עע"ם 2696/06 - מינהל מקרקעי ישראל נגד ראמי ג'מיל חרכוש ואח'
*אימתי יש לבקש סעד ביניים בערעור ואימתי עיכוב ביצוע פס"ד. *בבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד יש לפנות תחילה לביהמ"ש שנתן את פסה"ד. *האיזונים לצורך הכרעה אם להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
א. המינהל פרסם מכרז להחכרת 30 מגרשים לבניית 120 יחידות דיור בכפר כנא. המועד האחרון להגשת ההצעות נקבע ליום 19.2.2006 בשעה 00:12. המינהל סירב לקבל מהמשיבים את הצעתם באשר ביקשו להגישה אחרי השעה 00:12. המשיבים עתרו נגד ההחלטה וביהמ"ש המחוזי קיבל את העתירה, בציינו כי בנסיבות העניין, "ניתן לראות את [המשיבים] כמי שהגישו את ההצעות בזמן". ביהמ"ש הורה למינהל לקבל את מעטפות הצעת המשיבים, ורק לאחר שיעשה כן, יהא רשאי להמשיך בהליכי המכרז. המבקשת הגישה ערעור על פסה"ד ובקשה שכותרתה "בקשה לסעד זמני" שעניינה "לעכב את הליכי המכרז עד להכרעה בערעור". בקשה זו נשענת על שני אדנים: סיכויי הערעור גבוהים הם; אם יימשכו הליכי המכרז יתייתר הדיון בערעור. המשיבים טוענים כי היה על המבקשת להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ולא בקשה לסעד זמני בערעור, ואת הבקשה היו צריכים להגיש לביהמ"ש המחוזי. הבקשה נתקבלה.
ב. ככלל, כאשר נדחית עתירה מינהלית, יכול בעל הדין המערער להגיש בקשה "לסעד זמני בערעור" ולא בקשה "לעיכוב ביצוע", שכן לרוב אין כל החלטה אותה יש לעכב שהרי העתירה נדחתה. לעומת זאת, כאשר נתקבלה העתירה המינהלית, יש מקום להגיש בקשה לעיכוב ביצוע. ואולם, כותרת הבקשה, כשלעצמה, אינה שוללת את סמכותו של ביהמ"ש, להיזקק לבקשה ולבחון את טעמיה לגופו של עניין. בענייננו, בקשת המבקשת "לעכב את הליכי המכרז עד להכרעה בערעור" אינה אלא בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד שהורה להמשיך בהליכי המכרז, וניתן להתייחס לבקשה, כבקשה לעיכוב ביצוע.
ג. כאשר מדובר בעיכוב ביצוע פס"ד, כבענייננו, הכלל הוא, בהליך אזרחי, כי ביהמ"ש שלערעור ידון בבקשה לעיכוב ביצוע רק לאחר שבקשה שכזו סורבה על-ידי ביהמ"ש שנתן את ההחלטה, ואילו בבקשה לסעד זמני בערעור, מרגע הגשת הערעור ניתן לפנות בבקשה ישירות לערכאת הערעור. האם זה הדין גם בהליך המינהלי? בענין זה הובעו דעות שונות בפסיקה. דעה אחת היא כי קיימת חובה כזו בהליך המינהלי; דעה אחרת גורסת כי אין חובה כזו בהליך המינהלי; דעה שלישית היא כי אכן לא קיימת חובה כזו, ואולם אי-פנייה לביהמ"ש שנתן את ההחלטה מהווה "שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע". דעה אחרונה זו נראית עדיפה.
ד. לגופו של עניין - באשר לסיכויי הערעור - ביהמ"ש המחוזי ראה את המשיבים "כמי שהגישו את ההצעות בזמן" שכן "מלאכת פתיחת התיבה וריקונה טרם הסתיימה". זוהי, לכאורה, שאלה הראויה לבירור. אשר למאזן הנוחות - אם תזכה המבקשת בערעור לאחר שיבוצע פסה"ד המחוזי, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמות. אכן, אי-פנייה בבקשה לעיכוב ביצוע לביהמ"ש שנתן את ההחלטה מהווה שיקול רלוונטי, כאמור. ואולם, כאשר שיקולי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות נוטים בבירור לטובת המבקשת, אין בשיקול זה כדי להטות את הכף לדחיית הבקשה.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אבי ליכט למערער, עו"ד ענאן חמדאן למשיבים. 22.5.06).
ע.א. 8156/00 + 8022/00 - אורלי רז ואח' נגד טליה צור ואח'
*חלות הלכת "השנים האבודות" הן על תביעות בנזיקין והן על תביעות בתאונות דרכים. *תשלומים עתיים בתביעות נזיקין ובתביעות בתאונות דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 1738/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו פרט לתיקון טעויות חשבוניות).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים והיא בת 26 שנים. נכותה הינה 100 אחוזים לצמיתות. ביהמ"ש קבע כי בהתחשב במצבה של המערערת וב"חוסר הביטחון בתוחלת חייה", מוצדק
לפסוק את הפיצוי לעתיד בדרך של תשלום עיתי. בהסכמת הצדדים נקבע כי ב- %70 מהפיצוי תישא אבנר, וב- %30 הנותרים תישא מנורה. ביהמ"ש התייחס לחוק שמכוחו מובטח חלקה של אבנר בפיצוי, ובאשר להבטחת %30 הנותרים, קבע ביהמ"ש כי במקום לשלם את הסכום מדי חודש בחודשו, תשלמו מנורה בכל פעם 3 שנים מראש, ואם במהלך אותה תקופה יתברר שקיים חשש של ממש לגבי איתנותה של מנורה תוכל המערערת לפנות לביהמ"ש ולבקש בטוחה טובה יותר. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסה"ד. לאחר הגשת הערעורים ניתן פסק הדין בעניין אטינגר, (ע.א. 140/00 - פד"י נ"ה (4) 486), שבו נקבעה זכאותו של ניזוק לפיצויים בגין "השנים האבודות". המערערים עתרו להתיר להם לתקן את ערעורם, בטענה כי להלכה תחולה רטרוספקטיבית. בנוסף, לשיטתם, יש לפסוק מכוח ההלכה פיצוי גם עבור "הפגיעה בכושר העבודה במשק הבית" בשנים האבודות. הערעורים נדחו פרט לתיקון טעויות חשבוניות.
ב. במסגרת הערעורים התעוררה שאלת נפקות "הלכת השנים האבודות", שנקבעה בפסק-הדין אטינגר, על ענייננו-שלנו. לשאלה זו שני נדבכים. האחד, האם חלה הלכת אטינגר גם על הליכים שהיו תלויים ועומדים בטרם ניתנה. לשאלה זו ניתנה בינתיים תשובה חיובית בפסיקה. הנדבך השני - הענייני: האם חלה הלכת אטינגר על תביעות לפי חוק הפיצויים, או רק על תביעות לפי פקודת הנזיקין. התשובה היא כי גם בתביעה לפי חוק הפיצויים, יש להחיל את הלכת אטינגר. ההלכה שנפסקה בעניין אטינגר נשענה גם על הצורך ליתן פתרון הולם לתלויים בניזוק-המנוח. בהקשר זה קיים הסדר מיוחד בחוק הפיצויים, הממתן תוצאה שלילית זו. סעיף 6 לחוק הפיצויים מסמיך את שר המשפטים לקבוע בתקנות את "סמכות ביהמ"ש לפסוק, שהפיצויים... ישולמו בתשלומים עתיים..." וכן את "זכותם של תלויים בנפגע שנפטר לאחר שנפסקו לו תשלומים עתיים". עם זאת, הסדר התשלום העתי בחוק הפיצויים, מהווה פתרון חלקי לבעיית "השנים האבודות", שאינו חל אלא בהתמלא תנאי-יסוד מסויימים, ובכללם הדרישה כי הנפגע הלך לעולמו רק לאחר שנפסקו לו פיצויים עתיים. כאשר מדובר בתביעות לפי חוק הפיצויים, הפנייה לדרך התשלום העתי משמעותה מעבר להסדר הקבוע בחוק הפיצויים ובתקנות לפיו. כך נהג ביהמ"ש בענייננו, ובכך אין להתערב.
