תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 2

ע.א. 9005/03 - בזק החברה הישראלית לתקשורת נגד שמעון מרדכי בע"מ

*נטל ההוכחה בתביעת סעד של פיצויים ללא הוכחת נזק בהפרת חוזה(מחוזי י-ם - ת.א. 47/94 - הערעור נדחה).

א. במסגרת התקשרות בין הצדדים נטלה על עצמה המשיבה, לבצע עבור המערערת עבודות חפירה של תעלות,דיפונן, הטמנת כבלים בתוכן וסגירתן. נוכח עיכובים בביצוע העבודות, ביטלה המערערת את החוזה. המשיבה הגישה תביעה לתשלום שווי העבודות אותן הספיקה לבצע עד למועד ביטול החוזה והמערערת הגישה תביעה שכנגד, בין היתר, לתשלום פיצויים בגין ההפרש שבין המחיר החוזי של העבודה ובין המחיר ששולם לקבלן שהחליף את התובעת. הדיון הועבר לבורר, והוא קבע את ערך ביצוע העבודות ע"י הקבלן החדש, וכן קבע כי ביצוע עבודות פריצת הדרך אינו נכלל בחוזה, ולכן על המערערת לשאת בתשלום נוסף בגין העבודות החורגות. ביהמ"ש המחוזי אימץ את הכרעת הבורר. על בסיס קביעותיו של הבורר פסק בית המשפט, כי המערערת תשלם למשיבה כ-101 אלף ש"ח בגין העבודות שהספיקה לבצע עובר לביטול החוזה. מאידך דחה את התביעה שכנגד בציינו כי "הואיל והעבודה שנמסרה לקבלן השני שונה מזו שנמסרה לתובעת ובהיעדר ראיות המסבירות את הפער שבין מחירי שתי העבודות, יש לדחות את התביעה שכנגד". הערעור נדחה.
ב. סעיף 11(א) לחוק החוזים קובע: "הופר חיוב לספק... שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה... לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה". סעיף זה פוטר את התובע מהוכחת קיומו של נזק כלשהו. אולם, מתן סעד הפיצויים על פי סעיף זה מחייב את התובע להוכיח שלושה רכיבים שונים: כי ביטל את החוזה כדין; השווי החוזי של השירות; כי ביום ביטול החוזה קיים היה הפרש כלשהו בין התמורה לפי החוזה ובין שווי הנכס או השירות נשוא החוזה שבוטל. הוכחתו של היסוד השלישי מהווה את המכשול העיקרי העומד בפני המערערת, שכן לפי קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, לא עמדה המערערת בנטל ההוכחה לעניין שווי מתן השירות ביום ביטול החוזה. הוכחת התמורה ששולמה לצד שלישי אינה מקימה חזקה חלוטה, כי זהו אכן שווי השירות לעניין חישוב הפיצויים. הנימוק המרכזי העומד בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנו נימוק ראייתי. ככלל, תמשוך ידה ערכאת הערעור מלהתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד שמואל בירגר ועמוס תיבי למערערת. 21.12.05).

רע"א 11490/03 - פקיד שומה ירושלים נגד מרדכי ועקנין ואח'

*טענות חלופיות עובדתיות או משפטיות וטענה חילופית של עיסקה מלאכותית בשומת מס(מחוזי י-ם - עמ"ה 516/01-514 - הערעור נתקבל).

א. שלושת המשיבים, בעלי מניות בחברת ורד ארוזיה בע"מ, (להלן: החברה), מכרו את מניותיהם לחברה אחרת המצויה באחזקתם, ודיווחו על רווח ההון הנובע ממכירת המניות כ"רווח הון אינפלציוני חייב"; זאת משום שלטענתם קיימים בחברה רווחים ראויים לחלוקה לפי סעיף 94ב לפקודת מס הכנסה. עמדת המשיבים, לפיה מתקיימים בעניינם תנאי סעיף 94ב לפקודה -- נדחתה ע"י המערער. עוד קבע המערער,לחילופין, כי העיסקה כולה הינה "עיסקה מלאכותית", במובן סעיף 86 לפקודה, וכל הסכום שקיבלו המשיבים מהווה משיכת דיבידנד מהחברה. בערעור לביהמ"ש המחוזי העלו המשיבים טענת סף, לפיה המערער אינו רשאי לטעון, כטענה החלופית, לקיומה של עיסקה מלאכותית, באשר טענה זו סותרת את שומתו ואת אופי בנייתה. המערער, לעומת זאת, טען כי טענת המלאכותיות היא טענה משפטית שאין מניעה מלהעלותה גם כטענה חלופית. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבים לעניין זה. הערעור נתקבל.
ב. תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי: "בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות... אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות". עקרונות אלה חלים גם על שומת המס. אכן, גם כאן נשמר התנאי לפיו טענות אלה יועלו בהסתמך על מצע עובדתי אחד, ולא ייצרו תשתיות עובדתיות "מתחרות". האם טענתו החלופית של המערער בדבר מלאכותיות העיסקה, נסמכה על תשתית עובדתית חלופית או שמא מדובר בטענה משפטית חלופית - לפי סעיף 86(א) לפקודה "היה פקיד השומה סבור, כי עסקה פלונית... היא מלאכותית ... או כי אחת ממטרותיה... היא הימנעות ממס או הפחתת מס בלתי נאותות, רשאי הוא להתעלם מן העסקה...". אם כן, עסקה מלאכותית היא עסקה קיימת. בשומה שהוציא המערער הוא קיבל את התשתית העובדתית שהוצגה בפניו על-ידי המשיבים, לאמור, כי מניותיה של החברה נמכרו לחברה אחרת. תשתית עובדתית זו אחת היא הן באשר לטענותיו של המערער באשר לקיום תנאיו של סעיף 94ב לפקודה, והן באשר לטענותיו לגבי מלאכותיות העסקה. טענתו החלופית של המערער אינה מסתייגת מעצם קיומה של העסקה. אילו היתה טענתו החלופית של המערער כי מדובר בעיסקה בדויה, למשל, הרי שהצדק היה עם המשיבים. עיסקה בדויה היא עיסקה הנעשית למראית עין בלבד ואינה נושאת תוכן ממשי, ועל כן היא בטלה מכוח הדין הכללי.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד עמנואל לינדר ולאה מרגלית למבקש, עוה"ד יחיאל גוטמן ודב נייגר למשיבים. 19.12.05).

בג"צ 3/04 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה - צפת נגד שר הפנים ואח'

*ביטול החלטה לא מנומקת של שר הפנים להאריך את המועד להגשת תביעות פיצויים בגין הפקעת מקרקעין לצרכי סלילת כביש, כאשר החלטת השר ניתנה למרות המלצת המשרד שלא להאריך את המועד(העתירה נתקבלה).

