותו של המשיב אף היא אינה מוטלת בספק. אף באשר לחשש מפני שיבוש הליכים על ידי המשיב, חשש זה עודנו מבוסס הוא. אין כף המאזניים נוטה, בשלב זה, לעבר שחרורו של המשיב ממעצר.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. וינשל למבקשת, עו"ד י. נחמני למשיב. 21.4.06).
עע"מ 10667/05 - עודה עיד סראחין ואח' נגד שר הפנים
*דרישה כי אשה מהשטחים הטוענת כי היא נשואה לתושב ישראל תוכיח כי היא אכן זו שנישאה לתושב הישראלי (הערעור נדחה).
המערערת היא בת לשבט הבדואי אל-עזאזמה, וכמו הוריה, מעולם לא החזיקה בתעודת זהות של מדינת ישראל. אבי המערערת קיבל בשנות ה- 80 תעודת זהות מהמנהל האזרחי ברצועת עזה. הוא נרשם בכתובת בעיר רפיח ונכח במפקד שנערך שם בשנת 1988. גם המערערת רשומה במרשם האוכלוסין הפלסטיני ברצועת עזה. המערערת חפצה לקבל מעמד בישראל, בהסתמך על נישואיה, בשנת 1993, למערער. זה האחרון אף הוא בן השבט, והוא קיבל בשנת 1980 תעודה מזהה של תושב סיני, ובשנת 1990 - רישיון לישיבת קבע בישראל. המדינה מסכימה כי אם המערערת היא אכן האדם שנישא למערער, תבוא היא בגדר ההליך המדורג לרכישת מעמד. אך לצורך כך דרשה הוכחה של זהותה, וזו אינה בנמצא. המשיב הודיע כי הוא נכון להסתפק בפס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה, שיכלול פרטים שונים אודות המערערת והצהרה על דבר נישואיה למערער. ביהמ"ש קמא פסק, כי בדרישה זו של המשיב לא נפל פגם של חוסר סבירות המצדיק התערבות שיפוטית. הערעור נדחה.
כאשר עותר אדם לקבל מעמד בישראל, אין עילה להתערבות שיפוטית בעצם דרישתו של המשיב כי זהותו תוכח בפניו. בענייננו, הנסיבות הן אמנם מיוחדות. קיימת עמימות לגבי קורותיה של המערערת. ביהמ"ש המחוזי סבר שהוכחת הזהות באמצעות פנייה לרשות הפלסטינית היא פתרון מוקשה. אין עילה להתערב במדיניות שהתווה המשיב בעניין זה, על-פי שיקול דעתו, וגם לא בפתרון החלופי שהוצע למערערת, היינו, פס"ד הצהרתי של ביהמ"ש חלף הצגת תעודה מזהה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד עודד פלר למערערים, עו"ד גב' רננה קידר למשיב. 10.5.06).
רע"א 11822/05 - cni USA sirroM pilihP נגד יובל אל רואי ואח'
*המצאת מסמכי בי-דין לחברה שמקום מושבה מחוץ לתחום המדינה בהתאם להוראות תקנה 482 לתקנות סדר הדין (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו תביעה ובקשה לאישורה כייצוגית כנגד המבקשת וחברה נוספת. כתבי בי-דין נמסרו לידי חברת מנשה ח. אלישר בע"מ (להלן אלישר). זו הודיעה כי אינה מוסמכת לקבל את כתבי הטענות בשם המבקשת. או אז החליטו המשיבים לבצע מסירת כתבי הטענות באמצעות חברה אחרת (להלן: פיליפ) אשר לטענתם היא מורשית של המבקשת, ומנהלת עסק מטעמה בתל אביב. אולם, גם היא טענה כי אינה מוסמכת לקבל את המסמכים האמורים. המשיבים הגישו בקשה לראות במסירת כתב הטענות לחברות הללו מסירה בהתאם להוראת תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי.