ג. ביהמ"ש לא התייחס בפסק-דינו, במפורש, לראש הנזק הנטען שעניינו "פגיעה בכושר עבודתה [של הנפגעת] כעקרת בית". למערערת נפסק פיצוי בגין אבדן השתכרות מחוץ למשק ביתה. בכך לבד אין כדי לשלול את הזכאות לפיצוי גם בגין הפגיעה בכושר לתרום במשק הבית. יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו. בענייננו, נפסק למערערת פיצוי בהתחשב בממצאיו של ביהמ"ש לגבי אורח החיים של המערערת ושל בני משפחתה לאחר התאונה, כך שאין להוסיף סכום נוסף בגין "פגיעה בכושר עבודתה של המערערת כעקרת בית".
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, עדיאל. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד יורם מלמן, אבי בן יהודה, אבנר אמוראי למערערים, עוה"ד משה זינגר ואלון בלגה למשיבים. 19.3.06).
ע.א. 8549/03 - סופר דרינק בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף ירושלים
*ניכוי מס תשומות מעסקאות שבוצעו עם פלשתינים תושבי הרשות הפלשתינית ומניעת הניכוי כאשר החייב במע"מ לא עמד בתנאים הנדרשים לצורך הניכוי(מחוזי י-ם - ע.ש. 8089/00 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1994, נחתמו בין ישראל והרשות הפלסטינית הסכמים שונים, וביניהם הסכם שלפיו הרשות תגבה מס ערך מוסף באופן עצמאי מהעוסקים בתחומה, כי מע"מ המשולם על ידי עוסקים ישראלים לעוסקים פלסטינים יוחזר לישראל ומע"מ שמשולם על ידי עוסקים פלסטינים לעוסקים ישראלים ? יוחזר לרשות הפלסטינית. כך שעוסק ישראלי יוכל לנכות מס תשומות בגין חשבונית שהוצאה בשטחים. בחקיקה נקבעו מספר תנאים
לניכוי מס תשומות כאמור ובכללם: על העוסק לצרף לדו"ח הרגיל שהוא מגיש טופס מיוחד (להלן: טופס 878) שבו ירוכזו העסקאות שעשה עם עוסקים פלסטינים; הניכוי של מס התשומות יבוצע בתוך שישה חודשים.
ב. המערערת הגישה למשיב דו"חות תקופתיים במסגרתם ביקשה לנכות את המע"מ מעסקאות עם עוסקים פלשתיניים כמס תשומות. סך הניכוי שנתבקש היה כ-366 אלף. ואולם, המערערת לא הגישה טופס 878 והמשיב לא התיר את הניכוי. כן דחה המשיב את בקשת המערערת להאריך את המועד להגשת הטפסים, באשר הניכוי המבוקש יגרום הפסד לקופת המדינה, שלא תוכל לגבות את המע"מ מהרשות עקב האיחור בדיווח. בתקופה הרלוונטית לערעור זה עסקה המערערת גם במכירת סחורות לעוסקים פלסטינים. מס העסקאות בגין מכירות אלו הגיע לכ-10 מיליון ש"ח והמערערת העבירה סכום זה למשיב. המשיב לא העביר לרשות המס הפלסטינית סכום של כ-787 אלף ש"ח מסכום זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת להכיר בחשבוניות האמורות. בערעור התמקדה המערערת בטענה כי נותרו בידי המשיב מאות אלפי שקלים שהועברו אליו על ידי המערערת מעסקאות עם עוסקים פלסטינים, ואין המשיב יכול לנמק את סירובו לאפשר את הניכוי בהפסד שייגרם לקופת המדינה. הערעור נדחה.
ג. טופס 878 נועד ליתן בידי רשויות המס כלי להבחין בין העסקאות השונות ולהפנות לרשות המס הפלסטינית רק את החשבוניות הרלוונטיות. החובה לבצע את הניכוי בתוך שישה חודשים היא בעלת חשיבות יתרה לנוכח התנאי הקבוע בהסכם פריס, לפיו ההתחשבנות עם הרשות הפלסטינית תעשה רק ביחס לחשבוניות מיוחדות שהוצאו בששת החודשים האחרונים שקדמו להתחשבנות. טענתה של המערערת כי בהתחשב בכך שבידי המשיב נותר, כאמור, סכום, העולה על סכום הניכוי, לכאורה, מעורר אהדה. ואולם עדיין צודק המשיב כי "יתרה" כאמור אינו מקנה זכויות כלשהן לעוסקים ישראלים או פלסטינים. העובדה כי נותרה "יתרה" כאמור אינה משנה את העובדה שסכומי המס אותם מבקשת המערערת לנכות כמס תשומות לא הועברו למשיב עקב מחדלה של המערערת והזכות לקבלם אבדה.
(בפני השופטים: בייניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד חוה אברמזון למערערת, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 23.5.06).
בג"צ 7510/05 - יעל לוטן נגד שר התעשייה, המסחר והתעסוקה ואח'
*דרישה להשתלמויות מסויימות כתנאי לרישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים, של מי שהשלימה את לימודיה במוסד אקדמאי מוכר בחו"ל(העתירה נדחתה).
א. העותרת סיימה בשנת 1996 את לימודיה לתואר הנדסאי במגמת אדריכלות. היא ביקשה להשלים את לימודי האדריכלות, אפשרות שלא היתה קיימת בארץ, ובהסתמך על מידע שנמסר לה, לטענתה, ממשרדו של רשם המהנדסים והאדריכלים (להלן: הרשם), המשיכה את לימודיה באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה. לאחר השלמת לימודיה ושובה לארץ, פנתה העותרת לרשם בבקשה להירשם בפנקס. היא נדרשה להשלים מספר השתלמויות, וטענה, כי לאחר שהשלימה את לימודיה במוסד אקדמי שהוכר על-ידי שר התמ"ס (להלן: השר), פנייתה לרישומה בפנקס נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א)(2) לחוק המהנדסים והאדריכלים, באופן המחייב את רישומה ללא הצבת דרישות כלשהן. דרישתה נדחתה בנימוק כי ההכרה באוניברסיטת מנצ'סטר הינה רק ל"תוכנית מלאה", בעוד שלה חסרים "מקצועות ליבה" בהתאם לקריטריונים שנקבע. העתירה נדחתה.
ב. לפי סעיף 9(א)(2) לחוק המהנדסים והאדריכלים, זכאי להירשם בפנקס "בעל תעודה מאת מוסד להשכלה גבוהה... והתעודה והמוסד הוכרו על ידי השר לאחר התייעצות
במועצה". אומנם, אוניברסיטת מנצ'סטר הינה מוסד מוכר כמובנו בסעיף 9(א)(2), אולם מדיניות המשיבים הינה, שלא להקנות הכרה גורפת לתעודות שניתנו על-ידי מוסדות מוכרים וכי כל תעודה נבדקת בנפרד לצורך הכרה בה. העותרת לא הצביעה על עילה מינהלית המצדיקה התערבות בג"צ בהחלטת הרשם.
ג. העותרת טוענת כי החלטת המשיב פוגעת בזכותה לחופש העיסוק. אולם, התניית רישומה בהשלמת השכלתה הינה הגבלה שנועדה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, כמצויין בפסקת ההגבלה שבחוק היסוד. יתירה מכך, ההחלטה אינה פוגעת ביכולתה של העותרת לעבוד בתחום האדריכלות בתור הנדסאית, כך שלא ניתן לומר, במקרה זה, כי קיימת פגיעה בחופש העיסוק שלה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד דב קרנר ויצחק זק לעותרת, עו"ד מיכל צוק למשיבים. 23.5.06).
