תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 22

ע.א. 4773/01 + 4587/01 - אריה שפלטר ומוטי פרטוק נגד נס שובל ואח'

אכיפת פסק חוץ. אימתי הכללת סכום מסויים של חוב עפ"י פס"ד, בדיווח במסגרת הליכי פשיטת רגל מהווה "הודייה" בחוב האמור(מחוזי י-ם - ה.פ. 246/96 - ערעורו של שפלטר נתקבל וערעורו של פרטוק נדחה).

א. בשנת 1993 הגישו שפלטר, פרטוק והמשיבה 3 (להלן - פוטו קלאב) לבית משפט בקליפורניה שבארצות הברית תביעה (להלן - התביעה העיקרית) נגד המשיבים 1-2 (להלן - שובל). שובל הגישו תביעה שכנגד נגד התובעים (להלן - התביעה שכנגד). התקיים דיון בפני ביהמ"ש בקליפורניה. שפלטר ופרטוק (יחד להלן - המערערים) לא התייצבו לדיון וביהמ"ש נתן פסק דין במעמד צד אחד, במסגרתו דחה את התביעה העיקרית וקיבל את התביעה שכנגד (להלן - פסק החוץ), בה חוייבו שפלטר ופרטוק לשלם, יחד ולחוד, סכום של כ-10.6 מיליון דולר (להלן - הסכום הפסוק), מתוכו כ-6.1 מיליון דולר לשובל ו-4.5 מיליון דולר לפוטו קלאב. שובל ופוטו קלאב הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לאכיפת פסק החוץ. כחודשיים לאחר מכן, הגיש שפלטר לביהמ"ש בקליפורניה, בקשה להכריז עליו כפושט רגל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת האכיפה באופן חלקי (להלן - פסק הדין). ביהמ"ש דחה את טענתו של שפלטר, לפיה פסק החוץ אינו בר ביצוע נגדו בארצות הברית לאור הליכי פשיטת הרגל בעניינו, באשר לא הודח ששפלטר זכה להפטר מלא. ביהמ"ש המשיך וקבע, כי חלק מן הסעדים הכלולים בפסק החוץ הוענקו שלא בסמכות. כך, מוסמך היה ביהמ"ש האמריקאי לפסוק רק כ-3.6 מיליון דולר מתוך הסכום של כ-6.1 מיליון דולר אשר נפסק לטובת שובל. כמו כן, לא היה מוסמך לפסוק סעד כספי כלשהו לטובת פוטו קלאב. לפיכך, ביחס לפרטוק הוכרז פסק החוץ אכיף, רק על סכום של כ-3.6 מיליון דולר אשר נפסק לטובת שובל.
ב. מאידך, ביחס לשפלטר הוכרז פסק החוץ כאכיף במלואו. הטעם שניתן הוא, כי במסגרת הליכי פשיטת הרגל אשר יזם שפלטר, הוא ציין את הסכום הפסוק בגדר דיווח אשר מסר לביהמ"ש דשם לעניין מצבת חובותיו, ויש בכך משום הודאה בסכום הפסוק במלואו. בערעור של שפלטר לביהמ"ש העליון הוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי. בעלי הדין הסכימו כי על פי החלטת ההפטר יוענק לשפלטר הפטר ביחס לחובו לשובל על פי פסק החוץ. לא הושגה הסכמה ביחס לחוב הפסוק לטובת פוטו קלאב. ניתן פסק דין משלים, במסגרתו נקבע כי אין בהחלטת ההפטר כדי לשנות את הכרעת פסק הדין לעניין אכיפת אותו חלק מפסק החוץ המתייחס לסעדים שנפסקו נגד שפלטר לטובת פוטו קלאב. ערעורו של פרטוק נדחה וערעורו של שפלטר נתקבל.
ג. שאלת נפקותה של הכללת הסכום הפסוק בדיווח אשר נמסר במסגרת הליכי פשיטת רגל בארצות הברית, הינה סוגיה של דין זר הדורשת הוכחה עובדתית. כך, למשל, אפשר שעל פי הדין האמריקאי היה שפלטר מחוייב לכלול את הסכום הפסוק בגדר הדיווח הנזכר, מבלי שתהא לו כלל אפשרות להביע הסתייגות כלשהי לגביו. אם זהו אכן הכלל, ספק אם ראוי לראות בדיווח לביהמ"ש האמריקאי משום הודאה של שפלטר בחוב הפסוק. כי נטל ההוכחה לעניין נפקותו של הדיווח האמור על פי הדין האמריקאי, מוטל על המשיבים. משנטל זה לא הורם, ואין לראות בדיווח של שפלטר לגבי החוב הפסוק משום הודאה בחוב זה. לפיכך יש לקבל את ערעורו של שפלטר לגבי חיובו לטובת פוטו קלאב.
ד. במסגרת ערעורו, משיג פרטוק על קביעת בימ"ש קמא לפיה ההודעה הומצאה לו כדין. המקרה דנא אינו בא בגדר אותם מקרים יוצאי דופן בהם תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ד. טישמן לשפלטר, עו"ד ר. גסלר לפרטוק, עוה"ד א. קידר וס. סלע (פלקס) למשיבים. 19.6.06).

רע"א 4197/06 - שירותי בריאות כללית ואח' נגד אהרון משה

*דחיית בקשה להזמנת הנתבעים כעדים מטעם התובע, כאשר ב"כ הנתבעים הודיע כי הם יופיעו כעדים מטעם ההגנה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב (להלן - התובע) הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תובענה נגד המבקשים (להלן - הנתבעים) בעילה של רשלנות רפואית. לקראת הישיבה האחרונה של קדם המשפט, הגיש התובע בקשה לזמן לעדות מטעמו ארבעה מתוך חמשת הנתבעים, ועד נוסף שהינו עובד של המבקשת. באת כוחם של הנתבעים, הודיעה בתגובה כי היא תדאג לכך שאותם חמישה עדים יתייצבו למתן עדות בגדר פרשת ההגנה. בא כוחו של התובע טען, כי אין איסור בדין על תובע לזמן את הנתבע כעד מטעמו וכי הוא חושש כי העדים לא יעידו בסופו של דבר. ביהמ"ש המחוזי התיר את זימונם של ארבעה נתבעים כעדי תביעה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. באופן עקרוני רשאי תובע לזמן לעדות מטעמו את הנתבע. אלמלא ניתנה התחייבות כי הנתבעים יעידו כעדי הגנה, אין ספק שחובה היה על ביהמ"ש להיעתר לבקשה לזימונם כעדי תביעה. אולם לא כך הדבר מקום בו ניתנה התחייבות כאמור. אם הנתבע, שהתחייב להעיד במסגרת פרשת ההגנה, לא יעמוד בדיבורו, יהיו בידי התובע שתי אפשרויות: האחת - שפרקליט התובע יבקש מביהמ"ש להעיד את הנתבע בתום פרשת ההגנה; השנייה - שהתובע יימנע מלהעיד את הנתבע, אך מחדלו של זה האחרון יקבל משקל משמעותי לחובתו. אפשרויות אלה אינן חלופיות בהכרח, כלומר, התובע יוכל להעיד את הנתבע בתום פרשת ההגנה, ולאור העובדה שההתחייבות הופרה יוכל התובע אף לטעון בסיכומיו כי התנהלותו של הנתבע מחזקת את טיעוני התביעה.
ג. במקרה שבפנינו לא הורה ביהמ"ש על הגשתם של תצהירי חקירה ראשית. כאשר ביהמ"ש מורה על הגשת תצהירי חקירה ראשית וכאשר הנתבע נותן תצהיר, דומה שלכל הדעות לא יהיה מקום להתיר זימונו כעד תביעה. הנתבע שנתן תצהיר יעלה על הדוכן במסגרת פרשת ההגנה, וייחקר בחקירה נגדית על ידי עורך דינו של התובע. כיצד יפעל בעל דין כאשר יריבו משך לפני שלב ההוכחות תצהיר שהוכנס מטעמו לתיק ביהמ"ש- ברי, שאם בעל דין, בין תובע ובין נתבע, מודיע שתצהירו לא ישמש כראיה, רשאי בעל הדין שכנגד לזמנו כעד.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד י. אבימור וש. מאק-רזמוביץ למבקשים, עו"ד מ. אונונה למשיב. 20.6.06).

