ע.א. 5272/03 + 4804/03 - עו"ד אליקים מרגליות נגד "הדסה" עין כרם י-ם
*הפעלת כלל "הדבר מדבר בעדו" בתביעה בגין רשלנות רפואית.* הוכחת הקשר הסיבתי בין הרשלנות הרפואית המוכחת לבין נזקו של התובע. *שיעור הפיצויים בנזק שנגרם עקב רשלנות רפואית(מחוזי י-ם - ת.א. 376/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. התובע, יליד 1930, החל לגרור את רגלו הימנית, בשל שיתוק ספסטי חלקי בארבע הגפיים. לאחר שבוצע צילום ,MRI באפריל 1991, המליץ רופאו לבצע ניתוח בעמוד השדרה. התובע פנה לפרופ' גורדון רובין במסגרת שירות רפואי פרטי ב"הדסה", הלה בדק את התובע והמליץ על ניתוח למינופלסטי. ביום 7.7.1991 אושפז ולמחרת נותח על ידי פרופ' רובין. הניתוח הסתיים סמוך לשעה 00:14. בשעה 00:16 בדק פרופ' רובין את התובע, ומצא כי "אין תנועות של כף הרגל הימנית" של התובע, ולאור זאת המליץ על טיפול בסטרואידים. בשעה 15:17 נקרא רופא אורתופד לבדוק את התובע, ובעקבות הבדיקה, הזמין נוירוכירוג, אשר הגיע בשעה 35:18, והורה על ביצוע .CT בשעה 10:22, לאחר שבוצע ה- ,CT חזר פרופ' רובין לבדוק את התובע. ה- CT הראה כי נשבר הציר של אחת הלמינות וזו נפלה ולחצה על עמוד השדרה, סיבוך שאיננו שכיח, ומיד בוצע ניתוח שני. התובע שוחרר מבית החולים ביום 14.7.1991. בחודשים הבאים מצבו החל להתדרדר. התובע טען כי פרופ' רובין והדסה התרשלו בטיפול הרפואי שהעניקו לו, וכי קיים קשר סיבתי בין רשלנותם זו לבין נכותו. כן טען כי בנסיבות המקרה מתקיים הכלל של "הדבר מדבר בעדו", ועל הנתבעים להוכיח כי הם טיפלו בו כיאות. לגופו של עניין, טען, כי פרופ' רובין ביצע קדיחת יתר של הלמינה, מה שגרם להתנתקותה. עוד טען התובע כי חל עיכוב רשלני בטיפול עד שבוצע הניתוח השני. הנתבעים הכחישו את טענות התובע. שני הצדדים הגישו חוות דעת מומחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חל בענייננו כלל "הדבר מדבר בעדו", כי הנתבעים התרשלו בטיפול שנתנו לתובע וכי הוכח קשר סיבתי בין התרשלותם של הנתבעים לבין הנזק. יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש כי "יש להביא בחשבון את הסיכוי הממשי שהתובע היה סובל בעתיד מהמחלה עמה הגיע לניתוח" ובשל כך חייב את הנתבעים ב-%50 אחוז בלבד מהנזק. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. פרופ' רובין "לא צפה" את הנתקות הלמינה. היתה זו פעם ראשונה ואחרונה בה נתקל בבעייה כזו. אי צפיית הנתקות הלמינה כשלעצמה איננה יוצרת אחריות בנזיקין. אחת מהפעולות הרשלניות המיוחסות לפרופ' רובין היתה שהוא לא ביצע תפירות עגינה, אך אין קשר בין אי-ביצוע התפרים לבין החלקת הלמינה. מאידך, הניתוח הסתיים בסביבות השעה 00:14, ולמרות החלקת הלמינה והסיבוכים שבאו בעקבותיה, הבעייה לא אובחנה עד השעה 10:22 בלילה. הממצא בבדיקה שנעשתה בשעה 15:17 צריך היה להדליק נורות אדומות בדבר מצב חירום., אך אין הסבר מדוע התעכב הנוירוכירורג, ובמיוחד מדוע עברו שעות עד שבוצעה בדיקת ה- ..C.T בהתעורר מצבי חירום אין מנוס מלשנות את "התור", תוך מתן עדיפות למקרי חירום על פני מקרים "רגילים".
ג. על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין בהתקיים שלושה תנאים מצטברים, נטל השכנוע עובר לנתבע להוכיח כי התאונה לא נבעה מהתרשלותו. (כלל "הדבר מדבר בעדו"). ביהמ"ש המחוזי קבע כי במקרה זה נתקיימו התנאים להחלת כלל זה, ובכך אין להתערב. ואולם, בכך לא מסתיים הדיון בשאלת ההוכחה של הקשר הסיבתי. ההיגיון המונח בבסיס הכלל הוא, שבנסיבות מסויימות שבהן קיים יתרון לנתבע מבחינת היכולת להוכיח את עניינו, יש להעביר את נטל השכנוע אליו. ואולם, שאלת הקשר הסיבתי בין החלקת הלמינה לבין מצבו הנוכחי של התובע היא שאלה מדעית. לגביה אין יתרון לנתבעים. על כן, יש לבחון את טענות הצדדים בדבר קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין הנזק שנגרם לתובע.
ד. בשאלה הנדונה "מושכות" הראיות לכיוונים נוגדים. ביהמ"ש המחוזי, קבע שיש לייחס חלק מהנזק "ללחץ של הלמינה", ויחד עם זאת "יש להביא בחשבון את הסיכוי הממשי שהתובע היה סובל בעתיד מהמחלה עמה הגיע לניתוח, ועל כן נראה לי כנכון לחייב את הנתבעים ב-%50 משיעור הנזק". ברם, השאלה שהועמדה להכרעה, היתה אם מצבו של התובע נגרם מאירוע החלקת הלמינה, או שמא מקורו במחלה הבסיסית. השאלה מה יהיה מצבו של התובע "בעתיד" נוכח מחלתו הבסיסית כלל לא עמדה לדיון בערכאה הראשונה. בנסיבות אלה לא היה מקום לזקוף רק %50 מהנזק על חשבון ארוע נפילת הלמינה. יש לקבל בעניין זה את ערעורו של התובע כך שהפיצוי יעמוד על %100 מהסכום שקבע ביהמ"ש המחוזי. מלבד זאתיש לדחות את שני הערעורים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, נאור, ארבל. החלטה - השופטת נאור. המערער לעצמו, עו"ד יעקב עוזיאל למשיבה. 10.5.06).
רע"א 10643/02 - חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ נגד עיריית הרצליה
*הסמכות לדון בטענות של אי חוקיות הנוגעות לחיובי ארנונה הינה לביהמ"ש ולא למנהל הארנונה. *שינויי סיווג והגדרה לתשלומי ארנונה עבור חניונים פרטיים, שאינם פתוחים לקהל הרחב, בניגוד לתקנות ההסדרים במשק(מחוזי ת"א - ע.א. 2600/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים הם בעלי בניין בהרצליה (להלן: הבניין). בבניין מצויים 109 מקומות חניה מסומנים, מרביתם מושכרים בשכירות חודשית לדיירי הבניין ו- 15 מקומות ריקים וללא שימוש. תעריף הארנונה של הבניין הוא תעריף תעשייתי. החל בחודש מרס 1999 המבקשים מחוייבים בארנונה בגין שטחי החנייה בתעריף הזהה לתעריף המוטל על הבניין. המבקשים פנו לבימ"ש השלום וטענו כי חיובם נעשה שלא כדין בשל שני שינויים מהותיים ובלתי חוקיים בצווי הארנונה: החל בשנת הכספים 1988/1987 שונה צו הארנונה כך ששטח "שרות" בבניין שאינו למגורים יחוייב בארנונה ולפי אותו תעריף שחל על השטח העיקרי; החל בשנת 1998 צומצמה בצווים תחולת סיווג "חניון בתשלום", באופן שתעריף החנייה יחול רק לגבי חניון "הפתוח לציבור הרחב". בימ"ש השלום סבר כי השינוי שנעשה בצווים לעניין "החניון הפתוח לציבור הרחב" מנוגד לחוקי ההקפאה ולכן הוא בטל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי ניתן היה לדחות את תביעת המערערים על הסף בנימוק של חוסר סמכות, באשר היה על המבקשים לפנות תחילה בהשגה למנהל הארנונה. אף לגופו של עניין קבע כי חניון במהותו נועד לשמש לחניה זמנית ומתחלפת, בעוד ששטחי החניה נשואי המחלוקת משמשים באופן קבוע את דיירי הבניין בלבד, ומהווים חלק בלתי נפרד מהנכס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוספת המילים "פתוח לציבור הרחב" אינו נוגד את תקנות ההסדרים במשק המדינה (דיני ההקפאה). כן קבע ביהמ"ש כי השינוי לפיו שטח שירות בבניין שאינו למגורים יחוייב בארנונה בתעריף של השטח העיקרי באותו בנין, אינו לוקה בחוסר סבירות. הערעור נתקבל.
