תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 21

ע.א. 2187/05 - אייל שכטר ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין רחובות

*כאשר לצורך שומת מס שבח בהסכם קומבינציה, הושג הסכם עם מנהל מס שבח בדבר חישוב עלויות הבנייה של כל ממ"ר, רשאי המנהל לקבל את העלות המוסכמת, כנקודת מוצא ראייתית, לצורך שומת המס במכירת הדירות שנתקבלו בהסכם הקומבינציה(מחוזי ת"א - תיק 1150/02 - הערעור נדחה).
א. חברת קריית הדר שהיתה איגוד מקרקעין, רכשה בשנת 1977 קרקע בשטח של כ-45 דונם בראשון לציון עליו היה נטוע אותה עת פרדס מניב (להלן: המקרקעין). ב-18.4.1994 התקשרה קריית הדר בהסכם קומבינציה עם חברה קבלנית לפיו מכרה לה %62 מן המקרקעין תמורת בניית דירות על יתרת המקרקעין (%38). המערערים נמנו עם בעלי מניותיה של קריית הדר. מספר חודשים לאחר חתימת הסכם הקומבינציה, נקטה קריית הדר הליכי פירוק מרצון, במסגרתם חולקו בין בעלי המניות, והמערערים בכללם,הדירות שהתחייבה החברה הקבלנית לבנות. מיסוי עיסקת הקומבינציה הוסדר בין המשיב ובין קריית הדר, בשלושה הסכמים, וביניהם הסכם במסגרתו נקבע כי עלויות הבניה של הדירות נשוא עיסקת הקומבינציה עומדות על 700 $ למ"ר עיקרי ו-$350 למ"ר שירות. (להלן: הסכמי הפשרה). המערערים מכרו 3 דירות ובגין עיסקות אלה הוציא להם המשיב שומות מס שבח ומס מכירה. המערערים חלקו על שומות אלה אך ההשגות שהגישו נדחו. הוגשו על ידם שלושה עררים ואלה נדחו. הערעור נדחה.
ב. לפי סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין זכות הערעור על פסיקתה של ועדת הערר מוגבלת ל"בעייה משפטית" בלבד. רוב רובן של הסוגיות שהועלו בערעור נוגעות לממצאים ולמסקנות שבעובדה, ועל כן אין מקום להדרש אליהן. סוגיה אחת המועלית בערעור ניתן אולי לסווג כ"בעיה משפטית", היינו, מה נפקותם של הסכמי הפשרה בין המשיב לקריית הדר (הנוגעים למיסוי עסקת הקומבינציה), בכל הנוגע לחישוב מס השבח שחוייבו בו המערערים בגין מכירת הדירות. המשיב אינו חולק על כך שאין להסכמים אלה כוח מחייב מבחינת המערערים. השאלה היא אם יש להסכמים אלה כוח ראייתי בנושא שבמחלוקת. יש לנקוט זהירות באימוץ נתונים מתוך הסכמי פשרה הנחתמים עם רשויות המס. יחד עם זאת, אין מניעה עקרונית לכך שנתונים שונים שסוכמו בהסכם פשרה יהוו נקודת מוצא ראייתית לצורך שומה נוספת שיש לה נגיעה לאותו עניין. במקרה שלפנינו קבעה ועדת הערר כי המערערים, כבעלי המניות של איגודי המקרקעין בפירוק, היו מעורבים במגעי הפשרה ובהסכמי הפשרה שנחתמו והיו מודעים לתוכנם, אף שהם עצמם לא היו צד להסכמים אלה. משכך אין למצוא פסול בעובדה שהמשיב עשה שימוש ראייתי בנתונים שנקבעו בהסכמי הפשרה.
ג. הנטל להוכיח שנפלה טעות בשומת מס השבח מוטל ככלל על הנישום, והוא מוטל עליו גם מקום שהוא מבקש לסתור נתונים השאובים מהסכם פשרה עליהם הסתמך פקיד השומה, כנקודת מוצא ראייתית. הוועדה שבחנה את מכלול הראיות, לרבות חוות דעת המומחה שהציגו המערערים, קבעה כי לא המערערים לא עמדו בנטל זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יורם שלמון למערערים, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 14.6.06).

בג"צ 3665/05 - עזיה מסארוה ואח' נגד שר הפנים ואח'

*זניחת בקשת התאזרחות, כאשר הבקשה נדחתה ובמשך שנתיים וחצי לא ערערו על ההחלטה. *תושבת השטחים שנישאה לאזרח ישראלי והתגרשה ממנו אינה יכולה לסמוך על אותם נישואין בבקשתה לאזרחות ישראלית שהוגשה לאחר הגירושין(העתירה נדחתה).
א. העותרת, תושבת איזור יו"ש, נישאה בשנת 1980 לאזרח ישראלי, לו ילדה ארבעה ילדים. בשנת 1991 ניתן לעותרת רשיון לישיבת קבע בישראל וביום 8.1.02 הגישה בקשה לקבלת אזרחות ישראלית מכוח נישואיה לאזרח ישראלי. הבקשה סורבה, שכן עובר להגשת הבקשה, התגרשה העותרת מבן זוגה הישראלי. לאחר גירושיה נרקמה בין העותרת לפלסטיני תושב האיזור מערכת יחסים שהובילה ללידתה של העותרת 2 בשנת
2004. העותרות מבקשות, בין היתר, להורות למשיב להעניק לה אזרחות ישראלית מכוח נישואיה בעבר לאזרח ישראלי וכי יוענקו להן זכויות המגיעות להן על פי כל דין כישראליות, מכוח חוק הביטוח הלאומי. ביחס להענקת אזרחות לעותרת מציינים המשיבים כי לאחר שהיא נמנעה, במשך שנתיים וחצי, מלערער על ההחלטה לדחות את בקשתה להתאזרח, הרי שמשך הזמן שחלף, כמו גם השינוי בנסיבותיה האישיות מאז, מלמדים, על כך שזנחה את בקשתה. המשיבים אף סבורים כי דין העתירה להידחות לגופה, באשר בעת הגשת הבקשה היתה העותרת גרושה, ובהתאם למדיניות משרד הפנים אין להמשיך ולטפל בבקשה להתאזרחות מכוח קשר נישואין מקום שקשר זה פקע. אשר לקבלת זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי - המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף, מאחר שהסמכות הייחודית לדון בתובענות כגון דא נתונה לבית הדין האזורי לעבודה. העתירה נדחתה.
ב. בקשתה של העותרת להתאזרח בישראל נדחתה ביום 15.10.02. יש לראות את העותרת כמי שזנחה את בקשתה להתאזרחות וכעת אין עוד היגיון וטעם בבחינתה של החלטת המשיב שניתנה לאורן של העובדות והנסיבות שהיו נכונות לאותה עת. גם לגופם של דברים אין להתערב בהחלטת המשיב. העותרת ביקשה להשתית זכאותה לאזרחות ישראלית על הוראת סעיף 7 לחוק האזרחות שעניינו התאזרחות מכוח נישואין לאזרח ישראל. קיומו של תא משפחתי הינו תנאי יסוד להענקת האזרחות מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות. במועד הגשת הבקשה להתאזרחות בשנת 2002 היתה העותרת כבר גרושה מבן זוגה הישראלי, וכבר לא היתה לה זכאות מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות.
ג. אשר לבקשה לקבל זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי - הסמכות הייחודית לדון בתובענות שעניינן טענות מעין אלה המועלות על ידי העותרות נתונה לבית הדין לעבודה. מכאן, קיים לעותרות סעד חלופי ומטעם זה דין העתירה להידחות. בנוסף, כפי שהוברר, לא המציאה העותרת למל"ל את המסמכים שהתבקשה להמציא לצורך מימוש זכויותיה ומשכך העתירה הינה עתירה מוקדמת, ודינה להידחות גם מטעם זה.

(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד צ. ששון לעותרים, עו"ד א. אמיר למשיבים. 15.6.06).