בש"פ 4526/06 - יאסר מסרי נגד מדינת ישראל

*סמכותו של ביהמ"ש המחוזי להורות על מעצר עד תום ההליכים של נאשם שהיה עצור למעלה מ-30 יום ומשפטו לא החל והוא שוחרר ונעצר מחדש(הערר נדחה).

א. העורר הואשם בהסעה בתמורה של שוהים בלתי חוקיים (שב"ח) אל תוך תחומי ישראל בהזדמנויות שונות. ביום 12.4.06 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בשל תקלה, לא החל המשפט בתוך 30 ימים מעת המעצר. עם היוודע הדבר למשיבה, ביום 9.5.06, היא פעלה לשחרורו המיידי של העורר. ביום 10.5.06, הגישה המשיבה לביהמ"ש בקשה חדשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. מכיוון שבאותו מועד כתב האישום טרם הוקרא, הקריא ביהמ"ש בהסכמת העורר את כתב האישום ופנה לדיון בבקשת המעצר. בפתחו של הדיון טען הסניגור כי הסכמות לדון במעצרו של נאשם ששוחרר לאחר שמשפטו לא החל בתוך 30 ימים נתונה, לטעמו, לביהמ"ש העליון בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את טיעוני העורר וקבע כי עומדת לו סמכות לדון בבקשת המעצר. לגופה של הבקשה, ביהמ"ש המחוזי שוכנע כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה, והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. שאלה היא האם ההקראה בענייננו היתה הקראה כדין, שכן לעורר נודע על הקראת כתב האישום פחות מיממה לפני מועד ההקראה. ברם, פרוטוקול הדיון בביהמ"ש קמא מעלה בבירור כי העורר ובא כוחו היו ערוכים להליך ההקראה ואף הסכימו לה מפורשות. בנסיבות המקרה דנן, זכויותיו הדיוניות והמהותיות של העורר לא קופחו ומשפטו החל כנדרש.
ג. שאלה אחרת היא אם היתה לביהמ"ש סמכות להורות על מעצרו של העורר מחדש, לאחר שמשפטו לא החל בתוך 30 ימים והוא שוחרר ממעצר, או שמא סמכות זו נתונה לשופט ביהמ"ש העליון בלבד, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים- שאלה זו קיבלה מענה חד משמעי בביהמ"ש העליון בבש"פ 1694/99 (פ"ד נג(2) 22). אין לראות טעם לסטות מן ההלכה האמורה. נאשם שמשפטו החל לאחר 30 ימים ממועד הגשת כתב האישום, אמנם ישתחרר ממעצרו כעבור 30 הימים. וכך הווה גם כאן. אולם, אין הדבר אומר כי מן הרגע בו משפטו מתחיל, "מסלול מעצרו" יהיה שונה מ"מסלול מעצרם" של עצירים אחרים, נגדם תלויים ועומדים הליכים משפטיים. אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש קמא גם לגוף הדברים. מסוכנותו הרבה של העורר בולטת לעין ואינה משתמעת לשתי פנים.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אוסאמה עותמאן לעורר, עו"ד עמית אופק למשיבה. 19.6.06).

בג"צ 2974/06 - ויקטוריה (ויקי) ישראלי ואח' נגד הוועדה להרחבת סל הבריאות ואח'

*דחיית עתירה להורות על הרחבת סל הבריאות לביצוע ניתוח "שתל שבלול" באוזן למניעת חרשות(העתירה נדחתה).

א. משאלתה של העותרת לבצע ניתוח הקרוי "שתל שבלול" (שתל קוכלארי), שיציל את שמיעתה, ועתירתה היא כי במסגרת סל השרותים קבע שגם בגיר בעל חרשות דו-צדדית הנזקק לניתוח להשתלת "שתל שבלול" לשם הצלת שמיעתו, יהא פטור מ"תשלום ההשתתפות" הנדרש על פי החוק כיום, שהוא %70 ממחיר הניתוח, קרי כ- 70 אלף - מתוך כמאה אלף -. המשאלה החלופית היא הפחתת גובה ההשתתפות כדי לאפשר נגישות לניתוח לנזקקים. העתירה נדחתה.
ב. חוק ביטוח בריאות מטרתו מתן שירותי בריאות לכל תושב. סל הבריאות מוגדר בסעיף 7 לחוק ומפנה - לענייננו - לתוספת השניה לחוק. עם חקיקת החוק "צולם" סל השירותים שנתנה שירותי בריאות כללית, המשיבה 5 ביום 1.1.94, ובהם השתל דנא; ההשתתפות העצמית ברמת %70 היא גם כיום כנתינתה לעת ההיא. לשם שינוי הסל נקבעו בחוק מדרגי סמכויות. המנגנון הפועל בתחום זה הוא הוועדה הציבורית להרחבת סל שירותי הבריאות (ועדת הסל), הממליצה למועצת הבריאות אשר פועלת מכוח סעיף 48 לחוק ביטוח בריאות. פריט 14 לתוספת השניה קובע: "שתלים לאוזן הפנימית - השתתפות המבוטח ב-%70 מעלות השתל. מבוטחים שגילם עד ..18. לא יידרשו להשתתף בעלות השתל". המדובר בנושא הקבוע בחקיקה ראשית. האם נפל פגם בהתנהלותן של המשיבות בהקשר דנא- האם אין %70 "השתתפות" אחוז גבוה מדי- יש בכך כדי לעורר תהיה, אלא שמדובר בקביעת המחוקק, בחקיקה ראשית. אמנם תיקונה של התוספת נעשה בצו, קרי בחקיקת משנה, אך ההוראה עצמה קיבלה גושפנקא ישירה של המחוקק הראשי. כך שאין לבג"צ עילה משפטית להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דורי ספיבק לעותרים, עוה"ד דנה בריסקמן, מיכל צוק ואריאל מייטליס למשיבים. 11.6.06).

בש"פ 4077/06 - אדריאן שוורץ נגד מדינת ישראל

גם "ראיות חפציות" ולא רק "חומרים כתובים" מהוות "חומר חקירה" שיש להעמידו לעיון הנאשם. לתביעה הזכות לבדוק את "חומר החקירה" לפני מסירתו לעיון הנאשם(הערר נדחה).

