ע.א. 3139/01 + 3049/01 + 2906/01 - עירית חיפה ואח' נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'
*אחריות בנזיקין של רשויות מקומיות שונות והמדינה לנזקי הצפות של גשמים באיזור חיפה והקריות(מחוזי נצרת ת.א. 404/93 + 307 - ערעורים וערעורים שכנגד - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בחורף תשנ"ב ירדו בארץ כמויות חריגות של משקעים שגרמו להצפות ונזקים לבתי עסק המצויים בחיפה, בקריית אתא ובקריית ביאליק. חברות הביטוח מנורה והפניקס פיצו את הניזוקים והגישו תביעות תחלוף, בהן ייחסו לנתבעים עוולות של התרשלות והיפר חובה חקוקה, אשר גרמו לנזקי ההצפות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעות התחלוף נגד רשות הניקוז עמק זבולון, משרד החקלאות ונציבות המים, עיריית חיפה, עיריית קריית ביאליק, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קריות, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה ודשנים ודחה את התביעות נגד נתבעים נוספים. ביהמ"ש קיבל בחלקה את טענתם החלופית של הנתבעים לפיה יש לייחס למבוטחים אשם תורם, בהעמידו את שיעור האשם התורם על %20. נקבע, כי היה על המבוטחים לנקוט פעולות מיידיות בתחילת השיטפונות לצמצום ממדי הנזק. הוגשו ערעורים וערעורים נגדיים והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. אין להטיל על הוועדה המחוזית אחריות ישירה לכשל בתכנון תשתיות הניקוז בשטחים שהוצפו בצד האחריות הישירה שהוטלה על רשות הניקוז עמק זבולון. חברות הביטוח לא הציגו בפני ביהמ"ש תוכנית מתאר או היתר בנייה כלשהו לביסוס טענתן כי ועדות התכנון התרשלו בהפעלת הסמכויות הסטטוטוריות המוקנות להן.
ג. לעניין גובה הפיצוי שנפסק לחברות הביטוח נטען בין היתר, כי שגה בימ"ש קמא בכך שכלל במסגרת סכומי הנזק את שכר טרחת השמאים בו נשאו חברות הביטוח לצורך הערכת נזקי המבוטחים. ברם, שכרם של מומחים אשר טרחתם נדרשה לצורך הוכחת טענותיו של בעל הדין מהווה "הוצאות משפט" אותן יש לפסוק כדבר שבשגרה בתום ההליך.
ד. בערעורים שכנגד מלינות חברות הביטוח על שיעור האשם התורם אותו ייחס בימ"ש קמא לניזוקים, ולטענתן לא היתה לכך הצדקה בנסיבות המקרה דנן. מידת ההפחתה של הפיצוי בשל אשם תורם מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בעניין, והכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בכגון דא אלא במשורה ובמקרים חריגים המצדיקים זאת. המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה.
ה. בערעור שכנגד מלינה חברת הפניקס על כך שביהמ"ש חייב את המערערות לשלם לה פיצוי בשיעור %44 בלבד מהנזקים שנגרמו למבוטחת סופרגז, בנימוק שהפוליסה של סופרגז היא פוליסה משותפת למספר חברות וחלקה של הפניקס עומד על %44 ולא יותר. בימ"ש קמא שגה בעניין זה. מכוח סעיף ניהול תביעות שבפוליסה הוקנתה לפניקס הזכות לנהל את תביעת התחלוף בשם כל חברות הביטוח המשתתפות בפוליסה האמורה ומשהוצגו על ידי הפניקס כתבי קבלה וסילוק המעידים כי היא נשאה בתשלום מלוא תגמולי הביטוח, לא היה מקום לצמצם את הסכום לכדי %44 בלבד.
ו. ביהמ"ש חייב את המערערות לשלם לכל אחת מחברות הביטוח שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הסכום שנפסק נופל באופן מהותי מן התעריף המינימאלי הקבוע לעניין תביעות נזיקין בתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (%10 מן הסכום שנפסק). שכר הטרחה שפסק בימ"ש קמא נמוך ביותר בכל קנה מידה. על כן, שכה"ט יעמוד על שיעור התעריף המינימאלי (%10 מן הסכום שנפסק) בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין בבימ"ש קמא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. 25.5.06).
ע.פ. 3787/06 + 3719/06 + 3405/06 - אלון סיידה ושמואל שמש נגד מדינת ישראל
*הרשעת יו"ר ועד ישוב "אדם" והגזבר בעבירות שונות של "תפירת מכרזים" וגניבה ע"י יו"ר הוועד והחמרה בעונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 371/04 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו והערעור הנגדי על קולת העונש של שמש נתקבל).
א. המערער סיידה שימש כיו"ר ועד האגודה של הישוב "אדם". שמש היה חבר בוועד ושימש כגזבר. המערערים הואשמו בכך כי יזמו את הקמתם של שני פארקים בישוב, בעלות של 1.5 מיליון, וכי נקבע מראש שנאשם אחר, קבלן בשם מעתוק, יבצע את העבודות. ולצורך כך יצרו המערערים מצג שווא לפיו נערך "מעין מכרז", אף שידעו כי ההצעות הנוספות שהוגשו היו פיקטיביות. בכתב האישום נטען עוד, כי שני הפארקים אמנם הוקמו בחלקם הארי, אולם סיידה גנב ושלשל לכיסו סכום של 400,000 ש"ח. בהמשך, יזמו סיידה ושמש שיפוץ של מבנה ציבור בישוב, בעלות של 550 אלף ש"ח. גם הפעם נטען כי נערך "מעין מכרז", ובו "זכה" אדם שככל הנראה אינו קיים כלל. מבנה זה לא שופץ ואת הסכום שנועד לאותו פרוייקט שילשל סיידה לכיסו. השניים הורשעו בעבירות שונות וביהמ"ש גזר על סיידה 30 חודשי מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח, ופיצוי הישוב אדם בסכום של 100,000 ש"ח. על שמש נגזרו 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח. המדינה מלינה על קולת העונש של שמש, בעוד ששמש עותר לבטל את הרשעתו ולהסתפק בצו מבחן. הערעור השלישי עוסק בהשגותיו של סיידה נגד העונש שנגזר לו. הערעורים של שמש ושל סיידה נדחו וערעור המדינה על קולת העונש של שמש נתקבל.
ב. באשר לשמש - הוא נטל חלק פעיל במעשי המרמה אותם הגה ויזם סיידה. אכן, שמש לא נטל לעצמו דבר משלל הגניבה, אולם במעשיו הוא איפשר את ביצוען של העבירות, ועל כן ראוי הוא וראויים מעשיו להוקעה בדרך של הרשעה בפלילים. על כן יש לדחות את ערעורו. מנגד יש לקבל את ערעור המדינה על קולת ענשו ולגזור לו שנה מאסר בפועל, בנוסף לענשים שהטיל ביהמ"ש קמא. באשר לסיידה - אין בעונש שהושת עליו פן כלשהו של חומרה. אדרבא, גזר הדין מאוזן ומתון.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אריאל הרמן, גל מנשה ועודד הכהן למערערים. 6.7.06).
ע.א. 3581/04 - קיבוץ בית ניר, אגודה שיתופית חקלאית ואח'
*היענות ביהמ"ש המחוזי לתביעה להכיר בתובעת כחברת קיבוץ, והתנאים הנדרשים לביטול חברותו של חבר בקיבוץ(מחוזי ב"ש - ה.פ. 4147/00 - הערעור נדחה).
