תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 5

ע.פ. 3980/02 + 3835/02 + 3791/02 + 2943/02 - נ.ב., ר.ב., ד.ב., מ.ב., ס.ב. נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח וזיכוי מהרשעה בהסתה לרצח בהיעדר ראיות מספיקות. דחיית בקשה לעונש מופחת בעבירת רצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 380/99 - כל הערעורים, פרט לערעורו של מ. על חלק מההרשעה ועל מידת העונש, נדחו).

א. המנוחה ל' תושבת סילוואן בירושלים, נרצחה על-ידי בני משפחתה במאי 98'. גופתה הוטמנה בקבר שנכרה במחסן הבית בו התגוררה עם בני משפחתה. הקבר כוסה בבטון. ב-4.10.99 התלוננה אמה של ל', (להלן: האם), במשטרה על כך שבעלה (להלן: האב), מתעלל בה ובבני משפחתה. אגב כך רמזה שיש לה "הרגשה" שבעלה קבר את בתם ל' במחסן. המשטרה גילתה את הגופה, ובסופה של החקירה הוגש לביהמ"ש כתב אישום נגד חמישה מבני המשפחה: האב , האם , האחים ד' ו-ס' והאחות ר'. האב ריצה בעת ביצוע הרצח עונש מאסר. האב הואשם בעבירה של שידול לרצח ובעבירה של השמדת ראיה - כשהראיה היא הגופה; בנוסף הואשם האב בכך שלאחר שהשתחרר הוא איים על בני משפחתו ותקף אותם. כן הועמדו לדין בכור הבנים ד', האם, האחות ר', האח ס'. בשלב סיכומי ההגנה התגבש הסדר טיעון ובעקבותיו הורשעה האם בעבירת רצח, ר' הורשעה בעבירה של סיוע לרצח, ס' הורשע בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ובעבירה של השמדת ראיה וזוכה מעבירה של סיוע לרצח; האב הודה בעבירות של תקיפת בן משפחה ואיומים (לאחר שחרורו מהכלא), אך דבק בכפירתו בעבירת השידול לרצח; גם ד' דבק בכפירתו. ביהמ"ש הרשיע את האב בעבירה של שידול לרצח ובתקיפת בן משפחה ובאיומים. את האח ד' הרשיע בעבירות של רצח, קשירת קשר לביצוע פשע ובהשמדת ראיה. על האם ועל ד' הוטלו עונשים של מאסר עולם. על ר' הוטלו תשע שנות מאסר בפועל ועל ס' - שנת מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. גם על האב נגזר מאסר עולם, ובנוסף על כך הופעל, באופן חופף, מאסר על תנאי של 18 חודשים. האב והבן ד' מערערים על הכרעת הדין וגזר הדין; האם, האחות ר' והאח ס' מערערים על גזר הדין. ערעורו של האב נתקבל והערעורים האחרים נדחו.
ב. אין ממש בערעורו של ד' על הרשעתו ברצח. ד' מסר במשטרה גירסה מפורטת בה הפליל את עצמו, הודה בכך שנטל חלק בקבירת הגופה, שיחזר את המעשה, וכן הודה במעשה במהלך משפט זוטא. ההודיה במשפט הזוטא היא הודיה בין כותלי ביהמ"ש וניתן להרשיע על פיה גם ללא תוספת ראייתית. אשר להרשעתו של האב בעבירה של שידול לרצח - ביהמ"ש הסתמך על הודעות במשטרה של ד', של נ' ושל ש' אותן העדיף - על פי סעיף 10א לפקודת הראיות - על פני העדויות בביהמ"ש. המאשימה טענה כי האב שידל גם את אשתו נ'. מכך זוכה האב. הרשעתו של האב בכך ששידל את ד' לרצוח את ל' איננה מבוססת במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. שלושת בני המשפחה, שעל הודעותיהם במשטרה סמך ביהמ"ש קמא, ניסו להפליל את האב בביצוע בפועל של הרצח, רצח שבוצע כשהאב היה בין כותלי בית הסוהר. ביהמ"ש לא נתן משקל לכך. בנסיבות אלה יש לזכות את האב מחמת הספק מעבירת השידול לרצח. נותר לגזור את דינו בגין העבירות בהן הודה, עבירות של תקיפת בן משפחה ואיומים. על רקע הרשעתו הקודמת בתקיפתה של ל' ועל רקע אווירת הטרור והפחד שהשליט בבית יש לראות עבירות אלה בחומרה. לפיכך יועמד ענשו על 3 שנות מאסר בפועל, וכן יופעל במצטבר המאסר על תנאי של 18 חודשים.
ג. האם טענה כי ניתן להטיל עליה עונש מופחת כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין. היא הגישה חוות דעת פסיכיאטריות, והמומחה מטעמה אישר בעדותו כי למירב סובלת האם ממופרעות נפשית ברמה בינונית. בנסיבות אלה אין מקום לעונש מופחת כאמור בסעיף 300א (א) לחוק העונשין. בערעור טוען סניגורה של האם (לראשונה) כי
היא זכאית לעונש מופחת לפי סעיף 300א(ב) לחוק העונשין. לטענתה עשתה את המעשה מכח איומי האב עליה. ברם, אפילו פעלה בשל איומים של בעלה, הרי בעת ביצוע המעשה, היה הבעל בין כותלי בית הסוהר, והיא יכולה היתה לפנות למשטרה בבקשת הגנה. אשר לעניין ד' - גם בהנחה שאביו אכן אמר לו דברי הסתה, לא ניתן להטיל עליו עונש מופחת, מאותן הסיבות שנזכרו בעניינה של האם. גם את הערעורים הנוספים על חומרת העונשים יש לדחות.

(בפני השופטות: דורנר, נאור, חיות. החלטה ? השופטת נאור. עו"ד מנחם בלום לאב, עוה"ד וסים דכוור ואוסאמה סעדי למערערים האחרים, עו"ד אורלי מור-אל למשיבים. 10.2.04).

דנ"א 10114/03 - המוסד לביטוח לאומי נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'