א. העורר הועמד לדין באשמת ביצועם של שבעה מעשי אונס, רובן בקטינות. לאחר מתן פסה"ד בערעור נותרה על כנה הרשעה בגין מעשה אינוס אלים וחמור של ילדה בת אחת-עשרה שנים, והעונש הועמד על 20 שנות מאסר בפועל. כשלוש שנים לאחר מתן פסק-הדין בערעור, ביקש העורר, במסגרת הליך אחר, כי יימסרו לידיו מוצגי חקירה אחדים, מתוך כוונה לבדוק אותם ולשקול את הגשתה של בקשה לקיומו של משפט חוזר. בין יתר המוצגים, היה חומר שנמצא בכתמים שעל המזרן והשמיכה בזירת האונס, בהם סימני זרע, רוק ודם (להלן - החומר או המוצגים). לאחר סירוב קודם, נתן העורר דגימה מדמו, והתביעה התחייבה לבדוק האם ניתן להפיק ד.נ.א מהמוצגים. אלה הועברו מזירת האונס לבדיקה במעבדה הביולוגית של המכון הלאומי לרפואה משפטית. בהסתמך על ממצאי בדיקת המעבדה, טען המערער שיש בהם כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. ביהמ"ש העליון קיבל את בקשת העורר לקיום משפט חוזר. עם תחילת המשפט החוזר, ביקשו ב"כ העורר, בין היתר, לקבל לידיהם את המוצגים השונים כדי שיוכלו להעבירם לבדיקה של מומחים מטעמם. התביעה סירבה לבקשה, מחשש כי הדבר עלול להביא לפגיעה במוצגים. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת העורר לקבל את המוצגים לרשותו בקבעו, כי התביעה היא שתערוך תחילה את בדיקותיה במוצגים ורק לאחר-מכן יועבר החומר במלואו לבאי-כוחו של העורר. הערר נדחה.
ב. זכות הנאשם לעיין בחומר החקירה, כהוראתו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, אינו מצומצם לחומרים כתובים בלבד, אלא פורש כנפיו גם על ראיות חפציות שנאספו על-ידי הגוף החוקר והועברו לתביעה לצורך הגשת כתב אישום. בענייננו, זכות העיון המוקנית לעורר יכולה להתממש במספר אופנים שונים ואין היא מחייבת בהכרח, כי הראיות החפציות יועברו פיזית לידיו. החשש מפני התכלות המוצגים במהלך בדיקתם, מעורר קושי משמעותי. יש להכריע מי מבין השניים - התביעה או ההגנה - יהיה רשאי לבצע ראשון את הבדיקה. תכליתה העיקרית של ההוראה, הקובעת כי חומר החקירה יועבר לידי הנאשם רק בסמוך להגשת כתב האישום, היא לאפשר לרשויות התביעה למלא את מלאכתן נאמנה ללא הפרעות ועיכובים מיותרים. טוען המבקש כי המשיבה, אשר שולטת מזה 15 שנים, שליטה מלאה בחומר הראיות, מיצתה את זכותה לערוך בו בדיקות. דא עקא, במשך שנים רבות, העורר הוא שנמנע, מטעמים השמורים עימו, מליתן דגימה מדמו, למרות שנתבקש שוב ושוב לעשות כן. כמו כן, ההחלטה על קיומו של משפט חוזר התקבלה אך לפני מספר חודשים. בנסיבות המקרה דנא, אין לאפשר את העברת המוצגים האמורים לידי העורר, עובר להשלמת הבדיקות מטעם המשיבה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד אפרת פינק, ניר רהט ורעות קרוליק לעורר, עוה"ד אורי כרמל ורחל חזן למשיבה. 11.6.06).

בג"צ 2245/06 - ח"כ נטע דוברין ואח' נגד שרות בתי הסוהר ואח'

*סמכותו של נציב שרות בתי הסהר לאפשר לאסיר להוציא דגימת זרע מבית הסהר כדי לאפשר הזרעה מלאכותית בבת זוגו(העתירה נדחתה).

א. יגאל עמיר, אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, פנה בבקשה לרשויות בית הסוהר לאפשר לו להוציא דגימת זרע מכתלי הכלא כדי לאפשר הזרעה מלאכותית בבת זוגו, לריסה טרימבובלר. הגורם המוסמך בשירות בתי הסוהר החליט להיענות לבקשה. העותרים, עתרו לבג"צ במטרה לבטל את ההחלטה. העתירה נדחתה.
ב. החלטת הנציב ניתנה בגדר סמכותו, ואין בה חריגה מהכוחות שניתנו לו בדין; ההחלטה לגופה בנוייה על שיקולים ענייניים, והינה סבירה ומידתית, ולא נפל בה פגם המצדיק התערבות שיפוטית. אין בדין הסדר סטטוטורי מפורש לענין זכותו של אסיר למסור דגימת זרע לבת זוגו לצורך הפרייתה מחוץ לכלא. עם זאת, על פי עקרונות משפט חוקתיים כלליים, נתונות לאדם בישראל זכויות יסוד חוקתיות. בין זכויות אלה, מצוייה זכות האדם לכבוד, וממנה נגזרת הזכות למשפחה ולהורות. הזכות להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם לא הופקעה מעמיר מעצם הענישה שנגזרה עליו. אין צורך בהסמכה מפורשת של נציב שב"ס כדי ליתן ביטוי מעשי למימוש זכות זו, הטמונה במערך זכויות-העל החוקתיות של האדם בישראל.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שחר בן עמי לעותרים, עוה"ד אילאיל אמיר למדינה, עוה"ד ארי שמאי ואורון שוורץ לעמיר וטרימבובלר. 13.6.06).

רע"א 2235/04 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד אלי שירי

*חסיון חומר שהוכן לצורך ניהול משפט חל גם על חומר שהוכן לצורך מו"מ לפשרה ומניעת הצורך לפתוח בהליכים משפטיים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור-הערעור נתקבל בחלקו).

א. המבקש ניהל עבור המשיב מספר חשבונות, במסגרתם בוצעה פעילות השקעה באופציות מעו"ף. בינואר העלה המשיב בפני מנהלי הסניף בו נוהלו חשבונותיו טענות ביחס לדרך התנהלות הבנק בפעילות זו, אשר הסבה לו, לטענתו, נזקים כספיים כבדים. ביום 25.1.01 שלח המשיב אל המבקש מכתב התראה ובו תבע פיצוי בסכום של 24 מליון ש"ח בגין הנזקים האמורים, תוך איום בנקיטת צעדים משפטיים. בעקבות כך, הועברה הסוגייה לטיפולה של המחלקה המשפטית בבנק, וזו ביקשה חוות דעת מאגף הביקורת של הבנק ביחס לטענותיו של המשיב. (להלן- דו"ח הבקורת). במקביל ניהלו הצדדים מו"מ ליישוב המחלוקת מחוץ לכתלי ביהמ"ש, ואף נחתם הסדר פשרה ביניהם. מאוחר יותר הגיש המשיב תביעה נגד הבנק לתשלום פיצויים בסך 26 מליון ש"ח. אגב הליכי גילוי מסמכים, סירב הבנק לאפשר למשיב לעיין בדו"ח הבקורת בטענה כי חל עליו חיסיון ראייתי, בהיותו מסמך שהכנתו נעשתה לקראת ההליכים המשפטיים שהיו צפויים בין הצדדים. המשיב פנה לרשם בית המשפט המחוזי בת"א והלה הורה למבקש להציג את דו"ח הביקורת במלואו לעיונו של המשיב, בהסתמכו על פסק הדין ברע"א 1412/94 (פד"י מט(2) 516 - פרשת גלעד). ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת הרשם. טיעונו העיקרי של הבנק הוא כי המטרה הדומיננטית להכנת דו"ח הביקורת היתה לגבש עמדה במסגרת ההליכים המשפטיים שהמשיב איים לנקוט בהם. מוסיף וטוען הבנק, כי גם אם דו"ח הביקורת שימש במקרה זה את צורכי המשא והמתן, הרי שזו היתה, לכל היותר, מטרה נילווית ומישנית להכנתו, ולא המטרה העיקרית להכנתו, לאור הצפי למשפט. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. המקרה שלפנינו מעלה שאלה כללית בעלת אופי עקרוני החורגת מעניינם של בעלי הדין בהליך זה. (בר"ע 103/82 חניון חיפה, פד"י לו(3) 123). לפיכך ראוי לדון בה בגלגול שלישי. המשיב התנגד לכך כי בית המשפט ידון בבקשה כבערעור גופו, באם תינתן רשות ערעור. אין מקום להתנגדות זו. על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית המשפט לדון בבקשת רשות ערעור כבערעור אף ללא הסכמת בעל דין, ובלבד שניתנה לו הזדמנות להביע את עמדתו, ומקום שאין בדבר כדי לפגוע בזכותו הדיונית כבעל דין. זה המצב בענייננו.
ג. הלכה פסוקה היא כי מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילוי. הטעם לכלל זה נעוץ בערך ההגנה על האוטונומיה הנתונה לצד למחלוקת להכין את קווי עמדתו במשפט בלא הפרעה, ולאפשר לאדם להכין עצמו למשפט בלא חשש שפרי עמלו
לצורכי הכנת עמדתו ייחשף לעיניו של הצד השני. היקף התפרשותו של חיסיון זה חולש גם על חומר שהוכן בעת שהיתה קיימת הסתברות של ממש וצפי כי יתנהל משפט בעתיד, ובלבד שהחומר הוכן לצורך המשפט, וקיימת זיקה דומיננטית בין המסמך הנערך לבין המשפט הצפוי. מסמך הנערך למטרה עניינית כלשהי שאינה קשורה במשפט או במשפט הצפוי אינו נהנה מחיסיון, גם אם הוא רלבנטי למשפט, וגם אם הוא עשוי לתרום לבירור סוגיות העולות בו. החיסיון ההלכתי, הפורש הגנתו על חומר שהוכן לצורך משפט מתנהל, או לצורך משפט צפוי, מתפרש על פי הגיונו ועל פי הרציונל שבבסיסו גם על פני מסמכים שהוכנו על ידי בעל דין לצורך יישובה של מחלוקת בין הצדדים באמצעים חלופיים למשפט, ובכלל זה משא ומתן לפשרה.
ד. בדיני הראיות נמתחת אבחנה בין קבילות מסמכים (ytilibissimdA) לבין חיסיון מסמכים (egelivirP). כלל הוא כי מסמכים ודברים שהוחלפו בין צדדים במהלך מו"מ לקראת פשרה אינם קבילים במשפט. עצם אי קבילותו של מסמך שהוכן לצורך הליך של פשרה עדיין אין פירושו כי הוא חסוי מפני גילויו לצד שכנגד. לאור אבחנה זו, מתבקשת בחינה מה דינם במשפט של מסמכים שהוכנו לקראת הליך חלופי ליישוב המחלוקת, ואשר לא הועברו בשעתו לעיונו של הצד שכנגד. החיסיון הניתן לחומר הכנה לצורך הליך חלופי ליישוב מחלוקת נגזר כענף מהחיסיון הנתון לחומר הכנה לצורך משפט, והתנאים להחלת החיסיון בשני המצבים דומים בטיבם זה לזה. יש צורך להוכיח כי: (א) מתקיים הליך ליישוב הסכסוך בין הצדדים, או צפוי כי יתקיים הליך כזה; (ב) על המסמך להיות מוכן בכוונה (מפורשת או מכללא) כי ייהנה מחיסיון; (ג) מטרת המסמך חייבת להיות הגעה לפשרה וסיום הסכסוך.
ה. בדיקת דו"ח הבקורת העלתה כי הדו"ח מורכב משני חלקים. הראשון - מיום 20/2/01, הכולל התייחסות מפורטת של הבנק לטיעוניו של המשיב כלפיו; השני מיום 27/2/01, מהווה פירוט הפקת לקחים של הבנק מהאירועים הקשורים במשיב. אופיו של דו"ח הביקורת על שני חלקיו מצריך פיצול באשר לתחולת החיסיון. חלקו הראשון של הדו"ח מתייחס לחומר הכנה לקראת משא ומתן לפשרה, ואין להניח כי היה נוצר גם אלמלא נתגלעה המחלוקת ביניהם. על כן הוא חוסה בצל החסיון. לעומת זאת, חלקו השני של הדו"ח אינו חוסה בצל החיסיון. חלק זה שם לו למטרה לבחון את תקינות פעולת הבנק ועובדיו על רקע הפרשה הנוגעת למשיב. הוא עוסק בבחינה כללית של התנהלות הבנק לצורך הפקת לקחים מערכתיים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד א. נוי, י. אגשטיין וש. מושקוביץ למבקש, עוה"ד י. אגר וא. ברם למשיב. 27.6.06).