הרשם קיבל את הבקשה, וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מתעוררת כאן שאלה בעלת חשיבות החורגת ממחלוקת הצדדים ומיישומן של הלכות קיימות. בפרט אמורים הדברים באשר עסקינן בעניינים דיוניים. אף לעיצומם של דברים, אכן תקנה 482 מלכתחילה לא נועדה לסיטואציות כגון דא, ודרך המלך לעיסוק בהן היא תקנה 500, שעניינה הישיר בהמצאה מחוץ לתחום המדינה. תקנה 482(א) ביסודה עניינה איזור שיפוטו של ביהמ"ש בישראל (סמכות מקומית), אך בפסיקה הורחבה תחולתה. משנתרחבה הפעילות הבינלאומית, ולאחר שהאמצעים הטכנולוגיים למיניהם - בתנועה, בתקשורת ושינוע - נשתפרו וקיצרו דרמטית את המרחקים, המבקש למכור מוצריו בארץ פלונית צריך להניח כי אף ייחשף לתביעות, וכמובן ייבחן כל מקרה לנסיבותיו.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד גד טיכו ומיכל סלע למבקשת. 8.5.06).
רע"ב 10/06 - דוד אטיאס נגד שירות בתי הסוהר
*סמכויות שירות בתי הסהר בהחלטה על החזקת אסיר בהפרדה לשם הגנתו ל (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מאסר עולם מתאריך 23.6.1990, לאחר שהורשע בעבירת רצח ובעבירות נוספות. בתאריך 9.1.03 הוגש נגדו כתב אישום באשמת ביצוע מספר מעשי רצח במהלך חופשותיו מבית הסוהר. בעקבות הגשת כתב האישום, ולאור מידע משטרתי בדבר סיכון לחייו של המבקש, החליטה ועדת ההפרדות הארצית בשירות בתי הסוהר (להלן: "הוועדה") להחזיקו בהפרדה לשם הגנתו. תקופות החזקתו בהפרדת-יחיד של המבקש הוארכו מעת לעת בידי ביהמ"ש המחוזי. ביום 5.9.04 גזר ביהמ"ש את דינו של המבקש לאחר שהורשע בשלושה מקרי רצח ובעבירות נילוות ולאחר שנגזר דינו, הוא העיד נגד שותפיו במשפטם הם. לקראת תום תקופת ההפרדה האחרונה, הגיש המשיב בקשה להארכת תקופת ההפרדה. במישור המשפטי, טוען המבקש כי מקרה זה מעורר שתי שאלות הראויות לבירור בערעור נוסף: המשקל שיש ליתן להפרת הבטחה מינהלית בהחלטה אם להחזיק אסיר בהפרדה; כיצד יש להשתמש בסמכות ההפרדה הקבועה בפקודת בתי הסוהר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עיקרה של הבקשה הוא בהתייחסות פרטנית לנסיבות המקרה הקונקרטי שלפנינו. אין בה כל רובד עקרוני בעל אופי כללי. אי לכך, לא מתקיימים התנאים הנדרשים למתן רשות ערעור. אך גם לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה. אכן, החזקת אסיר בתנאי הפרדה היא בבחינת חריג לעיקרון, לפיו, דרך כלל, יוחזק אסיר ביחד עם כלל האסירים. חיים בסביבה אנושית הם צורך חיוני לאדם, וניתן לשלול אותם או להגבילם רק בהתקיים טעמים מיוחדים וכבדי משקל לכך. בצד העקרונות האמורים, מוטלת על הרשות המוסמכת אחריות להבטיח את התנהלותו הסדירה של הכלא ולהגן על בטחון יושביו, וישנם מצבים שבהם החזקת אסיר בהפרדה היא מוצא יחידי בכגון דא. אין יסוד לטענת המבקש לפיה ניתנה לו הבטחה מינהלית על ידי המדינה כתמורה על עזרתו לרשויות התביעה. טענתו של המבקש כי רצונו לחזור לתנאי החזקה רגילים וכי הוא נכון לקחת אחריות על גורלו אינם מהווים עילה טובה להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא. נכונותו של האסיר להעמיד עצמו בסיכון בחזרה לתנאי מאסר רגילים אינה משחררת את שירות בתי הסוהר מאחריותו להגן על שלומו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אילן גרטנר ואדוה אלאב למבקש, עו"ד דניאל מארקס למשיב. 9.5.06).