א. המשיבה, בת למייסדי הקיבוץ בית ניר המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: הקיבוץ), גדלה והתגוררה בו מאז שנולדה ושבה להתגורר בו עם תום שירותה הצבאי. כשנתיים לאחר מכן, התקבלה המשיבה כחברת קיבוץ ובשנת 1988 החלה ללמוד ארכיטקטורה בירושלים. במרבית השנים מימן הקיבוץ את לימודיה. לאחר סיום לימודיה והתמחותה, שבה המשיבה להתגורר בקיבוץ והחלה לעבוד במפעל תכשיטים השייך להוריה והתגוררה בחדר שבקיבוץ בתשלום. לאחר הליכים שונים הודיעה לקיבוץ כי היא רואה עצמה כבעלת זכויות של חברת קיבוץ מן המניין, לרבות זכות מגורים ללא תשלום. הקיבוץ טען מצידו כי המשיבה עזבה את הקיבוץ עוד בשנת 1993 וכי החל מאותה שנה אין היא חברה בו עוד. בעקבות חילוקי דעות אלה הגישה המשיבה תובענה נגד הקיבוץ בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע ונפסק כי המשיבה היא חברה בקיבוץ. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענות המערערים שצריך היה לדחות את תביעת המשיבה על הסף בשל קיומם של סעדים חלופיים העומדים לרשותה - עצם חברותה של המשיבה בקיבוץ היתה שנויה
במחלוקת ועל כן הסכסוך אינו נתון לבוררות לפי הוראות תקנון האגודה. די בכך על מנת לדחות את הטענות בעניין זה. אך דין טענות הסף שהעלו המערערים להידחות גם לגופן. הקיבוץ לא קיים כל הליך פורמלי להפסקת חברותה של המשיבה בקיבוץ. משלא התקבלה החלטה של "הרשויות המוסמכות של הקיבוץ" אין בנמצא כל החלטה עליה יש בידי המשיבה לערער. אשר לטענה כי חברותה של המשיבה בקיבוץ "פקעה מאליה", באשר המשיבה "עקרה" את מקום מגוריה הקבוע מתחום הקיבוץ - "עקירה" ממקום מגורים משמעה "טוטאליות בניתוק קשר". המערערים לא הוכיחו את טענתם כי המשיבה עקרה מן הקיבוץ ברמה הטוטאלית הנדרשת, וזאת בין מן ההיבט האובייקטיבי ובין מן ההיבט הסובייקטיבי.
ג. המערערים טענו עוד שהמשיבה לא קיימה התחייבויות שונות המוטלות עליה על פי התקנון, כגון דיווח לקיבוץ על הכנסותיה ומסירתן לידיו, קבלת אישור לצורך עבודה מחוץ לקיבוץ והשתתפות באסיפות הקיבוץ. הוראת תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות, עליה מבססים המערערים את טענתם בדבר פקיעת החברות מכוח התנהגות, קובעת כך: "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין... יראו אותו כחבר באגודה...". לטענת המערערים ניתן להחיל הוראות אלו בהיפוך גם על הוצאתו של חבר מהאגודה, דהיינו מקום בו נהג חבר קיבוץ כמי שאינו חבר בו, וכך גם נהגו בו יתר חבריו, יש לראותו כמי שאינו חבר קיבוץ. טענה זאת אין לקבלה. מתקין התקנות קבע בעניין זה הוראה מפורשת לגבי הצטרפות לאגודה אך לא קבע דבר לעניין פקיעת חברות באותן נסיבות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד חיים הלפרין ואורלי אחאי-אבידור למערערים, עו"ד טליה טריינין-גורן למשיבה. 11.7.06).
בג"צ 7712/04 - אהובה וינברג ואח' נגד עיריית תל אביב ואח'
*ההבחנה בין "אישור חריג" לשינוי שיעורי הארנונה ברשות מקומית, לבין אישור "תוספת ארנונה", לעניין תחילת החיוב בשנת המס והיעדר הצורך לפרסם ברשומות את האישור החריג(העתירה נדחתה).
א. ביום 26.11.2000 אישרה המשיבה צו ארנונה חדש לשנת 2001, אשר כלל שינויים לעומת צו הארנונה לשנת 2000. לצו זה נתנו המשיבים 2,3 (להלן: השרים) ביום 24.10.2001 את אישורם, בו נאמר, בין היתר: "אישור חריג להטלת ארנונה... הרינו מחליטים... לאשר העלאה חריגה בשיעור %2.12 לנכסים המפורטים...". לאחר מכן שלחה העירייה לעותרים חשבונות ארנונה מעודכנים. העותרים הגישו השגה בה טענו כי אישור השרים מהווה "תוספת ארנונה" ולכן יש לחייבם בסכומים שאושרו מיום מתן האישור ולא מתחילת שנת 2001. כמו כן טענו כי לצורך אישור "תוספת ארנונה", נדרשים פרסום אישור השרים ברשומות וקיומן של "נסיבות מיוחדות". העירייה השיבה לעותרים כי טענותיהם אינן נכללות בקבוצת הנושאים עליהם ניתן להגיש השגה. כשנה וחצי לאחר מכן הגישו העותרים המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי כנגד העלאה זו. המשיבים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה בציינו כי: "הסמכות העניינית... נתונה לביהמ"ש העליון ביושבו כבית-משפט גבוה לצדק...". העתירה דנא הוגשה כארבע שנים מיום החלטת העירייה; כשלוש שנים מיום מתן אישור השרים; ויותר משנתיים מיום דחיית הערר. העתירה נדחתה.
ב. נקודת המוצא של העותרים היא כי צו הארנונה ואישור השרים מהווים "תוספת ארנונה", ולא היא. המדובר הוא ב"אישור חריג". השרים מוסמכים להעניק לעירייה "אישור חריג" כזה,שהיא סמכות אחרת, נפרדת, מהסמכות לאשר "תוספת ארנונה" במהלך שנת הכספים. לגבי "תוספת ארנונה" קבע המחוקק כי יש לפרסם את אישורה ברשומות.
קביעה דומה אינה מופיעה בחוק לגבי "אישור חריג", ולא ניתן להחיל סתם כך, כבקשת העותרים, את החובה הקבועה בסעיף 11 לחוק על סעיף 9 לחוק.
ג. העותרים טענו, כי מאחר וענייננו ב"תוספת ארנונה" הרי שיש להחילה אך מיום מתן אישור השרים. ואולם, כאמור, ענייננו ב"אישור חריג" ולגביו נקבע בסעיף 9(ב)(2) לחוק כי "תחילתו של אישור השרים בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן". העותרים טענו בנוסף כי צו הארנונה איננו סביר. אולם, הטלת ארנונה היא בגדרי סמכותה של הרשות המקומית. לעירייה בכגון דא נתון שיקול דעת רחב, וביהמ"ש לא יחליף את שיקול דעתה הרחב של הרשות בשיקול דעתו שלו אלא אם יוכח לפניו חוסר סבירות קיצוני.
ד. מעבר לנדרש יצויין, כי יש לכאורה, טעם בטענת המשיבים בדבר השיהוי הניכר בו לוקה העתירה. העותרים התכתבו באופן עקר עם העירייה, הגישו השגה, הגישו ערר על ההשגה וכן הגישו המרצת פתיחה, שנמחקה על הסף. רק לאחר מכן - כארבע שנים מיום החלטת העירייה, הגישו עתירתם לבג"צ. כידוע "הגשת העתירה לערכאה הלא מתאימה אינה עוצרת את מרוץ תקופת השיהוי".
(בפני השופטים: ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד גיא וינברג לעותרים, עוה"ד דנה רייס ויוכי גנסין למשיבים. 13.7.06).
