תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 24

ע.א. 1769/04 - אירית ומרדכי אורן נגד רון ונילי כהן

*ביטול זיקת הנאה למעבר במקרקעין, בעקבות שינוי השימוש במקרקעין הכפופים והזכאים(מחוזי נצרת - ת.א. 618/03 - הערעור נתקבל).

א. למערערת בעלות בחלקת מקרקעין (להלן: חלקה 49). המשיבים הם חוכריה של חלקות 50 ו-22 הסמוכות, ועל חלק משתי החלקות היה בנוי בעבר לול עופות. על רצועת קרקע בת כ-200 מ"ר, השייכת על-פי הרישום לשטחה של חלקה 49 ומשיקה לחלקה 50, נסללה דרך כורכר והוקמה עליה, בשנת 1952, גדר שחצצה בינה לבין חלקה 49. במשך שנים שימשה דרך הכורכר נתיב כניסה למשקם החקלאי של המשיבים. בשנת 1996 החל מערער 2 בבניית בית בחלקה 49, ובתוך כך הרס את הגדר, ותחתיה בנה גדר חדשה, אשר יצרה רצף בין שטח המחלוקת לבין חלקה 49. בימ"ש השלום בעפולה הכיר בקיומה של זיקת הנאה בשטח המחלוקת לטובת חלקה 50, ונקבע כי כל אחד מן הצדדים רשאי להשתמש בשטח המחלוקת לצרכי גישה ומעבר, וכי יש להסיר את הגדר החדשה שנבנתה. בסוף שנת 2000 חוסל לול העופות של המשיבים ובחלקה 50 נבנה בית מגורים חדש. המערערים שבו ופנו לביהמ"ש, ודרשו ביטול זיקת ההנאה בטענה כי אין עוד צורך במעבר משאיות במקום לשם פעילות הלול. המשיבים טענו לדחייתה של התביעה על הסף, נוכח קיומו של מעשה בית-דין לעניין ההכרה בזיקת ההנאה. לגופו של עניין הוסיפו, כי קיומה של הזיקה אינו מותנה בשימוש מסויים בקרקע. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בדבר קיומו של מעשה בית-דין, ולגופם של דברים, קבע כי הפסקת השימוש במקרקעין לצורכי מעבר משאיות ללול העופות ולגידולים חקלאיים, אינה מהווה שינוי המצדיק את ביטולה של זיקת ההנאה. הערעור נתקבל.
ב. חוק המקרקעין מכיר בקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים. ההיגיון מחייב כי זיקת ההנאה תופקע מקום שהיא אינה משרתת עוד את המטרות לשמן היא הוענקה, וכאשר שוב לא צומחת ממנה תועלת למקרקעין הזכאים. לפי סעיף 96 לחוק המקרקעין, לביהמ"ש סמכות לשנות את זיקת ההנאה או להפקיעה על יסוד אחד משלושת אלה: אי-הפעלת הזיקה, שינוי שחל בנסיבות השימוש בה, ושינוי שחל במצב המקרקעין הכפופים או הזכאים. השימוש שביצעו המשיבים בקרקע שבמחלוקת, היווה שיקול מרכזי, אם לא יחיד, בהכרה בזיקת ההנאה ע"י בימ"ש השלום. מאז חלו שינויים מהותיים במקרקעין. המשך קיומה של זיקת ההנאה, מקשה על מהלך החיים התקין בחלקה 49. מאידך, ביטולה של זיקת ההנאה לא יסב למשיבים כל נזק, הואיל, ועומדות לרשותם דרכים חלופיות. התועלת בביטולה של זיקת ההנאה והרווח שעשוי לצמוח מפיתוח המקרקעין הכפופים, עולה לאין שיעור על הרווח שעשויים המשיבים להפיק, אם בכלל, מהמשך קיומה של אותה זיקה. עובדה זו מכריעה את הכף לטובת המערערים.

(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד יהודה וישניצקי למערערים, עו"ד כרמית נעמן למשיבים. 13.7.06).

בג"צ 10808/04 - התנועה למען איכות השלטון נגד שרת החינוך והתרבות ואח'

*פירוש סעיף בחוק התקציב לעניין תקצוב שעות בבתי הספר השונים ע"י משרד החינוך(העתירה נדחתה).

א. מנכ"ל משרד החינוך הפיץ חוזר ובו הנחיות באשר לתקצוב שעות בבתי ספר. החוזר מתייחס לבתי הספר הרשמיים, לבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים, וכן, לבתי הספר ברשת החינוך העצמאי וברשת מעין החינוך התורני. באשר לאלה נאמר בחוזר: "תקצוב השעות בבתי הספר ברשת החינוך העצמאי וברשת מעין החינוך התורני יהיה סך כל תקציבי השעות המוענקים לילדים הבאים בשעריהם". העותרת טוענת כי הסדר זה מפלה לטובה את תלמידי שתי הרשתות הנ"ל, שכן, לדעת העותרת, רשתות אלה צריך לתקצב
בהתאם "לקטגוריה אליה הם שייכים, וקטגוריה זו היא מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים". העתירה נדחתה.
ב. סעיף 3א(ט) לחוק יסודות התקציב קובע כי "סעיף זה לא יחול על... הוצאות הממשלה לצורך תמיכה בתאגיד מרכז החינוך העצמאי... מרכז מעין החינוך התורני בישראל". סעיף 3א(י) אומר: "(1) התאגידים האמורים... יתוקצבו... כמו לכלל ילדי ישראל". אליבא דהעותרת השוויון יתבטא בכך שהרשתות תתוקצבנה כמו שאר המוסדות המוכרים שאינם רשמיים. ברם, פרשנות המשיבות, כי תלמידי רשתות אלה יתוקצבו כמו בתי הספר הרשמיים, היא הפרשנות האפשרית היחידה. היא עולה בקנה אחד עם מטרתו הבסיסית של סעיף 3א(ט) קרי: יצירת הסדר שונה, לפיו יש לתקצב את הרשתות: כמו "כלל ילדי ישראל". במצב של "מוכר שאינו רשמי" היו הרשתות גם לפני הוספתם של הסעיפים שבמחלוקת, והמסקנה המתחייבת היא כי "כלל ילדי ישראל" לעניין זה הם הילדים הלומדים במסגרת החינוך הרשמי.

(בפני השופטים: בייניש, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד אליעד שרגא, ברק כלב, דניאל קירוס וגלעד ברנע לעותרת, עוה"ד אודית קוינלדי-סירקיס, אילאיל אמיר, מנחם ינובסקי ועדיאל גלס למשיבים. 11.7.06).

בע"מ 4259/06 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*הכרזת קטין כבר אימוץ ודחיית בקשת האם הביולוגית כי האימוץ יהיה "אימוץ פתוח"(מחוזי ת"א - ע"מ 11/05 - הערעור נדחה).