ע.פ. 6658/05 - רונן פרידמן ואח' נגד קבוצת לאב אופיר בע"מ ואח'

*גובה הקנס שהושת עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש, עקב הפרת צו של ביהמ"ש והצורך באכיפתא(הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביום 15.11.04 ניתן פסק דין לפיו נאסר על המערער לסחור בדרך כלשהי במוצרי חברת "לגרנד הצרפתית, לגרנד בישראל, וכל זאת עד 29.7.05". כעבור חצי שנה לערך, ניתנה החלטה בבקשה לאכיפת הצו על-פי פקודת בזיון ביהמ"ש, שהוגשה נגד ארבעת המערערים, (להלן: החלטת הבזיון הראשונה). בהחלטה נקבע כי המערערים הפרו את הצו וכי קיים חשש ממשי כי ימשיכו להפר אותו אם לא תוטל עליהם סנקציה מרתיעה. לפיכך גזר ביהמ"ש, על כל אחד מהם, קנס בסכום של 10,000 ש"ח לכל מקרה של הפרה עתידית של הצו. ביום 17.5.05, הוגשה בקשה השניה לאכיפת הצו עקב הפרתו. ביהמ"ש קיבל את בקשת המשיבים וגזר על כל אחד מהם קנס בסך 180,000 ש"ח, ובמצטבר 720,000 ש"ח, וכן חייבם בהוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לטענת המערערים, משקבע ביהמ"ש (בהחלטת הבזיון הראשונה) כי על המערערים ייגזר קנס בסך 10,000 ש"ח "לכל מקרה של הפרה עתידית", הקנס היה צריך להיות מוטל רק על המערער המפר. טענה זו דינה להידחות. בהודאתו בפני ביהמ"ש קמא, כי הצו הופר, כרך ב"כ המשיבים את כל המשיבים יחדיו, מבלי להבדיל בין משיב למשיב לעניין הפרה זו או אחרת.
ג. טענתם הנוספת של המערערים הינה, כי ביהמ"ש יכול וצריך היה להשיג את האכיפה באמצעות הטלת קנסות בסכומים נמוכים יותר. אכן, קנס המוטל בהליך הביזיון, מטרתו אכיפתית ולא עונשית. אך כאן אין מדובר בהפרות של מה בכך. גם לאחר שהוזהרו ע"י ביהמ"ש, בהחלטת הבזיון הראשונה, לא נרתעו המערערים והמשיכו להפר את צו ביהמ"ש פעם אחר פעם. התנהגות מזלזלת זו הצדיקה הטלת קנס משמעותי ומרתיע על המערערים. מנגד, אין להתעלם מקביעתו של ביהמ"ש קמא, לפיה יש לראות את שתי החברות (המערערות 2 ו-4) "כיחידה כלכלית אחת" ומכך שבסיכום החלטת הבזיון הראשונה כרך ביהמ"ש את המערער 3 יחד עם המערערות 2-4. בנסיבות אלו, יש מקום להפחית את הקנס, באופן שמערער 1 ישלם לבדו קנס בסך 180,000 ש"ח, והמערערים האחרים ישלמו יחד ולחוד 180,000 ש"ח.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אליעד שרגא למערערים, עוה"ד רון ברקמן ונחום קובובסקי למשיבים. 8.6.06).

בר"ם 11411/05 - איגוד ערים לאיכות הסביבה "דרום יהודה" ואח' נגד חברת חופרי ר. אבוקוש בע"מ ואח'

*טענות הנוגעות לעיסקת היסוד אין בהן כדי לעכב ביצוע ערבות בנקאית אוטונומית(מחוזי ת"א - עת"מ 2172/05 - הערעור נתקבל).

א. בחודש מאי 2005 פרסם האיגוד מכרז לביצוע עבודה במטמנת חרובית, שאמורה היתה לכלול שלושה רכיבים נפרדים: עבודות עפר, העתקת אשפה ועבודות איטום וניקוז. המציעים במכרז נדרשו לצרף להצעותיהם ערבות בנקאית בסך 100,000 ש"ח. ההצעה הזולה ביותר לגבי רכיב העתקת האשפה היתה גבוהה ב-%80 ממחיר האומדן שקבע האיגוד. לפיכך, ביטל האיגוד רכיב עבודה זה. המשיבה זכתה ברכיב עבודות העפר, והמשיבה 2 (להלן: בן ארי) זכתה ברכיב עבודות האיטום והניקוז. המשיבה לא השלימה עם תוצאות המכרז, אולם האיגוד דרש ממנה להתחיל בעבודות באופן מיידי, שאם לא כן תבקש את חילוט הערבות הבנקאית. המשיבה הגישה לביהמ"ש עתירה מינהלית במסגרתה ביקשה כי יוצהר שהיא הזוכה במכרז בכללותו וכי יינתן צו למניעת חילוט הערבות הבנקאית. בין היתר טענה כי פיצול הזכייה בינה לבין בן ארי מנוגד לתנאי המכרז. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתה של המשיבה לגבי פרשנות המכרז, ומשכך סבר כי לטענתה של המשיבה נגד פיצול המכרז יש סיכויי הצלחה בלתי מבוטלים. על כן נתן צו מניעה כמבוקש. הערעור נתקבל.
ב. ערבות בנקאית אוטונומית הינה ערבות בעלת מעמד עצמאי המנותקת מעיסקת היסוד שבמסגרתה נמסרה. מימושה של הערבות הבנקאית האוטונומית על ידי הנערב מותנה בהתקיימות תנאי הערבות עצמה. המימוש אינו תלוי בהכרעה במחלוקות שמקורן בעיסקת היסוד. בפסיקה הוכרו שני חריגים לעקרון זה, ואלה הם חריג המרמה וחריג הנסיבות המיוחדות. במקרה שלפנינו, המחלוקת נסבה על השאלה האם התקיים חריג הנסיבות המיוחדות המצדיק את מניעת חילוט הערבות. לטענת המשיבה חריג זה מתקיים משום שבהחלטתו לפצל את הזכייה במכרז בינה לבין בן ארי סטה האיגוד מתנאי המכרז, באופן שמשמיט את התכלית לשמה ניתנה הערבות הבנקאית. ברם, אין די בקיום מחלוקת חוזית בין הצדדים לעסקת היסוד כדי להיכנס לגדרו של חריג הנסיבות המיוחדות. אף אם האיגוד לא היה רשאי בהתאם לתנאי המכרז לפצל את הזכייה, כטענת המשיבה, אין די בכך על מנת שיתקיים חריג הנסיבות המיוחדות, באופן שיש בו כדי למנוע את חילוט הערבות הבנקאית שהפקידה המשיבה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד משה גולדברג למבקשים, עוה"ד ענבל סגל רבין ולירון סגל למשיבה. 11.6.06).

בג"צ 6438/02 + 6429/02 + 6428/02 + 6427/02 - התנועה לאיכות השלטון ואח' נגד הכנסת ואח'

*חוקיותו וחוקתיותו של חוק דחיית שירות הבטחון שחוקק בעקבות המלצות ועדת טל(העתירה נדחתה ברוב דעות).

