תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 20

ע.א. 4342/03 - בית ייטח בע"מ ואח' נגד מנהל מס שבח חיפה

*דחיית בקשה לפטור ממס שבח בהענקת זכויות חכירה ל-10 שנים וחודש, מבעל מקרקעין לחברה משפחתית המצוייה בשליטתו(מחוזי חיפה - עמ"ש 5975/98 - הערעור נדחה).

א. ביום 26.3.95 רכשו המערערים 3 ו-4 חלק ממקרקעין בעכו. ביום 24.12.96 כרת המערער 3 הסכם חכירה עם מערערת 1, שהינה חברה משפחתית המצויה בשליטתו, ולפיו חכרה מערערת 1 מן המערער 3 את חלקו במקרקעין לתקופה של עשר שנים וחודש נוסף, במטרה להקים על המקרקעין מבנה מסחרי. במסגרת ההסכם נקבע, כי דמי החכירה ישולמו על דרך הקצאת 200 מניות פדיון של המערערת 1 למערער 3. הסכם זהה נכרת בין מערער 4 לבין מערערת 2, שהינה חברה משפחתית המצויה בשליטתו. המערערים דיווחו על הסכמי החכירה לפקיד השומה ולמשיב (להלן - המנהל), וביקשו כי למערערים 3 ו-4 יוענק פטור מלא ממס שבח ואילו למערערות 1 ו-2 יוענק פטור חלקי ממס רכישה (להלן - בקשת הפטור), בהתבסס על הוראות הפטור הקבועות בסעיף 104 לפקודת מס הכנסה. המשיב דחה את בקשת הפטור. השגה וערר שהגישו המערערים נדחו. המערערים משיגים הן על דחייתה של בקשת הפטור והן על עצם סמכותו של המנהל להכריע בבקשה זו. הערעור נדחה.
ב. המערערים 3 ו-4 העניקו למערערות 1 ו-2 זכות חכירה בלבד, תוך שהותירו בידיהם את זכות הבעלות. בנסיבות אלו אין מתקיימת תכליתן של הוראות הפטור, היינו, לאפשר - באמצעות דחיית החיוב במס - שינוי פורמאלי במבנה המשפטי של החזקת נכסים מהחזקה ישירה להחזקה על ידי חברה. כמו כן, למערערים ניתנה, במסגרת הסכמי החכירה, תמורה נוספת מעבר לזו המתבטאת במניות הפדיון, בכך, שבתום תקופת החכירה יהיו מערערים אלו זכאים לקבל לידיהם את החזקה במקרקעין, כשעליהם בנוי מבנה מסחרי, מבלי שיידרשו לשלם דבר עבור הקמתו של המבנה האמור. בתמורה נוספת זו יש כדי לשלול את התקיימותם של התנאים למתן פטור לפי סעיף 104א לפקודה, כמו גם את ההצדקה למתן הפטור האמור. כמו כן, בנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנא אין לקבל את טענות המערערים לעניין סמכותו של המנהל להכריע בבקשת הפטור.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד מ. חשפר למערערים, עו"ד י. אבן חיים למשיב. 28.5.06).

ע.א. 9040/03 - גדעון היימן ואח' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פיצויים בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. ניכוי תגמולי המל"ל מסכום הפיצויים מבלי להתחשב בקיצור תוחלת החיים(מחוזי ב"ש - ת.א. 1010/00 - ערעור וערעור נגדי הערעורים נדחו בעיקרם).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים, שהוכרה גם כ"תאונת עבודה", ושיעור נכותו הינו %100. ביהמ"ש המחוזי פסק כי מתוחלת חייו של המערער נגרעו 11 שנים. את בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים העמיד ביהמ"ש על שכר המינימום. בהתחשב בנתוניו האישיים של המערער, ונכויות קודמות עקב שתי תאונות אחרות, נקבע כי גיל הפרישה מעבודה שהיה צפוי לו אלמלא התאונה דנא היה 65 שנים. על יסוד כל אלה, נקבע הפסד ההשתכרות בעבר ובעתיד. ביהמ"ש המחוזי קבע בגין עזרת צד ג', פיצוי עבור עובד זר שיהא זמין לכל צרכיו וכן מטפל ישראלי למשך 10 שעות ביממה. כמו-כן, הודגש הצורך במטפל נוסף שיחליף את העובד הזר בחופשות, מועדים והיעדרויות מכל סיבה שהיא. הסכום שהתקבל הוא 18,000 ש"ח: 12,000 ש"ח עבור העובד הזר + 6,000 ש"ח עבור המטפל הישראלי. ביהמ"ש הוסיף כי מסכום הפיצויים יש לנכות את קצבת הסיעוד ששולמה בעבר וכן את גמלאות המל"ל בסך של כ-2,2 מליון ש"ח. ביהמ"ש הבהיר כי אין להפחית מניכויי מל"ל את הקיצור בתוחלת חייו של התובע. שני הצדדים מערערים על פסה"ד. הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. הלכה היא כי אין בימ"ש לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ועל כן - אין להתערב בעיקרו של פסה"ד. באשר לשאלה אם יש להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הנפגע, בקביעת שיעור הניכוי של תגמולי המוסד לביטוח לאומי - בע"א 6935/99 פ"ד נה(3) 599, נקבע כי תקנות ההיוון מחייבות את המוסד בתביעתו מהמזיק על פי סעיף 328 לחוק, וכי על החברה המבטחת לשלם למוסד, בין היתר, את סכום התגמולים שישולמו לניזוק על ידי המוסד בעתיד, כשהם מהוונים, ללא התחשבות בקיצור תוחלת החיים. הנה כי כן, ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק, הניכוי - כך קובעת ההלכה - צריך להיעשות ללא התחשבות בקיצור תוחלת החיים, כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי. מאידך, ביהמ"ש המחוזי שגה בקביעתו כי הסכומים שנוכו בגין גמלאות המל"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית. הואיל וחלק ניכר מן הסכומים הנכללים בחוות-הדעת האקטוארית לעניין גמלאות המל"ל, מתייחסים לעתיד, אין להוסיף על סכומים אלה ריבית. יש להוסיף ריבית על תגמולים ששולמו לניזוק בעבר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד ליפא ליאור למערערים, עו"ד עוזי לוי למשיבים. 1.6.06).

ע.א. 3376/05 - ישראל ושרית משולם נגד בנק איגוד לישראל בע"מ

*המסמכים שעל בנק לצרף בתביעה בסדר דין מקוצר נגד לקוח לתשלום יתרות חוב בחשבונו בבנק(מחוזי ת"א - ת.א. 1379/03 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערערים הינם בני זוג. המערער פתח חשבונות עסקיים בבנק איגוד. המערערת חתמה על כתב ערבות לחיובי המערער כלפי הבנק. בחודש מרץ 2003 הגיש הבנק תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערים, לתשלום יתרות חובה שהצטברו בחשבונותיו של המערער. בני הזוג הגישו בקשת רשות להתגונן. בתצהירו של המערער טענות בשלושה ראשים: הבנק לא המציא למערערים את כל דפי החשבון והמסמכים האחרים וכתוצאה מכך לא ניתן לטעון בבקשת הרשות להתגונן את מלוא הטענות נגד התובענה; בין המערער לבין הבנק נעשה הסכם בחודש דצמבר 2001 בו התחייב המערער, בין היתר, להוריד את יתרת החובה שבחשבונותיו עד לחודש יוני 2002 בכשני מיליון דולר, והבנק הפר הסכם זה; הבנק פעל למימוש יהלומים שהוחזקו בידיו כמשכון, שלא נעשה בדרך הנכונה ולפיכך נגרם ח-ס-ר בסכום של כ-400 אלף דולר. ביהמ"ש המחוזי דחה את שלוש הטענות. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. די לו לבנק, בהגישו תביעה בסדר דין מקוצר, שייצרף העתקים של ההסכם שנעשה בעת פתיחת החשבון ואת דף החשבון האחרון המצביע על יתרת החובה. יתכן והנתבע יתקשה להגיש בקשת רשות להתגונן, הנתמכת בתצהיר מפורט וערוך כהלכה, ונתונה לו הזכות לבקש את דפי החשבון על מנת שיוכל להתגונן. יחד עם זאת, אין מקום למתן רשות להתגונן בשל סירוב להיעתר לדרישה בלתי סבירה ובלתי מוצדקת של לקוח לקבלת מסמכים מן הבנק. אשר לטענת המערערים בדבר ההסכם שנעשה עם הבנק בחודש דצמבר 2001 - גם אם הפר הבנק את ההסכם חובה היה על המערערים לפרט מהו הנזק שנגרם כתוצאה מן ההפרה. פירוט כזה לא נעשה.
ג. הטענה הנוספת הינה כאמור כי פעולותיו של בנק איגוד למימוש היהלומים ששימשו כמשכון גרמו נזק בסכום של 400,000 דולר. אף שטענה זו לא הובהרה דיה בתצהיר, נראה שעומדת היא ברף הנדרש למתן רשות להתגונן, ולגבי טענה זו יש לתת למבקשים רשות להתגונן.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. בומבך וח. עובדיה למערערים, עוה"ד א. גאון וא. שטמר למשיב. 23.5.06).