א. ל.ר. הוא קטין יליד 25.6.2000 (להלן: הקטין). בתאריך 6.7.05 קבע ביהמ"ש לענייני משפחה בראשון לציון כי התקיימו כלפי הורי הקטין תנאי סעיף 13 (7) לחוק אימוץ ילדים, והכריז על הקטין כבר אימוץ. עוד קבע ביהמ"ש כי האימוץ יהיה סגור. ביהמ"ש המחוזי דחה בתל אביב את ערעוריהם של ההורים. הערעור נדחה.
ב. הקטין נולד מחוץ למסגרת הנישואין, בהוסטל שיקומי (להלן: ההוסטל), בו שהתה אמו באותה העת. שני הוריו באים מרקע בעייתי. ב-18.9.00 הוכרז הקטין, על ידי בימ"ש השלום לנוער בכפר סבא כ"קטין נזקק". בגיל 7 חודשים אובחן הקטין כסובל מעיכוב התפתחותי מוטורי משמעותי. המערערת התקשתה להתמודד עם בעיותיו של הקטין ועם מצבו המיוחד. בחודש ספטמבר 2003 הועבר הקטין למשפחה אומנת, והמלצתו של מומחה רפואי היתה להכריז על הקטין כבר אימוץ, וכי האימוץ יהיה סגור. ההמלצה התבססה על אבחון שני ההורים כשקועים בהליך הרסני. הבדיקות לא כללו אבחון או בדיקה אישית של הקטין, ואף לא בדיקת אינטראקציה בינו לבין מי מהוריו. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את ההמלצה להכריז על הקטין כבר אימוץ. כמו כן קבע כי טובת הקטין מחייבת אימוץ סגור. עתירתה הקונקרטית של המערערת היא להורות על עריכת בדיקות משלימות, כשהדגש הוא על בדיקת אינטראקציה בין הקטין לאמו.
ג. האפשרות להורות על אימוץ פתוח מקורה בסעיף 16(1) לחוק האימוץ. מסקנתו של המומחה כי "אין מקום לשקול אימוץ פתוח", נשענה על השקפתו המקצועית כי אין צורך באינטראקציה משום "שההיסטוריה זועקת מעצמה", והנתונים שבפניו, די בהם לצורך הסקת מסקנות. במקרה הנוכחי - הביקורת על הימנעותו של המומחה מבדיקת האינטראקציה אין בה כדי לאיין את מסקנותיו המתבססות על הערכות מקצועיות אחרות. היו בפני שתי הערכאות נתונים שדי בהם כדי להביא לכלל מסקנה כי המקרה הנוכחי, אינו נמנה עם המקרים החריגים שבהם מתאפשר אימוץ פתוח.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד איתן ליפסקר למערערת, עו"ד שרון מן-אורין למשיב. 13.7.06).

בג"צ 396/05 - שאכר סלאמה סאלם אלרזיקאת ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*מיקום מסוף מעבר בין תחומי ישראל ויו"ש ותיחום גדר ההפרדה באותו מקום(העתירה נדחתה).

א. באזור תרקומיה פועל כיום מסוף המשמש למעבר בין תחומי מדינת ישראל ובין אזור יהודה ושומרון (להלן: המסוף הישן). את המסוף עומדים להעתיק למיקום חדש (להלן: המסוף החדש). בסמוך למסוף החדש מבקשים המשיבים להקים תוואי של גדר ההפרדה, ולשם ביצוע הנ"ל נתפס שטח קרקע. העותרים הינם בעלים של אדמות הכלולות בשטח הנתפס. בעתירתם תוקפים הם את מיקומו הנבחר של המסוף החדש, ומבקשים את הסטתו כ-500 מטר מערבה. העותרים מודעים אמנם לצורכי ההגנה על המסוף החדש, אך הם מבקשים למצוא חלופה הפוגעת באופן מצומצם יותר באדמתם. לדברי העותרים נפגע קשות עקרון המידתיות. העתירה נדחתה.
ב. על-פי דיני התפיסה הלוחמתית, מוסמך המפקד הצבאי להורות על הקמת גדר הפרדה באזור יו"ש, אם ביסודה מונח שיקול ביטחוני-צבאי. מכלול השיקולים - ביטחון המדינה, ביטחון הצבא, ביטחונו האישי של כל מי שנמצא באזור, זכויותיהם וצרכיהם של התושבים המוגנים - מתנגשים אלה באלה. אמת מידה מרכזית באיזון בין השיקולים המתנגשים היא ה"מידתיות", על שלושת מבחני המשנה שלה: קשר התאמה רציונלי בין האמצעי הנבחר לתכלית שהוא נועד להגשימה; האמצעי הנבחר הוא האמצעי בעל הפגיעה הפחותה בזכויות הנפגעות; האמצעי הנבחר מאזן כראוי בין התכלית המונחת ביסוד הפעלתו ובין הזכויות הנפגעות. מתוך הנתונים שהובאו לביהמ"ש עולה כי המסוף החדש, וכן תוואי גדר הביטחון הסמוך לו, מוקמים מטעמים צבאיים ביטחוניים. מבחינת הנתונים גם עולה כי ההחלטה עמדה במבחן המידתיות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ג'ובראן, חיות. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אייל ויטנברג ושגיא ויינשטיין לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 6.7.06).

בג"צ 2028/05 - חסן אמארה וזכיה מוחמד אמארה נגד שר הפנים ואח'

*סירוב לבקשה לאיחוד משפחות בין אזרח ישראלי לבין אשתו תושבת השטחים בשל מסוכנותה לבטחון המדינה(העתירה נדחתה).

א. העותר הינו אזרח ישראלי, יליד שנת 1933. בשנת 1995 הוא נישא לעותרת תושבת איזור יו"ש, ילידת שנת 1964. העותרים הגישו בקשה למעמד של תושבת קבע בישראל עבור העותרת. בשלב ראשון ניתן לעותרת היתר כניסה לישראל ושהייה בה למשך ששה חודשים. היתר השהייה הוארך מעת לעת. ביום 1.2.2005 נשלחה לעותר הודעה לפיה בקשתו לאיחוד משפחות עם העותרת סורבה "נוכח מידע על פעילות בה מעורב בן הזוג הזר ואשר יש בה כדי לסכן את בטחון המדינה". העתירה נדחתה.
ב. בקשת העותרים לאיחוד משפחות הוגשה בשנת 1996. היא התבססה על חוק האזרחות. ביום 6.8.2003 פורסם חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), שהטיל מגבלות על איחוד משפחות בין אזרח ישראלי לבין תושב האיזור. עניינם של העותרים אינו בא בגדר האיסור הגורף על קבלת מעמד בישראל. מדובר בסירוב פרטני לבקשת העותרים להאריך תוקפו של היתר שהייה קיים, בשל "מניעה בטחונית". דחיית בקשה לאיחוד משפחות, כמו גם אי הארכת תוקפו של רישיון לישיבה בישראל או היתר לשהייה בישראל, בשל קיומה של "מניעה בטחונית" פוגעת, ככלל, בזכויותיו של בן הזוג הישראלי, ובראשן הזכות לחיי משפחה. על שר הפנים להפעיל את סמכותו, על פי אמות המידה הקבועות בפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד בעניין זכויות אדם. קביעת שר הפנים צריכה לעמוד, איפוא, בדרישת המידתיות.
ג. סירוב למתן מעמד חוקי בישראל בשל "מניעה בטחונית" הקשורה במבקש עצמו, אינו מעורר קושי, ובלבד שהסירוב מבוסס על תשתית עובדתית ראויה. התחשבות בקיומו של סיכון הנעוץ בבן משפחה מדרגה קרובה, אין בה פסול עקרוני. במציאות הקיימת, נוכח הסכנות הביטחוניות הקשות עימן מתמודדת ישראל, גם סיכון ביטחוני הנשקף מבן משפחתו של תושב האיזור, עשוי להקים בסיס לדחיית בקשה למעמד חוקי בישראל. מתן "תיעוד ישראלי" לתושב האיזור חושפת את המדינה לסיכון מוגבר. הבדיקה האינדיבידואלית נסמכת, לא פעם, על מידע מודיעיני חסוי המצוי בידי גורמי הביטחון. פרקטיקה זו, של בחינת בקשות לאיחוד משפחות על יסוד מידע חסוי שאינו מוצג למי שזכותו נפגעת ואינו קביל בבימ"ש, היא הכרח בל יגונה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מוחמד מחאמיד לעותרים, עו"ד רננה קידר למשיבים. 10.7.06).

ע.א. 3464/05 - פז חברת נפט בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'

*דחיית תביעת נזיקין נגד המדינה בגין חסימת גישה לתחנת דלק עקב עבודות הרחבה בכביש הראשי, וסלילית דרך עוקפת המאריכה את הדרך לתחנה(מחוזי ת"א - ת.א. 1037/02 - הערעור נדחה).