בג"צ 9593/04 - ראשד מוראר, ראש מועצת הכפר יאנון ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש ואח'
*ביטול הגבלת תושבי השטחים להגיע לקרקעות שלהם בקרבת ישובים יהודיים, כאשר ההגבלה באה להגן עליהם מפני פגיעה ע"י התושבים היהודיים(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. המשיב הגביל את גישתם של העותרים לקרקעות שלהם הגובלים בישובים יהודיים ביו"ש, בעקבות חיכוכים בין העותרים לתושבים היהודיים. העותרים מבקשים להורות למשיבים לאפשר את כניסתם של תושבי הכפרים העותרים, ושל תושבי אזור יהודה ושומרון בכלל, לאדמותיהם בכל ימות השנה, ובימי עונות המסיק והחריש בפרט. כן התבקש ביהמ"ש להורות למשיבים לנקוט בצעדים המתאימים על מנת להבטיח את ביטחונם של החקלאים הפלסטינים בעת שהם מעבדים את אדמתם, מפני התנפלות התושבים היהודיים. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. אזור יהודה ושומרון מוחזק על ידי מדינת ישראל בתפיסה לוחמתית, ואין מחלוקת כי המפקד הצבאי מוסמך להורות בצו על סגירת השטח כולו, או כל חלק ממנו, ובכך למנוע כניסה או יציאה של אנשים מהשטח הסגור. אין חולק על כך שחובתו של המפקד הצבאי היא לדאוג לסדר הציבורי ולביטחון התושבים בשטח הנתון לשליטתו. בענייננו, האמצעי של סגירת שטחים הסמוכים לישובים ישראלים הוא בעל קשר רציונלי למטרה של השגת ביטחון לתושבי ישובים אלה. הפעלת הסמכות לסגירת השטחים הסמוכים ביותר ליישובים הישראלים בפני פלסטינים, ככל שהדבר נוגע לצורך להגן על התושבים הישראלים, הינה מידתית. הקפדה על שימוש מידתי באמצעי זה תצמצם למינימום ההכרחי את הפגיעה האמורה.
ג. מאידך, הפעלת סמכותו של המפקד הצבאי לסגירת שטחים בפני פלסטינים למטרה של הגנה עליהם אינה מידתית. כאשר מבקש המפקד הצבאי להגן על ביטחונם של התושבים הישראלים, הוא נוקט באמצעי של סגירת השטח מפני הפלסטינים. מנגד, כאשר התכלית המבוקשת היא הגנה על ביטחון החקלאים הפלסטינים מפני מעשי אלימות המופנים נגדם, ראוי הוא כי האמצעי המתאים יופעל כנגד הגורם המסכן, דהיינו כנגד אלה המבצעים את התקיפות על החקלאים הפלסטינים.
ד. המסקנה היא כי למעט במקרים של צורך קונקרטי, המתחייב ממידע בדוק או מהתראות ממשיות בשטח, על המפקד הצבאי להימנע מלסגור שטחים באופן שישלול מהתושבים הפלסטינים את האפשרות להגיע לאדמותיהם החקלאיות לשם התכלית של הגנה עליהם עצמם, שכן שימוש באמצעי זה בנסיבות אלה אינו מידתי. חזקה על גורמי הרשויות כי ישכילו להתמודד עם הטענות שהעלו העותרים וכי יעשו כן במהירות וביעילות הנדרשים מטיבה, מאופייה ומחשיבותה של אכיפת החוק.
(בפני השופטים: בייניש, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד לימור יהודה לעותרים, עו"ד ערן אטינגר למשיבים. 26.6.06).
ע.פ. 6294/05 ואח' - דורון חובב ואח' נגד מדינת ישראל
*מידות העונש בעבירות של גניבת מכולות מנמלי חיפה ואשדוד וסחר בסחורה גנובה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1009/04 - ערעורים על חומרת העונש - פרט לערעור אחד על חומרת העונש נדחו הערעורים).
א. לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב הוגש כתב אישום נגד 15 נאשמים ובו 16 אישומים. באשר למרביתם של הנאשמים, נאשמים 1-11, נטען כי הם מאוגדים בארגון פשיעה אשר פעל בתבנית מאורגנת היררכית ושיטתית. הפעילות של ארגון הפשיעה התמקדה בגניבת מכולות מנמלי חיפה ואשדוד וכן פריצה למחסנים, איחסון הסחורות הגנובות והפצתן לקונים. לאחר שמיעת חלק מן העדים, נערכו עם חלק מן הנאשמים הסדרי טיעון. הסדר הטיעון כלל את הסכמת התביעה לכך "שנותק הקשר בינם לבין 'ארגון הפשיעה' ולא נטען שהם היוו חלק מארגון הפשיעה או שעשו את המעשים בהם הם מודים עבור ארגון הפשיעה או במילוי תפקיד בארגון כזה". הסדר הטיעון לא כלל הסכמה בדבר העונשים שייגזרו. הערעורים הם ערעוריהם של 5 מבין 8 הנאשמים שדינם נגזר. מבין ה-5 - לאחר מהם (יוחננוף) מלכתחילה לא יוחסה לו כלל עבירה זו. העונשים שגזר בימ"ש קמא לנאשמים נעו בין 6 שנות מאסר (שהוטלו על המערער עזרא שושן), לבין מאסר על תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח (שהוטלו על המערער יוחננוף). הערעורים על חומרת העונש נדחו פרט למערער אחד.
ב. הטענה שעוברת כחוט השני בערעורים כולם, היא כי ביהמ"ש קמא לא נתן משקל מספיק לכך שהם "נותקו" בהסדר הטיעון מארגון הפשיעה. לדעתם, בסופו של יום הורשעו בעבירות שבגינן ניתן היה להגיש כתב אישום לבימ"ש השלום, ולו כך היה נעשה - רף הענישה לא היה מתקרב אפילו לעונשים שהוטלו. אכן, לניתוק מארגון הפשיעה - משמעות רבה. באשר לחלקה השני של הטענה: את התוצאה העונשית מכתיבה תקרת הענישה שנקצבה לעבירה זו או אחרת בחוק, ולצידה הנתונים הספציפיים הן לעניין נסיבות ביצועה של העבירה, והן לעניין מיהותו של העבריין.
ג. המערער ברוך ישראלי הורשע בשתי עבירות של קבלת רכוש שהושג בפשע, ועבירה נוספת של קבלת רכוש שהושג בעוון, כאשר גניבת המכולות בוצעה על ידי אחרים ולא על ידי ישראלי. חלקו התבטא בהסעת הסחורה הגנובה למחסנים. ביהמ"ש קמא הטיל עליו 30 חודשי מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך 20,000 ש"ח. אין להתערב בעונש שנגזר.
ד. הדיון בערעוריהם של שני מערערים שושן וחובב יאוחד בשל הדמיון בנסיבות הרלונטיות. שושן הורשע בגניבת שתי מכולות וביהמ"ש הטיל עליו 6 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך 30,000 ש"ח. על חובב הוטלו 5.5 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, קנס לא הוטל עליו. באשר למערערים אלה: על פי כל אמת מידה - העונש שהטיל עליהם ביהמ"ש קמא הוא מתון, ונוטה לרף הקולא.
ה. בשישה אישומים הורשע המערער אדרי. ביהמ"ש גזר לו 4.5 שנות מאסר, וכן שנתיים מאסר על תנאי. שני השיקולים המרכזיים בענישה, קרי העבירה והעבריין - מושכים במקרה זה לכוונים מנוגדים וקוטביים זה לזה והאיזון ביניהם מציב קושי של ממש. תוך שיקלול כל הנתונים שצויינו יועמד עונש המאסר על 3 שנים כאשר יתר חלקי גזר הדין ישארו בעינם.
