תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 17

ע.פ. 3240/05 + 1801/05 + 282/05 - מקסים קבנוב ומרקיאל מירזוקנדוב נגד מדינת ישראל

*מידת העונש בעבירות של סחר בנשים לזנות(מחוזי ב"ש - ת.פ. 987/04 - הערעורים נדחו).

א. שני המערערים הורשעו בעבירות הקשורות לסחר בנשים, זנות והלנת שוהות בלתי חוקיות. דינו של מרקיאל נגזר ל-3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ופיצויים למתלוננות. דינו של מקסים נגזר ל-3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה על תנאי. ערעורו של מרקיאל על הרשעתו ועל חומרת ענשו נדחה וערעור המדינה על קולת ענשו נתקבל. ערעורו של מקסים על חומרת ענשו נדחה.
ב. ערעורו של מרקיאל - ברקע ששת האישומים בגינם הועמד מרקיאל לדין, עבירות של הבאת נשים ממדינות חבר העמים, תוך גניבת הגבול ממצרים, והעסקתן בזנות בישראל. לקשר-חובק-עולם זה נרתמו שלוש קבוצות: "קבוצת טשקנט", שתפקידה היה לאתר נשים; את הנשים רכשה "קבוצת מוסקבה"; אלה נשלחו למצרים ומשם הועברו על ידי בדואים לישראל. על הקבוצה הקולטת נמנה מרקיאל. באשר לעבירה של סחר בנשים, טען, מרקיאל כי מפגשו הראשון עם הנשים היה רק בעת שהגיעו לישראל וכי לכל היותר ניתן היה להרשיעו כמסייע לעבירה של סחר בנשים ולא כמבצע-בצוותא. כן נטען, כי הואיל ומרקיאל לא היה "בעליהן" של הנשים, הוא גם לא היה יכול "להשכיר" אותן למכוני ליווי תמורת תשלום, כטענת המדינה. ברם, ביצוע פיסי של יסוד מיסודות העבירה אינו תנאי הכרחי ל"ביצוע בצוותא". מעורבותו של נאשם בתכנונו של פשע, היוזמה לביצועו, גיוסם של יתר המבצעים וכד', די בכל אחד מאלה לשם סיווגו של הנאשם כמבצע-בצוותא. אכן, התביעה נדרשת להוכיח כי הנאשמים פעלו במטרה לבצע, בצוותא חדא, את העבירה המסויימת המיוחסת לכל אחד מהם. בענייננו ניצבת הודאתו של מרקיאל ממנה עולה עד כמה עמוקה היתה מעורבותו בפרשיות הנדונות.
ג. באשר לענשו של מרקיאל - זהו עונש מתון ביותר, שאין בו כדי לסייע בהשגת המטרה של ביעור התופעה של סחר בנשים לצרכי זנות, תופעה הממיטה חרפה על החברה בישראל. על כן, ובהתחשב בכך שאין בימ"ש שלערעור ממצה את הדין עם נאשם בערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של מרקיאל על 5 שנים מאסר בפועל. יתר קביעות גזה"ד יעמדו על כנם.
ד. ערעורו של מקסים - הלה לא נמנה על הקושרים לייבא את הנשים לישראל. ביחס אליו נטען, כי הוא קשר עם אחד (להלן: "רמי") להעסיק בזנות נשים ששהו בישראל שלא כדין. בחודש פברואר 2004 העסיקו מקסים ושותפו ארבע נשים, כאשר מקסים היה זה שהעסיקן בפועל בזנות. ביהמ"ש המחוזי גזר למקסים שלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי. אין להתערב בגזה"ד. אמנם, מקסים לא נמנה על העבריינים העיקריים בפרשה זו, אולם הוא היווה חלק משרשרת העוסקים בענף בזוי זה של העסקתן של נשים שהובאו לישראל למטרה אחת - העסקתן בזנות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט לוי. עוה"ד עופר אשכנזי למקסים, ירון פורר למרקיאל עו"ד זיו אריאלי למדינה. 18.5.06).

בג"צ 927/05 - פלונית ופלוני נגד שירותי הרווחה עיריית בני ברק ואח'

*הכרזת קטינים כ"נזקקים" בהתחשב בטובת הקטינים(העתירה נדחתה).

א. העותרים הינם הורים לעשרה ילדים בגילאים 3 עד 19. מעורבותן של רשויות הרווחה בעניינם של העותרים החלה בשנת 2003, כאשר העותרים נעצרו לאחר שהיכו את בתם הקטינה ש'. בתקופה שלאחר אירוע זה, עזבו שלושת ילדיהם הגדולים של
העותרים את ביתם. בחודש נובמבר 2003 עזב צ', בנם הקטין של העותרים את הבית, ומאז מסרבים העותרים לקיים אתו קשר כלשהו. מאז מתגורר צ' בפנימיה בהסכמת העותרים. בחודש אוקטובר 2004 נודע לרשויות הרווחה, כי גם נ', בתם הקטינה של העותרים, ברחה מביתה, וביקשה לעבור לפנימייה. בעתירתם מבקשים העותרים, להורות על הפסקת כל טיפול בהם ובילדיהם על-ידי המשיבים. העתירה נדחתה.
ב. שני ילדיהם הקטינים של העותרים - צ' ו-נ', הנמצאים מחוץ לבית ההורים, הוכרזו כקטינים נזקקים לנוכח סירובם של העותרים לחדש את הקשר אתם, חרף רצונם של הקטינים בכך. ככלל, הנחה היא, העולה עד כדי חזקה שבעובדה, כי המקום הראוי ביותר לגידול ילדים הינו בחיק הוריהם הביולוגיים. באם נסתרת הנחה זו, יש לפעול, בראש ובראשונה, לשמירה על טובתו של הילד ולקידום זכויותיו, גם כאשר זכויות אלו מתנגשות בזכותם של הוריו לגדל אותו. משמצאו רשויות הרווחה, כי הותרת הקטינים ברשות העותרים, בין היתר באמצעות כפיית הקטינים לחזור למשמורתם, תהווה פגיעה בזכויות הקטינים, אשר אין לאפשרה, הרי שבצדק עשו שימוש בסמכותם להביא לידי הכרזת הקטינים כ"קטינים נזקקים", בהתאם לחוק הנוער.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובריאן. עו"ד פרידמן אהובה לעותרים, עוה"ד ליבוביץ יהודה ורויטמן יובל למשיבים. 15.5.06).