ע.א. 9625/05 + 9562/05 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד זידן מנסור

*נתוני השכר הממוצע במשק לצורך קביעת פיצויים בתאונת דרכים, כאשר אין התאמה בין נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ונתוני המל"ל. *חזקת גיל הפרישה לצורך חישוב פיצויי הפסד הכנסה בעתיד בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 1441/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ונכותו הרפואית המשוקללת נקבעה על שיעור של %23.5. ביהמ"ש דחה את טענת המשיב, לפיה הנכות התפקודית עולה כדי %100, וקבע כי יש להעמיד נכות זו על שיעור הגבוה מהנכות הרפואית - %35. הן המערערת והן המשיב, חולקים על קביעה זו. סוגיה נוספת נוגעת לבסיס השכר ולחישוב הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות. ביהמ"ש קבע כי שכרו החודשי הממוצע של המשיב לפני התאונה עלה על שילוש השכר הממוצע במשק, ולפיכך יש לקבוע את הפיצוי לפי שילוש השכר הממוצע במשק וניכוי מס הכנסה. המערערת טוענת כי ביהמ"ש הפריז בסכום שפסק. המשיב, מצדו, טוען כי בחישוב נפלה טעות, הואיל והשכר הממוצע במשק ביום פסק-הדין היה גבוה מזה שנקבע בפסה"ד. עוד קבע ביהמ"ש את גיל הפרישה של המשיב על 65 שנה וכן חייב את המערערת בפיצוי בגין הפסד פנסיה. הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. באשר לשיעור הנכות התפקודית - יש לדחות את שני הערעורים. באשר לבסיס השכר - הדין הוא, כי השכר הממוצע במשק נקבע על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או על-פי נתוני השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי כפי שהם ערב קביעת הפיצוי - הכל לפי הגבוה יותר. פסק-הדין של ביהמ"ש המחוזי ניתן בתאריך 25.8.2005. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המאוחרים ביותר מתייחסים לחודש מאי אותה שנה, ולעומתם, נתוני הביטוח הלאומי נכונים לחודש אוגוסט. לפי הנתון של המוסד לביטוח לאומי, השכר הממוצע במשק בחודש אוגוסט 2005 היה 6,877 ש"ח; לפי הנתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע במשק בחודש מאי 2005 היה 7,139 ש"ח. מבין הנתונים המצויים בפניו בעת מתן פסק-הדין, על ביהמ"ש לבחור בנתון הגבוה יותר, גם אם הוא מעודכן פחות. על כן יש לבצע מחדש את חישוב הפסדי ההשתכרות, לפי שכר ממוצע של 7,139 -.
ג. תיקון נוסף בחישוב נוגע לגיל הפרישה מעבודה של המשיב. את זה יש להעמיד, על-פי הנחת-הבסיס של ביהמ"ש קמא בדבר היעדר ראיות לסתור את חזקת גיל הפרישה הרגיל, על 67 שנים, ולא 65 שנים, כפי שנקבע. יש לתקן, בהתאם, את תקופת הזכאות לפיצוי ואת מקדם ההיוון. מנגד, נראה כי פסיקת הפיצוי בגין הפסד פנסיה - שגויה. ביהמ"ש קמא קבע, כי אלמלא התאונה היה המשיב מקבל, עם הגיעו לגיל פרישה, סכום חודשי של 6,950 -, וכי כעת זכאי המשיב לפנסיה בשיעור של 3,505 ש"ח. מכאן מסקנתו, כי למשיב הפסד של 3,395 ש"ח לחודש. ואולם, המשיב לא איבד כליל את כושר השתכרותו; הגריעה היא בשיעור של %35. כמו-כן, בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי נתגלתה טעות חישוב. כשמביאים בחשבון את צד החיוב וצד השלילה במאזן הכולל של הפסדי הפנסיה ראוי להעמיד את הפיצוי בראש הנזק של "הפסד פנסיה וביטוח מנהלים", על-פי הערכה גלובאלית, על סך של 150,000 ש"ח, במקום 552 אלף ש"ח, שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית.
ד. מסכום הפיצויים שנפסק הורה ביהמ"ש לנכות את התגמולים שהמשיב זכאי להם מקרן מבטחים, בסכום של 749,480 ש"ח. דא עקא, שתגמולים אלה משולמים למשיב גם בגין בעיות בריאותיות שמהן הוא סובל, אשר אינן קשורות לתאונה. מן העבר השני, מלינה המערערת על כך שלא נוכו מסכום הפיצויים, שני-שלישים מתגמולי המל"ל המשולמים למשיב (קצבת נכות כללית). ברם, בניכוי התגמולים המשולמים במסגרת קצבת נכות כללית, יש להביא בחשבון רק את אותו חלק מן התגמולים המבטא
את הנכות שהוסבה בתאונה. מן הראוי להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי, על-מנת שיקיים בירור משלים ויבחן האם ניתן, על-פי החומר הקיים, לקבוע מהו היחס בין הנכות שהוסבה בתאונה לנכות הכוללת של המשיב, ובהתאם ליחס זה, לנכות את תגמולי המל"ל ותגמולי מבטחים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יוסף נחשון למערערת, עו"ד קרן אבריאל למשיבים. 31.5.06).

ע.א. 689/02 - מאיר שרבט נגד מנשה שרבט ואח'

*הערכאה המוסמכת לדון בפס"ד של בורר, כאשר הנושא הועבר לבורר ע"י ביהמ"ש שלערעור(הבקשה נמחקה).

א. בשנת 1997 הגיש המשיב 5 לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד משיבים 1-4 ונגד אחרים והתובענה נדחתה. המשיב 5 ערער לביהמ"ש העליון וביום 12.12.02 ביטל ביהמ"ש את פסה"ד, ונתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו בעלי הדין. במסגרת הסכם הפשרה, אשר המבקש היה צד לו, הוסכם על העברתן של מחלוקות מסויימות להכרעת בוררות. ביום 8.1.06 נתן הבורר החלטה מסויימת, והמבקש הגיש לביהמ"ש העליון את הבקשה דנא, לביטולה החלקי של ההחלטה המהווה, לטענתו, פסק ביניים (להלן - בקשת הביטול). הבקשה נמחקה.
ב. סעיף 79ב לחוק בתי המשפט, מסמיך את ביהמ"ש אשר דן בעניין אזרחי להעביר סוגיה שלפניו לבוררות. בענייננו עשה ביהמ"ש העליון שימוש בסמכות הנזכרת. כאשר בימ"ש מעביר נושא לבוררות, הסמכויות הקבועות במסגרת חוק הבוררות, ובכללן הסמכות לבטל פסק בוררות, אינן נתונות לביהמ"ש המחוזי אלא לביהמ"ש המעביר. מטעם זה, בין היתר, נפסק כי כאשר מעביר בימ"ש שלום עניין מסויים לבוררות, יהא הוא מוסמך להפעיל את הסמכויות המוענקות במסגרת חוק הבוררות, גם בנושאים החורגים מסמכותו העניינית הרגילה. בענייננו מתעוררת שאלת פרשנותו של סעיף 79ב(ג), מקום בו הערכאה אשר העבירה את העניין לבוררות הינה ערכאת הערעור.
ג. מלשונה של הוראת סעיף 79ב(ג) עולה, כי במקרה של העברת נושא העברה ע"י ערכאת הערעור לבוררות, תהא אף הערכאה הדיונית מוסמכת להפעיל את הסמכויות הקבועות במסגרת חוק הבוררות, לצד סמכותה של ערכאת הערעור. הסמכות המוקנית לערכאה הדיונית אינה שוללת את סמכותה של ערכאת הערעור לדון אף היא בבקשות כאמור, אך במקרים נדירים תיזקק ערכאת הערעור לבקשות כאלה, והמקרה הנוכחי אינו בא בגדר אותם מקרים יוצאי דופן.
ד. מאחר שביהמ"ש העליון אינו מחוסר סמכות לדון בבקשת הביטול, הרי שאין מקום להורות על העברתה לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. התוצאה היא כי הבקשה נמחקת. המבקש יוכל להגיש את בקשת הביטול לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד נ. אריאל למבקש, עוה"ד י. עזיאל ור. נבון למשיבים. 8.6.06).

