תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 4

רע"א 4932/05 - עמאד מסראווה ואח' נגד קבוצת אלון בע"מ

*אי צירוף בעל דין נחוץ לבירור התביעה אינו הופך את הדיון בתיק לכזה שנעשה בחוסר סמכות. *בתביעה נגד בעל חברה "להרים את המסך" אין צורך בצירוף החברה כנתבעת(מחוזי ת"א - בר"ע 2645/04 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיבה היא הזוכה בפס"ד שניתן בהתדיינות בין המשיבה לבין חברת מ.ר.ר, בו נפסק כי על החברה לשלם סכום כסף מסויים למשיבה. משלא הצליחה להיפרע את מלוא החוב מהחברה, הגישה המשיבה תובענה נגד המבקשים (ועוד שלושה אחרים), בדרשה לחייבם בחוב הפסוק, הן מכוח עילת הרמת מסך, הן מכוח עילה של מרמה וקנוניה. במסגרת התובענה, ניתן צו עיקול נגד המבקשים, והם טוענים כי ביהמ"ש אינו רשאי להרים את מסך ההתאגדות לפי סעיף 6 לחוק החברות, מבלי שהחברה עצמה צורפה כנתבעת בתובענה זו. על כן, לדבריהם, לא היתה סמכות לביהמ"ש לדון בתובענה שהגישה המשיבה, וממילא יש לבטל את העיקולים שהוטלו במסגרתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. זכרה של טענת חוסר הסמכות מן הטעם שהחברה לא צורפה כנתבעת, לא בא בבקשות בפני הערכאות דלמטה. המבקשים טענו אמנם טענות סף של חוסר סמכות, אולם מטעמים אחרים. לכאורה די בכך על מנת לדחות את הבקשה. עם זאת, מדובר בטענה של חוסר סמכות עניינית וערכאת הערעור מוסמכת, ואף מחוייבת, להיזקק לטענת חוסר סמכות עניינית, גם אם זו לא נטענה בפני הערכאה הראשונה.
ג. ברם, אי צירוף בעל דין אינו הופך את הדיון בתיק לכזה שנעשה בחוסר סמכות. כאשר צירוף בעל הדין נחוץ לבירור התביעה, אך אינו מתחייב מכוח הוראת חוק, עומדת בפני ביהמ"ש הברירה הקבועה בתקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, בין הוראה על צירוף בעל הדין ובין הכרעה בתובענה ללא צירופו, כאשר הדבר אינו פוגע בבעל הדין שלא צורף לתביעה, ולא מהווה מעשה בית-דין כלפיו. כזה המצב בענייננו. אך גם כאשר צירוף בעל הדין מחוייב מכוח הוראת חוק, אם העניין התעורר לאחר שניתן פסק דין, אין בכך כדי להביא לביטולו, והוא יהיה תקף כלפי מי שהיה צד להליך. משנקבע כי הבקשה אינה מעוררת שאלה של סמכות, הרי שניתן לדחות את הבקשה ולו מן הטעם שהמבקשים מעלים טענתם לראשונה בגלגול השלישי.
ד. גם לגופו של עניין, אין חובה סטטוטורית לצרף חברה כצד לתביעה שעילתה הרמת מסך. המבקש מסתמך על סעיף 6(ג) לחוק החברות, שהקנה סמכות להרים את מסך ההתאגדות ל"בית משפט הדן בהליך נגד חברה". דא עקא, בינתיים שונה סעיף זה וכיום נוסח החוק הינו: "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה...". כיום אין דרישה סטטוטורית מהתובע בעילה של הרמת מסך לצרף את החברה כנתבעת בהליך. נוסחו החדש של סעיף 6 חל על ענייננו, מכיוון שמדובר על החלה אקטיבית של דבר חקיקה על הליך דיוני שהינו תלוי ועומד, ועל כן אין מדובר בתחולה למפרע.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד גיל-עד חריש והילה סמורזיק-פוזננסקי למבקשים. 27.12.05).

ע.א. 9542/04 - רותם חברה לביטוח בע"מ (בניהול מורשה) נגד דורי נחום

שתי פרשיות עובדתיות המקימות שתי עילות נפרדות שאין בהן צורך לבקש פיצול סעדים. מניעות מלהעלות טענה שהיה צורך בפיצול סעדים ודחיית טענה כזו שהועלתה בחוסר תום לב(מחוזי ת"א - ת.א. 11/95 - הערעור נתקבל).

א. המשיב שימש כמנהלה הכללי של חברת הביטוח אושיות. בשנת 1985 נקלעה אושיות לקשיים כלכליים והתקשרה עם המערערת בהסכם, לפיו תקבל על עצמה המערערת את האחריות הביטוחית לפוליסות שהונפקו על ידי אושיות בענף האלמנטרי, ואילו פוליסות חדשות יונפקו על ידי אושיות כחתם של המערערת. בשנת 1991 הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי (להלן: התביעה הראשונה), נגד המשיב וחמישה נתבעים נוספים, בה נטען, בין היתר, כי הועלמו מן המערערת פרמיות בסכום של 2,631 מליון -.
בשנת 1995, בעוד התביעה הראשונה מתבררת, הגישה המערערת נגד המשיב את התביעה נשוא הדיון דנא (להלן: התביעה השניה), בה טענה כי החל ביום 1.4.87 הנפיקה אושיות פוליסות ביטוח מקיף והמשיב לא דיווח על כך למערערת. בתביעה זו תבעה מן המשיב סך של 2,677 מליון ש"ח. התביעה הראשונה הגיעה לסיומה, בהסכם פשרה ביום 24.11.03. ביום 13.6.04 הגיש המשיב בקשה למחיקת התביעה השניה, בטענה שהמערערת לא קיבלה היתר לפיצול סעדים, הגם ששתי התביעות נוגעות לאותה עילה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עילת התביעה בשתי תביעות המערערת אכן זהה, וכי לא היתה סיבה לפצל את הדיון לשתי תביעות שונות. הערעור נתקבל.
ב. מדובר בשתי פרשיות עובדתיות שונות המקימות שתי עילות נפרדות, ולפיכך לא היה מקום מלכתחילה לבקש פיצול סעדים. מכל מקום, אין צורך להכריע בשאלה זו שכן המשיב מנוע מלטעון למחיקת התביעה השניה. חתימת הצדדים על הסכם הפשרה, שהביא לסיומה את התביעה הראשונה, התבססה על ההסכמה כי ההליכים בתביעה השניה ימשכו כסדרם. המשיב טוען כי בהסכמתו זו לא ויתר על כל זכות העומדת לו על פי דין, ולפיכך רשאי היה להעלות את הטענה בדבר אי קבלת היתר לפיצול סעדים. טענה זו אין לקבל. חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב". בענייננו יצר המשיב בפני המערערת מצג מפורש לפיו התביעה השניה תמשיך להתברר. ברי כי לו היתה המערערת יודעת על תוכניתו של המשיב, לא היתה מסכימה לחתום על הסכם הפשרה שהביא את התביעה הראשונה לסיומה.
ג. זאת ועוד. המשיב טוען כי יצא ידי חובתו משהעלה בכתב הגנתו את הטענה בדבר אי קבלת רשות להגשת תובענה נוספת באותו עניין. ואולם, על אף שהטענה הועלתה באופן כללי בכתב ההגנה, הרי שבפועל נתבררה התובענה השניה בפני בית המשפט המחוזי במשך כשמונה שנים ונתקיימו במסגרתה הליכים שונים. משהסכים המשיב לניהולם של ההליכים במסגרת התובענה השניה, מנוע הוא מלטעון לדחייתה בשלב מאוחר זה של ההתדיינות בין הצדדים.

(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד יעקב שרעבי ואמתי נדר למערערת, עו"ד עמירם גיצלטר למשיב. 2.1.06).

בשג"צ 7997/05 + רע"א 7764/05 - יחזקאל דניאלי נגד פרקליטות המדינה ואח'

*רע"א 7764/05 - בחקירת בעל דין המבקש פטור מאגרה, אין פסול בדרישה להבהיר מה מקור הכספים הנועדים לממן את הייצוג המשפטי(הערעור נדחה).