א. משיבה 2, מע"צ, יזמה תכנית לסלילת דרך בתחום מרחב התכנון של העותרת. ביום 21.6.98 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר אישורה. תאריך פרסום התכנית הוא המועד לתחילתו של מרוץ התקופה להגיש תביעה לפיצוי מהוועדה המקומית "תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית". שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה "מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה". כחמשה חודשים לאחר שהסתיימה תקופת שלוש השנים, פנו המשיבים לשר הפנים בבקשה להאריך את המועד להגשת תביעותיהם לפיצוי. פניית המשיבים הועברה לבדיקתו של צוות מקצועי במנהל התכנון שבמשרד הפנים, והמלצתו היתה לדחות את הבקשה באשר "הבקשה כוללנית והטענות האישיות צריכות להיות לגבי כל פונה בנפרד". על אף המלצה זו החליט שר הפנים דאז, להיעתר לבקשה. העותרת טוענת כי הארכת המועד להגשתן של תביעות לפי סעיף 197 לחוק יוחדה למקרים חריגים, ובהתחשב במגוון של נסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות של כל מבקש בנפרד, ואילו החלטת השר שניתנה בניגוד להמלצת הצוות המקצועי, היתה גורפת ולא התייחסה לכל בעל זכות במקרקעין בנפרד. בפיהם של המשיבים מגוון של נימוקים שמכוחם הם עתרו לדחות את העתירה, ובכללם טענת שיהוי, שכן החלטת השר ניתנה ביום 24.2.03, והעותרת פנתה לבג"צ רק בחלוף 10 חודשים. העתירה נתקבלה.
ב. חובתה של רשות לפצות בעלי זכויות במקרקעין הנפגעים מתכנית אותה היא יוזמת, אינה עומדת לניזוק לנצח. בתחילת הדרך היתה זו תקופת התיישנות בת שנה. בשנת תשנ"ה הוארכה התקופה לשלוש שנים, ועמה צומצם שיקול הדעת שנמסר לשר הפנים, לאמור, הארכת המועד תיעשה "מטעם מיוחדים שיירשמו". אפשר שבנסיבות אחרות, ואם היתה עומדת בפני ביהמ"ש החלטה מנומקת של המשיב, לא היה בג"צ מתערב בהחלטה, בהתחשב בשיהוי בהגשת העתירה. אולם, הפגם בהחלטה הוא כה מהותי עד שאין מנוס
מן המסקנה כי הוא מביא לבטלותה. הסמכות שניתנה למשיב להארכת המועד נועדה לתת מענה למקרה החריג, לאותו בעל זכויות במקרקעין שבגין נסיבות שאינן תלויות בו, החמיץ את המועד שנקבע בחוק. מטבע הדברים, כל חריגה מהכלל על ידי הרשות, מחייבת אותה לנמק את החלטתה, שאם לא כן ירחף מעליה ענן כבד של חשד שהיא התקבלה באופן שרירותי ומטעמים שאפשר כי היו פסולים. כך הוא במיוחד מקרה בו ההחלטה מתקבלת בניגוד לדעתם של הגורמים המקצועיים, שלכאורה פעלו על פי אמות מידה שוויוניות שנקבעו כדי להנחות לעניין אופן הפעלתו של שיקול הדעת. החלטת המשיב שנעדרים ממנה אותם "טעמים מיוחדים" שבלעדיהם אין דרך להצדיקה, אינה יכולה לעמוד, ועל כן נכון להצהיר על בטלותה.

(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד צבי בן חיים לעותר, עוה"ד ענר הלמן, סבן תמיר, יהודה גרף, רותם משה, אייל בליזובסקי וניר אדרי למשיבים. 26.12.05).

ע.א. 477/02 - אריה גונן נגד פקיד שומה חיפה

*באלו נסיבות אזרח ישראלי המפיק רווחים במדינת חוץ בה הוא מתגורר אינו נחשב ל"תושב ישראל" לצורך חיובו במס בישראל(מחוזי חיפה - עמ"ה 2004/98 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות).

א. המשיב הוציא למערער שומות לשנות המס 1991 ו-1992, וכלל בהן הכנסות אותן הפיק המערער בארצות-הברית, החייבות במס מכוח סעיף 5(1) לפקודת מס הכנסה. לצורך כך קבע המשיב כי המערער היה באותן שנים "תושב ישראל", כהגדרתו של מונח זה בסעיף 1 לפקודה. המערער טען כי לא היה באותן שנים "תושב ישראל". כמו כן העלה שורה של טענות נוספות כנגד השומות. ביהמ"ש המחוזי אליו ערער המערער הגיע לכלל מסקנה כי: בשנים 1991, 1992 היה המערער תושב ישראל. המבחן שאותו יישם בית-המשפט הוא מבחן "מרכז חייו של היחיד". הערעור נתקבל בחלקו.
ב. (השופטת חיות): לפי הוראת סעיף 5(1) לפקודה אשר על-פיה הוצאו למערער השומות שבמחלוקת "... יראו כהכנסה מופקת בישראל: (1) ריווח או השתכרות שהפיק אדם... ממשלח-יד שבדרך כלל הוא עוסק בו בישראל... יראוהו, כל עוד הוא תושב ישראל, כמי שעוסק בדרך כלל באותו משלח יד בישראל". סעיף 1 לפקודה, בתקופה הרלוונטית, הגדיר "תושב ישראל" כך: "יחיד היושב בישראל, ואינו נעדר ממנה אלא העדרי-ארעי... ואין בהם לסתור טענת אותו יחיד כי הוא יושב בישראל". המבחן שאומץ לעניין התושבות הפיסקאלית על-ידי שלטונות המס במועדים הרלוונטיים לענייננו היה מבחן מהותי - מבחן מרכז חייו של היחיד - הבוחן מכלול של אינדיקציות ואינו מסתפק במבחן טכני-פורמאלי המבוסס על ימי השהייה בלבד. יישום מבחן מהותי זה מצריך בדיקה ובחינה של מכלול הנתונים המאפיינים כל נישום באופן ספציפי.
ג. במקרה שלפנינו העתיק המערער בשנת 1988 את מקום מגוריו לארצות-הברית והשתקע שם יחד עם אשתו ושני ילדיו. המערער שכר שם בית, רכש מכונית, פתח חשבון בנק, הקים חברה וניהל באמצעותה עסק לפרנסתו. בנו של המערער השתלב במערכת החינוך האמריקאית, עד שחזר ארצה והתגייס לצה"ל בחודש מרץ 1991. מהלך דברים כזה יש בו על-פני הדברים כדי להעיד על תהליך של שינוי תושבות ולא על היעדרות ארעית מישראל. בית-משפט קמא סבר אף הוא כי מדובר בתהליך אמיתי של שינוי תושבות, אלא שלשיטתו לא הושלם התהליך משום שתוך כדי התהוותו החלה המשפחה בתהליך של חזרה ארצה: תחילה שבה הבת לצורך שירות צבאי (יוני 1989), אחר כך שב הבן לצורך שירות צבאי, (מרץ 1991), בעקבותיו שבה גם אשת המערער ארצה והשתלבה מחדש בעבודת ההוראה בחודש אוגוסט 1991. גישה זו אין לקבל. שינוי תושבות המערער לארה"ב הושלם באופן שבמועד הקובע לענייננו, דהיינו - בינואר 1991, לא היה המערער
"תושב ישראל". תהליך החזרה ההדרגתי של המשפחה ארצה, אין לראותו כקטיעתו של תהליך לשינוי התושבות בעודו באיבו, אלא כתהליך של חזרה לישראל, שהושלם עם חזרתו של המערער עצמו ארצה באוקטובר 1991.
ד. משנקבע כי בינואר 1991 לא היה המערער "תושב ישראל", יש לבחון מהי נקודת הזמן שבה הושלם תהליך חזרתו של המערער ארצה. על-פי מכלול הנתונים שהוצגו, נראה כי שנת 1991 היתה נקודת מפנה בחיי המשפחה בהקשר זה מסיבות שונות. בהתחשב בכל אלה, נראה כי ניתן לאתר את נקודת הזמן שבה שב המערער והיה לתושב ישראל במועד שבו חזר הוא עצמו ארצה, דהיינו - אוקטובר 1991, ורק מאז ניתן לחייב אותו כתושב ישראל.
ה. השופטת נאור (דעת מיעוט): על פי העובדות המוסכמות עולה כי המערער היה בתקופה הרלוונטית תושב ישראל וכל כן יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, חיות. עו"ד דורון ליפשיץ למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיב. 29.12.05).