בג"צ 7712/05 - יונתן פולארד נגד ממשלת ישראל

*דחיית עתירה של יונתן פולארד להורות למדינה לדרוש את שחרורו מהכלא בארה"ב, שכן בג"צ אינו מתערב בשיקולים מדיניים של הממשלה(העתירה נדחתה).

א. העותר הורשע בארצות הברית בעבירות של ריגול למען מדינת ישראל ונדון למאסר עולם. מאז שנת 1985 ועד היום מוחזק העותר בתנאים קשים בכלא האמריקאי, ונסיונות שונים להביא לשחרורו לא נשאו פרי. בעתירתו, טוען העותר כי הוא הורשע ונדון למאסר עולם לאחר שממשלת ישראל העבירה לארצות הברית מסמכים, שהוא העביר לידיה
במסגרת פעולתו לטובת המדינה. כנטען, העברת המסמכים לארה"ב היתה מלווה בהתחייבות מטעמה שלא לעשות שימוש במסמכים אלה בהליכים המשפטיים בעניינו של העותר, אולם התחייבות זו הופרה ע"י גורמי התביעה האמריקאיים. העותר מבקש בעתירתו לחייב את הממשלה לפנות לארה"ב בדרישה לשחררו ממאסרו, על רקע הפרת הבטחתה להימנע משימוש במסמכים האמורים לצורך ההליכים המשפטיים בעניינו. העתירה נדחתה.
ב. הפעילות לקיצור עונש מאסרו של פולארד לאחר השנים המרובות בהן הוא כלוא נוגעת ביסודה לתחום המדיני והיא מעוגנת בתחום יחסי ישראל - ארצות הברית. ישראל פועלת מזה שנים במישור זה, באמצעים שונים, סמויים וגלויים כאחד, אולם עד כה, פעילות זו לא נשאה פרי. בג"צ אינו נוהג להתערב בשיקול דעתה של הרשות השלטונית בעניינים הקשורים במדיניות הממשלה, ובכלל זה ביחסי החוץ של המדינה. מעבר לנדרש יצויין כי גם לגופו של הסעד המבוקש, עולה קושי להיענות לו. אשר לטענה בדבר התחייבות אמריקאית כאמור - לא הונחה תשתית עובדתית ברורה בענין זה. אין זה נהיר כי, אפילו ניתנה התחייבות שהופרה כנטען, היה זה ראוי לנקוט פעולה כמבוקש על ידי העותר להשגת התכלית הרצויה, שעליה אין חולק.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר לעותר, עו"ד דני חורין למשיבה. 8.6.06).

על"ע 5277/03 - וולפיש לואיס (חיים וייל) נגד הוועד המרכזי של לשכת עוה"ד

*ביטול החלטת לשכת עוה"ד לפסול מועמד להתמחות בשל עבירה שהורשע בה בעבר, כאשר עברה תקופת ההתיישנות לפי חוק המרשם הפלילי, אם המבקש מסר ללשכה מידע על ההרשעה בטופס שנדרש למלא ע"י הלשכה(הערעור נתקבל).

א. המערער בן 72, סיים את לימודי המשפטים בארצות הברית בשנת 1956 ומאז עסק שם בעריכת דין. בין השנים 1971-1970 עמד בבחינות לשכת עורכי הדין בישראל בשפה העברית, ובשנת 2002 ביקש להתחיל את תקופת ההתמחות במשרדה של אשתו, עורכת דין אף היא. הוא פנה למשיב להירשם כמתמחה. בשאלון שנתבקש למלא ציין כי הורשע בשנת 1973 בפלילים בהליך שהתנהל נגדו בארצות הברית בגין עבירות מרמה, וכן הורשע בשנת 1985 בעבירות מרמה בהליך פלילי בישראל. על יסוד האמור החליט המשיב לדחות את בקשת המערער להירשם כמתמחה. המערער טוען, כי המשיב לא היה מוסמך, על פי סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, (להלן: חוק המרשם), לקבל מידע על הרשעותיו שהתיישנו ועל כן גם נאסר עליו, מכוח הוראת סעיף 21 לחוק המרשם להביא בין שיקוליו את ההרשעות שהתיישנו. הערעור נתקבל.
ב. בדנ"פ 9384/01, 600/02 (להלן: עניין אל נסאררה), שנדון בהרכב של 9 שופטים, עמדה לבחינה השאלה אם "די בכך שאדם מסר מידע על עברו הפלילי שהתיישן או נמחק על-מנת שלשכת עורכי הדין תהא רשאית להביאו בגדר שיקוליה לשם פסילה מעיסוק בעריכת דין". דעת הרוב קבעה כי הפרשנות שיש ליתן לסעיף 20(ב) לחוק היא כי "על-מנת שראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה תהא קבילה... על מוסר הראיה להיות מודע לזכותו שלא לגלות את הרשעתו שנמחקה, ולכך שמסירת מידע כאמור תכשיר ראיה שאלמלא כן היתה פסולה... הודיה בפני הרשות על הרשעה שנמחקה בלא מודעות לתוצאות המשפטיות הכרוכות בכך, אין די בה כדי שההרשעה תבוא בגדר שיקוליה של הרשות". השופט חשין בדעת מיעוט סבר כי פרשנותו הנכונה של המונח "מסר ביודעין" אשר בסעיף 20(ב) אינה דורשת כי על מוסר הראיה להיות מודע לזכותו שלא לגלות את עברו הפלילי שנמחק. "באופן עקרוני מצטרפת אני לגישתו של השופט חשין", עם זאת, ככלל ביהמ"ש ינהג במתינות ובאיפוק בסטייה מתקדימיו, ולפיכך אין מקום, בענייננו, לסטות מהתקדים שנקבע על ידי הרכב מורחב של ביהמ"ש.
ג. המערער הגיש ללשכת עורכי הדין טופס בקשה להירשם כמתמחה. טופס זה, כפי שנקבע בעניין אל נסארה, מנוסח בלשון ציווי חד משמעית ובלתי מסוייגת, לפיה נדרש המועמד למסור פרטים על עברו הפלילי ולצרף העתק מאושר מכתב האישום והכרעת הדין. בעניין אל נסאסרה הסיק ביהמ"ש מנוסח זה כי המערער לא היה ער לזכותו שלא לגלות את ההרשעה שהתיישנה. לפיכך, בשל הספק הנותר באשר למודעותו של המערער לזכויותיו, לא ניתן לומר שהמערער פעל ביודעין כמשמעות מושג זה בסעיף 20(ב) לחוק המרשם, כפי שפורש בעניין אל נסאסרה. על כן דין העתירה להתקבל.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד יהושע קרמר ואיהאב אבו ג'וש למערער, עו"ד משה עליאש למשיב. 31.5.06).

רע"א 2177/04 - עזבון המנוח משה גולדבליט ז"ל נגד חיים רובינשטיין

*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לבטל חלק מפסק בוררות(מחוזי חיפה - ת.א. 349/03 - הבקשה לרשות ערעור נדחתה).

