ע.פ. 536/06 + 11633/05 - מדינת ישראל נגד שלמה נפתלי דנון
*הרשעה בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים תוך כדי עקיפה לפני מעבר חצייה והחמרה בעונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 109/03 - ערעורים על מידת העונש - ערעורו של המערער נדחה, וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער נהג ברכב בנתיב השמאלי של רחוב חטיבת גולני בחיפה. על פני הכביש, בכיוון נסיעתו, מסומן מעבר חצייה להולכי רגל, ובצד ימין של הכביש ניצבו אותה שעה מספר אנשים שהתכוונו לחצות את הדרך. רכב מסחרי שנסע בנתיב האמצעי, לימין המערער, האט לפני מעבר החצייה. בשלב זה עקף המערער רכב זה משמאל, ופגע באחד מהולכי הרגל, יעקב דורו ז"ל (להלן: המנוח), שאושפז ונפטר לאחר כארבעה חודשים. המערער הואשם במספר עבירות, וביהמ"ש המחוזי קבע כי במערער התקיימו יסודותיה של העבירה של גרימת מוות ברשלנות, וכן יתר עבירות התעבורה שיוחסו לו. ביהמ"ש גזר למערער 6 חודשי מאסר בפועל בעבודות שירות, מאסר על-תנאי, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה במשך 12 שנים וכן פסילה על-תנאי. המערער ערער תחילה על הרשעתו וחזר בו מערעור זה ושני הצדדים ערערו על מידת העונש. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. בא-כוחו של המערער טען, לפני שחזר בו מערעורו, כי מהראיות לא ניתן ללמוד על אחריותו של המערער לתאונה, ולחלופין, כי הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער, ככל שזו קיימת, לתוצאה הקטלנית, נותק. בטענה בדבר היעדר האחריות לתאונה, אין ממש. בעת שהמערער התקרב למעבר החצייה, חלקו הימני של המעבר לא היה גלוי בפניו. במצב זה הוא היה מצווה להאט את מהירותו ואף לבלום כליל, כל עוד לא ווידא כי אין בהמשך נסיעתו על פני מעבר החצייה סכנה של פגיעה בהולכי רגל. אשר לטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין התאונה למותו של המערער - אכן, המנוח נפטר כארבעה חודשים לאחר התאונה, ובמהלכם חלה הטבה ניכרת במצבו. ברם, כתוצאה מהתאונה נגרם למנוח שיתוק בחלק מפלג גופו התחתון. המומחה מהמכון לרפואה משפטית, קבע כי כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מזיהום של פצע לחץ. פצע זה הוא תוצאה של חוסר הניידות שנכפה על המנוח כתוצאה מהשיתוק שגרמה לו התאונה. על כן יש לדחות גם טענה זו.
ג. באשר למידת העונש - המערער לא נתן את דעתו לנעשה בדרך שלפניו, ונהג במהירות שלא היתה סבירה בנסיבות הזמן והמקום. הוא המשיך בנסיעה לעבר מעבר חצייה, מבלי שטרח לוודא כי בחלקו של המעבר הנעלם מעיניו, אין הולכי רגל. תאונות הדרכים הפכו לנגע, ואין כמו המקרה הנוכחי כדי ללמד עד כמה תורם "הגורם האנושי" במחדליו למצב הנורא והבלתי נסבל הזה. הדברים נאמרים ביתר שאת בעניינו של המערער, שיש לו "עבר" תעבורתי, ואם בכך לא די, מתברר כי מאז התאונה הוסיף לעבור עבירות, וביניהן בעלות אופי בטיחותי מובהק, כמו אי-ציות לתמרור עצור ואי-ציות לרמזור אדום. לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל בו ישא המערער על 8 חודשים. יתר חלקיו של גזר הדין (המאסר על-תנאי והפסילה) יישארו על כנם.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד גלעד וינשל למערערת, עו"ד צבי סובול למשיב. 28.6.06).
בע"מ 3671/06 - פלונים נגד פלונים
*עו"ד שהוא גם נוטריון אינו חייב לערוך צוואה נוטריונית ויכול לשמש בצוואה רגילה כעד. *מינוי עו"ד כמנהל עזבון בצוואה אינו פוסל אותו מלהיות עד לצוואה. *אין מניעה שבימ"ש שלערעור ידחה ערעור ללא הנמקה(מחוזי חיפה - ע"מ 348/45 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המנוח, פלוני, ערך ביום 3.1.02, צוואה, השלישית במניין. סמוך לאחר מכן נפטר, והמשיבים הגישו בקשה לקיום צוואתו, בה ציווה להם את כל עזבונו. המשיבים
הם קרובי משפחה של המנוח עמם התגורר בתקופה האחרונה בחייו, לאחר שמצבו הבריאותי התדרדר. המבקשים, אף הם קרובי משפחה בקרבה דומה, הגישו התנגדות לקיום הצוואה, הן בטענה שלמנוח לא היתה כשירות משפטית לצוות בעת עריכת הצוואה השלישית, והן בטענות של השפעה לא הוגנת מצד המשיבים ושל צוואה לטובת עדים. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התנגדות המבקשים, וקיים את הצוואה. ביהמ"ש קבע ביהמ"ש כי בנסיבות מוטל על המבקשים הנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת, ונטל זה לא הורם. נדחתה גם הטענה בדבר צוואה לטובת עדים, משנקבע כי המשיבים לא נטלו חלק בעריכת הצוואה, ושאין לראות בעורכת הדין שנטלה חלק בעריכת הצוואה וחתמה עליה כעד, שליחה של המשיבים. ערעור שהגישו המבקשים לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשים טוענים כי היה ראוי להחיל על עריכת הצוואה את תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, לפיה: "לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית...". עורכת הדין שערכה את הצוואה היא נוטריונית, ונטען כי אין זה סביר שהחלטת עורכת הדין לשמש כעד לצוואה בעדים, במקום כנוטריון בצוואה בפני רשות, היא הקובעת את חובותיה, ואלה צריכות היו להיקבע לפי התקנה האמורה. כן נטען כי עורכת הדין פסולה מלשמש כעד מן הטעם שהיא מונתה בצוואה כמנהלת העזבון, ומסיבה זו היא נחשבת נהנית מהצוואה. בצוואה בעדים יכול עורך הדין לשמש כעד אחד משניים. אין בכך שעורכת דין היא גם נוטריונית כדי למנוע ממנה ללכת בדרך זו. העובדה שעורכת הדין מונתה כמנהלת העזבון, אינה הופכת אותה, בנסיבות, לזוכה במובנו של סעיף 35 לחוק הירושה.
ג. באשר לטענה בדבר היעדר הנמקה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור - תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, מאפשרת לביהמ"ש לפסוק כך בדחיית ערעור. אכן, רצויה הנמקה מפורטת, ויש המבקרים את השימוש בתקנה 460(ב) שמא לא קיבל בעל הדין את יומו בביהמ"ש שלערעור; ואולם, המציאות בבתי המשפט גורמת לעתים להכרח שלא יגונה. בנידון דידן סקר ביהמ"ש המחוזי את התיק בקצרה והגיע למסקנה שאין מקום להתערבות בפסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה. אין מקום להתערבות בנסיבות הנדונות.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד יוסי נקר ואפרים גלסברג למבקשים. 18.6.06).