א. המערערת מנהלת תחנת דלק בסמוך לצומת תנובות. את הצומת חוצה כביש ארצי מספר 57. מתחנת הדלק יוצא כביש גישה המוביל לצומת תנובות ולכביש 57. בשנת 2000 החלו עבודות הרחבה ושיפוץ בכביש 57, ונחסם כביש הגישה המחבר בין התחנה לבין צומת תנובות. במקביל, נסלל כביש עוקף למושב תנובות ומשם לתחנת הדלק. כך, כלי רכב שביקשו לתדלק את רכבם, נאלצו לנסוע מספר מאות מטרים בכביש העוקף. עבודות ההרחבה והשיפוץ תוכננו להימשך בין 4 ל- 6 חודשים, אך בפועל, הושלמו רק לאחר 22 חודשים. לטענת המערערת, הוסבו לה נזקים כספיים אותם היא תבעה מהמשיבה. המערערת ביססה את תביעתה על עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, מטרד ליחיד והפרת "התחייבות מינהלית". ביהמ"ש קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה כי המשיבה חבה לה חובת זהירות, כי המשיבה לא התרשלה, וכי המשיבה לא הפרה חובה חקוקה, קרי: סעיף 145(א)(1) לחוק התכנון והבניה, המחייב קבלת היתר ב"התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה". ביהמ"ש הסתמך על הוראת סעיף 277ז לחוק התכנון והבניה, המקנה פטור מקבלת היתר בנסיבות מסויימות המתקיימות בענייננו. עוד קבע ביהמ"ש בהתייחסו לטענה בדבר מטרד, כי עומדת לזכות המשיבה ההגנה הקבועה בסעיף 48 לפקודת הנזיקין. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המשיבה פטורה הייתה מן הצורך לקבל היתר ואין להתערב במסקנתו זו. אשר לטענת הרשלנות - עבודות פיתוח ותשתית המבוצעות על ידי רשויות המדינה, גורמות לא אחת, מטבע הדברים, לפגיעה באלו הדרים או עוסקים בקרבת מקום. נזק זה אינו מקים מניה וביה אחריות בלתי מסוייגת בנזיקין. עם זאת, הרשות הציבורית המבצעת את העבודות הדרושות לקידום אינטרס הציבור, אינה פטורה מן החובה לקדם פני נזק לפרט על-ידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים. בענייננו, הפגיעה האפשרית במערערת, בשל חסימת כביש הגישה הישיר מן הצומת אל התחנה, היתה צפויה. ואכן, המשיבה צפתה את הנזק, ופעלה על-מנת לצמצמו. לא הוכח שניתן היה להימנע מחסימת הכביש המקשר בין צומת תנובות לתחנת הדלק, וכן לא הוכח כי החלופות האחרות שהוצעו "ראויות או סבירות יותר, מבחינה תעבורתית כוללת, המביאות בחשבון את צורכי כלל המשתמשים בדרך, ולא רק צורכי התובעת".
ג. טענה אחרת של המערערת היא כי העבודות בכביש 57 נמשכו זמן בלתי סביר - 22 חודשים. ברי, כי בעבודות מן הסוג שבו מדובר כאן קשה לתחום במדויק את קו הגבול שבין הזמן הסביר לבין הזמן הבלתי סביר. זאת, בין היתר, לאור אופי העבודות,
ולנוכח מגוון הגורמים המשפיעים על התקדמותן - גורמים שניתן לחזותם וגורמים שלא ניתן לחזותם. יש איפוא לקבוע, בכל מקרה ומקרה, על פי נסיבותיו, האם אכן מדובר בעיכובים והשהיות החורגים ממתחם הסבירות. המקרה דנא אינו חוצה את קו ההתרשלות. אין לקבל גם את טענות המערערת בעניין עוולת המטרד ליחיד.

(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד עמינדב בלוזר למערערת, עו"ד מיכל שרביט למשיבה. 12.7.06).

בע"מ 5376/05 - האפוטרופוס הכללי נגד עו"ד יוסף סלטון - האפוטרופוס לחסוי פלוני

*תחולתו של סעיף 12 לחוק ההתיישנות, על תביעת שכ"ט ע"י עו"ד שייצג, כאפוטרופוס, חסוי, ולא הגיש במועד בקשה לשכ"ט. *משנקבעה בחוק תקופת התיישנות, אין לקבל טענת "שיהוי" המקצרת את תקופת ההתיישנות(הבקשה נדחתה).
א. בשנת 1976 מונה המשיב כאפוטרופוס של החסוי פלוני. בשנת 1983 הגיש המשיב לראשונה בקשה לשכר טרחה, הבקשה אושרה. ביום 18.5.00 הגיש המשיב בקשה שניה לשכר טרחה. המבקש התנגד לאישור הבקשה בכל הנוגע לשנים 1983-1993 בטענה כי ביחס לתקופה זו התיישנה הבקשה. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את ההתנגדות. בהחלטתו הסתמך ביהמ"ש על סעיף 12 לחוק ההתיישנות שלפיו "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו". בנוסף דחה ביהמ"ש טענת שיהוי שהעלה המבקש. בערעורו לביהמ"ש המחוזי, טען המבקש כי חרף פניותיו, לא הגיש המשיב במשך שנים דוחו"ת כנדרש. במישור העקרוני טען המבקש כי מטרת סעיף 12 היא להגן על החסוי ולא על האפוטרופוס. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מסקנתן של שתי הערכאות הקודמות בנושא ההתישנות היא אפשרית. אכן, סעיף 12 לחוק ההתישנות, נועד מלכתחילה למצבים של היווצרותה של "חזית עויינת" בין החסוי לאפוטרופוס, ביחסים שביניהם. ואולם, אי אפשר לשלול תחולתו של סעיף 12, גם על מקרה כגון דא, ולכן אין לנעול את הדלת בפני העלאתו, וביהמ"ש ישקול את הטענה בדבר החלת הסעיף בכל מקרה לגופו. אשר לדוקטרינת השיהוי - ביסוד ההימנעות מקבלת טענת שיהוי עומדת בדרך כלל ההנחה, כי משנקבעה בחוק תקופת התיישנות אין לקבל טענה הקובעת, בפועל, תקופת התיישנות קצרה ממנה על כל המשתמע מכך. כיוון, שכאמור, התיישנות עשויה לחול, במקרה כמו זה שבפנינו. הרי ככלל אין מקום לטענת שיהוי.
ג. לבסוף, המבקש מעלה טענות שבמדיניות משפטית. נטען כי "השתהות ארוכה מדי - מעבר לתקופת ההתיישנות - תביאנו למצב בו צריך יהיה ביהמ"ש לפסוק שכרו של אפוטרופוס לאחר שנים מרובות, בלא שיוכל להתרשם נאמנה מטיב הפעולות ומהיקפן". ברם, שיעורי השכר הרגיל קבועים בתקנה 5 לתקנות בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים. ביחס לקביעת שכר מיוחד, חל הכלל הרגיל "המוציא מחברו עליו הראיה", ונטל ההוכחה הוא על האפוטרופוס. ועוד, בריכוז הבקשות אחת לתקופה יש חיסכון בזמן שיפוטי ובזמנו של המבקש. נמצא כי בנסיבות אין להיעתר לבקשת המבקש.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד שני שרפסקי למבקש, המשיב לעצמו. 5.7.06).

בג"צ 1105/03 - סעידה פאטמה ואח' נגד שר הפנים ואח'

*דחיית בקשה אזרחות למי שאמו שהיתה אזרחית ישראל התחתנה עם תושב השטחים, עזבה את ישראל וויתרה על אזרחותה, ולאחר שילדה את העותר, התגרשה וחזרה לישראל וקיבלה תעודת זהות ישראלית(העתירה נדחתה).