רע"א 1285/05 - אלון כהן בע"מ נגד פרומודקס בע"מ

*הבהרת פסקו של בורר ואימתי רשאי הבורר לתקן או להשלים את פסקו(מחוזי ת"א - ה.פ. 1581/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר להסכם שכ"ט עבור מציאת קונה, אשר ירכוש את החברות שבבעלות המשיבה, וכן הגדרת שכר הטרחה שתשלם המשיבה למבקשת בגין שירותיה. הצדדים חתמו על הסכם בוררות, לפיו הוסמך הבורר להכריע בשלוש סוגיות: האם שכר הטרחה שהתחייבה המשיבה לשלם למבקשת כולל מס ערך מוסף; המועד בו על המשיבה לשלם למבקשת את שכר טרחתה; שיעור הפרשי הצמדה וריבית אשר יתווספו על הסכומים שייקבעו. הצדדים הסמיכו את הבורר לפסוק בעניינם בדרך של פשרה. פסק הבוררות, קבע כדלהלן: המע"מ ישולם ע"י הצדדים בחלקים שוים; המשיבה תשלם את יתרת שכר הטרחה תוך 15 יום ממועד פסק הבוררות; שכר הטרחה ישולם בהצמדה בלבד, ללא ריבית. לגישת המבקשת יש להצמיד את שכר הטרחה לשער השקל בתוספת הפרשי הצמדה למדד, ולעומתה טענה המשיבה, כי יש להצמיד את שכר הטרחה לשער הדולר. המבקשת הגישה לבורר בקשה לתיקון ולהבהרת פסק הבוררות. בקשה זו נדחתה על ידי הבורר. עתירתה של המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. למעשה, הדרך הפורמלית לבירור השאלה שבמחלוקת היא בהוצל"פ ובמסגרת ההליכים הכרוכים בה, קרי, בקשת הבהרה מביהמ"ש לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. ואולם, המסלול הזה יביא להמשך התדיינויות מיותרת ועדיף וראוי לסיים את הנושא בהליך הנוכחי. לפי סעיף 22(א) לחוק הבוררות, רשאי הבורר "לתקן או להשלים" את פסק הבוררות, אם: "נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה... וכיוצא באלה". בענייננו אין מדובר בטעות סופר או בפליטת קולמוס, אלא בהשמטה. בפסיקה מצויות שתי גישות כלפי יישומו של סעיף 22(א) - פירוש דווקני, קרי, השמטה טכנית, וכזאת גם ביחס לפליטת קולמוס וטעויות אחרות. גישה אחרת מרחיבה יותר, אף לעבר טעות מצד הבורר על-ידי שכתב דבר שונה משנתכוון אליו, מתוך היסח הדעת. נראה שבמקרה דנן המדובר בהשמטה בעלת אופי טכני; ובסופו של יום, אילו נשאל אדם
סביר המתמצא בהוויות הדין, הבוררויות וההצמדות, היה מגיע בבירור, למסקנה כי מדובר בהצמדה למדד, וכי בהשמטה עסקינן. העובדה שסכום מסויים בהסכם הבוררות ניקב בדולרים אין בה משום "דולריזציה" של ההצמדות, משניקבו שאר הסכומים בשקלים.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד יוסף בנקל ואלי כהן למבקשת, עוה"ד מיכאל ארלוזורוב ואייל זליכה למשיבה. 14.5.06).

בג"צ 9371/05 - GOREA ADRIANA ואריה סיון נגד שר הפנים ואח'

*דרישה "מבן זוג" זר, שוהה בלתי חוקי הנשוי לישראלי, לעזוב את המדינה לפני שתבדק כנות הנישואין לצורך רישום הנישואין והענקת מעמד בישראל לבן הזוג הזר(העתירה נדחתה).

א. העותרת, אזרחית רומניה, נכנסה לישראל ביום 19.7.2000 וקיבלה אשרת עבודה. העותר הינו אזרח ישראלי. לטענת העותרים הם חיים יחד כידועים בציבור מאז שנת 2000. ביום 3.2.05 נעצרה העותרת והובאה בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: ביה"ד). כאן טענה כי היא והעותר החליטו להגר לרומניה. בית הדין הוציא צו הרחקה נגד העותרת, לפיו עליה לעזוב את ישראל עד יום 17.3.05, ושחרר אותה בערבות. זמן קצר לאחר מכן נישאו העותרים ב"נישואי פראגוואי" ופנו בבקשה למשרד הפנים לרשום את נישואיהם ולהסדיר את מעמדה של העותרת בישראל. במקביל פנה בא-כוחם אל בית הדין ביום 13.3.05 בבקשה לקבלת ארכה לצורך הסדרת מעמדה של העותרת בישראל. הבקשה נדחתה. ביום 4.9.05 החליט גם משרד הפנים לדחות את בקשת העותרים, וקבע כי על העותרת לצאת מישראל בתוך 14 ימים ולאחר שתצא יוכל העותר להגיש בקשה להזמינה ארצה כבת זוג. העתירה נדחתה.
ב. בעבר נפסלה כבלתי מידתית המדיניות לדרוש מזרים השוהים בישראל באופן בלתי חוקי ואשר נישאו לישראלים, כי בן הזוג הזר יעזוב את הארץ עד שתיבדק כנות הנישואין. יחד עם זאת נקבע, כי משרד הפנים רשאי לדרוש מידת ראיה גבוהה מן הרגיל להוכחת כנות הנישואין, ובמקרים בהם "פיקציית הנישואין עולה בבירור", משרד הפנים רשאי לדרוש מבן הזוג הזר לעזוב את הארץ קודם לעריכת הבדיקה באשר לכנות הנישואין. לאחרונה הוחל היגיון דומה גם על הטיפול בבקשות של "ידועים בציבור". העלאת טענות לזכאות לישיבה בישראל, לאחר הוצאת צו הרחקה, מעוררת חשש של העלאת טענות סרק, מתוך רצון לדחות לאין קץ את מועד ההרחקה מישראל. העותרת שוהה בישראל למעלה מחמש שנים, כמעט בכל התקופה הזו היא שוהה בלתי חוקית. מגוריהם המשותפים של העותרים,החלו, לטענתם, מאז. הם לא ניסו להסדיר את מעמדה של העותרת עובר למעצרה. במצב דברים זה מתעורר חשש באשר לכנות הנישואים, שנערכו זמן קצר בלבד לאחר שהוצא נגד העותרת צו הרחקה.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. דגני לעותרים, עו"ד נ. אורן למשיבים. 16.5.06).

רע"א 9623/05 - מחמוד אבו קוטב נגד אגודת האבות המארוניטים ביפו

*קבלת ראיות נוספות בערעור והחזרת התיק לבימ"ש קמא לדון בתיק על יסוד הראיות החדשות(מחוזי ת"א - ע.א. 3195/01 - בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיבה הגישה תביעה נגד המבקש לסילוק ידו מדירה. בימ"ש השלום קבע, כי המשיבה היא הבעלים הרשומים של הדירה, כי זו הושכרה למבקש על ידי בעליה הקודמים של הדירה, החל בשנת 1983, כי אין המבקש דייר מוגן בדירה וכי הפסיק לשלם דמי שכירות החל ביום 1.6.1997. ביהמ"ש לא דן בטענת הגנה מן הצדק, הואיל וקבע כי אין המדובר בשכירות מוגנת. על כן הורה ביהמ"ש על סילוק ידו של המבקש מהדירה.
ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המערער הגיש בקשה להתיר הגשת ראיות נוספות בשלב הנוכחי, ועיקרן, מסמכים המוכיחים, כנטען, כי אחיו של המבקש העביר לו את זכות הדיירות המוגנת, וכי המבקש שילם דמי מפתח הן לדייר היוצא (אחיו) והן לבעל הבית. המבקש טען בתצהירו כי בא כוחו בערכאה הראשונה הסביר לו שדי בעדותו שלו לביסוס זכותו בדירה, ומסיבה זו לא פעל לאיתור הראיות. נטען כי מיד לאחר מתן פסה"ד פעל המבקש להשגת המסמכים, אך באי כוחה של המשיבה - שהמסמכים היו מצויים בידה - סירבו לבקשותיו והוא נאלץ להשיג את המסמכים בעצמו. על כן הוחלט לקבל את הבקשה לרשות ערעור, לדון בה כערעור, לקבל את הערעור, ולהחזיר את התיק לבימ"ש השלום, במובן זה שהראיות הנוספות יובאו לפני בימ"ש השלום והוא ידון בהן ככל שימצא לנכון; זאת - לרבות חקירות עדים כפי שיקבע ביהמ"ש.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אהרן לירז למבקש, עו"ד סרור מארון למשיבה. 16.5.06).