א. משה גולדבליט, (להלן: המנוח), ניהל עסקים משותפים עם המשיב מאז תחילת שנות החמישים. המנוח נפטר באפריל 1993 ובין יורשיו למשיב נתגלעו מחלוקות בעניינים הנוגעים לעסקים המשותפים של השניים. כתוצאה מכך הגיש המשיב בשנת 1994 בקשה לפירוק השותפות, ואילו עזבונו של המנוח, הגיש מצידו תביעה נגד המשיב. ביום 20.6.1994 החליט ביהמ"ש המחוזי בחיפה על פירוק השותפות ומינה ככונסי נכסים את רו"ח בן-מנחם ואת עו"ד שרויאר. ביהמ"ש אף מינה את עו"ד שרויאר ל"בדיקת התביעות הדדיות שיש לשותפים אחד כלפי משנהו". לאחר כחמש שנים התפטר עו"ד שרויאר מתפקידו ולבקשת הצדדים מינה ביהמ"ש את עו"ד מרדכי ריבק תחתיו (להלן: הבורר). בפסק הבוררות שנתן הבורר ביום 19.2.2003 נדחתה תביעתו של המשיב במלואה ואילו תביעת העיזבון נתקבלה באופן חלקי. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה לאישור פסק הבוררות, והמשיב הגיש בקשה לביטולו. בפסק-דינו דחה ביהמ"ש את בקשת המשיב לביטול פסק הבורר. יחד עם זאת, קבע כי נפל בפסק הבורר ליקוי המצדיק את תיקון הפסק, בעניין ראש הנזק של "אובדן מוניטין". ביהמ"ש עמד על כך שהבורר התיר לעיזבון לתקן את כתב התביעה בראש נזק זה לסכום העולה על 500,000 -, למרות טענת המשיב כי הסכמתו לקיום הבוררות בגין אותו ראש נזק הותנתה מלכתחילה בהגבלת התביעה כדי הסכום האמור. ביהמ"ש קיבל את גירסתו של המשיב וקבע כי החלטת הבורר בדבר תיקון כתב התביעה נעשתה תוך חריגה מסמכות. בהתאם הורה לתקן את פסק הבורר, וקבע כי הסעד בגין אבדן המוניטין יעמוד על 500,000 - בלבד. כן ביטל ביהמ"ש את חיובו של המשיב בגין הוצאות רכב. העיזבון הגיש לבימ"ש קמא בקשה לתיקון "טעות סופר" בה עתר לכך שביהמ"ש יורה כי "הסכום המתוקן" בסך של 500,000 -... ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל". ביהמ"ש דחה את הבקשה בקובעו כי בפסק דינו לא ראה להתערב בנושא ההצמדה והריבית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. השופטת חיות: הלכה היא כי רשות ערעור על פסק דין שעניינו ביטול או אישור פסק בוררות אינה ניתנת על דרך השיגרה אלא במקרים מיוחדים. בענייננו אינם מתקיימים אותם תנאים מיוחדים המצדיקים מתן רשות ערעור. במקרה שלפנינו לא נחתם בין הצדדים הסכם בוררות מפורט. בפני הבורר (עו"ד ריבק) הונחו התביעות ההדדיות שהוגשו על ידי הצדדים בשעתו לכונס הנכסים עו"ד שרויאר ותביעות אלה הן המשרטטות, איפוא, את גדר הסמכויות של הבורר במקרה דנן. המשיב התנגד להגדלת סכום תביעת העיזבון ועל כן לא היה בידי העיזבון להגדיל באופן חד צדדי על דרך של תיקון כתב טענותיו את סכום התביעה שעמד בפני הבורר. באשר לחיובו של
המשיב בגין הוצאות רכב ע"י הבורר שבוטל ע"י ביהמ"ש - הכרעת הבורר עמדה בניגוד לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מאוקטובר 1988, בו ניתן תוקף להסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ולפיו ויתרו הם על תביעות הדדיות לגבי התקופה שלפני אותו מועד. בורר אינו רשאי לפסוק בניגוד למעשה בית-דין אשר קם מתוקף פסק דין של בימ"ש. גם בעניין הפרשי ההצמדה והריבית אותם, לפי הנטען, היה על בימ"ש קמא להוסיף לסכום שפסק בגין אובדן מוניטין, לא הצביע העיזבון על קיומה של עילה למתן רשות ערעור לפי המבחנים הנוהגים בעניין זה.
ג. השופט רובינשטיין: ספק אם בקשת רשות ערעור על פסק דין שעניינו ביטול או אישור פסק בוררות נשקלת כקטגוריה הקרובה לזו של רשות ערעור בגלגול שלישי, דהיינו באותה משורה. בפועל "רק ערכאה אחת נתנה את דעתה לסוגיה שבמחלוקת על פסקו של הבורר"; והבורר עצמו יכול שלא יהא משפטן האמון על הדין כל עיקר, על המשתמע. היחס לבקשות אלה הוא עניין של שיקול דעת, הטמון בעצם הצורך, על פי דין, ברשות ערעור לפי סעיף 38 לחוק הבוררות.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חיות. עוה"ד אבי גולדבליט ואסף צ'רני למבקש, עוה"ד אילן גולדנברג ואליהו שמואלי למשיב. 29.5.06).