א. העותרת נולדה והתגוררה בכפר מנשית זבדה שבעמק יזרעאל והיתה אזרחית ישראלית מכוח לידה. בראשית שנת 1969 נישאה לתושב הכפר זבדה שבשומרון וסמוך לאחר מכן
יצאה את הארץ ועברה להתגורר עם בן-זוגה בכפרו, שם נולד בנה העותר. בשנת 1998 שבה העותרת לישראל לאחר שהתגרשה מבעלה וכשנה לאחר שובה ניתנה לה, לבקשתה, תעודת זהות ישראלית. כשלוש שנים לאחר שובה, הגישה העותרת בקשה למתן רישיון לישיבת קבע בישראל ואזרחות לבנה ובקשתה נדחתה. העותרים טוענים כי העותר נולד לאם אזרחית ישראלית ועל כן יש להכיר בו כאזרח ישראלי מכוח סעיף 4(א)(2) לחוק האזרחות. הם מדגישים כי העותרת מעולם לא ויתרה על אזרחותה הישראלית ויתור מפורש כנדרש בחוק האזרחות לצורך שלילת האזרחות מבנה. לחלופין טוענים העותרים, כי מתקיימים בעותר תנאי סעיף 5 לחוק האזרחות ולפיכך יש ליתן לו אזרחות מכוח סעיף זה. בתגובתם טוענים המשיבים כי העותרת ויתרה על אזרחותה הישראלית וכאשר העותר נולד היא לא היתה אזרחית ישראל ולא מתקיימים בו התנאים שבסעיף 4(א)(2) לחוק האזרחות. העתירה נדחתה.
ב. המשיבים הציגו שורה של ראיות מנהליות "נסיבתיות", המעידות בבירור על כך שלקראת נישואיה לתושב האיזור ועל מנת לממש את כוונתה להעתיק את מגוריה אל ביתו שבשומרון, נקטה העותרת בהליכים לויתור על אזרחותה הישראלית. העותרת טענה, לחלופין, כי אם יימצא שאכן ויתרה על אזרחותה, הרי שעשתה כן בנסיבות של כפייה. טענת "הכפייה" מועלית על ידי העותרת כטענה עובדתית חלופית לטענה כי מעולם לא ויתרה על האזרחות הישראלית. על פני הדברים, העלאת שתי טענות סותרות אלה בצוותא מעוררת קושי רב ומצדיקה "השתק שיפוטי". אך, מכל מקום, לא היה בטענה זו כדי להועיל לעותרים, משום שהשבת אזרחות מכוח הנוהל שנקבע, איננה השבה למפרע, אלא לכל המוקדם מעת ששבה ארצה בשנת 1998, והעותר אינו יכול בשום מקרה להישמע בטענה כי בעת לידתו, היתה אימו אזרחית ישראל.
ג. אשר לטענה לפיה יש להכיר באזרחותו של העותר מכוח סעיף 5 לחוק האזרחות - סעיף זה קובע כך: "(א) בגיר שאיננו אזרח ישראלי יכול לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות אם נתקיימו בו תנאים אלה: .... (3) זכאי לשבת בישראל ישיבת קבע;". במקרה דנן אין בידי העותר רישיון לישיבת קבע בישראל, ועובדה זו לבדה סותמת את הגולל על טענתו כי הוא זכאי לאזרחות מכוח סעיף 5 הנ"ל.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד זכי כמאל לעותרים, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 2.7.06).

ער"ם 2412/05 - עיריית ראשון לציון נגד יזהר גולן ו-11 אח'

*היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות משמעת שונות ברשויות המקומיות(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיב הינו מנהל יחידת הצבע בעיריית ראשון לציון. המשיבים 2-12 הינם עובדי היחידה, המבצעת עבודות צביעה וסימון של כבישים ומדרכות ברחבי העיר בשעות הלילה. החתמת כרטיסי הנוכחות של העובדים התבצעה במשך תקופה של למעלה מ-200 שנה, באופן הבא: בשעה 00:21 היו העובדים מתכנסים ביחידה ומחתימים את כרטיסי הנוכחות שלהם. לאחר מכן היו יוצאים לבצע עבודתם בשטח, אשר היתה נמשכת לרוב עד השעה 00:04. עם סיום העבודה היו מתפזרים ישירות לבתיהם, וכרטיסי הנוכחות שלהם היו מרוכזים בידי עובד תורן ומוחתמים רק בסביבות השעה 00:07, שנקבעה כשעת סיום עבודתם. נגד המשיבים הוגשו תובענות משמעת שונות. המשיבים טענו, בין היתר, כי שיטת החתמת הכרטיסים היתה מבוססת על הסכמה בשתיקה מצד העירייה, וכן כי ראו את עבודתם כעבודה בעלת אופי קבלני. העירייה דחתה את הטענה בדבר "הסכמה בשתיקה" לשיטת החתמת הכרטיסים. ביה"דן למשמעת קבע כי שיטת החתמת הכרטיסים היתה ידועה לעובדים בכירים בעיריה, אך לא היה בכך כדי להכשיר מעשים אלה.
למרות זאת זיכה את המשיבים, בשל אי קיומו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעתם, אף אם די לשם כך ביסוד נפשי של רשלנות. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה משמעתית פלונית תלוי בעובדות ובנסיבות שביסוד העבירה. ביחס לעבירות משמעת מסויימות ניתן להסתפק, לשם שכלול העבירה, ביסוד נפשי של רשלנות ואין צורך בהוכחת מחשבה פלילית כמשמעותה בסעיף 20 לחוק העונשין. במקרה דנן, העירייה לא הוכיחה כוונת רמייה או זדון כלשהי מצדם של המשיבים. בנסיבות אלה, לא מתקיים במשיבים היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות של התנהגות שאינה הולמת או התנהגות בלתי הוגנת לפי סעיפים 9(3) ו-9(4) לחוק המשמעת, המחייבות, לכל הפחות, מודעות בפועל של העובד לפסול שבמעשה או במחדל ההופך אותו להתנהגות אסורה.
ג. מאידך, עובד עירייה במצבם של המשיבים יכול וצריך היה להיות מודע לכך שהחתמת כרטיס הנוכחות צריכה להיעשות על ידיו באופן אישי בתום יום העבודה. במיוחד, נוכח ההוראה המופיעה על גבי כרטיס הנוכחות. אף אם נניח לטובת המשיבים כי לא היו מודעים בפועל לחובה זו, הרי עצם העובדה שקיימו פרקטיקה של החתמה בידי אדם אחד בהיעדרם ממקום העבודה ובשעה מאוחרת משעת סיום העבודה, מלמדת כי התקיים אצלם יסוד נפשי של רשלנות באשר לפסול שבהחתמת הכרטיס כאמור. לפיכך, יש להרשיע את המשיבים בעבירות לפי סעיפים 9(1) ו-9(2) לחוק המשמעת, עבירות שלגביהן ניתן להסתפק ביסוד נפשי של רשלנות לשם הרשעה בהן.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד עופר שפיר למערערת. 4.7.06).

ע.פ. 6530/05 - כפיר דרור נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על הרשעה בעבירת תקיפה על יסוד זיהוי תמונות, וזיכוי מעבירת גניבה(מחוזי ת"א - ת.פ. 40188/04 - הערעור נדחה (בעיקרו) ברוב דעות).