א. חוקיותה וחוקתיותה של דחיית שירות הביטחון של תלמידי ישיבות אשר תורתם אומנותם נבחנה בבג"צ מספר פעמים. בבג"ץ 3267/97 (פ"ד נב(5) 481; להלן - פרשת רובינשטיין) נקבע כי שר הביטחון הפעיל את סמכותו בעניין דחיית השירות של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם שלא כדין, וכי הסמכות לקביעת ההכרעה העקרונית בעניין זה נתונה לכנסת. באוגוסט 1999, מונתה ועדה לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס תלמידי ישיבות. (להלן: ועדת טל). באפריל 2000 הגישה ועדת טל לשר הביטחון את המלצותיה. ביולי 2002 נתקבל בכנסת חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם. טענתם העיקרית של העותרים היא שחוק דחיית השירות פוגע בעיקרון השוויון. החוק יוצר אפליה בין תלמידי ישיבות, הזכאים להסדר של דחיית שירות, ובין מי שאינם תלמידי ישיבות, המתגייסים כרגיל לצה"ל. העתירה נדחתה ברוב דעות.
ב. הנשיא ברק: בחינת חוקתיותו של חוק דחיית השירות, נעשית בשלבים. בשלב הראשון של הבחינה החוקתית נבחנות שתי שאלות: האם חוק דחיית השירות פוגע בזכות לשוויון- האם הפגיעה מהווה פגיעה בכבוד האדם המעוגן בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. על השאלה הראשונה יש להשיב בחיוב. חוק דחיית השירות פוגע בשוויון. האם השוויון הנפגע נכלל בכבוד האדם- התשובה היא חיובית. פגיעתו של חוק דחיית השירות בשוויון מקימה פגיעה בכבוד האדם. בשלב השני של הבחינה החוקתית, נבחנת השאלה אם הפגיעה של החוק בזכות אדם המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא כדין. האם תכליות החוק הן "ראויות"- התשובה היא בחיוב. הן נועדו לשלב את המגזר החרדי במרקם חיי המדינה, ובכך לסייע לאותו מגזר להפחית את חוסר השוויון ולהגיע להסדר מוסכם בענין זה על חלקי החברה כולם. התכלית של חוק דחיית השירות הינה ראוייה.
ג. האם האמצעים שנקבעו בחוק להשגתה של התכלית הראוייה הם מידתיים- על פי מצב הדברים היום - ולפי מבחן התוצאה - לא מתקיים קשר רציונלי בין מטרות החוק לבין האמצעים להגשמתו. מטרות החוק הוגשמו אך באופן שולי וזניח. עם זאת, השינוי שוועדת טל המליצה עליו, ושהכנסת ביקשה להגשימו, הוא שינוי הדרגתי, המבוסס על הסכמה. נותרו כשנה ומחצה עד לסיום תוקפו של החוק. אילו נבחנו התוצאות כפי שהן כיום, המסקנה היתה כי אין חוק דחיית השירות מקיים את מבחן המידתיות. ואולם, חוק דחיית השירות נחקק מראש כהוראת שעה. המחוקק ביקש זמן לבחינת ההתאמה של מטרות החוק לאמצעים שנקבעו ולהגשמתם. זמן ההמתנה של חמש שנים נופל לגדר מרחב התימרון החקיקתי של המחוקק. כל אלה מחייבים להמתין וטרם הגיעה העת להכרעה בשאלת חוקתיותו של חוק דחיית השירות. על כן דין העתירות להידחות.
ד. המישנה לנשיא (בדימ') חשין (דעת מיעוט): החוק נגוע מלידתו בפגם גנטי, ופגם מעין-זה לא ניתן לא לריפוי ולא לתיקון. אין כל הצדק לאותן זכויות-יתר מפליגות שהחוק מעניק לבני ישיבה, בהעדיפו אותם על צעירים שאינם בני ישיבה. הפגיעה בעקרון השיוויון היא כה קשה וכה עמוקה עד שקשה להבין כיצד זה ניתן להצדיקה.
ה. השופטים נאור, ג'ובראן, חיות, א. לוי, פרוקצ'יה ובייניש הצטרפו לפסק דינו של הנשיא ברק.
ו. השופט גרוניס: מסכים לעמדתו של הנשיא ברק שמתן הפטור משירות צבאי יש בו משום פגיעה מסויימת בשוויון. אינו מסכים שמקרה זה, בו הרוב העניק זכות יתר
לקבוצת מיעוט, מצדיק פסילתו של החוק. ביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית מן הטעם של פגיעה בשוויון תהא מוצדקת כאשר החוק פוגע במנגנונים הדמוקרטיים, כאשר הוא פוגע ביחידים ככאלה או שפגיעתו היא בקבוצות מיעוט. במקרה דנא הסכימה קבוצת הרוב, כחלק מפשרה חברתית, ליתן זכות יתר לקבוצת המיעוט. עסקינן בדבר חקיקה של הכנסת. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירות אך לא מטעמיהם של שופטי הרוב.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור, ג'ובראן וחיות. 11.5.06).

בג"צ 7052/03 ואח' - עדאלה... לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נגד שר הפנים ואח'

*ואח' - חוקיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל מכוחו נשללת האפשרות של איחוד משפחות בין בן זוג ערבי ישראל לבן זוגו הערבי המתגורר באיזורי יו"ש וחבל עזה(העתירה נדחתה ברוב דעות).

א. חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), קובע כי שר הפנים לא יעניק אזרחות לתושב של יהודה, שומרון או חבל עזה, ולא יתן לו רשיון לישיבה בישראל. מכוחה של הוראה זו נשללת, בין השאר, האפשרות של איחוד משפחות בין בן זוג ערבי-ישראלי לבין בן זוגו הערבי (כשהגבר מהאזור למטה מגיל 35 והאשה מהאזור למטה מגיל 25) המתגורר באזור. זאת, כדי למנוע התממשותה של הסכנה, שהתרחשה בעבר, שבה בן זוג מהאזור, שניתנה לו האפשרות לחיות בישראל עם בן זוגו הישראלי, סייע למי שהיו מעורבים בפעילות חבלנית עויינת. העותרים טוענים כי הוראותיו של חוק זה, פוגעות שלא כדין בזכותם של בני הזוג הישראלים וילדיהם. תוקפו של החוק הוא לשנה. נקבע בו כי הממשלה רשאית, באישור הכנסת, להאריך בצו את תוקפו, לתקופה שלא תעלה בכל פעם על שנה אחת. בחלוף שנה הוארך החוק מפעם לפעם. חלקם של העותרים שלפנינו הינם זוגות נשואים. העתירה נדחתה ברוב דעות.
ב. הנשיא ברק (דעת מיעוט): אין מנוס מקביעה כי חוק האזרחות והכניסה לישראל בטל כולו. זכותו של בן הזוג הישראלי לממש את חיי המשפחה שלו עם בן הזוג הזר בישראל, מצויה בגרעינה של הזכות לכבוד האדם. אילו קבע חוק הכניסה לישראל מניעת כניסה של בן זוג זר בעקבות בדיקה אינדיבידואלית באשר למסוכנותו הביטחונית, המקיימת את דרישותיה של פיסקת ההגבלה, לא היתה כל בעיה חוקתית עם חוק זה. אך החוק אינו מקיים את דרישות פסיקת ההגבלה.
ג. המשנה לנשיא (בדימ') חשין: מדינת ישראל - כמוה ככל מדינה בעולם - רשאית להגביל בחוק הגירתם של זרים לישראל, בהם בני-זוג של אזרחי ישראל. ספק אם הזכות לנישואין ולחיי משפחה גוזרת מתוכה חובה חוקתית המוטלת על המדינה להתיר כניסה לישראל לאזרחים זרים שנישאו לאזרחי המדינה. זאת ועוד, לעת מלחמה רשאית מדינה - כל מדינה - למנוע כניסתם של נתיני אוייב למדינה, גם אם נישאו לאזרחי המדינה. תושבי האזור הפלסטינים הם בבחינת נתיני אויב, ובתורת שכאלה מהווים הם קבוצת סיכון לאזרחיה ולתושביה של ישראל.
ד. ברוב דעות של המשנה לנשיא (בדימ') חשין והשופטים ריבלין, לוי גרוניס, נאור ועדיאל, בניגוד לדעתם של הנשיא ברק והשופטים בייניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן וחיות, הוחלט לדחות את העתירות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור, ג'ובראן, חיות ועדיאל. 14.5.06).