ע.פ. 10876/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של ביצוע עבירות מין ע"י קטין בבת דודו הקטינה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, יליד דצמבר 1985, הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בירושלים, באשמת ביצוען של עבירות מין, בשנים 2000-2002, בעת שהיה קטין, וקרבנו היתה בת-דודו, קטינה ילידת מאי 1995. המערער הודה ולאחר שהוגשו תסקירים של שירות המבחן גזר ביהמ"ש למערער 30 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חוייב לפצות את המתלוננת בסכום של 40,000 ש"ח. הערעור הוגש בשנת 2003, ומאז הוא נדחה מספר פעמים, מתוך כוונה לעקוב אחר השתלבותו של המערער בקבוצה טיפולית לעברייני מין אליה הופנה. מתוך תסקיר שרות המבחן עולה, כי במערער חלה תפנית של ממש, קשר קשר עם בת-זוג, והם עומדים להתחתן. נוכח כל אלה המליץ השירות להסתפק בהטלתו של מאסר על-תנאי, וחיוב המערער לשלם פיצוי לקורבן. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער, הבוגר מקורבנו בתשע שנים, ביצע את העבירות במשך תקופה ארוכה. מאז השתנו חייה של הקטינה ללא היכר. ילדותה נקטעה וקופחה, לימודיה נפגעו, ותחביבים שהיו לה נזנחו. ואם בכך לא די, סובלים היא והוריה מנידוי משפחתם המורחבת, עקב כך שהחליטו לחשוף את הפרשה ברבים. כמו כן, לא רק עניינה של הקטינה הזו עומד על הפרק, כי אם גם עניינם של קטינים רבים הנתונים לסכנה של ניצול מיני על ידי בוגרים מהם, וגם על ידי בני משפחתם. על קטינים אלה מצווה ביהמ"ש להגן. נוכח כל האמור, ואף שבנסיבות כאמור יש להקל בעונשו של המערער בעקבות התהליך שעבר, לא ניתן לפטור אותו ממאסר ממש. לפיכך ישא המערער במאסר בפועל פועל של 20 חודשים. יתר חלקיו של גזר-הדין - המאסר על-תנאי והפיצוי למתלוננת - יישארו בעינם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד קנת מן למערער, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 22.6.06).

רע"פ 254/06 - רומל קעדאן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מס (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בבימ"ש השלום בחדרה ב-58 עבירות של הפצת חשבוניות מס פיקטיביות, 5 עבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין ובכוונה להתחמק מתשלום מס ועבירות נוספות. הסכום הכולל של החשבוניות הפיקטיביות נאמד בכ-28,000,000 ש"ח, וסכום המע"מ שנכלל בהן, ונוכה על-ידי רוכשי החשבוניות כמס תשומות, הסתכם בכ-4.3 מליון ש"ח. כן מואשם המבקש בניכוי מס תשומות שלא כדין בסכום כולל של כ-2.1 מליון ש"ח. כבר בחודש אוגוסט 2003 נחשד המבקש בביצוע עבירות של הפצת חשבוניות פיקטיביות וניכוי מס תשומות שלא כדין, זומן לחקירה ושוחרר בערבות עצמית. במהלך התקופה שלאחר שחרורו, המשיך בהפצת חשבוניות מדומות, תוך שהוא מפר באופן בוטה את תנאי שחרורו. בימ"ש השלום בחדרה הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו עונש של 42 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשים על תנאי וקנס של 450,000 -. על גזר-דינו של בימ"ש השלום ערערו הן המבקש והן המשיבה לביהמ"ש המחוזי בחיפה שקיבל את הערעור והערעור שכנגד באופן חלקי. מחד, הגדיל את עונש המאסר והעמידו על 54 חודשי מאסר בפועל. מאידך, פרש את תשלום הקנס לתשעה תשלומים חודשיים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
יש לנקוט מדיניות ענישה מחמירה בכל הנוגע לעבירות מס כגון אלה שבהן הורשע המבקש, בשל פגיעתן הרעה בחיי הכלכלה והשלכותיהן החברתיות המזיקות. ההחמרה בענישה על עבירות מס נועדה בראש ובראשונה לשמש אמצעי הרתעתי מפני ביצוע עבירות אלו בעתיד. כמו-כן, מטרתה לבטא את הגמול ההולם על הנזק הרב שמסיבות העבירות האמורות לקופת הציבור. מעשיו של המבקש מקבלים משנה חומרה, נוכח העובדה שהלה הורשע בעבר בעבירה של אי תשלום מס ערך מוסף, וכן לאור ניסיונותיו להשמיד פנקסי חשבוניות ואגב כך להעלים ראיות חיוניות ולשבש מהלכי משפט. לכך מתווספת העובדה, שהמבקש לא נרתע מלחדש את פעילותו העבריינית זמן קצר בלבד לאחר מעצרו לחקירה ושחרורו בערובה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד נאיל ביאדסה למבקש, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 20.6.06).