ו. אשר למערער יוחננוף - הוא בעל רשת סופרמקטים ולה מספר סניפים. מלכתחילה לא יוחסה לו חברות בארגון פשע אלא קבלת רכוש שהושג בפשע. הרכוש שמדובר בו הינו מצרכים שונים הנמכרים ברשת הסופרמקטים של יוחננוף. בימ"ש קמא הטיל עליו מאסר על תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח תוך עשיית שימוש בסעיף 63 לחוק העונשין. אין ממש בערעור זה.
(בפני השופטים: בייניש, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד ששי גז, טליה גרידיש, משה מרוז, שירה מרוז, יובל נחמני, אלי בניה, ענת דבי וירון פורר למערערים, עו"ד אהד גורדון למשיבה. 13.7.06).
מ"ח 4365/04 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*היעדרם של תנאים לקיומו של משפט חוזר - ראיות חדשות, קיומו של עיוות דין(העתירה נדחתה).
א. העותר הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים בשורה של עבירות מין בקטינות במשפחה ונדון לשמונה שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. ערעורו של המבקש לביהמ"ש העליון (ע.פ. 6279/03 - סביר ס"ד 87) נדחה ומנגד נתקבל ערעור המדינה על קולת העונש שהועמד על 12 שנות מאסר. המבקש הגיש בקשה לקיומו של משפט חוזר. העתירה נדחתה.
ב. העתירה נתמכת, למעשה, בשתי עילות המצויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. הראשונה, אם "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות... לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון"; השנייה, אם "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". באשר לקיומן של ראיות חדשות - מקום בו מדובר בראיות שניתן היה להציג בשלב של המשפט ולא הוצגו, על המבקש ליתן הסבר מניח את הדעת באשר למועד הצגתן. כמו כן נדרש, שאותן ראיות או עובדות נוספות יקימו תשתית שתצדיק חריגה מעקרון סופיות הדיון, וכי הן יהיו "בעלות אותו משקל סגולי... אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט". הראיות שמציג המבקש אינן עומדות בתנאים אלה.
ג. באשר לטענה בדבר קיומו של עיוות דין - התיבה "עיוות דין" כוללת בתוכה, בין היתר, פגמים דיוניים שנפלו בהליך, אולם, כדי לבסס בקשה למשפט חוזר נדרש כי פגמים אלו יהיו כה חמורים ומהותיים, עד כי הובילו להרשעתו של מי שלא חטא. אין זה המצב בנסיבות המקרה שבפנינו. זאת, חרף העובדה שהעותר צודק בחלק מהשגותיו, כנגד בדיקה שנערכה בגופו ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבדיקה שערך ביהמ"ש, נועדה לבירור עדותה של המתלוננת, באשר לצבע חלק מוצנע בגופו של המבקש. הבדיקה נערכה ע"י שופט אחד של ההרכב שדן במשפט. אכן, את הבדיקה האמורה ראוי היה לערוך בפני שלושת שופטי ההרכב. הדעת אף אינה נוחה מכך שהבדיקה נערכה ללא נוכחות סניגורו של המבקש דאז, שסירב להשתתף בה. ואולם, אין לומר כי פגמים אלה - חמורים ככל שיהיו - הובילו להרשעתו של מי שלא חטא. הסעד המרבי לו זכאי המבקש בגין הפגמים האמורים, הינו פסילת הראייה. בפסילה זו אין כדי לאיין את הרשעת המבקש.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד ניר רהט למבקש, עו"ד אפרת ברזילי למשיב. 28.6.06).
ע.א. 6055/04 - אורית לנדאו נגד בנק לאומי לישראל
*דחיית בקשה לאפשר הגשת ראיות חדשות בערעור. *מימוש משכנתא בהוצל"פ(מחוזי ת"א - ה.פ. 310/04 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב 3 מצויים בהליכי גירושין. הם ניהלו בבנק שני חשבונות: האחד, בבעלות משותפת והשני בבעלות המשיב 3 בלבד. לבני הזוג ניתנה ע"י הבנק הלוואה, בסך של 400,000 דולר, (להלן- ההלוואה הראשונה). במועד הדיון עמדה יתרת ההלוואה על סך של 30,000 דולר. בנוסף הועמדה לבני הלוואה בסך 150,000 ש"ח. להבטחת התחייבויות בני הזוג, ביחד ולחוד, מישכנו השניים את זכויותיהם בבית מגורים במשכנתא המוגבלת לסכום של 400,000 דולר. ביום 14.7.2003 פתח הבנק תיק הוצל"פ למימוש הנכס המשועבד. המערערת הגישה תובענה למתן הצהרה כי המשכנתא בטלה. לטענתה שועבד הבית להבטחת פירעון ההלוואה הראשונה, שנפרעה בעיקרה, ותוקפו של שטר המשכנתא פקע. כמו-כן, היא טוענת, כי מקורו העיקרי של החוב לבנק בחשבונו הפרטי של המשיב 3 והבנק פתח בהליכים נגדה בעקבות קנוניה בינו לבין המשיב 3, כדי לנשלה מהבית. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. הערעור נדחה.
ב. המערערת הגישה ביום 10.11.04 בקשה כי ביהמ"ש יתיר לה להציג שתי ראיות מהותיות נוספות, אשר לא היו בחזקתה עת התנהל הדיון בפני ביהמ"ש המחוזי וכי היא אף לא ידעה אודות קיומן. בקשתה נדחתה. ביהמ"ש יתיר לבעל דין, לבקשתו, להגיש ראיות נוספות בערעור אם הוא סבור כי הראיה דרושה לו על מנת "לאפשר לו מתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת". בענייננו, אין בראיות הנוספות המוצעות חשיבות מיוחדת, העשויה להעלות או להוריד מתוצאות ההליך.
ג. המערערת מבקשת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. ענייננו בפרשנות הסכם המשכנתא. לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית. יחד עם זאת, ניתן להיעזר גם בנסיבות החיצוניות לו. כאשר יש התנגשות בין אומד הדעת העולה מתוך החוזה לבין אומד הדעת העולה מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת העולה מתוך החוזה על העליונה. המערערת לא ציינה עם מי ומתי סיכמה כי המשכנתא תיוחד לפירעון ההלוואה הראשונה. לטענותיה אין כל אחיזה בשטר המשכנתא. ההיפך הוא הנכון. בשטר המשכנתא, נקבע כי המשכנתא נועדה להבטיח את תשלום כל הסכומים בצירוף ריבית, המגיעים לבנק מבני הזוג, מאחר מהם ו/או משניהם ביחד.
ד. אשר לטענת המערערת, לפיה רקם הבנק קנוניה עם המשיב 3 - טענתה זו של המערערת מתבססת על כך, שלמרות שלמשיב 3 נכסים נזילים ואחרים אצל הבנק, הוא בחר לפעול למימוש החוב על דרך של מימוש בית המגורים ולא לקזז את הכספים שבידו. אף טענתה זו של המערערת לא הוכחה. אם רצתה המערערת להביא עדים נוספים על-מנת להוכיח את טענת הקנוניה לה היא טוענת, היה עליה להגיש תובענה בדרך של תביעה רגילה, שאז יכולה היתה לזמן עדים כאוות נפשה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד שמוליק קסוטו ועופר לריש למערערת, עוה"ד ירון כהן, אילן שמעוני למשיבים 1,2, עו"ד שמואל גלינקא למשיב 3. 12.7.06).
בש"א 5822/05 + ע.א. 9664/04 + 9579/04 - לה נסיונל... בע"מ ואח' נגד ירון אלמלם ואח'
*ע.א. 9664/04 + 9579/04 - סמכות הרשם לבטל את החלטתו לדחות ערעור עקב אי הפקדת ערבון. *הארכת מועד ע"י הרשם להפקדת ערבון(הבקשה נדחתה).