עע"ם 687/04 - ינון - תכנון יעוץ ומחקר בע"מ נגד רכבת ישראל ואח'

*פסילת הצעה במכרז, בשל היותה בלתי סבירה ולקוייה בתכססנות, כאשר הסכום שנדרש נמוך ביותר ממחצית מהאומדן של בעלת המכרז ובפריטים שונים צויינה התמורה הנדרשת "שקל אחד"(מחוזי ת"א - עת"מ 1355/03 - הערעור נדחה).
א. בחודש אוקטובר 2002 פרסמה רכבת ישראל מיכרז שעניינו תכנון מסילה כפולה בקו שבין עכו לכרמיאל. למסמכי המיכרז צורף איפיון טכני. ועדת המכרזים פסלה את הצעתה של המערערת, למרות שהיתה הזולה מבין ההצעות שהוגשו במכרז, מן הטעם שההצעה לוקה באי סבירות ובתכסיסנות, שכן ההצעה היתה נמוכה ביותר ממחצית מהאומדן שנערך על ידי בעלת המיכרז. שיעור נמוך זה נובע מכך כי למספר מרכיבים בהצעה הכספית ייחסה המערערת מחיר של שקל אחד ליחידת כמות, שהוא מחיר מלאכותי שאינו ריאלי. המערערת עתרה לביהמ"ש לעניינים מינהליים וטענה, בין היתר, כי הצעות המחיר ביחס "לפריטים של שקל" מבוססות על הערכתה כי קימת סבירות נמוכה שהיא תידרש לתכנן אותם פריטים, שכן המיכרז מבוסס על מספר חלופות תכנוניות שלא כולן תתממשנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה וקבע כי הצעת המערערת מעלה חשש של ממש לתכסיסנות פסולה. כן קבע כי המערערת התעלמה מהנחיית הרכבת להתייחס בהצעתה לכל חלופה בנפרד. הערעור נדחה.
ב. על המיכרז הציבורי חלות שתי מערכות נורמטיביות עיקריות: מערכת עקרונות המשפט הציבורי ודיני החוזים והטרום-חוזים. בהיבט של דיני החוזים, היתה הצעת המערערת נגועה בחוסר תום לב. המציעים נדרשו לפרט את הערכים הכספיים המוצעים על ידם ביחס למספר רב של פריטי תכנון המפורטים בטופס. המערערת בנתה את הצעתה הכספית על השערה, שלא ברור מה יסודה, כי באותם "פריטים של שקל", הרשות בסופו של דבר לא תעמיד בפני המתכנן שיבחר דרישות ביצוע. מעבר לכך, השיטה בה בחרה המערערת לתמחר את הצעתה אינה תואמת דרישה בסיסית של המיכרז להציע הצעת מחיר ריאלית מראש לכל חלופות התכנון שפורטו במכרז.
ג. הצעת המערערת פסולה גם מהיבט המשפט הציבורי. השיוויון בין המציעים מהווה גרעין מהותי בכללי המיכרז בדין המינהלי. התחרות בין המציעים נסבה, בין היתר, על הערכים הכספיים שכל מציע מעמיד ביחס לפריטים שונים שיש לתמחרם על פי דרישת המזמין. כאשר מציע אחד מגיש הצעה כספית המכילה ערכים כספיים בלתי ריאליים ביחס למספר רכיבים בהזמנה, הוא מביא באופן מלאכותי להוזלה ניכרת של הצעתו הכספית הכוללת, אך אגב כך הוא מפר את כללי השוויון בתחרות, בסטייתו מהבסיס המשותף המתחייב להצגת ההצעה הכספית. הפרת כללי השוויון מצדיקה, כשלעצמה, פסילה על הסף של ההצעה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גיל חגי ואלכס קיסר למערערת, עוה"ד אורית וינר, גל טורס ושגיב חנין למשיבות. 15.6.06).

ע.א. 2622/05 - עו"ד בלפור קויתי (הנאמן) ואח' נגד אזולאי עמרם... בע"מ ואח'

*דחיית ערעור על גובה ההוצאות שהשית ביהמ"ש המחוזי בדחותו תובענה שלא היה לה כל יסוד ועילה שבדין(מחוזי ב"ש - ה.פ. 4095/04 - הערעור נדחה).

א. במהלך השנים 2004-2001 רכשו המשיבים דירות בבאר-שבע מהמשיבה. בחודש פברואר 2004 הפסיקה המשיבה את עבודות הבניה ובעלי חלק מהדירות - שהם המערערים בפנינו - התארגנו והקימו ועד פעולה כדי לנסות ולהשלים את בניית הפרויקט. המערערים, בראשות עורך-דין קויתי, הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה לחייב את כל קוני הדירות הנוספים להצטרף לקבוצת המערערים. ביהמ"ש דחה את ההמרצה על הסף בקובעו כי "המבקשים לא הצליחו להצביע על כל עילה שבדין שעל פיה ביהמ"ש יכול וצריך היה
להיעתר לבקשות שבהמרצת הפתיחה". עם דחיית ההמרצה על הסף חייב ביהמ"ש את המבקשים (המערערים) "ביחד ולחוד" "לשלם לכל אחד מהמשיבים... שהיה מיוצג על ידי עורך-דין... סך של 7,500 -" ולמשיבים שהתייצבו ללא נוכחות עורך-דין 1,000 ש"ח לכל אחד מהם. עוד קבע ביהמ"ש כי סכומים אלו ישאו ריבית כחוק והפרשי הצמדה (להלן התשלומים). המערערים טוענים כי לא ברור אם מדובר בהוצאות משפט, שכ"ט או חיוב אחר כלשהו; כי לא היה מקום לחייב את המערערים ביחד ולחוד בתשלומים; כי הסכום שפסק ביהמ"ש הוא גבוה במיוחד עד כדי הגדרתו כ"הוצאות עונשיות"; כי כיוון שמדובר ככל הנראה בשכר טרחת עורך-דין "המערערים עלולים להיות מחויבים בתשלום מס ערך מוסף בגינם. והסכום הכולל יעמוד במקרה זה על 183,500 ש"ח"; כי לא ניתנה להם זכות טיעון בנושא התשלומים. הערעור נדחה.
ב. באשר להגדרת אופיים של התשלומים - לא יכול להיות ספק בכך שלגבי המשיבים המיוצגים ע"י עו"ד מדובר בשכר טרחת עורך-דין, גם אם בימ"ש קמא לא אמר זאת במפורש. הא ראייה שביהמ"ש איבחן, באופן ממשי, בין הסכום שפסק לאותם משיבים המיוצגים על ידי עורך-דין, לבין המשיבים שלא היו מיוצגים. החשש שהביע עורך-דין קויתי מפני חיוב המערערים בתשלום מע"מ, יש לו על מה שיסמוך, בהסתמך על תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה: "פסק ביהמ"ש או הרשם שכר טרחת עורך דין... ייווסף... סכום השווה למס ערך מוסף ששולם עליו...".
ג. נותרה השאלה המרכזית, קרי שאלת גובהו של שכר הטרחה. ככלל, עניין זה מסור לביהמ"ש אשר דן בתיק. ערכאת הערעור איננה ממהרת להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש בעניין זה. בענייננו התייחס בימ"ש קמא לכך שהמרצת פתיחה איננה הדרך לניהול הדיון בתיק זה, לכך שהמערערים לא הצביעו על עילה חוקית כלשהי מכוחה יכול ביהמ"ש להיעתר לבקשה, לסעדים שהתבקשו וגם לפן הערכי שבהליך. אשר לטענת המערערים כי ביהמ"ש חייב בסכום זהה של שכר טרחה גם כאשר מספר מערערים חברו יחד ופנו יחד לאותו עורך-דין - הסכום שפוסק ביהמ"ש איננו חישוב מתמטי של הסכום ששולם בפועל. העובדה שמספר משיבים, שנגררו להליך בעל כורחם, פנו לאותו עורך-דין, איננה צריכה להשפיע על גובה שכר הטרחה שנפסק. אין גם ממש בטרונייתו של עורך-דין קויתי על כך שחוייב לשלם "ביחד ולחוד". החשש שהביע עורך הדין קויתי כי התשלום במלואו יפול עליו, בשל מצבם הכלכלי של המערערים הנוספים, איננו נובע מהחלטתו של בימ"ש קמא. עם זאת יש לציין כי עורך הדין קויתי היה הרוח החיה בפרשה הנוכחית, הסיבה והמסובב, על כן גם אם בפועל זו תהיה התוצאה, יש בכך ביטוי הולם לנסיבות שהוכחו.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. 15.6.06).