רע"א 11304/03 - כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נגד עירית חיפה

*איסור שינוי סיווג נכס לצרכי ארנונה, בניגוד ל"הוראות ההקפאה", גם אם מדובר בסוג נכס חדש שטרם היה קיים באותה רשות. *קביעת סוג נכס לצורך ארנונה לפי "מיהות השימוש" או "מיהות המשתמש"(מחוזי חיפה - ע.א. 1924/00 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לבימ"ש קמא להמשך הדיון).
א. המבקשת עוסקת במתן אשראי באמצעות כרטיסי אשראי. החל ביום 1.2.94 החזיקה בחנות אשר שימשה כמחסן וכנקודה לחלוקת מתנות ללקוחותיה. בשנים 1994 ו-1995 שילמה המבקשת ארנונה לפי תעריף של "נכסים אחרים". לאחר מכן קיבלה דרישה מתוקנת לשלם ארנונה עבור אותן שנים בהתאם לתעריף החל על הסיווג "חברת אשראי" שבצו הארנונה של עירית חיפה. המבקשת שילמה תחת מחאה, והגישה תביעה להשבת "תשלומי יתר" בה העלתה שלוש טענות עיקריות: האחת כי יש לסווג נכס לפי מהות השימוש ולא על-פי מיהות המשתמש; השניה, והיא עיקר, כי הוספת הסיווג של "חברת אשראי" לצו הטלת הארנונה, מנוגדת ל"הוראות ההקפאה" שנקבעו החל בשנת 1986, לפי חוק יציבות המשק; השלישית, כי אף אם השומה חוקית, הרי שהטלתה באופן רטרואקטיבי לשנת 1994 אינה חוקית. בימ"ש השלום דחה את שלושת הטענות. קביעות בימ"ש השלום אושרו ע"י ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור, הערעור נתקבל והתיק הוחזר לבימ"ש קמא להמשך הדיון.
ב. סעיף 14 לחוק יציבות המשק אוסר שינוי סיווג של נכס, אף אם הוא חדש, כל עוד היו קיימים בעבר נכסים מסוגו ברשות המקומית, אם שינוי זה יגרום להגדלת הארנונה מעבר לשיעור המותר. המחלוקת בין המבקשת למשיבה הינה, האם סעיף זה אסר להוסיף לצו הטלת הארנונה סוג נכס חדש שטרם היה קיים באותה רשות מקומית, כגירסת המבקשת, או שמא הסעיף מדבר רק באיסור הוספת סיווגים עבור סוגי נכסים שהיו קיימים באותה רשות מקומית, כדעת המשיבה, שהוסיפה את הסיווג "חברת אשראי" לצו הטלת הארנונה שלה, כאשר באותה שנה טרם היו קיימים בחיפה נכסים מסוג זה. בעניין זה הדין הוא עם המבקשת. שתי החלופות הלשוניות לפירוש סעיף 14(א) שהוצגו ע"י הצדדים עשויות להשתמע מהסעיף. על כן יש לבחון את תכלית החקיקה על מנת לאמץ את החלופה הלשונית העולה בקנה אחד עם תכלית זו.
ג. בבסיס הוראות ההקפאה עמד רצונו של המחוקק לרסן את הרשויות המקומיות, שנהגו להעלות בכל שנה את תעריפי הארנונה בשיעורים גבוהים, על מנת לכסות את גרעונותיהן. כחלק ממאמציו של המחוקק לבלום את האינפלציה הדוהרת, נחקקו הוראות ההקפאה.
תכלית זו מצדיקה את פרשנותה של המבקשת. לו היה מתאפשר לרשות מקומית ליצור סיווג חדש של נכסים, היינו מרוקנים את הוראות ההקפאה מתוכן, שהרי על-ידי סיווג מחודש היתה יכולה הרשות המקומית להתחמק מאיסור העלאת הארנונה. אם רוצה הרשות להוסיף סיווג חדש להטלת ארנונה, יכולה היאלפנות ולבקש אישור על כך משרי האוצר והפנים כפי שקבוע ב"הוראות ההקפאה".
ד. עם קבלת טענתה של המבקשת, בעניין חריגה מהוראות ההקפאה, יש לבדוק סוגיה נוספת, שלגביה אין נתונים, והיא האם ההפרש בין התעריף שהוטל על הסיווג "עסקים אחרים" בשנת 1986, לבין התעריף שהוטל על הסיווג "חברת אשראי" בשנת 1987 עלה על ההעלאה המותרת של %22 לפי חוק יציבות המשק. אם התשובה לכך חיובית היא, הרי שהסיווג שהוסף בשנת 1987 אינו חוקי, ואז יש לבחון את שאלת השבת תשלומי היתר. שאלת ההשבה היא שאלה סבוכה בשל ההשלכות שיש להשבה כזו על הרשות המקומית, ומכאן על האינטרס הציבורי. לפיכך יוחזר הדיון לבית משפט השלום על-מנת שידון בסוגיות אלו.
ה. אשר לשתי טענותיה האחרות של המבקשת - אין צורך להידרש להן לאור התוצאה האמורה. עם זאת, יצויין כי אין פסול של סיווג, במקרים מסויימים, המכיל מרכיב של "מיהות המשתמש". אמנם כל סיווג צריך להתחשב בשימוש אשר נעשה בנכס, אך מבחן משולב של מהות השימוש ומיהות המשתמש יכול להיות במקרים מסויימים לגיטימי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד פנחס סיון, יעקב פינק וירון דיין למבקשת, עו"ד קרן גולדשמידט למשיבה. 28.12.05).

ע.פ. 11756/04 - אנדרי גרסמיוק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות תקיפה וחבלה תוך הכרעה של מהימנות בין עדויות התוקף והמתלונן, וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40383/03 -- ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם כי החליט לחבול במתלונן, הזמינו לבניין בבנייה ברמת-גן, בתואנה של ביצוע עיסקה של מכירת כדורי ויאגרה, וכאשר המתלונן הגיע למקום, תקף אותו המערער במוט ברזל והכה אותו בראשו ובגופו. בכתב האישום נאמר עוד כי במספר רב של הזדמנויות לאחר האירוע ועד למעצרו, התקשר המערער למתלונן ואיים עליו שאם יפנה למשטרה הוא יפגע בילדיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 50 חדשי מאסר בפועל, 12 חדשים על תנאי, וכן הפעיל במצטבר 8 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער והמתלונן היו חברים. המחלוקת מתמקדת בשאלה מי מבין השניים הוא זה שיזם את המפגש ותקף את משנהו ומי פעל אך לשם הגנתו העצמית. ממסכת העדויות עולה שהיתה מערכת יחסים אינטימית בין אשת המתלונן לבין המערער, חודשים אחדים לפני האירוע. בית המשפט ציין כי גירסת המערער, לפיה היה למתלונן מניע טבעי לנקום בו בשל כך נראית הגיונית על פניה. עם זאת, ציין, יש הגיון גם בגירסתו הנגדית של המתלונן, לפיה נהה המערער אחר אשתו וקיווה להוכיח לה, בשלב בו החלה לדחותו, את חוזק ידו ואת שמוכן הוא לעשות בעבורה. בית המשפט נתן אמון בעדותו של המתלונן, ולעומת זאת הצטיירה בעיניו עדותו של המערער כבלתי מהימנה. הכרעת הדין מבוססת, בראש ובראשונה, על קביעת מהימנות העדויות, ובשים לב להשתלבותן במארג הראיות הכולל. בקביעות אלו אין מקום להתערב.
ג. אשר לחומרת העונש - המערער הביא בתחבולה זו או אחרת את המתלונן למקום חשוך, מבודד, ונהג כלפיו באלימות קשה, על פי תכנון מוקדם. המערער ביצע עבירת
אלימות זו זמן לא רב אחרי ששוחרר ממאסר ממושך בגין עבירות אלימות חמורות שביצע כלפי בני משפחתו. האלימות הגואה בחברתנו מחייבת את בית המשפט להגיב בחומרה על מעשים מעין אלו. בית המשפט קמא שקל לקולא את נסיבותיו האישיות של המערער, ולבסוף השית על המערער את העונש כאמור. עונש זה הינו העונש הראוי, ומכל מקום אין הצדקה להתערבות בעונש.

(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 19.12.05).