ב. לעניין שאלת הסמכות - לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), המנהל אינו מוסמך לדון בטענות של אי-חוקיות הנוגעות לתשלום הארנונה. לפיכך, שלא כפסיקת ביהמ"ש המחוזי, הענין נתון לסמכותו.
ג. השופטת ארבל: קביעת תעריפי הארנונה מוגבלת בשורה של הוראות דין, הן "דיני ההקפאה". סעיף 1 לתקנות לשנת 1999 מגדיר חניון כדלקמן: "'חניון' - בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום". הגדרה זו, מבחינה מילולית, יכולה לסבול גם את פירוש המבקשים, וגם את פירוש המשיבה. אשר לתכלית החקיקה - נראה כי התעריף הנמוך של ארנונה המוחל בתקנות על חניונים, נעשה בשל מצוקת החניה בערים ולמען עידוד יצירת מקומות חניה נוספים. שטח החניה של המבקשים אמנם אינו פתוח לציבור הרחב, אך הוא עומד בתכלית התקנות. מדובר ב-109 מקומות
חנייה, ואלה מסייעים לפתרון מצוקת החניה באזור, שכן שוכרי מקומות חנייה אלה אינם תופסים מקומות חניה בחניונים לציבור הרחב. כמו כן, מכיוון ששתי הפרשנויות מקיימות את תכלית החוק, יש לבחור, בפירוש המקל עם הנישום.
ד. באשר לשאלה אם הצווים נוגדים את חוקי ההקפאה - בעניין זה נראה כי הדין עם המערערים, אולם, לנוכח המסקנה כי על-פי התקנות יש לסווג את שטחי החניה של המבקשים כ"חניון", אין עוד צורך להידרש לטענות של המבקשים בדבר חקיקת צו בניגוד לחוקי ההקפאה וכן בדבר סבירות התעריף שהוטל עליהם.
ה. השופטת נאור: צו הארנונה של המשיבה לשנת 1998 שו-נה בניגוד ל"דיני ההקפאה" ועל כן אין הוא חוקי. בנסיבות אלה השאלה הפרשנית של המושג "חניון" כפי שהוא מוגדר בתקנות, אינה צריכה הכרעה. גם את השאלה אם מנהל הארנונה מוסמך לדון בטענות של אי-חוקיות כלל, ניתן להשאיר בצריך עיון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, נאור, ארבל. עו"ד אילן רובינשטיין למבקשים, עו"ד אילנה בראף למשיבה. 14.5.06).
רע"פ 7861/03 - מדינת ישראל נגד המועצה האזורית גליל תחתון
*אחריות מועצה אזורית למפגעים באתרים "פירטיים" לסילוק פסולת,כאשר לא ביצעה את המוטל עליך למניעת המפגעים(מחוזי נצרת - ע.פ. 397/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ברחבי ישראל פזורים מאות אתרים לסילוק פסולת למיניה. חלקם אינם מוסדרים. היישובים שבתחום המועצה האזורית המשיבה, (להלן: המועצה) יצרו והקימו, כל אחד מהם לעצמו, אתר "פיראטי" לסילוק פסולת. אתרים אלה יוצרים מיפגעי סביבה למיניהם. האתרים הוקמו לפני עשרות בשנים. בסידרת ביקורות שערכו פקחי המשרד לאיכות הסביבה נמצאו באתרים אלה מיפגעי סביבה רבים. לבימ"ש השלום בנצרת הוגש כתב-אישום נגד המועצה (ונגד נאשמים נוספים שלגביהם לא הוגש הערעור). ביהמ"ש הרשיע את הנאשמים בעשיית עבירות על-פי דברי-חוק אחדים ובראשם החוק למניעת מיפגעים וגזר עליהם, בעיקר עונשי קנסות. הנאשמים ערערו לביהמ"ש המחוזי בנצרת שהחליט, פה-אחד, לזכותם מהרשעתם בעבירה על-פי פקודת בריאות העם, וברוב דעות גם מהרשעתם בעבירות מכוח החוק למניעת מיפגעים. הערעור על הזיכוי מעבירות על-פי החוק והתקנות למניעת מיפגעים נתקבל.
ב. המשנה לנשיא (בדימוס) חשין: על פי החוק למניעת מיפגעים, רואים אדם כמי שגרם למיפגעים " אם המקום... נתון לשליטתו או לפיקוחו... אם אותו אדם לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו של המפגע". סמכויותיה של המועצה האזורית בנושא התברואה, נועדו "להבטיח את בריאות הציבור, את הסדר ואת הביטחון". כל סמכות - שלובה באחריות המוטלת על רשות הציבור להסדיר כיאות אותו תחום חיים שהסמכות פרושה עליו. מיפגעי תברואה שברשות הרבים, חובתה של הרשות הציבורית היא לדאוג לסילוקם ולביעורם. בתחום המשפט הציבורי-מינהלי, וכהוראת פקודת המועצות המקומיות וצו המועצות, היו אתרי הפסולת הפיראטיים בשליטתה ובפיקוחה של המועצה האזורית, וממילא קמה חובתה לטפל בהם כיאות וכנדרש.
ג. תנאי נוסף לחיוב אדם בפלילים, הוא, כי אותו אדם (שהמקום נמצא בשליטתו או בפיקוחו) "לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו", ו"הטוען כי נקט אמצעים כאמור - עליו הראיה". יש להניח כי הנטל המוטל על המועצה נטל אזרחי הוא. השאלה הנשאלת היא, אם אכן המועצה האזורית לא נקטה כל האמצעים הסבירים למניעתם של המיפגעים שיצרו אתרי הפסולת הפיראטיים. התשובה היא חיובית. המועצה תלתה את מחדלי טיפולה באתרי הפסולת, בין היתר, בקשיי תקציב הרובצים לפיתחה, אלא שקשיי
תקציב אינם יכולים להוות הצדק למחדליה, ואין בכוחם לחפות על חוסר מעש כמעט מוחלט כפי שהוכח בענייננו.
ד. השופטת בייניש: בעבירות המיוחדות הנוגעות לאחריות תברואתית לבריאות הציבור, לשלום הציבור ולהגנה על הסדר החברתי, קבע המחוקק אחריות שילוחית, ואף אחריות קפידה, כדי ליתן משקל מכריע לאינטרס ציבורי מובהק. עבירות איכות סביבה אף הן בגדר אותה קטגוריה, ועל תאגיד החייב לנקוט באמצעים למניעת עבירה ועל נושא משרה בו, הנטל הראייתי להוכיח כי נקטו באמצעים הדרושים לשם מילוי חובותיהם. אין בהטלת אחריות פלילית מן הסוג האמור, משום סטיה מעקרונות דיני העונשין מעבר לאותה סטיה כללית שנקבעה לתכלית ראויה, בכל הנוגע לאחריותם בפלילים של תאגידים ושל נושאי משרה בהם לעבירות מהסוג האמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין, א. לוי, ג'ובראן. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד אילן גולדנברג למשיבה. 8.5.06).