ע.א. 11214/05 + 10990/05 - דוד פינץ ואח' נגד הראל חברה לביטוח בע"מ
*הלכת "השנים האבודות" אינה חלה על שנות השירות הצבאי האבודות. *תשלומים עבור "השנים האבודות" לפי שיטת הידות והתייחסות ל"משפחה רעיונית" או ניכוי "הוצאות מוגברות" וההבחנה בין ניזוק שהשאיר "תלויים" בו וניזוק שלא השאיר תלויים(מחוזי י-ם - ת.א. 6456/04 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. ביום 26.3.2004 נהרג חגי פינץ ז"ל בתאונת דרכים. הוא היה אז בן שבע-עשרה שנים ושמונה חודשים. ביהמ"ש המחוזי פסק לו פיצויים. המחלוקת נסבה על נושא שומת הפיצוי בגין השנים האבודות בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 140/00 פ"ד נח(4) 486. (הלכת אטינגר). ארבע הן השאלות העיקריות המתעוררות בערעורים: האם יש להחיל את הלכת אטינגר גם על תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (להלן: חוק הפיצויים) - שאלה זו נדונה והוכרעה לאחרונה בחיוב; דרך חישוב הפיצויים בראש הנזק של "השנים האבודות" - ביהמ"ש חישב את שיעור הפיצוי על-פי שיטת הידות, תוך יצירת "משפחה רעיונית" למנוח, על יסוד הנתון שלפיו משק בית ממוצע במשפחה יהודית בישראל המונה 3.13 נפשות, תוך הוספת "ידת קיום" ו"ידת משק הבית" (כלשונו של ביהמ"ש), וביצוע היוון כפול; זכאות לפיצוי בגין שנות השירות הצבאי האבודות - ביהמ"ש קבע כי הניזוק זכאי לפיצוי בגין אובדן דמי המחייה בשנות השירות הצבאי האבודות, בשיעור של %70 מן השכר; בסיס השכר שעל-פיו יש לשום את הפיצוי - בסיס השכר נקבע לפי שיעור השכר הממוצע במשק. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. שיטת הידות המוכרת מתחום פסיקת הפיצויים לתלויים אינה יכולה לשמש, כפי שהיא, לצורך פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות". עליה לעבור שתי התאמות. האחת, שבהיעדר נסיבות המצביעות אחרת, יופחת מתוך סכום הניכוי סך מסויים, המייצג את אותו חלק מתוך ידתו של הניזוק, אשר היה מוקדש לחיסכון; השנייה, נוגעת לאפשרויות העומדות בפני ביהמ"ש מקום בו מצבו המשפחתי של הניזוק, בשנים האבודות, אינו ידוע. בהקשר זה הועלו בעניין אטינגר שתי חלופות - ביצוע החישוב לפי "משפחה רעיונית", הנקבעת בהתאם לנתונים סטטיסטיים (שיטת הידות), או נטישת שיטת הידות וניכוי "הוצאות מוגברות". ביהמ"ש המחוזי, בענייננו, בחר בדרך של יצירת "משפחה רעיונית", אולם בבחינת הנסיבות דנא, כאשר מדובר בניזוק חסר-תלויים, הכף נוטה לאימוץ השיטה של ניכוי "הוצאות מוגברות". השאלה היא מהו שיעור הניכוי. בישראל מסתמנת מגמה להעמיד את הפיצוי על שעור של %30 מבסיס השכר, שהוא בדרך-כלל השכר הממוצע במשק.
ג. האם יש להחיל את הלכת אטינגר גם על האובדן הממוני, ככל שישנו, בשנות השירות הצבאי האבודות - התשובה היא שלילית. כאשר מדובר בשנים האבודות, הצבא אמנם לא יישא בהוצאות המחייה, אולם איש לא יישא בהן, כיוון שהניזוק נפטר לבית
עולמו ואין עוד "הוצאות מחייה". הצדדים משיגים, מזה ומזה, על בחירתו של ביהמ"ש המחוזי לבסס את פסיקת הפיצוי על השכר הממוצע במשק. אין עילה להתערב בכך. על יסוד כל האמור יש לקבל את ערעור המשיבים. בשני מובנים: ראשית, החישוב עבור אובדן יכולת ההשתכרות בשנים האבודות ייעשה לפי שיעור של %30 מהשכר הממוצע במשק, לתקופה של 46 שנים תוך היוון כפול. שנית, יש לבטל את הפיצוי עבור שנות השירות הצבאי האבודות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אסף ברוך פוזנר וניר כהן למערערים, עוה"ד אהוד דויטש ויעקבובוביץ' למשיבה. 11.4.06).
ע.א. 5492/04 - מצלאוי חברה לבנין בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*דרישת "דמי היתר" ע"י המינהל המתבקש לחתום על בקשה להיתר בנייה, לפני חתימת חוזה חכירה, כאשר התשלום שקיבל עבור המקרקעין חושב לפי אחוזי בנייה מסויימים ובינתיים שונתה התב"ע ונתווספו אחוזי בניה(מחוזי ת"א - ה.פ. 507/03 - הערעור נדחה).
א. ביום 11.5.95, נחתם הסכם בין המינהל לבין אחד יהושע עידה, לפיו הסכים המינהל להקצות לעידה מגרש, והלה יפנה מקרקעין אחרים בהם החזיק. בהסכם נקבע כי עידה ישלם למינהל את הסכום שיקבע שמאי המינהל, אשר יהווה %91 משווי המגרש. ביום 3.7.97 הכין השמאי הממשלתי שומה, שבוססה על תכנית לבנייה לתעשייה (להלן - התכנית) שחלה אותה עת על המגרש. לאחר מכן צירף עידה, בהסכמת המינהל, את המערערת לעיסקה. ביום 23.11.98 הודיע המינהל לעידה, כי דמי החכירה המהוונים (%91) מסתכמים בכ- 3,456 מליון ש"ח. ביום 14.6.99 נחתם הסכם פיתוח בין המינהל ובין עידה והמערערת (להלן: הרוכשים). על-פי הסכם הפיתוח, יבנו הרוכשים על המגרש מבנה בן שלוש קומות, %90 ניצול, ובסך הכל 2,790 מ"ר לפי התכנית. במהלך שנת 2000 אושרה להפקדה תב"ע חדשה, לפיה נוספו לבנייה המותרת %67 (להלן - תוספת הבנייה). בעקבות כך ערך המינהל שומה חדשה למקרקעין ודרש, כתנאי לחתימתו על בקשת הרוכשים להיתר הבנייה, תשלום דמי היתר בסכום של כ-3 מליון ש"ח. המערערת שילמה את דמי ההיתר ולאחר שנחתם בין המינהל לבין הרוכשים חוזה חכירה, הגישה תובענה להשבת דמי ההיתר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. טענתה העיקרית של המערערת היא שביהמ"ש חרג בפסק דינו מההלכה, (עניין - הוד אביב - ע.א. 6518/99 פד"י נ"ה(4) 28), שלפיה בהיעדר הוראה חוזית מפורשת, המינהל מנוע מלדרוש דמי היתר בבקשה לתוספת בנייה. לחלופין טוענת המערערת כי על-פי הסכם החכירה המשיב היה זכאי באותה תקופה לגבות %51 בלבד מערך תוספת הבנייה. הערעור נדחה.
ב. אין בהסכם הפיתוח הוראה מפורשת המזכה את המינהל בתשלום נוסף (דמי היתר) בגין תוספות בנייה שתאושרנה. מאידך, התמורה ששילמו הרוכשים נגזרה באופן ישיר מקיבולת הבנייה המאושרת על המגרש. תכליתו והגיונו המשפטי והכלכלי של הסכם הפיתוח מחייבים את המסקנה, שכוונת הצדדים היתה שהגדלת קיבולת הבנייה תחייב תשלום נוסף. בהלכת הוד אביב נקבע שזכותו של המינהל לאשר את תכניות הבנייה אינה יכולה להיות מקור לגביית דמי היתר במקרה של הגדלת קיבולת הבנייה. אולם, במקרה שלפנינו, מקורה של הדרישה אינו בעצם האישור של תכניות הבנייה, אלא בשינוי זכויות השימוש עקב תוספת קיבולת הבנייה. כמו כן, בעניין הוד אביב דובר בהקלות בנייה שהסתכמו ב-%11 בלבד, מבלי שבמידות הבניין ובצורתו החיצונית חלו שינויים. יתירה מזו, בעניין הוד אביב האפשרות להגדיל את קיבולת הבנייה, היתה מובנית בתכנית המתאר שהיתה בתוקף בעת החתימה על הסכם הפיתוח. במקרה שלפנינו מדובר בקיבולת בנייה נוספת מכוח תכנית חדשה.