ע.פ. 3278/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס "טרמפיסטית" וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1056/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. בעת שהמתלוננת, בת 23 אותה עת, המתינה בתחנת אוטובוס כדי לנסוע לפנימייה בה התגוררה, עצר לידה רכב בו נהג המערער, והלה שאל אותה ליעד נסיעתה והציע לה הסעה. בדרך סטה המערער לשביל כורכר ושם אנס את המתלוננת. לאחר מעשה הסיע המערער את המתלוננת ליעדה, ולפני שנפרדו הם החליפו מספרי טלפון. המתלוננת הזעיקה את המשטרה לאחר דקות ספורות והמערער נעצר. הוא טען כי המתלוננת הביעה הסכמה לקיים עמו יחסי-מין, ובלבד שישתמש בקונדום. כדי לתמוך בגירסתו, הצביע המערער על העובדה שהמתלוננת מסרה לו את מספר הטלפון שלה, וגם הוא מסר לה את מספרו-שלו. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדותה של המתלוננת כראויה לאמון, ומנגד דחה את גירסתו של המערער. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו שבע שנים מאסר בפועל, שנתיים על תנאי ותשלום פיצוי של 10 אלפים - למתלוננת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אפשר שחקירת המשטרה לא נוהלה במקצועיות ראויה, ואפשר כי ניתן היה להביא בפני ביהמ"ש ראיות טובות יותר. עם זאת, די בראיות שהובאו כדי להוביל למסקנה כי הרשעת המערער מבוססת ומנומקת היטב, ועל כן דין ההשגות כנגדה להדחות.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש -המערער הסיע צעירה תמימה שנתנה בו אמון כי יוביל אותה ליעדה, ועד מהרה היא מצאה את עצמה במקום מבודד, שם הוא אכף עליה לקיים עמו יחסי מין שלא בהסכמתה. מעשה מסוג זה שלובים בו לא רק כאב וסבל פיסיים, אלא גם פגיעה נפשית הנובעת מרמיסת כבודה של האשה כאדם עד עפר. מעשה מסוג זה ראוי היה לענישה קשה וכואבת, ואף חמורה מזו שהושתה בפועל.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, ארבל. החלטה - השופט לוי. עו"ד אדוה אלאב למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 10.7.06).
ע.פ. 2536/05 - יוסף חסארמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים על יסוד עדות "סוכן משטרתי" וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 299/02 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בשני אישומים שעניינם עבירות סמים: סחר בסם הרואין במשקל של 70 גרם; קשירת קשר לסחר בהרואין במשקל חצי ק"ג, שתמורתה היה אמור המערער לקבל 47,500 ש"ח. על המערער הוטלו שש שנות מאסר מתוכן ארבע שנים בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. העד המרכזי בשני האישומים היה סוכן משטרתי. הסוכן נעזר במתווך שאף הוא במהותו סוכן משטרתי. המתווך קישר בין הסוכן לבין קצין צה"ל, ובין השנים נקשרה עיסקת הסמים כאמור באישום הראשון. הסוכן העיד כי המערער נטל חלק בעשיית העיסקה, והוא זה שהעביר את הסם פיזית לידיו של הסוכן. באשר לאישום השני, גם כאן העיד הסוכן על מעורבותו המאסיבית של המערער, שניהל את המו"מ והודיע לסוכן כי יש לו חצי ק"ג סם והם סיכמו ביניהם על המחיר. עיקר טרונייתו של המערער הינה על האמון שנתן ביהמ"ש בעדותו של הסוכן, שהוא, כדבריו, "עבריין שגוייס להפליל את הקצין, והמערער נפל קרבן למעללי הקצין". בנוסף, הסוכן נתפס בשקרים שונים. אין להתערב בממצאי המהימנות של בימ"ש קמא, שהיה ער למיהותו של הסוכן, לזהירות הנדרשת בבחינת גירסתו ומשמצא לתת בו אמון, אין להתערב בכך. בנוסף, היו בפני בימ"ש קמא ראיות אחרות שבפני עצמן די בהן כדי לבסס את ההרשעה.
ג. באשר לעונש - מדובר בכמות מאסיבית של סמים, מהסוג הקשה ביותר - הרואין. הכמות שאותה קיבל הסוכן לידיו בפועל, ועוד יותר מכך הכמות שעליה סוכם, בעיסקה השניה, הן כמויות שמהן ניתן להכין מספר רב מאוד של מנות סם שימצאו דרכן לשוק. הנימוק העיקרי של המערער, עניינו ההשוואה בין הענישה שהוטלה עליו לזו שהוטלה על הקצין - 28 חודשי מאסר בפועל. כלל אחידות הענישה, שאף הוא אינו אבסולוטי, יכול לחול בין שווים. במקרה הנוכחי, אין מדובר בין שווים. לענין העבירה: חלקו של המערער והקצין לא היה זהה. כמו כן, עברו של הקצין היה נקי, הוא שירת בצבא שנים רבות והענישה לגביו התבטאה גם בהדחתו מצה"ל. בנוסף, היו נתונים מהותיים שהצדיקו התחשבות בו. למערער לעומת זאת, הרשעות קודמות לרבות הרשעות בעבירות סמים שבגינן גם ריצה מאסר.
(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד ב. פלאח למערער, עו"ד א. וינשל למשיבה. 12.7.06).
רע"א 682/06 - מירב כהן נגד ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ ואח'
*דחיית תביעת נזיקין של מי שטענה כי נפגעה ע"י תפעול לקוי של מעלית. *התנאים להפעלת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" והחזקה בנזק הנגרם ע"י דבר מסוכן(הבקשה נדחתה).
א. ביום 10.7.2001 נכנסה המבקשת, למעלית בבית בראשון לציון, ולטענתה, צנחה המעלית במהירות גבוהה, לאורך שלוש קומות, ונעצרה בפתאומיות (להלן: האירוע). המבקשת, שהיתה בשבוע ה- 33 להריונה, טוענת כי היא נחבטה קשות, וכתוצאה מכך אושפזה ונגרמה לה נכות צמיתה בשיעור %10. תביעה שהגישה נדחתה ע"י בימ"ש השלום בירושלים, שקבע כי המעלית נתקעה בסמוך לקומה ראשונה ולא צנחה שלוש קומות, וכן כי אין קשר סיבתי בין מצבה הרפואי של המבקשת לבין האירוע. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה. לטענת המבקשת, השאלה המועלית בבקשה היא שאלה משפטית טהורה, כי המשיבים הפרו את חובתם החקוקה על פי התקנות, ומוסיפה, כי ביהמ"ש המחוזי טעה בכך שלא החיל על המקרה את כלל "הדבר מעיד על עצמו". לחילופין, טוענת המבקשת לתחולת חזקת "הדבר המסוכן" הקבועה בסעיף 38 לפקודת הנזיקין ומטעימה, כי אין המדובר בהפיכת נטל ההוכחה בלבד, אלא שיש לקבוע בכגון דא משטר של אחריות מוחלטת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על שאלה עובדתית, ובכגון דא, אין בימ"ש שלערעור נוהג להתערב, במיוחד כך כערכאת ערעור שנייה. לשיטתה של המבקשת חל במקרה זה כלל "הדבר מעיד על עצמו". ברם, תנאי היסוד לתחולת החזקה הינו קיומה של עמימות עובדתית. במקרה שלפנינו, לא מתקיים תנאי זה. גירסתה העובדתית של המערערת נדחתה תוך שביהמ"ש קובע ממצאים לפי הראיות שבאו בפניו.