בש"פ 5056/06 - מדינת ישראל נגד פלונית

*החמרה בתנאי שחרור בערובה של קטינה שהתפרעה בפעולות נגד ערבים בחברון ותקפה שוטרים (הערר נתקבל).

המשיבה, נערה בת 14 ו-7 חודשים, מואשמת בכך כי ביום 13.6.06 בשעות הבוקר, בשכונת בית אברהם אבינו בחברון, השתתפה בהתפרעות ובהתקהלות
אסורה, זרקה חפצים לעבר שוטרים, התיזה עליהם מים, דחפה, ירקה ונשכה שוטר שניסה לעוצרה. נגד המשיבה מתנהלים תיקים רבים בביהמ"ש, המייחסים לה עבירות שונות שביצעה כנגד גורמי אכיפת החוק במהלך השנה, וכן עבירות של היזק בזדון. בדיון בבית-משפט השלום הודיע אבי המשיבה כי הוא ובתו אינם מכירים בסמכות ביהמ"ש לדון את המשיבה, וכי אינם מוכנים לקבל על עצמם כל תנאי לשחרור שיקבע ביהמ"ש, לרבות הפקדה, ערבות צד ג', וכיוצא באלה. בית-משפט השלום דחה את הבקשה לעצור את המשיבה והורה על שחרורה בערבות צד ג' של שני ערבים על סך 5,000 - ומעצר בית מלא בחברון בהשגחת אחד מהוריה עד ליום 16.6.06 אחר הצהריים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררה של המדינה והותיר את תנאי השחרור על כנם. הערר נתקבל.
העבירות בהן מואשמת המשיבה הן רציניות וחמורות. מצטיירת מהן תמונה של נערה הנוקטת, ביחד עם אחרות, פעולות אלימות אקטיביות נגד כוחות בטחון הפועלים בשטח. חומרתו של הסיכון מעצים נוכח העובדה כי מתנהלים נגד המשיבה עוד 7 תיקים פליליים ממועדים שונים, הנסבים על עבירות דומות. חרף קטינותה, המשיבה היא פורעת כל חוק וסדר. אילו היה מדובר בבגיר, אין ספק כי דינו היה מעצר עד תום ההליכים. אולם, בהתחשב בעובדת קטינותה של הנערה, יש למצות כל כמאמץ על מנת להשיג את שלום הציבור באמצעים שיפגעו פחות בחירותה האישית. המשיבה תשוחרר איפוא, מן המעצר בחלופת מעצר, בהתאם לתנאים הבאים: ערבות כספית של כל אחד מהוריה בסכום של 15,000 ש"ח; הפקדה כספית במזומן בסכום של 7,000 ש"ח; מעצר בית מלא במשך כל שעות היממה במקום מתאים המצוי מחוץ לתחום איזור חברון, בפיקוח אדם שיימצא מתאים לכך; ערבות צד ג' בסכום של 15,000 ש"ח.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד דותן רוסו וערן זלר לעוררת, המשיבה לעצמה. 18.6.06).

בש"פ 5137/06 - מדינת ישראל נגד פילסטרו זדרבקו

*ביטול החלטה לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ נגד אזרח מונטנגרו העומד לדין בגרימת מוות ברשלנות בתאונה בה פגעה אניה של צים בספינת דייג בה נהרגו שבעה אנשי צוות יפניים (הערר נתקבל).

המשיב הוא אזרח מדינת מונטנגרו. ביום 21.1.06 הוגש נגדו כתב אישום בישראל בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בכך שביום 18.9.05, בעת ששימש מפקד תורן של האניה "צים אסיה" שהפליגה בלב ים, פגעה האניה בספינת דייג שהתהפכה, ושבעה מתוך שמונה אנשי צוותה, אזרחים יפניים, מצאו את מותם. במסגרת בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים, הסכימה המדינה לשחרורו בחלופת מעצר, שבין תנאיה צו עיכוב יציאה מן הארץ וערבות בנקאית מטעם חב' "צים" בגובה של 500,000 -. ביום 13.6.06 עתר המשיב לביטול מוגבל של צו עיכוב היציאה לנוכח פטירת אימו במונטנגרו. בימ"ש השלום ביטל את צו עיכוב היציאה, בכפוף להפקדת שיק בנקאי על סך 15 מליון - וחתימה של המשיב על הסכמה לנהל את המשפט בהיעדרו. בערר המשיב לביהמ"ש המחוזי הוחלט כי ניתן להסתפק בכך שערבות חב' "צים" בסך 500,000 - תשמש להבטחת שובו של המשיב ותחולט באם לא ישוב. הערר נתקבל.
המשיב הינו אזרח מונטנגרו, שאין לו כל זיקה שהיא לישראל. הוא מצוי בארץ רק לרגל המשפט הפלילי המתנהל נגדו. הערבות הכספית שניתנה לצורך שחרורו ניתנה על ידי חברת "צים" ולא על ידיו, באופן שאם תחולט הערבות בשל הפרת תנאים, לא יגרום הדבר חסרון כיס למשיב, ולכן יסוד זה אינו מהווה תמריץ שלילי ממשי מפני אי חזרתו לישראל. המשיב לא הציע מצידו כל בטוחה סבירה, העשויה לתת מענה לחשש הטבעי כי יציאתו מן הארץ תגרור את אי שובו למשפט. בנסיבות העניין יש לקבל את הערר ולבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין התנאים שהציג לצורך יציאת המשיב מהארץ.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עוה"ד שמואל קינן ובת שבע גולן למשיב. 21.6.06).

ע.פ. 4444/06 - איתי פישר נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור בעבירות של סחר בנשים לעיסוק בזנות, כאשר לגבי שותף לעבירה הורה ביהמ"ש המחוזי על עיכוב ביצוע גזה"ד (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש הואשם, יחד עם אחר, (להלן: קונין), בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, וסרסרות למעשי זנות. על המבקש נגזרו 60 חודשי מאסר מתוכם 42 לריצוי בפועל, ואילו על קונין נגזרו 33 חודשי מאסר מתוכם 15 לריצוי בפועל. כמו כן נגזר על כל אחד מהשניים קנס כספי. בהרשיעו את השניים בעבירת הסחר קבע ביהמ"ש המחוזי כי קונין שילם עבור המתלוננת שהועסקה על-ידי השניים, וה"זכויות" בה "הועברו" לידיו, ואילו המבקש היה שותף ב"עסק" השותפות, ומשכך התמורה ששילם עבור חלקו בשותפות, היתה ממילא גם "תמורה בגינה". המבקש וקונין עתרו לביהמ"ש המחוזי לעיכוב ביצוע גזה"ד עד לערעור. ביהמ"ש נעתר לבקשתו של קונין אולם סרב לעיכוב גזר הדין ביחס למבקש. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
ראוי שטענתו של המבקש בדבר היחס בין עבירת הסחר לבין עבירת הסרסרות, תלובן בערעור כדבעי. וחשוב יותר, ספק אם ישנו טעם של ממש לערוך הבחנה בין המבקש לבין חברו קונין. יש גם להביא בחשבון את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ואת העובדה כי המבקש לא שהה במעצר במהלך המשפט.

(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד ששי גז ומירב אלגלי למערער, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 13.3.06).