ג. אין לקבל גם את טענתה החלופית של המערערת, לפיה יש לחייבה, לכל היותר, ב-%51 ממערך תוספת הבנייה. הטעם לכך הוא שבעת החיוב בדמי ההיתר טרם נחתם
חוזה חכירה. אף אם המערערת היתה זכאית באותה העת שייחתם עמה חוזה חכירה, עובדה היא שחוזה כזה טרם נחתם, ומעמדה אותה עת היה כמי שמחזיקה במגרש מכוח הסכם הפיתוח ולא כחוכרת.
(בפני השופטים: בייניש, נאור, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד רון גזית ורם ז'אן למערערת, עו"ד חיה זנדברג למשיב. 7.5.06).
עע"ם 8520/05 + 7799/05 - יהלומית... נגד מדינת ישראל וליברטי...
*פגמים במכרז המצדיקים ביטול המכרז מעיקרו. *פסיקת סעד שלא נתבקש בעתירות מינהליות(מחוזי מינהלי ב"ש - עת"מ 256/05 - החלטת ביהמ"ש קמא בוטלה).
א. לצורך איתורו של דיור בבאר שבע ליחידה משטרתית, פורסם מכרז שנערך בשלושה שלבים: בשלב הראשון פירסמה המדינה מודעה שכללה דרישה לתקופת שכירות של 10 שנים בצירוף אופציות לשוכר (למדינה) להמשך השכירות. בשלב זה הגישה יהלומית הצעה כדבעי, ואילו ליברטי הגישה הצעה לתקופת שכירות של 25 שנה; בשלב השני נתבקשו הצעות מפורטות יותר ובהן "הצעת מחיר חדשה, משופרת יותר". יהלומית הגישה הצעה. ליברטי לא הגישה, ונתפסה כעומדת על הצעתה המקורית; בשלב השלישי נערכה התמחרות ונדרשו משתי המתחרות - יהלומית וליברטי - לוח זמנים לביצוע ומחיר, ונתבקש שיגורם של אלה בפקסימיליה. ליברטי נבחרה ויהלומית עתרה כנגד הבחירה. ביהמ"ש סבר כי ליהלומית מניעות באשר לתקיפת השלב הראשון, נוכח השתתפותה בהמשך הדיון לאחר השלב הראשון. מאידך הסתייג מן הקביעה בשלב השלישי כי הצעות יוגשו באמצעות הפקסימיליה. לפיכך הורה על החזרת הדיון לוועדת המכרזים לשלב של "סיכום המו"מ לתנאי ההתקשרות" - קרי, השלב השלישי - וזאת כלפי כלל המציעים. החלטת ביהמ"ש המחוזי בוטלה.
ב. הצטברות הפגמים בשלב הראשון (קיבול הצעת ליברטי) ובשלב השלישי (קבלת ההצעות בפקס) מצדיקה ביטול המכרז. אכן, אף אחד מן הצדדים אינו מבקש בערעור את ביטול המכרז ועריכתו מחדש מעיקרו, אלא כל אחד מבקש לפסול את הצעתו של הצד השני, ו"בדרך כלל העקרון הוא שביהמ"ש לא יפסוק לטובת התובע סעד שאותו הוא לא ביקש". אולם אין זה כלל מוחלט - במקרים יוצאי דופן ניתן לסטות ממנו. במשפט המינהלי, מטעמי תקנת הציבור וטוהר הממשל, יהיו מקרים רבים יותר מאשר במשפט האזרחי בהם ייפסק סעד אשר לא נתבקש כמות שהוא, ומקרה זה נמנה עליהם. בשלב הראשון, הצעת יהלומית הוגשה כדין, קרי, 10 שנים עם אופציות והצעת ליברטי הוגשה לעשרים וחמש שנה, קרי, שלא כהלכה. הצעה במכרז שאינה תואמת את תנאיו "אינה יכולה להיחשב כהצעה במסגרתו ואינה ניתנת לקיבול במסגרתו". בשלב השלישי - הבקשה להגשת ההצעה באמצעות הפקסימיליה חרגה מתקנה 18 לתקנות חובת המכרזים, הקובעת כי יש להגיש הצעה בתוך מעטפה סגורה היטב, ועל ההצעות להישמר בתיבה נעולה. בנסיבות אלה יש לבטל המכרז כולו.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רנאטו יאראק ליהלומית, עוה"ד יואב פרוכטמן, זיו לב ושני שביט לליברטי, עו"ד מיכל צוק למדינת ישראל. 14.5.06).
ע.פ. 549/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*פטור מאחריות פלילית במקרה של מחלת נפש. *כאשר חולה סכיזופרניה ביצע עבירות, חלקן בהיותו במצב שאינו מבין את מעשיו וחלקן בהיותו במצב של רמיסיה, על התביעה להוכיח את העבירות שביצע בהיותו במצב של רמיסיה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8009/02 - הערעור נתקבל).
א. המערער הוא אביהם של שבעה ילדים, וביניהם ארבעה קטינים, ילידי השנים 1991 עד 1995, שהיו בחזקתו מאז שנת 1999, לאחר שהתגרש משלוש נשותיו. על פי גירסת המשיבה, נהג המערער בקטינים ביד קשה. תקף אותם לעיתים קרובות וגרם להם חבלות
של ממש וכיוצא באלה. המערער טען כי מדובר "בעלילה שנרקמה על ידי בני משפחתו". לאחר שהחלה שמיעתן של הראיות, הגישה המשיבה חוו"ד פסיכיאטרית, לפיה המערער נמצא "במצב פסיכוטי פעיל, לא מבדיל בין טוב לרע... זקוק להמשך אשפוז וטיפול פסיכיאטרי". ביהמ"ש הורה על כן על אישפוזו של המערער. בספטמבר 02 הובא עניינו של המערער בפני ועדה פסיכיאטרית מחוזיתשהחליטה לשחררו מן האשפוז. בחודש מרץ 2003 שב הסניגור ועתר להפסיק את ההליכים, וביהמ"ש הורה על אשפוז המערער לצורך הסתכלות. הצוות שבדק את המערער חיווה את דעתו כי "כיום במצב של רמיסיה (הפוגה)... מתמצא בהליכים המשפטיים המתנהלים נגדו... לפיכך, כשיר לעמוד לדין". ביהמ"ש דחה את בקשת הסניגור להפסקת ההליכים. בסיומו של המשפט קבע ביהמ"ש, בין היתר, כי חרף מחלתו הבין המערער את מעשי העבירה שביצע כאשר הוא נמצא ברמיסיה או בהתקף פסיכוטי בעוצמה שאינה חמורה, והוסיף כי "ד"ר גרינשפן [המומחה] לא הצביע ולו על מעשה אחד אותו ביצע המערער בעת שהיה בהתקף פסיכוטי... ". לנוכח האמור, קבע כי לא נוצר אותו ספק סביר על פיו היה המערער עשוי להיות פטור מאחריות פלילית על פי סעיף 34ח' לחוק העונשין, הרשיע את המערער, וגזר לו 48 חודשי מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 34ח' לחוק העונשין ("אי-שפיות הדעת"), קובע פטור מאחריות פלילית במקרה של מחלת נפש. הפטור מבוסס על קיומם של שני תנאים מצטברים: שבעת ביצוע העבירה סבל הנאשם ממחלה שפגעה ברוחו או בכושרו השכלי; כי בשל אותה מחלה הוא היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה, ולחלופין, כי שליטתו במעשיו נפגעה עד כדי חוסר יכולת להימנע מביצועם. את התיבה "חסר יכולת של ממש" אין לפרש כשלילה מוחלטת של המודעות או השליטה במעשים, כי אם כפגיעה מהותית ביכולות האמורות. סעיף 34ה קובע, כי כל עוד לא נאמר בחוק אחרת "חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". המבקש לסתור חזקה זו ישא בנטל להראות כי יסודותיו של הסייג הרלוונטי התקיים בעניינו. עם תיקון מס' 39 לחוק העונשין הוקל נטל השכנוע המוטל על נאשם הטוען כי הוא חוסה בצילה של אחת ההגנות בחוק, וכל שעליו לעשות כדי לסתור את החזקה שבסעיף 34ה הוא לעורר ספק סביר בדבר קיומו של סייג לאחריות הפלילית. מקום בו לא הצליחה התביעה להפריך ספק זה, יופטר הנאשם מאחריותו.