א. באחד הימים, בשעה 06.00 לערך, נגנב תיקה של אחת הרופאות בבית החולים לחולי נפש בבאר-יעקב. המאבטחים יצאו לסרוק את שטח בית החולים, ואחד מהם, (להלן: "המתלונן"), הבחין באדם שהסתובב בצורה חשודה, ומשביקשו להילוות אליו, תקף אותו, דקרו מספר פעמים בגבו ובפניו ונמלט. המערער טען כי שעה שהעבירות בוצעו הוא שהה בביתו של אחיו הנמצא בתל-כביר. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בזיהויו של המערער על ידי המתלונן במסדר זיהוי תמונות, והתייחס בפסה"ד גם לבקיעים שנתגלו בטענת האליבי של המערער. בעקבות כך הרשיע את המערער בעבירות גניבה, כניסה והתפרצות בנסיבות מחמירות, וחבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 30 חודשי מאסר, מחציתם בפועל ויתרתם על-תנאי. כן הופעלו שני מאסרים על-תנאי של 27 חודשים בחפיפה חלקית לעונש שנגזר בפרשה הנוכחית, כך שהמערער נכלא ל-39 חודשים. הערעור נדחה (בעיקרו) ברוב דעות.
ב. השופט לוי: למתלונן נערך מסדר זיהוי תמונות באשר עד אותו שלב טרם נעצר חשוד כלשהו. על יסוד הנתונים שמסר המתלונן איתר המחשב מאות תמונות אפשריות, ואלו הוצגו למזהה מעל צג, כאשר בכל קבוצה היו 10 תמונות. בהכרעת דינו של ביהמ"ש המחוזי נקבע כי לא נפל פגם בתהליך הזיהוי. ביהמ"ש היה ער לכך שלא די כי ישתכנע במהימנות המזהה, ועליו להוסיף ולהשתכנע גם באמינות הזיהוי. לפיכך, הוא מנה עובדות מאמתות התומכות בגירסת המשיבה, לפיה הצביע המתלונן על מי שתקף אותו. לפיכך בדין הורשע המערער בעבירת התקיפה.
ג. באשר לעבירות הרכוש, טען בא-כוח המערער, כי גם אם המערער היה זה שתקף את המתלונן, אין כל ביטחון שהוא היה גם זה שביצע את ההתפרצות והגניבה. אכן,
עקב קו ההגנה בו נקט, לא הציע המערער הסבר כלשהו לשהייתו בשטח בית החולים, אולם, אפשר שהגיע למקום כדי לבצע עבירה אחרת, בעוד שאת גניבת התיק ביצע אחר. על כן יש לקבל את הערעור על ההרשעה בעבירות הרכוש.
ד. אשר לעונש - מדובר במי שצבר עד כה לחובתו הרשעות רבות, בעיקר בעבירות רכוש וסמים, וגם מקומה של האלימות לא נפקד מהן. בנסיבות אלו, וחרף ביטול הרשעת המערער בעבירות הרכוש, בעונש שנגזר לו בגין תיק זה, אין חומרה כלשהי. מאידך, ביטול הרשעתו של המערער בעבירת הרכוש, מחייב לבטל את הפעלתם של שניים מהמאסרים על-תנאי שהופעלו, באשר אלה יוחדו לעבירות רכוש בלבד. מנגד, הפעלתו של מאסר על-תנאי אחד בן 7 חודשים, תישאר על כנה. לפיכך המערער ישא בתקופת מאסר כוללת בת 22 חודשים.
ה. השופט גרוניס (דעת מיעוט): כל עוד אין חשוד בידי המשטרה, האפשרות לקיים מסדר זיהוי חי אינה קיימת. אין לשלול א-פריורי את ערכו הראייתי של הליך הזיהוי כפי שנעשה כאן, אך יש לבחון את משקלו הראייתי בשים לב לכלל נסיבות העניין, ומתוך מודעות לקשיים הכרוכים בשיטת הזיהוי. במקרה שלפנינו ניתן למנות מספר פגמים שנפלו בהליך הזיהוי. ההליך לא תועד על ידי החוקרים בצילום ובהקלטה; מקבץ התמונות הדיגיטלי בהן עיין המתלונן לא נשמר על ידי המשטרה ולא ניתן לשחזרו כיום. ממילא לא נמסר מקבץ תמונות זה לסניגוריה. אשר לטענת האליבי שהועלתה על ידי המערער: אף שטענה זו לא הוכחה, אין לומר כי הופרכה, ולפיכך אין לדחייתה משקל ראייתי רב לחובת המערער. מכאן כי יש לזכות את המערער מחמת הספק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גרוניס. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 3.7.06).

ע.א. 3598/04 + 3457/04 - הדר חברה לביטוח בע"מ נגד סי יונה, קטין ואח'

*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים ובכללם בגין שנות ההשתכרות האבודות, וחלוקת הידות. *שלילת פיצויים בגין נזק ממוני מאשה שעמדה להתגרש לפני שהבעל נהרג בתאונת דרכים והסכם הממון ביניהם כבר הונח בפני ביה"ד לקראת הגירושין(מחוזי ב"ש - ת.א. 1016/00 - התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד משלים).
א. יונה דורון ז"ל (להלן: המנוח) נהרג בתאונת דרכים, כשהיה בן 30 שנים. קודם לכן היה נשוי למשיבה 3 במשך 7 שנים. לבני הזוג נולדו שתי בנות, המשיבות 1 ו- 2. הם החליטו להתגרש והספיקו לסכם ביניהם את תנאי הפרידה. הסכם הממון כבר מונח היה בפני בית הדין הרבני. בנסיבות אלה הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי בני הזוג הגיעו לסוף דרכם המשותפת, וכי למשיבה 3 לא נגרם נזק ממוני בעקבות התאונה. לגבי שתי הבנות, נקבע כי יש לפסוק להן סכום המשקף את המזונות שהיו משולמות להן אלמלא מותו של המנוח ולאחר גירושיו. המערערת טוענת כי יש להביא בחשבון התמיכה שהיה המנוח מעניק לבנותיו, בין היתר, את עברו התעסוקתי הבעייתי; את הסכומים הנמוכים שהשתכר כאשר עבד; את החובות שצבר ואת סכום המזונות שנקבע בהסכם הממון. עוד טוענת המערערת, כי לא היה מקום לפסוק למשיבות 1 ו- 2 פיצוי בגין הפסדי תמיכה בגילאים שבין 25 ל-30 שנים, ולא היה מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד שירותי אב, וכי מכל מקום, הסכום שנפסק מופרז. המשיבים סבורים כי למרות המשברים בחיי בני-הזוג, הרי שבמציאות לא פורקה המערכת המשפחתית, ואין לקבוע כי אלמלא התאונה היו השניים מתגרשים. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד משלים.
ב. פסק-הדין ניתן בתאריך 23.2.2004. זמן קצר אחר-כך, ניתן פסק-הדין בע"א 140/00 פ"ד נח(4) 486. (עניין אטינגר). שם הוכרה זכאות העיזבון לפיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות של ניזוק שקוצרה תוחלת חייו. הלכה זו הוחלה גם על תביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולפי ההלכה שנפסקה ברע"א 8925/04 (סביר ס"ז 162 - עניין סולל בונה) ישנה תחולה רטרוספקטיבית של הלכת אטינגר.
להלכה זו יש השלכה משמעותית על היבטים שונים בפסק-הדין של ביהמ"ש קמא, ועל טענות-הערעור של הצדדים. על כן יש להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית, על-מנת שתקיים בירור, בשאלת זכאותו של העיזבון לפיצוי בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות", ובשאלות הנלוות לכך, ותיתן פסק-דין משלים. כבסיס לדיון החוזר, יש להבהיר שני אלה: אין להתערב בקביעה העובדתית לפיה המנוח והמשיבה 3 עמדו להתגרש; יש לשקול האם יש לבצע, את חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות", לפי שיטת הידות, בהתאם לעקרונות שנקבעו בע"א 10990/05 (סביר ס"ז - 293 - עניין פינץ), או שמא, לאור הממצאים שנקבעו לגבי המקרה המסויים, מן הראוי לסטות משיטה זו; ככל שיבחר ביהמ"ש לנקוט בשיטת הידות, נראה, על פני הדברים, כי אין להתחשב, בהכנסת האישה (בהיעדר "קופה משותפת"), וכי מספר הידות שיש לבסס עליו את הפיצוי עבור השנים האבודות הוא חמש: ידת המנוח, ידת משק הבית, ידת החסכון וכן שתי הידות המיוחסות לבנות. אם ייפסקו לעיזבון המנוח פיצויים עבור "השנים האבודות", ואם המשיבה 3 היא יורשת של המנוח, יכול ותזכה היא לנתח מן הפיצוי, מכוח הוראות דיני הירושה. במובן זה, אין הבדל בין כספי הפיצויים לבין כל נכס אחר בעיזבון.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד זיו מנדלוביץ למערערת, עוה"ד גדעון פנר ואניס אבו-ג'אפר למשיבים. 12.7.06).