בג"צ 10104/04 - שלום עכשיו... נגד הממונה על היישובים היהודיים ביו"ש

*חוקיות העברת כספים ע"י רשויות מקומיות ביו"ש למימון ההתנגדות להתנתקות וקיזוז הכספים שהועברו מכספי התמיכה של הממשלה לאותן רשויות מקומיות(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. האם רשאית רשות מקומית באזורי יהודה ושומרון לעשות שימוש בכספים מתקציביה לשם מאבק החורג מתפקידיה ה"רגילים", אל התחום המדיני הקשור לעתיד יישובה או יישובים אחרים באזור- העותרת ביקשה, כי המשיבה תורה לרשויות המקומיות בתחומי יהודה שומרון ועזה להפסיק כל העברת כספים למועצת יש"ע או לגורם אחר המתנגד לתכנית ההתנתקות, כי יינתן דו"ח בדבר כספים שהועברו לעניין זה, וכי כספים כאלה יקוזזו מתקציב הרשויות. העותרים מבקשים לשנות את ההלכה שנפסקה בפסק דין שעסק במאבקה של ההתיישבות היהודית בגולן (בג"צ 2838/95 פ"ד נג(1), 1; להלן: הלכת גרינברג) והוסיפה כי גם אם יש להחיל את הלכת גרינברג על המקרה שלפנינו, הרי ההעברות הכספיות בענייננו אינן עומדות בתנאים שנקבעו בה. נטען כי במקרה דנן, בניגוד לעובדות בהלכת גרינברג, אין למדיניות הממשלה כל השפעה ייחודית על תושבי המשיבות. מנגד, טוענות המשיבות כי לתכניות המדיניות של ראש הממשלה השפעה ישירה וייחודית על תושביהן. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. השופט רובינשטיין: כפי שקבעה דעת הרוב בהלכת גרינברג, השימוש בכספים הוא להגנת אינטרס לוקלי לגיטימי. בעת הדיון הועלתה האפשרות להבחין בין כספים שמקורם בשלטון המרכזי לבין כספים ממקורות עצמיים של הרשויות. פתרון זה עשוי להקהות את עוקץ הביקורת כלפי שימוש בכספי כלל הציבור נגד השלטון המרכז. יש מקום לקביעה שהסכומים שיורשו הרשויות להוציא למאבק הנדון, יוקצו מתוך הארנונה שגבו מתושביהן. תקציבים שיוצאו לנושא פלוני, יחסרו מטבע הדברים מנושא אחר. עמדת המשיבות היא שניתן לבצע הפרדה תקציבית כאמור, וכך ראוי לעשות.
ג. העותרת ועמה המדינה,טוענות כי יש לבטל את ההלכה שנקבעה בפס"ד גרינברג. עמדת המשיבות היא כי לא הוצגה סיבה משכנעת לעיין מחדש בהלכת גרינברג. את משאלת העותרת והמדינה לשנות את הלכת גרינברג יש לבחון גם בפרספקטיבה של סטייה מתקדים. מקום שכפות המאזניים הן מעויינות, יש לדבוק בתקדים ולא לזנוח אותו. העותרת והמדינה לא הצביעו על שינוי נסיבות, או על סיבה מספקת אחרת, המצדיקה סטייה מההלכה בפרשת גרינברג.
ד. המשנה לנשיא (בדימ') חשין: עניינה של רשות מקומית הוא במתן שירותים מוניציפאליים לתושביה, ואין היא מוסמכת לעסוק בעניינים לבר-מוניציפאליים. שלא כבפרשת גרינברג, אין אנו מדברים בענייננו ביישובים המעלים תרומות-כסף למועצת יש"ע למניעת פינויים-שלהם מאדמתם. אם תוציא הרשות המקומית כספים מתוך כלל מקורותיה לשם מאבק בתוכנית המדינה, תהא המדינה רשאית לקזז מכספי התמיכה את הסכום שהוצא על ידי הרשות המקומית למאבק בתוכנית המדינה. בענייננו, דומה שהמשיבות יכולות היו להניח - אם כי בסבירות נמוכה - כי הילכת גרינברג מתירה להן להעביר למועצת יש"ע, כספים למימון המסע נגד תוכנית ההתנתקות, ועל כן אין להורות על קיזוז כלשהו ותחת זאת יש לתת פסק מצהיר על הדין.
ה. הנשיא ברק: אין מקום לסטות מן ההלכה שנפסקה בפרשת גרינברג. לרשות מקומית מותר ליטול חלק בעניינים בעלי צביון לאומי או כלל-ארצי, אם יש להם השפעה ישירה וייחודית על התושבים בתחומיה. המשיבות הצביעו על קיומו של אינטרס מקומי לגבי התוכנית המדינית שהממשלה החלה לקדם בשנת .2004. אשר לאבחנה בין מקורות מימון עצמיים לבין כספי תמיכה של המדינה - הכספים שיוכלו לשמש למאבק ציבורי במדיניות ממשלה יהיו רק ממקורות מימון עצמיים של הרשות. מסכים עם הצעת המשנה לנשיא חשין כי יופעל מנגנון קיזוז שלפיו, אם תוציא רשות מקומית כספים מתוך כלל מקורותיה לשם מאבק בתוכנית המדינה, תהא המדינה רשאית, לפי שיקול דעתה, לקזז מכספי התמיכה את הסכום שהוצא לאותו מאבק.
ו. השופט גרוניס: הלכת גרינברג, היא זו שיש לילך בעקבותיה. בעניין יישומה של הלכת גרינברג, נראה כי רשאיות היו המשיבות לממן את המאבק בתוכנית ההתנתקות, שכן מתגלה בה, ביחס למשיבות, אינטרס מקומי המצדיק מימון כאמור. הואיל ואין לאפשר לרשויות המקומיות להשתמש בכספי התמיכה המתקבלים מן המדינה ומאחר ואין אפשרות להבחין בין הכספים על פי מקורותיהם, הרי התשובה תימצא בקיזוז כספי התמיכה המגיעים מתקציב המדינה.
ז. השופטת ביניש: מסכימה עם דעתו של המישנה לנשיא חשין כי אין סמכות לרשות מקומית להקצות מתקציבה כספים למימון מאבק ציבורי למען המשך קיומה של רשות. בנוסף, סמכויותיה של הרשות המקומית מוגבלות לנושאים מוניציפאליים ולא לנושאים בעלי אופי כלל-ארצי. מסכימה להצעה של מנגנון "קיזוז" כספים, אשר משמעותו היא הפחתת כספי התמיכה שהרשות המקומית מקבלת מהממשלה במקביל להוצאה הכספית שהוציאה הרשות לתכליות נשוא העתירה.
ח. ברוב דעות של הנשיא ברק והשופטים גרוניס ורובינשטיין, נגד דעתם החולקת של המישנה לנשיא חשין והשופטת ביניש, הוחלט כי בנסיבות העניין רשאית רשות מקומית להעביר כספים לגוף או לגופים אחרים כדי להיאבק ביישומה של תוכנית התנתקות. ברוב דעות של הנשיא ברק, המישנה לנשיא חשין והשופטים ביניש וגרוניס, בניגוד לדעתו החולקת של השופט רובינשטיין, הוחלט כי בכל מקרה שבו מעבירה רשות מקומית כספים למאבק ביישומה של תוכנית התנתקות, רשאית המדינה לקזז מתמיכתה באותה רשות סכום כסף השווה לסכום הכסף שהרשות העבירה לגוף או לגופים אחרים לשם מאבק זה. השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבור כי כספים למאבק יוכלו לבוא רק מתשלומי הארנונה של תושבי הרשות, ואם כך יהיה, אין מקום לקיזוז.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד יוסף בנקל ושמרי ניר לעותרת, עו"ד יוכי גנסין למשיבה, עוה"ד דוד רותם ועקיבא סילבצקי לרשויות המקומיות. 14.5.06).

ע.פ. 118/05 + 11791/04 - משה אפלבאום ואורן לוי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מרמה של שניים שרשמו "עמותה למען נפגעי קוסובו" ובמרמה פנו לתורמים במפעל של גלי צה"ל וטענו כי הם אלה שארגנו את ההתרמה וגרפו לכיסם מאות אלפי שקלים וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1259/01 - הערעורים נדחו).
א. ביום 8.4.99 נערך יום התרמה למען הפליטים בקוסובו על ידי תנועת "הרוח הישראלית" והסוכנות היהודית בשיתוף תחנת הרדיו גלי צה"ל. מספר ימים לאחר מכן רשמו המערערים "עמותה למען נפגעי קוסובו", שמטרתה המוצהרת היא סיוע לנפגעי קוסובו, פתחו חשבון בנק בעבור העמותה, וקיבלו אישור מרשויות המס לפטור מניכוי מס במקור. לאחר מכן ההתרמה, פנה המערער 2 אל התורמים, וטען בכזב בפניהם, כי העמותה היא זו אשר אירגנה את יום ההתרמה בגלי צה"ל, וביקשם להעביר את תרומתם לחשבון הבנק שלה. סכום התרומות שאספו הסתכם בכ- 500,000 ש"ח. הכסף הופקד בחשבון הבנק של העמותה והמערערים גנבו את הכסף מחשבון העמותה והשתמשו בו לצרכיהם. באישום נוסף שיוחס למערער 2 נטען, כי במהלך שנת 2000 היה לו חשבון בבנק מרכנתיל דיסקונט ונמצא ביתרת חובה. כאשר התבקש לתת לבנק בטוחות לפרעון חובו, זייף מסמך הנחזה להיות מכתב שהופנה אליו מאת הממונה על הגבייה בעיריית ירושלים, לפיו העירייה עתידה לשלם לו, עד יום 17.2.00, סכום של 164,381 ש"ח בעבור ביצוע עבודות, ומסר את המסמך לסניף הבנק כבטוחה לחובו. כך קיבל המערער אשראי מהבנק המגיע לסכום של 140,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים וגזר להם 4 שנות מאסר וקנס בסך 50,000 - בגין העבירות שבאישום הראשון. בגין האישום השני נגזרו על המערער 2 שנה מאסר, מתוכה שלושה חודשי מאסר בפועל, שיצטברו לעונש אשר הוטל עליו בגין האישום הראשון. תחילה ערער המערער 1 על הכרעת הדין, ואולם, צימצם את ערעורו לחומרת העונש בלבד. המערער 2 טען נגד הרשעתו ונגד חומרת העונש. הערעורים נדחו.
ב. הטענות של המערער 2 בעניין הכרעת הדין, רובן ככולן, תוקפות קביעות של עובדה והערכות של מהימנות עליהן נשענה הכרעת-דינו המפורטת של ביהמ"ש המחוזי. אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי ביהמ"ש הדיוני, אשר שמע את העדים והתרשם ישירות מדבריהם ומהתנהגותם, אלא במקרים חריגים. אין העניין שבפנינו מצדיק התערבותנו בממצאי מהימנות או שאלות שבעובדה.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - טענתם המרכזית של המערערים היא כי ביהמ"ש לא נתן משקל ראוי לנסיבותיהם האישיות, ובפרט למצבם הבריאותי. לשני המערערים, אכן, בעיות בריאות, אך ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב במצבם הרפואי של המערערים. מעבר לכך, משייאסרו יהיו באחריותו הרפואית של שב"ס, כאסירים חולים אחרים, ויחולו עליהם הדינים הנוהגים לעניין זה והזכויות הרלבנטיות. ביהמ"ש המחוזי ביטא בענישה מסר הרתעתי נחוץ נגד ניצול אמון הציבור באופן ציני, תוך שימוש בזכר הימים האפלים בקורות עמנו לשם הנאת כיסם, וזאת במעשה מרמה מתוחכם ורחב היקף, ובעזות מצח. בנסיבות אלה, אין להתערב בגזר הדין.