א. המשיב (להלן: אלמלם) נפגע בתאונת דרכים ונגרם לו נזק גוף. הוא הגיש תביעה לפיצויים נגד המערערות (להלן: חברות הביטוח) ביהמ"ש המחוזי קבע כי אלמלם
נטל את הרכב ונסע, ללא רשות מאמו, בעלת הרכב, וכי מי שנהג ברכב (המשיב הפורמלי) נהג בו ללא רשות מבעלת הרכב. על כן נדחתה התביעה. עם זאת, ערך ביהמ"ש את חישוב סכום הפיצוי שהיה מגיע לאלמלם עקב התאונה אילו היתה נקבעת חבות. אלמלם הגיש ערעור על פסק הדין. מאז התקיימו בין אלמלם לחברות הביטוח הליכים רבים בקשר לערבון. הרשם הלך כברת דרך לקראת אלמלם, והעמיד את הערבון על סך 10,000 -, קבע כי הערבון יופקד תוך 15 יום מעת ההמצאה, והוסיף כי "בהיעדר הפקדה יידחה הערעור ללא התראה נוספת". המועד להפקדת ערבון חלף, הערבות לא הופקדה, והרשם דחה את הערעור. (להלן: החלטת הדחייה). אלמלם הגיש "בקשה נוספת למתן פטור ממתן ערבון" (להלן: הבקשה השניה), בה ביקש לבטל את החלטת הדחייה. הרשם קבע כי הוא רואה בבקשה השניה בקשה לעיון מחדש, והעמיד את סכום הערבון על סך 5,000 ש"ח. חברות הביטוח הגישו בקשה לביטול ההחלטה, בה העלו שתי טענות: כי בקשתו השניה של אלמלם לא הומצאה להן; כי החלטת הדחייה היא פסק דין סופי שסיים את מלאכתו של הרשם, ואין הוא מוסמך עוד לדון בבקשות חדשות. הרשם קיבל את הטענה הראשונה, ביטל את ההחלטה, ואיפשר לחברות הביטוח להגיב לבקשת אלמלם לפטור מערבון. בתגובתן טענו, כאמור, כי לרשם אין סמכות להיזקק לבקשה, וכי, מכל מקום, יש לדחות את הבקשה, מטעמי סיכויי הערעור ויכולתו הכספית של אלמלם. הרשם דחה את הטענה הראשונה וקבע כי יש בידו להיזקק לבקשה, שכן החלטה על דחיית הליך בהיעדר הפקדת ערבון היא החלטה שניתנת במעמד צד אחד, וככזו, ניתנת היא לביטול "בנסיבות המתאימות"; כן דחה את הטענה השניה. הערעור נדחה.
ב. לרשם מוקנית סמכות להאריך את המועד שקבע בהחלטתו להפקדת ערבון. קבלת בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון אינה טעונה קיומו של "טעם מיוחד". השאלה היא זו: המועד שנקבע להפקדת ערבון חלף וניתנה החלטה על דחיית הערעור. האם בשלב זה עדיין עומדת בפני החייב אפשרות לפנות לרשם כדי שזה יאפשר לו, אם ימצא לנכון, להפקיד את הערבון- הרשם ענה על שאלה זו בחיוב, ובדין סבר כך.
ג. לכאורה, החייב בהפקדת ערבון רשאי להשיג על החלטת הרשם לדחות את הערעור עקב אי-הפקדת ערבון בשתי דרכים דיוניות, אשר בכוחן "להחיות" את הערעור. הדרך הראשונה היא להגיש לשופט ביהמ"ש העליון ערעור על החלטת הרשם; הדרך השניה, העדיפה, היא להגיש לרשם בקשה לביטול החלטה או פסק דין שניתנו במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו מחייבת את "בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה [להגיש] בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה". כיוון שמדובר במועד הקבוע בחיקוק, ניתן להאריך מועד זה רק בהתקיים "טעם מיוחד". מצד אחד, אין די בטענת המבקש על "קשיים כלכליים" שנטענת בעלמא; מצד שני, אין די בטענת "הסתמכות" על החלטת הדחייה, כל עוד המשיבים אינם מצביעים על "אינטרס בעל משמעות... לבד מהאינטרס להכשיל את תובענתו של המערער ". בענייננו אין מקום להתערב בהחלטת הרשם להאריך את המועד.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד עידו אמגור למערערות, עו"ד דניאל עזריאל למשיב. 28.6.06).
בג"צ 2194/06 - מפלגת שינוי נגד יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית
*פסילת תשדיר בחירות של תנועת שינוי, בשל פגיעתו בכבוד האדם(העתירה נדחתה).
א. במסגרת שידורי תעמולת הבחירות לכנסת השבע-עשרה פסלה המשיבה תשדיר בחירות של העותרת, לפי סעיף 15(ד) לחוק הבחירות. בסרטון התשדיר נראה אדם, חילוני על פי לבושו, פוסע לכיוון הקלפי. בדרך נתלה על רגלו אדם הנראה כבן המגזר החרדי. בהמשך נצמדים לרגליו עוד ועוד חרדים. האדם החילוני גורר אותם איתו
בשרשרת אנושית. בהגיעו לקלפי מושיט האדם החילוני את ידו אל עבר פתק הצבעה של אחת המפלגות הגדולות, החרדי הדבוק לרגלו מחייך, ואז האדם החילוני מושיט את ידו אל עבר פתק ההצבעה של העותרת ומשלשלו לקלפי. מייד מתחילים החרדים שנגררו על הרצפה להתפוגג בעשן שחור ועל רצפת החדר נותרת רק מגבעת שחורה, המתפוגגת גם היא בעשן. המשיבה פנתה לעותרת בדרישה לתקן את התשדיר וזו דחתה את הדרישה. לפיכך הורתה המשיבה על שידור התשדיר תוך "החשכת המסך" בכל פעם שאמור להיראות על המסך חרדי הנגרר על הרצפה אחרי האדם החילוני. העתירה נדחתה.
ב. היקפו של חופש הביטוי משתרע על כל דרכי הביטוי, ועל כל צורות הביטוי, ועל כל תכני הביטוי. ברם, חופש הביטוי אינו מוגן במלוא היקפו. החברה מתחשבת באינטרסים, בערכים ובעקרונות שהם חיצוניים לחופש הביטוי, ושיש בכוחם למנוע הגנה על חופש הביטוי כדי מלוא היקפו. אינטרס הציבור, אשר מכוחו ניתן להגביל את חופש הביטוי, כולל גם פגיעה ברגשותיו של הציבור. אכן, תשדיר במסגרת שידורי התעמולה בבחירות לכנסת ראוי להגנה מיוחדת, המקרה נופל לגדרם של אותם חריגים שבהם עולה הפגיעה ברגשות לכדי ביזוי, השפלה, ופגיעה כה קשה בכבוד האדם, עד כי אין להגן על חופש הביטוי. הפרסום מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית. יש בו דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית, ההופך את היהודי החרדי ליצור חסר פנים, ל"לא אדם" הזוחל על הרצפה והנצמד כעלוקה לחילוני. סופו של חרדי זה שהוא מתאדה ונעלם בעשן. תיאור זה מבזה ומשפיל, והוא פוגע בכבוד האדם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד עמרי כבירי ואורי קידר לעותרת, עוה"ד גלעד שירמן ודנה בריקסמן למשיבה. 28.6.06).