בע"מ 10145/05 - עשירה ברג ואח' נגד עזבון המנוח ראובן צובירי ז"ל ואח'

*מחלוקת בין יורשים מי זכאי לקבל "דמי פינוי" עבור דירת ההורים במסגרת שיקום שכונות(מחוזי ת"א - ע.מ. 1278/04 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. בשנות החמישים, תפסו בתיה ויוסף צובירי (להלן - ההורים), עם ילדיהם, חזקה (על-ידי פלישה) בנכס מקרקעין המצוי בכפר שלם (להלן - הנכס), וגרו בו עד ליום מותם (האב נפטר בשנת 1973, והאם בשנת 1988). במשך השנים עזבו הילדים את הנכס ועברו להתגורר במקומות אחרים. ראובן צובירי (להלן - ראובן) היה אחד הילדים. המשיבים הם עזבונו וילדיו. במהלך שנות החמישים נישא ראובן, ועזב את הנכס. לאחר גירושיו, חזר להתגורר בנכס עם אמו בשנת 1984, והמשיך בכך גם לאחר מות האם.
ב. ביום 8.7.99 חתם ראובן על הסכם עם חברת חלמיש, העוסקת בשיקום שכונות בתל אביב ועם רשות הפיתוח, בו התחייב לפנות את הנכס, תמורת תשלום של 205,000 דולר בשקלים. לפי ההסכם נועדו הכספים לרכישת דיור חלופי. המבקשים הם יורשי ההורים הטוענים כי הכספים שקיבל ראובן, מהווים חלק מעזבון ההורים. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את תובענת המבקשים. בפסק דינו ציין, כי דמי הפינוי התקבלו מכוח החוק ותקנות בינוי ופינוי של אזורי שיקום. על-פי החוק, אם מחליטה הרשות להפקיע מקרקעין המצויים באזור זה, עליה להציע למחזיק הגר במקרקעין דיור חלוף. בתקנות נקבע, כי אם "נפטר המחזיק... לאחר הפקדת הפיצויים, ישמש סכום הפיצויים לרכישת דיור חלוף לבני משפחת המחזיק שגרו עמו במקרקעין המופקעים". ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי ביום פרסום ההודעה על ההפקעה 19.1.69, לא התגורר ראובן בנכס, אלא ההורים. ראובן חזר אליו רק בשנת 1984. משכך, ראובן אינו עונה להגדרת בן משפחה הזכאי לקבל את הפיצוי. ערעורם של המשיבים לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש קבע כי אילולא היה ראובן ממשיך להתגורר בנכס עד למועד החתימה על ההסכם, לא היתה קמה למי מן הצדדים זכאות כל עיקר לקבלת פיצוי עם פטירת ההורים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. על-פי ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק, היו ההורים המחזיקים בנכס, שכן החזיקו בנכס בתאריך הנקוב בהגדרת "מחזיק" - 15.3.65. ניתן להניח כי אילו היו חיים במועד בו נדרש הפינוי, היו זוכים לתשלום פיצוי על-פי החוק. אלא, ששני ההורים נפטרו בטרם נדרש פינוי המקרקעין, ועל כן מתחילה לא קמה להם זכות לפיצוי. אשר לראובן - הוא אינו יכול להיחשב כמחזיק על-פי ההגדרה דלעיל. ראובן עזב
את הנכס במהלך שנות החמישים, חזר לגור בו רק בשנת 1984, וגר בו עד למועד הפינוי. התמונה המצטיירת איפוא, היא זו: מן הצד האחד מצוי בפנינו ההסכם בין ראובן והרשות המפקיעה. מנגד, נשמעת טענת המבקשים כי ראובן התגורר בנכס כחליף להוריו או כחליף למשיבים. אלא, שבפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי נקבע כי טענה אחרונה זו לא הוכחה, ומשכך - אין אלא לדחותה, מתוך הנחה כי אילולא מגוריו לא היתה זכאות לאיש.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. קוצר למבקשים, עו"ד נ. גבאי למשיבים. 18.5.06).

בש"ם 11853/05 - אליהו קירזון ואח' נגד מועצה מקומית אלעד ואח'

*היענות לפטור מאגרה והפחתת ערבון בערעור על מיעוט הוצאות שנפסקו בבימ"ש קמא(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער הוא אחד מ- 24 תושבי המועצה המקומית אלעד (להלן:"המועצה"), שהגישו תובענה נגד המועצה, על שרשרת ליקויים ופגמים שנפלו, לטענת התובעים, בהליך הקצאת קרקעות באלעד. במהלך ההליך העיקרי, נפתחו על ידי התובעים מספר הליכי ביניים שבמסגרת חלק מהם ניתנו נגד המשיבים צווים. לבסוף הסכימו התובעים למחיקת העתירה, בכפוף להצהרת המועצה שתאמץ נוהל הקצאת קרקע, כנדרש על פי הנחיות משרד הפנים. נפסקו הוצאות לטובת התובעים והמערער הגיש ערעור על מיעוט סכום ההוצאות. במסגרת הערעור הגיש המערער בקשה לפטור מאגרה ועירבון. בקשתו לפטור מאגרה, נענתה בעוד שבקשתו לפטור מערבון או להפחתה של סכום העירבון - נדחתה, ונקבע כי סכום הערבון יעמוד על 25,000 -. הערעור נתקבלו בחלקו.
ב. שני טעמים עמדו בבסיס החלטתו של הרשם לדחות את בקשת המערער. ראשית, הסברה שסיכויי הערעור אינם טובים שכן הוא נסוב על הוצאות; שנית, לא הוכח שאין ביכולתם של 24 עותרים להפקיד כל אחד את החלק היחסי מתוך סכום העירבון. אכן, ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית. יחד עם זאת, מעת לעת מתערבת ערכאת הערעור בפסיקת ההוצאות, מקום בו יש הצדקה לכך. בענייננו, אין מדובר בטענות שיש להקל בהן ראש ועל פניו הן אינן מביאות בהכרח למסקנה שמדובר בערעור חסר סיכוי. סכום ההוצאות שנפסק לטובת המערער, 7500 ש"ח, נראה לכאורה נמוך וזאת בשל ריבוי ההליכים שהוכרעו לטובת המערער.
ג. אשר למצבו הכלכלי של המערער - נראה כי החלטתו של הרשם ניתנה תחת הרושם כי סכום העירבון יתחלק בין מספר רב של אנשים. ברם, מכתב הערעור עולה כי המערער עתיד לשאת במלוא הסכום לבדו. עובדה זו יש בה, כדי לשנות את מצב הדברים. כן נראה כי מצבו הכלכלי אינו שפיר. לפיכך יש להקטין את סכום העירבון ולהעמידו על סך של 3,500 ש"ח.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד משה מורגנשטרן למערער, עו"ד מוטי עזרן למשיבה. 17.5.06).

רע"א 346/06 - ד"ר באסם חזאן ואחרים נגד קלאב אין אילת... בע"מ ואח'