בג"צ 10338/03 - וש טלקנל בע"מ נגד שר התקשורת ואח'
*אימתי ניתן לסטות מ"מעשה בית דין", בהליך שטרם הגיע לסופו. *איסור לפרסם פרסומות בערוץ המשדר תכניות מחו"ל ומתחרה בערוץ ישראלי בעל זכיון לשידור פרסומות(העתירה נתקבלה).
א. ביום 28.10.04 ניתן על ידי בג"צ בהרכב הנוכחי, "פסק דין" בעתירה בבג"צ 6962/03 הדיון בעתירה שבבג"צ 6962/03 הסתיים. הדיון בעתירה הנוכחית נמשך בהתאם להחלטה מאותו יום. פסק הדין וההחלטה יכונו "פסק הדין". העותרת הנה המפיקה והמפעילה של ערוץ "ישראל פלוס" בשפה הרוסית. היא היתה המשיבה 4 בעתירה שבבג"ץ 6962/03. המשיבות 6-4 בעתירה דנן הנן העותרות בעתירה שבבג"צ 6962/03, שם כונו "מפעילות ערוץ iRTV". המשיבות 5 ו-6 הן חברות זרות המפעילות מארה"ב את ערוץ. iRTV ערוץ זה משדר אף הוא בשפה הרוסית. מפעילות ערוץ iRTVמעבירות את שידוריהן באמצעות חברות הכבלים (משיבות 9-7) וחברת הלוויין (משיבה 10). המימון לשדוריהן מקורו בפרסומות. גם מקור המימון של העותרת הוא פרסומות, על פי היתר שקיבלה. בשתי העתירות נדונו כללים שהתקינה המועצה לשידורי כבלים ולווין מכח חוק התקשורת (בזק ושידורים) והיחס בין הכללים לבין החוק. העתירה נתקבלה.
ב. המשיבים טוענים שפסק הדין הינו מעשה בית דין בין הצדדים (לרבות העותרת), ומתחייב ממנו שיש לדחות את העתירה הנוכחית. טענה זו אין לקבל. ראשית, אין פסק הדין מעשה בית דין המחייב את דחיית העתירה; שנית, אפילו היה קיים מעשה בית דין כזה מותר לסטות ממנו. בשאלה אם ניתן לסטות מהכרעה קודמת "בהליך שטרם הגיע אל סופו המוחלט", נקבע כי יש צידוק לכך שערכאת ערעור תגלה גמישות בתיקון טעות שנפלה בגדרו של אותו הליך. זה הדין גם בפרשה שלפנינו. הדיון בעתירה של העותרת שלפנינו לא הסתיים. ניתנה החלטת ביניים בלבד והדיון הוחזר למועצה. גם פסק הדין שניתן בעניינם של המשיבים (לפנינו) לא היה בגדר סיום ההליך בין הצדדים.
ג. לגופו של עניין - המשיבות 6-4 אינן עומדות בחובת איסור הפרסומת הקבוע בסעיף 6 כד(א) לחוק. הכלל הקבוע בחוק הוא איסור פרסומת. כלל זה נועד להסדיר ולווסת את הקיום הכלכלי של ערוצי התקשורת. לפיכך החלטת המועצה מיום 10.2.05 מבוטלת, ויש לאסור על חברות הכבלים והלווין, המשיבות 10-7, לכלול פרסומות בשידוריו של ערוץ המועבר על ידן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד דב אברמוביץ ושלומית אגמון לעותרת, עוה"ד ליכט אבי, פרופ' דוד ליבאי, דפנה ליבאי, אוהד גורדון, אסתר שטרנבך, רמי בן נתן ותמר פז-תאני למשיבות. 15.5.06).
בג"צ 6650/04 - פלונית נגד ביה"ד הרבני האזורי בנתניה ואח'
*ביטול פס"ד לגירושין של בי"ד רבני, שהתבסס על תמונות שצולמו בניגוד לחוק הגנת הפרטיות. *כשערכאה שיפוטית מבקשת להסתמך על ראיות שהושגו בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, עליה לבחון אם אין ראיות אחרות שיכולות להביא לגילוי האמת(העתירה נתקבלה).
א. העותרת והמשיב 3 (להלן - המשיב) נשואים. ביחסיהם פרץ משבר. המשיב עזב את דירת המגורים המשותפת. הוא פנה לבי"ד אזורי בתביעת גירושין. את תביעתו ביסס בעיקר על הטענה לפיה לעותרת קשר רומנטי עם אחר. העותרת הכחישה את המיוחס לה. בעדותו מסר המשיב כי הגיע בשעת לילה מאוחרת, בלוויית שני חברים, לדירת המגורים המשותפת, שמעו רעש הבוקע מהמרתף, ומשניגשו למרתף ראו את העותרת מקיימת יחסי מין עם גבר. הם צילמו זאת במצלמה, ויצאו מהדירה. הוא ביקש להציג את התמונות כראייה. העותרת התנגדה וביה"ד קיבל את התמונות וקבע כי העותרת חייבת לקבל גט לאלתר. נקבע כי התמונות קבילות, גם אם הושגו תוך פגיעה בפרטיות העותרת. זאת, משום שלמשיב עומדות שתי הגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות. האחת, כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בנסיבות בהן היתה מוטלת על המשיב חובה חוקית, מוסרית או חברתית, שכן על פי דין תורה, קיימת חובה לגרש אשה נואפת; שנית, הפגיעה בפרטיות נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע, להןכיח את בגידתה של אשתו. ביה"ד הוסיף , כי גם בלא התמונות היה מגיע למסקנתו בדבר חובת הגירושין בשל האמון שנתן לעדות המשיב, לפיה "ראה אותה עושה מעשים מכוערים היוצרים חיוב בגט". ערעורה של העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, קובע: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט... זולת אם ביהמ"ש התיר... להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהוא צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה". האם חלה הוראה זו ("כלל הפסילה") בבתי הדין הרבניים- התשובה היא חיובית. האם הראיה הושגה תוך פגיעה בפרטיות האשה- התשובה היא חיובית. האם יש לבעל הגנה טובה- התשובה היא שלילית. האם יש מקום להתיר את הראיה- התשובה היא שלילית. גם ההסתמכות על עדות הבעל שראה את המעשים, בלא להסתמך על התמונות, פסולה היא.
ג. סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות אינו קובע כלל פסילה מוחלט. בהתקיים תנאים מסויימים, חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות לא יהא פסול מלשמש ראיה בבית משפט. מחד גיסא, אין לומר כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, אין להתיר את השימוש בו כראיה ויהיו הנסיבות אשר יהיו; מאידך גיסא, אין לומר כי מכיוון שהחומר שהושג תוך כדי פגיעה בפרטיות רלבנטי לקביעת האמת, לכן הוא יוכל לשמש ראיה בביהמ"ש, יהיו נסיבות השגתו אשר יהיו. ככל שהראיה חיונית יותר להוכחת האמת כן יגבר משקלה לעומת משקלה של הפגיעה בפרטיות. יש להתחשב באפשרות הקיימת להוכיח את האמת במקרה הקונקרטי באמצעות חומר שהושג כדין, או באמצעות חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, אך שפגיעתו בפרטיות היא קלה יותר. בענייננו, ההפרה היא חמורה ביותר. היא פוגעת בליבה של הפרטיות. אשר לחשיבותו של החומר להליך השיפוטי - היה על ביה"ד לבחון, אם אינן מצויות ראיות אחרות שיש בהן כדי לאפשר את מיצוי הליך הגירושין שלפניו. צויין בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי כי "הביא הבעל עדים שהאשה לנה עם [הגבר האחר]". האם יש בכך הוכחה של מעשה כיעור- האם די בכך כדי לבסס חיוב האשה בגט- אם התשובה היא חיובית, כי אז יתכן וקיימת האפשרות להכריע בדין בלא להיזקק לחומר שיש בו פגיעה חמורה וקשה בפרטיות העותרת. אפשרות זו לא מוצתה בפרשה שלפנינו. לפיכך יש לקבל את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, ארבל. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד פסח קניר וענבל לאור צדיק לעותרת, עוה"ד אבנר זינגר ושירי קוברסקי למשיב. 14.5.06).