ג. לחילופין טענה המבקשת, כי מתקיימת במקרה זה החזקה הקבועה בהוראת סעיף 38. ברם, אף כאן, נזקקים לחזקה מקום בו קיימת עמימות ראייתית. עמימות ראייתית כזו אינה מתקיימת במקרה זה. מעבר לצריך, ספק אם במקרה שלפנינו מדובר ב"דבר מסוכן". כבר נפסק כי לא ניתן לראות במעלית "דבר מסוכן", לפחות בהקשר של השימוש הרגיל בה, שהוא ההקשר שבו התרחשה התאונה הנדונה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד עמוס גבעון למבקשת, עו"ד שהם סלומון למשיבה. 10.7.06).
בש"א 8904/05 - גרניט הנדסה לתעשיה ואח' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ
*הדרך להגשת ערעור על דחיית הודעה לצד ג' של הנתבע, כאשר התביעה נגד הנתבע נדחתה, והתובעים הגישו ערעור על דחיית התביעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
שתי חברות, סלובר ורנדור, (להלן: החברות), הגישו תביעה נגד המערערים ובנק לאומי (להלן:"הבנק"). המערערים הגישו הודעת צד ג' נגד המשיבה. בסופו של דבר נדחתה התביעה בכללותה, וכן נדחתה הודעת צד ג' שנשלחה על ידי המערערים לחברת כלל. על חלקו של פסק הדין הדוחה את הודעת צד ג' לחברת כלל, הגישו המערערים ערעור. כלל ביקשה למחוק את הערעור על הסף, והרשם נעתר לבקשתה, תוך שהוא קובע כי דרך המלך היא צירוף כלל כמשיבה בערעור בנפרד, אותו הגישו החברות. לבסוף קבע הרשם כי ככל שיש למערערים עילה נפרדת נגד כלל, יש לברר עניין זה בהליך נפרד. המערערים טוענים כי הרשם אינו מוסמך למחוק על הסף כתבי ערעור. עוד טוענים הם כי שגה הרשם בקבעו כי "דרך המלך" להשגה על ביטול הודעת צד ג' היא צירופה של כלל לערעור של החברות על פסק הדין. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אכן, "דרך המלך" היא צירופה של כלל לערעור שהוגש על ידי החברות. אך אין בכך כדי לשלול קיומן של דרכים אלטרנטיביות. מקום בו נדחתה תביעה ועמה הודעת צד שלישי, והתובע מערער על דחייתה של התביעה, יכול הנתבע להגיש ערעור מותנה כנגד הצד השלישי, כפי שעמדה לו זכותו להגשת הודעה מותנית בהליך המקורי. באשר
לחשש כי תוצאותיו של ערעור זה תהיינה שונות מתוצאת הערעור שהגישו החברות - פתרון לכך הוא בקשה לאיחוד הדיון בשני הערעורים.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד א. מאיר למערערים, עו"ד ש. שטיינר למשיבה. 2.7.06).
רע"פ 10013/05 - יניב לוי נגד מדינת ישראל
*ההחלטה אם לנכות מעונש מאסר את ימי המעצר של הנאשם לפני מתן גזה"ד נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש שגזר את הדין (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע ע"י בימ"ש השלום בראשון-לציון בארבעה אישומים. לפי כתב האישום, בשל החלטתה של המתלוננת להפסיק קשר רומנטי עם המבקש, הוא איים עליה בפגיעות קשות בה ובנותיה, הטרידה טלפונית והפר הוראות חוקיות, בהם נצטווה שלא ליצור קשר עם המתלוננת. בכתב אישום שני הורשע המערער בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. ביהמ"ש גזר למערער, בהתאם להמלצת שירות המבחן, צו מבחן "טהור" לתקופה של שנה בתיק אחד, ועונש של שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי בתיק האחר. ערעורה של המשיבה לביהמ"ש המחוזי, נתקבל ונגזר על המבקש מאסר בפועל של ארבעה חודשים שירוצה מאחורי סורג ובריח. יתר חלקי גזר-הדין נשארו בעינם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בא-כוח המבקש טוען כי היה על ביהמ"ש לנכות את ימי מעצרו מהעונש שנגזר עליו. אין לקבל טענה זו. ביהמ"ש החליט, לפי שיקול דעתו, שלא לנכות את ימי המעצר מהמאסר ואין להתערב בשיקול-דעתו. יתירה מכך. קבלת בקשתו של המבקש בעניין זה פירושה, למעשה, לקבוע, כי המבקש כבר ריצה את מלוא עונשו. ביהמ"ש המחוזי ביסס קביעותיו על תסקירים עדכניים, מהם עלה, כי המבקש עדיין מהווה סיכון למתלוננת. נראה, כי העונש שהטיל ביהמ"ש המחוזי נועד להתמודד, בין היתר, עם הסכנה שהיווה המבקש למתלוננת.
(בפני: השופט ג'ובראן. 13.7.06).
בג"צ 4632/04 - ג'יימס אוקפור נגד מדינת ישראל - משרד הפנים ואח'
*ביטול מעמד של עולה ואזרחות ישראלית שהושגו במרמה ע"י נישואין פיקטיביים (העתירה נדחתה).
העותר, אזרח ניגרי, נכנס לישראל בשנת 1991 ברשיון ביקור ונשאר בישראל לאחר שפג תוקף רשיון הביקור. בשלהי שנת 1993 התקבלה במשרד הפנים פנייתה של אזרחית ישראלית, (להלן: אירית), שהציגה תעודת נישואין, לפיה נישאה לעותר ב"נישואי פראגוואי" זמן קצר קודם לכן, ולבקשתה הוענקו לעותר מעמד של עולה ואזרחות ישראלית. כעשרה חודשים מאוחר יותר, פנתה אירית אל משרד הפנים וסיפרה כי העותר נשוי לאחרת בניגריה, וכי זה כשנה היא חיה בנפרד מן העותר. מידע אחר שהתקבל במשרד הפנים הוא מכתבו של אדם שטען כי העותר סיפר לו כי השיג אזרחות ישראלית באמצעות נישואין פיקטיביים. נערך לעותר שימוע והוחלט על ביטול אזרחותו הישראלית והרחקתו מישראל. העתירה נדחתה.
סעיף 4א לחוק השבות מניח כי קשר הנישואין בין בני הזוג הוא קשר כנה ואמיתי וכי הם מקיימים תא משפחתי וחיי זוגיות ביניהם. במקרה דנן, כאשר נראה כי קשר הנישואין בין העותר לאירית הסתיים למעשה זמן קצר לאחר שניתנה לעותר האזרחות הישראלית ובהתחשב במידע שלפיו העותר אמר כי נישא נישואין פיקטיביים על מנת "להשיג" אזרחות ישראלית, אין מקום לספק כי האזרחות הישראלית ניתנה לעותר על בסיס נתונים שגויים וכי לא ניתן לראות בעותר בן זוגה של יהודיה.
(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ת. ורשה לעותר, עו"ד ג. שירמן למשיבים. 9.7.06).
ע.פ. 10545/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעשרות עבירות של אינוס במשפחה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע עשרות עבירות של אינוס, מעשים מגונים בבן משפחה ומעשה סדום. המעשים האמורים בוצעו בקטינה, ילידת שנת 1990, שהינה בת אחותו של המערער, מאז היותה של הקטינה כבת 11 שנים. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל לתקופה של 17 שנים, שלוש שנות מאסר על תנאי, ופיצוי כספי למתלוננת בסך של 50,000 -. הערעור נדחה.
אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית. אין מקום לסטות מכלל זה במקרה דנן. על כן יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - העונש מבטא את הסלידה וההוקעה מן המעשים החמורים ומהניצול שניצל המערער את גילה הצעיר של הקטינה, את חוסר ניסיונה ואת מצוקתה, כמו גם את העובדה שהיתה כלואה בכלא נפשי שהמערער הקים סביבה, בנסותו להשתלט על עולמה הפנימי. מתסקיר הקרבן שהוגש ניתן ללמוד מה רבה הפגיעה שנפגעה המתלוננת מהתמשכות המעשים וריבויים.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. דהאן למערער, עו"ד ז. אריאלי למשיבה. 11.7.06).
רע"א 1392/06 - יוסף נחום וחיה נחום נגד רוברט גל ואח'
*התערבות בימ"ש שלערעור בעובדות שנקבעו ע"י ערכאה קמא על יסוד מסקנות העולות מן הראיות שהוגשו. *אחריות מקצועית לנזקי בנייה (הבקשה נדחתה).
המבקשים, בעלי דירה במגדל העמק, קיבלו מהמדינה תעודת זכאות לצורך קבלת הלוואה לשיפוץ ולתוספת בנייה לדירה במסגרת פרוייקט שיקום שכונות. תנאי למתן ההלוואה היה שכירתם של שירותי תכנון ופיקוח על בניית התוספת והשיפוץ, שיינתנו על ידי המשיבים 1 ו-2, העובדים אצל המשיבה 3. המבקשים התקשרו עם קבלן, וזה בנה את תוספת הבניה. לאחר ביצוע הבניה התברר שבניית התוספת היתה לקוייה. בימ"ש השלום קבע כי הכשל בתוספת הוא פרי תכנון לקוי, וכי הדרך המועדפת לתיקון הליקויים הוא הריסת התוספת ובנייתה מחדש בעלות של 112,000 -. בהתחשב במכלול הנסיבות קבע כי אחריות המשיבים 1-3 היא בשיעור %80 ואחריות המדינה היא בשיעור של %20, וכי עליהם לשלם, ביחד ולחוד, סך של 112,000 -, פיצוי בסך של 15,000 - בגין עגמת נפש וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים והמשיבים 1-3 קיבל את ערעור המדינה. ביהמ"ש קבע, כי אין קשר משפטי או עובדתי בין כך שהמדינה סייעה למימון שיקום השכונות או שהיתה מעורבת בתכנון הכללי, לבין חובת הזהירות המושגית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טיעוני המבקשים אינם מצביעים על "חשיבות משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת", ולפיכך אינם מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. שאלת אחריות המדינה עניינה קביעות שבעובדה והסקת מסקנות מהראיות שהובאו. בימ"ש השלום סבר כי המדינה אחראית לליקויי הבנייה בשיעור של %20, ואילו ביהמ"ש שלערעור חלק עליו בענין זה. אכן, במישור העקרוני, ערכאת ערעור אינה נוטה, דרך כלל, להתערב בממצאים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. עם זאת, בענייננו, מדובר, בעיקרו, בהתערבות ביהמ"ש המחוזי במסקנות המתבקשות מן הראיות שהוגשו. גם לעיצומו של עניין, אין לומר כי טעה ביהמ"ש המחוזי בקביעתו. בחוזה התכנון שנחתם בין האגודה לתרבות הדיור לבין המשיבה 3, נקבע כי האחריות המקצועית לביצוע העבודות היא על המשיבה 3 כמתכננת.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יהושע רובין למבקשים. 12.7.06).
ע.פ. 10604/05 - סרגי סידורוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של תקיפת קטין ע"י אחראי, והפקעת צו של של"צ (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של תקיפת קטין על ידי אחראי, ועבירה של כליאת שווא. ביום 3.5.2005 גזר ביהמ"ש המחוזי על המערער עונש של 18 חודשי מאסר על תנאי וכן חייב אותו בשירות לתועלת הציבור של 500 שעות, בפנימיית "הכפר הירוק". ביום 18.8.2005 נתקבלה בקשה מאת שירות המבחן לדון מחדש בגזר-הדין, באשר לא ניתן לבצע את תכנית השל"צ בפנימיית הכפר הירוק. על יסוד כך החליט ביהמ"ש המחוזי, להפקיע את צו השל"צ בהתאם להוראת סעיף 71ד לחוק העונשין, וקבע, כי מתוך 18 חודשי המאסר אשר הושתו על המערער, יהיו 4 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הערעור נדחה.
העבירות בהן הורשע המערער הן עבירות חמורות. מטרתו של המערער היתה להתעלל בקטינים של חברתו לחיים, התעללות פיזית ונפשית. בנסיבות אלה, העונש שנגזר על המערער אינו חורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת ויש בו כדי לבטא את הסלידה ממעשים אלה ואת הוקעתם, כמו גם את מדיניות הענישה הראויה במקרים הקשים, ההולכים ומתרבים, של התעללות בתוך המשפחה.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד ישר יעקובי למערער, עו"ד גלעד וינשל למשיבה. 28.6.06).
רע"א 822/06 - נינה גלברט מסקלצ'י נגד חנה נוסבאום ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור כאשר בימ"ש מחוזי קיבל ערעור על מסקנות בימ"ש שלום כי מושכר בשכירות מוגנת הועבר שלא כדין לשותפות, ונושא הכנסת שיפוצים במושכר והחזרת המצב לקדמותו (הבקשה נדחתה).
בבניין בחיפה מצויה חנות שהושכרה בשכירות מוגנת למנדל נוסבאום ז"ל, בשנת 1934. בנו עבד בחנות עד שנפטר בשנת 1975, ואשת הבן, המשיבה, מנהלת את החנות עד היום, חרף גילה המתקדם. המבקשת ביקשה לפנות את המשיבים מהחנות בעילת נטישה, עקב העברת השכירות מהמשיבה 1 לידי המשיבה 2, שותפות לא רשומה בבעלות בניה של המשיבה, (להלן: "השותפות"), ובעילה של הפרת הסכם השכירות, נוכח שינויים ושיפוצים שנעשו בחנות ללא הסכמת הבעלים. בימ"ש השלום קבע כי המשיבה העבירה זכויותיה לשותפות, ולכן המבקשת זכאית לפינוי החנות בשל עילת נטישה. כן קבע כי יש להשיב את מצב החנות לקדמותו. ביהמ"ש הוסיף והעניק למשיבה סעד מן הצדק, אם תשלם לבעלים 15,000 - ותחזיר את המצב בחנות לקדמותו. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי משהגיע בימ"ש השלום לממצא עובדתי שלפיו המשיבה ממשיכה להחזיק בחנות ולעבוד בה בפועל, אין לראותה כמי שהעבירה את הזכויות בחנות אל השותפות. ביהמ"ש אף לא ראה טעם בהשבת המצב לקדמותו, אך חייב את המשיבים לשלם למבקשת "דמי הסכמה" בגין השינויים שביצעו, בגובה של 15,000 -. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
גישתן השונה של הערכאות הקודמות ליישומן של עובדות המקרה על עילת הנטישה אינה מקימה עילה לדיון בערכאה שלישית. נוכח הקביעה כי אין לפנות את המשיבה בגין עילת הנטישה, אין צורך להידרש לטענה בדבר "סעד מן הצדק". אף הקביעה בעניין השבת המצב לקדמותו נהפכה על ידי ביהמ"ש המחוזי. צדק ביהמ"ש המחוזי כי השינויים והשיפוצים שנעשו הגדילו את ערכה של החנות וחסכו לבעלים הוצאות שהיה אמור להשתתף בהם לפי חוק הגנת הדייר. אף הקביעה כי תביעת דמי שכירות יש להגיש בבית הדין לשכירות שלו הסמכות הייחודית לדון בעניין מעוגנת בפרק ג' לחוק, ולכן צדק בימ"ש השלום משנמנע מלדון בה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יהודית ארד למבקשת. 10.7.06).