א. המערער הגיש עתירה ועמה בקשה לפטור מאגרה. בכל הנוגע לבקשה לפטור מאגרה הורה הרשם למערער להגיש תצהיר שבו יפרט את כל הכנסותיו, הוצאותיו ונכסיו, ובכלל זה "את יכולתו לממן ייצוג משפטי בהליך זה". המערער טען כי ההוראה באשר למימון הייצוג משפטי משמעה, למעשה, דרישה לחשיפת הסכם שכר הטרחה, באופן הפוגע בזכות לפרטיות. בהקשר לכך קבע הרשם כי "לא נתבקש הסכם שכר הטרחה אלא... הבהרה... כיצד יש ביכולתו לממן ייצוג משפטי נוכח הדלות הכלכלית לה הוא טוען... ". המערער שב וטוען כי הוראה זו - במהותה - מחייבת את חשיפת הסדר שכר הטרחה בינו לבין מייצגו וחשיפה שכזו פוגעת בזכות לפרטיות. המדינה השיבה כי יש לדחות את הערעור בטענת סף, שהמערער לא טען כי נפגעה זכותו שלו, אלא זכויותיו של בא כוחו בלבד. לגופו של עניין השיבה המדינה כי הוראתו של הרשם נובעת מסמכותו לערוך בדיקה וחקירה באשר למצבו הכלכלי של המבקש פטור מאגרה. ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, שהצטרף לדיון, תמך בעמדתו העקרונית של המערער, מן הטעם
של פגיעה בזכות הייצוג. בתשובת הועד נטען, כי החלטת הרשם מהווה תמריץ שלילי לייצוג משפטי על ידי עורך דין. הערעור נדחה.
ב. החלטת הרשם אינה מחייבת את חשיפת הסכם שכר הטרחה או את הסכום ששולם בגינו. החלטת הרשם מחייבת אך את פירוט יכולת המימון, קרי את מקורות המימון. על כן אין מדובר כאן בפגיעה "לא מידתית" בפרטיות המערער או בפרטיות עורך דינו. המערער כלל לא טען לפגיעה בפרטיותו שלו, שכן פגיעה שכזו היא אינהרנטית להליך בדיקת היכולת הכלכלית למבקש פטור מאגרה, אלא טען לפגיעה בפרטיות עורך הדין. ואולם, הדרישה כי המערער יפרט את מקורות המימון שלו אין בה כדי לפגוע בכהוא זה בפרטיות עורך הדין.
ג. באשר לטענה בדבר פגיעה לכאורה בזכות לייצוג משפטי - הן בחינתה של היכולת הכלכלית של המבקש, והן ביצוע חקירת יכולת אף ללא הופעת בעלי הדין, מצויות בסמכותו של הרשם. נטל הוכחת היעדר יכולת-כלכלית מוטל על מבקש הפטור. ללא פרטים מהימנים, הנתמכים במסמכים, על הכנסת המבקש, רכושו, הוצאותיו וחובותיו, לא ניתן כלל להיזקק לבקשה לפטור מאגרה. אי מסירת פרטים, או מסירת פרטים חלקית וחסרה, מצדיקים את דחיית הבקשה מטעם זה בלבד. המידע אודות יכולת המימון של ייצוג משפטי, עשוי להוות אינדיקציה נוספת - אחת מיני רבות - בדבר טיבה של היכולת הכלכלית.

(בפני השופטת נאור. עו"ד עדי בר לב למערער, עוה"ד הרן רייכמן ושלומי פרידמן למשיבים. 15.1.06).

ע.א. 8089/03 - בתיה אלישיב ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

* ע.א. 8089/03 - דחיית טענה של שיתוף בנכסים כדי למנוע מימוש שיעבוד על מקרקעין הרשומים על שם החייב בלבד. *"הסכם ממון" שבו מתחייב הבעל, לפני גירושין, להעביר מקרקעין על שם האשה, מהווה ראייה כי המקרקעין שייכים לבעל. *חתימת אשה על הסכם ממון, לפני גירושין, כי ה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1220/00 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב 2 (להלן - המשיב) נישאו במרץ 69. בשנת 1978 עברו להתגורר בבית שנבנה על חלק ממקרקעין השייכים להוריו של המשיב. עם פטירת ההורים, ירשו המשיב ואחיו את המקרקעין. ביום 24.1.95 ערכו המשיב ואחיו הסכם שיתוף, לפיו מחצית מן הזכויות במקרקעין, לרבות הבית שנבנה יהיו למשיב. ביום 8.2.95 חתם המשיב על שטר משכון, בו שיעבד את זכויותיו במקרקעין לבנק. בשנת 1987 התערער קשר הנישואין של המשיב והמערערת וביום 17.3.98 התגרשו. קודם לגירושין נחתם בין השניים הסכם יחסי ממון וגירושין. בסעיף 3 להסכם נקבע כי: "הבעל מתחייב להעביר את הבית הנ"ל ע"ש האישה בכפוף לשעבוד הרובץ עליו, וכשהוא נקי מעיקולים... הבעל מתחייב להסיר את השעבוד בגובה $300,000 הרובץ על הבית...". כשנתיים לאחר מכן, החל הבנק בהליכים למימוש שטר המשכון. המערערים עתרו לבית המשפט בבקשה כי יצהיר, בין היתר, על בעלותה של המערערת בלפחות מחצית מן הזכויות במקרקעין וכי יורה על בטלותו של שטר המשכון, ככל שהדבר נוגע למערערים. ביהמ"ש דחה את טענת המערערת לפיה קיימות לה זכויות במקרקעין מכוח הלכת השיתוף. בנוסף הבהיר ביהמ"ש כי בסעיף 3 להסכם הממון יש משום הודאה של המערערת כי הזכויות במקרקעין שייכות היו למשיב, וגם אישור לכך שידעה על קיומו של שטר המשכון ואף הסכימה לכך שזכויותיה תהיינה כפופות לשעבוד שהוטל לטובת הבנק. לבסוף, קבע ביהמ"ש כי אין מדובר בעסקאות נוגדות, שכן בהסכם הממון נקבע מפורשות כי התחייבות המשיב להעביר את הזכויות בבית המגורים למערערת כפופה לשעבוד הרובץ על הבית. הערעור נדחה.
ב. אין צורך לחוות דעה על המחלוקת באשר לשאלה האם למערערת הוקנו זכויות במקרקעין, בין אם מכוח חזקת השיתוף ובין אם בכל דרך אחרת. זאת, משום שחתימת המערערת
על הסכם הממון מהווה הודאתה בכך שזכויות הבעלות בבית המגורים שייכות היו מלכתחילה למשיב ואות היא להסכמתה כי הבעלות בבית תועבר אליה בכפוף לשעבוד הקיים לטובת הבנק. מכאן, שאינה יכולה לערער על תוקפו של המשכון שהוטל לטובת הבנק. אף את הטענה המתייחסת לדיני העסקאות הנוגדות, אין לקבל. שכן, הלכה למעשה במקרה דנא אין מדובר בתחרות בין זכויות נוגדות במקרקעין. זאת, מן הטעם שהעברת הזכויות בדירת המגורים למערערת הוכפפה מלכתחילה להתחייבות שניתנה לבנק.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. שי אביטן וצ. אלישיב למערערים, עוה"ד ש. ורטהיים וא. הלפרין למשיבים. 19.1.06).

רע"א 9354/05 - עו"ד אסמעיל עבדה ואח' נגד פדוא אחמד אלעמד ואח'

*קביעה ששכירות מסויימת היא שכירות מוגנת, והנושאים שהועלו בהתדיינויות, שאין בהם הצדקה למתן רשות ערעור ל"גלגול שלישי" (הבקשה נדחתה).