ג. אף שהמומחה ד"ר גרינשפן לא הצביע "ולו על מעשה אחד מהמעשים... שנעשה בעת התקף פסיכוטי בכלל, או התקף בעוצמה חזויה שגבוהה בפרט", כנאמר בפסק הדין, הוא לא הסכים לומר שמצבים מסוג זה לא התקיימו. נדמה כי בפני בימ"ש קמא היו ראיות אשר הצביעו על כך שלפחות חלק מהמעשים שיוחסו למערער, נעשו במצב של מחלת נפש פעילה ובעוצמה גבוהה. משעה שהמערער הוכיח כי היה חולה נפש לאורך כל התקופה בה עוסק כתב האישום, ומאחר שברור שלפחות לגבי חלק מהעבירות שיוחסו לו לא היה יכול להימנע מעשייתן, אין אפשרות לקבוע כי המעשים האחרים אליהם לא היתה התייחסות פרטנית, נעשו בעת רמיסיה במחלה. הראיות שהובאו בפני הערכאה הראשונה חייבו לקבוע כי המערער הוכיח קיומו של ספק בשאלת אחריותו הפלילית, ומכאן ואילך חזר הכדור למגרשה של המשיבה, שעליה היה להוכיח איזה מבין המעשים ביצע תוך שהוא מבין את אשר הוא עושה או מהות הפסול שבמעשהו, ושהיה יכול להימנע מעשייתם. נטל זה לא הרימה המשיבה.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה ? השופט לוי, הוסיף השופט רובינשטיין. עו"ד הילה שפרלינג למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 15.5.06).
בג"צ 1607/06 - אהרן פולט ואח' נגד מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט
*דרכי תשלום פיצויים למפוני גוש קטיף(העתירה נדחתה).
א. במסגרת תוכנית ההתנתקות מחבל עזה התפנו העותרים מן הישובים אלי סיני וניסנית ועברו למגורים זמניים בקיבוץ כרמיה, המצוי באיזור "עוטף עזה". אתר הדיור הזמני, הכולל 56 מבני מגורים מתועשים (קראווילות), נבנה על-ידי הקיבוץ, בהתאם להתקשרות בין המדינה לבין הקיבוץ. המדינה השתתפה בעלויות פיתוח האתר ושילמה לקיבוץ שכר דירה עבור מפונים שעברו להתגורר במקום עבור שנתיים מראש, כנגד ויתור המפונים על מענק שכר הדירה לו הם זכאים מכוח חוק יישום תוכנית ההתנתקות. בסמוך לאחר איכלוס מבני המגורים בקיבוץ נחתו במקום טילי קסאם, מהם נפגעו כמה מדיירי הקראווילות. המדינה התבקשה לספק לעותרים חלופת דיור במקום אחר ומשבקשתם סורבה עתרו לבג"צ. העותרים מדגישים כי המעבר לאתר הקראווילות וכריתת חוזה השכירות נעשו בשעת דחק, וכי מבני הקראווילה אשר יועדו להם נבנו בניגוד להוראות חוק ההתגוננות האזרחית. מנגד טוענים המשיבים כי אין מוטלת על המדינה חובה חוקית לספק למפונים מקום מגורים; וכן כי חדרי ביטחון שהוצבו במקום, כפתרון ארעי עד להקמת הממ"דים בסמוך לכל מבנה, משיגים את התכלית העומדת ביסוד הוראת סעיף 14 לחוק ההתגוננות האזרחית, בכל הנוגע להתקנת מקלטים בבתים ובמפעלים. העתירה נדחתה.
ב. חוק יישום תכנית ההתנתקות קבע הסדרים בעניין פינוי ישראלים ונכסיהם מחבל עזה ומשטח בצפון השומרון. מנגנון הפיצוי בחוק מבוסס על עקרון כללי של מתן פיצוי כספי, להבדיל מפיצוי בעין. עקרונית, ניתנה בידי כל אדם הבחירה מה יעשה בדמי הפיצוי שיקבל, מבלי להגבילו לפתרונות שתספק המדינה. מענק דמי השכירות אינו נגזר מהוצאה מוכחת עבור דמי שכירות. בהתאם לחוק יישום ההתנתקות, פתרון הדיור המיידי למפונים מבוסס על מענק כספי, שווה ערך לגובה דמי שכירות לשנה. לא נקבעה בחוק חובה לספק הסדר מגורים חלופי למפונים. במצב דברים זה, אין עילה להתערב בסירובם של המשיבים לספק לעותרים הסדר דיור חלופי. ככל שטענות העותרים מופנות כנגד סירוב המשיבים לשלם לידיהם את מענק השכירות, בנימוק כי הכסף שולם מראש לקיבוץ כרמיה, הרי שהעניין צריך להתברר בפני ועדות הזכאות והוועדה המיוחדת הפועלות מכוחו של חוק יישום ההתנתקות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד א. מנטל לעותרים, עוה"ד א. קורן, א. סומפולינסקי וא. שפרלינג-בוטנסקי למשיבים. 10.5.06).
ע.א. 4815/05 - מדינת ישראל נגד המועצה המקומית עראבה ואח'
*בקשה לצו הקפאת הליכים נגד רשות מקומית הנמצאת במשבר כספי (הערעור נתקבל למעשה).
בתקציבה של המשיבה הצטבר גירעון תקציבי גדול במשך שנים. כדי לחלצה ממצוקתה גובשה תוכנית הבראה, במסגרתה הזרים משרד הפנים למועצה סכום של כשבעה מיליון ש"ח, אשר שימש לתשלמי משכורת. נוכח פער עצום בין היקף הגירעון החזוי על פי תוכנית ההבראה להיקף הגירעון בפועל, נכשלה התוכנית. משרד הפנים סירב להזרים כספים נוספים, והגיש לביהמ"ש "בקשה דחופה לפי סעיף 39א' לפקודת המועצות המקומיות", למתן צו הקפאת הליכים, לתקופה של תשעה חודשים, במהלכה לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח הליך נגד המועצה, אלא באישור ביהמ"ש. על פי הנטען בבקשה, תנאי הכרחי להצלחתה של הבראה הוא הסדר נושים, ונחוצה תקופת הקפאת הליכים, בה ניתן יהיה לגבש הסדר נושים ולספק את השירותים הבסיסיים ביותר לתושבי המועצה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערעור נתקבל למעשה.
גם אם גישתו של ביהמ"ש המחוזי אינה מביאה לאיונו של סעיף 39א לפקודת המועצות המקומיות, הרי מציבה היא רף גבוה מדי למתן צו הקפאת הליכים בדרך להסדר נושים לגבי רשות מקומית. נראה, כי התנגדותם להסדר של הנושים בשלב הנוכחי, שעה שכל אחד מהם אינו מקבל ולו - חלק קטן מן החוב המגיע לו, נובעת מן המחשבה שבלא הסדר נושים ייאלץ השלטון המרכזי ליתן תמיכה כספית גדולה יותר מזו אותה הוא מוכן לתת עתה. משרד הפנים מוכן ליתן סכום של כ-27 מיליון ש"ח לצורכי הסדר נושים, וביהמ"ש המחוזי הביע את דעתו כי אין די בסכום המוצע. העמדה בנוגע לסכום שמשרד הפנים מוכן לתיתו הובעה בעיתוי מוקדם מדי. עם זאת אין להורות בערעור על מתן צו הקפאת הליכים וזאת משני טעמים: ראשית, חלפה למעלה משנה מאז הגשתה של הבקשה לביהמ"ש המחוזי וחלק מהנתונים השתנו מאז; שנית, נטען שמבחינות שונות לא עמדה הבקשה בדרישות של תקנות החברות (בקשה לפשרה או הסדר). הדרך הראויה שיש לנקוט הינה להגיש בקשה חדשה לביהמ"ש המחוזי בה יובאו הנתונים העדכניים.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. 17.5.06).
בש"פ 3232/06 - מדינת ישראל נגד אברהם גבאי ו-4 אחרים
*הארכת מעצר ששית מעבר ל-9 חדשים בעבירות פשיעה מאורגנת בהתחשב בכמות החומר הרב שעל הצדדים ללמוד (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים ו-23 נאשמים נוספים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בירושלים בהתאגדות בארגון פשיעה שפעל בתבנית מאורגנת, היררכית ושיטתית, החל בחודש ספטמבר 2002 ואילך. פעילותו של הארגון התמקדה בתרמיות בהיקפי ענק בענף הדלק ובעבירות הכרוכות בכך, לרבות עבירות אלימות וסחיטה, עבירות מס וכיו"ב. במקביל להגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. מעצרם הוארך מפעם לפעם מעבר ל-9 חודשים ועתה מתבקשת הארכה שישית. הבקשה נתקבלה.