ע.א. 2330/04 - מנהל מס שבח איזור ירושלים נגד מלונות צרפת ירושלים בע"מ
*שווי נכס למס רכישה כאשר קיימים שני הסכמים, האחד לרכישת שלד בניין והשני להשלמתו, ולמעשה מהותה הכלכלית של העיסקה היא רכישת הנכס כשהוא מושלם(מחוזי י-ם - תיק 2010/01 - הערעור נתקבל).
א. ביום 1.9.99 חתמה "יונה מלונות בע"מ" על הסכם עם חברת מלונות אקור למכירת מלון שהחלה יונה בבנייתו בירושלים, בתמורה של 28 מליון דולר. באותו יום נחתם בין יונה מלונות בע"מ ויונה מלונות ונכסים (1992) בע"מ ובין מלונות אקור, הסכם שהוכתר בכותרת "הסכם קבלני". על פי הסכם זה התחייב הצד הראשון לספק שירותי בנייה ולהשלים את בניית המלון, תמורת סך של 16 מליון דולר. המשיבה, שנמצאת בבעלות חברת אקור ובשמה נעשו ההסכמים, דיווחה על העיסקה לצורך מס רכישה, בתור עיסקה לרכישת זכויות במקרקעין בשלד בית המלון, תמורת 28 מליון דולר. מנהל מס שבח לא קיבל שומה זו והוציא שומת מס רכישה על פי שווי רכישה של 44 מליון דולר (השווי המצטבר על פי שני ההסכמים). משנדחתה השגת המשיבה, היא ערערה לוועדת הערר. זו קיבלה את הערעור בקבעה כי מאחורי פיצול ההסכמים עמד טעם מסחרי ולכן אין מדובר ב"עיסקה מלאכותית" במובן סעיף 84 לחוק. הערעור נתקבל.
ב. הצורה הפורמאלית איננה קובעת את תוצאות המס. השאלה היא, מה מהותה הכלכלית האמיתית של העיסקה. שני ההסכמים נחתמו באותו יום. הצדדים לשני ההסכמים חופפים חלקית. התמורה המצטברת בשני ההסכמים, 44 מליון דולר, הוא הסכום שדובר עליו בין הצדדים בשלבים הראשונים של המו"מ, כסכום שישתלם בעד מכירת בית מלון מוגמר. כך שמהותה הכלכלית האמיתית של העיסקה שהתגבשה בין הצדדים בשני ההסכמים היא מכירת בית מלון מוגמר תמורת סך של 44 מליון דולר. גםבחינת המערכת ההסכמית הכוללת מבססת סברה זו. הצדדים כרתו "הסכם מסגרת", שהגדיר "מערכת הסכמים" וזו נכרתה בין הצדדים. שני ההסכמים שבפנינו הם חלק מ"מערכת ההסכמים" שחוסה תחת "הסכם המסגרת".
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עוה"ד דן עופר ועדי עדן למשיבה. 21.5.06).
בג"צ 1998/06 + 11651/05 - המועצה המקומית בית אריה ומועצת הכפר אעבוד ועוד 19 אח' נגד שר הבטחון ואח'
*דחיית עתירות לשינוי תוואי גדר ההפרדה, שהוגשו ע"י ישובים ישראליים ביו"ש מצד אחד, ושל כפר ערבי מצד שני(העתירות נדחו).
א. היישובים בית אריה ועופרים הינם יישובים ישראליים ביהודה ושומרון, סמוך לקו הירוק. בקרבתם מצויים מספר יישובים ערביים, ובהם הכפר עאבוד. במסגרת תכניתה של המדינה להקים גדר ביטחון בין ישראל לבין האזור, תוכנן גם תוואי הגדר באזור זה. בית אריה טוענת כי אין בתוואי הגדר כדי לספק מענה הולם לצורכי הביטחון של היישוב ותושביו. הכפר עאבוד ותושבי טוענים כי הפגיעה הנגרמת להם כתוצאה מתפיסתן של קרקעות חקלאיות ועקירתם של למעלה מאלף עצי זית, וכן הותרתם של אלפי דונמים מצידה ה"ישראלי" של הגדר, הינה פגיעה קשה ובלתי מידתית בזכות הקניין של העותרים, בזכותם לפרנסה ולתעסוקה, ובחופש התנועה שלהם. העתירות נדחו.
ב. אשר לעתירת הכפר עאבוד - על פי דיני התפיסה הלוחמתית, מוסמך המפקד הצבאי להורות, משיקולים ביטחוניים-צבאיים, על הקמת גדר הפרדה, ולתפוס לשם כך חזקה במקרקעין אשר בבעלות פרטית. סמכותו זו כוללת גם סמכות להקים גדר להגנה על חייהם וביטחונם של ישראלים הגרים בישובים ישראלים באזור יו"ש. בבואו לשקול את תוואי הגדר על המפקד הצבאי לשקול מספר שיקולים. השיקול הביטחוני-צבאי;
טובתה של האוכלוסיה הערבית המקומית; הגנה על זכויות האדם המעוגנות בדין הישראלי של ישראלים הגרים בישובים ישראליים באזור. על המפקד הצבאי לאזן בין השיקולים המתנגשים. בנסיבות העניין האיזון שערך המפקד הצבאי בין צרכי הביטחון, זכויות התושבים הישראלים וזכויות התושבים הפלסטינים, הוא מידתי.
ג. עתירת המועצה המקומית בית אריה דינה להידחות משום שלא שכנעו שאין בתוואי המתוכנן הנוכחי של הגדר כדי לספק את צרכי הביטחון של תושבי בית אריה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד יעקב עופר ושי גבסי למועצה המקומית בית אריה, עו"ד מוחמד דחלה למועצת הכפר עאבוד, עוה"ד גלעד שירמן ויובל רויטמן למדינה. 21.5.06).
ע.פ. 393/06 + 308/06 - מדינת ישראל נגד יונתן סבן
*עבירת תנאי" לצרכי הפעלת מאסר על תנאי "בעבירות אלימות" כוללת גם סיכון חיי אדם בכבישים. *החמרה בעונש בעבירות סמים וסיכון חיי אדם בהשתוללות בדרכים(ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המשיב הורשע בכך כי ב-30.11.04 בשעות הלילה, הגיע ברכבו לפארק ניצנים בסמוך לאשדוד ולקח מהמקום שק שהכיל 4,400 ק"ג קנבוס ונסע לאשדוד, שם נכנס למגרש חנייה של בית ספר, וכאשר הבחין בשוטרים החל בנסיעה פרועה מהירה ברחובות העיר בלא לציית לרמזורים, ובתוך כך עלה על מדרכה, סיכן הולכי רגל, כלי רכב שבאו מולו סטו ממסלולם כדי למנוע התנגשות. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב עונש של שלוש שנים וחצי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. ביהמ"ש לא הפעיל מאסר על תנאי שהיה תלוי נגד המשיב בעת מתן גזר הדין, לאחר שמצא כי עבירת התנאי שנוסחה, בין היתר, כ"עבירת אלימות" מסוג פשע, אינה חלה על העבירה שעבר המשיב. לעצם העונש - ביהמ"ש התייחס בחומרה רבה לעבירות בהן הורשע המשיב ומאידך ייחס משקל גם לגילו הצעיר של המשיב, לחרטה שהביע, ולסיכוי, ולו הקל שבקלים, כי ישקם את דרכיו. שני הצדדים ערערו על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. שגה ביהמ"ש בכך שקבע כי עבירת התנאי אינה משתרעת על העבירה הנוספת בה הורשע המשיב. עבירת התנאי כ"עבירת אלימות" כוללת בתוכה כל עבירה שעניינה איסור על פגיעת גוף באדם. העבירה של סיכון חיי אדם מצויה בחוק העונשין בפרק הדן בפגיעות גוף. ברי, כי אדם המסכן במזיד את בטיחותו ושלומו של המשתמש בנתיב תחבורה נוהג התנהגות אלימה כלפיו, והוא מבצע בכך עבירת אלימות על פי תוכנו ומהותו של מושג זה. מעבר לכך, המבחן להפעלת מאסר על תנאי התלוי נגד נאשם אינו טכני-פורמלי אלא ענייני-מהותי. אם התנהגותו הפלילית של נאשם בגינה הוא הורשע מקיימת באורח מהותי, ולאו דוקא טכני, את עיקריה של עבירת התנאי, כי אז יש מקום להפעלת התנאי גם אם אין זהות מוחלטת בין יסודות עבירת התנאי והעבירה הנוספת.