*איחוד חלקי של דיון בשתי תובענות לצורך דיון משותף בשאלה העולה בשני התיקים. *דחיית בקשה להצטרף כתובע בתיק, מתוך כוונה להתנגד לדרישת התובעים באותו תיק להכיר בתובענה כייצוגית(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור בחלקו נתקבל).
א. עניינה של בקשה זו בסכסוך בין המשיבות 1-5 (להלן ביחד - קבוצת קלאב אין), מצד אחד, לבין בעלי "זכות נופש" במלונות הקבוצה, מצד שני, בדבר דמי האחזקה שעל בעלי זכות הנופש לשלם לקבוצת קלאב אין. הוגשו מספר תביעות: תביעה שהתובעים בה (המשיבים 8-11 דכאן) מבקשים לאשרה כתובענה ייצוגית (להלן - התובענה הייצוגית); תביעה אחרת המאחדת 5,586 תביעות אישיות, היא תביעת המבקשים, (להלן - תביעת חזאן), שהוגשה מאוחר יותר. קבוצת קלאב אין, הנתבעת, הגישה בקשה לעיכוב הדיון בתביעת חזאן בטענה של עניין תלוי ועומד. היא טוענת כי הואיל והשאלה העיקרית
בשני ההליכים - (להלן - השאלה המשותפת) - הינה שאלה זהה, אין טעם לנהל את שני ההליכים במקביל. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו ועיכב את הדיון בתביעת חזאן. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. השאלה איזה מההליכים הינו קודם בזמן ומה נפקות קביעה זו, לכשעצמה, אינה מכרעת. בנסיבות המקרה דנא יש ליתן את הדעת לשאלה אם אחד ההליכים עשוי לייתר את האחר. לכאורה, גם אם יכריע ביהמ"ש בשאלת חישוב דמי האחזקה במסגרת התובענה הייצוגית, קביעתו לא תחול על המבקשים (שהודיעו כי יבקשו להוציא עצמם מגדר הקבוצה התובעת). לפיכך, סביר להניח, כי ביהמ"ש ייאלץ לשוב ולשמוע ראיות בשאלה זו גם בתביעת חזאן. על כן, בנושא זה יש לקבל את ערעור המבקשים נגד עיכוב הדיון בתובענתם.
ג. ההחלטה השנייה עליה מתבקשת רשות הערעור מתייחסת לבקשת המבקשים להצטרף כצד לתובענה הייצוגית, על מנת שיוכלו לבקש שלא לאשר את התביעה כייצוגית. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו, ואכן, אין קיימת הצדקה לצירוף המבקשים כמבוקש. ראשית, החלטה שכזו עלולה ליצור הליך כלאיים, שיקשה מאוד לנהלו כהלכה; שנית, אין זה ראוי לאפשר פתיחת חזית משפטית בין התובעים השונים, שלכאורה קיים להם אינטרס משותף, אולם חלוקים הם בסוגיית אופן ניהול ההליך.
ד. אפשרות אחרת, שטרם הועלתה, הינה דיון מאוחד בתובענה הייצוגית ובתביעת חזאן, וזאת בשאלה המשותפת. לא נראה כי דיון משותף בשאלה הנזכרת יגרום פגיעה למי מבעלי הדין. אכן, כלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות דיוניות-ניהוליות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. מקרה זה הוא מקרה כזה. מדובר בהחלטה שיש לה השפעה ניהולית מעבר לעניינם של הצדדים. האפשרות של איחוד מוגבל של הדיון לשם בירור הסוגיה המשותפת לשני ההליכים - התובענה הייצוגית ותביעת חזאן - לא עלתה בפני בימ"ש קמא. לפיכך, ראוי שביהמ"ש המחוזי יקיים דיון בשאלה עוד טרם יחל שלב ההוכחות באשר לאישורה של התובענה הייצוגית.

(בפני: השופט גרוניס. 14.5.06).

בג"צ 4540/00 - לבאד אבו עפאש ואח' נגד שר הבריאות ואח'

*דחיית עתירה להורות לשר הבריאות לקבוע כללים להקמת מרפאות בישובים שהוקמו שלא כדין(העתירה נדחתה).

א. העותרים 1-3 הם תושבי שלושה מבין 45 ישובים בדויים, אשר נבנו שלא כדין על פני שטחים נרחבים בצפון הנגב. בחלק לא מבוטל מן הישובים הללו אין מרפאות. שתי שאלות התעוררו בעתירה ונותרה להכרעה השאלה אם מחובת שר הבריאות לקבוע כללים להקמת מרפאות בכלל הישובים הלא מוכרים מכוח סעיף 29ב(ב)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. המשיב טען כי אין עליו חובה כזו. מדובר לדידו בסמכות רשות, כי ניתן להשיג מענה מקצועי נחוץ לנושא הנדון גם בלא כללים לפי הסעיף הנזכר וכי קיים קושי לקבוע מבחנים קונקרטיים שיתאימו לנתוני כל ישוב וישוב, נוכח מגוון המשתנים הרלבנטיים. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 29ב(ב)(3) הנ"ל קובע: "...(ב) שר הבריאות, בהסכמת שר האוצר, רשאי לקבוע ... כללים ותנאים להקמת תשתיות למתן שירותי בריאות לפי חוק זה...". הסמכות לקבוע כללים ותנאים, אינה סמכות חובה, אלא סמכות שבשיקול דעת. השאלה היא האם יש מקום להתערבות בשיקול דעתו של השר, שלא התקין כללים. ככלל, מערכת ממשלתית, כנאמנת הציבור, ראוי שיהיו לה הנחיות פנימיות ממוסדות. ואולם, אין המקרה דנן, לעת הזאת, מתאים ליישום גישה זו. העתירה עוסקת במקטע אחד בתחום
קביעתה של מדיניות הבריאות, והוא מקטע בעייתי, בראש וראשונה בשל המפגש בין שני שיקולים מתחרים - האחד הוא המחוייבות שבדין לשירותי בריאות לכל תושב לפי החוק, והאחר הוא אי החוקיות של הישובים וההפקרות הקיימת בתחום הבניה בנגב. כל עוד אינו נפסק המשך יישובם של היישובים הלא מוכרים, אין מנוס אלא להבטיח ליושביהם שירותי בריאות בסיסיים. ואולם, לשם כך אין הכרח לכפות עליה כללים כמבוקש, שספק אם ישרתו את המטרה המבוקשת, ומכל מקום אין החלטת השר חורגת ממתחם הסבירות.

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד באנה שגרי-בדארנה לעותרים, עוה"ד אורית קורן ויעל ויסמן למשיבים. 14.5.06).

ע.א. 9099/02 - הפניקס הישראלי... בע"מ נגד אבו חמדה רפעאת ואח'