בש"פ 3197/06 - מדינת ישראל נגד יעקב ארטה
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של אינוס ואיומים, כאשר ניתן להפיג את מסוכנותו של העציר בחלופת מעצר (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בעבירה של אינוס ושל איומים, אשר נעברו כלפי חברתו לשעבר. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. לקראת תום 9 חדשים מהמעצר ביקשה המדינה להורות על הארכת מעצרו. שירות המבחן נתבקש להכין תסקיר מעצר. ביסוד הצורך בתסקיר, עמדו מספר שיקולים: על אף שהמשפט החל זמן קצר לאחר ההחלטה על מעצרו, טרם החל שלב ניהול ההוכחות, ואף אם יוארך המעצר, יהיה צורך בהארכות נוספות; נסיבותיו האישיות של המשיב ויחסיו המורכבים עם המתלוננת; בקשת המתלוננת לבטל את התלונה, בנימוק כי במשך שנות היכרותה עם המשיב, סייע לה זה רבות. לאור זאת, המליץ שירות המבחן על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
אכן, העבירות המיוחסות למשיב הן חמורות ביותר, ואליהן מצטרף גם עברו הפלילי והקושי ליתן בו אמון. מנגד, הארכת מעצר מכוח סעיף 62 הינה חריג ולא כלל, וככל שנסיבות העניין מאפשרות לשחרר נאשם לחלופת מעצר, תוך הפגת המסוכנות הלכאורית הנשקפת ממנו, ראוי לבחור בדרך זו. נסיבות המקרה דנן מאפשרות את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. וינשל למבקשת, עו"ד ג. בש למשיב. 2.7.06).
ע.פ. 3957/06 - שלום (צ'רלי) שיטרית נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהיחשפות אחד משופטי ההרכב לחומר ראיות פסול (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער (נאשם 1) ו-7 נאשמים נוספים הואשמו בעבירות שונות לפי חוק העונשין. במהלך המשפט נערך משפט זוטא הקשור
בהודעותיו של אחד הנאשמים (להלן - הנאשם 2). על פי טענת המערער, במהלך משפט הזוטא נחשף ביהמ"ש לראיות בלתי קבילות הקשורות במערער, שעיקרן נמצא בסיכומים שהגיש הנאשם 2 (להלן - הסיכומים) במשפט הזוטא. יום לאחר הגשת הסיכומים, הורתה ראש ההרכב, השופטת רוט לוי, "להעביר מייד עותק מסיכומים... לעו"ד סוויד - ב"כ נאשם מס' 1, מאחר ולכאורה נחשפנו בסיכומיו אלה לחומר הקשור בנאשם 1". בישיבת תזכורת הובהר לצדדים, כי השופטת עיינה בסיכומים בחטף, ולא קראה אותם, לאחר שהעוזר המשפטי בלשכתה הפנה את תשומת ליבה לחשש בדבר קבילותם. עותקי הסיכומים גם לא הועברו אל יתר שופטי המותב. בעקבות התפתחות זו ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
ככלל, אין בעצם החשיפה של שופט לחומר ראיות בלתי קביל כדי לפסול אותו מלישב בדין. חזקה כי מקצועיותו של השופט עומדת לו להפריד בין ראיות שיש להתחשב בהן וראיות שאין להתחשב בהן. קיימים מקרים יוצאי דופן בהם קיים חשש ממשי כי כובד הראיות הפסולות - מבחינת כמותן ומבחינת איכותן - אינו מאפשר לשופט להתעלם מהן, במודע או שלא במודע. אין נסיבות המקרה חריגות וקיצוניות באופן שכזה.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד רויטל סויד ושני פרג'ון למערער, עוה"ד עירית אברמוב ורוית הרמן למשיבה. 10.7.06).
רע"א 4223/06 - פנחס כץ ואח' נגד ציפורה גוטליב
*הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור שהוגשה באיחור בשל טעות עוה"ד שסבר כי יום העצמאות אינו בא במניין ימי התקופה הקצובה להגשת הבקשה (בקשת המשיבה למחוק את הבקשה של המבקשים על הסף נדחתה ובקשת המבקשים להארכת מועד נתקבלה). המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור הינו 30 ימים מיום מתן ההחלטה. בקשת רשות הערעור בענייננו הוגשה באיחור של שלושה ימים. יום העצמאות, אותו לא הביאו המבקשים במניין הימים, הינו ככלל יום שבתון. ברם, סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות קובע כי במניין ימי התקופה הקצובה להגשת הליך יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה, ובענייננו לא חל יום העצמאות ביום האחרון של התקופה הקצובה. על כן ביקשה המשיבה למחוק על הסף את הבקשה לרשות ערעור. מנגד ביקשו המבקשים להאריך את המועד. בקשת המשיבה נדחתה ובקשת המבקשים נתקבלה.
בנסיבות מסויימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, ביחוד מקום בו צד שכנגד לא הסתמך על כך שלא הוגשה בקשה לרשות ערעור. בעניינינו, המבקשים הודיעו למשיבה עם מתן פסה"ד על כוונתם להגיש את בקשת רשות הערעור. על כן אין לקבל את הטענה לעניין סופיות ההליך. רשות ערעור נועדה לתת מענה למקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות והשלכות כלליות, החורגת מעניינם הפרטני של בעלי דין. בבקשה דנא מעלים המבקשים לכאורה שאלה משפטית בה ניתנו בבתי המשפט הכרעות שונות, ולפיכך בנסיבות העניין יש בטעותם של המבקשים כדי להוות טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת.
(בפני: הרשם מרזל. 10.7.06).
ע.א. 4250/06 - שמעון ורחל ארביב נגד אשר אילוז
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהערת ביהמ"ש כי לכאורה יש לדחות את התביעה על הסף (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין בעלי הדין מתנהל סכסוך משפטי בקשר להלוואה שהעמיד המשיב למערערים בשנת 2000, כנגד שיקים של המערערת. השיקים הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל על ידי הזוכה שאוחזת אותם, עו"ד שרון שנסי.
במסגרת תיק ההוצאה פועל הוגשה התנגדות מטעם המערערים וההתנגדות נדחתה. ערעור על פסק הדין תלוי ועומד. ביני לביני הגישו המערערים תביעה נגד המשיב, בה תבעו השבתם של השיקים לידיהם וכסעד חלופי דרשו תשלום סכום השיקים. בישיבת קדם משפט הסביר ביהמ"ש כי מבחינה משפטית, לכאורה, יש לדחות את התובענה על הסף, ונוכח זאת, הציע למערערים להסכים לדחיית התובענה ללא הוצאות. המערערים התנגדו להצעה, וביקשו כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בתביעה. בקשת הפסלות נדחתה על ידי ביהמ"ש. הערעור נדחה.
אין בעצם העובדה שעל בימ"ש מוטל להכריע בעניין בו הביע עמדה מוקדמת, כדי להקים עילה לפסילתו. בשלב קדם המשפט ביהמ"ש הביע עמדה משפטית, לפיה המערערים אינם יכולים לקבל את הסעד המבוקש בשל הליכי ההוצאה לפועל של השיקים נשוא התובענה. ביהמ"ש בחר להכריע תחילה בשאלה האם דין התובענה להידחות על הסף. האופן בו בחר ביהמ"ש לנהל את ההליך אינו מגלה חשש למשוא פנים. גם בטענות המערערים לגבי החלטות דיוניות של ביהמ"ש אין כדי לשנות. ככל שהמערערים מלינים על החלטות דיוניות, עליהם להעלות טענות אלה במסגרת הליכי הערעור הרגילים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אורי סורוקר למערערים. 21.6.06).
בג"צ 4627/06 - אהרון הנדלמן נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*אי התערבות בג"צ בפס"ד ביה"ד לעבודה שניתן על יסוד הסכמת הצדדים למתן פס"ד על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (העתירה נדחתה).