מדובר בכתב אישום יוצא דופן בחומרתו הכולל אישומים רבים אשר "מצויים במדרג העליון של הפשיעה, אשר דוגמתה לא ידענו בישראל בימים עברו, לא מבחינת ההיקף ולא מבחינת הארגון, התחכום והשיטתיות שבה". כן כוללים האישומים עבירות רבות של סחיטה, איומים ושיבוש מהלכי משפט. עבירות אלו, בנוסף לכספים הרבים שגולגלו על ידי ארגון הפשיעה, מעלים חשש ברור להשפעה על עדים, לאיום על חייהם ולהימלטותם של המשיבים מן הדין. ההליכים במשפטם של המשיבים אינם מתנהלים בשלב זה בקצב משביע רצון. מקור הכשל הוא, בין היתר, בכמות החומר האדירה אותה נצרכים הצדדים ללמוד. דיון ההוכחות הראשון קבוע ליום 3.9.06 והמשפט עצמו צפוי להתמשך זמן רב. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהחודשים הרבים שחלפו לריק במציאת סניגורים למשיבים 1 ו-3. בנקודת זמן זו אין הצדקה לשחררם ממעצר.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד א. וינשל וש. יונוביץ למבקשת, עוה"ד מ. שרמן, מ. גורדין, ק. חן סופר, נ. עזרא זיסמן, מ. כץ, א. איתן, ר. אבישור וו. שוב למשיבים. 17.5.06).
בג"צ 11205/05 - מועצת הכפר עיזרייה ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*תוואי גדר הבטחון באיזור מעלה אדומים וכביש ירושלים - ים המלח (העתירה נדחתה).
לצורך הקמת גדר ביטחון מזרחית לירושלים, באיזור מעלה אדומים, הוציא מפקד כוחות צה"ל ביו"ש צו בדבר תפיסת מקרקעין. תוואי גדר הביטחון על פי צו התפיסה עובר בסמיכות לכפר עיזרייה, שהינו כפר פלסטיני השוכן ממזרח לירושלים. המקרקעין הכלולים בצו התפיסה הם בחלקם אדמות מדינה מוכרזות ובחלקם אדמות של תושבי הכפר עיזרייה. גדר הביטחון המתוכננת באיזור נועדה להגן על
תושבי מעלה אדומים (כ-30,000 תושבים); על כביש ירושלים ים המלח; ועל כביש הגישה למעלה אדומים. העותרים טוענים כי הגדר באיזור הכפר מוקמת בחוסר סמכות ובניגוד לכללי המשפט הבינלאומי הפומבי. כן נטען כי התוואי פוגע בהתפתחות העתידית של הכפר, ולכן איננו מידתי. העתירה נדחתה.
המתווה הנורמטיבי לדיון בעתירה שלפנינו הונח באופן מפורט בפרשת בית סוריק (בג"ץ 2056/04 פ"ד נח(5) 807); ובפרשת אלפי מנשה (בג"ץ 7957/04). על המפקד הצבאי להפעיל את סמכותו על פי דיני התפיסה הלוחמתית במידתיות. בבואו לתכנן את תוואי הגדר, חייב הוא לשקול מספר שיקולים. השיקול הביטחוני-צבאי שעניינו ההגנה על ביטחון המדינה; טובתה של האוכלוסייה הערבית המקומית; הגנה על חייהם וביטחונם של ישראלים הגרים בישובים ישראליים באזור. אין סיבה להניח כי מטרת הקמת הגדר הינה פוליטית ולא ביטחונית. מכאן שלא נפל פגם בסמכותו של המפקד הצבאי להורות על הקמת הגדר באיזור נשוא העתירה. האם התוואי הוא מידתי? - האיזון שערך המפקד הצבאי בין השיקולים הביטחוניים לבין הזכויות והאינטרסים של התושבים הפלסטיניים הוא איזון שנופל בגדר "מתחם המידתיות" ואין מקום להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד וליד זחאלקה ואסעד מזאוי לעותרים, עוה"ד אביטל סומפולינסקי ואבי ליכט למשיבים. 23.5.06).
בש"פ 1875/06 - מדינת ישראל נגד נאיף גבועה
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים כאשר הנאשם שוחרר בתום תקופת המעצר הסטטוטורי ולא עמד בתנאי השחרור (הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם כי נמלט ברכבו משוטרים שבאו לביתו לעצרו, כשהוא נוהג ברכב בפראות בתוך הישוב כסייפה, תוך שהוא עוקף כלי רכב רבים, ולבסוף סוטה לדרך עפר צדדית ונמלט. עם מעצרו, למחרת היום, הורה המשיב לאחיו להימנע מלמסור בחקירתו את זהות הנוהג ברכב. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט בתום תשעת חודשי המעצר, הגישה המבקשת בקשה להארכת המעצר ב-90 יום. בקשתה נדחתה והמשיב שוחרר לחלופת "מעצר בית" בביתו ובפיקוחו של כאיד מחמוד (להלן: כאיד), באזור ירושלים. כעבור כחודש נתפס המשיב יחד עם כאיד, כשהוא נוסע בכביש המנהרות ליד ירושלים. חרף הפרת תנאי מעצר הבית, שוחרר המשיב להמשך חלופת המעצר, וכעבור 5 ימים נתפס בכפר חורה, כשהוא שוהה שם ללא ליוויו של כאיד. המבקשת טוענת כי אין עוד להסתפק בחלופת מעצר. הבקשה למעצר המשיב נתקבלה.
חרף מסוכנותו של המשיב ולמרות הזלזול הרב שהפגין כלפי גורמי אכיפת החוק, ניתנה לו האפשרות לשהות במעצר בית. עוד לא יבשה הדיו מעל ההחלטה לשחררו לחלופת מעצר, והוא שוב שם לו ללעג ולקלס את הוראות ביהמ"ש, והפר פעמיים, בתוך 6 ימים בלבד, את תנאי מעצר הבית. לפיכך, אין מנוס אלא לבטל את חלופת המעצר של המשיב ולהורות על חידוש מעצרו. לפיכך, המעצר יוארך ב-60 ימים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד עמית אופק למבקשת, עו"ד ערן אביטל למשיב. 10.5.06).
בש"א 1938/06 + 1935/06 - כלל פיננסים ניהול בע"מ ואח' נגד אלי ארוך ואח'
*תקיפת פס"ד שדחה בקשה לביטול הסכם בוררות בשל הפרתו הינה בדרך של בקשת רשות ערעור (הבקשה נתקבלה).
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לתיק ניירות ערך שניהלו המשיבים אצל המבקשות. בעקבות זאת, נחתם ביניהם הסכם, במסגרתו נקבע מנגנון בוררות לצורך יישוב הסכסוך. לקראת סיום הליך הבוררות, לפני מתן פסק הבורר, ביטלו המבקשות את ההסכם עקב הפרתו הנטענת על ידי המשיבים, ופנו לביהמ"ש המחוזי בעתירה כי יצהיר על בטלות ההסכם והפסקת הליך הבוררות. ביהמ"ש דחה את התובענה.
המערערים הגישו ערעור על פסה"ד, ומטעמי זהירות הגישו גם בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. הוחלט כי ההליך הנכון הוא הגשת בקשה לרשות ערעור, והוארך המועד להגשת בקשה לרשות ערעור.
לפי סעיף 38 לחוק הבוררות, החלטה של בימ"ש לפי חוק הבוררות, "פסק דין" או "החלטה אחרת", ניתנת לערעור ברשות בלבד. גם פסק דין הדן בבקשה לביטול הסכם בוררות עקב הפרתו, הינו פסק דין כמשמעותו בסעיף 38 לחוק, והדרך לתקיפתו היא באמצעות הגשת בקשת רשות לערער. כאמור, המבקשות הגישו גם בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. דין הבקשה להתקבל. זאת משום שקיימת אי בהירות מסויימת לגבי תחולת סעיף 38 על המקרה הנדון. על רקע זה, טעותן של המבקשות היתה סבירה. המשיבים גם לא הסתמכו על האיחור שחל בהגשת ההליך ולפיכך עוצמת הפגיעה בצפייתם לסופיות ההליך היא נמוכה.