*הסמכות לדון בשאלה אם תאונת דרכים היתה גם תאונת עבודה, כאשר הנפגע והנהג, שנטען כי היה המעביד, גורסים שזו לא היתה תאונת עבודה. *דחיית הטענה שיש לנכות תגמולים רעיוניים של המל"ל בפיצויים לפצוע בתאונת עבודה שהגיש תביעה למל"ל ותביעתו נדחתה(מחוזי חיפה - ת.א. 209/98 - ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב, יליד 24.8.1980, נפגע מפגיעת משאית בה נהג המשיב 2 (להלן: הנהג). בתביעה שהגיש נגד הנהג ונגד המערערת כמבטחת של המכונית, טען המשיב כי המשאית חלפה על פניו והוא החליק ונפל אל מתחת לגלגל. הנהג הציג גירסה דומה. המערערת טענה כי בעת שנפגע עבד המשיב אצל הנהג, וכי התאונה ארעה בעת ביצוע פעולות שאינן מהוות "שימוש ברכב מנועי", כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בימ"ש קמא קבע כי האירוע היה "תאונת דרכים" וגם "תאונת עבודה". נוכח קביעות אלה, פנה המשיב למל"ל והגיש "הודעה על פגיעה בעבודה", אליה צירף את החלטתו של בימ"ש קמא, וציין בהודעתו זו, כי על פי גירסתו וכן על פי גירסת הנהג לא התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד. המל"ל דחה את תביעתו של המשיב להכרה בתאונה כתאונת עבודה. ביהמ"ש דחה את טענת המערערת, לפיה משנקבע כי התאונה היתה תאונת עבודה, יש לנכות מן הפיצוי שנפסק תגמולים רעיוניים אותם זכאי היה המשיב לקבל מן המל"ל, אילולא הוצגה על ידו ועל ידי הנהג גירסה שקרית לעניין יחסי העבודה שביניהם. בערעור שכנגד טוען המשיב כי שגה ביהמ"ש בקבעו שהתאונה היתה תאונת עבודה. בכל הנוגע לערעור המערערת, טען המשיב כי היה עליה להגיש את הערעור גם בשם הנהג שהנו המבוטח, וכי משלא עשתה כן הפך פסק הדין חלוט גם לגבי המערערת. המל"ל טוען כי נוכח המסמכים שהוגשו לו על ידי המשיב בדין נדחתה תביעתו. כן טוען המל"ל כי המשיב לא ערער על החלטת המל"ל לביה"ד לעבודה ועל כן, אין עוד מקום לדון בשאלה אם מדובר בתאונת עבודה אם לאו. זאת ועוד, לגישתו של המל"ל ההכרעה בשאלה זו הינה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה וביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון בסוגיה. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. העובדה כי הנהג לא הגיש ערעור, אין בה כדי לשלול מן המערערת להגיש ערעור מטעמה שלה ולהעלות בו את השגותיה. טענת המשיב לפיה שגה בימ"ש קמא בקובעו כי התאונה היתה תאונת עבודה משום שלא היו בפניו ראיות מספיקות, אף היא דינה להידחות. אשר לטענת המל"ל כי הסמכות לקבוע שנתקיימו יחסי עבודה נתייחדה לבית הדין לעבודה בלבד - התביעה שהגיש המשיב היא תביעה על פי חוק הפיצויים. בין המשיב לנהג לא קמה בהליך זה מחלוקת כלשהי בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד. על כן, ביהמ"ש המחוזי מוסמך היה לדון ולהכריע בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המשיב לנהג. מכל מקום, גם אם הוקנתה לבית הדין סמכות ייחודית לדון בה, מוסמך היה ביהמ"ש המחוזי לברר שאלה זו מכוח סמכותו שבגררא. פסיקתו
של ביהמ"ש בעניין קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המשיב לנהג, אין בה בכל מקרה כדי לחייב את המל"ל, משום שלא היה צד להליך בביהמ"ש המחוזי.
ג. באשר לעניין ניכוי תגמולים רעיוניים - על הנפגע מוטלת חובה לפעול בסבירות ובתום לב על מנת לנסות ולממש את זכויותיו על פי חוק הביטוח הלאומי. משפנה הנפגע למל"ל בתביעה כנה אך תביעתו נדחתה, אין דורשים ממנו כי ימשיך ויתדיין עם המל"ל בערכאות. התנהלותו של המשיב לאחר שניתנה החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, אינה נגועה בחוסר תום לב. על כן אין מקום להורות על ניכוי תגמולים רעיוניים.
ד. ברם, התוצאה שהמערערת תחוייב לשלם למשיב את מלוא סכום הפיצויים בלא שתוכל לזקוף לזכותה ניכוי כלשהו של תגמולים, על אף שמדובר בתאונת עבודה, יש בה מידה של בעייתיות. היא עלולה לעודד קנוניות בין מעבידים ובין עובדים המועסקים בלא ששולמו עבורם דמי ביטוח למל"ל, להציג גירסה שקרית לפיה לא התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד. העובד לא יימצא חסר, והמעביד שלא שילם דמי ביטוח עבור אותו עובד, ייצא פטור בלא כלום, שכן הוא לא יהיה צפוי לתביעת שיפוי מצד המל"ל על פי סעיף 369(א) לחוק הביטוח הלאומי. בנסיבות המיוחדות והחריגות שנוצרו במקרה דנן, מן הראוי להחזיר את הנושא אל המל"ל לבחינה מחודשת בתביעת המשיב להכרה בתאונה כתאונת עבודה. עד תום הבירור הנוסף כאמור, "יוקפא" תשלומו של סכום ההפרש שבין הפיצוי שנפסק ובין סך התגמולים אשר קיים סיכוי שהמשיב יקבל מידי המל"ל אם תוכר תביעתו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יוסף הוד למערערת, עוה"ד חיים קינן ואורטל חדד למשיבים. 11.5.06).

בג"צ 2578/03 - פחמאוי פרחאת נגד פחמאוי חסדיה ואח'

*פסיקת ביה"ד שרעי בדבר משמורת על קטינה בסכסוך בין הורים(העתירה נדחתה).

א. העותר והמשיבה נישאו בשנת 1998 ומנישואיהם נולדה בשנת 1999 בתם הקטינה. לטענת העותר תקפה המשיבה אותו ואת בתם הקטינה ולכן נאלץ לצאת עם הקטינה מן הבית. לטענת המשיבה, חטף העותר את הקטינה. המשיבה הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה למשמורת על הקטינה וביהמ"ש דחה את הבקשה בשל חוסר סמכות עניינית והורה על העברת הבקשות לבית-הדין השרעי בחיפה. המשיבה הגישה לבית-הדין תביעת משמורת ומנגד הגיש העותר תביעה לקבל לחזקתו את הקטינה. על סמך תסקירי שירותי הרווחה, החליט ביה"ד למסור את הקטינה, שהיתה אצל משפחה אומנת, לחזקתה של המשיבה. על החלטת ביה"ד ערער העותר לביה"ד השרעי לערעורים שדחה את הערעור. העתירה נגד החלטה זו נדחתה.
ב. סעיף 380 לספר הדינים השרעיים בענייני המעמד האישי (להלן: ספר הדינים) קובע, כי האם זכאית למשמרת הקטין וחינוכו אם התקיימו בה תנאי הכשירות, שהם: "מסירות, דאגה לקטין ומניעת הזנחה". סעיף 391 לספר הדינים קובע, כי תקופת משמרת קטין אצל האם באה לקיצה בהגיעו לגיל שבע שנים ותקופת משמרת קטינה באה לקיצה בהגיעה לגיל תשע שנים. במקרה שלפנינו קבע בית-הדין כי טובת הקטינה להישאר במשמרת אמה. לאור העובדה, כי קביעת בית-הדין התבססה על התסקירים של הלשכות לשירותים חברתיים ובהתקיים התנאים האמורים בסעיף 380 לספר הדינים, אין מקום להתערבותו של בג"צ.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד סוהייר זיידאן לעותר, עו"ד חוסאם מוחסן למשיבה, עו"ד רננה קידר ליועהמ"ש. 8.5.06).

בג"צ 5852/03 + 5567/03 + 4947/03 - עיריית באר שבע ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

דחיית עתירה לפסול חקיקה של הכנסת בדבר ביטול הטבות מס למספר ישובים בנגב. האם חקיקה המטילה מיסים יכולה להחשב כפגיעה בזכות חוקתית. *דחיית טענת אפלייה בביטול הטבות מס לישובים בנגב(העתירות נדחו).