*תחולת הסכם בין חברת ביטוח לבין המל"ל בדבר פיצוי המל"ל ע"י חברת הביטוח בתביעות נזיקין. *חיוב חברת ביטוח לשלם למל"ל על תשלומיו לניזוק בעתיד לפי טבלת חברת הביטוח בפריט קיצור תוחלת החיים ולא לפי קביעת תוחלת החיים בפועל(עתירה לדיון נוסף על פסה"ד בע"א 9946/01 - פסה"ד הקודם בוטל ברוב דעות).
א. סוויד סלאח (להלן: הניזוק) נפגע בתאונת דרכים שבה היה מעורב רכב המבוטח אצל המשיבה (להלן: חברת הביטוח). התאונה הוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה, ובהתאם, החל הניזוק לקבל תגמולים. במקביל, הגיש הניזוק תביעה נגד המשיבה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המומחה הרפואי שמונה בהליך זה קבע כי תוחלת החיים של הניזוק קוצרה והיא עומדת על כעשר שנים. ההליך הסתיים בפסק-דין על דרך הפשרה. המל"ל מצדו הגיש תביעה נגד חברת הביטוח, לשיפוי בגין %55 מסכום הגמלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק, כאשר גמלאות-העתיד המהוונות חושבו לפי לוחות ההיוון של המל"ל, לפיהם תוחלת חייו של הניזוק ארוכים יותר מעשר שנים. את התביעה סמך המל"ל על הסכם שנכרת בינו לבין חברת הביטוח בשנת 1979 (להלן: ההסכם). חברת הביטוח טענה שאת היקף חובת השיפוי יש לקבוע לפי תוחלת החיים שנקבעה לניזוק. ביהמ"ש קיבל את עמדת המל"ל, שיש לבצע חישוב אקטוארי הנסמך על טבלאות ההיוון של המוסד. לשיטתו, הצדדים להסכם התנו במפורש על הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, המקימה את זכות השיפוי של המל"ל, וקבעו מראש נוסחה אוטומטית לפיצוי המל"ל. בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון התהפכו היוצרות, ונקבע כי סעיף 328 מעניק למל"ל זכות סוברוגציה, שמשמעותה, אפשרות לתבוע פיצויים ששולמו או ישולמו על ידו לניזוק בפועל בלבד. אשר להסכם - פסק ביהמ"ש כי הסדר זה מבוסס על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות להשיב את פסק-הדין של ביהמ"ש המחוזי על כנו.
ב. השופט ריבלין: זכותו של המל"ל להשבה, מתוקף סעיף 328, נגזרת מעקרונות התחלוף (סוברוגציה). ברם, המל"ל וחברות הביטוח הסדירו בשנת 1979, באופן חוזי את הזכויות והחובות שביניהם. הסכם שיבוא תחת ההתדיינויות העתידיות שהיו נדרשות בכל פעם שהמל"ל היה חפץ להפעיל את הזכות המוקנית לו בסעיף 328. הסעיף המרכזי בהסכם, לענייננו, הוא סעיף 3 המורה: "שילם או משלם המוסד גימלאות לנפגע בתאונת דרכים... והחברה אחראית... לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת... תפצה החברה את המוסד כדלקמן: (1) כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב - %55 - מסכום התביעה". האחוז הקבוע מתוך הגמלאות בא תחת הזכאות המלאה לפי סעיף 328. זהו ויתור משמעותי שהסכים לו המל"ל, בתמורה ליעילות ולוודאות הצומחת מהסדרה מוסכמת כוללת, מראש, של כל התביעות העתידיות. ניתן להניח כי תוחלת החיים של נפגעים רבים מתקצרת בעקבות תאונת דרכים שהם מעורבים בה, מעבר לקבוע בטבלאות המל"ל. ואולם אין זה אלא אחד מאותם מקרים שבהם הנוסחה הקבועה עשויה להיטיב דווקא עם המל"ל. יש להניח כי בקביעת אחוז השיפוי המופחת שהמל"ל זכאי לו לפי ההסכם גילמו הצדדים גם את הסיכון הזה.
ג. לטענה כי המל"ל אינו נוהג בתום לב כשהוא מבקש פיצוי על תקופת תוחלת חיים שהיא קצרה יותר מהתקופה הקבועה בתחשיבי המל"ל - כפי שאין חברת הביטוח נחשבת כמפרה חובה זו עת שהיא משלמת למל"ל, לפי ההסכם, אחוז מופחת מן הגמלאות וכך יוצאת נשכרת, כך אין לראות במל"ל כמי שפועל שלא ביושר ובחוסר תום-לב, אם עומד הוא על זכותו-שלו לפי ההסכם.
ד. השופטת חיות (דעת מיעוט): חזרה על דעתה כפי שבאה לידי ביטוי בפסה"ד הקודם ולדבריה יש להשאיר את פסה"ד הקודם על כנו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, ריבלין, פרוקצ'יה, גרוניס, נאור, רובינשטיין, חיות. עו"ד רעיה טננהאוז לעותר, עו"ד אבי אמסלם למשיבות. 5.1.06).

ע.פ. 2272/04 + 530/04 + 411/04 - אברהם טטרו, גולן לחיאני ואהרן לחיאני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות יבוא סמים, המתבססת, בין היתר, על ראיות נסיבתיות ובכללן "שיטת ביצוע". *הרשעה על יסוד ראיה של "טביעת אצבע" שלא ניתן הסבר מהימן כיצד הגיעה לעטיפה של משלוח סמים. *חומרת העונש בעבירות סמים(מחוזי ת"א - ת.פ. 40192/02 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. המערערים הורשעו בעבירות סמים עפ"י כתב אישום הכולל שני אישומים. בעקבות הרשעתם גזר ביהמ"ש על טטרו עונש של 15 שנות מאסר בפועל, ושנתיים על תנאי, ועל גולן שמונה שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, ועל אהרן נגזרו שבע שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. טטרו וגולן טוענים נגד הרשעתם באישום הראשון, ולחלופין נגד חומרת העונש. אהרן מערער גם על הרשעתו באישום השני. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. על-פי עובדות האישום הראשון קשרו טטרו וגולן קשר עם אחר לייבא סם מסוג MDMA (אקסטזי) מבלגיה לישראל. לשם כך יצאו השניים מן הארץ בנפרד, נפגשו בבלגיה ורכשו שתי מכונות תעשייתיות, פרקו את מנועי המכונות והטעינו במקומם כ-786,000 טבליות של , MDMAשלחו את המכונות לישראל במטען אווירי, גולן שחרר את המכונות מאגף המכס בנמל התעופה בן-גוריון, ושלושת המערערים פרקו הסם מהמכונות. עובדות האישום השני, דומות לאלה של האישום הראשון ובאותה כמות סמים. עם הגיען של המכונות באירוע השני למושב זרחיה החלו טטרו ונאשם נוסף (להלן: בוזגלו) בפריקת הסם, ובהטענתו באחד-עשר תיקים, אותם רכש אהרן יום קודם לכן. בשלב זה נעצרו טטרו ובוזגלו כשברשותם נתפסו הסמים מהמשלוח השני. בחקירתו סיפר גולן על ארבע נסיעות שונות בהן נסע עם טטרו לבלגיה, כאשר בכל פעם רכשו מכונות אפיה באותו אופן. בהודעתו זו הכחיש כי ידע שהמכונות מכילות סמים. אהרן הודה כי רכש את 11 התיקים, אך טען שקנה אותם עבור בוזגלו. בתחילת המשפט הודה בוזגלו בחלקו באישום השני, ונדון לארבע שנות מאסר. במסגרת פרשת ההגנה שינו טטרו וגולן את גירסתם. בפתח עדותו הודה טטרו בעובדות האישום השני, כשלטענתו במקרים הקודמים היו בתוך המכונות מטעני "דמה", המכילים וויסקי וסיגריות, כך גם בפעם השלישית נשוא האישום הראשון, ורק בפעם הרביעית כללו המכונות סמים. גולן הודה אף הוא בעדותו בקיום הנסיעות ורכישת מכונות האפייה, אולם טען כי לא היה מודע לכך שהעסקאות נועדו לייבוא סמים. טביעת אצבעו של אהרון נמצאה על הניילון אשר עטף את ארגז הקרטון שבו אוחסנה אחת המכונות נשוא האישום הראשון. לממצא זה נתן הסבר שלא נתקבל על דעתו של ביהמ"ש.
ג. בהרשיעו את המערערים בעבירות נשוא האישום הראשון קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין לקבל את גירסתו הכבושה של טטרו בדבר מטען ה"דמה". באשר לאישום זה קבע ביהמ"ש כי שיטת הביצוע הזהה, זהות המבצעים, משקל המכונות עם הבאתן ארצה,
כפי שנקבע בשטר המטען וברישומי המכס, והשוואתו למשקלן בעת שנתפסו, מבססים מעל לכל ספק סביר את ההרשעה בפרשה זו. אשר לגולן - דחה ביהמ"ש את טענתו המרכזית, לפיה לא ידע שבתוך המכונות הובאו לארץ סמים, וקבע כי כל הנסיבות האופפות את רכישת המכונות אינן מותירות ספק כי החשד היה צריך להתעורר בלבו בדבר כשרות המעשים שנתבקש לעשות עבור טטרו. באשר לחלקו של אהרן באישום הראשון, דחה ביהמ"ש כאמור את ההסבר שסיפק ביחס להימצאות טביעת אצבעו על הניילון. באשר לחלקו של אהרן באישום השני, קבע ביהמ"ש כי הוא רכש את התיקים כאשר הוא יודע כי במעשה זה הוא מסייע לעבירה של החזקת סם. לפיכך, הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערערים כאמור וגזר את דינם.
ד. הרשעת המערערים בעבירות נשוא האישום הראשון התבססה, בעיקרה, על ראיות נסיבתיות. אשר לגירסת מטען ה"דמה" במכונות הראשונות - אין זה מתקבל על הדעת כי המערערים ייבאו ארצה ארבע פעמים מכונות יקרות ביותר, בעלויות גבוהות של מטען, מכס וכן נסיעות ושהייה בחו"ל, כשבשלוש מתוך ארבע הפעמים מדובר במטען "דמה" המהווה הכנה בלבד לייבוא הסמים, שהתבצע רק בפעם הרביעית. הראיה הקושרת את אהרן לעבירות נשוא האישום הראשון הנה טביעת אצבעו, והלכה פסוקה היא כי די במציאת טביעת אצבע של נאשם, בהיעדר הסבר הגיוני מטעמו, כדי להרשיעו. גם בהרשעת אהרן באישום השני אין עילה להתערב.
ה. אשר לעונש - העבירות בהן הורשעו המערערים הן עבירות חמורות ביותר, ויש בהן כדי לסכן את שלום הציבור. העונש שהושת על המערערים אינו קל, אולם מבטא הוא את חומרת העבירות, את נסיבותיהן, את מדיניות הענישה הראויה, ואינו חורג מרמת הענישה המקובלת.