המבקשים הם בעלי חלק מזכויות הבעלות בבית מגורים בשכונת ואדי אלג'וז בירושלים. זכויותיהם באו להם בירושה מאביהם המנוח. האב השכיר את הנכס, לפי הסכם מיום 19.3.69, לאדם אחר (להלן- השוכר), אשר אלמנתו ונכדו הם המשיבים. ביום 2.5.01 הגישו המבקשים נגד המשיבים, לבית הדין לשכירות, תובענה לסילוק יד. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה מהו אופי השכירות בנכס - שכירות מוגנת או חופשית. בית משפט השלום קבע כי המשיבה אינה דיירת מוגנת, והורה לסלק את יד המשיבים מן הנכס. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי המשיבה היא דיירת מוגנת. זאת כיוון שבמועד הקובע לצורך חוק הגנת הדייר (20.8.68) נראה שהיה דייר הזכאי להחזיק בנכס, ולכן גם משהתפנה הנכס לא ניתן להשכירו בשכירות חופשית, אלא לאחר ששולמו לדייר היוצא דמי מפתח. לפיכך, בין אם שילם השוכר דמי מפתח, ובין אם, כטענת המבקשים, לא שולמו דמי מפתח כלל, הנכס לא היה פנוי לשכירות חופשית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבקשת רשות הערעור נטען כי התיק מעלה שלוש שאלות משפטיות עקרוניות אשר יש לתת עליהן את הדעת: האם על השוכרת הנטל להוכיח כי היא דיירת מוגנת, או על המשכיר להוכיח שלא כן הוא-; האם דייר ששכר את הנכס לאחר המועד הקובע ב-1968 ולא שילם דמי מפתח זכאי להגנת החוק-; האם הגנת החוק ממשיכה לחול על נכס גם לאחר שהשוכר המקורי, שהיה במועד הקובע, פינה אותו- באשר לשאלת נטל ההוכחה - אין זה התיק המתאים לדיון בה, שכן פסק הדין קובע כי "התמונה המתקבלת מהראיות ומנסיבות המקרה, אף מבלי להידרש לשאלות של חלוקת הנטלים ועול ההוכחה, היא שסביר יותר לקבוע שמדובר בשכירות מוגנת מאשר שמדובר בשכירות חופשית". באשר לשאלת ההגנה של החוק על דייר שלאחר 1968 שכר דירה בלא דמי מפתח - המדובר בשאלה משפטית אשר אינה עולה במקרה זה, שכן נקבע כממצא עובדתי על ידי בית המשפט ששולמו דמי מפתח. אשר לתחולת ההגנה לאחר פינוי המושכר על ידי השוכר המקורי - זו טענה חדשה, לה נדרשו המבקשים לראשונה בערעור ואין איפוא מקום לעסוק בה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ג'יאת' נאסר למבקשים. 26.12.05).

רע"א 10475/05 - עיריית קרית אתא נגד קופת חולים כללית

*דחיית בקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטת ביניים שדחתה טענה של צורך ברשות לפיצול סעדים בנסיבות אותו מקרה (הבקשה נדחתה).

בשנת 2000 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד המבקשת מנכס מקרקעין בקריית אתא. בכתב התביעה ביקשה המשיבה היתר לפיצול סעדים, כדי שתוכל לתבוע דמי שימוש ראויים. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן באיחור
וניתן פסק דין בהיעדר הגנה, שקיבל את התביעה לסילוק יד, והתיר למשיבה לפצל סעדיה. בהמשך ביטל רשם בית משפט השלום את פסק הדין מהטעם שבעת נתינתו כבר היתה מצויה בתיק בית המשפט בקשת הרשות להתגונן. בעקבות החלטת הרשם התנהל ההליך בתביעה לסילוק יד והתביעה נתקבלה. לאחר מכן הגישה המשיבה תביעה לדמי שימוש ראויים. המבקשת הגישה בקשה לדחייה על הסף, בטענה שעם ביטול פסק הדין על-ידי הרשם, בוטל גם ההיתר לפיצול סעדים. בית משפט השלום דחה את הבקשה, וקבע כי החלטת הביטול התייחסה, מהותית, רק לעניין צו הפינוי, אך ההיתר לפיצול סעדים נותר על כנו. בקשת רשות ערעור של המבקשת נדחתה בבית המשפט המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מקרה זה אינו מעלה שאלה משפטית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שליש. לא כל שכן, כשהמדובר - על פי התוצאה - בהחלטת ביניים, שהנטיה להתערבות בשכמותה בערעור בגלגול שלישי פחותה עוד יותר. לעיצומם של דברים - בקשת הרשות להתגונן הוגשה באיחור, והרשם האריך רטרואקטיבית את המועד להגשתה, תוך שהוא מתבסס על טיב טענות ההגנה. במקרה שכזה עומדת במשנה תוקף סמכותו להתנות את ביטול פסק הדין בתנאים, ובכלל זאת לקבוע ביטול חלקי, אף אם לא נעשה כן כאן במפורש. במקרה דנא ביקשה המשיבה היתר לפיצול סעדים כבר בכתב התביעה, והדעת נותנת כי אך בהיסח הדעת לא הועלה הנושא כאשר נדון התיק מחדש, והדעת נותנת גם, כי אילו הועלה היה מתאשר. יתר על כן, אין מקום שהמבקשת, שהשיגה את ביטול פסק הדין בטענה המוצדקת שהסוגיה ראויה להתברר, תמנע עכשיו את המשך הבירור בחלק מן הסוגיה בטענה פרוצדורלית.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד יוסף סגל ושי גבסי למבקשת. 26.12.05).

בש"פ 10886/05 - מדינת ישראל נגד מוחמד ענבתאוי ואח'

*הארכת מעצר רביעית בעבירות בטחון של פעולות טרוריסטיות (בקשה להארכת מעצר (רביעית) לפי סעיף 62 לחסד"פ מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה בעיקרה).

המשיבים הואשמו בשנים-עשר אישומים שונים המייחס להם עבירות של חברות ופעילות בארגון טרוריסטי, ניסיונות לחטיפת חיילים בנסיבות מחמירות, עבירות חמורות בנשק, הכנת בקבוקי תבערה והשלכתם, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וניסיונות להצתה, שבוצעו לפי הטענה בין השנים 2002-2004. למשיב 1 מיוחסת בנוסף עבירת רצח. המשיב 1 הוא כיום בן 21, המשיב 2 בן 24, והמשיבים 3-4 הם קטינים בני 17. בית-המשפט המחוזי בנצרת הורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. עתה מבקשת המדינה הארכת מעצרם, בפעם הרביעית, מעבר ל-9 חדשים. מעצרו של המשיב 2 הוארך בהסכמת בא-כוחו. הבקשה נתקבלה בעיקרה.
מסוכנותם של כל המשיבים ברורה בעליל; המדובר במעורבות בטרור שבא לקעקע יסודות חברה ומדינה. באשר למשיב 1 - יש להיעתר לבקשה כמות שהיא ולהאריך את המעצר בתשעים יום. באשר למשיבים 3 ו-4 הקטינים - כבר צויין פעמים רבות כי לחלוף הזמן משמעות באשר לתזוזתה של נקודת האיזון. בענייננו, מחד גיסא יש מקום להארכה המבוקשת כשלעצמה לגבי משיבים אלה, אך מאידך גיסא, יש מקום כי כבר במהלכה יוכנו תסקירי מעצר מטעם שירות המבחן, שיבחנו אם יש מקום לשקול חלופה שאינה בביתם או בבית קרובי משפחה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ליאנה בלומנפלד למבקשת, עוה"ד ראפי מסאלחה ואליאס אבו עטא למשיבים. 15.12.05).