בש"פ 4721/06 - מדינת ישראל נגד פלוני

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של ביצוע מעשה מגונה בקטין במשפחה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב, כבן 18 הואשם ן בעבירה של מעשה מגונה, בשתי הזדמנויות במהלך חודש אפריל 2006, קטין כבן ארבע שנים וחצי. בצהרי היום ובעת שהקטין ואימו (אחות המשיב) התארחו בבית המשפחה. עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בימ"ש קמא ציין כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס המעשים המיוחסים למשיב, וכי נוכח המעשים המיוחסים לו נשקפת מן המשיב מסוכנות רבה וקיימת במקרה דנן עילת מעצר. עם זאת הורה ביהמ"ש על קבלת תסקיר לצורך בדיקת אפשרות של חלופת מעצר. לאחר קבלת התסקיר, סבר בימ"ש קמא כי יש לקבל את המלצת שירות המבחן לפיה קיימת חלופה מגובשת של מעצר בית מלא בבית הוריו של המשיב. הערר נתקבל.
האישומים מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית וזו מועצמת מאוד נוכח גילו הרך של קרבן העבירה. בנסיבות אלה על ביהמ"ש לנקוט משנה זהירות בבואו לבחון חלופת מעצר אפשרית, גם מקום שבו קיימת המלצה חיובית לכך מאת שירות המבחן. במקרה שלפנינו מדובר בתסקיר מעצר שמסקנותיו מהוססות ורחוקות מלהיות חד משמעיות לעניין דיות החלופה להפגת המסוכנות. על פי הנטען ביצע המשיב את המעשים המיוחסים לו בבן משפחה רך בשנים, בבית הוריו ולאור היום. בכך יש לכאורה כדי ללמד על קשייו של המשיב לשלוט בדחפיו והדבר מעורר חשש כי תנאי החלופה שנקבעו אין בהם די במקרה דנן.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד דותן רוסו לעוררת, עו"ד בתיה זקס למשיב. 1.6.06).

בש"פ 4440/06 - מדינת ישראל נגד שי קסוטו

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות מס ומרמה בארגון פשיעה רחב היקף (הבקשה נתקבלה).

ביום 1.8.2005 הוגש נגד המשיב ו - 27 אחרים כתב אישום בו נטען כי המשיב ושאר הנאשמים מאוגדים בארגון פשיעה רחב היקף הפועל מאז ספטמבר
2002 ואילך (להלן: הארגון), שפעילותו כוללת עבירת מס ומרמה בהיקפים נרחבים בענף הדלק, ועבירות נוספות הכרוכות בכך, לרבות עבירות אלימות וסחיטה. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. עם תום תשעה חודשים מבקשת המדינה הארכת המעצר. הבקשה נתקבלה.
כתב האישום פורש פרשה סבוכה וקשה הכוללת היבטים שונים של פעילות עבריינית. בירור הפרשה, ככל הנראה, יארך זמן ממושך. שאלת מעצרם של נאשמים אחרים בפרשה זו כבר נדונה בביהמ"ש העליון והוחלט להמשיך את מעצרם. המשיב מוצג בכתב האישום כאחד מראשי הארגון, וכשותף לרוב-רובם של האישומים. המשיב, ו ייחס את עיקר טיעוניו לציפייה בדבר התמשכות ההליכים. באיזון הכולל של השיקולים לכאן או לכאן, לעת הזו, יש להורות על הארכת מעצרו של המשיב בששים ימים.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יעל שרף למבקשת, עוה"ד מרינה גורדין וקרן חן גדר למשיב. 13.6.06).

ע.פ. 877/06 + 55/06 - מדינת ישראל נגד טוביה זלינגר ואלכסנדר כוגן

*החמרה בעונש של רכז הבטחון בקריית ארבע וסייר בטחון שתקפו תושבים בדואים שהתרועעו עם בנות תושבי קריית ארבע (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המשיבים הורשעו, על-פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם איום ושימוש לרעה בכוח המשרה. על-פי ההסדר, עתרה המדינה כי יוטל על זלינגר מאסר של 18 חודשים, ועל כוגן - מאסר של 10 חודשים. הסנגוריה עתרה להסתפק בכך שהשניים יחוייבו בשירות לתועלת הציבור. ביהמ"ש המחוזי הטיל על זלינגר מאסר לתקופה של שנה, מתוכה ששה חודשים לריצוי בפועל, בדרך של עבודות שירות, וכוגן נדון למאסר של שמונה חודשים, מתוכם ארבעה חודשים לריצוי בפועל, בדרך של עבודות שירות. שני הצדדים ערערו על מידת העונש. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
את המעשים שבגינם הורשעו, ביצעו המשיבים עת שהראשון שימש כרכז הביטחון בקרית ארבע, והשני - כסייר ביטחון ביישוב זה. המעשים הופנו כלפי שני תושבים בדואים, שהגיעו לשערי היישוב בחברת שתיים מתושבותיו. כוגן - יחד עם אחר שיכונה להלן הקטין - הגיעו למקום, והקטין חרף את המתלוננים בקללות גזעניות, הכה אותם, איים עליהם וכיוון לעברם את הנשק. כוגן עמד לצד הקטין וחיזק אותו בנוכחותו. למקום הגיע זלינגר. הוא וכוגן הגיעו לכלל מסקנה שראוי לשים קץ לתופעה של קשירת קשרים בין גברים ערבים לבין בנות היישוב. תוך שימוש בכוח ואיומי נשק הם העלו את המתלוננים לרכב ביטחון, הסיעום למקום נידח, ושם, היכו זלינגר והקטין את המתלוננים, בעוד כוגן מאבטח אותם בנוכחותו. שירות המבחן המליץ להסתפק בעונש של שירות לתועלת הציבור. ביהמ"ש המחוזי לא ראה לאמץ את המלצת שירות המבחן, והטעים כי אלמלא תוקן כתב האישום באופן שהוצא ממנו "המניע הגזעני", הוא לא היה מהסס לשלוח את השניים לעונש מאסר לתקופה ארוכה יותר. אך כתב האישום, גם בנוסחו המתוקן, חמור עד-מאד. המדובר בשני נושאי-תפקיד ביטחוני ביישוב. על-פי הודאתם, מטרתם היתה להעביר מסר כנגד קשירת קשר בין ערבים לבין בנות מהיישוב. מטרה זו די בה כדי לשוות למעשים - הקשים כשלעצמם - נופך של חומרה. בהתחשב בכלל שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יושת על זלינגר מאסר לריצוי בפועל לתקופה של שמונה חודשים; ועל כוגן מאסר לריצוי בפועל - שלא בדרך של עבודות שירות - לתקופה של ששה חודשים.

(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד זיו אראלי למערערת, עו"ד נפתלי ורצברגר למשיבים. 4.6.06).

בג"צ 1129/06 - פלוני ואח' נגד ביה"ד השרעי לערעורים ואח'

ביטול החלטת ביה"ד השרעי לערעורים על החזקת קטינים, כאשר לא נבדקה טובת הילדים. על סוגיית משמורת קטינים הנדונה בביה"ד השרעי חלים חוק הכשרות המשפטית וחוק שיווי זכויות האשה (העתירה נתקבלה).