בג"צ 3916/05 - עמותת בת דור נגד שרת החינוך ואח'

*דחיית טענת אפלייה בהקצבות משרד החינוך לעוסקים באמנות המחול(העתירה נדחתה ברוב דעות).

א. העותרת הינה עמותה המנהלת בית ספר לאמנות המחול ומפעילה להקת מחול. מיום היווסדה ועד לשנת 1999 נתמכה העותרת על-ידי הברונית בת שבע דה רוטשילד ז"ל ותוקצבה בסכומים מסויימים על-ידי משרד החינוך. בשנת 1999 קיבלה העותרת הקצבה ממשרד החינוך. בשנת 2000 לא קיבלה כל תמיכה; בשנים 2003-2001 קיבלה הקצבות; בשנים 2004-2003 לא קיבלה כל תמיכה. לאחר שהוגשה העתירה אושרה לעותרת עבור שנת 2005 תמיכה בסך של 80 אלף - עבור הלהקה ו- 100 אלף - עבור בית הספר למחול. בדיון שהתקיים בין הצדדים נדונה שאלת ההקצבה לשנת 2004, ונתקבלה ההמלצה שלא לאשר תמיכה לעותרת. העתירה נדחתה ברוב דעות.
ב. השופטת ארבל (דעת מיעוט): סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, קובע כי תמיכה במוסדות ציבור תיעשה על-פי מבחנים שוויוניים שייקבעו ויפורסמו ברשומות. בחומר שהוגש לביהמ"ש אין כדי להצביע על שיקולים זרים ובלתי ענייניים כפי שניסתה העותרת לטעון כנגד המשיבים. עם זאת, בסופו של יום מתברר כי התוצאה מפלה את העותרת לרעה. הפליה יכולה להיווצר גם כאשר יוצר הנורמה לא התכוון לכך. מבחינת הנתונים שהוצגו בנוגע לשנת 2004 עולה כי הדרך בה חולקו כספי ההקצבות ללהקות מחול השיגה תוצאה מפלה. לאחר הגשת העתירה ובמהלך שנת 2005, דרשו המשיבים מהעותרת למלא אחר תנאים מסויימים. לאחר דין ודברים בין הצדדים החליטה ועדת התמיכות לתקצב את העותרת בסכומים כאמור לעיל. העותרת טוענת כי סכומי התמיכה שאושרו לה אינם סבירים באופן קיצוני. ברם, העותרת לא הציגה כל נתונים הרלוונטיים לשנה זו. לפיכך אין מנוס מדחיית חלק זה של העתירה. מאידך יש לקבל את העתירה ככל שהיא נוגעת לתמיכה בעותרת בשנת 2004.
ג. השופט לוי: העותרת לא הגשימה, ולו חלקית, את יעדיה של תוכנית הבראה אשר גובשה נוכח מצבה הפיננסי הרעוע. הגורמים המוסמכים במשרד החינוך הגיעו לכלל מסקנה, כי העותרת היתה רחוקה מלעמוד בתחזית ההכנסות אליהן התייחסה הצעת התקציב לשנת 2004, ומנגד הוצאותיה עלו באורח משמעותי על המתוכנן באותה שנה. עוד נמצא, כי תפקודה של הנהלת העמותה לקה בחסר, ובקיאותה בנעשה בלהקת המחול הוטלה בספק. הקצאתו של מימון כספי מאת רשויות המדינה מחייבת, כתנאי מקדים, כי השימוש בכספים אלה יעשה ביעילות, על יסודם של כללים ברורים ובאורח תקין וניתן לבקרה. אשר על כן, יש לדחות את העתירה על כל חלקיה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ארבל. עו"ד ד. הולץ-לכנר לעותרת, עו"ד א. קורינלדי סירקיס למשיבים. 14.6.06).

ע.פ. 11579/04 - מדינת ישראל נגד זוהר טל

*קולת העונש בעבירות זנות וסחר בנשים (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

בדצמבר 2000 הקים המשיב אתר אינטרנט המפרסם פרטי נשים להזמנה לקיום יחסי מין עבור אתנן. המשיב קיבל ממעסיקי הנשים בזנות עמלה עבור כל הזמנה. החל באוגוסט 2001 פירסם המשיב באתר גם פרטי נשים אותן רכש בעצמו לשם עיסוק בזנות. הושג הסדר טיעון שכלל הגבלה של טיעון התביעה לעונש מאסר בפועל של עשר שנים. בטיעוניה עמדת באת-כוח המדינה על החומרה שבעבירת הסחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, וביקשה כי ייגזרו על המשיב עשר שנות מאסר בפועל, בצירוף מאסר על תנאי. מנגד, ביקש בא-כוח המשיב כי נוכח נסיבותיו האישיות של המשיב, יגזור עליו ביהמ"ש עונש קל. בגזר דינו עמד ביהמ"ש המחוזי על החומרה הרבה של המעשים בגינם הורשע המשיב, ומנגד מצא כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה.
נתגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות עריכת הסדר הטיעון ולתוכנו. בא-כוח המשיב טען כי בהסדר הטיעון התחייבה המדינה שלא לערער על גזר הדין שיינתן. כן טען כי הסכמת המשיב לעריכת הסדר הטיעון נבעה מעידודו של ביהמ"ש לעריכת הסדר הטיעון, והתפתחה אצל המשיב ציפייה כי ביהמ"ש לא יחמיר בעונשו, ולא יוגש ערעור כנגד גזר הדין. באת-כוח המדינה הכחישה טענה זו מכל וכל. נראה כי אכן טעה ביהמ"ש בהתייחסו לנסיבות המקלות, בבואו לגזור את הדין. עם זאת, קיימים קשיים מסויימים, המחייבים הבחנה בין מקרה זה למקרים אחרים. מתקבל הרושם כי הסדר הטיעון הושפע מגישתו של ביהמ"ש, ולכן גם לא נומק ההסדר כדבעי
על ידי התביעה. ככלל, ביהמ"ש אינו צריך להיות מעורב בעריכת הסדרי טיעון, וודאי שלא להתערב בתוכנם. בנסיבות העניין, אין זה מופרך לקבל את הטענה כי במשיב התפתחה ציפייה כי ביהמ"ש יקל עמו. השלב שבו מצוי כיום המשיב - לאחר שריצה קרוב לשני שלישים מעונשו, ערב דיון בוועדת השחרורים - ובהתחשב בתסקיר שירות המבחן אשר המליץ שלא להטיל על המשיב תקופת מאסר נוספת, יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטות: בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד ענת חולתא ואיתי פרוסט למערערת, עו"ד ישראל קליין למשיב. 21.6.06).

ע.א. 10483/05 - פלוני ואח' נגד פלונית

*דחיית ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו, כאשר אחד הצדדים כתב מכתב נגד השופט ובו טענות לא נכונות, ואותו צד יצטרך להעיד, ולדעת השופט לא יוכל להתייחס באמינות לעדותו (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה). המערערים הגישו בביהמ"ש לעניני משפחה התנגדות לקיום צוואתו של המנוח שהינו אביהם של ארבעת המערערים. המשיבה, אלמנתו של המנוח, מבקשת את קיום הצוואה. בנה החמישי תומך בתביעתה. במהלך בירור תיק העזבונות פנה הבן החמישי במכתב לגורם שלישי, ובו הטיח האשמות קשות, בשמו ובשם אמו, כנגד התנהלות השופט. תוכן המכתב הובא לידיעתו של השופט ובעקבות דברים אלה החליט לפסול עצמו מלהמשיך לדון בתיק העזבונות ובשני תיקים הקשורים אליו. בהחלטתו נכתב בין היתר: "לאחר קריאת מכתב התלונה, התגבשה בי דעה כלפי אמינותו ומגמותיו של [הבן החמישי]". השופט נתבקש להעיר את הערותיו בערעור והוא שב והבהיר כי עקב הדברים שכתב הבן החמישי, התגבשה בו דעה כלפי אמינותו, ואם וכאשר יהיה עליו להעריך את עדותו, לא יוכל להתנער מהידיעה כי במכתבו, הבן החמישי ההין לחטוא לאמת. הערעור נדחה.