(בפני: הרשמת ליבוביץ. 22.5.06).
בר"ם 2577/06 - תמר אריאלי ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "זמורה" ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד שהתיר בנייה במרחק פחות משלושה מטר מבניינם של המבקשים (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).
המשיבה 1 (להלן: המשיבה) העניקה למשיבים 2 ו-3, (להלן: המשיבים) בעלי הזכויות במגרש הסמוך לביתם של המבקשים, היתר בניה, לאחר שהוצגה בפניה הסכמתה של מבקשת 1 לקבלתו. לאחר קבלת ההיתר, עתרו המבקשים לביהמ"ש המחוזי לביטולו. בבקשתם טענו כי ההיתר ניתן בניגוד להוראות "נספח בינוי מנחה", שהינו חלק אינטגראלי ממסמכי תוכנית שינוי המתאר, וכן בניגוד לתוכנית בינוי ופיתוח - המורים כי המרווח בין ביתם העתידי של המשיבים וביתם הקיים של העותרים יעמוד על כשלושה מטרים. עובר לדיון בעתירה גופה, נתן ביהמ"ש המחוזי צו ביניים האוסר על הבנייה. צו זה נותר עומד בעינו עד לדחייתה של העתירה. על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור ובד בבד הגישו לבימ"ש קמא בקשה להארכת צו הביניים עד להכרעה בערעור, ובקשתם נדחתה. כעת, עותרים המבקשים למתן סעד זמני מבימ"ש שלערעור. הבקשה נתקבלה.
האיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים כתוצאה מעיכוב ביצועו של פסק-הדין, לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יעוכב, מצדיק את מתן צו העיכוב. זאת, מאחר ומדובר בביצוען של עבודות בניה במקרקעין, ואם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין, הרי שהמשיבים עשויים להשלים את מלאכת הבניה, ואף אם יזכו המבקשים בערעורם, בסופו של יום, קשה - עד בלתי אפשרי - יהיה להשיב את המצב לקדמותו.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אברהם ציון למבקשים, עוה"ד דניאל גלס ואליעזר גריסרו למשיבים. 17.5.06).
בג"צ 2608/06 - המועצה המקומית מטה אשר ואח' נגד שר הפנים ואח'
*דחיית עתירה לבג"צ על הסף כאשר הוגשה ע"י מספר גופים ולכל אחד מהם דרישות אחרות ונתונים אחרים (העתירה נדחתה על הסף).
בתחום שיפוטה של העותרת מצויים מספר ועדים מקומיים, הם העותרים 13-2 (להלן: "העותרים"). ביום 10.1.05 אישרה המליאה של העותרת את בקשות העותרים להעלאה חריגה של ארנונה בנכסי מגורים. בהמשך, הגישה העותרת למשרדי האוצר ומשרד הפנים (להלן:"המשיבים") בקשה לאישור צווי הארנונה. בקשותיהם של העותרים 7-2 נדחו, ואילו בקשותיהם של העותרים 9-8 אושרו באופן חלקי בלבד. בעניינם של העותרים 13-10 לא ניתנה כל החלטה. נגד החלטות אלה הוגשה העתירה. העתירה נדחתה על הסף.
אין להידרש לעתירה המאגדת בתוכה עניינים שונים ונפרדים, אף מקום בו עלה בהן נושא בעל אופי דומה. שכן, "ההידרשות אל כל אחד מהם עשויה להיות שונה, וכך גם ההכרעה בהם והנמקתה. משכך, קיבוצם יחד תחת אכסניה משותפת לא יוכל לעמוד". בין הבקשות שהגישו העותרים קיימים הבדלים בלתי מבוטלים, שכן, בגדרן התבקשו העלאות ארנונה בשיעורים שונים וגובה המס בכל ועד עובר להחלטה להעלות את הארנונה היה שונה. ההחלטות שניתנו בעניינם של העותרים השונים, ככל שניתנו, אינן זהות. נוכח האמור, לא היה מקום לכרוך את עניינם של כל העותרים בעתירה אחת, ומסיבה זו, דין העתירה להידחות.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד איתן מימוני ואייל בוקובזה לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 15.5.06).
בש"פ 2968/06 - מדינת ישראל נגד יצחק ורסנו
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות מין כאשר הנאשם מקבל טיפול נפשי רפואי נגד דחפים מיניים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בביצוע עבירות מין - אינוס ומעשים מגונים - בקטינה בת 7 שהיא נכדתו של אדם בו הוא מטפל, ונעצר עד תום ההליכים. בחלוף 9 חדשים ממעצרו מבקשת המדינה הארכת המעצר. שירות המבחן, בתסקיר שהוגש, התרשם כי המשיב מודע לחומרת התנהגותו ומבין כי הוא זקוק לטיפול על מנת להימנע מביצוע עבירות מין, וכי בתו של המשיב היא דמות אחראית בעלת יכולת לפקח על המשך קבלת טיפול תרופתי ונפשי שהוא מקבל. בהתייחס לסכנה הנובעת משהותו של המשיב במחיצת נכדיו הקטינים מציין שירות המבחן כי מכלול שיקולים מאפשר את שחרורו של המשיב לחלופת המעצר המוצעת. בקשת המדינה נדחתה.
בהחלטה קודמת בעניינו של המשיב להארכת מעצרו עד תום ההליכים "עמדתי על המסוכנות הנשקפת ממי שדחפיו מושלים בו וגוברים על החשש הטבעי כי ייתפס בקלונו... הטיפול הניסיוני שמקבל המשיב - טיפול תרופתי המשולב בטיפול נפשי - מבקש למנוע עבריינות מינית מעין זו המיוחסת למשיב". מאז ניתנה ההחלטה חלפה כחצי שנה במהלכה המשיך המשיב בקבלת הטיפול. מחוות דעת רפואית עולה כי לאחר חודשיים של טיפול, ירדו כמויות הטסטוסטרון בדמו לרמה נמוכה ביותר, ממצא המלמד על התקדמות הטיפול. פרט זה יש בו מימד אובייקטיבי המלמד על הצלחת הטיפול. לטעם זה יש להוסיף כי טרם החל שלב ההוכחות במשפטו של המשיב. אשר לחלופה המוצעת בבית בתו של המשיב ובפיקוחה של הבת. חלופה זו נראית חיובית.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. מסטרמן למבקשת, עו"ד ד. כהן-ויליאמס למשיבה. 15.5.06).
בש"פ 3231/06 - מדינת ישראל נגד חיים עובדיה ומיכאל בוטיאר
*הארכת מעצר ששית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של סחר בנשים לצרכי זנות (בקשה (שישית) להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו, יחד עם חמישה נאשמים נוספים, בשישה עשר אישומים חמורים, שעניינם עבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, וגם עבירות של אינוס. מדובר בפרשיה סבוכה ומורכבת, בה נחשפה לכאורה רשת מסועפת של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים, הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרם לפי סעיף 62 לחוק. כעת מתבקשת הארכת מעצרם זו הפעם השישית. הבקשה נתקבלה.
עד כה התקיימו בתיק למעלה מ-40 ישיבות הוכחות, במסגרתן נשמעו פרשת התביעה ופרשת ההגנה, ובחודש דצמבר 2005 הוגשו סיכומים מטעם המבקשת. על אף בקשת המבקשת, טרם נקבעו מועדים להגשת סיכומים מטעם הנאשמים ולהכרעת הדין. אין מנוס מהארכת מעצרם של המשיבים. ראשית, העבירות החמורות המיוחסות למשיבים בפרשה קשה זו, יחד עם עברם הפלילי, מצביעים על מסוכנות רבה הנשקפת מהם; שנית, העבירות החמורות המיוחסות למשיבים והעונש הכבד הצפוי להם אם יורשעו, מקימים חשש ממשי להימלטותם מאימת הדין; שלישית, מדובר בפרשה סבוכה ומורכבת, הכוללת מספר לא קטן של נאשמים ועדים, והמציאות מחייבת לעיתים, כי משפט כזה יתנהל לאורך זמן אף אם נעשים מירב המאמצים לסיימו במהרה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד בת עמי ברוט למבקשת, המשיב 1 לעצמו, עו"ד אלי צמח למשיב 2. 11.5.06).