עניינה של עתירה זו במחלוקת משמורת המתייחסת לשלושה קטינים כיום בני 10, 8.5 ו-7, ילדיהם של בני זוג שהתגרשו בשנת 2001. האם, במקורה נוצריה, התאסלמה עובר לנישואיה לאב, שהנו מוסלמי. בני הזוג נישאו בנישואין מוסלמיים, והתגרשו בביה"ד השרעי. בשנת 2002 נשא האב אשה שניה מוסלמית, תושבת כפר דורה שבנפת חברון, ומשפחת האב מתגוררת כיום בחברון. האם נשארה לגור בחיפה, והקטינים נותרו במשמורתה. ביום 15.9.05 החליט ביה"ד השרעי בחיפה על העברת שלושת הקטינים למשמורת אביהם בחברון. פסק דינו של ביה"ד השרעי ניתן בלא שהוזמן תסקיר פקיד סעד לצורך בחינת טובת הילדים. ביה"ד השרעי לערעורים דחה את ערעורה של האם. עיקר העתירה מושתת על הטענה, כי בהחליטם כאמור, הסתמכו בתי הדין על חזקה הילכתית בדין השרעי, לפיה, טובתם של ילד מעל גיל 7 וילדה מעל גיל 9 הינה להיות במשמורת האב, וכי חזקה זו מנוגדת להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וחוק שיווי זכויות האשה. כן נטען כי החלטות בתי הדין נתקבלו ללא כל תשתית עובדתית ראויה, הנוגעת לטובתם של הילדים, שהיא בסיס ויסוד בענייני משמורת קטינים. לבג"צ הוגש תסקיר של פקידת סעד בנושא משמורת הקטינים. בעקבות הגשת התסקיר הוסכם על כל בעלי הדין, כי פסקי הדין של בתי הדין השרעיים אינם יכולים לעמוד. הטעם לכך הוא כי נעדרת בהם התייחסות לטובתם של הקטינים. העתירה נתקבלה.
על סוגיית משמורת קטינים הנדונה בביה"ד השרעי חלים חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וחוק שיווי זכויות האשה. הוראות שני חוקים אלה חלות אף כאשר סמכות השיפוט נתונה בידי בתי דין דתיים, ובכלל זה בתי דין שרעיים. הענין יחזור לביה"ד השרעי בחיפה, אשר ידון מחדש בנושא.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד סוניה בולוס ודן יקיר לעותרים, עוה"ד איאד חלאילה וחיה זנדברג למשיבים. 5.6.06).

ע.פ. 2238/06 + 2100/06 - מדינת ישראל נגד יוסף אבולקיען

*החמרה בעונש בעבירה של סיכון חיי אדם, תוך הימלטות מהמשטרה ונהיגה במהירות מופרזת ומסוכנת (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

בתאריך 28.10.04, בשעת לילה, נהג המשיב בכביש בין-עירוני, מכיוון צומת קסטינה צפונה. הרכב שנהג בו הורד מהכביש ולא נתקבל אישור לחזור ולנסוע בו. שוטרים שהבחינו ברכב כשהוא נוסע במהירות מופרזת, דלקו אחריו תוך שהם מפעילים אור כחול מהבהב וסירנה, ואותתו לנהגו לעצור. המערער המשיך בנסיעה מהירה ומסוכנת, כמעט התנגש ברכבים שנסעו בנתיבי נסיעתו, ונהגי רכבים נאלצו לסטות בחדות ממסלול נסיעתם על מנת למנוע התנגשות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 30 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשים על-תנאי, וכן פסילה מלקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה למשך 5 שנים. שני הצדדים ערערו על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
מזה מספר שנים קנתה לה מציאות בכבישים בדרום הארץ, שנהגים נוסעים במהירות מופרזת, לעתים קרובות בטבורה של עיר, ותוך זלזול מופגן ומתגרה באנשי החוק. על רקע אותה מציאות התריע ביהמ"ש העליון בעבר, על הסכנה הנשקפת לנוסעים תמימים אשר לרוע מזלם נקלעים לכבישים בהם מתנהלים מרדפים מסוג זה. המערער נושא על גבו מטען כבד של הרשעות קודמות, בגינן נשא גם בעונשי מאסר, אולם, הוא מתקשה
לסגל לעצמו אורח חיים מהוגן. לפיכך, ובהתחשב בכך שאין ערכאת ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונש המאסר בפועל על 4 שנים. יתר חלקיו של גזר-דינו של ביהמ"ש המחוזי, יישארו על כנם.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד דפנה ברלינר למערער, עו"ד משה שרמן למשיב. 7.6.06).

ע.פ. 3924/05 - אלמנך צאגיה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של חבלה חמורה ביריות בנשק, עקב סכסוך של מה בכך (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בעקבות ויכוח בינו לבין המתלונן, בשעה שישבו בבית קפה, הלך המערער לביתו וכעבור זמן מה חזר ובידו אקדח (שהיה ברשותו ברישיון), וירה במתלונן יריה לחזהו במרחק 3 מטרים. העבירה בה הואשם המערער היתה חבלה בכוונה מחמירה. המחלוקת בין הצדדים היתה בשאלה באיזו עבירה יש להרשיע את המערער. ביהמ"ש הרשיעו על פי כתב האישום, שקל את נסיבות העבירה מזה ואת רקעו של המערער מזה, והטיל עליו עונש שעיקרו הרתעת הרבים: 7 שנות מאסר, מתוכן 5 שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער עלה מאתיופיה ב-2001, לא למד באופן מסודר ולא שירת בצה"ל, ועד לביצוע העבירה עבד כמאבטח (דבר האומר דרשני). המערער הוא אב לבת, אך ללא קשר עמה או עם אמה. המערער ירה בזולתו במכוון, בשל סכסוך של מה בכך. "נטייתי הבסיסית" היא לכיוון של מאמץ לשיקום עבריינים; מי שצלח שיקומו יועיל לחברה ולעצמו, ויחסוך לציבור נזקי עבירות להוצאות של מאסרים לעתיד. ואולם, במה דברים אמורים, בימים כתיקונם, אך משנקלענו לימות מלחמה - והמאבק באלימות אין מנוס מהגדרתו כמלחמה - צריך שהמאבק הזה יקבל עדיפות ובמקרים הראויים, בתבונה ובשים שכל, ידחה מפניו שיקולים אחרים.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד קובי בן שעיה למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 22.5.06).

רע"פ 11308/05 - אליהו אברהם נגד מדינת ישראל

*גז"ד של צו הריסה שניתן לאחר שהנאשם הודה באשמה, ומבלי שניתנה הכרעת דין מרשיעה, אינו בטל בשל פגם זה (הבקשה נדחתה).

נגד המבקש הוגש בשנת 1999, לביהמ"ש לעניינים מקומיים בירושלים, כתב אישום המייחס לו ביצוע של עבודות בנייה ללא היתר. בדיון שהתקיים הודה המבקש בעובדות כתב האישום, ומייד החלו להישמע הטיעונים לעונש, בלא שניתנה הכרעת דין. בתום הטיעונים לעונש, גזר ביהמ"ש את דינו של המבקש לקנס, וכן הוצא צו הריסה על הבניה הבלתי חוקית. משלא קיים המבקש את צו ההריסה, הוגש נגדו כתב אישום בעבירה של אי קיום צו שיפוטי. המבקש טען כי לא היה מחוייב לקיים את צו ההריסה הואיל וגזר-הדין חסר תוקף בהיעדר הכרעת-דין מרשיעה. ביהמ"ש לעניינים מקומיים קבע, כי לא נפגם תוקפו של גזר-הדין בשל היעדרה של הכרעת דין מרשיעה. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין חולק, כי בענייננו נפל פגם, משגזר ביהמ"ש את דינו של המבקש בלא שהרשיעו קודם. אולם, צדקו הערכאות הקודמות ביישום דוקטרינת הבטלות היחסית על המקרה דנן, בקביעתן, כי היעדרה של הכרעת הדין אינה פוגמת בתוקפו של גזר- הדין, ואין לבטל את פסק-הדין, אלא אם נגרם עיוות דין לנאשם. המבקש, שהיה מיוצג במועד הדיון, הודה בעובדות כתב האישום, ומייד לאחר הודאתו, פנו הצדדים לדון בעניין העונש, מתוך הנחה שהמבקש הורשע. בהמשך ההליך ואף בערעור שהגיש, לא העלה המבקש כל טענה בענין אי הרשעתו. בנסיבות אלה, לא נגרם עיוות דין למבקש.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אילן הקר למבקש, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 29.5.06).

רע"א 99/06 - dtL ,setatsE floG noiraM ekaL ואח' נגד צבי פרוור ואח'

*המצאת כתב תביעה נגד תושבי חוץ, להתדיינות בישראל, למרות תניית שיפוט בחו"ל (הבקשה נדחתה).