(בפני השופטים: ריבלין, פרוקצ'יה, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד משה אלוני ושמואל דוד קספר למערערים, עו"ד ירון מינטקביץ' למשיבה. 29.5.06).

עע"ם 10826/03 - מנהל הארנונה בעיריית עכו ואח' נגד קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ

התיישנות בדרישת תשלומי ארנונה. דחיית תביעה לתשלום ארנונה "רטרואקטיבית" על יסוד תיקוני מדידה של שטח הנכס(מחוזי חיפה - עת"מ 513/01 - הערעור נדחה).

א. המשיבה שכרה מבנה באיזור התעשיה עכו לתקופה של 5 שנים, החל ביום 1.8.96 ועד ליום 31.7.01, וקיבלה לידיה את הנכס כבר בסוף שנת 1995, על מנת לבצע
בו שיפוצים. במהלך השנים שילמה המשיבה את כל תשלומי הארנונה. בחודש אוגוסט 2001 קיבלה דרישה לתשלום סכום של כ-124 אלף - בגין "יתרת חובות ארנונה" החל בשנת 1995 ועד סוף שנת 1999. המשיבה עתרה לביהמ"ש לעניינים מינהליים וטענה כי אין היא חייבת כל חוב ארנונה. בין טענות הסף שהעלו המערערים ונדחו על ידי ביהמ"ש היתה טענה בדבר סמכותו של ביהמ"ש לדון בעתירה. ביהמ"ש קבע כי השאלות הנוגעות לעתירה אינן בסמכותו של מנהל הארנונה, אשר "מוגבל לדון בעניינים טכניים ועובדתיים". לגופה של העתירה קבע ביהמ"ש כי המשיבה זכאית לפטור עבור תקופת השיפוצים מכוח הוראת סעיף 330 לפקודת העיריות. בנוסף קבע ביהמ"ש כי ממילא על כל חוב המתייחס לשנים 1996-1995 חלה התיישנות. בתגובת המערערים נטען כי חובה של המשיבה עומד על יותר מ-500 אלף -, וזאת בעקבות מדידה חדשה שנערכה לאחר הגשת העתירה. ביהמ"ש ציין כי בהתאם להלכה, ידו של ביהמ"ש תהיה קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי. בסופו של דבר קיבל את עתירת המשיבה. הערעור נדחה.
ב. רוב טענותיה של המשיבה בעתירתה, אם לא כולן, הינן בגדר סמכותו של מנהל הארנונה בהתאם לחוק, כטענת המערערת. עם זאת, אין לקבל את הערעור בשל טענת הסמכות, מאחר שטענה זו הועלתה בשלב מאוחר של הדיון בביהמ"ש קמא. באשר לשאר טענותיהם של המערערים - חלקו הארי של ערעור זה מתייחס לקביעת ממצאים עובדתיים על ידי ביהמ"ש קמא. בכך, כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב.
ג. באשר לטענת ההתיישנות הנוגעת לשנים 1996-1995 - ממילא קבע ביהמ"ש כי לתקופה זו פטורים המערערים מחיוב בארנונה בשל השיפוצים שנערכו על ידם בנכס ונימוק ההתיישנות הועלה בנוסף לנימוק זה. משכך אין צורך להידרש אף לטענה זו. עוד טוענים המערערים כי לא ניתן להעניק פטור מארנונה למבנה בשיפוצים לתקופה העולה על 6 חודשים על-פי הקבוע בתקנות. ברם, בימ"ש קמא העניק את הפטור מחיוב בארנונה לתקופת השיפוצים על סמך סעיף 330 לפקודת העיריות, שאינו מגביל את תקופת הפטור, ולא על סמך התקנות.
ד. טענתם של המערערים כי אין להחיל את הלכת השינוי הרטרואקטיבי מבוססת על הנחה עובדתית לפיה הסכימה המשיבה למדידות מחודשות. המשיבה מכחישה עובדה זו והעניין כלל לא עלה בפני ביהמ"ש קמא, כך שטענה זו נדחית אף היא. יישומה של הלכת השינוי הרטרואקטיבי נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש קמא, ואין לומר כי ביהמ"ש שגה באופן הפעלת שיקול דעתו. הודעת התשלום, נשוא הערעור, נשלחה אל המשיבה לאחר שזו עזבה כבר את הנכס ולאחר שבמהלך השנים שילמה את כל הודעות תשלום הארנונה שנשלחו אליה. יתירה מכך, לאחר הגשת העתירה שבו המערערים ותיקנו שוב את חיוב הארנונה של המשיבה וזאת בשל מדידות חדשות שנערכו בנכס, מדידות שהיו יכולות להיערך בזמן שהותה של המשיבה בנכס.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ד. קדוש למערערים, עו"ד ש. בורסי למשיבה. 11.6.06).

ע.פ. 5382/04 - גנאדי מרגוליס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של מעשים מגונים בקטינות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בחיפה, עפ"י הודאתו, בשבע עבירות של מעשה מגונה. העבירות בוצעו בין התאריכים 3.6.2003 - 7.1.2004, אשר בהם עקב המערער, יליד 1984, אחר מתלוננות שונות, ילידות 1994-1988, עד למקום מבודד כגון חדר מדרגות, שם נצמד אל המתלוננות, נגע בהם במקומות שונים לשם גירוי מיני. בגזר-דינו, התייחס ביהמ"ש למצבו האישי והמשפחתי
הלא-פשוט של המערער כפי שבא לידי ביטוי בתסקיר של שירות המבחן. כן שקל ביהמ"ש המחוזי לזכות המערער את עברו הפלילי הנקי, ואת העובדה, כי הודה מיד במעשים המיוחסים לו. מנגד, שקל ביהמ"ש את חומרת העבירות, את מספרן הרב ואת גילן הצעיר של המתלוננות וההשלכות הנפשיות של מעשיו כלפיהן. נוכח שיקולים אלו, גזר ביהמ"ש למערער שמונה שנות מאסר, מתוכן שש שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מתסקירים משלימים של שירות המבחן מתברר, כי המערער סובל כנראה מפתולוגיה מינית וחוסר יכולת לשליטה בדחפים המיניים. הוא החל בטיפול הכולל טיפול הורמונאלי לדיכוי הרצון המיני, אולם הפסיקו בשלב מסויים, בשל שיקולים אישיים. על ביהמ"ש לעמוד בפרץ, כנגד מגמות קשות אנטי-חברתיות הצצות ועולות. אחת ממגמות אלו, עימן נאבקים המחוקק ורשויות אכיפת החוק, הינה עלייתן המדאיגה של עבירות המין. כן חייב בית-משפט לראות לא רק את העבריין וזכויותיו, אלא אף את הפגיעה בקרבן. מדובר בעבירה אשר מתמצתת את הסיוט ממנו מפחדות נשים וילדות רבות: אדם זר, המזנק עליהן ממקום מסתור בכדי לבצע בהן את זממו ולפגוע בגופן, בנפשן ובכבודן. המערער ביצע את מעשיו במספר רב של פעמים, תוך תכנון קפדני. העונש שנגזר עליו איננו מן המחמירים.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אריה ליכט למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 4.6.06).

ע.א. 402/06 + 9714/05 - מדינת ישראל נגד עזבון המנוח אמזלג יוסף ז"ל

*טעם מיוחד" המצדיק היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).