בפנינו מקרה של פסילה עצמית של ביהמ"ש. במקרה שכזה יש ליתן משקל לתחושותיו של השופט הסבור שאין זה ראוי שיידון בתיק. מקום בו מגלה השופט את דעתו בצורה חד משמעית כי יתקשה לשבת בדין אין לכפות עליו לעשות כן. אכן, המבחן לפסילת שופט, הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת. אין בהגשת התלונה על ידי אחד מבעלי הדין נגד השופט, כשלעצמה, כדי לבסס עילת פסלות. ברם, בנסיבות המקרה דנן, בהן קבע ביהמ"ש כי יקשה עליו לדון בתיק מהטעם שגיבש עמדתו בשאלת מהימנותו של הבן החמישי, הצפוי להעיד בשלושת ההליכים, מתחייבת המסקנה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה". על כן אין להתערב בהחלטת הפסילה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שוש ריבר למערערים. 12.6.06).

ע.פ. 11445/05 - דוד רוט נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות שעניינן משיכת כספי לקוחות בנק ע"י פקיד בכיר והעברת הכספים לחשבונות לקוחות אחרים, ללא קבלת טובת הנאה עצמית ע"י העבריין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, פקיד בכיר לשעבר בסניף בנק המזרחי בני ברק, הורשע, על פי הודאתו, בסדרה ארוכה של עבירות שעניינן משיכת כספים מחשבונות של לקוחות הבנק בסכומים שהצטברו כדי 4.7 מיליון דולר. החלק הארי של סכומי הכסף הועברו ליותר מארבעים חשבונות של לקוחות שונים של הבנק (להלן - הנהנים). חלק מן הלקוחות זוכו באלפי דולרים בודדים, אחרים בעשרות אלפי דולרים ועוד אחרים במאות אלפי דולרים. בין הנהנים גם חשבון הוריו של הנאשם, שזוכה בסכום העולה על 10,000 דולר. ביום 11.1.99 נטל המערער הלוואה מן הבנק בסך 550,000 דולר, בשמו של לקוח, בלי ידיעת המתלונן, ולשם כך צירף למסמכים חתימה הנחזית כחתימת המתלונן. ועוד, המערער ביצע עשרות משיכות של סכומים במזומן מחשבונות משפחה פלונית, בסכום העולה מעט על מיליון ש"ח, תוך
צירוף חתימה הנחזית כחתימת המתלונן. אין מחלוקת שהמערער העביר את כל הכספים לאחרים, מבלי שלקח דבר לכיסו. ביהמ"ש דן את המערער למאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים וחצי וכן לשנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הוגשו לביהמ"ש שתי חוות דעת רפואיות, מהן עולה כי המערער סובל זה מכבר מחוליים שונים, ביניהם סכרת, מחלת לב כלילית ופגיעה כלייתית. מחוות הדעת עולה כי גזירת מאסר בפועל יביא על המערער פגיעה בתוחלת חייו. קצין הרפואה הראשי של שירות בתי הסוהר, הבהיר כי אם יוטל על המערער לשאת עונש מאסר, יועבר למרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר. טענת המערער כי לא פעל מתוך מניע של תאוות בצע, כי אם מתוך שאיפה לרצות את הסובבים אותו - לקוחות הבנק והממונים עליו - בשל הפגם האישיותי שכונה "ריצוי ופיצוי", אין בה כדי לגרוע מהעובדה שהוא ביצע במודע את עבירות הגניבה והמרמה הסדרתיות, שנמשכו על פני כשש שנים. אילו פעל המערער מתוך מניע של התעשרות עצמית, היה מקום להחמיר את עונשו בצורה משמעותית.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד עפר ברטל למערער, עוה"ד עמית אופק ושירי שרף למשיבה. 22.6.06).

רע"פ 11741/05 - עו"ד שי גלילי נגד מדינת ישראל

*כלל הקפאת הזכירה", ברישום דוחו"ת חנייה ע"י שוטרים, שאינם זוכרים את הפרטים בעת עדותם, אלא מאשרים את האמור בדוחו"ת שרשמו (הבקשה נדחתה).

המבקש נהג רכב בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית. שוטרת שהורתה למבקש לעצור, הבחינה כי הוא אינו חגור בחגורת בטיחות. השוטרת רשמה לו שתי הודעות קנס, האחת בגין הנסיעה בנתיב התחבורה הציבורית והשניה בגין נסיעה ללא חגורת בטיחות. המבקש טען כי כן היה חגור, שילם את הקנס בגין הנסיעה בנתיב תחבורה ציבורית, אולם בנוגע לנסיעה ללא חגורת בטיחות ביקש להישפט. בביהמ"ש לתעבורה התברר, כי השוטרת אינה זוכרת את פרטי המקרה אשר רשמה את הדו"ח. ביהמ"ש הרשיע את המבקש וגזר עליו קנס של 1,000 ש"ח. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש סמך את ידיו על קביעות בית-משפט השלום, כי אין מניעה מהתבססות על עדות השוטרת בהסתמך על כלל "הקפאת הזכירה שבעבר" למרות שכיום איננה זוכרת את פרטי המקרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לטענות המבקש כנגד כלל הקפאת הזכירה שבעבר - החלטתו של בית-משפט השלום עומדת בתנאים הנדרשים להסתמכות על הכלל להקפאת הזכירה שבעבר, המיועד דווקא למצבים בהם העד איננו זוכר את פרטי המקרה. הדו"ח הינו אותנטי ומקורי, הוגש לביהמ"ש ואושר על-ידי העד שהביאו. לא ניתן לצפות משוטרים שיזכרו כל דו"ח ודו"ח אשר הם רושמים, שכן אם כך נעשה, נמצא עצמנו בסבך התנצחויות משפטיות בעבירות תעבורה, אשר הטיפול המהיר והיעיל בהם מהווה אחד מיסודות האכיפה בתחום זה.

(בפני: השופט ג'ובראן. המבקש לעצמו, עו"ד ליאנה בלומנפלד למשיבה. 12.6.06).

בע"מ 11981/05 - פלונית נגד פלוני

*דחיית בקשתה של אשה לבטל שני סעיפים מתוך הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד, על יסוד טענת טעות והטעייה, כאשר בינתיים בוצעו הגירושין (הבקשה נדחתה).

המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1980 ונולדו להם 3 ילדים. בשנת 1998 עלו נישואי בני הזוג על שרטון והם חתמו על הסכם לחלוקת הרכוש, משמורת הילדים ומזונותיהם (להלן: "ההסכם הראשון"). לאחר מכן חתמו על הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין בביהמ"ש לענייני משפחה (להלן: "הסכם הגירושין"). אחרי אישור הסכם הגירושין התגרשו בני הזוג. בתביעה נשוא בקשה זו, תבעה המבקשת לבטל שני סעיפים מתוך הסכם הגירושין על יסוד טענת טעות או הטעיה וחוסר תום
לב של המשיב. סעיפים אלה נוגעים לכספי הפנסיה וכספים בפוליסת הביטוח של המשיב. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את תביעת המבקשת בקובעו כי מקריאת ההסכם הראשון עולה כי בני הזוג הסכימו שכל חסכונותיהם והכספים שצברו יחולקו ביניהם בחלקים שווים, ולא רק אלה המצויים בבנקים, כמפורט בהסכם הגירושין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע כי עיון בראיות המשיבה אינו מצביע על קיומם של התנאים הדרושים לתחולת קיומם של טעות או הטעיה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין לאחר שהמבקשת הצהירה בביהמ"ש כי הבינה את תוכנו ואת משמעויותיו. בענייננו, ניכר היה הצורך בהחשת הגירושין מצד המבקשת על רקע קשר עם אחר; הסכם הגירושין בוצע הלכה למעשה בלא שהמבקשת עוררה כל טענה כלפי תוכנו, לרבות זכויות הפנסיה, אלא רק כשנתיים וחצי לאחר שאושר וניתן לו תוקף של פסק דין. נטיית ביהמ"ש היא לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה, ובוודאי בהסכמי גירושין, בהם יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג, ועל כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מ. רובינשטיין למבקשת. 25.5.06).