א. שלוש העתירות מופנות כנגד ביטול הטבות מס למספר יישובים בנגב בהתאם לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (להלן: החוק או חוק התכנית הכלכלית), שהתקבל בכנסת ביום 29.5.03. ביטול הטבות המס מהווה, לטענת העותרים, פגיעה בקניינם, וכן פוגע בזכותם לשוויון, שכן ביטול ההטבות לא נעשה באופן גורף לכל יישובי הנגב שנהנו מהן. העותרים אף מעלים טענות כנגד הליך חקיקתו של חוק התכנית הכלכלית. המשיבים טוענים, כי תכליתו של החוק היתה לצמצם את הגירעון בתקציב המדינה ולמנוע הידרדרות נוספת במצבו הכלכלי של המשק, נוכח המיתון העמוק בו הייתה מצויה המדינה במועד חקיקת החוק. כן טוענים המשיבים, כי הביקורת השיפוטית על חקיקה בתחומי הכלכלה והמיסוי צריכה להיות מצומצמת. בכל הנוגע לטענת "ההסתמכות" של העותרים עמדת המשיבים היא כי אין לשום אדם זכות קנויה בקיום מדיניות מס מסויימת או בהמשך קבלת הטבות מס. כן טוענים המשיבים כי ההבחנה בין יישובים שונים לעניין הטבות המס, שנעשתה בחוק התכנית הכלכלית, מבוססת על קריטריונים מוצדקים. העתירות נדחו.
ב. רק פגם "היורד לשורש ההליך" יצדיק התערבות שיפוטית בהליך החקיקה. בעניין שלפנינו לא נפל בהליך החקיקה של הסעיפים שבמחלוקת פגם כאמור. השאלה מה הם גבולותיה של הזכות החוקתית לקניין והאם יש לראות בחקיקה המטילה מיסים (או המבטלת הטבות מס, כפי שאירע במקרה דנן) כחקיקה הפוגעת בזכות זו, הינה שאלה מורכבת. האם ניתן, בכלל, לראות את ה"זכות" לקבל את הטבות המס ואת אינטרס ההסתמכות בכל הנוגע לאותן הטבות כחלק מקניינם של העותרים - הכרעה בשאלה זו אינה יכולה שלא להביא בחשבון את פסיקתו של ביהמ"ש העליון, לא אחת כי אין לשום אדם זכות מוקנית לכך שמדיניות כלכלית המיטיבה עמו תימשך ולא תשונה.
ג. גם בהנחה, מבלי להכריע בעניין, כי ביטול הטבות המס, פגע בזכותם החוקתית לקניין, של העותרים, הרי הפגיעה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסקת ההגבלה מגדירה ארבעה תנאים מצטברים להחלתה, ובכללם: תכליתו של החוק הפוגע צריכה להיות תכלית ראויה; והפגיעה בזכות המוגנת צריכה להיות מידתית. ביסוד חקיקתן של הוראות החוק עמד המצב הכלכלי הקשה בו היה שרוי המשק הישראלי. התכלית של מניעת של משבר כלכלי והבראת המשק, הינה תכלית ראויה. באשר לדרישת המידתיות - במשפטנו הוכרו שלושה מבחני משנה עליהם מבוססת דרישת המידתיות: התאמה בין האמצעי לבין התכלית אותה נועד דבר החקיקה להגשים; לא ניתן היה להגשים את תכלית החוק הפוגע על ידי אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות האדם היא קטנה יותר; קיומו של יחס סביר בין הפגיעה בזכות החוקתית לבין היתרון החברתי הצומח מן הפגיעה. במבחנים אלה עומדת החקיקה בענייננו.
ד. טענה נוספת של העותרים הינה כי ביטול הטבות המס דווקא לתושבי ארבעת היישובים שבעניינם אנו עוסקים - באר-שבע, רהט, כסייפה ואילת - פוגע בזכותם לשוויון, משום שלתושבי יישובים אחרים בנגב לא בוטלו הטבות המס. ברם, שני הקריטריונים העיקריים ששימשו להבחנה בין היישובים השונים בנגב, היו המרחק של היישוב הנדון מיישוב עירוני גדול ושיעור ההטבה ממנו נהנה היישוב לפני חקיקת חוק התכנית הכלכלית (נקבע, כי תושבי היישובים בהם שיעור הזיכוי ממס הכנסה היה %13 ומעלה ימשיכו ליהנות מההטבה). הגדרת קריטריונים מעין אלה נמצאת באופן מובהק בתוך
"מתחם התמרון החוקתי" ממנו נהנות הרשות המבצעת והרשות המחוקקת בקביעת סדרי העדיפויות הכלכליים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד אלישע פלג, חיים טירקל, חן אביטן, אדמית כהן ודוד פיקאז' לעותרים, עו"ד יוכי גנדין למשיבים. 10.5.06).

ע.פ. 5386/05 - בילל אלחורטי נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות של סחיטה ושוד, ודחיית טענה כי מחדלים בחקירת המשטרה קיפחו את הגנת הנאשם. מתן הסבר ל"עדות כבושה". *חומרת העונש בעבירות סחיטה ושוד(מחוזי ת"א - ת.פ. 40203/04 - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם כי בעשר הזדמנויות שונות במהלך התקופה אפריל - יוני 2004, הגיע לקרוון בו התגורר המתלונן, ודרש ממנו סכומי כסף תוך שהוא מאיים על המתלונן כי אם לא ייתן לו את הכסף, או אם יתלונן עליו במשטרה, ירצח אותו. כן הואשם המערער כי הוא ושניים אחרים הגיעו לקרוון, הכו את המתלונן, כפתו אותו, ונטלו ממנו חפצים יקרי ערך רבים. המערער כפר באישומים וביהמ"ש העדיף את גרסת המתלונן, הרשיע את המערער וגזר לו שלוש שנים מאסר בפועל, 13 חדשים על תנאי ופיצויים למתלונן. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אין לקבל את טענת המערער בדבר השיהוי בהגשת התלונה על עבירת הסחיטה עד לאחר אירוע השוד. ניתן הסבר ל"עדות הכבושה". בהכרעת הדין מתואר המתלונן כאדם פשוט ובעל נסיבות חיים קשות. נוכח זאת מובנים חששותיו ופחדיו להגיש תלונה בגין אירועי הסחיטה, ויש לראות בהם הסבר משכנע לכבישת העדות. אשר לאישום השני - מעדות המתלונן עולה, כי זיהה בוודאות את המערער כאחד המשתתפים באירוע השוד על פי חמישה סימנים מזהים, למרות שהמערער הרים את צווארון חולצתו וכיסה את פניו עד לעיניו. לפי עדות המתלונן, הוא אף פנה למערער במהלך אירוע השוד והלה ענה לו (קרי, השמיע קול) כי לא יקרא בשמו. נוכח העובדה שהן לדברי המתלונן והן לדברי המערער הם הכירו זה את זה חודשים עובר לאירוע, אין מקום להתערב בעדות המתלונן בנוגע לזיהויו של המערער.
ג. נטען, כי המחדלים שנפלו בחקירת המשטרה, מצדיקים התערבות בממצאים שנקבעו בבימ"ש קמא. במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, השאלה הינה האם המחדלים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם. היעדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה ומנגד הוא יכול לסייע לנאשם כשביהמ"ש ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר. השאלה היא ביסודה האם נעשה לנאשם עוול, בנסיבותיו של מקרה פלוני, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת. בענייננו, אין לראות כיצד שקלול המחדלים הנטענים יכול היה לסייע למערער. נוכח האמון המוחלט שנתן ביהמ"ש בזיהוי המערער על ידי המתלונן, מכרו משכבר, אין בכוחם של המחדלים לעורר ספק באשמת המערער.
ד. אשר לחומרת העונש - ביהמ"ש המחוזי איזן בין השיקולים השונים. מחד גיסא, הובאה בחשבון העובדה, כי למערער אין עבר פלילי, וכי חי חיים נורמטיביים עובר לאירועים נשוא כתב האישום. מאידך גיסא, המערער והאחרים ניצלו את מצבו ואת קורות חייו האומללות של המתלונן על מנת לסחוט ממנו כספים ולשדדו. אכן, העונש שהוטל על המערער אינו עונש קל. עם זאת המדובר בעבירות, הכוללות מעשה שוד ועשרה מעשי סחיטה. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד הישאם אבו שחאדה למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 18.5.06).

ע.פ. 3500/02 - יחיאל מהצרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות אינוס במשפחה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביצוע שני מעשי אינוס בשתי מתלוננות וגם במעשה מגונה באחת מהן. הפרשה הראשונה נוגעת למתלוננת ע.ד., ילידת 1981, שהיא בתה של בת זוגו לשעבר של המערער. הפרשה השניה נוגעת למתלוננת ל.ס., ילידת 1982, חברתה של המתלוננת ע.ד. מעשי האינוס במתלוננות נעשו בעת היותן כבנות 14-13 שנים. בגזר דינו הצביע ביהמ"ש על החומרה המיוחדת במעשה האינוס של המתלוננת ע.ד. בעת שהמערער היה בן זוגה של אימה והתגורר עימן באותה דירה, ועל כך שהמערער, אשר היה אחראי על המתלוננת שהיתה נתונה לפיקוחו ולמרותו, השפיע עליה בשלב מסויים לחזור בה מתלונתה. בהתחשב בכל אלה גזר ביהמ"ש על המערער עונש של 13 שנות מאסר בפועל, במצטבר לעונש מאסר שהוא מרצה כיום, וכן מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
נסיבותיו של המקרה הן קשות וחמורות. לגבי המתלוננת ע.ד., נושאים המעשים חומרה מיוחדת כאמור. שיקול נוסף לחומרה קשור במסוכנותו של המערער לביצוע עבירות מין נוספות כלפי ילדים, כאשר תסקיר המבחן מצביע על מסוכנות מובנית במערער לעבריינות מין פוטנציאלית כלפי ילדים. למערער הרשעות קודמות בשיעור נכבד, ובהן גם עבירת מין קודמת, ופרשת הימלטות ממושכת בעת מאסרו הקודם גם היא אינה תורמת לשיקולי הקלה בעונש.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נס בן נתן למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 17.5.06).