עע"ם 9045/05 + 7407/05 - אמונה... נגד נעמ"ת... ואח'

*ביטול זכייה במכרז, כאשר לזוכה הוענקו "נקודות זכות" שלא כדין(מחוזי חיפה - עת"מ 1123/05 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. שני הצדדים השתתפו במכרז לבחירת מפעיל למעון יום בשכונת "נהריה הירוקה" לתקופה של 5 שנים. בסיומו של המכרז הוחלט על זכייתה של אמונה, לאחר שקיבלה 34 נקודות לעומת 31 נקודות שקיבלה נעמת. נעמת עתרה כנגד ההחלטה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בחיפה. בימ"ש קמא קיבל את הטענות שהעלתה נעמת, ובכללן כי בניגוד לתנאי המכרז, למדריכה שהוצעה ע"י אמונה לא היתה השכלה אקדמאית וחרף זאת הוענקו לה נקודות בפרמטר זה. אעפ"כ החליט ביהמ"ש לדחות חלקית את העתירה תוך קיצור תקופת ההתקשרות על-פי המכרז מ-5 שנים לשנה, כך שאמונה תמשיך להפעיל את המעון עד סוף שנת הלימודים תשס"ו. אמונה מערערת על קיצור תקופת ההתקשרות מ-5 שנים לשנה אחת. נעמת מערערת על החלטת בימ"ש קמא לדחות את עתירתה חרף הפגמים שמצא בהחלטת ועדת המכרזים. העיריה תומכת בקבלת ערעורה של אמונה. ערעורה של אמונה נדחה וערעורה של נעמת נתקבל.
ב. די בקביעתו של בימ"ש קמא לפיה ניקוד הצעתה של אמונה בפרמטר של "מדריכה חינוכית" פגום, כדי לזכות את נעמת בזכייה. משעה שנעמת טענה בפני ביהמ"ש כי ביכולתה להיערך לפתיחת שנת הלימודים במעון, ספק אם היה מקום ליתן לאמונה להמשיך להפעילו.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ש. רכטמן לאמונה, עוה"ד ז. לב ומ. מרדלר לנעמת, עו"ד א. ארבל לעיריה. 13.7.06).

ע.פ. 2051/06 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש בעבירות של תקיפה ושוד של מכשיר טלפון סלולרי(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. בשעת לילה מאוחרת, התהלך המשיב עם שניים מחבריו (להלן: "נאסר" ו"אדיב") באחד מרחובותיה של חיפה. בדרכם הבחינו בשני המתלוננים, ילידי שנת 1987, ונאסר
ביקש מהם מכשיר טלפון כדי לבצע שיחה. המתלוננים השיבו שאין להם טלפון והמשיכו בדרכם. המשיב וחבריו חסמו את דרכם, ונאסר ואדיב תקפו אותם ולבסוף נטלו מהמתלוננים מכשיר טלפון ונמלטו מהמקום. ביהמ"שהרשיע את המשיב בעבירה של שוד מזוין בחבורה, וגזר לו 18 חודשים של שהייה במעון בפיקוח שירות המבחן, ושנה מאסר על-תנאי. כמו כן, חולטה ערבות עליה חתם המשיב בעבר. על שותפו של המשיב, נאסר, נגזרו 14 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשים על-תנאי, וכן הופעל מאסר מותנה בן 4 חודשים, מחציתו במצטבר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. השופט לוי: המשיב תקף את המתלוננים ללא סיבה ומתוך כוונה ליטול מהם שלא כדין מכשיר טלפון. מדובר בהתנהגות בריונית שרבות כמותה מתרחשות, ובתדירות גבוהה. הדברים נאמרים ביתר שאת בעניינו של המשיב, שצבר עד כה, חרף גילו הצעיר, מספר ניכר של עבירות. נוכח כל אלה אין עילה לאבחן בינו לבין שותפו נאסר שנשלח למאסר במתקן כליאה. לפיכך יוטלו על המשיב 12 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על-תנאי וכן יופעל מאסר על-תנאי התלוי ועומד נגד המשיב מחציתו במצטבר, כך שהתוצאה הסופית תהיה שהמשיב ייאסר ל-14 חודשים. (דעת מיעוט): בנסיבותיו של משיב זה, ומבלי שלמערערת היתה הזדמנות להביע את עמדתה, יש לדחות את הבקשה לנכות מתקופת המאסר את ימי שהייתו של המשיב במעון.
ג. השופט רובינשטיין: יש לנכות מן המאסר את התקופה שבה שהה המשיב במעון מאז יום גזר הדין (1.2.06). המשיב שוהה במעון מאז 12.9.05, ויהא זה ראוי והוגן אם חלק מאותה תקופה - מיום גזר הדין - ינוכה מעונש המאסר בפועל שנגזר עליו. נכון שמעצר בית על פי רוב אינו מנוכה מתקופת מאסר שנגזרה, להבדיל ממעצר מאחורי סורג ובריח, אך כאן אין המדובר במעצר בית אלא בשהות במעון.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. עו"ד דפנה ברלינר למערערת, עו"ד גלית זמירי למשיב. 3.7.06).

ע.פ. 742/03 - איסמעיל עפאנה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות בטחון ונסיון לביצוע פיגועים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, הצטרף לקשר להקמת חוליה לביצוע פיגועים בישראל. לאחר שלחוליה גוייסו מספר אנשים, אסף המערער, ביחד עם האחרים, תרומות ממקורות שונים ורכש כלי נשק. חברי החוליה, לרבות המערער, התאמנו בירי בנשק ותכננו לבצע שורה של פעולות טרור בירושלים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 18 שנות מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מטרתו של המערער היתה לפגוע בתושבי ואזרחי מדינת ישראל, במעשי טרור חמורים, ונקט בצעדים ממשיים להשגת מטרה זו. בכך שניסיונותיו לא צלחו, אין כדי להמעיט מן הסכנה הטמונה ממעשיו של המערער, זאת במיוחד בימים קשים אלה, בהם נלחמת כנגד מעשי טרור רבים וקשים. הגם שהמערער הוא אדם צעיר, בן 22, רווק ועברו נקי, לנסיבותיו האישיות לא ניתן לתת משקל כלשהו, כאשר מדובר בהצטרפות לחוליה שמטרתה ביצוע מעשי טרור.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד מונעם תאבת למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 15.6.06).

רע"א 1333/05 - מרדכי עבדי נגד ניר עקיבא אגודה חקלאית שיתופית בע"מ

*החלטת בימ"ש מחוזי לדחות בקשה לאישור פסק בוררים ולהחזיר את הפסק לבוררים להמשך הדיון (הבקשה נדחתה).

בשנת 1998 החליטה המשיבה להקצות 20 נחלות פנויות לבני המושב ניר עקיבא. בין המועמדים לקבלת נחלה היה בנו של המבקש (להלן: ישיש). המשיבה
קבעה קריטריונים להקצאה, ובכללם: "זכות קדימה לכל חבר ניר עקיבא הגר במקום ולא קיבל או רכש משק לבן בשלב ראשון". ועדת הקבלה של המשיבה דחתה את בקשתו של ישיש, שכן בשנת 1983 המבקש רכש המבקש משק חקלאי עבור בתו. המבקש פנה בתביעה לוועדה המשפטית של תנועת המושבים ובין הצדדים נחתם הסכם בוררות. הבוררים קבעו כי יש להיענות לתביעת המבקש, שכן לפי הקריטריונים הזכאות נשללת ממי שרכש משק "ועדיין מחזיק בו", ובענייננו המשק שקיבלה הבת הוחזר למושב. המבקש הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לאשר את פסק-הבוררות בעוד המשיבה טענה, כי יש לבטלו משום שפסק הבוררות פוגע בזכויותיהם של צדדים שלישיים, אשר לא היו צד להליך ואשר עמדתם לא נשמעה. ביהמ"ש המחוזי הורה להחזיר את פסק-הבוררות לבוררים, בהסתמכו על סעיף בהסכם הבוררות, שלפיו, אם "הוצא פסק דין ע"י הבוררים הפוגע בזכויות מי שלא היה צד למשפט, רשאי הנפגע להגיש בפני הבוררים התנגדות צד שלישי לפסק". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 26 (א) לחוק הבוררות קובע, כי "לא יבטל ביהמ"ש את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר". אין לבחון את הצעד שנקט בו ביהמ"ש המחוזי על-פי עילות הביטול של פסק-הבוררות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אלא על-פי האמור בסעיף 26 (ב) לחוק הבוררות. הבסיס להחלטתו של ביהמ"ש המחוזי להחזיר את פסק-הבוררות נסמך בעיקרו על יסוד מוצק המצוי במסגרת הסכם הבוררות כאמור.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מ. מיימון למבקש, עו"ד ח. חיימסון למשיבה. 28.6.06).