(בפני השופטים: בייניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד מיכאל גבאי, ציון אמיר, גיא שמר, אורי בר עוז, נדיר ברנסי, אייל שמחוני וניר אלפסה למערערים, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 9.1.06).

עע"ם 6013/04 - משרד התחבורה נגד חברת החדשות הישראלית בע"מ

*חיוב משרד התחבורה, במסגרת חוק חופש המידע, למסור דוחו"ת שנערכו ע"י המחלקה לביקורת פנים בסוגיית תאונות אויריות, לעיון חברת החדשות לצורך הכנת כתבת תחקיר בנושא(מחוזי י-ם - עת"מ 454/02 - הערעור נדחה).

א. המשיבה מעוניינת לשדר בערוץ השני של הטלביזיה, כתבת תחקיר בסוגיית התאונות האוויריות (ו"כמעט תאונות") בישראל. לשם כך, פנתה למערער בבקשה לעיין בשני דו"חות שערכה היחידה לביקורת פנים במשרד התחבורה, ואשר תמצית מהם פורסמה בשנת 2001. בקשתה נדחתה בנימוק ש"מסירת דו"חות ביקורת פנים של הרשות... עלולה לשבש את תפקודה התקין של הרשות או את יכולתה לבצע את תפקידה וזאת לאור היות מכשיר הביקורת הפנימית חלק מהליך הניהול הפנימי... שמירת סודיות הדו"חות חיונית כדי להבטיח כי בקביעת תכנית העבודה של המבקר לא יירתע הגוף המבוקר מלטפל בכל נושא שהוא...". המשיבה הגישה עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש נעתר לבקשה וקבע כי הכלל הוא - מסירת מידע, והסייגים לכך הם בגדר יוצאים מן הכלל. הערעור נדחה.
ב. חוק חופש המידע מונה מצבים שונים, שבהם נסוג חופש המידע בפני זכויות ואינטרסים אחרים. סעיף 9(ב)(1) לחוק, - בו עיקר בענייננו - מונה רשימה של פרטי מידע, שהרשות אינה חייבת למסור. על סעיפים אלה ביססה המערערת את דחיית עתירת המשיבה לעיון בדו"חות. הוראת סעיף 9(ב)(1) - לשונה רחבה וכוללנית. כנגד טענת המערערת בדבר החשש מפגיעה במעמדו של מבקר הפנים, ניתן להעלות טענה נגדית, ולפיה דווקא פרסום הדו"ח ברבים הוא שיבטיח כי מעמד המבקר יתחזק וישתרש, וכי ממצאי הביקורת
יילקחו ברצינות והמחדלים יטופלו כנדרש. אין לקבל את גישתה הגורפת של המערערת, לפיה בכל הנוגע לדו"חות של ביקורת פנים, החיסיון הוא הכלל וגילוי המידע הוא, לכל היותר, חריג השמור למקרים יוצאי-דופן. אכן, אין לקבוע חובת גילוי כללית בלתי-מבוקרת, אך גם אין לקבוע, בשום פנים, חיסיון גורף.

(בפני השופטים: ריבלין, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד דנה בריסקמן למערערת, עו"ד ישגב נקדימון למשיבה. 2.1.06).

ע.פ. 9266/04 + 9020/04 + 8641/04 - ירונה ראובני-בוכניק ומנחם מנדל כהן נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 9266/04 + 9020/04 + 8641/04 - הרשעה של מבצעים בצוותא בעבירות של סחר בסמים, של "בלדרים" שהעבירו כספים לחו"ל לצורך רכישת הסמים. *דחיית טענה של "היעדר מודעות" למטרת העברת כספים לחו"ל, כאשר הכספים ששימשו לעיסקות סמים. *חומרת העונש בעבירה של סחר, ייבוא(מחוזי ת"א - ת.פ. 40020/02 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערערת היא אשתו של דורון בוכניק, שביחס אליו נטען כי בחודש יוני 2001 קשר עם אחרים, לסחור בכמויות גדולות של טבליות סם מסוג MDMA(אקסטזי), ולייצא אותם למדינות שונות ברחבי הגלובוס. לגירסת המשיבה, כבר בשלביו הראשונים של הקשר, היו המערערים מודעים לקיומו ולמטרותיו, והתפקיד שיועד להם הוא להעביר כספים ממדינה אחת לאחרת, כדי לאפשר את רכישת הסם או כדי "להלבין" את הרווחים שיופקו ממכירתו. במסגרת זו קיבלה המערערת סכום של 180,000 דולר במזומן והיא יצאה להולנד כדי להעביר את הכסף ליעדו. באשר למערער נטען, כי הוא עוסק בהעברת כספים, ובמסגרת זו העביר עבור שניים מהשותפים בקשר, כ-415 אלף דולר, וכן הביע את הסכמתו להעביר מאוסטרליה לישראל או לאחת ממדינות אירופה, סכום של כ-6 מיליון דולר. המערערים טוענים כי לא ידעו את ייעודו של הכסף. ביהמ"ש הרשיע את השנים בקשירת קשר וסיוע לסחר בסם וגזר למערערת 14 חדשים מאסר בפועל ו-11 חדשים על תנאי, ולמערער גזר 24 חדשים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעורים נדחו בעיקרם וערעור המדינה על סעיף אחד בהרשעה נתקבל.
ב. המערער העיד על עצמו שמחמת אופיו של העיסוק בו בחר, אין הוא נוהג לשאול את לקוחותיו שאלות מיותרות, ובכלל זה על מקור הכסף ומטרת העברתו, הואיל ואם לא ינהג כך, אותם לקוחות לא יפנו אליו כלל. נראה שהמערער היה ער לכך שאלה שפנו אליו הם עבריינים. כאשר נשאל בעדותו אם עלה בלבו גם החשד שמדובר בכסף שמקורו בעסקאות סמים, השיב: "הכל יתכן". המערער בחר, במודע, לעצום את עיניו. באשר למערערת - גם אם נניח כי לא ידעה ידיעה ממשית את ייעודם של הכספים שהעבירה, הרי שלכל אורך דרכה ניצבו אין סוף של תמרורים ונורות אזהרה שהעידו כמאה עדים על ייעודם הבלתי-חוקי של הכספים. מקום בו בליבו של מבצע העבירה מפעם חשד בדבר טיב התנהגותו, או בדבר קיומה של נסיבה הנמנית עם פרטי העבירה - הוא לא יוכל להתגונן בטענה לפיה פעל בהיעדרה של מודעות. במצב דברים מעין זה - מוטלת על מבצעה של העבירה החובה לפעול כדי להפריך את החשד ולברר את מצב הדברים לאשורו.
ג. המדינה מערערת על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערערים כ"מסייעים" לסוחרי הסמים, מכוח סעיף 31 לחוק העונשין, ולא כ"מבצעים בצוותא" מכוח סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, הקובע: "לא ייצא אדם סם מסוכן, לא ייבא אותו, לא יקל על ייצואו או ייבואו, לא יסחר בו...". לטענת המשיבה, נועד תפקידם של המערערים (העברת הכספים) כדי "להקל" על חברי הרשת לבצע את עבירות הסמים. בענין זה יש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המערערים, במקום העבירה בה הורשעו בביהמ"ש המחוזי, בעבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים.
ד. באשר לחומרת העונש - חלקו של המערער בפרשה הצטמצם אמנם להעברתם של הכספים בלבד, אולם פעילותו נועדה להקל על מלאכתם של מבצעיהן העיקריים של העבירות. מדובר במי שתמורת בצע כסף נתן את ידו לאחת המלאכות הבזויות ביותר - הפצתו של נגע הסמים - ומי שנוהג כך מעיד על עצמו עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת ממנו לצבור. בעונש שהושת על המערער אין חומרה כלשהי. באשר למערערת, הוחלט להיעתר לבקשת בא-כוחה, ולהורות על הכנתו של תסקיר מבחן לפני שיוכרע גורל ערעורה כנגד גזר הדין.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד משה שרמן, תומר לוי, יאיר גולן, נחשון שוחט ויוסי קורצברג למערערים. 11.1.06).