ע.א. 7673/04 + 6129/04 - אסתרינה טרטמן נגד הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח'

*הוספת ריבית על הפסדי שכר בעבר בתאונת דרכים כאשר גם בקיזוז של תשלומי המוסד לביטוח לאומי לא חושבה הריבית. *אין פגם במתן פס"ד על אתר לפני שפרוטוקול הדיונים היה בפני השופט וכאשר גם בעלי הדין סיכמו ללא שהיה בידיהם הפרוטוקול(מחוזי חיפה - ת.א. 1580/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערערת, ילידת 1957, נפגעה בתאונת דרכים בינואר 87 והיא הגישה תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המערערת כי כתוצאה מהתאונה נפגע כושר עבודתה וכי עזבה את עבודתה בעיקר בשל התאונה, העמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות על %40 לעבר ולעתיד, ופסק פיצויים בראשי נזק שונים. בערעור העלו הצדדים השגות שונות, ובכללן טענות המערערת בשני פריטים אלה: כי יש להוסיף ריבית על הפסדי ההשתכרות שלה בעבר, הגם שסכום הנזקים נבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי; כי אין לנכות את פיצויי הפיטורין מהסכום שנפסק לה, שכן המשיבות לא טענו לכך ותשלום הפיצויים לא הוכח. המשיבות, טוענות בין היתר כי בית המשפט הסתמך בפסק-דינו על עדותה היחידה של המערערת, אך לא נימק זאת כפי שדורש סעיף 54 לפקודת הראיות. נוסף על כך, גורסות המשיבות, כי בית המשפט כתב את פסק-הדין כשפרוטוקול הדיון אינו מצוי לנגד עיניו, ובשל כך נקבעו ממצאים עובדתיים הסותרים את הפרוטוקול. הערעורים בכל ההשגות נדחו פרט לשתי טענות המערערת שלגביהן הוחזר התיק לביהמ"ש לברור העובדות הנוגעות להן.
ב. אשר לטענה כי בית המשפט הסתמך בפסק-דינו על עדותה היחידה של המערערת - בין אם הסיוע לעדות היחידה אינו אלא ראיה ממקור נפרד ועצמאי ובין אם די אך ב"תוספת ראייה" - נתקיימה כאן ראייה מסייעת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפרט את הראיות הנוספות עליהן הוא נסמך, ומשכך לא קם עוד הצורך בהנמקה נפרדת להסתמכות על עדותה של המערערת.
ג. אשר לטענת המשיבות כי בית המשפט כתב את פסק דינו מבלי שפרוטוקול הדיון היה ברשותו - לטענה זו של המשיבות השיב בית המשפט בהחלטתו לעיכוב ביצוע פסק-דינו לאמור: "אומר בקצרה כי הצדדים עצמם סיכמו על אתר, עוד לפני שהפרוטוקול היה בפניהם, ואיני רואה מניעה כי גם בית המשפט יתן פסק דינו בעוד רישומם של הדברים עדיין 'טרי' בזיכרונו וברישומיו... ". דברים אלה מקובלים הם.
ד. בפסקו פיצויים למערערת בראשי הנזק של הפסד השתכרות בעבר ועזרת צד שלישי בעבר העיר בית המשפט, כי לא הוסיף ריבית על הסכומים דלעיל "מאחר וגם על ניכויי המל"ל בגין תשלומים ששולמו בעבר, לא נוספה ריבית". ברם, אין לרפא את הפגם הטמון באי-הוספת ריבית על תשלומי המוסד לביטוח לאומי בעבר בדרך של אי-הוספה של ריבית על נזקי העבר. בין הסכומים השונים עלול להיות פער, והקיזוז, ככל שהוא גס מאוד, עלול להוביל לעיוות-דין. התוצאה היא כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שיקבע את גובה הריבית על כל אחד מהסכומים הרלבנטיים לפי המועד בו שולמו, ויחשב מחדש את גובה הפיצויים המגיעים למערערת.
ה. בית המשפט קמא שיערך את סכום פיצויי הפיטורין שקיבלה המערערת ל"כ-200,000 ש"ח" וניכה סכום זה מהפיצויים ששולמו לה. כאמור, המערערת טוענת כי נושא זה לא נטען ולא נדון בפני בית המשפט קמא, ומכל מקום, סכום זה היה משתלם לה גם במקרה של פרישה מהבנק בהגיעה לגיל פרישה. על כן יוחזר התיק לבימ"ש קמא גם לעניין זה, על מנת שיוצגו בפניו ראיות נוספות במידת הצורך וינתן פסק-דין משלים על יסוד הבירור העובדתי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד צבי רפפורט למערערת, עו"ד חיים דוד חיות למשיבות. 5.12.05).

ע.פ. 8103/05 - ראמי עותמאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים בה נכנס הנאשם לצומת במהירות גבוהה כאשר הרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 50009/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. בינואר 2004, בשעה 30:22 לערך נהג המערער בטנדר מכיוון צפון לדרום בואכה צומת העוגן. אותה שעה נהגה ממערב למזרח ענת שגיא ז"ל (להלן: "המנוחה") במכונית פרטית. בעת שנדלק האור הירוק בכיוון נסיעת המנוחה, היא החלה בנסיעה, וכאשר היתה בתוך הצומת פגע בה הטנדר בו נהג המערער. המערער טען כי נכנס לצומת כשאור ירוק דולק בכיוון נסיעתו. ביהמ"ש דחה את גירסתו של המערער ולעניין זה הסתמך על שורה של עדי ראיה, וקבע כי נכנס לצומת באור אדום. לנוכח הראיות שהובאו על ידי המשיבה, רשאי היה ביהמ"ש לדחות את גירסת המערער. השאלה הנוספת היתה אם במערער התקיים היסוד הנפשי, היינו, מודעות לטיב המעשה ולאפשרות שהמעשה יגרום למות הקורבן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נתקיימו היסודות לעבירת ההריגה, הרשיע את המערער בעבירה זו וגזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל, שנה וחצי על תנאי ופסילה מנהיגה ל-10 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. נהג הנוטל את הסיכון לחצות צומת באור אדום, מודע לאפשרות שמעשה זה עלול לגרום לתוצאה קטלנית. ניתן היה לתהות, אם אין זה סביר להניח שמחדלו של המערער נבע מרשלנות שמקורה בכך שתשומת לבו היתה נתונה לעניין אחר ולא לדרך שבפניו. אולם, מפי המערער לא נשמע הסבר לדרך נהיגתו, זולת הטענה שנמצאה כוזבת, כי הוא נכנס לצומת באור ירוק. יתר על כן, לפי הראיות הוא שעט לתוך הצומת במהירות גבוהה, ויש בכך כדי לתמוך בגירסת המשיבה לפיה החליט המערער "לגנוב" את הצומת, מבלי שהוא או אחרים יינזקו. הלך רוח זה די בו כדי לבסס הרשעה בעבירת הריגה.
ג. אשר לחומרת העונש - המערער חטא בנהיגה מופקרת, מן הסוג שרבים מנהגי ישראל חוטאים בה, ואשר גבתה וגובה מחיר דמים כמעשה של יום יום. המעט שיכולה מערכת המשפט לתרום כדי לצמצם את נגע התאונות, הוא להכביד את ידה על נהגים מסוגו של המערער, ועל כן, גם אם מאסר בפועל לאדם צעיר שלא התנסה בו הוא קשה ומכביד, אין להקל בו, כמו גם שאין מקום לקצר את תקופת הפסילה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד גבריאל שחטמן למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 19.12.05).