בש"פ 11429/05 - מדינת ישראל נגד פריניאן שרון ועודד

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של רצח, כאשר השחרור נומק בהיעדר ראיות לכאורה למעצר עד תום ההליכים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיבים הואשמו בעבירות של רצח בכוונה תחילה, בכך שבמהלך חודש ספטמבר 1999, קשרו קשר עם שמעון אלמקייס ועם צחי בן אור ושידלו אותם לרצוח את פנחס בוחבוט, אשר היה מאושפז באותה עת בבית חולים תל השומר, כתוצאה מניסיון קודם של התנקשות בחייו. על-פי הנטען, התכנית היתה כי השניים ילבשו מדי שוטרים, יגיעו למחלקה שבה מאושפז בוחבוט, יציגו עצמם כשוטרים וירצחוהו. השניים ביצעו את הפעולה בהתאם לתכנון, בן אור ירה כדור אחד למצחו של בוחבוט ורצח אותו. עם הגשת כתב-אישום, הגישה התביעה בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה באשר, לדעתו, הראיות נגדם חלשות. הערר נתקבל.
הראיות בעניין שלפנינו הן בעלות אופי מיוחד נוכח הנסיבות יוצאות הדופן של פרשת הרצח, והן בנויות על פסיפס של נתונים ראייתיים שעל פניהם מובילים לגירסה המפלילה את המשיבים. נקודת המוצא של התביעה בהוכחת התיק מביאה בחשבון כי אלמקייס, שהוא עד התביעה המרכזי, לא יהיה עד המשתף פעולה עם התביעה, ולפיכך יהיה עליה להגיש את תמליל השיחות על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות. צדק, איפוא, ביהמ"ש קמא בקביעתו כי דברי אלמקייס, מחייבים חיזוק משמעותי. התביעה הצביעה על שורה של חיזוקים, וביהמ"ש הציע כהשערות מטעמו הסברים אפשריים שיש בהם להחליש מעוצמת החיזוקים. גישה זו אין לקבלה. המשיבים לא סיפקו הסברים ושתקו בחקירתם, ואין ביהמ"ש יכול ליתן את ההסברים החסרים. לפיכך, אין להמעיט ממשמעותם של החיזוקים, כך שקיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים המסבכות אותם בשידול לביצוע מעשה הרצח ואף יש בהן פוטנציאל להרשעתם. לפיכך יש להורות על מעצרם עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד רפי לוי ונוער תבור לעוררת, עוה"ד דוד ליבאי, גיל עשת, אבי חימי, מיכל רביד, דוד יפתח, דן ענבר ודובב שחם למשיבים. 1.1.06).

ע.א. 2471/05 - יעל מוזס נגד הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ ואח'

*ויתור בשטר משכנתא על זכות להגנות לפי חוק הגנת הדייר נגד פינוי בעת מימוש המשכנתא (הערעור נדחה).

המערערת היא בעלים של דירת מגורים בחיפה, בה היא מתגוררת עם ארבעת ילדיה. לפי הצהרת המערערת, מאז שנת 1992 היא מתגוררת בנפרד מהמשיב 2. בשנת 1995 רכש המשיב 2 דירת מגורים בחיפה, ולצורך רכישת הדירה נטל הלוואה מהבנק המשיב. ההלוואה הובטחה בשעבוד שנרשם על דירת הבעל וכן בשעבוד נוסף שנרשם על דירת המערערת. לימים, מכר המשיב 2, בהסכמת הבנק, את הדירה שרכש. משכשל הבעל בהחזר ההלוואה, החל הבנק לפעול למימוש המשכנתא על דירת המערערת, וזו הגישה תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו המשכנתא הרשומה על דירתה - בטלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת בקבעו שבעל הדברים העיקרי שיכול היה להבהיר את העובדות הצריכות לעניין הוא המשיב 2, ומשהחליטה המערערת שלא להזמינו למתן עדות, הרי אי הזמנתו להעיד אינה תמימה ונבעה מהחשש שמא תיחשפנה עובדות אשר אינן נוחות למערערת. ביהמ"ש קבע כי לא הובטח למערערת שדירתה תשמש כבטוחה משנית בלבד שלא תמומש כל עוד לא מומש השעבוד על דירת המשיב 2. כן נדחו טענותיה באשר לפגם שנפל בויתורה על ההגנות המוקנות לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיפים 38 - 39 לחוק ההוצאה לפועל. הערעור נדחה.
ברגיל על בנק להבהיר ללקוח הבא לחתום על שטר משכנתא כי עומדת לו הגנה מן הדין על מגוריו וכי חתימתו על שטר משכנתא מעין זה שהיה בענייננו משמעה ויתור
על זכותו זו. כמו כן, מקום שהבנק נכון לשחרר את הבטוחה שהעמיד החייב העיקרי, תוך שהבנק מסתמך בכך על הבטוחה שהעמיד הערב, שומה עליו ליידע מבעוד מועד את הערב בדבר כוונתו זו. אלא, שבנסיבות המקרה שבפנינו, העובדות מוליכות לידי מסקנה כי המערערת והמשיב 2 פעלו כזוג, במשותף, והעמידו את הבטוחות כולן יחד. ביהמ"ש קבע באופן חד משמעי כי במעמד חתימת המשכנתא עורך הדין של הבעל אשר ייצג גם אותה, הסביר לה את משמעות חתימתה על שטר המשכנתא. משנקבע כי מדובר בבטוחה משותפת, רשאי היה הבנק להניח כי פעולותיו של המשיב 2 הינן על דעתה של המערערת וברצונה ומשכך לא היה עליו ליידע אותה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד רונן גפני למערערת, עוה"ד שירין אליאס ואהוד קלינברגר למשיבים. 8.12.05).

עע"ם 11137/04 - עוזי יעקובוביץ נגד מועצה מקומית אעבלין

*ביטול הנחה בתשלום ארנונה על דירי חזירים, שהתבטאה בחישוב "נטו" של השטח ולא ברוטו כנהוג ברשות המקומית, אינו נוגד את הוראות ההקפאה של שיעורי הארנונה (הערעור נדחה).

המערער מחזיק בשני דירים לגידול חזירים בתחום שיפוטה של המשיבה. המחלוקת נוגעת לחישוב הארנונה, היינו, האם יש לחשב את שטח הדירים לפי "חישוב נטו", או לפי "חישוב ברוטו". המערער טוען, כי בשנת 1993 הושגה הסכמה בינו לבין יו"ר המועצה, ל"חישוב נטו" של שטח הדירים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי טענה זו לא נסתרה, אולם אין ההסכמה מונעת מן המשיבה לחייב את המערער, בשנות המס שבאו לאחר מכן, בארנונה לפי "חישוב ברוטו". לדעתו, ההסכמה שהחישוב לפי שטח "נטו" לא בא לחסוך בהתדיינות משפטית או לגשר בין עמדות נוגדות, אלא לזכות את המערער בהנחה. ביהמ"ש נדרש גם לשאלה האם חלה בענייננו "הוראת הקפאה", המונעת אפשרות של שינוי החישוב, לפי סעיף 1 לחוק הארנונה הכללית לשנת 2002 (הוראת שעה), ותקנה 2(ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה. ביהמ"ש סבר כי במקרה זה אין מדובר ב"שיטת חישוב שונה", הואיל וגם בשנים 1992-1993 הגדירה המשיבה את השטח החייב בתשלום ארנונה כשטח "ברוטו". הערעור נדחה.
ההסכמה הנטענת (והמוכחשת על-ידי המשיבה), היתה מנוגדת לשיטת החישוב הנקובה בהודעות בדבר היטל ארנונה של המועצה. ממילא מתעוררת השאלה מניין סמכותו של יו"ר המועצה לקבוע, כי הארנונה תחושב בחסר וכי פלוני יישא בתשלום פחות לעומת אחרים. לפי המצב הסטטוטורי שחל בעת ההסכמה הנטענת, לא היה יו"ר המועצה, וגם לא היתה המועצה, מוסמכים ליתן למערער הנחה בארנונה, אלא בהתמלא תנאים מסויימים הקבועים בדין. אין מדובר בהסכמה המשקפת פשרה ו"מיצוע", או כזו שנועדה לחסוך את עלויות ההתדיינות. בנסיבות אלה מתעצם כוחו של השיקול בדבר גביית מס אמת ושמירה על עקרון השוויון בין הנישומים. הבחירה לבצע חישוב "ברוטו" ביחס לדירים שבהחזקת המערער, החל בשנת 1995, לא היה בה משום "שיטת חישוב שונה" - כלשון "הוראת ההקפאה" - אלא, בפועל, ביטול של מעין הנחה שהוקנתה למערער, לפי גירסתו, על-ידי יו"ר המועצה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד רועי פלר ומיכאלה חשפר למערער, עו"ד סמיר חאג' למשיבה. 1.12.05).