בג"צ 6358/05 - מרדכי ואנונו נגד אלוף פיקוד העורף יאיר נווה ואח'

דחיית עתירה נגד צווי הגבלה שהוטלו על וענונו לאיסור יציאה לחו"ל והגבלת תנועותיו בישראל. הצורך בהגדרה בהירה וברורה של צו הגבלת תנועה, כאשר הפרתו מהווה עבירה פלילית(העתירה נדחתה בעיקרה).

א. החל בשנת 1976 הועסק העותר כטכנאי באחת ממחלקות הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג). בשנת 1985 התפטר מעבודתו, יצא מישראל לתאילנד, ולאחר מכן לאוסטרליה, שם המיר את דתו. הוא נשא עמו מידע סודי על אודות הנעשה בקמ"ג, ושם חשף מידע זה. העותר הועמד לדין פלילי והורשע בעבירות בטחון שונות ונגזר עליו עונש של 18 שנות מאסר. כל בקשותיו לשחרור מוקדם כאסיר ברשיון נדחו. עם שחרורו, הוצאו נגדו ביום 19.4.04 צווי איסור יציאה מן הארץ וצווי הגבלה בתוך הארץ. צו ההגבלה מורה לעותר, בין היתר, שלא להימצא, בלא אישור מראש, בטווח של 500 מטרים מהמקומות שפורטו בנספח לצו, שדרכם ניתן לצאת אל מחוץ לישראל, ובטווח של 100 מטרים ממקומות שאינם מפורטים בצו, המהווים מעברים מהם ניתן להגיע לשטחי יהודה, שומרון, ועזה. העתירה נגד הצווים נדחתה בעיקרה.
ב. כנגד עוצמת הזכות לחופש תנועה שנפגעה ע"י הצווים, עומד אינטרס בטחוני מהותי אשר לצורך הגשמתו הוצאו ההגבלות כנגד העותר. בידיו של ואנונו חומר סודי בעל רמת סיווג בטחוני גבוהה ביותר ובעל חשיבות מערכתית רבה, הקשור למהלך עיסוקו ועבודתו בקמ"ג. חומר זה בחלקו הגדול, לא נחשף עד כה ברבים. הסכנה לבטחון המדינה ולאינטרסים חיוניים של הציבור הכרוכה בחשיפת המידע הבטחוני האצור בידי העותר הינה ישירה וממשית. העותר מוכיח, לכאורה, פעם אחר פעם, את יחסו המתנכר למגבלות המוטלות עליו, ומפגין יחס מזלזל בחוק וברשויות אכיפת החוק, והוא חוזר ומצהיר על כוונתו להפר נורמה פלילית בעלת חשיבות מכרעת, האוסרת עליו גילוי סודות מדינה. בהתנהגותו הוא מחזק את עוצמת השיקול הבטחוני.
ג. באשר הוראה בצו ההגבלה לפיה אסור לו להימצא, ללא אישור מראש, ב"טווח של 100 מטרים ממקומות שאינם מפורטים בנספח א', ואשר מהווים מעברים שמהם ניתן להגיע אל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה" - הוראה זו אינה ברורה, ואינה יכולה לשמש נורמה תקפה בהיותה מעורפלת ובלתי מוגדרת. משכך, דינה להתבטל. צו המגביל תנועתו של אדם, ואשר הפרתו עלולה לגרור ענישה פלילית, חייב להיות בעל רמת וודאות כזו שמי שחייב בקיומו לא יכשל בהתנהגותו עקב אי בהירותו. הרשות המוסמכת תהיה רשאית לתקן את הצו בענין זה, אם ובמידה שיהא בידה להגדיר בדרך בהירה וברורה את תוכן האיסור בענין זה באופן שיענה על דרישת הוודאות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אביגדור פלדמן לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים. 12.1.06).

ע.א. 896/04 - עיריית חדרה נגד משאבי מים חדרה בע"מ ואח'

*ביטול חוזה עם עיריה בדבר פיתוח מערכות מים וביוב, עקב שינוי תנאים יסודיים בחוזה, כתוצאה מחקיקת חוק תאגידי מים וביוב(מחוזי ת"א - בש"א 19603/02 - הערעור נדחה).

א. ביום 7.2.2001 פרסמה עיריית חדרה מכרז, שעניינו הפעלה ופיתוח של מערכות המים והביוב בתחום העיר חדרה (להלן: המכרז) לתקופה של 20 שנה. המשיבה זכתה במכרז, ביום 17.7.01. באותו מועד עצמו נתקבל בכנסת חוק תאגידי מים וביוב, שקבע כי: "לא תעביר רשות מקומית את משק המים או משק הביוב שבתחומה להפעלה בידי גורם אחר, אלא אם כן הוא חברה שהוקמה לפי חוק זה". ביום 23.10.2001 נחתם חוזה התקשרות בין המערערת לבין המשיבה, במסגרתו התחייבה המשיבה להעביר למערערת תשלום חד פעמי בסך של 116 מיליון ש"ח כדמי זיכיון. בעת ניסוח החוזה היה שר הפנים הגורם המוסמך לאשר את ההתקשרות והחוזה הותנה במתן אישור על ידו. ביום 7.11.2001 נתקבל אישורה של המועצה, והוסכם כי המשיבה תעביר למערערת מקדמה בסך של 34,800,000 ש"ח (להלן: המקדמה), כש- %70 מן המקדמה יופקדו בנאמנות, בידי המשיב 2, עד לקבלת האישור של שר הפנים. ביום 5.2.2002 התקבל בכנסת תיקון לחוק תאגידי מים שמטרתו היתה ליתן תוקף למכרז (להלן: תיקון חדרה), שכן המשיבה אינה עונה על דרישות החוק. תיקון חדרה אמנם איפשר את קיום העסקה, אך התנה זאת בכך שיתקבל אישורו של הממונה - הוא מנכ"ל משרד הפנים - להתקשרות. סמכויותיו של הממונה נקבעו באופן רחב, כך שביכולתו להתנות את האישור בשינוי מסמכי ההתאגדות של הזכיין, ובכל תנאי שהוא בהתקשרות. ביום 30.5.2002 נתן הממונה את אישורו להתקשרות "בכפוף לכך שההסכם והוראותיו... יהיו כפופים להוראת הממונה" (להלן: מכתב הממונה). מספר חודשים לאחר מכן פנה כל אחד מהצדדים לנאמן בדרישה לקבל לידיו את הסכום המופקד. הנאמן הגיש בקשה לביהמ"ש למתן הוראות, וביהמ"ש קבע כי מן הדין להעביר את הסכום המופקד למשיבה. הערעור נדחה.
ב. החלטתו של ביהמ"ש קמא להכריע בשאלה שהונחה בפניו בגדר הליך למתן הוראות לא גרמה עיוות דין למי מן הצדדים, ואין מקום לטענת המערערת נגד קיום הדיון בסדר דין של בקשה למתן הוראות. החלטה זו הכריעה רק בשאלת התקיימותו של תנאי מן התנאים שבכתב הנאמנות. בהכרעה זו אין כדי להכריע בזכויות המהותיות של הצדדים לפי החוזה, שהמקום לבירורן הוא בהליך מתאים בערכאה המבררת.
ג. לגופו של עניין - סעיף 138 לחוק תאגידי מים, הפקיע את סמכותו של שר הפנים לאשר את העיסקה, והעבירה? לממונה, שמקנות לו סמכויות רחבות כאמור. במכתבו אישר הממונה את ההתקשרות בין המערערת לבין המשיבה "בכפוף לכך שההסכם והוראותיו יהיו כפופים להוראת החוק... ובכל מקרה של סתירה בין הוראות ההסכם והוראות החוק והרשיון יגברו האחרונים". מכתב הממונה מתנה, הלכה למעשה, את הוצאתה של ההתקשרות לפועל בהכפפתו של החוזה להוראות חוק תאגידי מים. בחינת ההוראות מגלה בנקל כי החלתן על החוזה גורמת לשינויים מהותיים בו.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מאיר נתן למערערת, עוה"ד ארצי אהוד ובועז אדלשטיין למשיבים. 16.1.06).