ע.פ. 4177/06 - מדינת ישראל נגד מיישריף אבו הוידי
*החמרה בעונש בעבירה של שוד משאית עמוסה סיגריות שעצרה לפני רמזור אדום (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המתלונן, שהינו סוכן סיגריות, נסע ברכב מסחרי גדול ובו מטען סיגריות בשווי המוערך על ידו בכ- 70,000 -. בהגיעו לצומת, בדרכו מאשדוד לכיוון באר שבע, עצר המתלונן ברמזור אדום, והמשיב ושניים אחרים, שעקבו אחר המתלונן, יצאו מן הרכב בריצה כשהם רעולי פנים, פתחו את דלת רכבו, אחזו במעילו ומשכוהו בכוח מהרכב, תוך שהם מאיימים עליו כי אם לא יצא מן הרכב הם יהרגוהו. המשיב נכנס לרכב ונסע עם האחרים מהמקום. לאחר זמן קצר אותר הרכב, ללא מטען הסיגריות. זהותם של יתר המבצעים אינה ידועה. בגזר דינו עמד ביהמ"ש המחוזי על חומרת העבירה, על נסיבותיו האישיות של המשיב, ובפרט העובדה שהוא צעיר נעדר עבר פלילי, וכן הביא בחשבון את עמדת שירות המבחן, לפיה אין מדובר בנאשם בעל דפוסים עברייניים. מאידך קבע כי אין מקום לענישה מקלה מדי היות שאין מדובר במקרה הניצב במדרג הנמוך של עבירות השוד. בנסיבות האמורות גזר ביהמ"ש על המשיב שנה וחצי מאסר בפועל, שנה וחצי על תנאי, ותשלום פיצויים של 5,000 - למתלונן. הערעור על קולת העונש נתקבל.
בגזירת הדין בעבירה מסוג זה ראוי כי ביהמ"ש ייתן את הדעת, לצד נסיבותיו האישיות של הנידון והאפשרות לשקמו, גם לצורך לשלוח מסר ברור לפיו מי שנכון לבצע מעשים מעין אלה צפוי לעונש משמעותי שיבטא את פגיעתו הרעה בחברה, לצד שיקולי הענישה האחרים. תקיפת המתלונן באמצע צומת והוצאתו מרכבו תוך שימוש בכוח ובאיומים, מבטאות תעוזה באופן שראוי לו שיבוא לידי ביטוי כשיקול לחומרא אל מול השיקולים לקולא, ובפרט אל מול השיקול של היות המשיב צעיר ללא עבר פלילי. כערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין, ובשים לב לנסיבותיו האישיות של המשיב, יועמד עונשו על 48 חודשי מאסר, מתוכם 30 חודשים בפועל ו-18 חודשים על תנאי. הפיצוי למתלונן יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ת. פרוש למערערת, עו"ד א. רובינסון למשיב. 21.6.06).
רע"פ 3615/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של מעשים מגונים בקטינים. *דחיית בקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי כאשר הנושא אינו מעורר שאלה משפטית וכאשר מדובר בחומרת העונש (הבקשה נדחתה).
ביום 24.8.03, בשעת ליל, הגיע המבקש, אשר שהה באותה עת במעון, לחדרם של שני המתלוננים במעון, בזמן שהשניים ישנו, ועשה בהם מעשים מגונים. בעת ביצוע המעשים האמורים היו המתלוננים בני כ-10 שנים, והמבקש בן כ-15 שנים. לדיון צורף תיק נוסף שעניינו תקיפת חוסה במעון באופן שגרם לו חבלה חמורה. בימ"ש השלום לנוער הרשיע את המבקש וגזר לו, בין היתר, 5 חודשי מאסר על-תנאי; תשלום פיצוי בסך 6,000 - לכל אחד מן המתלוננים; ביצוע עבודות שירות למען הקהילה. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורה של המשיבה והעמיד את עונשו של המבקש על 7 חודשי מאסר בפועל, בנוסף לעונש של שנת מאסר על תנאי. כן נקבע, כי חיוב המבקש בתשלום פיצוי למתלוננים יעמוד בעינו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית המצדיקה דיון בגלגול שלישי. זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בגזה"ד. דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. מעשיו של המבקש הינם חמורים ביותר. ההחלטה האם להשית על קטין
שביצע עבירות מין חמורות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, נגזרת, בין היתר, מחומרת מעשיו של הקטין, מגילו ומנסיבות חייו האישיות. החלטה זו, עשוייה מטבע הדברים להשתנות ממקרה למקרה. בעניינו, אין להתערב בעונש.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד שרון רינגר למבקש, עו"ד יעל שרף למשיבה. 4.7.06).
ע.פ. 4698/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור כאשר על פני הדברים אין לקבוע כי סיכויי הערעור קלושים (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נתקבלה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בהתעללות בקטין, בכך שבמספר הזדמנויות החזיק בבתו הפעוטה (להלן: הפעוטה) בחוזקה, טלטל אותה בכוח רב וגרם לה שברים בצלעותיה. בימ"ש קמא אימץ את מסקנות חוות הדעת הרפואיות מטעם התביעה, כי צלעותיה של הפעוטה נשברו כתוצאה של טלטול או אחיזה חזקה. עוד קבע בימ"ש קמא כי נוכח החבלה הקשה שנגרמה לפעוטה, גילה הרך והפוטנציאל לגרימת נזק גדול יותר שהיה טמון במעשי המערער, הולמים מעשיו את הגדרת ההתעללות שבסעיף 368ג לחוק העונשין. באשר ליסוד הנפשי הנדרש קבע ביהמ"ש כי המערער היה מודע לכך שאחיזתו בגופה של הפעוטה הינה אחיזה חזקה, אסורה ומכאיבה העלולה לגרום לה לתוצאה קשה. לפיכך, הרשיע ביהמ"ש את המערער בביצוע עבירת ההתעללות, וגזר עליו שלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. המערער טוען כי היסוד העובדתי כמו גם היסוד הנפשי של עבירת ההתעללות אינם מתקיימים בענייננו. עוד טוען הוא כי משלא הואשם ולא הורשע בתקיפה אין אפשרות להרשיעו בעבירת התעללות. עם הודעת הערעור הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
העבירה בה הורשע המערער הינה מסוג העבירות החמורות בהן יש ליתן משקל ניכר לאינטרס הציבורי שבהשגת הרתעה ובערעור אמון הציבור במערכת הענישה אם יעוכב הביצוע. בנוסף, המערער נדון לתקופת מאסר משמעותית אשר ככלל אינה מצדיקה עיכוב ביצוע עד לבירור הערעור. מן הצד השני, המערער העלה בערעורו, בין היתר, שאלות משפטיות לעניין יסודותיה של עבירת ההתעללות בקטין או בחסר ישע שאין לבטלן בהינף יד, ועל כן, לא ניתן לקבוע על פני הדברים שסיכויי הערעור נמוכים. נסיבותיו האישיות של המערער, צעיר כבן 29, נעדר עבר פלילי, תומכות אף הן בעיכוב ביצוע העונש שנגזר עליו. כמו כן, במשך שנתיים ימים בהן התנהל משפטו, שהה בחלופת מעצר. בהתחשב במכלול השיקולים, יעוכב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 22.6.06).