ג. העבירות אותן עבר המשיב הן בעלות חומרה ניכרת כשלעצמן. על רקע נפוצותן של עבירות הסמים ועבירות סיכון חיי אדם בנתיבי תחבורה, מוטלת על ביהמ"ש האחריות להחדיר מסר ברור בציבור בדבר המשמעות החמורה המתלווה לפריצת גדרות בעניינים אלה. למשיב גם הרשעות קודמות בתעבורה, וכן הרשעה בעבירות חמורות של שוד בנסיבות מחמירות, קשר לביצוע פשע והחזקת סכין. את העבירות נשוא הליך זה עבר כאשר ביצע עבודות שירות ובכך פגע באימון שניתן בו ובסיכויים לשיקומו.בנסיבות הענין, יש לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. עם זאת, כדרכה של ערכאת הערעור, לא ימוצה הדין עם המשיב, אלא בכך שהמאסר על תנאי יופעל במצטבר.
(בפני השופטים: בייניש, פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ליאנה בלומנפלד למערערת, עו"ד אסי פיסו למשיב. 15.5.06).
עע"ם 1768/06 - מנכ"ל משרד הבריאות נגד ד"ר מרסלו שפיץ
*התליית רשיונו של פסיכיאטר בשל עבירות מין בקטינות(הערעור נתקבל).
א. המשיב, פסיכיאטר במקצועו, עומד לדין בשני אישומים של עבירות מין בקטינים שהיו בטיפולו. רישיונו של המשיב הותלה על-ידי המערער לתקופה של 6 חודשים, בהתאם להמלצת ועדה מיוחדת ועל-פי הוראות פקודת הרופאים. לקראת תום תקופת ההתליה, שב המערער והתלה את רישיונו לתקופה של 6 חודשים, על-פי המלצת הוועדה, ובשלישית, המליצה הוועדה שלא להתלות את הרישיון, אך המערער החליט, ביום 12.2.04 להתלות את הרישיון עד לתום ההליך הפלילי. המשיב הלין על החלטה זו בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת ש' דותן). ערעורו נדחה, ופסק-הדין בעניין זה הוא חלוט. לאחר מכן, זוכה המשיב מאחד האישומים, והוא פנה למערער וביקש לשקול שוב את התליית הרישיו. המערער דחה את הבקשה. על כך ערער המשיב לביהמ"ש המחוזי, שהגיע לכלל מסקנה כי בכלל לא היתה למערער סמכות להתלות את רישיונו של המשיב בניגוד להמלצת הוועדה המייעצת, וכי לא רשאי היה להתלות את הרישיון עד לתום ההליך הפלילי, אלא, בכל פעם, לתקופה מתוחמת של 6 חודשים. הערעור נתקבל.
ב. ההחלטה שהובאה לביקורתו של ביהמ"ש המחוזי היא זו שקיבל המערער שלא לבטל את התליית רישיונו בעקבות זיכויו מן האישום השני. ביהמ"ש המחוזי למעשה לא נדרש להחלטה זו אלא להחלטת המערער מיום 12.2.2004, שבה הוחלט על הארכת תקופת ההתליה עד לתום ההליכים הפליליים. החלטה זו כבר נבחנה על-ידי השופטת דותן ואושרה בפסק-דין חלוט. אכן, כאשר בעניינים של סמכות מדובר, לא אחת רשאי - ואף נדרש - ביהמ"ש להעלות את הסוגיה מיוזמתו. ואולם במה דברים אמורים- בשאלה של סמכות הנוגעת למחלוקת המונחת בפני ביהמ"ש. ואילו בענייננו לא כך הוא. המשיב לא טען כי החלטת המערער מיום 12.2.2004 ניתנה בחוסר סמכות, וכי לפיכך גם פסק-הדין שאישר אותה אינו יכול לעמוד. אף אילו היה טוען כך, ספק אם ביהמ"ש רשאי היה להיעתר לטענות אלו, שהרי אין הוא יושב כערכאת ערעור על החלטותיו-שלו (במותב אחר).
ג. עם זאת, במצב הדברים דהיום, לנוכח מכלול נסיבות המקרה, חלוף הזמן והזיכוי מאחד האישומים, מן הראוי שעניין התליית רישיונו של המשיב יידון שוב בפני המערער, אשר ייתן החלטה חדשה המתחשבת במכלול נסיבות העניין ועולה בקנה אחד עם דברי החקיקה הרלבנטיים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד דנה בריסקמן ודניאל מרקס למערער, עו"ד ערן קייזמן למשיב. 7.5.06).
בר"ם 1190/06 - איתי וליאת סנדל נגד מינהל מקרקעי ישראל
*סעד ביניים במכרז של המינהל עד להכרעה בערעור של בני זוג שזכו במגרש ואיחרו ביום אחד בתשלום, וטענתם היא שפקידי המינהל הכשילו אותם (הבקשה נתקבלה).
המשיב פרסם מכרז להחכרת מגרשים לבניה דו-משפחתית בגדרה. המבקשים הגישו הצעה לאחד המגרשים וזכו במכרז. אישור על הזכיה נשלח למבקשים בדואר רשום, ונאמר בו כי על המבקשים להסדיר "תשלום... עבור הקרקע... תוך 60 יום מהתאריך הנקוב במכתב זה" ואם לא יעשו כן יראו את הצעתם כבטלה. המבקשים שילמו חלק מהתשלום על פי שובר לתשלום שקיבלו מהמשיב. במהלך חודש אוגוסט פנו למשיב לקבלת שובר לתשלום היתרה והונפק להם שובר לתשלום עד ליום 31.8.2005. מועד זה אינו המועד האחרון לתשלום, ולטענת המבקשים מסרה להם פקידת המשיב שהמועד האחרון לתשלום הוא ה- 5.9.2005. כאשר הגיעו המבקשים ביום 5.9.2005
לשלם את הסכום שנדרש, נמסר להם כי המועד האחרון לתשלום היה ביום 4.9.2005 ולכן לא ניתן לקבל את התשלום. בו במקום הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד. כמו כן העבירו למשיב ביום 6.9.2005 את יתרת התשלום. בקשת המבקשים להארכת מועד התשלום נדחתה ע"י המשיב. הם הגישו עתירה נגד הדחייה ועמה בקשה לצו ביניים. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצו ביניים. הבקשה למתן צו ביניים נתקבלה.
מאזן הנוחות, שהוא השיקול העיקרי נוטה בענייננו לטובת המבקשים. הם נכנסו להוצאות ניכרות בגין זכייתם במכרז. הם כיוונו הצעתם במכרז למגרש ספציפי. מגרש זה קרוב למקום מגורי הוריהם. אם ישווק המגרש כעת אך בהמשך תתקבל העתירה נזקם של המבקשים יהיה בלתי הפיך. אי-מתן צו ביניים ייתר למעשה את עתירת המבקשים ומכך יש להימנע. באשר לסיכויי ההליך, המשיב טוען כי אלו "קלושים ביותר", בהסתמך על הפסיקה בנושאי מכרזים. ואולם, אין בפסיקה אותה מביא המשיב, כדי להתמודד עם הטענה שפקידי המשיב הם שהכשילו את המבקשים. זוהי טענה שיש לבררה.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד יקותיאל בר אשר למבקשים, עו"ד אביטל סומפולינסקי למשיב. 18.5.06).