העותר הועסק כעובד ההסתדרות הכללית משנת 1974 ובמקביל שימש כמזכיר הארצי של הסתדרות עובדי המדינה. בשנת 1999 ניהלה הסתדרות עובדי המדינה מאבק לגבי הסכמי השכר של עובדי המדינה, ועל רקע זה החליטה הסתדרות עובדי המדינה לפרוש מההסתדרות הכללית. ההסתדרות הכללית החליטה לפטר את העותר ולאחר הליכים שונים הגיע הנושא לבירור בתובענה שהגיש העותר לביה"ד האזורי לעבודה. תביעתו נדחתה, ובמסגרת ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, קיבלו הצדדים את המלצת בית-הדין לפיה יקבע את הפיצוי לו זכאי העותר בגין פיטוריו, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, על דרך הפשרה. ביה"ד פסק לעותר פיצוי בסך של 120,000 - ובעתירתו טוען העותר כי יש להורות על ביטול פסק-דינו של בית הדין הארצי. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של ביה"ד לעבודה, והתערבותו בהחלטות אלה מוגבלת לאותם מקרים שבהם נפלה בהחלטה טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב התערבות בה בנסיבות העניין. במקרה דנן, העותר נתן את הסכמתו לכך שבית-הדין יפסוק על דרך הפשרה בשאלת סכום הפיצוי המגיע לו כאמור, והוא אף הגיש לבית-הדין טיעונים משלימים בסוגיה זו. העובדה שבית-הדין פסק לעותר סכום הנמוך באופן משמעותי מזה שציפה לו, אינה מצדיקה את התערבותו של בג"צ.
(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד נאוה סנדר, מור סטולר ונעמי לנדאו לעותר. 25.6.06).
בש"פ 4629/06 - אופיר פרטוש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה של עבריין מרמה שיטתי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה של עבירות מרמה והונאה, אותם, לפי הנטען, ביצע בין השנים 2006-2002. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים ולחלופין להורות על שחרורו לחלופה של מעצר בית מלא. בימ"ש השלום קבע כי מדובר בעבריין שיטתי העלול לסכן את הציבור במעשיו ועל
כן קיימת עילת מעצר בעניינו. יחד עם זאת קבע כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, ובנסיבות העניין הורה על שחרורו של העורר למעצר בית, תוך שהתיר לו לצאת את ביתו לצורכי עבודה. כעבור זמן הגישה המשיבה כתב אישום מתוקן, בו יוחסו לעורר שלושה אישומים נוספים של עבירות סחיטה ומרמה, אשר שניים מהם ביצע מביתו באמצעות שימוש בטלפון. בעקבות זאת קבע בימ"ש קמא כי הפרת האמון שניתן בעורר מחייבת את מעצרו. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר בשורה של מעשי מרמה וסחיטה באיומים. מעשים חמורים אלו, אותם ביצע העורר לכאורה במועדים שונים בעת שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה, מעידים על מסוכנותו. חרף האמור התחשב בימ"ש השלום בנסיבותיו האישיות של העורר, איפשר חלופה של מעצר בית חלקי והתיר לו לצאת למקום עבודתו. העורר מעל באופן בוטה באמון שניתן בו וביצע לכאורה את העבירות הנוספות כשהיה משוחרר בתנאים של מעצר בית. לפיכך אין מקום לאפשר לעורר להמשיך לשהות בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד איתי להמן לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 22.6.06).
בג"צ 4746/06 + 4725/06 + 4704/06 - עמותת הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*החלטת הממשלה לאפשר העברת נשק קל לכוחות הרשות הפלשתינית הינה החלטה מדינית - בטחונית, ואין בג"צ מתערב בהחלטות כגון דא (העתירות נדחו).
העותרים מלינים על החלטת הממשלה לאפשר העברה של נשק קל ותחמושת לידי כוחות פלשתינאים הנתונים למרותו של יו"ר הרשות הפלשתינאית. העותרים טוענים כי הנשק עלול לשמש נגד מטרות ישראליות. הם מצביעים על כך שבעבר בוצעו פיגועים נגד ישראלים אף על ידי אנשים המשרתים ברשות הפלשתינית. נטען, כי הממשלה לא היתה מוסמכת כלל לקבל את ההחלטה וכי בכל מקרה מדובר בהחלטה בלתי סבירה בעליל. העתירות נדחו.
ההחלטה הנדונה הינה החלטה מדינית-ביטחונית מובהקת. החלטה מעין זו נתונה בסמכות הממשלה. ההחלטה עוסקת בעניין רגיש, הנוגע ליחסי החוץ של ישראל ולסוגיות הנוגעות לביטחונה. בהחלטה מעין זו מעורבים שיקולים מדיניים וביטחוניים אשר המופקדים עליהם הינם בראש ובראשונה ראש הממשלה ושר הביטחון. האחריות לקבלת החלטות מעין אלה מוטלת על כתפי הרשות המבצעת ולא על הרשות השופטת.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, ברלינר. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד נ. ורצברגר וז. דסברג לעותרים, עו"ד ר. קידר למשיבים. 15.6.06).
בש"פ 4744/06 - יחיאל יהושוע נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה טרם הרשעה עקב גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
העורר נהג בכביש דו-סיטרי ומואר המופרד על ידי אי-תנועה בנוי (להלן: הכביש). המנוחה, ילידת 1947, עמדה על אי-תנועה בכיוון נסיעת העורר. בהתקרב העורר אל הצומת, במהירות נסיעה של כ-50 קמ"ש (מהירות הנסיעה המותרת היא 70 קמ"ש), כשהאור ברמזור בכיוון נסיעתו ירוק, החלה המנוחה חוצה את הכביש, שלא במעבר חצייה, כשהיא דוחפת עגלת קניות. העורר לא הבחין במנוחה מבעוד מועד, אף ששדה הראייה לפניו היה פתוח למרחק של 100 מטרים לפחות, ופגע במנוחה בעוצמה רבה, וגרם למותה.. בעקבות התאונה נפסל העורר על ידי קצין משטרה מהחזקת רישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים. עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה לביהמ"ש לתעבורה להאריך את משך הפסילה עד תום ההליכים נגדו. ביהמ"ש קבע כי נסיבות התרחשות התאונה ובמיוחד העובדה שהעורר לא הבחין בשום שלב במנוחה,
מלמדות על המסוכנות הנשקפת ממנו כנהג, ועל כן הורה על פסילת העורר מנהיגה לתקופה של 12 חודשים. ביהמ"ש המחוזי דחה ערר שהגיש העורר. הערר נדחה.
טענות העורר בדבר "רשלנות תורמת" מצד המנוחה אין בהן כדי לשלול את הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לביסוס רשלנותו שלו ובדבר מסוכנותו.הסתמכות העורר על כך שהוא נהג מקצועי פועלת במידה רבה לחובתו וכבר נפסק כי: "דווקא באדם, אשר נמצא שעות רבות על הכביש, טמונה סכנה רבה יותר לפגיעה באחרים באם יתרשל ". הפסילה טרם הרשעה אינה אקט עונשי וכל מטרתה למנוע סכנה מיידית הנשקפת לציבור מנהיגת הנאשם. בקציבת תקופת הפסילה ובהעמדתה על 12 חודשים, איזן בימ"ש קמא בין זכותו של הנאשם שלא להיענש בפסילת רישיון טרם שהורשע בדינו מזה, לבין שמירה על שלום הציבור מזה.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד שלומי בר לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 22.6.06).
רע"א 5457/06 - כרמלה עטיה נגד מדינת ישראל ואח'
*מעשה בי"ד בקביעה כי לפלוני לא ניתנה רשות בלתי הדירה להחזיק בחנות, כאשר גרושתו מבקשת לאחר מכן להכיר בה כבת רשות בהחזקת החנות (הבקשה נדחתה).