רע"א 5269/06 - אהרון מזרחי נגד ג'ויה כהן
*הוראה על המשך הליכי הוצל"פ, כאשר הנתבע לא הופיע לחקירת יכולת במשך תקופה ארוכה, וביהמ"ש האריך לו את המועד להתייצב לחקירת יכולת (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב חייב את המבקש לשלם למשיבה סכום של 2,000,000 פרנקים צרפתיים (להלן: פסק-הדין). המשיבה פתחה ביום 2.3.06, נגד המבקש תיק הוצאה לפועל. למבקש נשלחה אזהרה, הוא לא התייצב להיחקר על יכולתו, לפי סעיף 7א לחוק ההוצאה לפועל, ורק ביום 30.4.06 הגיש לראש ההוצאה לפועל בקשה להיחקר. ראש ההוצאה לפועל קבע כי המבקש איחר את המועד ולא התייצב כפי חובתו על-פי הדין ודחה את הבקשה. ביום 3.5.06 נשלחה אל המבקש התראה לפני מאסר. או-אז, פנה המבקש לראש ההוצל"פ בבקשה לבטל את החלטתו. ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה. על החלטותיו הנ"ל של ראש ההוצל"פ הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי
בחיפה בקשת רשות ערעור. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והורה לערוך למבקש חקירת יכולת. ביהמ"ש הוסיף כי עד למועד חקירת היכולת, תהיה המשיבה זכאית להמשיך ולנקוט בהליכי הוצל"פ נגד המבקש. לטענת המבקש, מקפידים בלשכות ההוצל"פ, שלא להוציא צו מאסר כנגד חייב ללא חקירת יכולת, שכן הזכות לחקירת יכולת הינה זכות יסוד. כמו-כן, טוען המבקש, כי הוא בן 73 וכל הכנסתו הינה מקצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לאחר שהתברר, כי חייבים אינם מתייצבים לחקירות יכולת, נקבע בסעיף 67(ד) לחוק ההוצאה לפועל, כי כל חייב המקבל אזהרה בדבר פתיחת התיק, חייב להתייצב בלשכת ההוצאה לפועל הנוחה לו בשעות העבודה המקובלות, ללא הזמנה מוקדמת, ולהיחקר על יכולתו. בהתאם לסעיף 70(ה) לחוק, מוסמך ראש ההוצאה לפועל לתת צו מאסר לפי סעיף 70(א)(1) לחוק כנגד חייב שהוא בעל יכולת, המשתמט מתשלום חובותיו, בשל אי התייצבות לחקירת יכולת או בשל אי התייצבות לבירור. המבקש לא התייצב באחת מלשכות ההוצאה לפועל להיחקר על יכולתו ורק לאחר שאיחר את המועד, הגיש בקשה להיחקר על יכולתו. בנסיבות בהן הורה ביהמ"ש המחוזי לקיים חקירת יכולת, אין הצדקה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל, ובצדק הורה ביהמ"ש המחוזי, כי עד למועד חקירת היכולת, תהיה המשיבה זכאית להמשיך ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקש.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד רמי רובין למבקש, עו"ד סופי וישניאצקי למשיבה. 9.7.06).
רע"א 3025/06 - אומגה טיפולי טקסטיל... בע"מ נגד קשרת נקוי יבש בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי לדחות ערעור על פס"ד שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (הבקשה נדחתה).
ביום 29.12.93 התקשרו הצדדים בהסכם, לפיו תשכיר המבקשת למשיבה מבנה בן שתי קומות בקרית אריה בפתח תקוה (להלן המבנה) לתקופה של תשע שנים. בהמשך הוגשו תביעות הדדיות לבימ"ש השלום בתל אביב. הצדדים חתמו על הסדר דיוני, בגדרו הוענקה לבימ"ש השלום הסמכות לפסוק בתביעות על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. ביום 26.12.04 נתן בימ"ש השלום, פסק דין. המבקשת עירערה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע, כי התערבותה של ערכאת ערעור בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה תיעשה במקרים חריגים, בהם פסק דינה של הערכאה הדיונית חורג ממתחם הסבירות. נוכח האמור, לא ראה ביהמ"ש המחוזי מקום להתערבות בפסק הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על המבקשים לחלוף על פני שתי משוכות גבוהות. ראשית, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, נשקלת במקרים בהם נדונה סוגייה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת. המקרה הנוכחי אינו מעורר שאלה מעין זו. המשוכה השנייה עניינה התערבות בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה. זו תיעשה במשורה, והעילות להתערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין מסוג זה הן מצומצמות ומופעלות במקרים נדירים ויוצאי דופן.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד גלית קיט למבקשת. 11.7.06).
בש"פ 4371/06 - חנניה אזולאי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות כלכליות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ואחרים הואשמו באישומים שונים. כתב האישום מייחס לעורר נטילת חלק מרכזי בניהול ארגון פשיעה, שעסק במשך שנים בפעילות פלילית הכוללת הנפקת חשבוניות מס כוזבות, מתן הלוואות בשוק האפור, ניכיון המחאות, וכן נקיטה בפעולות שונות לצורך הסתרה והסוואה
של מקור הכספים אשר התקבלו בתמורה לחשבוניות הכוזבות. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור עד תום ההליכים את העורר ונאשמים נוספים. ביום 19.6.2005 נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשה. המעצר הוארך פעמיים על ידי ביהמ"ש העליון. בין לבין, החלו להישמע הראיות בהליך העיקרי, ולאחר עדותם של שני עדי מדינה, נדונה בקשתו של העורר לעיון חוזר. העורר טען כי התשתית הראייתית המצוייה בידי ביהמ"ש היום, שונה בתכלית מזו שהיתה בפניו עת הוחלט על מעצרו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר נתקבל.
עיקר האישומים הנוגעים לעורר הינם כלכליים באופיים. לעורר מיוחסת אמנם מעורבות גם באירוע אלים אך בשלב זה אין לצאת מהנחה, לעניין שאלת המשך המעצר, כי העורר שנכח באירוע לא השמיע דברי איום. על כן ראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר בערובה ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ירון ברזילי לעורר, עוה"ד מעיין בן-ארי, אביב שרון ורם נאור למשיבה. 6.7.06).
בש"פ 5543/06 - אמין אבו חוצא נגד מדינת ישראל
*אין חובה כי בדיקת התאמתן של חלופות מעצר תיעשה ע"י שירות המבחן וביהמ"ש יכול לקבוע זאת בעצמו (הערר נדחה).
העורר, תושב הרשות הפלסטינית בעל עבר פלילי בישראל, שהה בישראל שלא כחוק, והואשם כי התפרץ בשעות הלילה לדירה בראשון-לציון, נטל מפתחות ואמצעי שלט-רחוק המיועדים לפתיחתם של שלושה רכבים, נטל אחד מהם ונסע מהמקום. המשטרה הציבה מחסומים והחלה במרדף אחרי העורר. במסגרת מרדף זה נאשם העורר כי החל לנגח רכב משטרה אשר נסע במקביל לו ומשמאלו. כאשר הגיע למחסום המשטרתי ניסה לדרוס שוטר ומשלא עלה הדבר בידו עצר את הרכב וניסה להימלט רגלי. העורר מואשם גם בעבירות נוספות. שופטת בימ"ש השלום בראשון לציון קיבלה את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. על החלטת בימ"ש השלום הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב שהחליט כי "מבלי להביע כל עמדה לתוצאה הראויה... על פי הסכמת הצדדים... מתבקש בימ"ש השלום בראשון לציון, לבחון חלופת מעצר". השופטת החליטה לבחון את חלופות המעצר בעצמה וללא תסקיר, ושבה והורתה על מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה ערר על החלטה זו. הערר נדחה.