רע"פ 548/05 - מאירה לוי נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות של שני אנשים בתאונת דרכים עקב סטיית רכב, לא מוסברת, לנתיב הנגדי(מחוזי ת"א - ע.פ. 70630/04 - בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. בדצמבר 2000, בשעה 00:18, נהגה המבקשת בכביש מס' 40 מכיוון רמלה לכיוון צומת בילו, בנתיב הימני מתוך שלושת הנתיבים במסלול, בכיוון נסיעתה. לפתע,
ללא כל סיבה, סטתה שמאלה, חצתה את כל הנתיבים בכיוון נסיעתה, עברה למסלול הנגדי, פגעה במכונית, חצתה את יתר הנתיבים במסלול הנגדי, ולבסוף נעצרה בהתנגשות של רכבה בתוך תחנת הסעה לחיילים. כתוצאה מהתאונה נהרגו שני אנשים ונפצעו שלושה. בית-המשפט לתעבורה ברמלה הרשיע את המבקשת בעבירות של גרימת מוות בקבעו כי עצם סטייתו של הרכב לנתיב הנגדי יוצרת חזקת רשלנות, אשר נטל הראיה להפריכה, עבר אל כתפי המבקשת, והיא לא הצליחה להרים נטל זה. בית-המשפט לתעבורה גזר על המבקשת 18 חודשי מאסר, מהם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. בנוסף, נשלל רישיונה של המבקשת למשך 15 שנה והוטל עליה קנס בסך 5,000 ש"ח. המבקשת ערערה לבית-המשפט המחוזי וערעורה נדחה ברוב דעות. הבקשה לרשות ערעור על חומרת העונש נדונה כערעור והערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט ג'ובראן: על-פי רוב, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות השתת עונש חמור, הכולל מאסר בפועל. אולם, אין זה כלל חלוט. המציאות מלמדת, כי פעמים רבות, התרשלות רגעית או אי תשומת-לב עשויים להסתיים באסון כבד ביותר. במקרים שכאלו, עשוי בית-המשפט, בנסיבות חריגות ומיוחדות ביותר, להימנע מהשתת עונש מאסר בפועל. המקרה דנא בא בגדר מקרים חריגים אלו, מן הטעמים הבאים: גילה של המבקשת בעת התאונה (55 שנים); משך הזמן הרב שחלף מאז מועד התאונה (כחמש שנים); הנתונים האישיים העולים מהתסקירים לאמור - היותה אישה נורמטיבית, בעלת ערכים חיוביים, ללא כל עבר תעבורתי, אם לשלושה ילדים בוגרים, סבתא לשישה נכדים ובת סועדת לאביה הקשיש בן ה-95; מאז התאונה המבקשת עוברת טיפול פסיכיאטרי תרופתי לאור התערערות מצבה עקב התאונה, והיא סובלת מדיכאון חמור; המלצת שרות המבחן היתה המלצה חד משמעית שלא להטיל על המבקשת עונש מאסר. לפיכך יועמד המאסר בפועל על 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות. הענשים האחרים שנפסקו יותרו על כנם.
ג. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): נסיבותיה האישיות של המבקשת, אינן נושאות אופי מיוחד וחריג, המצדיק סטייה מקו הענישה המחמיר המקובל מזה עת ארוכה. נתוניה של המבקשת, גם בהצטברותם, אינם מהווים נסיבות אינדיבידואליות ייחודיות המבחינות את עניינה מעניינם של מרבית הנאשמים המורשעים בעבירות רשלנות הכרוכות בתאונות דרכים קטלניות. אלה הם, על פי רוב, אנשים נורמטיביים שכשלו בהבזק אחד, וגרמו בנהיגתם למותם של בני אדם. גם הם, על פי רוב, סובלים סבל עמוק בעקבות התאונה, וכליאתם בבית סוהר היא מהלך קשה ופוגעני במיוחד עבורם. לפיכך, יש להותיר בעינו את העונש שנקבע בערכאות דלמטה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. עו"ד יובל לוי למבקשת, עו"ד אסף רוזנברג למשיבה. 19.1.06).

בג"צ 7803/05 - יוסף (יוסי) מושלין נגד שר התחבורה ואח'

*חוקיות החלטת רכבת ישראל לחסום "דרך" החוצה את פסי הרכבת, ואינה מוגנת במחסום(העתירה נדחתה).

א. העותר הוא אחד מבעליהן הרשומים של שתי חלקות קרקע בתחומה של העיר רחובות, הממוקמות משני עבריה של מסילת ברזל. בין החלקות מחברת דרך החוצה את המסילה (להלן: הדרך). מקום ההצטלבות בין הדרך למסילה יוצר את מפגש 140. הדרך רשומה על שם מדינת ישראל. על חלקותיו מגדל העותר עצי הדר ולצורך עיסוקו הוא נהג לעבור לעיתים תדירות בין חלקותיו, תוך חצייתה של מסילת הברזל במפגש. ביום 21.6.05 אירע אסון בקירבת קיבוץ רבדים, שעה שרכבת התנגשה במשאית שחצתה את המסילה, ובעקבותיה החליטה רכבת ישראל על סגירה זמנית של כל מקומות המפגש
בהם יש הצטלבות בין מסילת רכבת ל"דרך" כלשהי ואינם מוגנים במחסום. בעקבות ההחלטה נסגר מפגש 140 על ידי הקמת סוללות עפר אשר חסמו את הדרך. בהמשך הוקמה במקום גדר והוצב שלט האוסר על המעבר. בעתירתו מעלה העותר שלל טענות, שעניינן, הסמכות לסגור את הדרך וזהות המחליט על הסגירה; הסבירות והמידתיות של הסגירה; טענה של הפלייה בין העותר לבין המשתמשים במפגשים אחרים ופגיעה בזכות הקניין של העותר ובזכותו לחופש תנועה וחופש עיסוק. העתירה נדחתה.
ב. מפגש של דרך עם מסילת ברזל עלול ליצור סיכון בטיחותי חמור. הרשות שבידה המומחיות וביכולתה להביא בחשבון את ההיבטים השונים ולגבש את המענה המקצועי הנכון היא רשות התמרור הרלוונטית. המשיבים הבהירו כי בצורתו הנוכחית, אין המפגש עומד באמות מידה מינימליות של בטיחות. המשיבים פירטו את הפרמטרים המנחים אותם בבחירת האמצעי שישמש להסדרת נקודות המפגש השונות בין מסילת הרכבת לדרכים החוצות אותה. פרמטרים אלו, משקללים את רמת הסיכון שיש במפגש, כמות כלי הרכב העוברים בו וזמינותה של חלופה לחציית המסילה במרחק סביר. שיקולים אלו סבירים וראויים.
ג. מנכ"ל הרכבת, כרשות תמרור מקומית בתחומי מסילת הברזל, מוסמך לקבוע "הסדרי תנועה" גם בנקודות המפגש של המסילה עם דרכים המצטלבות עימה. הסמכות לקבוע "הסדרי תנועה" כוללת בחובה אפשרות להורות על חסימת דרכים. בנסיבות המקרה דכאן, לא נמצא שההחלטה היתה בלתי סבירה ובלתי מידתית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. שרגא, ר. שחר וש. גודר לעותר, עוה"ד מ. צוק, ר. דותן, י. לוי וא. שוסטר למשיבים. 19.1.06).