עש"ם 8180/05 - מדינת ישראל נגד פאטמה ולידי

*החמרה בעונש משמעתי של עובדת הוראה במשרד החינוך שהורשעה בפלילים בעבירה של החזקת שטרות כסף מזויפים (הערעור נתקבל בחלקו).

המשיבה, ילידת 1955, הועסקה מאז 1.9.74 במשרד החינוך כעובדת הוראה. ביום 27.10.01 עברה לירדן, כאשר ברשותה $63,000 שטרות כסף מזוייפים. היא הועמדה לדין, הורשעה ונדונה למאסר בן 24 חודשים, מתוכם חמישה חודשים בפועל בדרך של עבודות שירות. בעקבות ההליך הפלילי הוגשה נגד המשיבה תובענה לביה"ד המשמעתי שהרשיע אותה והטיל עליה עונש של נזיפה חמורה, פיטורין משירות המדינה, ופסילה למשך שלוש שנים ממילוי כל תפקיד במסגרת משרד החינוך. לטענת המדינה יש לפסול את המשיבה לשירות המדינה מכל סוג לפרק זמן של חמש שנים לפחות. מנגד,מדגישה המשיבה את מצוקתה הכלכלית ואת המעמסה הכרוכה בגידול שלושת ילדיה לבדה. הערעור נתקבל בחלקו.
העבירה בה הורשעה המשיבה מקרינה, מעצם טיבה, על מידת התאמתה להמשיך ולשרת את הציבור. אופי העבירה, והקלון הנילווה לה, אינם מתיישבים עם האפשרות כי המשיבה תמשיך לעבוד בשירות המדינה בתחום כלשהו בלא שיחצוץ פרק זמן מסויים שבמהלכו היא תורחק מן השירות הציבורי. באשר למשך תקופת הפסילה הראויה - לענין זה, ראוי להתחשב גם בנסיבותיה האישיות של המשיבה במכלול האיזונים המידתיים המתבקשים בהטלת אמצעי הענישה. גילה של המשיבה, הוותק הרב אותו צברה בעבודתה, נטל הכלכלה המוטל עליה והיותה אחראית לחינוכם של 3 ילדים. על כן ראוי לקבל את ערעור המדינה בחלקו. המשיבה תיפסל לכל תפקיד בשירות המדינה, לא רק במשרד החינוך, למשך 3 שנים. עם חלוף תקופה זו, תחול עליה פסילה נוספת למשך שנתיים למילוי כל תפקיד במשרד החינוך.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד בת אור כהנוביץ למערערת, עו"ד זכי כמאל למשיבה. 7.5.06).

ע.א. 8639/04 - דולב חב' לביטוח בע"מ נגד גבוע סולימאן

*הפחתה בפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות עקב תאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).

המשיב נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעת פיצויים נגד המערערת. ביהמ"ש המחוזי אימץ בפסק-דינו את חוות-דעת המומחים בתחומים השונים, ועל בסיסן קבע כי הנכות הרפואית המשוקללת מצטברת ל- %74. עם זאת, קבע ביהמ"ש כי הפגיעה בכושר ההשתכרות של המשיב עולה כדי %100. זאת, לאור עיסוקו הקודם של המשיב בתחום המכונאות ופחחות הרכב - עיסוק הכרוך בעבודה פיזית יום-יומית; הפגיעות שנגרמו לו השוללות ממנו את האפשרות לבצע עבודה פיזית; נתוניו ה"דלים" של המשיב; והמצב התעסוקתי הכללי. הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
המשיב, בהיותו כבן 25 שנים, נפצע באורח קשה בתאונה, והוא סובל מנכויות מצטברות במספר תחומים. לחלק מן המרכיבים בנכות הרפואית המשוקללת, אין נפקות תפקודית, או למצער, נפקותם התפקודית פחותה משיעור הנכות הרפואית. הקביעה לפיה המשיב לא יוכל להשתכר מאומה במשך כל שנותיו, היא מופרזת. בנסיבות העניין, ובהנחה כי נותר למשיב כושר להשתכר בשיעור %15 לפחות מן הסכום אותו היה משתכר אלמלא התאונה, יש לקבוע כי המשיב מסוגל להשתכר, לאחר התאונה, סכום חודשי של 800 ש"ח נכון ליום פסק-הדין בביהמ"ש המחוזי. מאידך אין להתערב בקביעת בסיס השכר, ובפריטי הפיצויים האחרים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אלון בלגה למערערת, עו"ד גדעון פנר למשיב. 18.5.06).

ע.פ. 8903/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להמנע מהרשעה של קטין בעבירה של גרימת חבלה חמורה (הערעור נדחה בעיקרו).

בין המערער ושותפו לעבירות, ילידי 1989, לבין המתלונן פרצה קטטה ובעקבותיה סיכמו ביניהם השניים לפגוע במתלונן. מאז הקטטה, נשא עמו השותף סכין והמערער היה מודע לעובדה זו. באחד הימים פגשו השניים במתלונן, השותף שלף את הסכין, דקר את המתלונן בבטנו וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים בדין חרף קטינותם. בגזר הדין עמד ביהמ"ש על כך שהמערער סיגל לעצמו דפוס חיים עברייני, ועמד על חומרת מעשיו חרף העובדה כי לא הוא שדקר את המתלונן. מאידך, נתן משקל לנסיבות חייו הקשות, לקטינותו והחרטה שהביע, ולכך שבעקבות המעצר חל שינוי בדפוסי התנהגותו. לאור מכלול שיקולים אלה, החליט ביהמ"ש להרשיע את המערער ושותפו, וגזר לו 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, וכן מאסר על תנאי ופיקוח מבחן למשך 24 חודשים. המערער טוען כי נוכח קטינותו ולאור חלקו בפרשה והודאתו וחרטתו וסיכויי שיקומו, לא היה מקום להרשיעו בדין. לחלופין, נטען כי העונש חמור מדי. הערעור נדחה בעיקרו.
אשר להיבט ההרשעה - אין הצדקה להסתפק בקביעה כי המערער ביצע את מעשי העבירה ולהימנע מהרשעתו. על רקע האלימות הגוברת בחברה הישראלית ובמיוחד בין בני נוער, נדרשת גישה עונשית מחמירה. אשר למידת העונש - העונש שנגזר יעמוד בעינו. אלא שאת עבודות השירות יוכל המערער לבצע בשעות אחר הצהריים של ימי השבוע (פרט ליום ו') כאשר מדי יום יעבוד 4 שעות. באופן זה, יוכל לשלב עבודת שירות עם לימודים ולעמוד במטלות בשני המישורים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מוטי לוי למערער, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 17.5.06).