אין חובה כי את בדיקת חלופות המעצר יערוך דווקא שירות המבחן. כאשר המסוכנות של הנאשם גלויה על פניה מתוך הנסיבות, יכול ביהמ"ש לקבוע זאת בעצמו. כן יכול ביהמ"ש לבדוק את הערבים בעצמו ולקבוע את מידת התאמתם לשמש בתפקיד המיועד להם. אולם העיקר הוא בכך שבימ"ש השלום מצא, וביהמ"ש המחוזי הסכים עמו, שבנסיבות העניין אין אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ואין טעם לבחון חלופת מעצר ספציפית ולהטריח את הערבים לביהמ"ש ולחוקרם שם.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד שרון חזות לעורר, עו"ד יעל שרף למשיבה. 5.7.06).
רע"א 5807/06 - אילת לבנדר נגד עו"ד בבת דמארי ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פינוי מדינה שנמכרה ע"י כונסי נכסים (הבקשה נדחתה).
בשנת 1998 הגיש המשיב 4, שהיה נשוי למבקשת תביעה לפירוק השיתוף בין השניים. בשנת 2000 ניתן על-ידי ביהמ"ש לענייני משפחה פסק דין לפירוק השיתוף, ובשנת 2002 הורה ביהמ"ש למשיבות 1 ו-2, אשר מונו על-ידו ככונסות נכסים, להתחיל בביצוע הליך הפירוק, על דרך מכירת ביתם של בני הזוג. בשנת 2003 נעתר ביהמ"ש לענייני משפחה לבקשת כונסות הנכסים ואישר, באופן עקרוני,
את מכירת בית המגורים. בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטה זו נדחתה על-ידי ביהמ"ש המחוזי, ולאחר מכן המשיכו כונסות הנכסים בהליכים עד שבחודש ספטמבר 2004 נחתם הסכם מכר ביניהן לבין המשיב 3. ההסכם אושר ע"י ביהמ"ש לאחר שנתבקשה ונתקבלה תגובת המבקשת לאמור בהסכם. המבקשת לא ביקשה לערער על החלטה זו, אולם עד ליום 10.7.06, סירבה לפנות את הבית. כונסות הנכסים הגישו לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה להורות על פינויה מהבית וביהמ"ש נעתר לבקשה. אף על החלטה זו לא הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור. משהמשיכה המבקשת וסרבה לפנות את הבית, פתחו נגדה כונסות הנכסים הליך בלשכת ההוצאה לפועל. או אז הגישה המבקשת לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה לביטול הסכם המכר ולאפשר לה לרכוש את חלקו של המשיב 4 בבית. במקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פינויה מן הבית עד למתן פסק דין בתביעה. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את בקשתה, ופנייה דומה שהגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחתה גם היא. הבקשה לעיכוב ביצוע ההוצל"פ נדחתה.
על המבקש עיכוב ביצוע לשכנע את ביהמ"ש בקיומם של שני תנאים מצטברים: ראשית, כי סיכוייו לזכות בהליך המשפטי התלוי ועומד הינם טובים; ושנית, כי מבחינת מאזן הנוחות, הנזק אשר צפוי להיגרם לו מאי-מתן הסעד הזמני גדול מזה שייגרם למשיב במידה ויינתן. במקרה דנן, על פניו, לא נראים סיכויי המבקשת טובים. אשר למאזן הנוחות: אכן, כשמדובר בבקשה לעכב ביצוע פינויו מסוג זה, הנטייה הינה להיענות לבקשה. יחד עם זאת, במקרה דנן, יש לייחס משקל נכבד לנזק הנגרם למשיב 3, אשר רכש את הבית כבר בשנת 2004, שילם את התמורה עבורו, אולם עד כה, טרם קיבל את החזקה בו. הגיעה העת לאפשר למשיב 3 לממש את זכותו בנכס זה.
(בפני: השופטת ארבל. המבקשת לעצמה, עוה"ד ב. דמארי וש. דחבש למשיבים. 13.7.06).
בש"פ 3891/06 - ליאור זהר ואח' נגד מדינת ישראל
*ראיות לכאורה מספיקות למעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד ונסיון להעלים ראיות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בקשירת קשר לשדוד את עידו ברינקר (להלן: המתלונן). לפי כתב האישום ניגש העורר 2 אל המתלונן וחטף ממנו מעטפה שהחזיק בידו, אשר הכילה סכום של 50,000 ש"ח, תוך כדי דקירת המתלונן בידו, בעוד העורר 1 המתין לו סמוך למקום השוד ברכב שכור. המתלונן מנע מהעורר 2 להיכנס לרכב והתפתח ביניהם מרדף, אשר במהלכו דקר העורר 2 את המתלונן מספר פעמים במקומות שונים בגופו. בסמוך לשוד ניסה העורר 1 להיעזר בשרון פרץ (להלן: פרץ) על-מנת להכשיל את ההליך השיפוטי ולהעלים ראיות שונות הקושרות אותו לשוד. בשלב מאוחר יותר, חתם פרץ על הסכם עד מדינה ועדותו הינה העדות העיקרית הקושרת את העוררים לאירוע זה. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי בת"א על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ביהמ"ש הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. ביהמ"ש אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה. קיימות נגד העוררים ראיות לכאורה כבדות משקל להוכחת העבירות המיוחסות להם. העדות המרכזית הינה עדותו של פרץ, ולעדות זו סיוע ממספר כיוונים, כלפי כל אחד מהמשיבים: איכון הפלפון ברשות העורר 1, דגימת ,DNAהודאת העורר 1 וזיהויו של העורר 2 על-ידי המתלונן. לכך ניתן להוסיף גם את התנהגותם של
העוררים בחקירתם - החל משמירה על זכות השתיקה, דרך סירוב או הכבדה במתן דגימת DNA וכד'.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד אבי חימי, ששון בר-עוז ומיכל רביד לעוררים, עו"ד שאול כהן למשיבה. 22.5.06).
בש"פ 6878/98 - הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הערכאה אליה יש לפנות בבקשה לרשות פרסום של פרוטוקול דיון שהתנהל ב"דלתיים סגורות" (הערעור נדחה).
עם תחילת הדיון בכתב אישום שהוגש בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב נגד נחום מנבר (להלן: הנאשם), הורה ביהמ"ש שהדיון יתקיים ב"דלתיים סגורות", בהתאם להוראותיו של סעיף 68(ב)(1) לחוק בתי המשפט. במהלך הדיון, ביקשו באי כוחו של הנאשם לבטל את ההחלטה האמורה, וביהמ"ש קיבל את התנגדות המדינה והותיר את החלטתו על כנה. לאחר סיום ההליכים בביהמ"ש המחוזי בפס"ד מרשיע, ולאחר שהנאשם הגיש ערעור נגד פסק הדין לביהמ"ש העליון, פנו המערערים בבקשה לביהמ"ש המחוזי שדן בעניינו של הנאשם, וביקשו רשות לפרסום את פרוטוקול הדיון. אחד משופטי ההרכב שדן בתיק דחה את הבקשה. הערעור נמחק.