בר"ם 11612/05 - מרכז ע"ש ורה סלומונס נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ואח'

*שמאי שנתמנה להעריך את מידת הפגיעה של "תכנית פוגעת" לצורך קביעת פיצויים לבעלי מקרקעין, מן הראוי שיקח בחשבון גם את חלק השבחת המקרקעין עקב אותה תכנית(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת, המפעילה מרכז דיור מוגן לקשישים, שנמצא ברחוב נתיב האבות בכפר-סבא, הגישה תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בשל הנזק, שלטענתה, נגרם לה על ידי תב"ע (להלן: התכנית הפוגעת), שפורסמה למתן תוקף ביום 17.5.98. כארבע שנים לפני פרסום התכנית הפוגעת, פורסמה למתן תוקף תכנית אחרת (להלן: התכנית הקודמת), המסדירה, בין היתר, את הקמתו של מחלף בכניסה לכפר-סבא, הכולל כביש שיעבור בחלקו ברחוב נתיב האבות. תכנית זו ביטלה את ארבע הכניסות שהיו למרכז הדיור ולא הסדירה כניסות חלופיות. במסגרת התכנית הפוגעת נקבעה כניסה אחת באמצעות כביש גישה למרכז הדיור. התביעה שהגישה המבקשת על סך 1,180,000 דולר נדחתה על ידי המשיבה (להלן: הוועדה המקומית). המבקשת הגישה ערר לוועדת הערר המחוזית וזו החליטה למנות שמאי מכריע, בהתאם להוראות סעיף 198 לחוק התכנון והבניה, על מנת לבדוק את מידת הפגיעה של התכנית הפוגעת במקרקעי העוררת. השמאי קבע כי על אף שסיכום ראשי הנזק להם גרמה התכנית הפוגעת עומד על 400,000 דולר, שווי ההשבחה כתוצאה מאישור התכנית עולה באופן משמעותי על שווי הפגיעה ועל כן המבקשת אינה זכאית לפיצוי. ערר שהגישה המבקשת על החלטת השמאי נדחה על ידי ועדת הערר. הערעור שהוגש מטעם המבקשת לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערר נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הטענה העיקרית שהעלתה המבקשת, הינה כי השמאי לא היה מוסמך להתחשב בהשבחת המקרקעין על ידי התכנית הפוגעת, אלא לקחת בחשבון את הנזקים שנגרמו על ידה. ברם, כאשר בוחנים את השפעתה של תכנית מסויימת על ערך המקרקעין לצורך תביעה
לפיצויים לפי סעיף 197, מן הראוי לקחת בחשבון הן את ההשפעות ה"שליליות" של התכנית על ערך המקרקעין והן את ההשפעות ה"חיוביות", ולהשוות בין שווי המקרקעין ערב אישור התכנית, לבין שווי המקרקעין לאחר האישור.
ג. אשר ל הטענה כי ועדת הערר לא היתה מוסמכת לחייב את המבקשת בהוצאות ההליכים בפניה ובהוצאות השמאי - גם בהיעדר הוראת חוק מפורשת, רשאית רשות שיפוטית לפסוק הוצאות בקשר לכל הליך ודיון המתקיים בפניה. לאור ההכרה בסמכות הטבועה של טריבונל שיפוטי לפסוק הוצאות בהליך שבפניו, יש להכיר בסמכותן של ועדות הערר המחוזיות לפי חוק התכנון והבניה, הממלאות תפקיד מעין-שיפוטי מובהק, לחייב את בעלי הדין בהליכים המתנהלים בפניהן בתשלום הוצאות.

(בפני: השופטת בייניש. 16.1.06).

רע"א 11938/05 - לשכת עורכי הדין בישראל נגד איילון חברה לביטוח ואח'

*דחיית בקשה לסעד זמני נגד חברת ביטוח ששלחה לעורכי דין חוזר לביטוח אחריות מקצועית, כאשר נטען כי הפרסום מטעה לחשוב שהפנייה מוסכמת על לשכת עורכי הדין(מחוזי ת"א - בש"א 25769/05 - הבקשה נדחתה).

א. החל בשנת 1996 נהגה הלשכה, באמצעות הוועד המרכזי, להמליץ לחבריה להתקשר עם איילון בביטוח אחריות מקצועית. בשנת 2005 ערכה הלשכה מכרז לבחירת המבטח המומלץ על ידה. איילון השתתפה במכרז והפסידה. נקבע כי הזוכה במכרז היא חברת הביטוח מגדל. ביום 27.11.05 שלחה איילון מכתב לציבור עורכי הדין בו היא הציעה להם תכנית ביטוח אחריות מקצועית "בהמלצת ובברכת וועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין". בפנייתה מציינת איילון, כי "לאחר משא ומתן... החליט יו"ר ועד מחוז ת"א והמרכז, עו"ד אילן בומבך, להמליץ לחברי המחוז על פוליסת הביטוח המשופרת של 'איילון'...". מספר ימים לאחר מכן שלחה איילון לעורכי הדין את פוליסות הביטוח המוצעות. בראש שוברי התשלום נכתב "בשיתוף ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין בישראל". ביום 5.12.05 פנתה הלשכה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לסעד זמני, שבסופו של דבר הצטמצם בתביעה לכפות על איילון פרסום שיתקן את הפרסומים המטעים ולמנוע מאיתה שימוש במאגר המידע של הלשכה. לבסוף דחה ביהמ"ש את בקשת הלשכה לסעד זמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בית משפט קמא קבע כי יש לדחות את הבקשה לסעד זמני, בין היתר, באשר מדובר ב"מעשה עשוי", אשר כדי לתקנו יש צורך בהשבת הגלגל לאחור, מעשה העלול לפגוע בציבור עורכי הדין. בעניין זה טוענת הלשכה, כי משלוח הפוליסות לבדו אינו יוצר מעשה עשוי, שכן כל עוד הן לא השתכללו ניתן למנוע את רכישת הביטוח. טענה זו מתעלמת מכך שיש להניח כי חלק גדול מעורכי הדין המעוניינים לרכוש את הפוליסה כבר עשו זאת. מתן צו מניעה בשלב זה עלול גם להכניס למערבולת את שוק ביטוח האחריות המקצועית לעורכי דין, על ידי שייצור אי ודאות בנוגע למעמדן של פוליסות שתיחתמנה לאחר מתן הצו. בנוגע לדרישת הלשכה לצו שיחייב את איילון לפרסם את מצב הדברים לאשורו, נראה שבשלב זה מודע כבר חלק גדול מציבור עורכי הדין לטיבה של המחלוקת ולצעד כאמור תהיה תועלת מועטה בלבד ללשכה.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ד. תדמור, א. ברעם וב. בן צור למבקשת, עוה"ד צ. אגמון, ד. סברנסקי וי. מירון למשיבים. 16.1.06).

בג"צ 4181/04 - משה קעטבי נגד פיברן קדימה 1987 בע"מ ואח'

*החלטת בג"צ שלא להתערב בהחלטת ביה"ד לעבודה על "תיקון טעות" בפסק דין לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט (העתירה נדחתה).

בבית הדין האזורי לעבודה תבע העותר לחייב את המשיבה, מעבידתו בעבר, לשלם לו סכומים שונים וכן פיצויי פיטורין. משניתן פסק הדין, ערער העותר
לבית הדין הארצי לעבודה, וניתן פס"ד על דרך הפשרה, מכח סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בו חייב בית הדין את המשיבה לשלם לעותר 30,000 ש"ח בגין תשלומים שונים וכן פיצויי פיטורין בשיעור של 120,000 ש"ח. נקבע שלסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית. לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה אותה הגדירה כ"בקשה לתיקון טעות סופר" בטענה כי חיובה בהפרשי הצמדה וריבית, מקורם בטעות, וביה"ד קבע כי "עיון בפסה"ד מעלה, כי אכן נפלה בו טעות סופר... אנו מורים בזאת שפסה"ד יתוקן...". העותר טוען כי אין מדובר בטעות קולמוס, אלא בשינוי מהותי של פסה"ד. מנגד, סבורה המשיבה כי בית הדין פעל בתחום סמכותו. העתירה נדחתה.
סעיף 81 לחוק בתי המשפט מתיר לבית המשפט לתקן טעות שנפלה בפסק-דין. האם טעותו של ביה"ד בפסק-דינו הראשון, היא "טעות" במובנו של סעיף 81 לחוק? בית הדין עצמו השיב על כך בחיוב, ותשובתו מעוררת לבטים לנוכח פסיקת בג"צ בעבר. עם זאת, בג"צ נוהג בריסון מקום שהוא מתבקש להתערב בנושאים אשר נדונו בפני בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב רק בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסק-הדין; הצדק מחייב את התערבותו של בג"ץ. גם בהנחה כי בענייננו אכן נפלה טעות מהותית, הרי על העותר עדיין לשכנע כי התערבות בג"צ נדרשת מטעמים של צדק. במבחן זה לא עמד העותר. ביה"ד שערך תחשיבים משלו ואותם לא חשף, הוא היחיד שיכול כחלוף זמן לענות על השאלה אם בפסק-דינו נפלה טעות סופר אם לאו. משבא בפניו העניין בשנית, הוא השיב על שאלה זו כאמור, ואין לומר כי החלטתו מחייבת את התערבות בג"צ מטעמים של צדק.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד דוד מימון לעותר, עו"ד יוסף אלברק למשיב. 11.1.06).