ביום 7.10.1977 נחתם הסכם בין המשיבה לבין המשיב 2 (פורמלי - להלן שמעון, לפיו ניתנה לשמעון הרשאה לנהל חנות פרחים בשטחו של בית החולים רמב"ם בחיפה כדרך לשיקומו כנכה צה"ל (להלן ההסכם). המבקשת היא גרושתו של שמעון. המשיבה הגישה בשנת 1992 תביעה לפינויו של שמעון מהחנות, וביהמ"ש קיבל את התביעה. ביום 2.11.2005 עתרה המבקשת לבימ"ש השלום בעכו למתן פסק דין הצהרתי לפיו רשאית היא להחזיק בחנות, בטענה כי היא בת רשות או לחלופין בעלת הזכויות ביחס למחצית החנות, מכוח סעיף 5 לחוק יחסי ממון. ביהמ"ש דחה את התביעה וקבע, כי מכוח מעשה בית דין, מנועה המבקשת מהעלאתה מחדש של המחלוקת שנדונה כאשר שמעון היה צד לאותם ההליכים. באשר להסתמכות המבקשת על סעיף 5 לחוק יחסי ממון - קבע ביהמ"ש, כי אם לשמעון לא היו זכויות קנייניות בחנות לא יקומו גם למבקשת זכויות כאמור. המבקשת עירערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בהליכים שניהלה המשיבה כנגד שמעון נקבע, כי שמעון הוא בר רשות בחנות, כי רשות זו אינה בלתי הדירה, וכי רשות זו בוטלה עקב הפרות ההסכם על ידי שמעון. פסה"ד הינו פס"ד חפצי המסדיר את מעמדו של שמעון כבעל זכות קניינית או מעין קניינית בחנות, והכרעתו מחייבת כלפי כולי עלמא, ובכלל זה אף מי שלא היה צד לאותה התדיינות. על כן בדין נקבע כי ההליכים שנוהלו בין המשיבה לבין שמעון מקימים השתק פלוגתא כלפי המבקשת.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. וייסמן למבקשת. 2.7.06).
בג"צ 2084/06 - יהושע אלטשולר נגד ענף התביעות משטרת ירושלים ואח'
*דחיית עתירה של נפגע עבירה נגד הסדר טיעון שלפיו הומר אישום של עבירת תקיפה, באישום קל יותר (העתירה נדחתה על הסף).
העותר הותקף על ידי שניים מבני משפחתו, משיבים 7 ו-8, ונזקק לטיפול רפואי בבית-חולים. בעקבות כך הואשמו משיבים אלה בבימ"ש השלום בירושלים, בעבירה של תקיפה. במסגרתו של הסדר טיעון, הודו המשיבים בכתב אישום מתוקן בו הוחלף סעיף האישום להשתתפות שלא כדין בתגרה במקום ציבורי. לאחר בדיקה נוספת של חומר החקירה, הוסכם כי סעיף האישום יומר בעבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תוך הבהרה כי האירוע כלל בחובו אלימות הדדית. העותר פועל לביטולו של הסדר הטיעון, תוך שהוא מבקש להמציא לידי התביעה ראיות אשר יוכיחו כי מדובר בתקיפה שגרמה לחבלה ממש ולא בתגרה בלבד. העותר מבקש
להורות לגורמי התביעה לחזור בהם מהסדר הטיעון, ולהעמיד את המשיבים לדין בגין תקיפה בנסיבות מחמירות או, למצער, בתקיפה הגורמת חבלה ממשית. העתירה נדחתה על הסף.
התערבותו של בג"צ בהחלטותיהם של גורמי התביעה אינה דבר שבשגרה, והיא תיעשה רק באותם מקרים בהם ברור על-פני הדברים כי אלו נתקבלו תוך חריגה מסמכות או שנפל בהן פגם קיצוני המצדיק את ביטולן. הצידוק להתערבות מצטמצם עוד נוכח הזכות המסורה כיום למתלונן בעבירות דוגמת זו שבכתב האישום המקורי, זכות הקבועה בסעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה, להציג בפני גורמי התביעה את עמדתו באשר להסדר הטיעון המתגבש. ואם כך הוא בדרך כלל, מקל וחומר נכון הדבר שעה שהאישום נושא הסדר-הטיעון כבר החל מתברר. על כן, וככל שהדברים אמורים במישור המנהלי ובו בלבד, החלטת המשיבים 1 ו-2 בדבר גיבושו של הסדר טיעון ותנאיו, אינה נגועה בפגם מהותי והיא ניתנה בגדרי שיקול הדעת המסור להם.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. עו"ד א. עמוס פריד לעותר, עו"ד הרן רייכמן למשיבים. 12.7.06).
ע.א. 2679/06 - שרה חן ואח' נגד ד"ר לואיזה שלומית פז ואח'
*עיכוב ביצוע של פס"ד פינוי ושיעור הערבון הנדרש לצורך ההיענות לבקשת העיכוב (הבקשה נתקבלה באופן חלקי).
בשנת 1981 רכשו המשיבים, אשר שהו בחו"ל, דירה. בין השנים 1986-1997 השכירו המשיבים את הדירה. בשנת 1998 נודע לבא-כוחם של המשיבים, כי אנשים זרים פלשו לדירה. מספר ימים לאחר מכן הגישו המשיבים תלונה למשטרה. עם חזרת המשיבים ארצה לצמיתות, בשנת 2002, גילו כי המבקשים מתגוררים בדירה. מבדיקה שערכו בלשכת רישום המקרקעין התברר, כי בחודש מאי 1999 נרשמה הדירה על שמו של המשיב 3 שלמה קדוש, וכחודשיים לאחר מכן הועברה הבעלות בדירה על שם אדם אחר, משה קדוש, הוא המשיב 4. המשיבים הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב להצהיר, כי הם הינם הבעלים של הדירה ולהורות על רישומם ככאלו בפנקס רישום המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תובענת המשיבים והורה, בין היתר, על פינוי המבקשים מהדירה. אלה הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד למתן הכרעה בערעור, וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה באופן חלקי, והורה על עיכוב הפינוי בכפוף להפקדת דמי שימוש ראויים מדי חודש בחשבון בנק מיוחד שיפתח למטרה זו. בקשה זו הינה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, ושלא להתלות את עיכוב הפינוי בתשלום דמי שימוש ראויים. הבקשה נתקבלה באופן חלקי.
ביהמ"ש רשאי להתנות את עיכוב הביצוע של פס"ד בתנאים שייראו לו לנכון, לרבות מתן ערובה מתאימה. אף במקרה דנא יש מקום להתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת ערבות כלשהי. ראשית, משום שהפקדת ערבות כאמור מאזנת כדבעי בין האינטרסים השונים המונחים על הכף - הצורך להבטיח את הנזק העשוי להיגרם למשיבים בשל דחיית מימושו המיידי של פסק-הדין, מחד, למול הנזק העלול להיגרם למבקשים עם פינויים מדירת מגוריהם היחידה, מאידך. שנית, אין לומר כי מצבם הכלכלי של המבקשים הינו כה חמור, עד שיש בו כדי להצדיק עיכוב ביצוע הפינוי ללא תנאים נלווים. לפיכך, הליך פינויים של המבקשים מדירת המגורים יעוכב, בכפוף לכך שיופקד בקופת ביהמ"ש סכום של 30,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית, במקום הפקדת שכ"ד כפי שפסק בימ"ש קמא.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מוטי בניאן למבקשים, עוה"ד אהרן מילשטיין וליאור כחלון למשיבים. 5.7.06).