בג"צ 1844/06 - וליד רינאווי ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

*טענות נגד תוואי גדר ההפרדה הנוגעות לפגיעה כלכלית משקלן מוגבל במכלול השיקולים של המפקד הצבאי, שעליו להביא בחשבון את השיקולים הבטחוניים (העתירה נדחתה).

העותרים, אזרחים ישראלים, הם בעלים, לדבריהם, של מספר חלקות מקרקעין בשכונת דחיית אל-באריד שמצפון לירושלים (להלן - המקרקעין). המקרקעין מצויים בשטח יו"ש. מכיוון מערב, גובלים המקרקעין בקו התחום המוניציפאלי של ירושלים. העותרים מבקשים להורות על תיקון תוואי הגדר המוקמת במקום, כך שהמקרקעין יוותרו מצידה "הישראלי" של הגדר. לטענת העותרים, הם יימצאו במצב בלתי נסבל, כאשר כאזרחים ישראלים יימצאו בצידה "הפלסטיני" של הגדר, וזו תפריד בין ביתם ועסקיהם לבין ירושלים. העתירה נדחתה.
טענותיהם העיקריות של העותרים נוגעות לפגיעה הכלכלית שתיגרם להם, לטענתם. לשיקולים כלכליים משקל מוגבל במכלול השיקולים שעל המפקד הצבאי לשקול ולאזן. עליו להביא בחשבון את הצרכים הביטחוניים של הצבא והמדינה, האינטרסים של האזרחים או התושבים הישראלים, והאינטרסים של התושבים הפלסטיניים. בנסיבות העניין, האיזון שנערך על ידי המשיב הוא מידתי, ואין יסוד להתערב בשיקול דעתו, לפיו האיזון בין השיקולים השונים בעניין זה מצדיק שלא להסיט את התוואי כבקשת העותרים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד סני חורי לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 15.6.06).

ע.פ. 1065/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעת קטין ממחנה פליטים בשועפת בנסיון לרצח שוטר בדקירות סכין והוכחת היסוד הנפשי הדרוש לעבירה זו (הערעור נדחה).

בבוקרו של יום 8.6.05 יצא המערער, קטין יליד יולי 1990, מביתו שבמחנה הפליטים שועפאט מתוך כוונה לדקור אדם. לצורך כך הצטייד בסכין, ובסביבות השעה 17.50 הגיע למחסום שהוצב בצומת הרחובות חשין ויפו. אותה שעה ניצב במחסום המתלונן, שוטר משמר הגבול, מלווה במאבטחים של חברה אזרחית. תפקידם היה לאבטח צעדה שהתקיימה ברחוב יפו, ועל כן אסר המתלונן על המערער להמשיך בדרכו. המערער עבר את המחסום, וכאשר ניגש אליו המתלונן והובילו בחזרה, שלף המערער סכין ודקר את המתלונן בבטנו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה
של נסיון לרצח וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ושנה על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה נטען, כי לא הוכח שבמערער התגבש היסוד הנפשי הדרוש לעבירה של ניסיון לרצח, היינו, הכוונה לגרום לתוצאה קטלנית. אין לקבל טיעון זה. בהודעה שנרשמה מפיו של המערער, משנשאל המערער מדוע רדף אחר המתלונן, השיב "אני רצתי אחריו כדי לדקור אותו עם הסכין", ולשאלה מה רצה שיקרה לשוטר, השיב: "שימות, שימות". בנוסף, בחקירתו התברר שההחלטה אף לא היתה ספונטנית ולא כתוצאה מדחף רגעי. בדו-שיח שהתקיים בין המערער לחוקר, לשאלה "מתי תכננת לדקור מישהו", השיב המערער "היום בבוקר". עניין זה יפה גם לסוגיית העונש. אכן, העונש שהושת על המערער אינו קל, אולם התופעה של רצון לדקור אנשים רק משום היותם יהודים, שוב אינה נחלתם של יחידים, אלא של רבים שבשנים האחרונות מעשיהם הסלימו לממדים שלא ידענו כמותם. תופעה זו צריכה לזכות בתגובה עונשית קשה וכואבת. עובדת היותו של הדוקר קטין אינה מעלה ואינה מורידה.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד רמי עותמאן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 15.6.06).

בע"מ 3646/06 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה

*דחיית בקשה לאימוץ פתוח (הבקשה נדחתה).

המבקשת היא אמם של שני קטינים ילידי 1999 ו-2000 (להלן: הקטינים). אביהם של הקטינים, חתם על הסכמה לאימוץ ואינו צד להליך זה. בתאריך 10.10.05 החליט ביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב כי הקטינים יוכרזו כבני אימוץ, וכי האימוץ יהיה סגור. על פסק הדין הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה. במהלך הדיון הסכימה המבקשת לכך שההחלטה בדבר הכרזת הקטינים כבני אימוץ תישאר בעינה, והערעור יתמקד בשאלת אופיו של האימוץ: אימוץ פתוח או אימוץ סגור. לטענת המבקשת יש מקום לבדוק מחדש את ההשקפה הרווחת לפיה אימוץ סגור הוא דרך המלך ואילו אימוץ פתוח הוא חריג. לטענתה, ידעה את זהותם של ההורים האומנים (המבקשים לאמץ את הקטינים) ומקום מגוריהם. חרף זאת, לא ניסתה ליצור קשר עם הקטינים, ויש בכך כדי להצביע על יכולתה לכבד כל קביעה עתידית במסגרת אימוץ פתוח. הבקשה נדחתה.
לעניין אופי האימוץ - השיקול המכריע הוא טובת הקטינים ולא טובתם של ההורים הביולוגיים; הניתוק במקרה זה בין המבקשת לילדיה - נעשה מרצונה ומיוזמתה. בזמנו, סמוך להוצאת הקטינים ממשמורת הוריהם, נערכו מפגשים בינם לבין המבקשת, אחת לשבוע עד אשר פנתה המבקשת לשירותי הרווחה וביקשה להפסיק את המפגשים בשל הקושי הנפשי הכרוך בקיומם; מאז הניתוק בחודש פברואר 2004 ועד היום לא התקיים כל מפגש בין המבקשת לקטינים. מדובר בילדים בני 6 ו-7 היום שלאורך השנתיים וחצי האחרונות, לא הכירו את אמם ואין להם קשר עמה; בכל אחד מן הצמתים שבהם עמדה על הפרק טובתם של הקטינים כנגד צרכיה שלה, העדיפה המבקשת את טובתה; כל הגורמים שטיפלו ומטפלים בקטינים מציינים כי לאחר הטלטלות שעברו בחייהם, נראה כי הילדים סוף סוף הגיעו אל המנוחה והנחלה, וכי אימוץ פתוח עלול להביא "לטלטול הילדים ולהעלאת חרדת הנטישה ויפגע בביטחון העצמי שלהם ובאמון הבסיסי ההולך ונרקם בחודשים האחרונים". על כן יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד מ. בראון למבקשת, עו"ד מ. אוריין למשיב.21.6.06).

בג"צ 5335/04 - ד"ר מוסא אבו רמאדן ואח' נגד נשיא בית הדין השרעי לערעורים ואח'

*זכויות העיון ועקרון הפומביות של דיונים משפטיים, בכל הנוגע לדיונים בפני ביה"ד השרעי לערעורים (העתירה נדחתה).