ע.פ. 11469/05 - מדינת ישראל נגד אשר עייש
*החמרה בעונש בעבירה של יבוא קוקאין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
בחודש אפריל 2004, בעת ששהה בפרו, רכש המשיב כ-196 גרם סם קוקאין, החביאו בסוליות נעליים והביאו לישראל. המשיב נתפס בשדה התעופה בן-גוריון והורשע על פי הודאתו. בגזר דינו עמד בימ"ש קמא על הצורך לנקוט ענישה מחמירה לשם ביעור נגע הסמים, ואעפ"כ החליט להסתפק בעונש מאסר בן שישה חודשים שירוצה בעבודות שירות. בכך אימץ את המלצתו של שירות המבחן אשר התרשם לטובה מיכולת השיקום של המשיב ומרצונו לחזור אל דרך הישר. כמו כן הוטל על המשיב קנס כספי בסך 15,000 ש"ח ופיקוח קצין מבחן למשך שמונה עשר חודשים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ייבוא סמים בכמות ניכרת כגון זו שהביא המשיב מפרו לישראל (למעלה מ-600 מנות סם), מחייבת ענישה אשר תשגר מסר ברור ומרתיע לכל אלה המתפתים לשמש חוליה בשרשרת הסחר בסמים ברמה הארצית וברמה הבינלאומית. האינטרס הציבורי והצורך החברתי לעשות למיגור נגע הסמים, מחייבים בעת גזירת הדין להעמיד במרכז את שיקולי ההרתעה והגמול ואילו השיקולים האינדיבידואליים נושאים בעניינים כאלה משקל משני בלב. לפיכך, ותוך התחשבות בכלל שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונשו של המשיב על שתי שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד גלי פילובסקי למערערת, עו"ד אושרי חתן למשיב. 16.5.06).
ע.פ. 10691/03 - פלוני (קטין) נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על סירוב פסילה, כאשר בדיון בבימ"ש שנועד לבדוק אפשרות שיקומית של קטין, ולפני הטיעונים לעונש, קבע ביהמ"ש כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי של ההרתעה על פני ההליך השיקומי שנכשל (הערעור נתקבל).
המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של קשירת קשר לפשע וגרימת חבלה מחמירה. הדיון נדחה לשם הגשת תסקיר ושמיעת טיעונים לעונש. כאשר הוגש התסקיר, ביקש שירות המבחן פעמיים דחיות, שנענו בחיוב, כדי לבחון את האפשרות השיקומית. לאחר כשלושה חודשים התבקשה דחייה נוספת מנימוקים דומים. המשיבה התנגדה לכך, וביהמ"ש החליט לערוך דיון בבקשת הדחייה והורה לצדדים שיתכוננו לטיעונים לעונש. בדיון שהתקיים העידו המתלונן ועובדות סוציאליות מטעם שירות המבחן. הבקשה לדחייה נדחתה, בהחלטה בה קבע ביהמ"ש כי בשאלה אם להעדיף את ההליך השיקומי על פני ענישה שתגשים את שיקול ההרתעה ושיקול הגמול, יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי של הנאשם, כיוון שכל ניסיונות השיקום שנעשו בעבר כשלו. בעקבות זאת הגיש המערער בקשה כי ביהמ"ש
יפסול עצמו. נטען כי ביהמ"ש גיבש עמדתו באשר לעונש הראוי למערער, טרם שמיעת הטיעונים לעונש. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות בציינו כי הקביעה לפיה ראוי להשית עונש הולם אינה מהווה גיבוש דעה באשר למידת העונש, וכי אין בהתבטאויותיו משום עילה לפסילה. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש קבע נחרצות כי ההליך השיקומי נכשל ביחס למערער וכי לאור חומרת העבירה יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של המערער. בכך הביע עמדה ברורה באשר לסוגיית הענישה. הצדדים נדרשו בטיעוניהם לבקשה לדחייה לצורך הכנת תסקיר משלים. הדיון לא נועד לעניין הכרעה בעונש הראוי. הוראות החוק מסדירות את דרכי הפרוצדורה להגשת ראיות ושמיעת טיעונים טרם מתן גזר הדין, ותסקיר מבחן בכללם. רק לאחר שישמע ביהמ"ש את מלוא הטיעונים לעונש, ייגזר דינו של נאשם. על כן, בנסיבות העניין, יש לפסול את ביהמ"ש מלדון בתיק. ודוק: אין מדובר בהחלטת ביניים של ביהמ"ש, אשר אינה מקימה עילת פסלות. מדובר בהחלטה ממנה עולה בבירור כי עמדת ביהמ"ש, באשר לשיקול מרכזי לגזר הדין, גובשה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד נגה שביט למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 17.12.03).
בג"צ 9716/05 - דליה אמיר נגד בית הדין הארצי לעבודה (פורמאלי) ואח'
*דחיית עתירה להתערבות בג"צ בפס"ד של ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
בינואר 1998 הגישה העותרת לביה"ד האזורי לעבודה תביעה נגד המשיבה 2 (להלן: משרד החינוך), בה ביקשה כי יוצהר שהיא עובדת קבועה במשרד החינוך וכי פיטוריה נעשו בניגוד לדין. בעקבות בקשת משרד החינוך, צורפו כנתבעים גם המכון להכשרה, והמשיבה 3 (להלן: טלדור). ביום 5.12.1999 החליטה שופטת ביה"ד האזורי, השופטת וירט-ליבנה, כי: "בשלב ראשון תוכרע שאלת זהותו של המעביד ולפי תוצאתה ניתן יהא למחוק על הסף את הנתבעים הלא נכונים... התיק יועבר למותב לדיון... מי המעביד של התובעת". מותב בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי "סימני ההיכר" והזיקות בדבר זהות המעביד אינם חד-משמעיים. בסופו של יום הכריע, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין העותרת לבין משרד החינוך "בשום מועד רלוונטי לתביעה", וכי התקיימו יחסי עובד-מעביד "רק בין התובעת [העותרת] לנתבעות 2 ו-..3.". לפיכך, נפסק כי התביעה נגד משרד החינוך נדחית. בית הדין הוסיף, כי גם התביעה נגד המכון להכשרה וטלדור נדחית, כיוון שברור מכתב התביעה והסיכומים כי אין לעותרת כל תביעה נגדם. העותרת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי דחה את הערעור, בדעת רוב. העתירה נדחתה על הסף.
התערבות בג"ץ בהכרעות בית הדין לעבודה מוגבלת לאותם מקרים חריגים, שבהם נפלה טעות משפטית מהותית ששיקולי צדק מחייבים את תיקונה. מקרה זה אינו נופל בגדרם של מקרים חריגים אלה. תביעת העותרת בבית הדין האזורי נדחתה גם ביחס לנתבעות האחרות. דרכה של העותרת היתה פתוחה לערער לבית הדין הארצי על קביעה זו ועל הנימוק שבבסיסה. ואולם העותרת בערעור לבית הדין הארצי בחרה לשוב ולמקד את כל טענותיה נגד משרד החינוך בלבד. בנסיבות אלה, אין לעותרת זכות לבצע "מקצה שיפורים" בבג"ץ ו"להחיות" במסגרת זו את הטענות שבחרה שלא להעלות לפני בית הדין הארצי.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד גדעון אמיר לעותרת, עוה"ד קובי אמסלם ומנחם עופר למשיבים. 24.5.06).
ע.פ. 11070/05 + 10946/05 + 10761/05 - ניסים חצבני ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה (הערעורים נדחו, פרט לערעורו של המערער 3 על חומרת העונש וענשו הוקל במקצת).
המערערים הגיעו למפעל חברת קוקה-קולה בבני-ברק כדי לבצע עבודות שונות. בצאתם מחצר המפעל התבקשו על ידי אחד המאבטחים לעצור לבדיקה שגרתית, ועל רקע זה התפתח ויכוח בינם לבין המאבטחים. בשלב כלשהו השליך אחד המערערים סיגריה לעברו של המתלונן. הלה הגיב ביריקה, ובעקבות כך ירדו המערערים מהרכב ותקפו את המתלונן. המערערים הועמדו לדין והורשעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה וביהמ"ש גזר למערערים 2 ו-3, שלוש שנות מאסר בפועל ו-19 חודשים על-תנאי. כמו כן הופעל מאסר מותנה בן 18 חודשים נגד מערער 3, כך ששנה מתוכו תהיה במצטבר. למערער 1 נגזרו 18 חודשי מאסר בפועל ו-18 חדשים על-תנאי. כל אחד מהמערערים חוייב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. הערעורים על ההרשעה וכן הערעורים על חומרת העונש נדחו, פרט לערעורו של המערער 3 שענשו הוקל במקצת.