רע"פ 5902/05 - מאיר אמסילי ואורי ביטון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש של שופטי כדורגל שנטלו שוחד כדי להטות תוצאות משחקים (הבקשה נדחתה).

בעת שהמבקשים שובצו כשופטים במשחקי כדורגל וקיבלו שוחד בתמורה להטיית תוצאות המשחקים שעל שיפוטם היו מופקדים. בימ"ש השלום קבע בהכרעת דינו כי המבקשים עונים להגדרת "עובדי ציבור" שבחוק העונשין, והרשיעם בלקיחת שוחד ובקשירת קשר לביצוע פשע. תוך הדגשת חומרתן של העבירות ותוך שהוא נותן משקל לנסיבות האישיות של המבקשים, גזר עליהם בימ"ש השלום מאסר בעבודות שירות ל-6 חודשים, מאסר על תנאי, וקנס בסך 21,000 -. בערעור המדינה החמיר ביהמ"ש המחוזי את העונש והעמידו על מאסר של שנה אחת, תוך הותרת שאר חלקי גזר הדין על כנם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בעבירות שהמבקשים ביצעו טמונה פגיעה עמוקה בטוהר המידות הנדרש מאדם הממלא תפקיד ציבורי, ובענייננו, תפקוד שיפוטי. לטוהר המידות בספורט ישנה חשיבות מיוחדת, על שום ההתעניינות הרבה של הציבור בתחום פעילות זה. מעורבות הציבור ועניינו הרב בתחום הספורט תלויים ומותנים בקיום אמון בסיסי במערכות הספורט, אשר בלעדיו מגזר פעילות זה שכה רבים מעורבים בו, לא יכון.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, חשין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד קרן נהרי למבקשים, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 29.6.06).

ע.פ. 6267/05 - אסמעיל אבו ענזה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה תוך הימלטות מהמשטרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הסיע ברכבו שמונה תושבי הרשות הפלסטינית מבאר שבע לחברון. המערער עלה ברכבו משטח עפר אל כביש עמוס בכלי רכב תוך סיכון כלי הרכב בכביש. שוטרים הורו למערער לעצור אך הוא המשיך לנסוע בפראות תוך שהוא מסכן כלי רכב בנתיב נסיעתם. במנוסתו הגיע המערער אל מחסום
משטרתי, האיץ את מהירות רכבו ונסע היישר אל המחסום. המערער עלה על דוקרני המחסום והמשיך בנסיעה. ביהמ"ש ראה במקרה זה חלק מתופעה חמורה שפשטה בשנים האחרונות ברחבי הדרום והנגב שעניינה נהיגה פראית בדרכים עירוניות ובינעירוניות תוך סיכון המשתמשים בדרכים. כן ציין כי למערער עבר פלילי. עם זאת התחשב ביהמ"ש לקולא בעובדה שהמערער הגיע לתחנת המשטרה ביוזמתו. כן התחשב בהודאתו של המערער, בגילו הצעיר ובהיותו אב לשתי פעוטות. לבסוף גזר ביהמ"ש על המערער 44 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ושלילת רישיון למשך 4 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
נגד המערער הוגש כתב אישום המכיל מספר אישומים חמורים בהתאם למעשים שיוחסו לו. במסגרת הסדר הטיעון נותר אישום יחיד של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שהינו האישום העיקרי. זהו טיבו של הסדר טיעון. אין לומר, כטענת הסניגור, כי התביעה הגישה את כתב האישום רב הסעיפים, מלכתחילה, למרות שסברה כי אין היא יכולה להוכיח את כל האישומים, על מנת ללחוץ על המערער להודות. גם אין לקבל את הטענה לפיה רדיפת המשטרה אחרי המערער היא שהביאה לסיכון חיי אדם ולעשיית עבירות נוספות על ידי המערער. שיקול הדעת האם לרדוף אחרי רכב אשר ביצע עבירת תנועה קלה, תוך איזון עם החשש שייווצר סיכון לחיי אדם, נתון בידי המשטרה. לעניין העונש - אין לומר כי העונש חורג מרמת הענישה הראויה במקרים מעין אלה.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד א. וינשל למשיבה. 12.7.06).

רע"פ 7387/05 - דניאל בן יהודה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של תקיפת אשה ע"י בעלה ואיומים עליה (הבקשה נדחתה).

המבקש אמר לגרושתו ואם ילדתו (להלן: המתלוננת), בעקבות ויכוח שפרץ ביניהם ביחס לצפייה בטלוויזיה, כי ישבור את הטלוויזיה ודברים נוספים בבית. כן שבר המבקש אגרטל. כאשר אמרה המתלוננת כי תפנה למשטרה, הרים אותה המבקש וצעד לעבר מרפסת הבית, תוך שהוא שואל אותה אם היא רוצה כי יזרוק אותה מהמרפסת. במועד אחר בעט המבקש בפח זבל בבית, אשר פגע בפניה של המתלוננת. בית-משפט השלום קיבל את גירסתה של המתלוננת, הרשיע את המבקש בעבירות של תקיפה שיוחסו לו, וגזר עליו עונש של 13 חודשי מאסר, מהם שבעה לריצוי בפועל. בנוסף, הפעיל ביהמ"ש מאסר מותנה של 12 חודשים, כאשר ארבעה חודשים ירוצו בחופף, כך שבסך-הכול נדון המבקש ל-15 חודשי מאסר בפועל. ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש לא הצביע, על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי. זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. עבירת התקיפה מוגדרת בסעיף 378 לחוק העונשין כך:"המכה אדם... או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת... הרי זו תקיפה". המבקש הרים באוויר את המתלוננת ופסע לעבר המרפסת, בעוד היא מתנגדת למעשיו. בכך התקיימו כל היסודות הנדרשים לעבירת התקיפה. במקרה הנוסף בעט המבקש בפח אשפה שבמטבח שפגע בפניה של המתלוננת. בית-משפט השלום קבע כעובדה כי המבקש בעט בפח על מנת שזה יפגע במתלוננת ולכל הפחות חזה את התרחשות תוצאה זו כאפשרות קרובה לוודאי ועל-כן נחשב כמי ששם לו למטרה לגורמה. בכך אין להתערב. באשר לעונש - עונשו של המבקש מתמצה כבר בעונש המאסר המותנה שהיה חב הפעלה. אין מקום להקלה נוספת עם המבקש.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מנחם רובינשטיין למבקש, עו"ד ליאנה בלומנפלד למשיבה. 4.7.06).

רע"א 10304/05 - פלונים נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

*ביטול החלטת ראש ההוצל"פ ע"י ביהמ"ש המחוזי וקביעה שעליו לפנות בבקשת הבהרה לביהמ"ש שנתן את פסה"ד נשוא ההוצל"פ (הבקשה לרשות ערעור נדחתה).