רע"פ 8337/04 - יעקב ורד ואח' נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות מס (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המבקשים הורשעו בבית משפט השלום בתל אביב בעבירות מס במהלך השנים 1992-1998. ביהמ"ש גזר על המבקש עשרים וארבעה חודשי מאסר בפועל, שניים עשר חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 50,000 ש"ח. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בו הושגה הסכמה בין הצדדים וזה נוסחה: "המערער [המבקש 1] חוזר בו מן הערעור לעניין הרשעתו בדין;... הצדדים יפנו לפקיד השומה להשיג הסכמה לגבי סכומי החוב של המערער... וישובו לבית המשפט לצורך הטיעון לעונש, לאחר שתושג הסכמה, אם תושג". בעקבות הסכמה זו ניתן פסק-דין חלקי לפיו נדחה הערעור על ההרשעה, ונקבע כי יתקיים דיון משלים בו יישמעו טיעונים לעניין חומרת העונש. במהלך הדיונים המשלימים התברר כי טרם הושגה הבנה סופית בין המבקש לפקיד השומה וביהמ"ש החליט שלא להמתין ודחה את הערעור על חומרת העונש. הערעור נתקבל.
בעוד בקשת רשות הערעור תלויה ועומדת הוגש על ידי המבקשים כראיה נוספת, בהסכמת המשיבה, הסכם שומות ממנו עולה כי הושגה בין הצדדים הסכמה סופית בה נאמר: "למען הסר ספק, לאחר קיזוז ההחזר כאמור לא יהיו למי מהנישומים... כל חובות לפקיד השומה, בגין השנים 1992-2003 והשומות לשנים הנ"ל יסגרו". נוכח הסכמה כוללת זו, ונוכח ההסכמה שהושגה בחסות בית המשפט המחוזי בהליך הערעור ולפיה נכרכה הסדרת החוב בפן האזרחי עם הערעור על חומרת העונש, יש מקום להפחתת מה מעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש, והוא יועמד על שישה עשר חודשים.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד רון פינצ'י למבקשים, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 19.1.06).

ע.פ. 2561/05 + 2546/05 - מדינת ישראל נגד עבדאללה ג'אברין

*החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה ביריות מכוונות ברובה ציד (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המשיב, נשוי ואב לשישה ילדים, ביקש לקחת לו כאישה שנייה את אחותו של המתלונן. הלה התנגד לכך והמשיב הזמין אותו להיפגש עמו "אם הוא חושב שהוא גבר". המשיב הגיע למקום המפגש ברכבו כשהוא מצוייד ברובה ציד אותו החזיק ברישיון, והמתלונן הגיע למקום המפגש ברכב כשהוא מלווה בשלושה מאחיו (להלן יחד: המתלוננים). בעת שהרכב התקרב לרכבו של המערער כדי מרחק של חמישה מטרים, הוציא המשיב את רובה הציד מן החלון, כיוון אותו לעבר המתלוננים וירה ירייה שפגעה בשמשה הקדמית של הרכב. כתוצאה מן הירי נפצע המתלונן. המשיב הורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע חבלה בכוונה מחמירה ונדון לחמש שנות מאסר, מתוכן שלושים חודשים לריצוי בפועל. המשיב מלין על חומרת העונש וטוען כי בית המשפט לא הביא בחשבון את הנסיבות המיוחדות שבהן התרחש הירי ונסיבותיו האישיות הקשות. המערערת טוענת כי העונש מקל עם המשיב בצורה בלתי סבירה ובלתי הולמת נוכח חומרת המעשה שביצע. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
המשיב תיכנן אירוע אלים באותו מפגש. העובדה שהמשיב שהחזיק ברובה הציד ברישיון אין בה משום נסיבה מקלה. נהפוך הוא, משניתן למשיב רישיון להחזיק ברובה לצרכי ציד והוא מעל באמון שניתן לו ועשה ברובה שימוש אסור ופצע אדם, יש בכך כדי להוסיף פן של חומרה למעשיו. יש למצות את הדין ולהטיל עונשים ממשיים ומרתיעים על מי שבוחר ליישב ויכוחים בדרך של שימוש בנשק חם. העונש שנגזר למשיב אכן מקל עמו יתר על המידה, ועל כן יש להעמידו על 4 שנים לריצוי בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אליענה בלומנפלד למערערת, עו"ד מורסי אבו מוך למשיב. 12.1.06).

ע.פ. 11157/05 - תמם חוה ויוסף תמם נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתערבות ביהמ"ש בחקירת עד (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערערים, בעלי חברת הסעות, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות שוחד וקבלת דבר במרמה. בין היתר, נטען כי המערערים הסתייעו בסדרן הסעות בחברה ממשלתית, לו נתנו שווה כסף, כדי לקבל תשלום עבור הסעות שאותן לא ביצעו בפועל. סדרן ההסעות, עד תביעה מרכזי, נחקר בחקירה נגדית ובחקירה זו התגלעו אי-דיוקים בין עדותו לבין הודאתו בעובדות כתב האישום במשפטו. בעקבות חקירת עד זה ביקשו המערערים לפסול את בית המשפט. נטען, כי בית המשפט "ירד לזירה" במהלך החקירה הנגדית, נטל לעצמו את תפקיד התביעה, חקר את סדרן ההסעות, ושם בפיו אמירות עובדתיות. המערערים טוענים כי קם חשש ממשי שבית המשפט קבע עמדה ביחס לאשמתם. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה. לטענתה, שאלות בית המשפט היו בעיקרן שאלות הבהרה. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות וקבע כי שאלותיו היו שאלות הבהרה לגבי אמירות שונות של העד. אין בהן הבעת עמדה סופית מצד בית המשפט לגבי מהימנות העד או אשמת המערערים ולא ניתן להסיק מכך חשש ממשי למשוא פנים. הערעור נדחה.
אכן, על השופט מוטלת אחריות רבה בעת ניהול המשפט וחקירת העדים. עליו לקדם את היעילות הדיונית ואת הערך של גילוי האמת. מאידך, עליו להישמר מלרדת לזירת ההתגוששות בין בעלי הדין ולקחת חלק פעיל במשפט. עם זאת, אף אם סטה בית המשפט מן המידה הראוייה בה עליו לנקוט, אין בכך בהכרח עילה לפסילתו. אפשר ובית
המשפט בחר בענייננו, להתמקד בסוגיות מסויימות בחקירת סדרן ההסעות, כדי לברר את הפערים שנתגלו בין עדותו לכתב האישום בו הודה. אך בכך אין עילה לפסילתו. גם התבטאויות בית המשפט במהלך ובסיום חקירתו של סדרן ההסעות, אינן מעלות כי בית המשפט גיבש דעה קדומה בנוגע לאשמתם של המערערים.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יהושע רזניק וציון סהראי למערערים, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 12.1.06).

בג"צ 217/06 - דוד בן חיים, עו"ד נגד אריאל חזק-שופט בימ"ש השלום באשדוד ואח'

*דחיית עתירה של עו"ד שבימ"ש קמא קבע שאינו יכול לייצג את מרשו עד לקבלת אישור לשכת עוה"ד שאין בייצוג עבירה אתית, שכן עוה"ד יכול לערער על ההחלטה למרות שהוא אינו בעל דין בתיק הנדון (העתירה נדחתה).