בש"פ 10834/05 - נתנאל שמייב נגד מדינת ישראל

*הגשת תסקיר מעצר בערר על מעצר עד תום ההליכים. *בהחזקת למעלה מ-20 גרם הירואין ההחלטה על הגשת כתב אישום חייבת להיות ע"י הפרקליטות, אך את כתב האישום יכול להגיש תובע משטרתי(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט לבקש תסקיר מעצר).
א. העורר הואשם כי בביתו נמצאו כ-24.4 גרם נטו של הרואין המחולק ל-48 מארזים, ובסמוך אליו משקל אלקטרוני המשמש להכנת הסם. עוד הואשם כי במועד אחר החזיק
ברשותו 43.89 גרם סם קנבוס. עם הגשת כתב-האישום נתבקש בימ"ש השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים, וביהמ"ש דחה את הבקשה והורה על שחרורו של העורר למעצר-בית בבית אחותו. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את מסוכנות העורר נוכח החשש לאי התאמתם של המפקחים עליו. העורר טוען כי לבית-המשפט לא קמה סמכות לדון בבקשת המשיבה. הוא מפנה לסעיף 1 לצו סדר הדין הפלילי (כמות הסם בעבירות סמים שבהן מועבר חומר החקירה לתובע מוסמך), הקובע כי פרקליט המדינה רשאי להחליט כי חומר החקירה בעבירות שפורטו בצו יועברו לתובע מוסמך, אם כמות הסם אינה עולה על הכמות המרבית שנקבעה בצו בהתאם לסוג הסם. כמות הסם מסוג הרואין המיוחסת לעורר עולה על הכמות המרבית הקבועה בצו (20 גרם), ונטען כי בנסיבות כאלה אין בידי פרקליט המדינה להסמיך תובע משטרתי כאמור, אלא פרקליט בלבד. לפיכך, משהוגש כתב-האישום על-ידי תובע משטרתי -- הוגש ללא סמכות ודינו להיבטל. בנוסף נטען, כי חלופת המעצר נבדקה כדבעי על-ידי בית-משפט השלום, וכן כי העורר שוחרר מזה זמן מה ולא הפר את תנאי שחרורו, ולכן אין להחזירו למעצר. הוחלט לבקש תסקיר מעצר.
ב. כשמדובר בתיקים שבסמכות עניינית של בית משפט שלום, רשאי פרקליט מחוז להעביר את הטיפול בהגשת האישום והייצוג - לתביעה המשטרתית. בא כוחו של העורר לא הבחין בין הסמכות להחליט על העמדה לדין ובין הטיפול השוטף בכתב האישום ובייצוג. במקרה דנן ההחלטה על העמדת העורר לדין נתקבלה על-ידי פרקליט במחוז חיפה שהואצלה לו סמכות לשם כך, והוא שהורה לתביעה המשטרתית להגיש את כתב האישום; כך שקויימו הוראות הדין.
ג. אשר לעניין המעצר גופו - המדובר בהחזקה של סם קשה, שלא לצריכה עצמית, וככלל "כאשר מדובר בעבירת סמים, אין מקום... לשחרר לחלופת מעצר". ואולם, בנסיבות המיוחדות שנוצרו, של היות העורר משוחרר במשך תקופה בלא טענה כי הפר את התנאים המגבילים, וכיוון שעברו הפלילי אינו מכביד, וגם גילו צעיר (25), יש מקום לתסקיר מעצר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד שי לוי לעורר, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 25.12.05).

בג"צ 11026/05 - פלוני נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש ואח'

*אישור צו מעצר מינהלי שנמשך כבר 4 שנים של עציר שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות(העתירה נדחתה).

א. העותר, יליד 1981, הוא תושב עקאבה שבנפת ג'נין. באוקטובר 2001 נעצר העותר על ידי כוחות הביטחון. בינואר 2002 הוצא נגדו צו מעצר מינהלי "בשל היותו פעיל חמאס, המסכן את ביטחון האיזור", ומאז ועד עתה נתון העותר במעצר מינהלי, כאשר תוקפם של הצווים מתחדש מעת לעת. הצו האחרון הובא לאישורו של שופט משפטאי, שדן בהרחבה בטענת העותר כי נפל פגם בהליך הביקורת השיפוטית על מעצרו, משום שעניינו לא החל להתברר בפני שופט תוך שמונה ימים כהוראת הצו. כן עיין השופט בחומר חסוי, על פיו עולה חשד ממשי שהעותר התכוון לבצע פיגוע התאבדות. השופט החליט לקצר את צו המעצר ולהעמידו על חודשיים ימים. זאת בהתחשב בעדכניות החומר החסוי, בהתחשב בתקופת מעצרו של העותר ובהתחשב בתקלה הפרוצדורלית שאירעה. השופט הוסיף כי לא יהיה ניתן להאריך את המעצר פעם נוספת מבלי שיוצג חומר חדש ומשמעותי. התובע הצבאי ערער על החלטה זו לפני בית המשפט הצבאי לערעורים ביו"ש, ובית המשפט קיבל את הערעור, והשיב על כנו את צו המעצר המינהלי במלואו. העתירה נדחתה.
ב. בשיקולי הוצאת צו מעצר מינהלי, על המפקד הצבאי לאזן את זכותו של העציר לחירות אישית למול השיקולים הביטחוניים. הפעלת שיקול הדעת של המפקד הצבאי חייבת להיעשות באופן מידתי. המעצר המינהלי צופה פני סכנה עתידית. ביסודו הוא אינו אמצעי עונשי, אלא אמצעי מניעתי. על כן יש לבחון צווים המאריכים את תקופת המעצר המינהלי בהתאם למשך המעצר ולמידת המסוכנות שנשקפת מהעציר. ככל שהמעצר המינהלי מתארך יותר, כך נעשה כבד יותר הנטל המוטל על המפקד הצבאי להראות את מסוכנותו של העציר המינהלי.
ג. שיקול הדעת המסור למפקד הצבאי נתון לביקורת שיפוטית. על בתי המשפט הצבאיים לבחון את החומר הנוגע להחזקתו של אדם במעצר מינהלי, מוקדם ככל האפשר לתחילת המעצר המינהלי. בנוסף לערכאות השיפוט הצבאיות, שיקול דעתם של המשיבים כפוף לביקורתו של בג"צ. השאלה בענייננו היא אם שהותו של העותר במעצר מינהלי מזה ארבע שנים הינה כדין. התשובה היא בחיוב. מהחומר המודיעיני בעניינו של העותר, עולה כי העותר התכוון לבצע פיגוע התאבדות עובר למעצרו. חומר מודיעיני עדכני יותר מלמד כי כוונתו זו של העותר לא השתנתה. במצב הדברים שלפנינו החומר החסוי בכללותו, הן זה שהתקבל לפני מעצרו והן זה שהתקבל במהלך תקופת מעצרו, מצביעים על מסוכנות קונקרטית ביותר מצדו של העותר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, נאור. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד תמר פלג שריק לעותר, עו"ד נטע אורן למשיבים. 22.12.05).