ביום 13.7.05 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, אשר במסגרתו נקבע כי המבקשת התרשלה כלפי יוסף אמזלג והיא חוייבה לפצותו בגין כאב, סבל ועוגמת נפש. בהסכמת שני הצדדים הוארך מועד הגשת הערעורים עד ליום 15.11.05. באותו יום הגישו הצדדים בקשה מוסכמת, ליתן תוקף של החלטה להסדר שגובש ביניהם. כעבור יומיים ניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני, כמבוקש. ביום 1.12.05 הועברו כספי הפיצויים לידי ב"כ המשיבים, אשר החזיק בהם בנאמנות. ביום 12.12.05 נפטר יוסף אמזלג. (להלן: המנוח). ביום 15.12.05 הגישה המבקשת הודעה לביהמ"ש אשר במסגרתה הודיעה על פטירת המנוח בטרם אושר ההסדר המהותי על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה ובטרם נעשה שימוש כלשהו בכספי הפיצויים לטובתו. במסגרת הודעתה, טענה המבקשת, כי בנסיבות אלה עומדת לה הזכות להגיש ערעור, ומתקיימים טעמים מיוחדים להאריך את המועד להגשת ערעור שלא במסגרת ההסדר הדיוני. הבקשה נתקבלה.
ברגיל, כשלון מו"מ שמתנהל בין הצדדים כדי ליישב את הסכסוך שביניהם מחוץ לכותלי ביהמ"ש, אינו מהווה "טעם מיוחד" להאריך את המועד להגשת הליך. כמו כן, ברגיל, מקום בו חלף המועד להגשת ערעור, מות הניזוק אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, יש לאבחן מקרים אלה מנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו. ראשית, שני הצדדים לא השלימו עם פסק הדין, והם הסכימו לסיים את המחלוקת ביניהם מחוץ לכותלי ביהמ"ש, רק על פי תנאיו של ההסדר המהותי. לשם הוצאתו לפועל של הסדר זה, הם התוו מסלול חילופי אשר הם החלו ללכת בו, אך לא הצליחו לסיים את המסלול באופן שהסכמתם תלבש לבוש משפטי פורמאלי סופי. בעת הגשת הבקשה להארכת מועד, ההליך היה עדיין תלוי ועומד לפני ביהמ"ש לענייני משפחה; שנית, קיימת מחלוקת ואי בהירות בדבר כוונת הצדדים בהסדר הדיוני לגבי זכות הערעור במקרה כמו בענייננו. אי בהירות זו, משמשת טעם מיוחד להיעתר לבקשה להארכת מועד;
שלישית, המנוח נפטר עוד בטרם נדון הערעור לגופו ובנסיבות אלה, בימ"ש שלערעור עשוי להתחשב בעובדת פטירתו במסגרת הדיון בערעור. בנסיבות אלה יש להאריך את המועד.

(בפני:הרשמת ליבוביץ. 14.6.06).

רע"א 2125/06 - ציפורה רובננקו נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

*דחיית בקשה של בעל מקרקעין לבטל הסכם למכירת נכס במסגרת מימוש משכנתא ע"י כונס נכסים (הבקשה נדחתה).

ביום 3.8.01 התקשרה המבקשת בהסכם למכירת זכויות בנכס מקרקעין לחברת ש. רובננקו, חברה פרטית שבבעלות המבקשת ובן-זוגה, הנמצאת כיום בהליכי פירוק (להלן: החברה). הליך העברת רישום הזכויות בנכס על-שם החברה טרם הסתיים, אולם לטובת החברה נרשמה הערת אזהרה. ביום 20.9.01 נטלה החברה הלוואה בסך 9,500,000 ש"ח (להלן: ההלוואה) מן המשיב (להלן: הבנק). המבקשת ובן-זוגה ערבו להלוואה, ובנוסף מישכנו, את זכויות המבקשת בנכס לטובת הבנק. החברה לא עמדה בהחזר ההלוואה, והבנק החל בהליכים למימוש הנכס המובטח ואף מונה כונס נכסים למכירת הנכס (להלן: הכונס). ביום 27.7.04 התקיימה התמחרות למכירת הנכס, אשר בסופה נקבע כי המשיבה 6, חברת הבית העגול בע"מ, תהא זכאית לרכוש את הנכס בסכום של 1,250,000 דולר. בתחילת חודש אוגוסט 2004, אושר הסכם המכר. ביום 15.5.05 הגישה המבקשת בקשה לראש ההוצאה לפועל לביטול הסכם המכר ולביטול מינויו של הכונס. ראש ההוצאה לפועל דחה את בקשת המבקשת. זו הגישה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בגדרה תקפה את החלטתו של ראש ההוצאה לפועל. כן עתרה למתן צו מניעה זמני שיאסור על רישום שינוי הבעלות בנכס. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על בית-משפט לנהוג במידה רבה של זהירות בבואו לבטל אישור הסכם מכירת מקרקעין ע"י הכונס. בעת דיון בבקשת ביטול כאמור, יש לתת את הדעת הן למהות הפגמים שנפלו באישור הסכם המכר והן למועד הגשת בקשת הביטול. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי המבקשת לא הצליחה לבסס את טענתה באשר לקיומה של קנוניה בין כונס הנכסים לבין הזוכה. ראש ההוצאה לפועל אף מצא, כי גירסתה של המבקשת לפיה ידעה על הליך המכירה אך בחודש דצמבר 2004 אינה אמת, ומשהתברר, כי המבקשת ידעה בדבר קיומם של ההליכים למכירת הנכס, הרי שאין היא יכולה להיאחז עוד בטענה, כי אי-ההמצאה הפורמאלית של ההתראה מנעה ממנה את האפשרות לקחת חלק בהליך ההתמחרות. לכל אלו מתווספת העובדה שחלפו קרוב לעשרה חודשים מן המועד בו נודע למבקשת על ההתמחרות, קרי במהלך חודש דצמבר 2004, ועד לרגע שבו הגישה את הבקשה. שיהוי זה בהגשת הבקשה, די בו כשלעצמו, כדי להביא לדחייתה. שיקול נוסף, אותו יש להביא בחשבון נוגע לצורך להגן על קונה תם לב, אשר ביקש לרכוש זכויות בממכר. כן יש לציין, כי בסמוך למועד ההתמחרות הוערך שווי הנכס במימוש מהיר, בהתאם לשומה שנעשתה לבקשת הכונס, בכ-1,288,000 דולר. סכום רכישת הנכס - 1,250,000 דולר - אינו נופל בהרבה מסכום הערכת שוויו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אורית נבו למבקשת, עוה"ד יוסף ברינט, רחל שני שרפסקי, טל כץ ויעקב פרצוב למשיבים. 14.6.06).