קבלת רשות לפרסום - מלא או חלקי - של פרטי דיון המתקיים ב"דלתיים סגורות", נעשית על ידי הגשת בקשה מתאימה למותב שהורה על קיום הדיון בצורה זו. הדיון בבקשת רשות פרסום כאמור, מהווה הליך "עצמאי" ונפרד מן ההליך נושא הדיון בתיק העיקרי, והוא מתנהל במסגרתו של ההליך העיקרי כ"הליך נילווה". ההחלטה ב"הליך נילווה" כזה מהווה "פסק דין". במקרה שבפנינו, ניתנה ההחלטה בדבר "סגירת הדלתיים" על ידי ההרכב כולו; ועל כן, גם בקשה למתן רשות פרסום צריכה היתה להידון בפני הרכב. שאלה היא, בפני מי תידון בקשה כאמור לאחר שהמותב שהורה על קיום הדיון ב"דלתיים סגורות" סיים את מלאכתו. כל עוד לא חלף המועד להגשת הערעור על פסק הדין בדיון העיקרי תוגש בקשה כאמור לביהמ"ש שבו ניתנה ההחלטה בדבר סגירת הדלתיים; הוגש ערעור כאמור - תוגש הבקשה לביהמ"ש שלערעור; ותידון על ידי המותב שידון בערעור. הפך פסק הדין לחלוט ידון בבקשה כל מותב של הערכאה שבה ניתנה ההחלטה בדבר סגירת הדלתיים. במקרה דנא, הוגשה הבקשה להרכב שדן בהליך העיקרי בביהמ"ש המחוזי, לאחר שזה סיים את מלאכתו ולאחר שהוגש ערעור על פסק-הדין. לפיכך, צריכה היתה הבקשה להיות מוגשת לביהמ"ש העליון. אשר על כן, הבקשה לרשות פרסום מוחזרת למגישיה. העותרים יוכלו לחזור ולהגיש את בקשתם לביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד שלמה ליבליך וטל שניידר למערערים, עוה"ד דבורה חן ושלומית דפני למשיבה. 12.1.99).
בש"פ 4062/06 - מצטפא אבו זהרה וראדי כנען נגד מדינת ישראל
*אישור המשך מעצר לצורך חקירה, כאשר ה"עיכוב לחקירה" נמשך למעלה מן הקבוע בחוק ללא אישור קצין ממונה להארכת העיכוב (ערר על הארכת מעצר - הערר נדחה).
שני העוררים חשודים, יחד עם אחרים, במעורבות בפרשה ארוכה וסבוכה של גניבות רכב. ביום 11.5.06, העורר 1 "עוכב לחקירה" בשעה 05:07 ונעצר כחוק רק בשעה 30:16. העורר 2 עוכב לחקירה בשעה 50:17 ורק בשעה 15:23 נעצר כחוק. בתיק החקירה אין אישורו של קצין ממונה להארכת העיכוב ב-3 שעות נוספות, כקבוע בסעיף 73(ב) לחסד"פ (להלן: חוק המעצרים). בימ"ש השלום בראשון-לציון החליט להאריך את מעצרם של העוררים, חרף הפרת הוראת החוק האמורה, בכל הנוגע למשך עיכובם של העוררים. לאחר שעיין בחומר החקירה, הגיע לכלל מסקנה, כי ניתן ללמוד על קיומו של חשד סביר לכך שהעוררים עברו עבירות שאינן חטא
וכי מתקיימת אחת משלושת עילות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר, בציינו כי גם אם נפלו פגמים כלשהם בפעולת המשטרה ובהליכי מעצרם של העוררים, הרי משהוארך המעצר כדין, יש בכך כדי לרפא את הפגמים שנפלו, אם בכלל, בהליך מעצרם של העוררים. הערר נדחה.
אין חולק, כי עיכוב חשודים תוך חריגה ממגבלת הזמן הקבועה בחוק, מהווה פגיעה בזכותם לחירות ומן הראוי כי גורמי אכיפת החוק ישמרו היטב שלא לחרוג מדלת אמותיו של סעיף 73 לחוק המעצרים. אלא, שאין לקבל את הטענה לפיה כל סטייה - קטנה כגדולה - מהוראות החוק לעניין עיכוב מפקיעה, מניה וביה, את סמכותו של ביהמ"ש לעצור את החשוד ומחייבת את שחרורו המיידי. בהתחשב במכלול הנסיבות, אין לומר כי נפל פגם בהחלטה להאריך את המעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד ערן צלניקר ומשה יוחאי לעוררים, עו"ד עמית אופק למשיבה. 17.5.06).
בש"פ 2975/06 - סמי אבו מדיעם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות בטחוניות והצורך ב"דבר מה" נוסף להודאות הנאשם לצורך המעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ב-6 אישומים. בחמישה מהם מיוחסים לעורר עבירות שונות בנשק. באישום השישי מיוחסות לעורר עבירות של חיפוי, מגע עם סוכן חוץ, מסירת ידיעה סודית והשמדת ראייה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו ציין ביהמ"ש כי אישומים 5-1 אינם מהווים בסיס למעצר. שונה הדבר באשר לאישום השישי. על פי הנטען באישום השישי, בחודש ינואר 2006, התקשר אל העורר אדם בשם עמאד, תושב עזה המוכר לעורר מזה כעשרים שנה, והציע לו לחטוף חייל, שוטר, או כל ישראלי אחר, ולהסתירו בביתו ברהט, בתמורה לקבלת סכום של 50 אלף דולר. העורר לא נענה להצעתו של עמאד. ביום 22.1.06, זומן העורר לחקירה בשירות הביטחון הכללי (השב"כ), והוזהר להפסיק את קשריו עם עמאד. העורר הבטיח שלא לקיים קשר עם עמאד, אולם בניגוד להבטחתו זו, התקשר לעמאד והזהירו כי השב"כ יודע על פעילותו. בעניין הצורך בתוספת ראייתית להודאותיו של העורר, עמד ביהמ"ש על העמדות השונות הקיימות בסוגיה בכל הנוגע לשלב המעצר עד תום ההליכים, ובמקרה דנן, קבע, שקרי העורר והתנהגותו המפלילה, די בהם כדי לשמש "דבר מה" הנדרש, לפחות לצורך השלב הנוכחי. אשר לקיומה של עילת מעצר, קבע ביהמ"ש כי בנסיבות המקרה קיימת עילה למעצר. על כן הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העבירה היחידה המערבת יסוד נפשי של כוונה, הינה העבירה של מגע עם סוכן חוץ, בעוד שביתר העבירות באישום זה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית בלבד. אף בעבירה זו, אין התביעה נדרשת להוכיח כי הנאשם פעל מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה. נטל ההוכחה מוטל על שכמי הנאשם, להוכיח כי לא עשה ולא התכוון לעשות דבר שיש בו כדי להביא לידי פגיעה בביטחון המדינה. העורר לא עמד במשימה זו. אשר לשאלת הצורך בתוספת ראייתית להודאותיו של העורר - בענייננו, ומבלי להידרש ללב המחלוקת העיונית, קיימת תוספת ראייתית להודאותיו של העורר. טענתו הנוספת של הסניגור נוגעת לשאלת מסוכנותו של העורר ולקיומה של חלופת מעצר. מדובר בעבירות נגד ביטחון המדינה. ככלל, עבירות מסוג זה, מצדיקות את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, מלמדות אף הן על המסוכנות הנשקפת מן העורר.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד מ. לוי וי. ילין לעורר, עו"ד י. חמודות למשיבה. 7.5.06).