המשיבים העיקריים בבקשה, (51 במספר), תושבי ישראל, רכשו מהמבקשת, יזמית נדל"ן בארה"ב (להלן החברה), נכסים להשכרה במדינת פלורידה. המבקשים 2 ו-3 שולטים בפועל בחברה, והיו שותפים בשיווק הנכסים. המשיבים תבעו את המבקשים, וחברות נוספות, בטענה כי חלק ניכר מהמצגים שהוצגו בפניהם במהלך הרכישה התבררו כמצגי שווא. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב התיר להמציא את כתב התביעה למבקשים בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקשים התנגדו להיתר ההמצאה ונקבע כי אין באי העמידה בדרישות אמנת האג בכדי לפסול את ההמצאה, אם בפועל הגיעו כתבי בית הדין לידי הנתבע. כן נקבע, כי מתקיימת יותר מעילה אחת לפי תקנה 500, ונשללה טענת פורום לא נאות. ביחס לטענה בדבר תניית שיפוט לבימ"ש בפלורידה, נקבע כי מדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד שדינה להיבטל. ערעור שהגישו המבקשים נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מקום לפקפק בהתקיימותם של תנאי תקנה 500, או בסוגיית ההמצאה והפורום הלא נאות. השאלה העיקרית היא חלות התנייה השיפוטית. צודקים המבקשים בטענתם כי תניות שיפוט יש לכבד, וככלל על ביהמ"ש לכבד את הסכמת הצדדים, ולא ליתן למי מהם להתנער ממנה לפי נוחותו. ואולם, במקרה שלפנינו לא עשה ביהמ"ש שימוש בסמכותו שלא לאכוף תניית שיפוט, אלא פסק שהתניה בטלה, וקביעה זו מוצדקת בכלל הנסיבות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד י. קנטור, ג. פיינגולד וא. מגן למבקשים. 28.5.06).

ע.א. 838/06 - שמעון ביטון נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערים הגישו תביעה נגד המשיבה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב. לאחר שנסתיימה פרשת ההוכחות ביקשה המשיבה את פסילת ביהמ"ש. זאת, על רקע אירוע שהתרחש במהלך דיון בתביעה אחרת בפני אותו שופט בין צדדים אחרים. באותו הליך ייצג בא-כוחה של המשיבה את אחד הצדדים, ובינו לבין השופט התפתחו חילופי דברים חריפים. באותו תיק נתבקש השופט לפסול עצמו הן באותו תיק והן בכל תיק בו יופיע עו"ד ממשרדו של ב"כ המשיבה. באותו תיק פסל עצמו השופט. המערערים התנגדו לבקשת הפסילה וביהמ"ש פסק לגופה של התביעה, מבלי להכריע בבקשת הפסלות. בפסק הדין נדחתה תביעת המערערים. בשולי הדברים התייחס ביהמ"ש לבקשת הפסילה של המשיבה ודחה אותה. בערעור טוענים המערערים שלפי סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט, היה על ביהמ"ש להכריע בבקשת הפסלות לאלתר ולפני כל החלטה אחרת. הערעור נדחה.
אכן, ביהמ"ש לא הכריע בבקשת הפסלות לפני ההכרעה בהליך גופו. אולם, אין בפגם זה כדי להקים עילה לפסילת ביהמ"ש, מקום בו לא היתה עילה כזו מלכתחילה. האופן בו בחר ביהמ"ש לנהל את ההליך אינו מגלה משוא פנים. בתיק האחר החליט ביהמ"ש לפסול עצמו מלשבת בדין בשל חילופי הדברים בינו לבין בא-כוח הנתבעת במהלך הדיון. בנסיבות העניין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות בהליך נשוא הערעור.

(בפני: הנשיא ברק. 21.5.06).

ע.א. 2722/06 - גינות לאה בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי בע"מ

*עיכוב חלקי של הליכי מימוש משכנתא עד לערעור (בקשה לעיכוב הליכים בערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).

בשנת 2003 הגיש המשיב ללשכת הוצאה לפועל בקשה למימוש משכנתא נגד המערערים. במקביל להליכי ההוצאה לפועל הגישו המערערים המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בה ביקשו כי יוצהר שלא קמה למשיב "זכות על פי דין לממש את הנכס". במסגרת המרצת הפתיחה ביקשו המערערים כי יעוכבו כל הליכי מימוש המשכנתא. ביהמ"ש המחוזי התנה את עיכוב ההליכים בהפקדה של 300,000 ש"ח. אחר הדברים הללו הגישו המערערים לביהמ"ש המחוזי בקשה לתיקון כתב התובענה. ביהמ"ש דחה את הבקשה, ובשלב זה הגישו המערערים בקשה למחיקת התובענה ללא צו הוצאות. ביהמ"ש החליט לדחות את תובענת המערערים מחמת אי הופעת מצהיר מטעמם. המערערים הגישו הערעור ובקשה "לעיכוב הליכים". הבקשה נתקבלה בחלקה.
תובענת המערערים נדחתה בהיעדר מצהיר מטעמם. כאשר תובענה נדחית, ניתן לכאורה להניח כי התובענה אינה מבוססת. הנחה זו חלשה במקצת בענייננו. באשר לסיכויי הערעור, יש לכאורה ממש בעמדת המערערים, לפיה, להעלאת טענותיהם בהמרצת הפתיחה לא היה להם יומם בביהמ"ש. "הסנקציה" של דחיית תובענה בהיעדר מצהיר היא קשה. אף כאשר התובע עצמו אינו מתייצב לדיון ימעט ביהמ"ש לנקוט בצעד של דחיית התובענה. ביהמ"ש יוכל להטיל הוצאות, ולעתים אף הוצאות לדוגמא, על תובע שבזבז מזמנו של ביהמ"ש ומזמנו של יריבו. באשר למאזן הנוחות - צודקים המערערים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, אך זאת רק לגבי שלוש דירות המשמשות למגוריהם. לכן, נכון לעכב את הליכי המימוש ביחס לדירות המשמשות למגורי המערערים (ובני משפחותיהם) בכפוף להפקדת עירבון.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד חדד יצחק זילבר למערערים, עוה"ד שאול ברגרזון ואמיר דולב למשיב. 29.5.06).

בש"פ 2884/06 - אורי בן דב נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לאיסור פרסום שם של נאשם בעבירה של החזקה ופרסום של "פרסום תועבה" (הבקשה נדחתה).

ביום 26.3.06 נעצר העורר, ביחד עם אדם נוסף, בחשד לביצוע עבירות של החזקה ופרסום של "פרסום תועבה". בהמשך נחשד העורר גם בביצוע מעשים מגונים בקטינות. העורר ביקש מבימ"ש השלום להורות על איסור פרסום זהותו. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בשל טיב העבירות בהן נחשד העורר, מידת מסוכנותן והראיות הכרוכות בהן, בקבעו כי על פניו בידי המשיבה חומר ראייתי כבד משקל התומך בחשדות. העורר ערר לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערר, בציינו כי עיקרון פומביות הדיון הוא עיקרון יסוד בשיטתנו, ורק במקרים חריגים יש לאסור פרסום, ואין זה המצב בענייננו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל הוא שזהותו של חשוד תפורסם, ואיסור הפרסום הוא החריג. על שכמו של החשוד הנטל, לשכנע את ביהמ"ש כי על אף הפגיעה בחופש הביטוי ובפומביות הדיון, יש לאסור על פרסום זהות. באת כוח העורר הצביעה על נסיבותיו האישיות המיוחדות של העורר, שלדבריה מלמדות על נזק חמור שעלול להיגרם לו, ובכללן שהעורר סובל מליקוי נפשי מסויים. אכן, מצבו הנפשי של חשוד הוא שיקול בהערכת הנזק שעלול להיגרם. דא עקא, שדברי הסניגורית נטענו בעלמא, מבלי שנתמכו במסמכים כלשהם. אעפ"כ, יתכן והיה יסוד לחשוב על איסור הפרסום, לולא היה עניין ציבורי מיוחד בו בשניים אלה בנסיבות העניין: אזהרת הציבור מפני החשוד, קידום החקירה וגילוי האמת, בעידוד נפגעים נוספים של החשוד להתלונן.