רע"א 3599/06 + 3533/06 + 3504/06 - מכון טכנולוגי חולון ומשה בר לב נגד חולון ספורט קאונטרי קלאב ס.ק.ק. בע"מ ואח'
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי על סדרי דין ודחיית מועדי הדיון לאחר שצורפו נתבעים נוספים והוגש כתב תביעה מתוקן ויש לאפשר לנתבעים להתכונן כראוי למשפט (הבקשות נתקבלו).
המשיבה הגישה בשנת 2003 תביעה נגד המשיבה 2 ועוד נתבעת. לאחר סיומם של ההליכים המקדמיים נקבעו, בחודש ספטמבר 2005, מועדים לשמיעת הוכחות בחודשים מאי ויוני 2006. בחודש מרץ 2006, הגישה המשיבה בקשה להוסיף נתבעים נוספים לתביעתה. ביהמ"ש נעתר לבקשתה והורה על הגשת כתב תביעה מתוקן תוך שבעה ימים וכתבי הגנה תוך 14 ימים מאותו מועד. ביהמ"ש הוסיף כי אם הנתבעות המקוריות ירצו לתקן את כתבי ההגנה מטעמן, יהא עליהן לעשות כן תוך 14 ימים מיום הגשת כתב התביעה המתוקן. הנתבעים החדשים ביקשו לדחות את המועדים שנקבעו לשמיעת הוכחות בתיק ובקשתם נדחתה. המבקשים בכל בקשות רשות הערעור טוענים כי החלטותיו של ביהמ"ש שוללות את זכותם להתגונן כראוי מפני התביעה וכי לוח הזמנים שנקבע אינו מותיר בידם פרק זמן סביר להתכונן לדיוני ההוכחות. הערעורים נתקבלו.
משהותר למשיבה להגיש כתב תביעה מתוקן כחודש ימים בלבד לפני המועד הראשון שנקבע לשמיעת ההוכחות, היה מקום לשנות בהתאם את המועדים שנקבעו לשמיעת התיק. יש לאפשר לנתבעים כולם להתגונן מפני הטענות החדשות שהעלתה המשיבה. כמו כן, לא ניתן לשלול מהנתבעים החדשים את האפשרות לנהל הליכים מקדמיים ולהכין את ראיותיהם לדיון. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שייקבע מתווה דיוני חדש לניהול התביעה.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד צ. בר נתן, מ. ברוך וא. אליאס למבקשים, עוה"ד ט. רוטמן ול.י. קמינר למשיבים. 8.5.06).
ע.פ. 405/06 - מדינת ישראל נגד אחמד חלייחל ואח'
*החמרה בעונש בעבירות תקיפים וגרימת חבלה (ערעורים על קולת העונש - הערעורים נתקבלו בחלקם).
ביום 9.7.2005 בסביבות השעה 30:21 נסע עזאם עזאם (להלן: המתלונן 1) ברכבו בגוש חלב בלווית אדם אחר. בשלב מסויים, חסמו את רכבו המשיבים 2, 3 ו-4, בניו של המשיב 1, כשמקלות בידיהם ומנעו ממנו את המשך נסיעתו. בהמשך הוכה המתלונן 1 ע"י המשיבים. בסמוך למקרה זה, הגיע מחמד עזאם (להלן: המתלונן 2) לבית המשיב 1, לאחר שהבחין במתלונן 1 שרוע לאחר שהוכה. המשיב 1, הכה את המתלונן 2 וגרם לו חבלות של ממש. בהמשך לכך, הגיע מחמד עזאם (להלן: המתלונן 3) סמוך לבית המשיב במטרה להביא לסיום
המחלוקת. בשלב זה, הכו המשיבים את המתלונן 3 בראשו ופצעוהו. בגזירת-דינם של המשיבים, שקל ביהמ"ש המחוזי לחובתם את פרץ האלימות החמור אשר פגע בשלושה מתלוננים שונים, ללא התגרות ממשית קודמת מצידם. מנגד, עמדו בפני ביהמ"ש הודאתם של המשיבים, הרצון להגיע לסולחה ונסיבותיו האישיות של כל אחד מהמשיבים. המשיב 1 נדון לששה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות; המשיב 2, נדון לעשרה חודשי מאסר בפועל; המשיב 3, נדון לעשרה חודשי מאסר בפועל; המשיב 4, רווק והאח הצעיר מבין המשיבים, נדון לששה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות. בנוסף נדונו כל המשיבים ל-18 חודשי מאסר על תנאי, ולתשלומי קנס ופיצויים. לכל אחד מהמתלוננים. הערעורים על קולת העונשים נתקבלו בחלקם.
מעשיהם של המשיבים חמורים ביותר. תופעת האלימות אשר הפכה להיות לתופעה נפוצה בחברתנו דורשת עונש מרתיע. עם זאת, מלאכת גזירת גזר-דין דורשת איזון עדין בין שיקולים כבדים ומנוגדים. משכך, יש להתייחס באופן פרטני לעניינו של כל משיב. המשיב 1, הינו אדם כבן 55, אשר הוא ורעייתו אינם בקו הבריאות. זו לו היתה הפעם הראשונה בה נכשל. שירות המבחן המליץ שלא להחמיר עוד בעונשו. אין להתערב בעונש שנגזר לו. למשיבים 2 ו-3 עבר פלילי וענשם יועמד על 2,4 חדשים מאסר בפועל. המשיב 4, הינו הצעיר מבין המשיבים. עקב הקשיים הכלכליים של משפחתו הנובעים, בין היתר, בשל העונשים הכספיים שהוטלו על המשיבים, משלב כיום המשיב 4 בין שני מקומות עבודה. אי לכך, המליץ שירות המבחן, שלא להחמיר בעונשו ולאפשר להמשיך בתהליך השיקומי בו החל. אך לאור חלקו המרכזי בפרשה, יש להעמיד את עונשו על 12 חודשי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד המאם חלייחל למשיבים. 8.5.06).
בש"פ 3620/06 - איימן הייב נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בשל היעדר ראיות מספיקות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם יחד עם נאשמים נוספים בעבירות של חבלה, הצתה, נשיאה של נשק ללא רישיון, יריות באזור מגורים, וכן היזק בזדון לרכוש, על רקע סכסוך מתמשך ואלים בכפר טובא זנגריה בין שתי משפחות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את הנאשמים, וביניהם העורר, עד תום ההליכים, בקבעו, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה. הראייה העיקרית הינה הודעתו של אחד מהמעורבים, (להלן: קיסר), לפיה העורר השאיל לקיסר מצית אשר היה ברשותו לשם הדלקת בקבוק התבערה שהחזיק. חיזוק להודעתו של קיסר מצא ביהמ"ש בעובדה, כי העורר הודה, כי בשל היותו מעשן, הוא נושא תמיד מצית. לטענת בא-כוח העורר, עניין המצית הינו עניין נסיבתי ולא ניתן להסתמך עליו לשם חיזוק עדותו של קיסר, עדות הנחוצה חיזוק בשל היותה עדות יחידה של שותף לעבירה. כן טוען הוא למחדלים מהותיים בחקירת גירסת העורר והאליבי שהציג. הערר נתקבל.
עצם הימצאותו של מצית בידי העורר אין בה כדי להוות חיזוק לדברי קיסר. לכך יש להוסיף את העובדה כי העורר לא זוהה על-ידי המתלונן ובנו כמי שהשתתף באירוע, למרות העובדה, כי המעשה נעשה תוך שהנאשמים עומדים כמטרים ספורים מהבית ונראים לעין. טענת אליבי של העורר נתמכה על-ידי עדויות נוספות. ועוד, המשטרה לא ערכה עימות בין העורר לבין קיסר. המסקנה המתבקשת הינה, כי התשתית הראייתית של האישום ממלאת רק במובן "הטכני" את דרישת החוק לקיום ראיות לכאורה, אך אין לומר, כי התשתית הקיימת היא בעוצמה מספקת להצדקת מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד בני הראל לעורר, עו"ד יעל שרף למשיבה. 10.5.06).