המבקשים פתחו חשבון עו"ש אצל המשיב, אשר נכנס לאחר תקופת מה ליתרת חובה. המשיב הגיש לבית-משפט השלום בחיפה תביעה בסדר דין מקוצר, על סך של 317,000 ש"ח, ריבית בשיעור %24.7 לשנה מיום הגשת התביעה, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. בימ"ש השלום קיבל את התביעה, וקבע, כי המבקשים ישלמו למשיב "את הסכום הנקוב בכתב התביעה", הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין. המשיב פנה למימוש פסק-הדין בלשכת ההוצל"פ. המבקשים הגישו בקשה להקטנת הסכום הנתבע בטוענם, כי על-פי פסה"ד, נדרשים הם לשלם למשיב את הסכום הנקוב בלבד, קרי סך 317,000 ש"ח, ללא ריבית. ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה. על החלטה זו ערערו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בחיפה, שקבע כי החלטת ראש ההוצאה לפועל מבוטלת וכי הוא מורה להפנות שאלת הבהרה לבית-משפט השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי הלך לקראת המבקשים וביטל את החלטת ראש ההוצל"פ. אכן, ראש ההוצל"פ לא פנתה לבימ"ש השלום בבקשת הבהרה, שכן פסק-הדין של בית-משפט השלום היה ברור לה, לפי פרשנותו של המשיב דווקא. ביהמ"ש המחוזי כערכאת ערעור קבע, כי על ראש ההוצאה לפועל לבקש הבהרה. קביעה כזו הינה בתחום סמכותו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד שמעון רביב למבקש, עו"ד מתי הרשקוביץ למשיבה. 19.6.06).

ע.פ. 135/06 - מדינת ישראל נגד נועם אבי

*החמרה בעונש בעבירה של תקיפה ופציעה ביריות אקדח (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בכך שהגיע אל מגרש בו שיחקו המתלוננים ואנשים נוספים כדורגל, ביקש להצטרף למשחק ומשהוסבר לו כי אין הדבר אפשרי, התפתח ויכוח, במהלכו גרר המתלונן את המשיב אל מחוץ למגרש. המשיב עזב את המקום וחזר כעבור מספר דקות כשבידו מוט ברזל. הוא הכה את המתלונן בצווארו ובידו. בהמשך היום, כאשר יצא המתלונן אל מחוץ לביתו, ירה בו המשיב שתי יריות. אחת מהן פגעה באמת ידו של המתלונן. הושג הסדר טיעון, שלפיו יודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, התביעה תעתור לעונש מאסר בפועל של 4 שנים ואילו ההגנה תטען באופן חופשי. בנוסף הוסכם כי המשיב ישלם 20,000 - כפיצוי למתלונן ויכתוב מכתב התנצלות. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, שהרשיע את המשיב, גזר עליו עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 18 חודשים ופיצוי כספי למתלונן בסך 20,000 -. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מעשיו של המשיב נמצאים ברף הגבוה של החומרה של עבירות האלימות, כאשר מדובר באירועים עוקבים ובשימוש בנשק חם בשל מריבה על עניין של לא כלום. חומרת המעשים ראוי לה שתבוא לידי ביטוי בענישה מחמירה ומרתיעה. לפיכך, ובהתחשב בכך שאין ערכאת ערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד העונש על מאסר של שנתיים בפועל. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ד. רוסו למערערת, עו"ד ש. נהרי למשיב. 29.6.06).

רע"פ 389/06 - עו"ד ירון קוסטליץ נגד עיריית תל אביב

*דחיית טענה של התיישנות בעבירות של חנייה על מדרכה (הבקשה נדחתה).

המבקש קיבל הזמנות לדין בגין עבירות של חניה על מדרכה ללא היתר. ההזמנות נשלחו למבקש לפני שחלפה שנה מיום ביצוען של העבירות. נגד המבקש
הוגשו לביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל-אביב כתבי אישום ובמשפטו העלה המבקש טענות מקדמיות, לפיהן העבירות שבדו"חות התיישנו לפי סעיף 9(א) לחסד"פ. לטענתו, בעבירות מסוג חטא, מרוץ תקופת ההתיישנות של שנה אחת, אינו נעצר עם הגשת כתב האישום, אלא רק בהרשעה, ומשלא הורשע בתוך פרק זמן של שנה מיום ביצוען, התיישנו העבירות. מנגד, טענה המשיבה, כי מדובר בעבירות מסוג ברירת קנס, לגביהן חלים סדרי דין מיוחדים הקבועים בפרק ז' לחסד"פ, ולפי סעיף 225א לחוק, ניתן להמציא למבקש את ההזמנה לדין בתוך פרק זמן של שנה מיום ביצוע העבירה. ביהמ"ש לעניינים מקומיים הרשיע את המבקש וערעורו לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההסדרים שנקבעו בפרק ז' לחסד"פ, בעניין סדרי הדין בעבירות קנס, לרבות הוראות הנוגעות להתיישנות, יוצרות "הסדר מיוחד", הגובר על הסדר ההתיישנות הרגיל הקבוע בסעיף 9 לחוק. סעיף 225א(א) לחסד"פ קובע, כי: "עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום...". לפי לשון הסעיף רק לאחר שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום. בכך יש כדי לדחות את טענת המבקש, לפיה בחלוף שנה מיום ביצוע העבירה לא ניתן להרשיעו. עוד טוען המבקש, כי אם לא מוגש כתב אישום, פיזית, לביהמ"ש בתוך שנה העבירה תתיישן. את טענתו זו יש לדחות.

(בפני: השופט ג'ובראן. המבקש לעצמו, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 10.7.06).

ע.פ. 507/06 - זיו קקיאשווילי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, על יסוד הודאת הנאשם וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער, נהג מונית, נדרש בשעת לילה, ע"י שוטרים, לעצור את רכבו. הוא עצר את המונית, אולם שעה ששוטרים התקרבו אליו, פתח בנסיעה מהירה ושעט לעברו של שוטר שעמד בדרכו. מכאן ואילך התפתח מרדף, במהלכו נהג המערער את רכבו תוך שהוא מתפתל בין כלי רכב אחרים שנעו על פני הדרך, ונהגיהם של אלה נאלצו לסטות לשוליים כדי להימלט מפגיעה. משנעצר נדרש המערער לעבור בדיקת שיכרות וסירב. המבקש הורשע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וסירוב להיבדק. הודאת המערער בעובדות המפלילות שיוחסו לו היתה חלק מהסדר טיעון. בעקבות ההרשעה נגזרו למערער 24 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשים על-תנאי, והוא נפסל לנהיגה במשך 4 שנים מיום שחרורו מהכלא. הסניגור טען כי שולחו הודה בעבירות אותן לא ביצע כלל, וכי שוכנע לעשות זאת על ידי בא-כוחו דאז, שהבטיח לו כי לא ייגזר לו מאסר ממש ולא יישלל רישיון הנהיגה שלו. לטענת המערער, היה על ביהמ"ש לבדוק את חומר הראיות שבידי התביעה בטרם הרשיע את המערער, ולו נהג כך היה מוצא כי הודאת המערער היתה הודאת שווא. הערעור נדחה.
הודאת המערער בעובדותיו של כתב האישום הובאה אמנם מפיו של הסניגור דאז, אולם גם מפיו של המערער עצמו. בהמשך, ובמסגרת טיעוניה לעונש, אמרה ב"כ המשיבה "מבקשים לגזור על הנאשם עונש של מאסר בפועל". הנה כי כן, גם אם סבר המערער כי המשיבה הבטיחה להסתפק בעונש קל, המשפט האחרון היה בו כדי להבהיר לו כי המצב שונה בתכלית. אין לקבל את הטענה לפיה היה על ביהמ"ש, בנסיבות שתוארו בפרשה זו, ובעיקר שעה שהמערער היה מיוצג על ידי פרקליט, לבדוק את חומר הראיות בטרם הרשיע את המערער. באשר לעונש - יש להחמיר בעונשיהם של אלה היוצרים בדרך נהיגתם, ומדעת, סכנה למשתמשים אחרים בדרך.