רע"א 7393/04 - אפרים אברמוביץ נגד רוני סיגי יזמות והשקעות בע"מ

*ימי פגרת הפסח באים במניין הימים הקצובים להגשת בקשה לביטול פסק בוררות (הבקשה נדחתה).

ביום 29.2.04 חתם בורר על פסק דינו ומסר אותו לבעלי הדין אישית, במעמד באי-כוחם. בחלוף 50 ימים הגיש המבקש לביהמ"ש בירושלים בקשה לביטול פסק הבוררות. לשיטתו, אין להביא במניין את ימי פגרת חג הפסח, החלה
בתקופת 45 הימים הקבועים בסעיף 27(א) לחוק הבוררות. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי ימי פגרת חג הפסח באים במניין הימים הקצוב בחוק וכי לאור העובדה שהמבקש לא המציא טעמים מיוחדים, ונוכח העובדה שהגיש את בקשתו במסלול העצמאי, אליו מתייחס סעיף 27 לחוק, אין להאריך את המועד. בהחליטו כן, אישר למעשה ביהמ"ש המחוזי את פסק הבורר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור על פס"ד המאשר או מסרב לאשר פסק בוררות תנתן רק במקרים יוצאי דופן ואין זה המקרה שבפנינו. יתירה מזאת, דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. המועד להגשת בקשת ביטול אינו נעוץ בהחלטה שיפוטית שניתן לערער עליה או לבקש לשנותה, אלא, קבוע בהוראת חוק הבוררות. בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי, ובדין קבע כך, כי: "תקנה 529 [לעניין תקופת פגרה] מתייחסת על פי לשונה לזמנים שנקבעו בתקנות בידי בית משפט או רשם, אך אינה מתייחסת להוראת חוק הקוצבת זמנים. על כן, לא ניתן להאריך את מסגרת הזמן שנקבעה בהוראה זו".

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אשר אקסלרד למבקש, עו"ד איילת יאיר למשיבה. 27.12.05).

ע.פ. 6123/05 + 6043/05 - דורון ושחר חתוכה נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש של שני אחים שתקפו רופאים בויכוח על הטיפול באמם המאושפזת בבית חולים, בהתחשב בנסיבותיהם האישיות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערים, אחים, הורשעו על פי הודאתם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לרופאים במהלך ויכוח שהתפתח באשר לדרך הטיפול באמם החולה. ביהמ"ש המחוזי גזר על שחר 24 חודשים לריצוי בפועל ו-12 חדשים על תנאי ועל דורון 20 חדשים לריצוי בפועל ו-10 חדשים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המעשים שביצעו המערערים אכן חמורים הם. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם מצב דברים בו יחוש רופא כי הוא מאויים על ידי מטופל או על ידי בני משפחתו בקבלו החלטות מקצועיות המסורות לשיקול דעתו. תקיפת רופא ע"י מטופל או בן משפחתו מתרחשת בדרך כלל בסביבה המתאפיינת בסערת רגשות בשל שעת המשבר ובשל המצוקה בה שרויים הנוגעים בדבר מטבע הדברים. נסיבות אלה, כשלעצמן, אין בהן איפוא כל רבותא וכלל אין מקום להביאן בחשבון כשיקול לקולא. אלא שבמקרה דנן התקיימו נסיבות אישיות, חריגות ויוצאות דופן במיוחד. אביהם של המערערים לקה באירוע מוחי ונזקק לסיוע ולסיעוד. האם סובלת ממחלת הגזזת ומגידול בראשה ואף היא במצב סיעודי. בת אחיהם של המערערים שחלתה במחלקה קשה, היתה מאושפזת במצב קריטי בעת שהתרחש האירוע נשוא כתב האישום ונפטרה סמוך לאחר מכן. בנוסף, מדובר באנשים צעירים ונורמטיביים הלומדים ועובדים לפרנסתם, אשר זו להם המעורבות הראשונה, היחידה והחריגה בפלילים. כמו כן, המערערים הביעו חרטה כנה מיד לאחר קרות האירוע, עת פנו מיוזמתם לתחנת המשטרה והתוודו על המעשה. כל השיקולים הללו לא קיבלו ביטוי מספיק בגזר הדין. לפיכך יש מקום להקטין במידת מה את העונש ולהעמידו על שמונה עשר חודשים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד ארז מלמד ושלומציון גבאי מנדלמן למערערים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 25.12.05).

רע"א 8411/05 - הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד פלונית

*העובדה שתובעת פיצויים בתאונת דרכים סיפרה למומחה הרפואי שמונה ע"י ביהמ"ש, על קביעת שיעור נכותה הנפשית ע"י ועדה רפואית של המל"ל, אינה פוסלת את חוות דעתו של המומחה (הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה תובענה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נגד המבקשות. בימ"ש השלום בראשון לציון הורה על מינויו של מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי (להלן: המומחה). במהלך בדיקתה על ידי המומחה, מסרה לו המשיבה
כי הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח הלאומי קבעה לה נכות נפשית בגובה %40 וכן ציינה את סעיף הליקוי עליו הסתמכה הוועדה. לנוכח האמור, הגישו המבקשות בקשה לפסילת חוות הדעת ולמינוי מומחה אחר תחתיו. בימ"ש השלום דחה את הבקשה בהחלטה קצרה המאמצת את הנימוקים שהעלתה המשיבה בתגובתה. בקשת רשות לערער שהוגשה לביהמ"ש המחוזי נדחתה. המבקשות טוענות כי שני טעמים מצדיקים היעתרות לבקשה לרשות ערעור: האחד, כי החלטת בימ"ש השלום אינה מנומקת ועל כן אין לראות בדיון בפני ביהמ"ש העליון דיון בפני ערכאה שלישית; השני, כי ההחלטה מנוגדת לפסיקת ביהמ"ש העליון ולתקנות ואם היא תיוותר על כנה היא תגרום לכך שתובעים ישיגו יתרון דיוני על ידי שיימנעו אמנם מהעברת דו"חות המל"ל למומחה, אך ימסרו לו את תכנם בעל-פה, על מנת להשפיע על גיבוש חוות דעתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אשר לנושא ההנמקה - גם אם ניתן היה להרחיב בהנמקת בית משפט השלום, לא ניתן לומר כי מדובר בהחלטה שאינה מנומקת באופן שהופך את הדיון בפני בית משפט השלום כלא היה. אשר לטעם השני - הבאת מסמכים כחוות דעת רפואיות אחרות בפני המומחה הרפואי מעוררת, ולו למראית עין, חשש כי גיבוש חוות הדעת העצמאי על ידי המומחה נפגם והושפע מהמסמכים שהובאו בפניו. המקרה שבפנינו שונה הוא, שכן בפני המומחה לא הובא כל מסמך, אלא אך נאמרו לו דברים מפי המשיבה. טענותיהן של המבקשות מופנות נגד האופן בו יישמו הערכאות דלמטה את הכלל האמור על המקרה דנן. שאלות שביישום הלכות קודמות אינן מצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית ומכאן שדין הבקשה להידחות. למעלה מן הצורך, יצויין, כי גם לגופו של עניין, מסירת פרטים בעל-פה למומחה אינה שקולה ואינה דומה - ולו במקצת - למסירת מסמכים. ההנחה היא שדברים שבעל פה הבאים מפי הנבדק, לא ישפיעו על חוות דעתו של המומחה, הנסמך על בדיקותיו ועל מסמכים המוצגים לו. בנוסף, הטענות נגד חוות דעתו של המומחה מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי, במהלכו יתאפשר לצדדים לחקור את המומחה ולהוכיח טענותיהם.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ניסן גיצה למבקשות. 27.12.05).