ע.פ. 11631/05 - אנדריי נפומניאשצ'י נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת הריגה בתאונת דרכים שנגרמה עקב נהיגה מהירה, בשכרות ועייפות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בשעת לילה נהג המערער משאית בכביש המוביל מפתח תקווה להוד השרון, כשהוא במצב של שכרות ועייפות. בשלב מסויים נרדם, סטה אל המדרכה פגע בהולך רגל כבן 80 והרגו. נוסע נוסף שישב במשאית והפציר בו במהלך הנסיעה להאט את המהירות, נחבל. המערער המשיך בנסיעה פרועה ירד מן המדרכה בחזרה אל הכביש, עד שנעצר במרחק מה מן המקום. שירות המבחן המליץ להעמיד את המערער בפיקוחו למשך שנה, וכן המליץ כי במידה וביהמ"ש שוקל הטלת מאסר על המערער יתאפשר לו לרצותו בדרך של עבודות שירות. בימ"ש קמא דחה את המלצות שירות המבחן וציין בגזר דינו כי בעברו של המערער כשלושים עבירות תנועה, וכן כי מהירות הנסיעה וכן שיכרותו של המערער והעייפות הרבה שממנה סבל, מעידים שהוא "לא היה כשיר לנהיגה עובר להתרחשות התאונה" והיווה מעין "פצצה מתקתקת" כנהג. בהתחשב במכלול השיקולים, גזר ביהמ"ש על המערער שש שנות מאסר, מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל. כמו כן נפסל המערער לנהיגה למשך 15 שנים שמועד שחרורו מן המאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער גרם במעשיו לקיפוח חיי אדם בנסיבות שיש בהן משום חומרה יתירה. המערער נהג ברכבו, ככל הנראה, במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, כשהוא במצב של שיכרות. אם לא די בכך, נהג בהיותו עייף במידה שגרמה לו להירדם תוך כדי נהיגה. התנהגותו של המערער לאחר שפגע במנוח מוסיפה נופך של חומרה לאירוע משום שלא עצר לאחר הפגיעה, והמשיך בנהיגה פראית ומסוכנת, כשהוא מותיר את המנוח שרוע על המדרכה בלא להושיט לו עזרה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד בנימין שקד למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 16.5.06).

רע"א 977/06 - מרדכי בן חמו נגד מדינת ישראל משרד הבריאות ואח'

*ביטול "רשות" לניהול מזנון בבי"ח וחיוב המשתמש במבנה בדמי שימוש ראויים (הבקשה נדחתה).

המבקש מחזיק במזנון במתחם בית החולים הממשלתי 'פוריה'. המשיבה, שבית החולים מצוי בבעלותה, היא גם בעליו של המזנון. ביום 28.1.1963 נחתם בין המבקש והמשיבה הסכם הרשאה לניהול המזנון. סעיף 12 להסכם קובע, כי "ההרשאה... הינה לתקופה של שנה אחת... ותתחדש מזמן לזמן לשנה נוספת אלא אם צד אחד יודיע למשנהו בכתב חודש לפני תום התקופה על רצונו לא לחדשה". במהלך שנת 1980 נדרש המבקש לחתום על הסכם הרשאה חדש, אך הוא סרב. משהתמיד בסירובו לאורך שנים, הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש. ביום 22.3.2005 פסק בימ"ש השלום בטבריה כי הרשות שניתנה למבקש לנהל את המזנון היא בת ביטול. כן נדחתה טענת המבקש, לפיה הוא דייר מוגן במזנון, וניתן פס"ד המורה על סילוק ידו מהמזנון. עם זאת קבע ביהמ"ש, כי המבקש זכאי לפיצוי בגין השקעותיו במזנון. בערעורים שהגישו הצדדים לביהמ"ש המחוזי, נדחה ערעורו של המבקש, ומאידך נקבע כי עליו לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בנכס, וכי יש לבטל את חיוב המשיבה לשלם פיצויים למבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הרשות, שהיתה רשות חינם, היתה בת ביטול. רשות חינם - לא כל שכן ברכוש הציבור - אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה. התביעה בבימ"ש השלום הוגשה ב-1998. חלפו מאז שמונה שנים, שבהם הוסיף המבקש לפעול בנכס. הוא לא קיבל את הצעת המשיבה לחתום על הסכם, ומשהוסיף ליהנות מן הנכס בלא תשלום, יש מקום לדמי השימוש שייקבעו בבימ"ש השלום. ובאשר לפיצויים - לפי הסכם ההרשאה "כל התוספות,
שינויים, שיפוצים ושכלולים... ישארו עם תום תקופת ההרשאה... בבעלות הממשלה, והיא לא תהא חייבת בתשלום כל פיצוי... ". אילו היתה השקעה גדולה לזמן קצר ופינוי מיד אחריה, אולי היה מקום מן הצדק לפיצוי. אך כשעסקינן ב-43 שנים, שמתוכן לאורך 26 שנים מסרב המבקש לחתום חוזה - אין הכף נוטה לכיוונו.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יואל גולדברג למבקש. 17.5.06).

ע.פ. 5169/05 + 5157/05 - ירון איל נגד מדינת ישראל

*החמרה בעונש של עו"ד שהורשע בשורה של עבירות מרמה וזיוף (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המערער, עורך דין במקצועו, הורשע בשורה ארוכה של מעשי זיוף ומרמה באמצעותם הוציא מאות אלפי דולרים מחשבונות בנק של לקוחות, ממכירת דירה באמצעות יפו"כ מזויף וכהנה וכהנה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 45 חודשים מאסר בפועל, 15 חודשים על-תנאי, קנס בסך 50,000 ש"ח. המערער ערער על חומרת העונש והמדינה על קולת העונש. ערעור המדינה נתקבל.
המערער שלח את ידו בכספי לקוחות, זייף מסמכים והוליך שולל בנקים, וכתוצאה מכך שלשל לכיסו סכומי כסף נכבדים ביותר. במעשיו הכתים המערער לא את עצמו בלבד, אלא גם ציבור שלם של עורכי-דין, העושה את מלאכתו נאמנה. כדי להרתיע את הרבים ועל ידי כך להגביר את האמון בציבור עורכי הדין, יש לקבל את ערעור המדינה. בהתחשב בהלכה לפיה אין בימ"ש של ערעור ממצה את הדין עם נאשמים בערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של המערער על 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. הקנס והפיצוי בהם חוייב המערער - יישארו על כנם.

(בפני השופטים: בייניש, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גד זילברשלג למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 4.5.06).

ע.פ. 11212/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של ביצוע מעשים מגונים בקטינה ע"י מאבטח בבית ספר בה היא לומדת (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער עבד כמאבטח בבית ספר. המתלוננת, בת 9 אז, היתה תלמידה שם. הוא חילק סוכריות לתלמידים ולא נותרו לו סוכריות בעבורה, ולכן הבטיח לבוא לביתה למחרת, וכך עשה. משהגיע לביתה של המתלוננת נתן לה סוכריות, ואחר כך עשה בה מעשים מגונים. בגזר דינו ציין ביהמ"ש לחומרה כי אין המערער מקבל אחריות וכופר בצורך לקבל טיפול. מאידך הובאו בחשבון הנסיבות לקולא, לרבות עברו הנקי של המערער, ונגזרו לו שנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער כשל בעבירה שיש בה חומרה מזויות אחדות: הוא שימש כמאבטח בבית הספר, וכך רכש את אמון הילדים. דבר זה, בצירוף להיכרות עם משפחת המתלוננת, היה הבסיס לביקורו בבית המתלוננת במושב ולכך שבניגוד ל"הוראות-הקבע" של הוריה פתחה לו הילדה את הדלת (ואחר כך נאלצה לכחד לאביה, לפי הנחיית המערער). עצם הפרתו של האמון בדרך בוטה כל כך מחמיר את הנסיבות ומצדיק ענישה הולמת. אכן, למערער רקע נורמטיבי אישי ומשפחתי ואף שנות שירות רבות במשטרה ועמן ציון לשבח, וגם סבל מבעיות נפשיות במשך שנים. אף את אלה יש לשקול. ואולם, העונש שנגזר עליו אינו חמור יתר על המידה.