באשר להרשעה - מדובר בקביעה של מהימנות ועובדות ובכאלה אין בימ"ש שלערעור נוהג להתערב. אשר לחומרת העונש - אפשר שהמתלונן עצמו תרם להסלמת האירוע שעה שירק לעבר המערערים, אולם, הוא נהג כך לאחר שהמערערים השליכו לעברו סיגריה. האלימות בחברה הישראלית קיבלה ממדים מדאיגים, ואחת הדרכים להלחם בתופעה זו היא על ידי החמרה בענישה. למערערים 2 ו-3, עבר פלילי. יש ללכת קמעא לקראת מערער 3. בעניינו הופעל, כאמור, מאסר על-תנאי בן 18 חודשים. עונש זה נגזר במקורו בשנת 1994 ולאחר זמן הוארך תוקפו. לנוכח חלוף הזמן יהא זה נכון לחפוף שנה מתוך אותו עונש למאסר בפועל בעוד שחצי שנה מתוכו תהיה במצטבר.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, ארבל. החלטה - השופט לוי. עוה"ד משה אלוני, גד זילברשלג, אלי כהן ושירן ברגמן למערערים, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 11.5.06).
רע"ב 11260/05 - חוזה קרלוס ריברה נגד מדינת ישראל
*סירוב להעניק חופשות לאסיר אזרח קולומביה שנדון לתקופות מאסר של 21 שנה בשל יבוא סמים (הבקשה נדחתה).
המבקש, אזרח קולומביה, הורשע בעבר בהברחת סמים לישראל ונידון לתשע שנות מאסר בפועל, החל בשנת 1994. במהלך תקופת מאסרו, עבר מתוככי בית-הסוהר עבירות נוספות של ייבוא סמים לישראל ונדון ל-12 שנות מאסר נוספות, כך שתקופת המאסר הכוללת התארכה ל-21 שנות מאסר בפועל. במהלך מאסרו הראשון יצא המבקש באופן סדיר לכ-14 חופשות, שהותנו במתן ערבויות מתאימות. לאחר קבלת מידע מודיעיני בשנת 2000, הוגדר המבקש כבעל סיכון גבוה לבריחה (סג"ב) ועל כן נשללו חופשותיו. סיווג המבקש כסג"ב בוטל ביום 7.9.2004 והוסבר על-ידי שירות בתי הסוהר, בבקשה קודמת של המבקש לחופשות, כי ביטול סיווג זה אמור בכל הנוגע לתפקודו בתוך בית-הסוהר. באשר להשבת חופשותיו של המבקש, צויין כי אין מקום לשוב ולהתירן, נוכח חשש, כי לא ישוב מחופשותיו. המבקש הגיש עתירת אסיר נוספת לחופשות וביהמ"ש דחה את עתירתו בקובעו, כי קיים חשש ממשי שהמבקש יברח בעת יציאתו לחופשה, וזאת נוכח העובדה כי הינו אזרח זר של מדינה אשר אין לה הסכם הסגרה עם מדינת ישראל וכי אין לו קרובים בארץ. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור על החלטות בעתירות אסיר אינה ניתנת כעניין שבשגרה, אלא אם כן עובדות המקרה מעלות בעייה משפטית עקרונית בעלת חשיבות או נושא בעל חשיבות ציבורית כללית. הבקשה דנא אינה מגלה אף לא אחד מאלו. אך דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. שיקוליו השונים של המשיב - היות המבקש אזרח זר והיותו מרצה
מאסר ממושך - הינם בעלי משקל מצטבר, אשר יחדיו מביאים לחשש סביר לבריחת המשיב. אשר לטענת הפלייה לעומת השותפים לעבירה - שיקולי המשיב התבססו על הבדלים רלוואנטיים בינו לבין שותפיו לעבירה, אשר הינם בעלי קשרים חזקים יותר למדינת ישראל ובעלי סיכון נמוך יותר לבריחה.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מיה רוזנפלד למבקש, עו"ד דני חורין למשיב. 7.5.06).
רע"א 68/06 - עזבון אברהם סוכובולסקי ז"ל ואח' נגד הפטריאכיה היוונית...
*ביטול פס"ד שניתן בהיעדר הגנה (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו תביעה כספית נגד המשיבה, בה טענו כי העניקו שירותים משפטיים למשיבה משך מספר שנים, אך שכר טרחתם לא שולם על ידה. לאחר שהמשיבה לא הגישה כתב הגנה, ניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה. כשישה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, הגישה המשיבה בקשה לביטולו, בטענה כי כתב התביעה לא נמסר לגורם מוסמך מטעמה. בימ"ש השלום דחה את טענת המשיבה, ודחה את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי, בערעור, קבע, כי אכן, כתב התביעה הומצא למשיבה כדין. משכך, הבקשה לביטול פסק הדין מבוססת על שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש, בהתאם לסיכוייה של המשיבה להצליח בהגנתה. לדעת ביהמ"ש המחוזי, למשיבה טענות ממשיות הראויות לבירור עובדתי. כן ציין כי המשיבה לא היה לה יומה בביהמ"ש, ועל כן קיבל הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי היה ער למחדליה של המשיבה ועל כן חייבה בהוצאות המבקשים, למרות שקיבל את ערעורה. יחד עם זאת, לאחר שבחן את סיכויי הערעור והביא בחשבון את הסכום הנכבד בו חוייבה המשיבה מבלי שהיה לה יומה, מצא לבטל את פסק הדין. בכך אין להתערב. מעבר לאמור, רשות לערער בפני ערכאה שלישית ניתנת באותם מקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים למחלוקת. השאלות שהמבקשים טוענים כי מתעוררות במקרה דנן, אינן אלא טענות נגד שיקול הדעת שהפעיל ביהמ"ש המחוזי בישמו את הדין הקיים, ואלה אינן מצדיקות דיון בפני ערכאת ערעור שנייה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. סוכובולסקי למבקשים. 8.5.06).
רע"פ 935/06 - עלי מנסור נגד מדינת ישראל
*סמכותו של הממונה על עבודות שירות לחוות דעתו כי הנאשם שהורשע אינו מתאים לעבודות שירות, לאחר שביהמ"ש כבר קבע כי העונש ירוצה בעבודות שירות (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע ע"י בית-משפט השלום בנצרת, בעבירות של שיבוש הליכי משפט וסיוע לנסיון לקבלת דבר במרמה. לפי כתב האישום עבר המבקש עבירות אלה בקשר לנסיבות קרות תאונת דרכים, בכך שניסה למסור גירסה שקרית ולתאם עדויות, תוך ניסיון להונות את המבטחת. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, והוסכם כי המשיבה לא תתנגד שעונש המאסר שייגזר על המבקש ירוצה בדרך של עבודות שירות. בגזר דינו הביא בימ"ש השלום בנצרת בחשבון את חומרת העבירות ואת נסיבותיו האישיות של המבקש, וגזר לו 9 חודשי מאסר, מתוכם 3 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות. ביהמ"ש ביקש את חוות דעת הממונה על עבודות שירות (להלן: הממונה). הממונה קבע בחוות-דעתו, כי המבקש אינו מתאים לביצוען, וציין כי המבקש ריצה בעבר מאסר בעבודות שירות וכי תפקודו לא היה תקין כלל. המבקש טען כי הממונה חרג מסמכותו, שכן בדיקתו הוגבלה לבחינת התאמתו הרפואית והתעסוקתית בלבד. ביהמ"ש קבע, כי הממונה לא חרג מסמכותו, ועל המבקש לרצות את שלושת חודשי המאסר בבית הסהר. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי בנצרת נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מן הראוי לקבל את חוות דעתו של הממונה קודם גזירת דינו של נאשם, וזאת כדי שיידע נאשם, כי אפשר שיוטל עליו עונש של מאסר בפועל, אפילו היתה חוות דעתו של הממונה חיובית. אם קבע ביהמ"ש, כי נאשם ירצה עונש של מאסר בעבודות שירות בטרם התקבלה חוות דעת הממונה, יש לראות את הקביעה כעומדת "בכפוף לקבלת חוות הדעת הנדרשת". לגופו של עניין, הממונה קבע בחוות הדעת, כי המבקש אינו מתאים לביצוע עבודות השירות. בכך פעל הממונה בהתאם למצוות המחוקק. אופן ריצוי עבודות השירות בעבר הינו שיקול ראוי במערך השיקולים של הממונה לעניין התאמתו של מועמד לריצוי עבודות שירות מבחינה תעסוקתית. אף טענת המבקש לגבי חומרת העונש דינה להידחות. הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם מקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ג'מאל דהאמשה למבקש. 15.5.06).