ע.פ. 241/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 241/03 - הרשעת אב בעבירות אינוס של שתי בנותיו במשך שנים מעת שהיו קטינות ועד לאחר שירותן הצבאי וחומרת העונש. *כבישת עדות בעבירות מין במשפחה אינה פוגעת בעדות. *כאשר עבירות מין במשפחה החלו כאשר הבנות הקטינות יהיו "במצב המונע התנגדות", ניתן לראות אות(מחוזי ת"א - ת.פ. 1068/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, אב לשישה ילדים, הורשע בעבירות מין במשפחה הכוללות אינוס בנסיבות מחמירות, אינוס קטין, ומעשים מגונים, ונדון לעשרים שנות מאסר בפועל. המעשים בהם הורשע המערער בוצעו במשך שנים בשתי בנותיו - המתלוננת י', ילידת 1977, והמתלוננת א', ילידת 1979. המעשים שהחלו בעת שבנותיו היו קטינות, נמשכו עד לאחר שסיימו את שירותן הצבאי. בהכרעת הדין צויין כי כל אחת מהאחיות - א' וי' - ידעה על היחסים המיניים שבין המערער לבין האחיות, אבל הן לא דיברו ביניהן על כך, וכל שעשו היה להתחבק ולבכות. תגובת המערער היתה כי מדובר בעלילה אותה רקמו בנותיו עם אחיהן - בנו הבכור - בשל התנגדותו של המערער לחבר של י' וחוסר נכונותו לעזור לה, לצאת מן המצוקה הכלכלית בה היתה נתונה. בית המשפט דחה כבלתי אמינה את גירסתו של המערער והעדיף על פניה את עדויותיהן של המתלוננות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הכרעת הדין מבוססת על קביעות מהימנות, וכידוע, בית משפט שלערעור אינו נוהג. ככלל, להתערב בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. אין לקבל את טענת הסניגור בדבר פגיעה במהימנות המתלוננות כתוצאה מכבישת עדותן במשך שנים רבות. כבישת עדות של קרבנות מעשי מין הינה תופעה נפוצה ומוכרת, במיוחד כאשר העבירות מבוצעות בתוך המשפחה, כאשר הקטין קרבן העבירה אינו תופס את מלוא משמעות מעשה העבירה. כך שקיים הסבר לכבישת העדות.
ג. הסניגור טוען כי בעת הגיען לגיל בגרות לא היו המתלוננות "במצב המונע את התנגדותו" כנדרש לצורך הרשעה לפי סעיף 345(א)(4) לחוק כנוסחו דאז, ולפיכך לא ניתן לקבוע כי הן נאנסו על ידי אביהן. השאלה אם קרבן העבירה היה נתון "במצב אחר המונע את התנגדותו", היא שאלה שבעובדה. חזקה שבעובדה נקבעה בפסיקה, לפיה במצב בו אב מבצע עבירות מין בבתו הקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, הקטינה
הופכת ל"משותקת" מבלי יכולת לגלות התנגדות לאביה. אף שחזקה זו עניינה בקטינות שגילן אינו עולה על 14, יפה וראוי הוא גם למצב בו תחילתם של המעשים בטרם מלאו לקטין 14 שנים, והמשכם לאחר הגיעו לגיל 14. ככל שמערכת היחסים מתמשכת והמעשים נמשכים תוך ניצול הנסיבות המשפחתיות, התלות, הכפייה ופערי הכוחות בין הורים וילדיהם, לא ניתן לנתקם אך בשל הגעת הקטין לגיל 14.
ד. אשר למידת העונש - התנהגותו של המערער מעוררת שאט נפש. במסווה של חום ואהבה ביצע מעשי אונס והתעללות מינית בבנותיו לאורך שנים. מדובר במעשים קשים ונוראים הנעשים בבית, במיטת ההורים, במקום שאמור להיות הבטוח והמגונן ביותר, במסווה של חבוק ואהבה, במעטפת של מסירות וחינוך למתן כבוד לאב המשפחה, לאחריות לשלמות התא המשפחתי. על כן אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד זילברשלג גד למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 28.12.05).

דנ"פ 2980/04 - חוזה אויקו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בישראל בעבירות סמים כאשר קשירת הקשר היתה בישראל וביצוע העברת הסמים היה בין שתי מדינות אחרות. *"עבירות פנים" ו"עבירות חוץ" לצורך הרשעה בישראל בעבירות סמים שנעברו בחלקן בחו"ל (דיון נוסף בע.פ. 4479/03 - פסה"ד הקודם נותר על כנו). העותר הורשע בעבירות סמים, שעניינן שני מסעות בלדרות סמים בשירות רשת סמים ישראלית, שבהם העביר כ-200,000 כדורי D.M.A.M("אקסטזי") מהולנד לארצות-הברית. שידול העותר לביצוע השליחויות וקשירת הקשר נעשו בישראל. בהרשיעו את העותר הסתמך בית-המשפט המחוזי על הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים, הקובעת לאמור: "אזרח ישראלי או תושב ישראל העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו נעשה בישראל היה עבירה לפי פקודה זו - רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל". העותר ערער לבית-המשפט העליון על פסק-הדין המרשיע וטענתו העיקרית היתה כי ההרשעה נסמכה על הוראת סעיף 38(א), אלא שהוראת-חוק זו, לטענתו, לא חלה כלל על עניינו שכן: "יצוא" משמעו יצוא מישראל למדינה אחרת, ואילו הוא העביר סם בין שתי מדינות זרות. בית-המשפט העליון דחה את הערעור. בדיון הנוסף הוחלט להשאיר את פסה"ד על כנו.
העותר טוען, כי בהיות העבירה שעבר "עבירת פנים", לא ניתן להחיל עליה את הוראת סעיף 38(א), שכותרתה היא "עבירות חוץ". השאלה היא אם הוראת סעיף 38 חלה מעיקרו של דין גם על עבירת פנים. טוען העותר כי כותרת השוליים שלהוראת סעיף 38 - "עבירות חוץ" - מלמדת כי גופה של ההוראה עניינו הוא אך בעבירות חוץ. ברם, ראשית, כוחה של הערת שוליים בפרשנות כוח מוגבל הוא, ובוודאי אין הערת שוליים אוצרת סמכות להשתלט על גופה של הוראת החוק; שנית, והוא עיקר: בין אם נפרש הוראת סעיף 38 כך ובין אם נפרש אותה אחרת, נסבה היא - תמיד - על עבירות שלמיצער חלקן נעבר מחוץ לישראל; ודי בכך כדי שיוצדק כינויין כ"עבירות חוץ". מכל מקום, מוסכם כי העבירה שהעותר הואשם בה - "עבירת פנים" היא כהגדרתה של "עבירת פנים" בסעיף 7 לחוק העונשין, שכן מיקצת העבירה - קשירת הקשר והשידול לביצוע העבירה - נעשתה בישראל. לפיכך חלים דיני העונשין של ישראל מכוח התחולה הטריטוריאלית, וממילא לא נדרש ביהמ"ש לסעיף 38 לפקודת הסמים כדי להחיל את הדין הישראלי על עניינו. הפנייה לסעיף 38 לפקודה לא נעשתה אלא לצורך השלמת הרכיב העובדתי שהיה חוצה-לישראל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, א. לוי, נאור, ג'ובראן, חיות. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד סיניה מוזס-חריזי לעותר, עוה"ד יוסי קורצברג ודודי זכריה למשיבה. 29.12.05).

רע"א 4437/05 - עיריית רעננה נגד אבידן גדעוני ואח'

*השבת היטל סלילת מדרכה ברחובות משולבים (רחובות הולנדיים) שנגבה בניגוד לקבוע בחוק עזר (סלילת רחובות) (הבקשה נדחתה).

המבקשת (להלן העירייה) שלחה למשיבים, דיירי שני רחובות ברעננה (להלן הדיירים), דרישה לתשלום היטל סלילת כביש ומדרכה בגין הפיכת הרחובות שבהם הם גרים לרחובות משולבים ("רחובות הולנדיים"), המשמשים למעבר כלי רכב והולכי רגל גם יחד. הדיירים שילמו את שני ההיטלים והגישו תביעה להחזר היטל סלילת המדרכה, אשר נגבה מהם, לטענתם, שלא כדין. בית-משפט השלום קיבל את התביעה, בקבעו כי היטל זה נגבה על-ידי העירייה בניגוד לקבוע בחוק העזר לרעננה (סלילת רחובות). ערעורה של העירייה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אפשר שהמשיבים ושכמותם, יצאו נשכרים מכך שחוק העזר נחקק משכבר הימים בשעה ש"רחובות משולבים", הקרויים "הולנדיים", טרם היו בנמצא ככל הנראה. נוצר איפוא חסר חקיקתי. השאלה היא אם יש להשלים חסר זה בפרשנות פסיקתית. יש בפרשנות חקיקה פיסקלית דמיון מה למשפט הפלילי, שבו אין השלמת חסר היוצרת עבירות. אף כי ישנה פרשנות תכליתית, הרי אין הצדקה לפרשנות תכליתית המרחיבה את יריעת החיוב. בדרכה של המבקשת ניצבים מכשולים אחדים המטים את הכף לחובתה, ובכללם האפשרות שעמדה בפניה בכל עת נתונה לתקן את חוק העזר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד דפנה תמיר ואילנה בראף-שניר למבקשת, עו"ד גלית סנה לוריה למשיבים. 28.12.05).