העותר, חוקר של המשפט המוסלמי השרעי, נהנה עד מחצית שנת 2002 מגישה חופשית להחלטות בית הדין השרעי לערעורים. מאז החל להיתקל בקשיים. לטענת העותר, הועמד לרשותו אך לקט של כעשרים החלטות, שעברו עריכה וצנזור. לקט זה לא ענה על צרכי המחקר האקדמי. בתגובותיהם ביקשו המשיבים לדחות העתירה על הסף ולגופה. בהמשך מסרו המשיבים כי הוחלט להכין פסקי דין לפרסום, לעיון הציבור. לאחרונה פורסמו מספר קבצים. העתירה נדחתה.
העתירה, שהוגשה בשנת 2004, איבדה זה מכבר את צביונה המקורי. מאז התייתרו עיקר הסעדים אותם ביקשו העותרים, הואיל והם זכו בהם בעקבות השינוי שחל במדיניות המשיבים בעניין פרסום פסקי דין שרעיים. דין העתירה, משהגיעה לשלב הנוכחי, להידחות. הסעד הכללי שהתבקש על ידי העותרים בעניין פרסום החלטות ופסקי דין מיצה עצמו. אשר לעניינו הספציפי של העותר, אין מקום לתת לעותר מעמד מיוחד על פני יתר הציבור או יתר החוקרים האקדמיים. עקרון פומביות הדיון והעקרונות והזכויות השלובים בו הם יחסיים. ניתן להגבילם בשל אינטרסים לגיטימיים של בעלי הדין או הציבור בכללותו. לעניין עיון בפסקי דין והחלטות של בית הדין השרעי - לצד ברירת המחדל בדבר איסור פרסום, ניתן לבית הדין שיקול דעת להתיר את הפרסום. ההסדר שנקבע בחוק מחייב שקילה פרטנית של הפרסום לגבי כל הליך שהתנהל בדלתיים סגורות. פרסומם של החלטות ופסקי דין, אף בלא שמות הצדדים, עלול לעיתים להביא לחשיפת זהותם של הצדדים ובכך לפגוע בזכויותיהם של בעלי הדין. לא כל שכן מתן אפשרות עיון בהחלטות בית הדין ללא כל מחיקה של הפרטים המזהים, כפי שמבקש העותר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד דורי ספיבק ועלא שתיווי לעותרים, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 20.6.06).

רע"א 3157/05 - הרב בנימין זאב סגל נגד ישיבת תומכי תמימים המרכזית ליובאוויטש חב"ד

*ביטול פס"ד "בוררות" של בי"ד רבני שקיבל מוצג במעמד צד אחד מבלי שהציגו לצד השני, וסמך בעיקרו על מסמך זה בפסק הבוררות (הבקשה נדחתה).

המשיבה היא מוסד חינוכי, שבין כתליו מתחנכים מאות תלמידים. המבקש כיהן במשך 24 שנים כראש הישיבה. בשנת 1996 החליטה ההנהלה לפטרו מתפקידו. המבקש עתר לבית-הדין הרבני של חב"ד לקבלת צו מניעה, שיאסור את פיטוריו. הישיבה סירבה להתדיין בפני בית-דין זה. לבסוף חתמו הצדדים על שטר בוררין, הממנה את בית-הדין הרבני האזורי כבורר ומקנה זכות ערעור על החלטתו לבית-הדין הרבני הגדול. בית-הדין האזורי פסק, שפיטורי המבקש היו שלא כדין. על פסק-הדין הגישה הישיבה ערעור לבית-הדין הגדול לערעורים. בית-הדין הגדול קבע, בדעת רוב, כי הפיטורין נעשו שלא כדין. הישיבה הגישה לביהמ"ש בקשה לביטול פסק הבוררות, בטענה כי בפסיקת בתי הדין הרבניים נפלו פגמים רבים, כגון קבלת מסמך מאת המבקש מבלי לתת לישיבה הזדמנות להגיב; קיום הדיון שלא על-פי תקנות בתי הדין הרבניים; מתן פס"ד ללא הנמקה והמלצה על הטלת סנקציות על הישיבה, המהווה חריגה מסמכות ערכאת הערעור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת הישיבה וביטל את פסק הבוררות, בקבעו, כי מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, באשר לא ניתנה לישיבה ההזדמנות להשמיע טענותיה בנוגע למכתב מאת בית הדין של רבני חב"ד, שהגיש המבקש לבית-הדין הרבני הגדול, במעמד צד אחד, ולא הוצג לישיבה. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי, כי התקיימה העילה הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות,
באשר בית הדין חרג מסמכותו, כאשר פעל שלא לפי הוראות תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, (להלן: התקנות), שכן בהסכם הבוררות הוסכם, כי הדיון ייעשה על-פי התקנות הנ"ל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הצדדים הסכימו להקנות לבית-הדין הרבני הגדול את הסמכות לשמש כערכאת ערעור בבוררות. פסק הבוררות שניתן על-ידי בית-הדין הרבני הגדול הושתת, בין היתר, על מכתב בית-הדין של רבני חב"ד, ולישיבה לא ניתנה ההזדמנות להתייחס למכתב ולהשמיע טענותיה. קבלת מסמך כראיה קבילה על-ידי בורר, במעמד צד אחד, מבלי לאפשר לצד השני להגיב ולהשמיע טענותיו ביחס למסמך, מהווה פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי ומקימה עילה מובהקת לביטול פסק בוררות. די בטעם זה, כדי לפסול את פסק הבוררות. יתירה מזאת, ביהמ"ש המחוזי אף קבע, כי בית-הדין הרבני הגדול לא קיים את הדיון בערעור לפי תקנות הדיון. משבחרו הצדדים להתדיין על-פי תקנות הדיון, בית-הדין מחוייב היה לפעול על-פיהן ומשלא עשה כן, חרג הוא מסמכותו.

#(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד דן כהן, יורם זמיר וגלי היכל למבקש, עוה"ד זאב שרף וערן עוזרי למשיבה. 18.6.06).

בג"צ 7474/05 - העמותה לקידום ויישום יום חינוך ארוך ואח' נגד משרד החינוך והתרבות

*יישום המלצות ועדת דברת בדבר יום לימודים ארוך (העתירה נדחתה).

בספטמבר 2003 מינתה הממשלה את ועדת דוברת. הוועדה הגישה לממשלה דו"ח ובו המלצות לרפורמה ארגונית ופדגוגית במערכת החינוך בישראל (להלן: דו"ח דוברת). בין המלצותיה של הוועדה היתה הנהגתו של יום לימודים מלא, מ-8 בבוקר עד 4 אחר הצהריים, במשך חמישה ימים בשבוע, בכל הגנים ובתי הספר הציבוריים מגיל 3 ועד גיל 18. הממשלה החליטה "לאמץ את עקרונות ההמלצות" של הוועדה ולהטיל את יישום התכנית על ועדת היגוי עליונה בראשות שרת החינוך. בחודש יוני 2005 החליט המשיב ליישם את הרפורמה בשנת הלימודים תשס"ו בבתי ספר יסודיים בלבד, במספר מוגבל של רשויות מקומיות. העותרות ביקשו כי ביישובים שמיושמת בהם הרפורמה בחינוך ומופעל מכוחה יום לימודים ארוך בבתי הספר היסודיים, יופעל יום לימודים ארוך גם בגני החובה, כבר בשלב הראשון של הפעלת התכנית. העתירה נדחתה.
יום הלימודים הארוך מיושם במתכונת ראשונית, ניסיונית, במסגרת הפעלה חלקית ומדורגת של המלצות דו"ח דוברת. המשיב מבהיר כי הבחירה במתכונת זו היא מתוך כוונה ליישם את הרפורמה באופן הדרגתי ומבוקר, כאמור בהחלטת הממשלה. שיקול נוסף שהנחה את המשיב בהחלטתו הוא השיקול התקציבי. שיקולים אלו וההחלטה שבסופם הם עניין שבמדיניות, המסור לסמכותו של המשיב. מדובר בהחלטה סבירה במסגרת הנסיבות שלפנינו, ואין מקום להתערב בה. אשר למחלוקת בדבר קיומה של הבטחה שלטונית - הבטחה שלטונית קמה רק כאשר משתקפת כוונה לתת לדברים תוקף משפטי מחייב. העותרות מבקשות לראות בדבריה של מנכל"ית המשיב, אשר נמסרו בתצהיר לביהמ"ש, כיוצרים הבטחה שלטונית. ממכלול הדברים עולה כי לא משתקפת כוונה ליצור התחייבות אופרטיבית של המשיב.