בע"מ 4547/06 - פלוני נגד פלונית

*אכיפת הסכמי ממון בגירושין, תוך דחיית טענה כי הסכם הממון שונה בהסכמה, אך השינוי לא אושר ע"י ביהמ"ש. *חיוב בהוצאות לטובת המדינה כאשר בקשה לרשות ערעור מונה 80 עמודים וכרך עב כרס של מוצגים ואסמכתאות (הבקשה נדחתה). המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1977 והתגרשו בשנת 1985. בעת הגירושין חתמו על הסכם יחסי ממון וגירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת
זו הגיעו הצדדים להסדר לפיו, בין היתר, יימכר המשק החקלאי שהיה ברשותם, והתמורה ממכירתו תתחלק ביניהם. מכירת המשק לא יצאה אל הפועל ובעקבות זאת החל להתנהל בין הצדדים מו"מ והתגבשו הסכמות שונות, אולם לבסוף, אף אחת מהן לא באה לידי ביטוי בהסכם חתום. המבקש המשיך להתגורר במשק, ואף נישא בשנית, ומספר שנים לאחר מכן, התגרש בשנית. נודע למשיבה כי בין המבקש לגרושתו השנייה עומד להיחתם הסכם פשרה לפיו הוא מעביר לה את כל זכויותיו במשק. או אז הגישה המשיבה לביהמ"ש לענייני משפחה תובענה נגד המבקש, להבטחת זכויותיה על פי הסכם הגירושין. המבקש טען כי הוסכם בינו לבין המשיבה בהסכם מאוחר כי המשיבה מוותרת על כל זכות שהיתה לה במשק ועל כל טענה או דרישה בקשר אליו. לטענתו, הסכם זה אמנם לא נחתם אך הוראותיו בוצעו בפועל. לדבריו, אין מדובר בהסכם המהווה שינוי של הסכם ממון, ועל כן תקף הוא אף בלא אישור ביהמ"ש. ביהמ"ש דחה את בקשת המשיבה למתן פסק דין הצהרתי לפיו רשאית היא להירשם במינהל מקרקעי ישראל כחוכרת של מחצית הזכויות במשק, אולם קיבל את תביעתה החלופית, והורה על אכיפתו של הסכם יחסי הממון והגירושין שנערך בין הצדדים בשנת 1985, בכל הנוגע לזכויותיה של המשיבה במשק, על דרך מינויו של כונס נכסים לשם מכירת המשק. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי בתל אביב נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מרבית טענותיו של המבקש, לא רק שהועלו כבר בפני הערכאות קמא ונדונו על ידן, אלא שהן נוגעות לקביעות וממצאים עובדתיים גרידא, אשר נקבעו על ידי ערכאות אלו. המבקש טוען כי בקשתו מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עליונה, היינו, מה דינו של הסכם ממון שהצדדים פעלו על פיו ומימשו את תוכנו במלואו, אך בדרך שונה ממה שהוסכם לכתחילה, כאשר שינויו של ההסכם לא הובא לאישור פורמאלי בביהמ"ש. לגבי השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי ביהמ"ש יש דעות לכאן ולכאן. בענייננו, לא רק שטיוטות ההסכם המתקן לא אושרו על ידי ביהמ"ש, אלא שהמבקש גם לא עמד בהתחייבויותיו השונות מכוחן של טיוטות אלו, כך שההסכם המתקן לא מומש במלואו. הבקשה דנא נוסחה, בלשון המעטה, באריכות יתרה: הבקשה עצמה מונה למעלה מ- 80 עמודים, ואליה צורף כרך עב-כרס של מוצגים ואסמכתאות, ולא היה לכך הצדק ענייני כלשהו. לפיכך ישא המבקש בהוצאות בסך 3,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. משלא נתבקשה תגובת המשיבה - אין צו להוצאות לטובתה.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד א. פלדמן, ש. שובר וש. כהן למבקש. 11.6.06).

בג"צ 4607/06 - מוראד ג'דאל/מובארק אבו מחמוד נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*מעצר עפ"י צו מינהלי, וסמכותו של ביהמ"ש הצבאי לשנות את החלטותיו לאחר עיון מחדש (העתירה נדחתה).

העותר נעצר ביום 20.7.05, על פי צו מעצר מינהלי ל-6 חדשים שהוציא נגדו המפקד הצבאי בקבעו כי העותר מסכן את ביטחון האזור. (להלן: צו המעצר הראשון). שופט משפטאי אישר את צו המעצר הראשון. ביום 12.1.06 הורה המפקד הצבאי על הארכת מעצרו המינהלי של העותר עד ליום 18.6.06. ביום 23.1.06, הורה שופט משפטאי, על קיצור צו המעצר כך שהמעצר יסתיים ביום 18.2.06, זאת נוכח עמדתו כי ראוי היה לנקוט בפעולות חקירה נוספות בעניינו של העותר, ואין די בהזמנתו לחקירת שירות הביטחון הכללי. נגד החלטה זו ערער התובע הצבאי לביהמ"ש הצבאי לערעורים. ביהמ"ש קיבל חלקית את הערעור והורה על הארכת תוקפו של צו המעצר עד ליום 13.3.06 (להלן: ההחלטה הראשונה). בהחלטתו, הורה ביהמ"ש למפקד הצבאי לשוב ולבחון את אופציית החקירה הפלילית, ואת המסלול הפלילי בכללותו. ביום 13.3.06 הגיש התובע הצבאי לביהמ"ש לערעורים בקשה לעיון מחדש בהחלטתו,
בציינו כי לא ניתן לפעול בדרך של חקירה פלילית בעניינו של העותר. ביהמ"ש הצבאי לערעורים קיבל את הבקשה ואישר את צו המעצר באופן מלא. (להלן: ההחלטה השנייה). העתירה נדחתה.
עיקרון סופיות הדיון בביהמ"ש הצבאי חל ביחס להחלטותיו, למעט חריג ביחס להחלטות בענייני מעצר מינהלי, מקום בו נתגלו ראיות או נסיבות חדשות אשר לא היו ידועות לשופט אשר דן בעניין תחילה, בהן מוצדק להפעיל את עיקרון הסופיות בגמישות. לצד מקרים קיצוניים, בהם חל שינוי בנסיבות, יתכנו מקרי ביניים בהם אין מידע חדש, אך התגלו נתונים הרלוונטיים לשאלת המשך מעצרו של העצור שלא הובאו בפני ביהמ"ש לערעורים, ומצדיקים עיון מחדש בהחלטה. החלטתו הראשונה של ביהמ"ש לערעורים היתה החלטה מותנית. בסיפא של ההחלטה נקבע כי על המפקד הצבאי לבצע הערכה מחדש באשר לאופציית החקירה הפלילית בעניינו של העותר. כך שנתקיימו בעניינו של העותר התנאים בהם מוסמך ביהמ"ש הצבאי לערעורים לעיין מחדש בהחלטתו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, ריבלין. עו"ד סלימאן שאהין לעותר, עו"ד יובל רויטמן למשיב. 14.6.06).

ע.א. 11618/05 - לב שירמן נגד אנדריי צ'נקוב ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה, שנומקה בהמלצת ביהמ"ש למערער להסכים לדחות את התביעה ללא צו להוצאות, בטרם נסתיימה פרשת הראיות (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הגיש לבימ"ש השלום בירושלים תביעה נגד המשיבים בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, ממעשיהם של המשיבים, שעיקרם השקעה בניירות ערך עבורו על ידי משיב 1 באמצעות ניהול חשבון במשיבה 3. בתיק התנהל קדם משפט, במסגרתו נחקרו חלק מהמעורבים ונקבע כי הראיות יובאו בתצהירים במקום עדות ראשית. ביום 8.12.05 התקיימה ישיבת ההוכחות הראשונה. הישיבה נפתחה בחקירת המערער על תצהירו במשך למעלה משעה. במהלך החקירה נשאל המערער מספר שאלות על ידי ביהמ"ש בדבר נסיבות חתימתו על החוזה עם משיבה 3, ולאחר שהשיב, הפסיק ביהמ"ש את הדיון והמליץ למערער כי תביעתו תידחה ללא צו להוצאות. בעקבות זאת ביקש המערער מביהמ"ש לפסול עצמו, כיוון שלטענתו עולה מההמלצה כי ביהמ"ש חרץ את דינו לגבי התביעה בטרם היה סיפק בידיו לסיים הבאת ראיותיו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, בציינו כי חקירת המעורבים בקדם המשפט וחקירת המערער נותנות תמונה לכאורית מבוססת כבר בשלב זה, ולאור עמדה לכאורית זו הוצעה ההצעה למערער, שמטרתה לחסוך לו בהוצאות, ואין באותה הצעה כדי להעיד על כך שביהמ"ש גיבש את דעתו. הערעור נדחה.
אין לשלול את העובדה כי במהלך הדיון המשפטי מתגבשת אצל השופט עמדה לכאורית באשר למשקל הטענות שלפניו. אם דעה זו היא לכאורית בלבד, אין בעצם הבעת הדעה כדי לפסול את השופט מלשבת בדין. האיסור אינו על דעה קודמת, הוא על דעה קדומה. במקרה הנוכחי, ביהמ"ש הביע את התרשמותו מגירסת התביעה בטרם הוכרע הדין. התרשמות זו היתה לכאורית בלבד. ביהמ"ש הבהיר בהחלטתו בבקשת הפסלות כי אם בהמשך חקירת המערער, או כתוצאה מחקירת עדים אחרים ישתנו העובדות, ממילא יתכן ותשתנה המסקנה המשפטית. אין לומר כי בנסיבות העניין ביהמ"ש גיבש דעה נחרצת וסופית בתביעה, באופן שדעתו "ננעלה".