בש"פ 11001/05 - מדינת ישראל נגד רפי אוחנה ואח'

*היענות חלקית לבקשה להארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות רצח במסגרת "חיסול חשבונות" בעולם התחתון (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר ב-90 יום ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה בחלקה).

ביום 23.6.04 הוגש נגד המשיבים כתב אישום בו מיוחסות להם עבירות רצח, הריגה, קשירת קשר לביצוע פשע, נסיונות לרצח ופציעה בנסיבות מחמירות - אשר נעברו, כנטען, כחלק מאירועי "חיסול חשבונות" בעולם התחתון. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים וכעת מבקשת המדינה להאריך בפעם החמישית את מעצרם מעבר לתשעה חודשים. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ניהולו הסדיר של המשפט כיום "מפצה" רק חלקית על תקופת המעצר הארוכה בה ציפו המשיבים לתחילת המשפט. ברם, נוכח המסוכנות החמורה הבאה לידי ביטוי בסעיפי האישום, יש מקום בשלב זה להאריך את המעצר, לפי סעיף 62. ואולם, ראוי לה לשאלת הלכת קינזי וליישומה בתיק דנא להתברר. בהקשר סעיף 62, נתקל ביהמ"ש ב"מחסומי קינזי" לא אחת, ומעצרים ממושכים בשל המתנה "קינזית" אינם נדירים ביותר. בנסיבות העניין הוחלט להאריך את המעצר בארבעים וחמישה יום בתקווה להבהרת התמונה בהלכת קינזי, לאחר שהוגשה עתירה לביהמ"ש לביטול הלכה זו.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד גלי פילובסקי ויניב ואקי למבקשת, עוה"ד אביגדור פלדמן, זאב וישניא ואסתר בר ציון למשיבים. 18.12.05).

בג"צ 10587/05 - אביתר כלפון נגד צה"ל ואח'

*החלטת רשויות הצבא להעביר חייל שהורשע בעבירות סמים ע"י בי"ד צבאי, ממאסר בכלא צבאי לבית סוהר אזרחי (העתירה נדחתה).

העותר הורשע בבית דין צבאי בשורה של עבירות סמים ונדון למאסר. הוא החל לשאת את עונשו בכלא צבאי, וכאשר התעוררו בעיות באשר לתפקודו, הוחלט להביאו בפני ועדה לה נתונה הסמכות להעביר אסירים מכלא צבאי לבית סוהר אזרחי. במהלך הדיון בפני הוועדה נטען על ידי גורמי הצבא, כי העותר הוא בעל אופי עברייני, ועלול לשמש דוגמה שלילית לכלואים אחרים, שמרביתם נושאים במאסר
בגין ביצוען של "עבירות צבאיות". חרף זאת, החליטה הוועדה להעניק לעותר הזדמנות נוספת. בדיון נוסף, נטען, כי העותר הוסיף לבצע עבירות משמעת, והוצג חומר מודיעיני אשר אימת את החשש בדבר השפעתו השלילית על כלואים אחרים. בסופו של הדיון הורתה הוועדה על העברתו של העותר לבית סוהר אזרחי. העתירה נדחתה.
ההלכה הנוהגת היא שניהול בתי הסוהר מסור לרשות המוסמכת בחוק, באשר היא הגורם המקצועי, ולאנשיה הידע והניסיון, ובמקביל גם האחריות לנעשה שם, בעוד שלבית המשפט שמורה סמכות הביקורת השיפוטית בלבד. לעבירות אותן ביצע העותר לא היתה זיקה לשירותו הצבאי, באשר הן בוצעו בעת שהיה בחופשה. גם אין מדובר במעידה חד-פעמית, אלא בשרשרת מעשים שגם מערכת השפיטה האזרחית, ומקל וחומר הצבאית, רואה אותם בחומרה יתירה. חרף כל אלה, לא היה העותר נדרש לשאת ביתרת עונשו בבית סוהר אזרחי, לולא הפרות משמעת חוזרות בהן חטא. זאת ועוד, העותר שוחרר בינתיים מצה"ל, ועל כן מידת זיקתו לצבא היא עתה מינימלית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אבי תגר לעותר, עו"ד אבינועם סגל-אלעד למשיבים. 19.12.05).

בש"פ 11102/05 - אלכסנדר קונסטנטינוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים עבירות של פציעה בסכין בתגרה עם מאבטחים במועדון (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

כתב אישום שהוגש נגד העורר ושלושה אחרים, ייחס להם תקיפה ופציעה בנסיבות מחמירות, ולעורר בלבד - החזקת סכין, איומים והשמדת ראיה. לפי עובדות כתב האישום, העורר הגיע עם חבריו למועדון "חסילון" בהרצליה, ולאחר שהמאבטחים מצאו על גופו של העורר סכין ולקחוה ממנו, סולקו העורר וחבריו מהמקום. זמן קצר לאחר מכן פרצה קטטה במהלכה נדקרו שני מאבטחים. עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר ועוד נאשם עד תום ההליכים. בית משפט השלום מצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר, למעט בעבירת הפציעה בנסיבות מחמירות, אשר לגביה קיימת חולשה ראייתית. בהתאם לכך קבע שיש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. המדינה עררה לבית המשפט המחוזי ועררה נתקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה גם בגין ביצוע מעשה הדקירה וכן כי החלופה המוצעת אינה מניחה את הדעת. הערר נדחה.
התשתית הראייתית הלכאורית המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ואשר עליה נסמך גם בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כוללת עדויות שונות וכן ראיות נסיבתיות. המעשים המיוחסים לעורר חמורים ביותר. מדובר באדם צעיר, אשר יצא לבילוי כשהוא מצוייד בסכין. לאחר שהוציאוהו בשל כך ממקום הבילוי איים על המאבטחים כי יפגע בהם, ולאחר מכן שב למקום ויחד עם חבריו תקף את המאבטחים. המסוכנות העולה ממעשים אלה ברורה, ומצדיקה את המשך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. מכל מקום, צדק בית המשפט קמא בקבעו כי החלופה המוצעת לגופה אינה מניחה את הדעת.

(בפני: השופטת בייניש. 18.12.05).

בג"צ 8131/05 - לשכת המסחר ת"א ואח' נגד שר האוצר ואח'

*דחיית עתירה לביטול תקנות שהכניסו שינויים ותנאים חדשים להענקת הטבות מס לחוסכים בקופות גמל (העתירה נדחתה).

ישנם סוגים שונים של קופות גמל, ולענייננו רלבנטיים שני אפיקים של חיסכון: האפיק הקצבתי שעניינו קופת גמל לחסכון פנסיוני של העמיתים בקופה; האפיק ההוני עניינו חסכון בקופת גמל לטווח קצר (יחסית) של 15 שנה. בשני האפיקים ניתנות הטבות מס. עד לתיקון בתקנות נשוא העתירה יכול היה החוסך
לבחור בין שני האפיקים או להפקיד כספים בשניהם. כתוצאה מן התיקון יוכלו העמיתים העצמאים שנולדו משנת 1961 ואילך, לחסוך בקופות גמל באפיק ההוני ולזכות בהטבות המס, רק אם יפקידו קודם לכן לקופת גמל לקיצבה סכום שאינו נופל מ-%16 מהשכר השנתי הממוצע במשק. שינוי נוסף מתייחס למועד בו יוכלו העמיתים את כספם מהקופה. הטענה הראשונה של העותרים היא שההסדר ש"בא לעשות מהפכה", כלשונו של הממונה על שוק ההון, צריך היה להיעשות בחקיקה ראשית, שכן הוראות התיקון מבטלות כליל את הזכות להפקיד בקופת גמל לתגמולים ללא הפקדה מתאימה באפיק הקצבתי ואת הזכות לחסוך בקופת גמל לתגמולים לטווח הבינוני. לטענתם מהווה הדבר חיוב של עצמאים ליצור "פנסיית חובה". העתירה נדחתה.
נקודת המוצא בטיעון העותרים היא, שנוצר בדרך של חקיקת משנה, מנגנון של פנסיית חובה לעצמאים. ולא היא: התקנות אינן כופות על איש להפקיד כספים בקופה פנסיונית. חיוב כזה, אילו היה, אכן מהווה הטלת פנסיה חובה. כל שעשה מחוקק המשנה הוא לעודד הפניית כספים לקרן פנסיונית בכמה דרכים. מתן תמריצים לחוסכים לפעול בדרך מסויימת איננו בגדר הטלת חובה. רשאי העמית לאמור: אינני מעוניין בחיסכון פנסיוני על אף כל "הפיתויים" לחסוך באופן כזה; כיוון שקופות הגמל "מנווטות" אותי לחיסכון פנסיוני בו איני חפץ, אפנה, כפי רצוני, לאפיק השקעה הוני אחר בלי הטבות מס. ועוד: אפילו נניח שאין אפיק השקעה הוני אלטרנטיבי מתאים, עדיין אין בכך הטלת חובה לחסוך באפיק הפנסיוני.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד חנן מלצר ושירי איש שלום לעותרים, עוה"ד ענר הלמן, ירדן אלאמר, רם כספי, יורם בר ושי יבניאלי למשיבים. 26.12.05).