בש"פ 3240/06 - נמרוד אילוז נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות של זיוף מטבעות, כאשר השותפים לעבירה שוחררו בערבות (הערר נתקבל).
העורר הואשם כי קשר יחד עם הנאשמים 4-2 (להלן: הנאשמים האחרים), קשר לזייף מטבעות של 10 ש"ח, ולבסוף זייפו הנאשמים מטבעות באמצעות מכונה וגלופות שרכשו. כשהגיעה המשטרה לעצרם התנגדו הנאשמים בכוח למעצר. בימ"ש השלום קבע, כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר. עוד קבע כי על אף שמדובר בעבירות רכוש, קמה עילת מסוכנות, מאחר והעבירות בוצעו תוך התארגנות בחבורה, פרי קשר ותכנון מוקדם. לבסוף, ביהמ"ש קבע כי בעניינו של העורר לא די בחלופת מעצר, בשל עברו הפלילי המכביד בעבירות רכוש, מרמה, סחיטה ותקיפת עובד ציבור, בשעה שאת המעשים המיוחסים לו ביצע כשתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי. ביהמ"ש הורה על שחרורם של הנאשמים 3 ו-4 לחלופת מעצר, בשל עברם הפלילי המצומצם יותר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר שהגיש העורר על ההחלטה. הערר נתקבל.
אכן קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר. המעשים המיוחסים לו הם פרי תכנון מוקדם, התארגנות של מספר עבריינים שכללה תיאום בין גופים שונים, וייצור המטבעות המזוייפות כולל, מעצם טיבו, שימוש באמצעים מתוחכמים. עם זאת, יש מקום לבחינתה של חלופת מעצר. השיקול המכריע, בנסיבות המקרה, הוא עקרון השוויון בין נאשמים במעצר עד תום ההליכים. שלושת הנאשמים האחרים, אשר, על-פי הנטען, שותפים לקשר ולייצור המטבעות המזויפות, לא נעצרו עד תום ההליכים. אומנם, נסיבותיו של העורר עשויים להצדיק את ההבחנה בין נאשמים. במקרה זה הם מצדיקים השתת תנאים חמורים יותר לשחרור, אולם אינם מצדיקים הבחנה כה קיצונית בין הנאשמים, כך שייקבע שבעניינו של העורר אין חלופה העשויה לאיין את מסוכנותו. לפיכך יוכן תסקיר מעצר אשר יבחן את סוגיית מסוכנותו של העורר וכן את שאלת קיומה של חלופת מעצר הולמת בעניינו.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. חימי לעורר, עו"ד ב.ע. ברוט למשיבה. 8.5.06).
ע.פ. 7759/04 + 7314/04 - איימן אבו קישק ומחמד מצרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות סיוע לאוייב במלחמה וסיכון חיי אדם במזיד (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
המערערים, אזרחי ישראל ותושביה, הורשעו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות סיוע לאויב במלחמה וסיכון חיי אנשים במזיד. מצרי הורשע גם בעבירה של מגע עם סוכן חוץ. בשני אישומים יוחסו למערערים
שני אירועים של השלכת בקבוקי תבערה לעבר מכוניות חולפות בכביש הסמוך ליישוב ג'לג'וליה. אישום נוסף מתייחס לאירוע שאירע בשלהי שנת 2002 כאשר מצרי פגש פעיל בארגון הג'יהאד האיסלמי, וזה ביקש ממצרי לסייע בהחדרת מחבל מתאבד לשטח ישראל ולציידו במטען חבלה. מצרי הקים מעבדת חבלה בביתו לשם ייצור המטען, הכין תעודת זהות מזוייפת עבור מחבל מתאבד וביקש מאבו קישק, לסייע לו באיתור מקום היכול להתאים לביצוע הפיגוע. ביהמ"ש קמא גזר על מצרי 18 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי, ועל אבו קישק 11 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
המערערים היו מעורבים בתכנון ובסיוע להוציא אל הפועל פיגוע תופת אשר נועד לזרוע הרס וחורבן בתוככי מדינת ישראל. תוכנית הזדון עמדה בפני מימוש אך מעצרו של מצרי הוא שמנע, ככל הנראה, את הדבר. השניים אף השליכו בקבוקי תבערה אל עבר כלי רכב נוסעים ורק נס הוא כי לא נגרמו פגיעות בנפש כתוצאה מכך. העובדה כי המערערים הינם אזרחי ישראל מוסיפה נופך של חומרה למעשים. אכן, העונש שנגזר מגיע עדי הרף העליון של הענישה שביקשה המשיבה במסגרת הסדר הטיעון, והעונשים אינם קלים כלל ועיקר. אולם, אין מקום להתערב בהם.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד אניס ריאד ואביגדור פלדמן למערערים, עו"ד שאול כהן למשיבה. 16.5.06).
בש"פ 3794/06 - עומר רשואן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של כניסה לישראל שלא כדין וזיוף תעודת זיהוי כאשר הנאשם נשוי לישראלית ולהם 2 ילדים ואין חשש להמלטות מהדין לרשות הפלשטינית (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בכך שיחד עם שניים אחרים נכנס לישראל שלא כדין. ביום 24.2.06 נעצר העורר בתל-אביב כשברשותו תעודת זהות מזוייפת על שם תושב כפר קאסם עליה הודבקה תמונתו. עם הגשת כתב האישום, הורה בימ"ש השלום בבאר-שבע לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר בקובעו כי על-פי חומר הראיות, קיימת מסוכנות לביטחון נוכח התנהגותו של העורר, הן באמצעים בהם הגיע הוא עצמו ארצה והן לנוכח קשריו, בעבר ובהווה, עם תושבים אחרים באזורי הרשות ורצונו לסייע להם להגיע לישראל באמצעים בלתי חוקיים. הערר נתקבל.
מדי פעם שבה ועולה השאלה האם יש בעובדה שנאשמים מתגוררים בשטחים הנתונים לשליטתה של הרשות הפלשתינאית, כדי למנוע מהם חלופת מעצר. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל יותר לתושבי אזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיהם. יחד עם זאת, יש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם. במקרה דנן, מדובר בעורר תושב עזה, אשר נשוי לישראלית, ולהם 2 ילדים. בעבר קיבל העורר אשרת שהייה בארץ, אשר הוארכה מעת לעת. דא עקא, שלאחר שרישיון השהייה של העורר פג בחודש יולי 2005, הורחק מישראל על-פי הוראת חוק הכניסה לישראל. העורר הגיש לביהמ"ש המחוזי עתירה מינהלית להחזירו לישראל. ביהמ"ש דחה את העתירה בקובעו, כי לאחר שבידי רשויות הביטחון היה מידע הקושר את העורר לתכנון פעילות חבלנית וקשר לפעילי טרור, אין פגם בשיקולים להרחקת העותר מישראל, חרף נסיבותיו האישיות. אמנם, אין להקל ראש בסיכון הנובע מאופיין של העבירות, המצביע על מסוכנות לכאורית מצידו של העורר, אך בנסיבות העניין, החשש להימלטות מהדין הינו, לכאורה, עילת המעצר העיקרית. בנסיבות המקרה ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית על-ידי תנאים מגבילים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד סמדר בן נתן לעורר, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 17.5.06).