תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 3

עע"ם 6516/04 + 5949/04 - טקסי המרכז ואח' נגד השרון שרותי טקסי בע"מ ואח'

*פירוש הסכם עם העיריה להקצאת חניה לתחנת מוניות. *החלטת ביהמ"ש על ביטול הסדר להקצאת חניה לתחנת מוניות, לאחר שעברה תקופה ארוכה מהקצאה זו והיא מפלה תחנות מוניות אחריות(מחוזי ת"א - עת"מ 1132/03 - הערעורים נדחו).
א. המערערת מפעילה, בין היתר, קו שירות מוניות בין תל-אביב לנתניה, היוצא מרחוב צמח דוד, שבמתחם התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. המערער 2 (להלן: פלדמן), הינו מנהל אגף התנועה בעיריית תל-אביב. המשיבה מחזיקה ברישיון המתחדש מידי שנה לקו שירות מוניות להסעת נוסעים בין נתניה לתל-אביב. המשיב 2, (להלן: נבון) הינו הממונה על תכנון תחבורה ציבורית במחוזות תל-אביב והמרכז במשרד התחבורה. תחנת המוצא הקבועה ברישיונה של המשיבה ממוקמת ברחוב מקווה ישראל, נכון לתקופת קיומה של התחנה המרכזית הישנה בסמוך. בעקבות בנייתה של התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב (להלן: תמח"ת) פנתה המשיבה בבקשות למשרד התחבורה ולעיריית תל-אביב לקבלת אישוריהם להעתקת התחנה למתחם תמח"ת. בקשתה לא נענתה והיא הגישה לביהמ"ש המחוזי עתירה למתן צו, שיורה לנבון ופלדמן לאשר את העתקת תחנתה מרחוב מקווה ישראל, לרחוב צמח דוד. ברחוב זה קיימים מפרצים המיועדים להפעלת תחנת מוניות ואלה נמצאים בשימושה הבלעדי של המערערת במסגרת הסדר שנערך על-ידי עיריית תל-אביב מיום 17.8.1993 ואשר נחתם, בין היתר, על-ידי העירייה והמערערת. ביהמ"ש קיבל את העתירה וקבע, כי מן הראוי, שנבון ופלדמן יטפלו במסגרת סמכותם לזירוז ההליכים בכל הנוגע לבקשתה של המשיבה, וכן קבע כי החלטת הרשויות - בכל הנוגע לאופן הקצאת המפרצים ברחוב צמח דוד - מבוטלת ואינה עומדת על כנה בשל אי סבירותה. בהתייחסו להסדר שחתמו הצדדים מיום 17.8.1993, קבע בית-המשפט כי ההסדר הוגדר כ"זמני" בלבד. בית-המשפט לא העניק למשיבה סעד אופרטיבי, שכן החלטה כזו עלולה להביא לפגיעה בתחנות מוניות נוספות שלא היו צד למשפט. עם זאת חייב את נבון (משרד התחבורה), פלדמן (עיריית תל-אביב-יפו) והמערערת, בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד. הערעורים נדחו.
ב. ההסדר מיום 17.8.1993 קובע בסעיף 1, כי: "ההסדרים המפורטים במסמך זה הינם זמניים". כבר בשלב זה נראה כי כוונת הצדדים לא היתה, שההסדר יישאר על כנו לאורך תקופה של למעלה מעשור. ניתן להגיע למסקנה האמורה גם בבחינת הנסיבות החיצוניות להסדר. בעת חתימת ההסדר, טרם נבנתה התחנה המרכזית החדשה. כמו-כן, החלטת הרשויות נתקבלה מבלי שבדקו את צורכיהם של תאגידי מוניות נוספים עם שינוי תחנת המוצא שלהם, ומבלי שבדקו את השינויים הנדרשים בתחום התחבורה, התעבורה והבטיחות באזור התחנה המרכזית. ההסדר אינו יכול להישאר עוד לנוכח שינוי הנסיבות. הן עיריית תל-אביב-יפו והן משרד התחבורה, אסור להם להעדיף לטובה תאגיד מסויים על-פני תאגידים אחרים, ללא כל הצדק מהותי, העומד במבחני המשפט הציבורי.
ג. פלדמן, מפנה את עיקר ערעורו, כנגד חיובו בהוצאות. הלכה היא, כי בית-המשפט שלערעור ימנע מלהתערב בפסיקת הוצאות המשפט שנפסקו על-ידי הערכאה הראשונה, אלא במקרים חריגים ביותר, ואין המקרה שבפנינו נמנה על אותם מקרים בהם התקיימו נסיבות חריגות. מעבר לדרוש יוער, כי הגם שבית-המשפט המחוזי לא העניק למשיבה סעד אופרטיבי, אין לומר - כפי שטוען פלדמן - כי ביהמ"ש דחה את עתירתה. שכן, בית-המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי "החלטת הרשויות בכל הנוגע לאופן הקצאת המפרצים ברחוב צמח דוד מבוטלת ואינה עומדת על כנה בשל אי סבירותה".

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד עמי בן ששון לטקסי המרכז, עו"ד רחל אביד לפלדמן, עו"ד יונתן בקסט לטקסי השרון, עו"ד אבי ליכט לנבון. 28.11.05).

עע"ם 2418/05 - צ'רלס מילגרום ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים ואח'

*דחיית התנגדות לתיקון תב"ע ושינויה לעומת תכנית קודמת. *אי ניהול פרוטקול בדיוני ועדת תכנון על התנגדויות לשינוי תב"ע. *החלטת העיריה להקצות שטח ציבורי לחנייה. *דחיית בקשה למתן רשות לערור על החלטת ועדה מחוזית לתכנון למועצה הארצית(מחוזי י-ם - עת"מ 471/04 - הערעור נדחה).
א. בשכונת רמת-דניה בירושלים קיים פארק המשתרע על שטח של כשישים דונמים. הערעור מתייחס לתוכנית מיתאר מקומית מס' 4920א' (להלן: התוכנית החדשה), החלה על שטח של כ-9.66 דונמים בדרום הפארק. שטח זה כולל, בין היתר, שתי חלקות קרקע. האחת שטחה 5,450 מ"ר שהמשיבה 6 (להלן: היזם) היא בעלת זכויות החכירה בה. חלקה זו סווגה בעבר כ"שטח פרטי פתוח", אך ייעודה שונה במסגרת תוכנית מתאר 4920 וכיום היא מסווגת כ"אזור מסחרי מיוחד". החלקה השנייה שטחה כ-4,200 מ"ר, והיא מסווגת כ"שטח ציבורי פתוח" ומצויה בבעלות עיריית ירושלים. על-פי התוכנית החדשה, מתוכננת בחלקת היזם הקמת מרכז בן שבע קומות - מתוכן ארבע קומות תת קרקעיות - בהיקף של 25,000 מ"ר, שישמש כמרכז מסחרי בשילוב עם שטחי ספורט ומרפאות. בשנת 1993 רכש היזם חלקה זו, הכין את תוכנית 4920, בה הציע כי סיווגה של החלקה ישונה מ"שטח פרטי פתוח" ל"אזור מסחרי מיוחד", בהיקף כולל של 21,350 מ"ר. תושבי השכונה וחלק מן העותרים בכללם, הגישו התנגדויות למכביר כנגד התוכנית 4920, אך לבסוף היא אושרה. ביום 24.7.00 הגיש היזם לוועדות התכנון את התכנית החדשה, בה ביקש לבטל את שטחי הספורט ולהגדיל את שטחי המסחר בשטח שיתפנה, והוחלט שלא להפקיד את התכנית. כשנה לאחר מכן, קיימה הוועדה המחוזית דיון נוסף בתוכנית החדשה מבלי שקדם לו דיון בוועדה המקומית. בתום דיון זה החליטה על הפקדתה של התוכנית החדשה בשינויים. אף כנגד התוכנית החדשה הוגשו התנגדויות רבות, והן נדחו ברובן ע"י ועדת המשנה להתנגדויות. תושבים בשכונת רמת דניה עתרו לביהמ"ש לעניינים מינהליים וביקשו כי יכריז על בטלות התוכנית החדשה וההחלטות שהובילו לאישורה, ולחלופין כי יתאפשר קיום דיון מחודש בה או הגשת ערר למועצה הארצית. כן התבקשה הצהרה כי הכללת השטח הציבורי בתוכנית לצורכי חנייה דינה להתבטל, שכן הפיכתו של שטח זה לחנייה במסגרת התוכנית יש בו, למעשה, משום הקצאת מקרקעי ציבור שלא כדין ליזם. ביהמ"ש דחה את העתירה. הערעור נדחה.
ב. ככל שהעניינים עליהם מלינים המערערים מצאו את מקומם בתוכנית 4920 ולא חל בהם שינוי, חלף המועד להעלאת טענות בנדון. לפיכך, השאלה שראוי לדון בה נוגעת לשינוי שחל בתמהיל השימושים לפי התוכנית החדשה לעומת תוכנית 4920. בעניין זה קבע בית-משפט קמא כי מבחינה תכנונית אין התוכנית החדשה חורגת ממתחם הסבירות נוכח מהותו המצומצמת, יחסית, של שינוי התמהיל הכלול בה וכן נוכח העובדה שהשינוי נסמך על חוות-דעת מקצועיות. בית-המשפט אינו משמש מומחה מקצועי לבחינתם של שיקולים תכנוניים צרופים. משנמצא כי החלטת הוועדה המחוזית נסמכת על תשתית מקצועית סבירה, אין מקום להתערב בה.
ג. על-פי התוכנית החדשה, ישמש חלק מן השטח הציבורי הכלול בה לצורכי חנייה. אין בכך משום הקצאת שטח זה שלא כדין ליזם, כטענת המערערים. השימוש בשטח הציבורי לצורכי חנייה הינו שימוש לרווחת הכלל ולא התקיים לגביו כל הליך של הקצאה ליזם. זכויות הקניין בשטח וכן האחריות על המתרחש בו, היו ונותרו בידי עיריית ירושלים. היזם אף חוייב לבנות שטחי חנייה תת-קרקעיים עבור המשתמשים במרכז, מבלי שהחנייה בשטח הציבורי נלקחה בחשבון לצורך חישוב מקומות החנייה שנדרשו מן היזם.
ד. אשר לחובה הקבועה בסעיף 62(א) לחוק התכנון והבניה, שלא נתמלאה, היינו שלא נתקבלו המלצותיה של הוועדה המקומית - פגם של היעדר התייעצות, מקום שבו קבע המחוקק חובה לעשות כן, איננו פגם קל ערך. יחד עם זאת, פגם זה אינו מצדיק תוצאה דרסטית של ביטול החלטת ההפקדה. טענה נוספת בפי המערערים שהיעדר תיעוד בדיוני הוועדה מהווה כשלעצמו פגם המצדיק את ביטול החלטותיה, משום שהוא יוצר נזק ראייתי ומסכל כל אפשרות של ממש לביקורת שיפוטית על ההחלטות שנתקבלו - בין יתר העניינים שהוסדרו במסגרת תקנות סדרי נוהל בהתנגדויות, מסדירה תקנה 17 לתקנות את סוגיית רישום הפרוטוקול, וכך נקבע בה: "(א) פרוטוקול על מהלך הדיון בפני המוסד המכריע ינוהל בידי יושב ראש המוסד או בידי מי שמינה לכך, וייחתם ביד יושב ראש המוסד המכריע. (ב) הפרוטוקול יכלול את... תמצית הטיעון של כל מי שהיה רשאי לטעון לפי החוק או תקנות אלה; החלטותיו של המוסד המכריע ושל היושב ראש שלו". ברם, שלב ההכרעה בהתנגדויות מהווה התייעצות פנימית-סגורה של ועדת המשנה, ומכאן המסקנה כי שלב זה אינו מחוייב בתיעוד. זאת, להבדיל מן הדיון הפומבי המתקיים בהתנגדויות במעמד הצדדים.
ה. אשר לדחיית בקשת המערערים למתן רשות לערור למועצה הארצית לפי סעיף 110 לחוק התכנון והבניה - אין אמות מידה נוקשות או רשימה סגורה של עניינים אשר בהם מן הראוי ליתן רשות לערור למועצה הארצית, והיא מסתפקת בקביעה הכללית כי יש לבחון לעניין זה את חשיבותה של התוכנית הנדונה, בין היתר לאור השלכותיה, אופייה העקרוני והרגישות או המחלוקת הציבורית שהיא מעוררת. במקרה שלפנינו התייחס בימ"ש קמא לשיקולים אלה ככל שהם נוגעים לענייננו, והגיע למסקנה כי החלטתו של יו"ר הוועדה המחוזית אינה חורגת ממתחם הסבירות ומשכך לא קמה עילה להתערב בה. מסקנה זו בדין יסודה.

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד גלעד ברנע למערערים, עוה"ד ערן אטינגר, שרי לרנר-הורוביץ ויורם בר סלע למשיבים. 24.11.05).

ע.פ. 2454/02 - טיקמן דני נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 2454/02 - דחיית טענת שכרות בעבירה של יריות לעבר אוכלוסיה ערבית בחיפה בעקבות הלינצ' בשני חיילים ברמאללה. *אי קבלת "עדות כבושה". *התרת הגשתן של ראיות נוספות בערעור. *הרשעה בארבע עבירות נפרדות של נסיון לרצח כאשר נורו יריות לעבר קבוצת אנשים ונפגעו ארבע(מחוזי חיפה - ת.פ. 393/00 - הערעור נדחה).
א. המערער, שהיה חייל בשירות סדיר, שירת כנשק בבסיס צבאי באזור הכרמל. בתאריך 12.10.00, לאחר שבוצע הלינצ' בשני חיילים ישראלים ברמאללה, יצא המערער לחופשה, נפגש עם חברו, (להלן: "פליקס"), בקיוסק כלשהו והם לגמו משקאות משכרים. בהמשך הסיע פליקס את המערער לבסיסו. בהיכנסו לבסיס פנה המערער לנשקייה, נטל רובה 16M ומחסנית טעונה בכדורים, תוך שהוא מתעלם מהוראותיה של הנשקית התורנית. המערער ופליקס חזרו לחיפה ובעת שנסעו ברחוב יפו פתח המערער בירי לעבר עוברי אורח אשר נחזו בעיניו כערבים. כתוצאה מהירי נפצעו ארבעה אנשים, ואחד מהם נפצע קשה. עם מעצרו, שיחזר המערער את המעשים, סיפר כיצד ירה לעברם של אנשים ששהו במסעדות שלצד הדרך, ואף אמר "רציתי לירות בערבים". חמשה ימים לאחר מעצרו, שינה המערער את גירסתו והפעם טען כי במהלך האירועים היה שתוי. בית-משפט קמא קבע כי הגירסה לפיה המערער אינו זוכר חלק ניכר מהאירועים שהתרחשו בליל הירי, היא בבחינת עדות כבושה, והיא עומדת בסתירה לדברים מפורשים שאמר המערער במהלך השיחזור שעות ספורות בלבד לאחר הירי. ביהמ"ש קבע כי "לא הוכח כעניין שבעובדה כי הנאשם [המערער] היה בגילופין וכי שתה כמות רבה של משקאות", והרשיע את המערער בארבע עבירות של נסיון לרצח, 9 עבירות של היזק בזדון וגזר לו 14 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי.
ב. בערעורו ביקש הסניגור להתיר את הגשתן של ראיות נוספות, מכוח סעיף 211 לחסד"פ. אחת הראיות היא תיעוד של בדיקת-דם שנערכה למערער זמן קצר לאחר מעצרו, והיא לא הובאה לידיעת מי ששימש כסניגורו במהלך המשפט, וממילא אף לא הוצגה בביהמ"ש אשר קבע בהכרעת הדין כי "לא נערכה לנאשם בדיקה לקביעת רמת אלכוהול בדם". הראיה האחרת אותה ביקש להגיש, היתה חוות דעת של מומחה אשר עסקה בהשפעותיה של רמת האלכוהול שנמצאה בדמו של המערער. ביהמ"ש נעתר לבקשה והתיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי, ולאחר דיון נוסף שב בית-המשפט המחוזי ואישר את פסק דינו. הערעור נדחה.
ג. לפי סעיף 34ט(א) לחוק העונשין, אין לייחס לאדם אחריות-פלילית למעשה שנעשה תוך כדי "שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו". כדי לחסות תחת כנפיה של הגנת השכרות על הנאשם להראות כי בעת הביצוע הוא היה נתון ב"מצב של שכרות", ועליו להוסיף ולהוכיח קיומו של קשר סיבתי בין צריכתו של חומר משכר זה לבין ההשפעה שנלוותה לו על הלך נפשו בעת ביצוע העבירה. את הטענה לפיה היה נאשם נתון ב"מצב של שכרות", ניתן להוכיח בדרכים שונות, ובעיקר בשילוב שבין תוצאותיה של בדיקת-דם שנערכה לו, ועדותם של עדי ראיה ומעורבים אחרים אודות התנהגות הנאשם והתבטאויותיו לפני ביצוע העבירה, במהלכה ולאחריה. לכך יש להוסיף כי סיווגו של מבצע העבירה כ"שיכור" על-פי פקודת התעבורה ותקנותיה, אינו יכול לשמש אמת מידה לתחולתה של הגנת השכרות הקבועה בסעיף 34ט, ולסיווגו של נאשם כמי שנמצא ב"מצב של שכרות". לעניינה של העבירה בדבר נהיגה בזמן שכרות, התנה המחוקק את שכרותו של הנהג בכמות האלכוהול המצויה בדמו, ובכך בלבד. שונה הדבר באשר להגדרתו של המונח "מצב של שכרות" בגדריה של הגנת השכרות בסעיף 34ט, שאז אימץ המחוקק מבחן איכותי הבוחן גם את השפעתו של האלכוהול על תפקודו של הנאשם. המסקנה בנסיבות שלפנינו היא כי המערער לא היה מצוי ב"מצב של שכרות", ואין לדון כלל באספקלריה של דיני השכרות.
ד. משנדחתה טענת השכרות, יש לבחון אם בעת ביצוען של העבירות התגבשה אצל המערער כוונה לגרימת התוצאות המנויות בעבירות בהן הואשם. לא יכול להיות ספק כי דרישה זו מתקיימת. כך התבטאויותיו בפני חבריו לבסיס כי ירה בערבים, וכך בשיחזור בו לא הסתיר המערער את מניעיו לירי, ומפיו נרשמו האמירות הבאות: "אני רק מצטער על היהודים שנפגעו וזהו", "איפה האנשים שיקומו אחרי ויעשו כאלה דברים". מי שיורה ללא אבחנה ברחוב הומה ובלבה של עיר, חזקה עליו כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשים אלה.
ה. המערער טוען כי לא היה מקום להרשיעו בארבע עבירות נפרדות של ניסיון לרצח, מקום בו הפגיעה בארבעת קרבנותיו היתה תולדה של מעשה ירי אחד, שנמשך שניות ספורות בלבד. טענה זו מתייחסת להוראתו של סעיף 186 לחסד"פ הקובעת כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מהעבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". ברם, כבר נפסק כי "בעניינן של עבירות אלימות - בוודאי כן בעבירה האולטימטיבית של רצח - נודע משקל מכריע למיספר הקורבנות...". ועוד נפסק כי "ריבוי עבירות גורר אחריו אפשרות של ריבוי עונשים. רק ריבוי זה עשוי להעניק, בנסיבות מתאימות, הגנה ראויה על הערכים שהמשפט הפלילי נועד להגן עליהם". הגיונם של דברים אלה יפה לעניינו של המערער, אשר מעשיו כוונו לפגיעה בציבור גדול של אנשים ולא באדם מסוים.
ו. אשר לחומרת העונש - בית-משפט קמא נתן את דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער, ובהן העובדה כי זוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים, וכי על אף ביצוען של העבירות
על רקע לאומני, הוא אינו חבר בארגון אלים כלשהו המבקש לעשות דין לעצמו. ברם, בית המשפט גם הדגיש, בצדק, כי "ירי כלפי אזרחים שלווים, אך ורק מהטעם שהם נמנים על קבוצה לאומית זו או אחרת, מחייב ענישה הולמת של בית המשפט למען יובהר כי במדינת חוק אין להכיר ואין לאפשר ניסיון לפגוע באדם כלשהו אך ורק מפני שהוא נמנה על קבוצה לאומית זו או אחרת". אין לומר כי הימנעותה של המשיבה מלהגיש לבית-משפט קמא את בדיקת-הדם, במהלך המשפט, מהווה מחדל שבעטיו ראוי היה להקל בעונש.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 12.12.05).

ע.א. 4960/04 - ערן סידי ואח' נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח'

*פיצויים עקב רשלנות רפואית לתובע שנולד ללא כף יד ימין, בעילה של "הולדה בעוולה". *רשלנות רפואית המתבטאת בכך שרופאי קופ"ח לא יידעו יולדת שניתן לבצע בדיקה אולטרה-סאונד בהריון ברפואה פרטית בה הבדיקה יותר מדוייקת(מחוזי י-ם - ת.א. 1338/87 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המערער נולד בשנת 1986, כשהוא סובל מבעיות בריאותיות שונות, ובכלל זה חסר כף יד ימין. בעבר עברה אמו שתי הפלות. שני הריונות נוספים הסתיימו בלידה מוצלחת. ההריון הנוכחי הוגדר כ"הריון בר סיכון גבוה". האם טופלה במהלך ההיריון על-ידי המשיב 2, שעבד אז אצל המשיבה. היא עברה בדיקה של דיקור מי-שפיר וחלבון עוברי, והממצאים היו תקינים. כמו-כן נעשו מספר סריקות על-קוליות, (אולטרה סאונד), והודע לאם כי ההיריון והעובד תקינים לחלוטין. המערערים הגישו תביעה נגד המשיבים בעילה של "הולדה בעוולה". לבית המשפט המחוזי הוגשו חוות דעת רפואיות ע"י שני הצדדים. המומחים מטעם המערערים סברו, בעיקרו של דבר, כי ניתן וצריך היה לאתר את הפגמים בעובר, באמצעות סריקה על קולית המבוצעת כראוי. לעומת זאת, המומחה מטעם המשיבים, סבר כי גורמי הסיכון הרלבנטיים טופלו כראוי. המומחה הוסיף כי מכשירי הסריקה שבהם נהוג היה אז להשתמש, לא היו טובים כפי שהם היום. בית המשפט המחוזי קבע, כי ניתן לאם טיפול הולם, קיבל את גירסת המשיבים לפיה בעת הרלבנטית - שנת 1986 - לא נהוג היה לבצע, כדבר שבשיגרה, סריקות על-קוליות נרתיקיות לצורך סקירת מערכות. לבסוף, ציין בית המשפט כי לאור המסקנה בדבר היעדר התרשלות מצד המשיבים, אין צורך לדון בשאלה אם היתה האם מפסיקה את ההיריון אילו ידעה על המום, ואם היה המערער מעדיף שלא להיוולד במומו. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ריבלין וחיות נגד דעתה החולקת של השופטת נאור והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
ב. (השופט ריבלין): ניתן לראות, כנקודת מוצא לדיון, את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה, ככלל, בשנים 1985-1986, לא נהוג היה לבדוק את הגפיים של העובר בסריקות על קוליות ולא היה זה בבחינת התרשלות שלא לתור, במסגרת בדיקה שגרתית הנעשית במערכת הרפואה הציבורית, אחר פגם של חסר גפה. מאידך, יש לבדוק אם היה צורך לחשוף בפני האם מידע אודות מגבלות הבדיקות שנעשו ואודות האפשרויות הנוספות שהיו פתוחות בפניה, ולו- במסגרת הרפואה הפרטית. ברגיל, מי שפונה לרופא בקופת חולים, למשל, מצפה לקבל טיפול הולם במסגרת זו. אולם, בנסיבות מתאימות, עשוי להיווצר צורך ליידע את המטופל לגבי אפשרויות טיפול הזמינות רק במסגרת הרפואה הפרטית - אולי אף במסגרת שירותי-רפואה מעבר לים - וזאת אם אכן מדובר בטיפול או בתרופה שעשויים לסייע למצבו ואינם זמינים ברפואה הציבורית בארץ.
ג. שתי שאלות עומדות, על כן, להכרעה: האחת, האם היתה אפשרות, בתקופה הרלבנטית (שנת 1986), לבצע סריקה על-קולית טובה ורחבה יותר מזו שנעשתה, שהיה בה כדי
לגלות את מצבו של העובר- והאחרת, האם היה זה בגדר הציפייה הסבירה של ההורים, בנסיבות המקרה הזה, כי מידע על אודות האפשרות הזו, במידה וישנו - יגולה להם. לשתי השאלות הללו יש להשיב בחיוב. על כן אי-מסירת המידע לאם עלתה כדי התרשלות מצד המשיבים. שאלה נוספת, נפרדת, היא שאלת הקשר הסיבתי, המורכבת משלוש שאלות-משנה: אילו נמסר המידע להורים, האם היו פונים לשירותי הרפואה הפרטית ומבצעים סריקת מערכות מורחבת-; ואם כן, האם בדיקה זו היתה מגלה את הפגם-; בהנחה שהתשובה לשאלה השנייה היא בחיוב - האם גילוי הפגם היה מביא לסיום ההיריון- שאלות אלו לא נדונו במשפט ויש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיקבע ממצאים ויכריע בשלוש השאלות שעניינן הקשר הסיבתי.
ד. השופטת נאור (דעת מיעוט): בנסיבות הענין שבפנינו לא היתה סיבה ליידע את התובעת בענין אפשרויות בדיקה מקיפה יותר במסגרת הרפואה הפרטית. יש טעם בהפניה לבדיקה נוספת כאשר ידוע, על פי הסטנדרטים הרפואיים המקובלים, שהבדיקות הנעשות במסגרת הרפואה הציבורית אינן מספקות ויש צורך בבדיקות משלימות; יש טעם בהפניה לבדיקה נוספת גם כאשר ישנה אינדיקציה לצורך בבדיקה כזו, כגון חשד למחלה מסויימת שהבדיקה אליה נשלח המטופל לא גילתה אותה. אולם, בנסיבות הענין, אין לומר, על יסוד הידע שהיה קיים ב-1986 כשמכשיר האולטרא-סאונד היה בחיתוליו, שהיה ידוע על פי סטנדרטים מקובלים שיש צורך בבדיקות נוספות.

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, חיות. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עוה"ד יעקב אבימור וחיים שנהב למשיבים. 19.12.05).

ע.א. 9594/04 + 9462/04 - בן ציון מורדוב נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח'

הגנת "אמת דיברתי" בהוצאת לשון הרע. ביטול פיצויים בשל הוצאת לשון הרע, כשנכתב על התובע שהוא "ערק" מהליכוד לעבודה(מחוזי ת"א - ת.א. 3052/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. במוסף לשבת של העיתון "ידיעות אחרונות" פורסמה כתבה בה נאמר בין היתר: "השר יוסי שריד... הכיר... לפני שלוש שנים את איש הליכוד הוותיק בעירית ת"א, בנציון מורדוב, ושמע שיש לו בעיות. בינתיים התקרבו הבחירות לכנסת... פואד בן אליעזר, החליט לגייס את הליכודניק לשעבר לפעילות למען ברק. מורדוב ערק ל'ישראל אחת', פגש את ברק... במשחק כדורגל, וקיבל ממנו הבטחה עמומה: 'אעזור לך להסתדר בעבודה... מורדוב חיפש עבודה, והשרים... [ו]המליצו על החבר. מה ששכחו שני השרים הנכבדים לספר... הוא רק זאת שמדובר... באיש אלים מילולית ופיזית, באיש ציבור שניצל את מעמדו... לקבלת טובות הנאה כספיות... ". המערער הגיש תביעת לשון הרע נגד המשיבים. אשר לאמירה כי המערער הוא "איש אלים מילולית ופיזית", פסק בית המשפט כי מדובר באדם שהורשע בפלילים בגין תקיפת פקח והיה מעורב בקטטה אלימה ותקף שוטרים. כמו-כן, קבע כי לאמירה לפיה המערער קיבל טובות הנאה כספיות, עומדת ההגנה של "אמת דיברתי". לעומת זאת, באשר לשימוש במילה "עריק", סבר בית המשפט כי מילה זו מעוררת אסוציאציות שליליות, בראש ובראשונה מן התחום הצבאי, ולכן, מדובר ב"לשון הרע" כמשמעותה בחוק. על יסוד קביעתו זו חייב ביהמ"ש את המשיבים לשלם למערער 5,000 - פיצויים. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ב. חוק איסור לשון הרע מקנה הגנה לפרסומי-אמת שיש בהם עניין ציבורי ולפרסומים שהם בבחינת "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי". בענייננו, אין מחלוקת על סיווגו של המערער כ"איש ציבור". בית המשפט המחוזי פסק כי הביטוי "איש אלים מילולית ופיזית", מהווה תיאור אמיתי של דרך ההתנהלות
של המערער במסגרת תפקידו הציבורי. ניתן לסבור כי המקום הגיאוגרפי שבו צריכה היתה קביעה זו למצוא את ביטויה הוא בנדבך ההגנות, אולם כך או אחרת, ממצאיו של בית המשפט, מבססים את ההגנה בהקשר זה. גם בדיבור "איש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות", המהווה "לשון הרע" על המערער, חלה הגנת "אמת בפרסום". בית המשפט סבר כי הוכחה הטענה בדבר קבלת טובות הנאה. במסקנה עובדתית זו אין עילה להתערב.
ג. אשר לשימוש בתיבה "ערק" לצורך תיאור מעברו של המערער מתמיכה במפלגת ה"ליכוד" לתמיכה במפלגת "ישראל אחת" - הביטוי "עריק" משמש לעיתים תכופות, בהקשר הפוליטי, כדי לבטא את נדידתם של אנשי ציבור מרשימה לרשימה, מנאמנות לנאמנות, מ"בית פוליטי" אחד ל"בית פוליטי" אחר. זהו מובנו של הביטוי בעיני האדם הסביר והרגיל. הביטוי "ערק" פרץ זה מכבר את מקורותיו הצבאיים, והוא משמש לא אחת עיתונאים ואחרים במסגרת השיח הפוליטי במחוזותינו. אשר למערער, איש ליכוד ותיק, מבחינה עובדתית הוא אכן עבר לתמוך בברק לראשות הממשלה; וככל שהביטוי "ערק" שיקף התייחסות ביקורתית-צינית למעבר זה, הרי זו הבעת דעה הנעוצה עמוק בתוך מתחם ההתבטאויות הלגיטימיות.

(בפני השופטים: ריבלין, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד מושיק פלדמן ודנית רצאבי למערער, עוה"ד מיבי מוזר ורינת מודיאני למשיבים. 28.12.05).

בג"צ 8815/05 - עו"ד אברהם לנדשטיין ואח' נגד עו"ד מאיר שפיגלר ואח'

*אין פגם בהחלטת "ממשלת המעבר" שלא למנות מועצה דתית בקרית אונו עד לאחר הבחירות וכינון ממשלה חדשה(העתירה נדחתה).

א. חוק שירותי הדת היהודיים, קובע בסעיף 6(א) כי השר לענייני דתות יחדש את הרכבה של מועצה דתית (להלן: המועצה) עד תום ששה חודשים מיום בחירת מועצה של הרשות המקומית. בעיריית קרית אונו לא חודש הרכב המועצה במועד, ונתמנה צוות בן שני חברים שימלאו את תפקידי המועצה עד להקמת מועצה בהרכב חדש. לאחר מינוי זה החלו מהלכים לחידוש הרכב המועצה. לאחר הליכים שונים והתנגדויות למועמדים שהוצעו ועל פי הוראת סעיף 5 לחוק שירותי הדת, הועבר הענין להחלטת ועדת שרים, וזו החליטה ביום 6.7.05 לאשר את ההרכב המוצע ע"י הגופים השונים, כפי שהוא (להלן - "החלטת ועדת השרים"). העותר, חבר מועצת העיר מטעם סיעת המפד"ל, ביקש להורות על קיומה לאלתר של החלטת ועדת השרים. העתירה נדחתה.
ב. אלמלא נקלעה המדינה לתקופה של ערב בחירות בעת היות עתירה זו תלויה ועומדת, היתה נדרשת הכרעת בג"צ בשאלות שהיוו במקורן סלע מחלוקת בין הצדדים. אולם, הצורך בהכרעה בשאלות האמורות נתייתר, שכן עתה השאלה היא האם ראוי כי בג"צ יתערב בעמדת המדינה, הנשענת על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפיה, משאנו מצויים בתקופה של ערב בחירות, ובעת כהונתה של ממשלת מעבר, יש להמתין עד לאחר הבחירות ולכינונה של ממשלה חדשה לצורך חידוש המהלכים להקמתה של המועצה. התשובה היא חיובית.
ג. אמנם, אין הגבלה פורמלית בחוק על סמכויות ראש הממשלה והשרים בממשלת מעבר, ואלה לא צומצמו בדין לפעולות שוטפות בלבד, אולם, כפיפותה של ממשלת מעבר לעקרונות המשפט הציבורי הכללי, מטילים עליה חובה לפעול בתקופת המעבר בסבירות ובמידתיות. ככלל, נתקבלה ההשקפה כי ראוי הוא כי מינויים לתפקידים בשירות הציבורי לא יבוצעו בידי גורמי ממשל בממשלת מעבר, אלא ימתינו עד לכינון ממשל חדש, אלא אם כן באיוש תפקיד מסויים יש צורך חיוני של ממש. השלמת הליך חידוש הרכבה של המועצה עתה כרוך בעשיית שימוש בשיקול דעת מינהלי. הפעלת שיקול דעת
זה בסמוך למועד בחירות עלול להיות מונחה משיקולים לא ענייניים הקשורים בחילופי השלטון. למיצער, עלול להתקבל רושם כזה בציבור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, נאור. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד לנדשטיין אברהם לעותרים, עוה"ד נטע אורן, מוטי בר לב, אייל כץ ואירית ינקוביץ למשיבים. 26.12.05).

בג"צ 888/03 + 366/03 - עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי ואח' נגד שר האוצר ואח'

*חוקיות הקיצוצים בחוק הבטחת הכנסה המפחיתים את התשלומים לנזקקים, וחובת המדינה לדאוג לאזרחים לאמצעי מחיה השומרים על כבוד האדם(העתירה נדחתה בחלקה ברוב דעות ובחלקה פה אחד).

א. חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התקבל בכנסת ביום 17.12.2002. בין ההסדרים שנקבעו בו, נכללה שורת תיקונים לחוק הבטחת הכנסה, שצמצמו את היקף הגימלאות המוקנות מכוחו ושינו מאפיינים נוספים במבנה הגמלאות. אלה הביאו לקיצוץ משמעותי ברוב סוגי הגמלאות המשולמות כהבטחת הכנסה לזכאים שהם מתחת לגיל 55. נוסף על תיקונים אלה, הועלה גיל הזכאות המינימאלי להבטחת הכנסה מ-20 שנים ל-25 שנים. במהלך משולב, החליטה הממשלה על ביטול כמה הקלות ופטורים, שהוקנו למקבלי הבטחת הכנסה, היינו, ביטול הנחה מארנונה; ביטול פטור מאגרת טלוויזיה; ביטול הנחה בנסיעות בתחבורה הציבורית. טענתם העיקרית של העותרים היא, שהתיקונים בחוק מפחיתים את שיעורן של גמלאות הבטחת ההכנסה אל מתחת לסף מינימאלי הכרחי, כך שנפגעת זכותם של מקבלי הגמלאות לקיום בכבוד, והפגיעה בכבוד האדם היא במידה העולה על הנדרש. המשיבים סבורים כי הזכות לכבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עניינה בהגנה מפני מחסור קיומי בלבד, מניעת מצב, בו יחיה אדם בתנאים חומריים משפילים. חובה זו, טוענים המשיבים, לא הופרה בחיקוקים הנדונים. העתירה נדחתה בחלקה פה אחד ובחלקה ברוב דעות.
ב. הנשיא ברק: מחובת המדינה על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לקיים מערכת שתבטיח "רשת מגן" למעוטי-האמצעים בחברה, כך שמצבם החומרי לא יביאם לכלל מחסור קיומי. טענת העותרים היא, כי שיעורי הגמלאות המשולמות כהבטחת הכנסה בעקבות תיקון החוק נמוכים מכדי לאפשר למקבליהן להתקיים בכבוד. לשיטת המשיבים, חובת המדינה מקויימת על-ידי מגוון של אמצעים, בחקיקה ראשית ובחקיקה משנית, בהענקות ישירות, בפטורים ובסובסידיות, בהסדרים כוללים ובתכניות אינדיבידואליות, נוסף על הבטחת הכנסה. האם יש במכלול השירותים הללו כדי לקיים את חובת המדינה להגן על כבוד האדם- הנטל הוא על העותרים להראות, שעל אף מכלול השירותים, חיים בארצנו אנשים שכבודם נפגע מפני שתנאי הקיום החומריים שלהם אינם מספיקים. בנטל זה לא עמדו העותרים.
ג. אשר לביטול הפטור מאגרת טלוויזיה, ההנחה בתעריפי הנסיעה בתחבורה ציבורית, וההנחה בשיעורי הארנונה - שתי ההטבות הראשונות (שהן פחותות בשוויין הכלכלי) בוטלו לגמרי, ואילו ההנחה בארנונה תמשיך להינתן בהתבסס על מבחני הכנסה אינדיבידואליים, אשר לרוב יכללו ממילא גם את הזכאים להבטחת הכנסה. הגישה באשר להנחה בארנונה היא סבירה. מאידך, באשר לביטול הפטור מאגרת טלוויזיה וההנחה בתעריפי הנסיעה באוטובוס - לאלה לא מוצע מקור חלופי. מדובר בשני סוגי שירותים, שהם בסיסיים לחייו החברתיים של האדם בימינו. אך האם יש בביטול הפטור מאגרת טלביזיה ובביטול ההנחה בנסיעה, כשלעצמם, פגם חוקי כלשהו- התשובה היא בשלילה. חשיבותם של שירותי התעבורה והתקשורת אינה מצמיחה, כשלעצמה, חובה על המדינה להוזיל את עלויות
אותם שירותים למעוטי-האמצעים בחברה. חובתה של המדינה היא להבטיח קיום בכבוד. חובה זו ניתנת למימוש בדרכים שונות, ולאו דווקא בדרך של סובסידיות, למצרכים כאלה או אחרים.
ד. השופט לוי (דעת מיעוט): מסכים למסקנה בכל הנוגע לחוקתיותו של הסעיף הקובע את ביטולה של ההטבה בדבר ההנחה בשיעורי הארנונה. כן מסכים לתיקוני חקיקה שעניינם שינוי גיל הזכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. לעומת זאת, אין לקבל את ההכרעה ביחס לסעיפים המעגנים את הקיצוץ בגמלאות הבטחת הכנסה, וחוקתיותם של הסעיפים הקובעים את ביטולן של ההטבות בדבר פטור מאגרת טלוויזיה והנחה בתעריפי התחבורה הציבורית שניתנו למקבלי הבטחת הכנסה ערב ההחלטה. יש להצהיר על בטלותם של סעיפים אלה, מחמת פגיעתם הבלתי-מידתית בזכות לקיום אנושי בכבוד, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אביגדור פלדמן, אבישי בניש, שרון אברהם-ויס, דן יקיר לעותרים, עוה"ד אסנת מנדל ועירית אלטשולר למשיבים. 12.12.05).

ע.פ. 4596/05 - זאב רוזנשטיין נגד מדינת ישראל

טענת "הגנה מן הצדק" ניתן להעלות גם בהתנגדות לבקשת הסגרה. אישור הסגרה לארה"ב בגין חשד לעבירות סמים בקנה מידה עולמי(מחוזי י-ם - ב"ש 4023/05 - הערעור נדחה).

א. בדצמבר 2004 הגישה ארצות-הברית בקשה לישראל להסגיר לידיה את המערער. בקשת ההסגרה נתמכת בראיות המצביעות על חשד לקשר פלילי שנקשר בישראל ושמימושו התאפשר באמצעות הפעלתם מרחוק של שליחים ושליחי-שליחים. הקשר, הביא להחדרתן לארצות-הברית של כמיליון וחצי טבליות סם מסוג D.M.A.M(הידוע גם כ"אקסטזי"). המערער נעצר בישראל בתאריך 8.11.04. ב-17.12.04 החליט חבר מושבעים בפלורידה על הגשת כתב-אישום נגדו בעוון קשירת קשר להפצת סם מסוכן. בעקבות הגשת כתב-האישום, הוצא בארצות-הברית, צו למעצרו של המערער, ומשרד המשפטים האמריקני פנה לישראל, בבקשה להסגרתו של המערער. היועץ המשפטי לממשלה פנה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בעתירה להכריז על המערער שהוא בר-הסגרה, ובית-המשפט קיבל את העתירה. הערעור נדחה.
ב. טענתו הראשונה של המערער היתה טענת ההגנה מן הצדק. במובנה הנפוץ, דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית-המשפט לבטל אישום, בשל כך שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן, או שההעמדה לדין פוגעת בעקרונות הצדק. ניתן לעורר טענה של הגנה מן הצדק גם בהתייחס להליכי הסגרה, המגלים חשש ממשי לפגיעה בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית, או בזכות למשפט הוגן. לעניין הגנה זו טוען המערער כי ההסגרה מפלה בינו לבין נאשמים אחרים, לרבות בפרשה זו עצמה; כי גורמי התביעה נהגו שלא כדין שעה שהחליטו על העברתם של עדי המדינה, ברוך ואלן דדוש, לארצות-הברית, ובהמשך נתלו בכך כדי לתרץ את חיוניות הסגרתו של המערער לשם, בשל כך שמרכז הכובד הראייתי של הפרשה הוא בארצות-הברית. בשתי הטענות אין ממש. הסעד של הגנה מן הצדק - מחייב תשתית עובדתית. כזאת לא הניח המערער. בין היתר לא הוכח, כי דבר זולת טעמים ענייניים שימש בסיס להחלטות בעניינו.
ג. עבירות של הפצה וסחר בין-לאומי בסמים מסוכנים נמנות עם הבולטות שבעבירות חוצות-הגבולות. על רקע זה, נקבעה בפקודת הסמים המסוכנים הוראה, המרחיבה את תחולתה של הפקודה אף אל מעבר לתחומה הגיאוגרפי של ישראל. משעה שמתכננים הקושרים "לייצא" את מעשיהם אל מעבר לשטחה של המדינה בה נקשר הקשר, שוב אין לצמצם את זיקתו של זה אך למקום בו נרקמה תוכניתם. אלא, יש לראות את מקום ביצועו
של הקשר כמסב עצמו גם על שטחה של המדינה בה אמורה היתה העבירה להתבצע, הוא גם המקום בו צפויים הקושרים לקצור את רווחיהם.
ד. סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". הזכות שלא להיות מוסגר היא זכות יסוד חוקתית. עם זאת, הזכות שלא להיות מוסגר אינה מוחלטת. למולה ניצבים אינטרסים נוגדים, על-יסודם עשוי המשפט להתיר, בנסיבות מסויימות, את הפגיעה בזכות. המנגנון החוקתי, המסדיר זאת הוא, כידוע, "פסקת ההגבלה" - סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - על ארבעת תנאיה המצטברים. לפיהם, על מנת שתוכשר הפגיעה, יש להראות כי היא נעשית בחוק או על-פיו, כי תכליתה ראויה, כי היא עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל וכי אינה עולה על הנדרש. כל התנאים התמלאו במקרה דנא.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עוה"ד דבורה חן, אריאל בנדור, שלמה ניסים, בני נהרי וקרן נהרי למערער, עוה"ד גל לברטוב, יצחק בלום ויובל ששון למשיבה. 30.11.05).

רע"א 1951/00 + ע.א. 2287/00 - שוהם מכונות ומבלטים בע"מ ואח' נגד שמואל הרר ואח'

* רע"א 1951/00 + ע.א. 2287/00 - הגנה מכח עילה של עשיית עושר ולא במשפט על תוצר המצאתי שלא נרשם לגביו מדגם או פטנט ואינו מוגן מכח דיני התקנון הרוחני. *תקופת צו מניעה ודרכי קביעת הפיצויים בתביעה נגד שימוש בתוצר המצאתי שלא נרשם לגביו מדגם או פטנט. *אי התערבות(מחוזי ת"א - ת.א. 923/95 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת מייצרת מבלטים המורכבים ממספר רב של חלקים. על שניים מחלקי המבלט רשמה המערערת מדגם. על המבלט, כמכלול, לא נרשם מדגם או פטנט. בשנת 1995 הגישו המערערים תובענה נגד המשיבים למתן צו מניעה קבוע ולסעדים כספיים, בעילות של הפרת מדגמים, גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. עם הגשת התובענה, עתרו המערערים למתן צו מניעה זמני "לייצא לשווק או למכור מבלטים וחלקיהם - הזהים למבלטי חברת שוהם" וביהמ"ש נעתר לבקשה. ביהמ"ש דחה את הטענה בדבר קיומה של עילה בעוולה של גניבת עין, בה בעת, נעתר לבקשה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. בערעור לבהמ"ש העליון, (רע"א 5768/94 - פד"י נ"ב(4) 289 - להלן פרשת א.ש.י.ר.), נקבע כי בתנאים מסויימים, עשויים דיני עשיית עושר ולא במשפט לשמש מקור להגנה על תוצר רוחני, חרף היעדרה של עילה בדיני הקניין הרוחני או בדין חיצוני אחר, ועל כן נדחה ערעור המשיבים על החלטת הביניים. בעקבות דחיית ערעור זה ניתן פסק דין חלקי לפיו זכאית המערערת לתבוע את המשיבים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, ונפסק כי קמה למערערים זכות להשבה של הרווחים שהפיק הרר ממכירת המבלטים המועתקים. ביהמ"ש סבר, עם זאת, כי אין להאריך את תוקפם של צווי המניעה לתקופה נוספת. בית המשפט קצב את תקופת ההשבה לשלוש שנים. המערערים משיגים על היקף הסעד שנפסק ועל דחיית טענותיהם בעילה של גניבת עין. המשיבים מלינים על עצם מתן הסעד. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. הדעות השונות בפרשת א.ש.י.ר, מלמדות באופן ברור כי ניתן, בנסיבות מסויימות, להגן באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט על רעיונות שאינם מוגנים במסגרת דיני הקניין הרוחני. שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים: ראשית, "על הרעיון להיות מסויים, ניתן להגדרה, חדשני ייחודי ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש"; ושנית, "על הזוכה להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר". בבואו ליישם את ההלכה ביחס לפרשה נשוא דיוננו, קבע ביהמ"ש בערעור, ברוב דעות, כי בנסיבות העניין, הגם שלא ניתנה הגנה על המדגם כמכלול, הרי שקמה "לכאורה" למערערים עילת תביעה בעשיית
עושר. משהונח המסד הראייתי המלא, בהמשך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, המסקנה היא כי נסיבות המקרה מקימות עילה בעשיית עושר ולא במשפט.
ג. אשר לשאלת הסעד - ככל שמדובר בצו המניעה, פסק בית המשפט, כי במועד מתן פסק הדין הגיע צו המניעה לקצו. באשר לסעד ההשבה - קצב ביהמ"ש את תקופת ההשבה לשלוש שנים. צדק ביהמ"ש בנסיבות העניין משנמנע מלכוף את המשך קיום צו המניעה, והעדיף סעד כספי. נותר להכריע בדבר טיבו - האם ישקף הסעד את שווי השוק של הנטילה, את הנזק שנגרם למערערת, או את הרווחים שהפיק המשיב. כמו-כן, יש להידרש למשך תקופת ההשבה. הבחירה בסעד של שווי שוק עשויה לעודד נטילה "יעילה" באותם מקרים בהם אדם סבור כי הוא יפיק מהנטילה ערך גדול משווי השוק של המשאב הניטל. סעד של רווחים בפועל שהופקו מן הנכס נותן במובן זה תוקף לשליטה במשאב כיוון שהוא מאיין את תמריץ הנטילה. על כן בדין בחר ביהמ"ש לזכות את המערערים בסעד של השבת רווח. אשר למשך ההשבה - בעניינינו ראה בימ"ש קמא לאמוד את תקופה ההשבה על 36 חדשים בלבד, מיום רישום המדגם. מדגם רשום מוגן לתקופה של חמש שנים עם אפשרות הארכה של תקופת ההגנה פעמיים לחמש שנים נוספות. מנגד, נראה כי ההגנה שיש ליתן למדגם שאינו רשום ראוי שתהא קצרה יותר. לסיכום: תקופת ההשבה שראוי לחייב בה את המשיבה הינה שמונה שנים.
ד. במסגרת הערעור שכנגד טוען המשיב, כי סכום ההוצאות שנפסק בבית המשפט קמא עולה על סכום ההשבה שנקבע בו, ומכאן שיש לפסוק סכום הוצאות נמוך יותר. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט לערעורים יתערב בפסיקת ההוצאות של הערכאה הראשונה רק לעיתים נדירות, כאשר נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית, פגם או פסול בשיקול הדעת. נראה כי לאור אופייה של המחלוקת ובהתחשב בדיון המסובך אין לקבוע כי בפסיקת ההוצאות נפל פגם המצדיק התערבות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד דניאל פריימן למערערים, עו"ד אורנה ברנד למשיבים. 5.12.05).

מ"ח 9054/03 - ארנלדו לזרובסקי נגד מדינת ישראל

*משפט חוזר בהרשעה במעשים מגונים בנער, כאשר במשפט אחר בו האשים אותו נער אדם אחר במעשים מגונים, נקבע כי עדותו אינה אמינה(בקשה למשפט חוזר - בע"פ 5874/00 - (פד"י נ"ה (4) 249) - הבקשה נתקבלה).

א. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בביצוע סדרת מעשי סדום ומעשים מגונים בקטין, בהיות הקטין בין הגילאים 11-13, בעת שהמבקש שימש כעובד ניקיון בקאנטרי קלאב (להלן: הקאנטרי) אשר הקטין נהג לפקוד. נגזרו עליו שש שנות מאסר, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל. ערעורו לבית-המשפט העליון על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לאחר מתן פסק-הדין בערעור הורשע בבית-משפט השלום, גרגורי שניידר - שעבד אף הוא בקאנטרי כעובד ניקיון - בביצוע עבירות דומות באותו קטין, בהיות הקטין בין הגילאים 14-15. ערעורו של שניידר לבית-המשפט המחוזי על הרשעתו נתקבל ברוב דעות והוא זוכה בדינו. המדינה לא ביקשה לערער על פסק-דין זה. בעקבות זיכויו של שניידר הגיש המבקש, שכבר סיים לרצות את עונשו, בקשה לקיום משפט חוזר. את בקשתו משתית המבקש על שתיים מן העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. האחת, כי "בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף; והשנייה, כי "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". הבקשה נתקבלה.
ב. הראייה המרכזית נגד המבקש ונגד שניידר בשני ההליכים היתה עדותו של המתלונן. סוגיית מהימנותה של עדות זו היוותה שאלת המפתח בשני ההליכים. עדות זו נמצאה מהימנה על ידי שופטי בית המשפט המחוזי שדנו בעניינו של המבקש. שופטי ביהמ"ש
העליון שדנו בערעור לא התערבו בקביעה זו. שופטת בית משפט השלום שדנה בעניינו של שניידר מצאה אף היא את עדות המתלונן מהימנה. שופטי בית המשפט המחוזי שדנו בערעורו של שניידר נחלקו ביניהם בשאלה זו: בעוד ששופטת המיעוט סברה כי אין להתערב בקביעת המהימנות של בית משפט השלום, סברו שני שופטי הרוב כי יש מקום להתערב בקביעה זו. בהיעדר שוני מהותי בתלונתו של המתלונן על כל אחד מן השניים, או במערכת היחסים בינו לבין כל אחד מהם, העשוי להסביר הבדל זה במסקנות העובדתיות לגביהם, מותירות התוצאות הסותרות של שני ההליכים, תחושה קשה של מקריות בדין. לאחר ניתוח הנסיבות שהביאו לסתירה במסקנות בדבר מהימנות התלונות, המסקנה היא כי יש להיעתר לבקשה למשפט חוזר.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד א. יריב, א. פלדמן למבקש, היועץ המשפטי לממשלה למשיבה. 28.12.05).

ע.פ. 2285/05 - מדינת ישראל נגד אסחאק חמד ואח'

*הרשעה בעבירה של כוונה לחבול חבלה חמורה. *מידת הענשים בעבירות של חבלה חמורה והיזק כאשר המון מתפרע תקף נהגי משאיות ישראליות שנכנסו בטעות למחנה הפליטים קלנדיה(מחוזי י-ם - ת.פ. 439/04, 440/04, 554/04 - ערעורים על חלק מההרשעות ועל מידת העונש - הערעורים על ההרשעה נדחו וערעור המדינה על קולת העונשים נתקבל בחלקו).
א. באחד הימים, באוגוסט 04, עסק אריאל אולשובסקי בפינוי אשפה בישוב בית-אל ועמו היו שניים נוספים. בדרכו חזרה לירושלים התקלקלה המשאית בה נהג, ולמקום הוזעק רכב חילוץ. לאחר שהמשאית תוקנה החלו הרכבים בתנועה לעבר ירושלים. בשלב כלשהו טעו נהגי המשאיות בדרכם עד שהגיעו סמוך למחנה הפליטים קלנדיה. משהבחינו הנהגים בטעותם, ניסו לשוב על עקבותיהם, אולם תושבים מקומיים הבחינו בהם, ומכאן ואילך החלה התפרעות שאך בנס לא הסתיימה בתוצאה קשה יותר. בכתבי אישום שהוגשו נגד מעורבים בפרשה נטען, כי המתקהלים יידו אבנים לעבר המשאיות, טיפסו על המשאיות תוך שהם שוברים את החלונות, תקפו ופצעו חלק מהנוסעים, ולבסוף הציתו את משאית החילוץ. ההתפרעות הסתיימה בעקבות ירי באוויר של כוחות הביטחון שהגיעו למקום. המדינה העמידה את המערערים לדין בשלוש קבוצות, שכל אחת מהן נדונה בפני שופט אחר. בשניים מהערעורים משיגים שני נאשמים (להלן: חמד וריזק), כנגד הרשעתם, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליהם. בערעור נוסף מלין אחד הנאשמים (להלן: אסחאק) על העונש שנגזר לו. שני ערעורים הגישה המדינה. היא משיגה על החלטת ביהמ"ש בעניינו של חמד להסתפק בהרשעתו בניסיון לעבור עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, במקום להרשיעו בעבירה המוגמרת, וכן מערערת המדינה על קולת העונשים שנגזרו, בין שנתיים לארבע שנים. ערעור המדינה נתקבל לעניין ההרשעה ונתקבל בחלקו לעניין קולת העונשים וערעורי הנאשמים נדחו.
ב. באשר לערעורים של חמד וריזק - ערעורים אלה מופנים כנגד הכרעת הדין שבעיקרה היא עובדתית, וכידוע, בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית. שאלה אחרת היא אם בחמד ובריזק התקיימה הכוונה המיוחדת בה עוסק סעיף 329 לחוק העונשין, היינו, "להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה...". על שאלה זו יש להשיב בחיוב. ראשית, משום שיידוי אבנים בנסיבותיו של המקרה נושא הערעורים, מהווה שימוש ב"נשק מסוכן או פוגעני" בלשונו של סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; שנית, בהמון שהתקהל סביב המשאיות, וביניהם חמד וריזק, פיעם הרצון לפגוע בקורבנות ממניע לאומני. מאידך, אין ספק כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להסתפק בהרשעתו של חמד ב"ניסיון" לבצע עבירה, באשר גם "הניסיון" הוא בבחינת "עבירה מוגמרת" לפי אותו סעיף.
ג. אשר למידת העונש - הסניגורים העלו שורה של נימוקים המצדיקים, להשקפתם, הקלה בעונשים. חלקם של אותם נימוקים הוא אינדיבידואלי וחלקם משותף. כן נטען כי רמת הענישה שננקטה בעניינם של המערערים חרגה מרמת הענישה המקובלת. מנגד, הפרשה בה עוסקים הערעורים שבפנינו היא חמורה, וכאמור, אך בנס לא הסתיימה בתוצאה קשה פי כמה. היה זה פוגרום שבבסיסו עמד מניע לאומני. כלפי התנהגות שלוחת רסן זו אין לגלות הבנה או חמלה, וגם חרטה בדיעבד שהשמיעו המערערים משקלה מועט, הואיל ולולא הופרעה מלאכתם, היה סופם של קורבנותיהם רע ומר. לגופם של דברים, נכון יהיה להחמיר יותר עם אותם מערערים שהיו בלב הזירה ובסמיכות מיידית לקורבנותיהם. שיקול נוסף בקביעת העונשים הוא גילם של כל אחד מהמערערים. יש להחמיר בעונשם של הבוגרים בחבורה, ולהקל מעט בעניינם של קטינים. לבסוף, יש להוסיף ולתת משקל, ולחומרה, לאלה מבין המערערים שזו אינה הרשעתם הראשונה בפלילים, ובמיוחד לאלה שכבר חטאו בעבירות דומות. לפיכך הועלו העונשים משנתיים עד 4 שנים למאסר לשנתיים עד חמש שנים.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, נאור. החלטה - השופט לוי. 5.12.05).

בש"א 8970/05 + בש"פ 7440/05 - פלונים נגד מדינת ישראל

*בש"פ 7440/05 - בחילוט זמני של רכוש מכח חוק איסור הלבנת הון ופקודת הסמים במשפט פלילי, הערעור הוא בהליך פלילי ולא אזרחי(הבקשה נתקבלה).

א. שני ההליכים מעוררים שאלה דומה, כיצד יש לברר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי על חילוט זמני על פי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, עם סעיף 36ו'(א) לפקודת הסמים המסוכנים, כערעור אזרחי או כערעור פלילי. נגד המבקשים בבש"פ 7440/05 הוגש כתב אישום בגין עבירות על חוק איסור הלבנת הון. בעקבות כתב האישום הוגשה לבית המשפט בקשה לסעדים זמניים על פי סעיפים 23 ו-36ו'(א) הנ"ל, שעניינה חילוט רכוש. לדיון בבקשה צורפו טוענים לזכויות ברכוש, והבקשה נתקבלה. בעקבות זאת התקיימו הליכים נוספים ובהם שני ערעורים שהתבררו כערעורים פליליים בביהמ"ש העליון. ביום 29.6.05 ניתנה החלטה נוספת בנדון, בה הוחלט כי הסעד הזמני שניתן לגבי הנכסים יעמוד בעינו. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש העליון. המבקשים טענו כי דינו של ההליך להתברר כערעור פלילי, שכן החילוט הזמני בא בעקבות הגשתו של כתב אישום, וכמו כן בשני גלגולים קודמים של פרשה זו נתברר ההליך כערעור פלילי. המשיבה סברה כי יש לפצל את ההליך לשני ערעורים נפרדים: ערעורם של הנאשמים בהליך הפלילי צריך להתברר כהליך פלילי, בעוד שערעורם של "הטוענים לזכות" בנכסים שלא הואשמו בכתב האישום, צריך להתברר כערעור אזרחי.
ב. נגד המבקש בבש"א 8970/05 הוגש כתב אישום נוסף, ובו בין היתר אישום בעבירות על חוק איסור הלבנת הון. במסגרת אותו אישום נתבקש גם חילוט של רכב אשר רשום על שם המבקשת 2. המחלוקת היתה לעניין הערבות שיש להפקיד לשם שחרור הרכב. ערבות זו נקבעה על סך 100,000 - ומכאן ערעור המבקשים. הם טוענים כי יש לברר ערעור זה כערעור פלילי, ואילו המשיבה סברה כי יש לברר את ערעורו של הנאשם כערעור פלילי, ואת ערעורו של מי שטוען לזכות בנכס כערעור אזרחי. בשני המקרים נתקבלה גישת המבקשים.
ג. את שני ההליכים שבכותרת יש לברר כערעורים פליליים. משעה שהסעד הזמני ניתן לאחר הגשת כתב האישום, יש לראותו כחילוט פלילי ולאפשר להשיג על ההחלטה בעניין הסעד הזמני בערעור פלילי, בין אם המדובר בערעור הנאשמים ובין אם מדובר בערעור צדדים שלישיים. אכן, לו היה מדובר בצו חילוט סופי בהליך פלילי היה הטוען לזכויות יכול להשיג על ההחלטה בערעור אזרחי דווקא. אולם בסופו של יום
המדובר במקרים שלפנינו בחילוט פלילי ולא בחילוט אזרחי. ממילא יכולות להתעורר טענות הקשורות להליך הפלילי עצמו ואין זה ראוי - אם ניתן למנוע הדבר - כי אלו יוכרעו במסגרת הליך אזרחי. בעצם העובדה כי בסוף ההליך הערעור של טוען לזכות הנו ערעור אזרחי, אין בהכרח כדי להשליך על סיווגו של ערעור על סעד זמני בנדון.

(בפני: הרשם מרזל. 29.12.05).

בש"פ 11474/05 - מדינת ישראל נגד פלוני

*שחרור בערובה בעבירה של מעשה מגונה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה בת פחות מחמש שנים. על פי עובדות כתב האישום, ניגש המשיב למתלוננת, בה פגש באקראי, והחל להציע לה סוכריות וכן לנשקה ולחבקה. בהמשך, ביצע בה מעשים מגונים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הדיון התמקד בשאלת שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. במהלך הדיון נבחנו שני הערבים שהציעה באת-כוח המשיב: הרב לוין, אשר הציע כי המשיב ישהה בביתו ותחת פיקוחו בקהילתו שבחדרה, ומר וינברגר, אשר הציע להעסיק את המשיב בפרדס שבבעלותו ולפקח עליו במשך שעות עבודתו. ביהמ"ש הורה על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת, מבלי לקבל תסקיר מעצר. זאת, בציינו כי על שירות המבחן מוטל עומס רב וכן בהביאו בחשבון את סבלו המיוחד של המשיב בבית המעצר לנוכח העבירה המיוחסת לו ואת נסיבות חייו הטרגיות. הערר נדחה.
יש ממש בטענת המדינה כי מלכתחילה היה מקום להמתין לקבלת תסקיר מעצר בעוד המשיב שוהה במעצר בטרם ישוחרר לחלופה; יתירה מזו, מן הראוי היה בנסיבות הענין גם לאפשר לתביעה להגיש ערר על ההחלטה בעוד המשיב נתון במעצר, ולא לסכל את האפשרות לערור בטרם שחרור. עם זאת, לאחר ששוחרר המשיב להשגחת הערבים והחל לשתף פעולה עמם, אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש קמא. הערבים אשר קיבלו על עצמם להשגיח על המשיב, אכן מגלים נכונות יוצאת דופן לפקח על המשיב ואף לפעול לכך שיזכה לטיפול. כמו כן, עניינו של המשיב נבחן כעת על ידי שירות המבחן, אשר בהוראת ביהמ"ש קמא צפוי להגיש תסקיר מעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מאיה חדד לעוררת, עו"ד פנינה כהן למשיב. 18.12.05).

בש"פ 11091/05 - מדינת ישראל נגד פלוני

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים, כאשר הנאשם ממילא נמצא בכלא בעבירות אחרות, והמעצר רק מרע את תנאי המעצר ומונע ממנו חופשות (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נדחתה).

המשיב, יליד ספטמבר 1987, הואשם ביום 6.3.05, בהיותו קטין, בביצוע עבירות של גניבה, חבלה במזיד, תקיפת שוטר, סיוע לבריחה ממשמורת חוקית ועוד. המשיב נמצא במאסר בגין עבירות אחרות והוצא נגדו צו מעצר עד תום ההליכים בגין העבירות החדשות. בתום 9 חדשי המעצר מבקשת המדינה את הארכתו. בא כוח המשיב ציין כי הקושי העיקרי מבחינת שולחו במצב היותו עציר הוא היעדר האפשרות לצאת לחופשות - להן היה זכאי אילו היה בסטטוס של אסיר רגיל בלבד. הבקשה נדחתה.
מדובר במי שהיה קטין בעת ביצוען של העבירות נשוא כתב האישום וכן אלה שעליהן נדון, והוא שוהה מאחורי סורג ובריח מזה תקופה ניכרת. אין למנוע ממנו את האופציה לחופשות מן המאסר הניתנות לאסיר. זאת, כאשר בסיסית מנוטרלת המסוכנות על-ידי עצם היותו במאסר. נוכח כל האמור אין להיעתר לבקשה להארכת המעצר בגדרי סעיף 62 לחוק המעצרים.