בש"פ 11870/05 + 11863/05 - מדינת ישראל נגד דורון פרחי ואח'

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של חבלה חמורה כאשר השחרור נומק בהיעדר ראיות לכאורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב 3 החנה את משאיתו באופן שחסם את הכניסה לבניין בו גרה אמה של המתלוננת. המתלוננת ובן זוגה המתלונן הבחינו במשאית וביקשו מהמשיב להזיזה. בתגובה לבקשתם, החל המשיב לקלל אותם, וכאשר ביקש המתלונן שיחדל מכך, זרק לעברו ארגז שהוציא מהמשאית. בהמשך, הגיעו למקום א-חיו המשיבים 3-2, ושלשתם תקפו את המתלונן תוך זריקת ל-ב-נ-י-בניין עליו, חניקתו, והטחת ראשו במדרכה. במהלך האירוע, כך נטען, פצע המשיב 2 בסכין יפנית, את המתלוננת. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בית המשפט קמא קבע כי "יש בכוחן של עדויות התביעה לגבש ראיות לכאורה כנגד המשיבים. עם זאת, עוצמת הראיות אינה מכרעת". על כן הורה על הכנת תסקיר מבחן להתאמת חלופת מעצר, ולאחר קבלת תסקירי שירות המבחן, הורה בית המשפט, ללא נימוק של ממש, על שחרור בערובה של המשיבים בתנאים הכוללים "מעצר בית מוחלט". הערר נתקבל.
לחובת המשיבים עומדות העדויות של המתלוננים שמצביעות כולן על התנהגות אלימה וחמורה מצד המשיבים. אכן, העדויות אינן זהות, אך בכך אין, בשלב זה, כדי לגרוע מן התשתית הראייתית הדרושה להקמת עילת המעצר. יתירה מכך, עדותו של עד שהזדמן
למקום, שאליבא דכל הדעות לא נטל חלק בקטטה, מצביעה, לכאורה, על מעשי בריונות חמורים ביותר מצד המשיבים. האמור בתסקיר - אין בו די כדי להצדיק את השחרור בנסיבות המקרה, וגם ההנחה כי "עוצמת הראיות אינה מכרעת" אינה עולה מהראיות במקרה זה. תופעה מן הסוג שהתגלה, לכאורה, היא תופעה נפוצה, ומקומם של מי שמסוכנותם נלמדת לכאורה מן הראיות, מאחורי סורג ובריח, לבל ייפגעו עוברי אורח תמימים.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אלעד פרסקי לעוררת, עו"ד אחמד יונס למשיבים. 27.12.05).

בג"צ 6673/04 - סטפן א. וויז, עו"ד ואח' נגד הועדה להכרה בחסידי אומות העולם - יד ושם ואח'

*דחיית מוסד "יד ושם" בקשה להכיר בכומר גרמני כ"חסיד אומות העולם" (העתירה נדחתה).

מוסד יד ושם, הפועל מכוח חוק זיכרון השואה והגבורה, (להלן - החוק), נמנע מלהכיר בכומר דיטריך בונהופר (להלן - הכומר) כחסיד אומות העולם. במסגרת יד ושם פועלת ועדה לציון חסידי אומות העולם. חברי הוועדה הינם ניצולי שואה, משפטנים, היסטוריונים ואנשי ציבור. התואר חסיד אומות העולם הוענק ליותר מ-20,000 איש. לוועדה נעשתה פנייה על מנת שהכומר יוכר כחסיד אומות העולם. התשתית העובדתית להכרה מבוססת בעיקרה על מבצע מסויים שנערך בשנת 1942. לכומר נודע על ניסיון להברחה של אנשים אל מחוץ לתחומי גרמניה. הוא ביקש שידידתו, שרלוט פרידנטל, תיכלל בקבוצת היהודים שהמבצע נועד להצלתם. ואכן, חברי הקבוצה, ארבעה עשר בני אדם, הוברחו לשוויץ וניצלו ממוות. שרלוט פרידנטל היתה יהודיה שהמירה את דתה. עמדתם של המשיבים היא, כי חלקו של הכומר בהצלתה היה שולי. בכל מקרה, פעולתו להצלתה לא הגיעה כדי סיכון עצמי מבחינת הכומר, והתנאי של סיכון עצמי הינו תנאי מרכזי על פי הכללים להכרה בחסידי אומות העולם. הכומר הוצא לבסוף להורג על ידי הנאצים בשל מעורבותו בניסיון להפיל את שלטונם. אין טענה כי הוצאתו להורג נבעה מפעולותיו להצלת יהודים. העתירה נדחתה.
לעותרים ניתנו הזדמנויות רבות להביא את השגותיהם בפני הוועדה. אין לקבל את הטענה שתהליך הבחינה והבדיקה עד לקבלת ההחלטה היה לקוי. טענותיהם של העותרים כנגד סבירותה של ההחלטה מבקשות למעשה שבג"צ ישמש כגורם מכריע ומחליט בשאלות היסטוריות. ברור שאין זה תפקידו של בג"צ ואף לא של בית משפט כלשהו. הוועדה היא שצריכה ומוסמכת לקבל החלטה בשאלת הכרה באדם כחסיד אומות העולם. יודגש: אין בהחלטתה של הוועדה ובדחייתה של העתירה דנא משום הבעת עמדה שלילית לגבי הכומר, פועלו ודעותיו.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חיות. עו"ד ש. טל לעותר 2, עו"ד ד. שמרון למשיבים. 30.12.05).

רע"א 6823/05 - אברהם רואימי נגד בנק לאומי לישראל

*היענות לנתבע ע"י בנק, לדרישת גילוי מסמכים, כולל פרטים הנמצאים במחשבי הבנק (הבקשה נתקבלה).

ביום 30.1.00 המבקש התקשרו המבקש והמשיב (להלן: הבנק), בהסכם לפיו יעמיד הבנק למבקש אשראים בסך של כ-10 מיליון דולר לצורך רכישת מניות. לטענת הבנק, הודיע המבקש בשלב כלשהו כי הוא מחוייב להסכם עם הבנק באופן אישי. הבנק טוען כי הסתמך על מצגיו ולפיכך לא מימש את המניות לכיסוי החוב. לאחר ששווי המניות ירד ומימושם לא היה יכול לסלק את החוב, טען המבקש כי לא התחייב אישית וסירב לשלם לבנק את החוב. הבנק הגיש תביעה כספית נגד המבקש על סכום של למעלה מ-56 מליון ש"ח. בא-כוח המבקש שלח לבנק דרישה לגילוי
מסמכים, והבנק המציא למבקש תצהיר גילוי מסמכים. בהמשך הגיש המבקש בקשה העוסקת בגילוי ספציפי של מסמכים ורשם בית המשפט הורה לבנק להשיב בתצהיר על כל סעיפי הדרישה. על החלטה זו הגיש הבנק ערעור ולהצעת ביהמ"ש הגיש המבקש הודעה חדשה המפרטת את המסמכים שהוא מעוניין בגילויים. לבסוף ניתן פסק דין אשר קבע כי הודעתו של המבקש לא מיקדה את רשימת המסמכים המבוקשת. לפיכך קיבל את הערעור וביטל את החלטת הרשם. הערעור נתקבל.
אל מול עיקרון הגילוי של מסמכים עומדים ערכים אחרים, כגון יעילות ההליך המשפטי, הגנה על אינטרסים לגיטימיים של הצד המגלה ומניעת פגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים. במקרה שבפנינו מדובר על תביעה בסדר גודל של כ-60 מיליון -, המסתמכת כולה על התחייבות שניתנה, לטענת הבנק, בעל-פה על-ידי המבקש. המבקש עושה כל שביכולתו להציג מסמך להגנתו, שיוכיח כי לא וויתר על תניית ה" noNesruoceR" שבהסכם בינו לבין הבנק. אמנם, נטל ההוכחה של התחייבות זו מוטל כל כתפי הבנק, אך מכיוון שמדובר בהתחייבות שעל פי הנטען נערכה בעל-פה, סביר הוא שההכרעה תתבסס על מהימנות עדויות. מובן איפוא רצונו של המבקש למצוא מסמך כתוב שיתמוך בטענותיו, כולל רישומים במחשב הודעות דאר אלקטרוני. כדי לאפשר למבקש לנהל הגנתו, כמו גם לסייע לבית המשפט לחשוף את האמת, יחוייב הבנק בגילוי הודעות דואר אלקטרוני המכילות את המילה "רואימי" או את מספר התיק הפנימי בבנק המשתייך למבקש. החיפוש יוגבל למחשבי עובדי הבנק שעסקו בעניינה של ההלוואה. באשר לדרישת גילוי המסמכים בשני סעיפים אחרים - טענתו העיקרית של הבנק מתייחסת לחסיונות החלים על מסמכים אלו. כידוע, אף אם תוכנו של מסמך מסויים המחוייב גילוי הינו חסוי, יש לציין את המסמך בגדר תצהיר גילוי המסמכים תוך הצהרה על התנגדות להצגתו לעיון הצד השני. טענת החיסיון תוכרע ע"י הערכאה הדיונית. לפיכך יגיש הבנק לביהמ"ש תצהיר משלים הכולל אף את המסמכים שנטען לגביהם טענת חסיון.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ירון אלכאוי וערן אורבך למבקש, עוה"ד אורי גאון ועינב נהרי-סנדלר למשיב. 12.1.06).

רע"פ 9083/05 - נסאסרה סאלם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הפקרה לאחר תאונה וחומרת העונש (הבקשה נדחתה).

בשעת בוקר מוקדמת נהג המבקש ברכב בכביש חוצה שומרון לכיוון מערב, סטה מנתיב נסיעתו ופגע באופנוע. רוכב האופנוע נחבל חבלה של ממש, ולאחר התאונה עזב המבקש את המקום מבלי שהושיט עזרה לנפגע. ביהמ"ש לתעבורה בפתח תקווה הרשיע את המבקש בעבירות תעבורה שונות, ובכללן הפקרה אחרי פגיעה, הטיל עליו עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון על תנאי למשך 5 שנים וכן קנס בסך 5,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי. בקשת רשות ערעור זו מופנית גם כנגד חומרת העונש, וטענות בדבר חומרת העונש לעולם אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם המקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת. אף לגופו של עניין, בדין קבע ביהמ"ש המחוזי לעניין ההפקרה, כי גם חזרה למקום האירוע, ואפילו התבוננות ממרחק מספר מטרים, אין בה כדי לענות על דרישותיו של סעיף 64א(א) לפקודה, המדבר על כך, שעל הפוגע "לעמוד על תוצאות התאונה". אין די בעצירה פיזית, וביהמ"ש בוחן גם אם הפעולות שלאחר העצירה יש בהן "כדי לעמוד על תוצאות התאונה". בנוסף, לנוכח העובדה
שלמבקש עבר פלילי מכביד בתחום התעבורתי, אשר כולל 67 הרשעות קודמות, אין העונש אשר הוטל על המבקש חמור במיוחד, ובוודאי שלא במידה כזו, אשר מצדיקה את התערבותו של בימ"ש שלערעור.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד רות עזריאלנט למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 11.1.06).

רע"א 10646/05 - כלל פיננסים בטוחה ניהול השקעות בע"מ (לשעבר אילנות...) ואח' נגד אלי וג'ני ארוך ואח'

*דחיית בקשה של מתן סעד זמני לעיכוב הליכי בוררות (הבקשה נדחתה).

המשיב 2 (להלן - "המשיב") ניהל תיק השקעות בניירות ערך אצל המבקשות והפסיד בסמוך לשנת 1999 סכומי כסף גדולים. המבקשות פנו אליו בדרישה כי יפרע את חובותיו כלפיהן והוא טען כי הן חייבות לו כספים. במהלך הליכים משפטיים הוסכם להעביר את המחלוקת לבוררות. הבוררות החלה ביום 5.6.00, ומאז נוהלו דיוני הבוררות במהלך מספר שנים. ביום 8.9.04 הורה הבורר על הגשת סיכומי טענות הצדדים. במקביל לניהול הבוררות, נוהל נגד המשיב הליך פלילי, בו יוחסו לו עבירות איומים ועבירות נוספות, בין היתר, כלפי עובדי המבקשות ובני משפחותיהם. במהלך הבוררות, ביקשו המבקשות מהבורר כי יעכב את הליכי הבוררות ואף יבטלם, בעיקר עקב הפרת הסכם הבוררות על ידי המשיב, בכך שלא נתקיים התנאי הבסיסי המחייב את המשיב להימנע מלאיים על נציגי המבקשות ועדיהם. הבורר דחה את הבקשה, והורה על המשך הבוררות. המבקשות פנו לביהמ"ש המחוזי שדחה את הבקשה לעיכוב הליכי הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בקשה למתן סעד זמני לעיכוב הליכי בוררות, המוגשת במסגרת תובענה עיקרית לביטול בוררות, נדונה, בעיקרה, על פי אמות מידה המקובלות בתחום הסעדים הזמניים, אף כי מתלווים לענין זה מאפיינים מיוחדים המתאימים לבוררות. יעילותה של הבוררות ייפגם במידה ניכרת באם ינתן סעד זמני על נקלה, והיענות לכך, על דרך השגרה, עלולה לפגום בתכליתה העיקרית של הבוררות ולהכשילה. יתר על כן, במסגרת שיקול הדעת השיפוטי במתן סעד זמני יש להתחשב גם בעובדה כי עם סיומה של הבוררות ומתן פסק הבורר, פתוחה הדרך בפני בעל דין לנסות ולפעול לביטולו של הפסק על סמך עילות ביטול מוכרות בחוק הבוררות. על פני הדברים בלבד, הטענות בדבר התנהגותו של המשיב, קשות ככל שתהיינה, ספק אם יש בהן כדי להשליך במישרין על תקפותו של הסכם הבוררות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד פ.ג. נשיף, עופר מוטולה וקרן זילברשטיין למבקשות, עוה"ד מושיק פלדמן ואלון וינוגרד למשיבים. 8.1.06).

בג"צ 11228/05 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ועדת הכספים של הכנסת ואח'

*דחיית בקשה להורות לוועדת הכספים של הכנסת שלא לדון בעניין עמלות ההפצה של תאגידים בנקאיים עד אחרי הבחירות, שנומקה בחשש לניגוד עניינים של חברי הכנסת (העתירה נדחתה).

העותרת מבקשת להורות ליו"ר ועדת הכספים של הכנסת (להלן: הועדה) להימנע מלכנס את הועדה לשם דיון בעניין עמלות ההפצה של תאגידים בנקאיים, וזאת עד לאחר הבחירות הקרובות לכנסת ולראשות הממשלה. טענתה המרכזית של העותרת הנה, כי נוכח היזקקותם של המשיבים והמפלגות שהם מייצגים לאשראי בנקאי בתנאים נוחים ובהיקפים גדולים ערב הבחירות, קיים חשש לניגוד עניינים של חברים בוועדת הכספים. העתירה נדחתה.
לכאורה, מתייחסת העתירה לשאלה ציבורית עקרונית ורחבה, אך היא כללית ותיאורטית ואינה מעלה עילה קונקרטית להתערבותו של בג"צ בעבודת הכנסת. החשש הכללי מפני
לחצם של גורמים חיצוניים אשר לחברי הכנסת או לנציגי המפלגות אינטרסים לתמוך בהם, הוא חשש מובנה הטבוע במגוון הנושאים הבאים לדיון בפני הכנסת וועדותיה ומגוון האינטרסים שחברי הכנסת עלולים להיות מעורבים בהם ואולי אפילו לייצג אותם. לפיכך, חזקה על חברי הכנסת שישוו לנגד עיניהם את ההבחנה בין האינטרס הציבורי עליו הם מופקדים, לבין האינטרס האישי או המפלגתי במובן הצר, הפוסל אותם מלדון בעניין הבא בפניהם. על דרך הכלל, בג"צ יימנע מהתערבות המונעת מראש קיום הליכים פרלמנטריים בנושא המצוי על סדר יומה של הכנסת או ועדה מועדותיה ואם נדרשת התערבות כזו הרי שמורה היא למקרים חריגים וקיצוניים במיוחד.

(בפני השופטים: בייניש, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופטת בייניש. 1.1.06).

ע.פ. 11275/05 - מדינת ישראל נגד אלון כהן

*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו "משיקולי מראית פני הצדק" (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

ביום 31.3.2003 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות זיוף ומרמה. הליך זה מתנהל בפי שופט בימ"ש השלום בצפת. ביני לביני, הורשע המשיב בהליך אחר, שנדון אף הוא בפני אותו שופט. (להלן - ההליך האחר). המשיב ביקש את פסילתו של השופט, בנימוק שהגיש למשטרה ולנציבות תלונות הציבור תלונות נגד השופט. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה וקבע, שתלונה המוגשת כנגד שופט אין בה, כשלעצמה, כדי ליצור עילת פסילה. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש העליון והערעור נדחה. בחלוף מספר חודשים זימן השופט, ביוזמתו, את בעלי הדין לטעון בפניו לגבי אפשרות פסילתו. המערערת סברה כי אין עילה לפסילת בית המשפט, והמשיב סבר כי אמנם אין עילת פסלות, אך יש מקום להעביר את התיק למותב אחר. בית המשפט סקר את נסיבות העניין וקבע כי הדברים שנאמרו בהחלטתו הקודמת - על היות התלונה שהוגשה נגדו מופרכת - מקבלים משנה תוקף כעת. עם זאת, משיקולי מראית פני הצדק ולמען הסר לזות שפתיים, מוצדקת העברת הדיון לשופט אחר. לפיכך פסל עצמו. הערעור נתקבל.
הכל מסכימים שלא קם חשש ממשי אובייקטיבי לגיבוש עמדתו של בית המשפט במחלוקת. קביעה זו עולה מטיעוני הצדדים ומהחלטות בית המשפט. היא תואמת הלכות קודמות לפיהן הגשת תלונה כנגד שופט אינה מקימה, כשהיא לעצמה, עילת פסלות. מאז ההחלטה הקודמת בה נדחה הערעור על סירוב הפסילה לא קם שינוי נסיבות מהותי שמצדיק סטייה מקביעה זו. אמנם, הוגשו תלונות והחלו הליכים חדשים לאחר שתלונות קודמות נסגרו, אך שינוי נסיבות זה אינו מצדיק סטייה מהקביעה שנעשתה בהחלטה הקודמת. אמת, כאשר בית משפט בוחר לפסול עצמו יש לתת משקל להחלטתו זו. עם זאת, המבחנים לפסילת שופט, בין אם מדובר על פסילה עצמית ובין אם מדובר על סירוב פסילה, הינם אובייקטיבים. שיקולי אמון הציבור ופגיעה במראית פני הצדק אינם מצדיקים, בנסיבות העניין, את פסילת השופט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד אורון שוורץ למשיב. 10.1.06).

בש"פ 11444/05 - עמיחי שרביט נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח כאשר הראיות לכאורה הן ראיות נסיבתיות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם ברציחתה של חמותו שרה שובי ז"ל (להלן: המנוחה). על פי כתב האישום בא לביתה כדי להתקין עבורה קולט אדים, ובהיותו בבית המנוחה נטל חפץ נוקשה ומוארך והחל לדקור ולהכות את המנוחה בצווארה, בפניה, בכתפיה ובבית החזה שלה, וגרם למותה. עם הגשת כתב
האישום קיבל ביהמ"ש המחוזי את בקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ביהמ"ש קמא עמד על הראיות הקושרות את העורר לביצוע מעשה הרצח וצדק בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. אין לקבל את טענת ב"כ העורר כי נוכח טיב הראיות, שהינן ראיות נסיבתיות, יש לשחררו לחלופת מעצר. בהתקיים ראיות לכאורה, אשר יש בהן פוטנציאל להרשעה בעבירת רצח, גם כאשר ראיות אלה הנן ראיות נסיבתיות, קמה עילת מעצר נגד הנאשם, וביהמ"ש ייטה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים. במיוחד כך כאשר מדובר ברצח כה אכזרי, בו נרצחה אישה ב-45 דקירות.

(בפני: השופטת בייניש. 11.1.06).

בש"פ 11657/05 - יהושע בן לוי נגד מדינת ישראל

*מעצר מחודש עד תום ההליכים של נאשם בעבירות סמים, לאחר ששוחרר ממעצר בשל פגמים שהפכו את המעצר למעצר שלא כדין (הערר נדחה).

העורר הואשם כי מכר בכמה הזדמנויות, קוקאין לשוטרים ולסוכנים סמויים. עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. עוד באותו יום - 29.9.2005 - הורה בית המשפט לעצור את העורר עד למתן החלטה אחרת בעניינו. הדיון בבקשה נקבע ליום 9.10.2005. לדיון במועד זה התייצבה התביעה כשתיק המשטרה אינו ברשותה. משכך, נדחה הדיון, וגם בדיון הנוסף הגיעה התביעה ללא חומר החקירה. ביהמ"ש דחה את הדיון למועד נוסף. חרף החלטתו של ביהמ"ש בדיון הקודם, כי לא ידחה יותר את הדיון, הגיעו נציגי התביעה לדיון - בשלישית - ללא חומר החקירה. ביהמ"ש דן על כן בבקשה לגופה, והסתמך על התרשמותו מחומר הראיות במסגרת הדיון הראשון, כאשר הוגש כתב האישום, והורה על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת. על החלטה זו ערר העורר לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע שקבע כי בימ"ש השלום לא יכול היה להישען על מסקנותיו במסגרת ההחלטה הראשונית, וציין את העובדה שהדיון לא התקיים בתוך 30 ימים - מסגרת הזמן הקבועה בסעיף 20(ד) לחסד"פ. לאור זאת, הורה על שחרורו של העורר בערובה ל"מעצר בית". ביהמ"ש ציין כי אין בהחלטתו "כדי לפגוע בזכותה של המשיבה להגיש בקשה נוספת, חדשה, להורות על מעצרו של העורר". בהתאם, הגישה המשיבה לבימ"ש השלום, תחת הכותרת "בקשה לעיון חוזר", בקשה נוספת לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש בחן את חומר הראיות לכאורה, וקבע אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. העורר ערר שוב לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערר. הערר נדחה.
ראשיתו של ההליך בהתנהלות לקויה מצידה של התביעה. בנסיבות אלה היה על בימ"ש השלום לשחרר את העורר ממעצר, ומשהחליט ההפך - בדין קיבל ביהמ"ש המחוזי את הערר והורה על שחרורו. אולם, גם בנסיבות בהן נעצר נאשם שלא כדין, אין מניעה להורות מחדש על מעצרו כדין. במקרה דנן, אף הותיר ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו הראשונה, מפורשות, פתח למשיבה לבקש שוב את מעצרו של העורר. ואולם, בדונו בבקשה חוזרת להורות על מעצרו של נאשם, על ביהמ"ש להביא בחשבון החלטתו גם את העובדות החדשות, בהן העובדה שהנאשם שהה במעצר שלא כדין, והעובדה שהוא שוחרר ממעצר. לא בנקל יורה ביהמ"ש לעצור את מי שכבר שוחרר ממעצר. שיקולים אלה עמדו לנגד עיניו של ביהמ"ש קמא, ובסופו של דבר קבע כי: "את התקלה שהביאה לכך שעניינו של העורר לא טופל כהלכה בשלבים הקודמים, אין 'לרפא' ע"י הותרת העורר משוחרר לחלופה, כאשר כל הנסיבות מצביעות על היותו סוחר סמים... אשר סכנתו לציבור רבה... גם בתנאי מעצר בית". אין להתערב בהחלטה זו.