העותר מייצג לקוחות בתביעה כספית נגד בני זוג (שנפרדו בינתיים), בבימ"ש השלום באשדוד (להלן: "בית המשפט"). במהלך הדיונים, טען בא כוחם של בני הזוג הנתבעים, כי בהתאם לכלל 16 לכללי לשכת עורכי הדין, (אתיקה מקצועית), מנוע העותר מלייצג את התובעים בהליך האמור מחמת ניגוד עניינים, שכן בעבר ייצג את בת הזוג הנתבעת בהליכים אחרים. לביסוס טענתו, צירף חוות דעת חתומה בידי סגן יו"ר הוועד ויו"ר משותף של ועדת האתיקה של ועד מחוז ת"א והמרכז של לשכת עורכי הדין. בעקבות זאת, החליט ביהמ"ש כי על העותר להודיע לביהמ"ש בתוך 60 יום, אם שונו מסקנות ועד המחוז בכל הנוגע לשאלת הייצוג, וכי כל עוד לא יוצג מסמך מאת גוף מוסמך המשנה את מסקנות חוות דעת הנזכרת לעיל, לא יורשה לייצג את מרשיו נגד הנתבעים, (להלן: "ההחלטה"). עתירת העותר היא לבטל את החלטת ביהמ"ש העתירה נדחתה על הסף.
החלטת ביהמ"ש כפופה להליך ערעורי. הלכה היא, כי אם בגדר התדיינות בין בעלי דין מכריע ביהמ"ש גם בזכויותיו או במעמדו של אדם אחר הניצב לפניו, כי אז נתונה לאותו אדם זכות ערעור על ההחלטה שניתנה ככל שהיא נוגעת במישרין אליו. אין ספק כי החלטת ביהמ"ש מקנה לעותר מעמד להעלות את השגותיו ביחס להחלטה זו, בהליך ערעורי. ככלל, אין בג"צ מתערב בהליכים המתנהלים בבתי משפט שחוק בתי המשפט דן בהם, אלא במקרים חריגים בהם ישנה חריגה מסמכות, או פגיעה בצדק טבעי, וכאשר לא עומד לעותר סעד חלופי. במקרה זה, נוכח קיומו של סעד חלופי, אין מקום כי בג"צ יזקק לעתירה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 10.1.06).

בג"צ 3702/05 - ד"ר צבי אורי מעוז נגד רשות העתיקות

*דחיית עתירה שרשות העתיקות תממן פרסום ממצאי חפירות ארכיאולוגיות, כאשר תוצאות החפירות כבר פורסמו בכתבי עת מדעיים (העתירה נדחתה).

העותר, ארכיאולוג, עבד באגף העתיקות של משרד החינוך והתרבות בין השנים 1981-1989, ובהמשך, בין השנים 1990 - 1995, עבד אצל המשיבה. בין השנים 1982-1992 ביצע העותר חפירות ארכיאולוגיות מטעם אגף העתיקות ורשות העתיקות באתרים שונים. העותר מבקש להורות לרשות העתיקות לממן בתוך פרק זמן סביר כתיבה ופרסום של דוחו"ת סופיים של החפירות הארכיאולוגיות שנערכו על ידו. לטענתו, מחוייבת רשות העתיקות לעשות כן מכוח הוראת סעיף 12 לחוק העתיקות. (להלן: החוק). רשות העתיקות מציינת בתגובתה, כי תוצאות החפירות הארכיאולוגיות שביצע העותר מטעמה פורסמו בכתבי עת מדעיים, ואין היא מחוייבת לממן פרסום מחקרים ארכיאולוגיים נלווים. כמו-כן גורסת הרשות כי היעתרות לבקשות העותר תחייב אותה לחרוג ממסגרת התקציב המאושרת שלה, בניגוד להוראת סעיף 22 לחוק
יסודות התקציב, ואין באפשרותה לממן כיום מתקציבה חובות עבר של פרסומים בנוגע לחפירות שנערכו לפני שנים רבות. העתירה נדחתה.
אין חולק כי רשות העתיקות מחויבת בפרסום מדעי מתאים בדבר החפירה, הממצאים שנתגלו בה והתוצאות שהניבה. המחלוקת היא בשאלה אם עמדה המשיבה, כבעלת רשיון החפירה, בחובתה זו, בהתאם להוראת סעיף 12(ג) לחוק. הממצאים מהחפירות השונות שערך העותר פורסמו בכתבי עת מקצועיים שונים, פרסומים שהרשות כבעלת רשיון החפירה סבורה כי די בהם. רצונו של העותר לפרסם מחקר מדעי מעמיק יותר הוא כמובן רצון לגיטימי, אולם אין משמעות הדבר כי רשות העתיקות מחוייבת לשאת במימון מחקר נוסף זה ובפרסומו. ודאי שאין הדבר מתחייב מלשון החוק.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. העותר לעצמו, עוה"ד רדואן בדחי ויורם בר סלע למשיבה. 11.1.06).

עע"ם 7197/05 - עליזה תורג'מן-דנקר נגד משרד הבינוי והשיכון

*דחיית בקשה להכיר באשר כ"דייר ממשיך" של אמה, בדירה בשכירות ציבורית, כאשר התובעת אינה עונה על דרישות החוק להכרה כ"דייר ממשיך" (הערעור נדחה).

המערערת, אם לשני ילדים בגיל העשרה, התגוררה עם ילדיה אצל אמה בדירה בשכירות ציבורית באשדוד (להלן: הדירה) על רקע סכסוך עם בעלה. הדירה מנוהלת על ידי עמיגור. המערערת התגרשה בשנת 1997 ובחלוף כשנה, בחודש אפריל 1998, נפטרה אימה. לאחר מות האם איפשרה עמיגור למערערת להתגורר בדירה במשך שנה נוספת, עד לסיום שנת האבל. בתום השנה, משלא פונתה הדירה, פתחה עמיגור בהליכי פינוי נגד המערערת, במסגרתם הוצא פסק דין לפינוי. המערערת פנתה למשיב בבקשה להכיר בה כ"דייר ממשיך" לצורך המשך מגוריה בדירה. בקשתה נדחתה על ידי ועדת האכלוס העליונה, משום שהמערערת אינה עומדת בקריטריונים הקבועים בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי: היא אינה עונה להגדרה של "דייר ממשיך" כמשמעותו בחוק זכויות הדייר, משום שלא התגוררה עם אמה בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים בסמוך לפטירת האם; בחמש השנים שקדמו לפטירת הזכאי היתה בבעלותה דירה, יחד עם בעלה, דירה שנמכרה בשנת 1997 עם הגירושין. יחד עם זאת, הוחלט להציע למערערת דירה בשיכון ציבורי באופקים, בתנאי שכירות סוציאלית. העותרת סירבה לפתרון זה ופנתה בעתירה מינהלית. ביהמ"ש לעניינים מינהליים דחה את טענות המערערת, ככל שהן מתייחסות לפינויה מהדירה, בציינו כי אינו משמש ערכאת ערעור על פסק הפינוי של בימ"ש השלום. ביהמ"ש הוסיף כי אף אם היתה זכאית לדיור ציבורי, לא יכולה היתה לעקוף את תור הממתינים אך בגלל הימצאותה בדירה ספציפית וסירובה לפנותה. הערעור נדחה.
המערערת אינה עומדת בדרישות החוק לעניין ההסדר של "דייר ממשיך". הממצאים כי המערערת אינה עונה להגדרה של "דייר ממשיך", מעוגנים היטב בתשתית העובדתית. נראה כי עיקר טענותיה של המערערת מופנות כנגד ההחלטה של ועדת האכלוס הציבורי לא להעמיד לרשותה דיור ציבורי באשדוד, עיר מגוריה, אלא "להגלותה" לישוב אופקים. ברם, תור הממתינים ומצאי הדירות המצומצם באשדוד אינו מאפשר הקצאת דיור ציבורי למערערת מבלי לפגוע בעשרות משפחות באשדוד, הממתינות מזה זמן רב לקבלת דיור ציבורי, לאחר שהוכרו כזכאיות לדיור ציבורי. אין הצדקה להעדיף את עניינה על פני אותן משפחות של זכאי דיור.