ע.פ. 10796/05 -- ישי שליסל נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על בקשה לפסילת שופט שנומקה בכך שהשופט התערב בחקירת עד הגנה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערער הוגש כתב אישום בביהמ"ש המחוזי בירושלים המייחס לו עבירה של ניסיון לרצח, כאשר דקר שלושה מהצועדים בתהלוכת ההזדהות עם הקהילה ההומוסקסואלית בישראל. טענת ההגנה העיקרית של המערער היא שפעל מתוך אוטומטיזם. לחיזוק טענתו זו העיד המערער מומחית מטעמו. המערער טוען כי במהלך החקירה, ביהמ"ש "לקח לעצמו באופן בולט את תפקידה של התביעה וחקר את עדי ההגנה... באופן שהעיד על נטייתו... לרעת המערער". בקשת המערער לפסול את ביהמ"ש נדחתה ע"י ביהמ"ש שקבע כי "בא כוח הנאשם לא חדל מלהתערב בשאלות ביהמ"ש... הערנו על כך לא אחת... משכך העיר ביהמ"ש [לבא כוח המערער] שישב... אין בכך שום דבר כדי להעיד על החלטתו של ביהמ"ש... שהנאשם מורשע". הערעור נדחה.
טענות המערער מופנות כלפי הדרך בה בחר ביהמ"ש לנהל את ההליך שלפניו. טענות מסוג זה, על אף שהן טענות אפשריות בערכאת ערעור, אין בהן, כשלעצמן, עילת פסילה. אכן, אפשר וביהמ"ש נטה להתערב בחקירת העדים. אפשר וביהמ"ש בחר, מיוזמתו, להתמקד בסוגיות מסויימות דווקא. זו דרכו וזה סגנונו. אך אין בכך ולא כלום לעניין קיומה של עילת פסלות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אשר אוחיון למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 19.12.05).

ע.פ. 11035/05 - דוד שטיינברגר נגד מדינת ישראל

הגבלת פסילה מנהיגה עד תום ההליכים, לנהיגה בשעות הלילה, כאשר רישיונו של הנהג דרוש לו לצרכי פרנסה. צו פסילה מנהיגה במהלך המשפט מוגבלת ל-6 חדשים, ולאחריהם יש לדון מחדש בפסילה (הערעור נתקבל בחלקו).

העורר הואשם בעבירה של גרם מוות ברשלנות. לפי כתב האישום, נסעו ביום 24.6.05, לפנות בוקר, בני זוג על קטנוע ומסיבה שאינה ברורה
פגע הקטנוע במעקה בטון. הקטנוע החליק לנתיב האמצעי שבכביש. העורר התנגש בקטנוע - כנטען עקב נהיגה במהירות מופרזת ואיחור בתגובה. האשה שהיתה על הקטנוע נהרגה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים, לפי סעיפים 46 ו-47(ט) לפקודת התעבורה. ביהמ"ש לתעבורה בתל-אביב דחה את הבקשה, באשר על פי החומר מוצאת רשלנות העורר את ביטויה בשברירי שניות בלבד, והיה זה אירוע בלתי צפוי במצב נדיר. בערר המדינה לביהמ"ש המחוזי הוחלט כי רשיונו של העורר ייפסל עד תום ההליכים, בהנמקה כי לא היה מדובר במצב דחק נדיר, ואיחור העורר בתגובה, מהווה התרשלות. הערר נתקבל בחלקו.
שיקולי הפסילה עיקרם סיכון הציבור. תיק זה מצדיק פתרון מורכב במקצת. מחד גיסא, ישנו סימן שאלה באשר לתגובת המערער עובר לתאונה, ויתכן כי תגובה מאוחרת ושגויה מצדו אכן גרמה לתאונה; מאידך גיסא, עברו התעבורתי אינו מצביע על מסוכנות השוללת מכל וכל נוכחותו על הכביש עד תום המשפט, והוא זקוק לרשיון נהיגה לצרכי פרנסה. על כן יש מקום להתיר למבקש לנהוג בין השעה 00:06 עד שעה 00:18 לפי שעון חורף, ועוד שעה נוספת, עד 00:19, לפי שעון קיץ. בשעות האחרות לא יוכל לנהוג. באשר לממד הזמן - פרשנות סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה היא שהפסילה תהא למירב לשישה חודשים, ובתומה, אם תראה בכך צורך, תוכל התביעה להגיש בקשה נוספת להוראה מביהמ"ש לפי הסיפא לסעיף 50(ב).

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד עופר נהרי וערן הויכרך למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 19.12.05).

בש"פ 11163/05 - חליל כבאג'ה ואח' נגד מדינת ישראל

מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשק. יש לדאוג להגשת תעודת חסיון במועד, כשמבקשים למנוע מסירת חומר לנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים הואשמו בעבירות של החזקת, נשיאת ומכירת נשק שלא כדין. על פי כתב האישום, יצר סוכן משטרתי קשר עם העורר 1 ורכש ממנו רובה קלאצ'ניקוב, שהובא לפגישה ע"י העורר 2. בנוסף סיכמו על עיסקת נשק יותר גדולה שהסתיימה ברכישת רובה קלאצ'ניקוב בלבד. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים. טענתו המרכזית של בא-כוח העוררים נגד הבקשה נגעה להיעדרה של תעודת חיסיון באשר לחלק מן הראיות. בענין זה יצויין כי התביעה הודיעה כי פנתה בבקשה להוצאת תעודת חיסיון ביחס לפרטי הסוכן ופרטי השוטרים הסמויים שהיו מעורבים בפרשה וביחס לארוע נוסף. פרטים אלה שיש כוונה להטיל עליהם חיסיון נמחקו מחומר החקירה שנמסר לבא-כוח העורר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המדינה וציווה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים. בהחלטתו ציין ביהמ"ש כי, אכן, היעדרה של תעודת חיסיון בשלב זה של ההליכים הינו נתון משמעותי ביותר, אך בידי המדינה ראיות לכאורה אחרות להוכחת אשמתם של העוררים. הערר נדחה.
אכן, על התביעה לדאוג לכך שתעודת החיסיון תועמד לרשות בא-כוחו של הנאשם עם הגשת כתב האישום או בסמוך לכך. עם זאת, לצד ההקפדה על הוצאת תעודת חיסיון בזמן, אין בהיעדרה כדי למנוע מביהמ"ש הדן בבקשת המעצר לעיין בחומר שבפניו ולהגיע למסקנה לכאורית בכל הנוגע לתשתית הראייתית על פי הראיות הגלויות. בהתחשב בראיות הקיימות במקרה דנן בחומר הגלוי, צדק ביהמ"ש בקובעו כי נגד העוררים קיימות בשלב זה ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרם.