תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 6

ע.א. 11583/04 - מדינת ישראל נגד שאול ואליהו ברגר ואח'

*שומת מקרקעין לצורך פיצויים בהפקעתם. *העובדה שהמדינה התפשרה, מתוך טעות, עם אחד התובעים של פיצויים בהפקעת מקרקעין, אינה מחייבת לשום את המקרקעין באותם סכומים לגבי תובעים אחרים(מחוזי י-ם - ת.א. 433/95 - ערעור וערעור נגדי הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. בשנת 1937 רכשה חברת הכשרת היישוב חלקת מקרקעין, בשטח של 130 דונם באיזור ירושלים. חברת שיכון ומלאכה (להלן: החברה) רכשה את החלקה מהכשרת היישוב ובין השנים 1946-1941 מכרה מגרשים בגודל של דונם לרוכשים, שחלקם או יורשיהם, הינם המשיבים. משנת 1948 עד שנת 1967 היתה החלקה תחת שלטון ירדן. ביום 16.5.91 פורסמה הודעה בדבר כוונה להפקיע חטיבת קרקע בשטח של 1,850 דונם במטרה להקים את שכונת המגורים "הר חומה". הקרקע המופקעת כוללת את החלקה הנדונה. החברה והכשרת היישוב פנו לביהמ"ש בעתירות לביטול ההפקעה. ביום 3.8.94 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה לפיו התחייבה המדינה לשלם פיצוי בשיעור של 45 דולר למ"ר. (להלן: הסכם הפשרה). החברה התנתה את תוקפו של ההסכם באשרורו על-ידי אסיפת בעלי מניותיה וזו לא אישררה אותו. הרוכשים הגישו תביעות נגד המדינה, המינהל והחברה, לקבל פיצויי ההפקעה. במסגרת תביעתם של שניים מהמשיבים (להלן: ברגר), הודיעה המדינה על הסדר לפיו יקבלו ברגר פיצויי הפקעה בגין שטח של 1.444 דונם ברוטו ובית המשפט עבר לדיון שנועד לקבוע את שיעור הפיצויים.
ב. לברגר שולם פיצוי של 33.5 דולר למ"ר, כסכום שאינו שנוי במחלוקת, בהתאם להערכתו של אייל מידן, שמאי מקרקעין מוסמך באגף שומת מקרקעין בירושלים (להלן: מידן). סכום זהה שולם לאחר בשם בורובסקי. בהמשך הדיון בשאלת שומת הפיצויים, הוגשו לביהמ"ש חוות דעת שמאיות מטעם הצדדים. מטעם המשיבים הוגשה חוות דעת שהעריכה את שווי הקרקע ב-100 דולר למ"ר. מטעם המדינה הוגשה תחילה חוות דעת שהעריכה את שווי הקרקע ב-27 דולר למ"ר, ולאחריה חוות דעת של השמאי בנדל, כשמאי מן החוץ, לפיה שווי הקרקע למועד הקובע הוא 20 דולר למ"ר. בהמשך התברר כי בנדל כיהן כשמאי באגף שומת המקרקעין בירושלים, ומתוקף תפקידו הכין אומדן תקציב לפיצוי השטח המיועד להפקעה, שהתבסס על פיצוי של 20 דולר למ"ר. בהמשך הוגש מטעם המדינה תצהיר של מידן, שציין כי בעניינם של ברגר ובורובסקי בו העריך אמנם את שווי הפיצוי בסך של 33.5 דולר למ"ר, גילה לאחר מכן כי טעה בהערכת השווי, והמליץ לאמץ את חוות דעתו של בנדל בדבר 20 דולר למ"ר.
ג. ביהמ"ש המחוזי התייחס לחוות הדעת השונות והחליט לקבוע את שווי הקרקע למועד הקובע ל-38 דולר למ"ר. כן קבע כי שיעור הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת יעמוד על 33.5 דולר למ"ר למועד הקובע, כפי שנקבע באומדנו הראשוני של מידן. המערערת טוענת כי בהתאם לסעיף 9א(א) לחוק הרכישה עליה לשלם את הסכום שננקב בשומה מטעמה (חוות דעת בנדל), דהיינו 20 דולר למ"ר. לטענתה חוות הדעת של מידן התבססה בטעות על נתונים של פשרה ואין הצדקה לדרוש ממנה לדבוק בטעותה. מנגד טוענים המשיבים כי העובדה שבנדל הוא זה שערך את תסקיר השומה המקורי ערב ההפקעה, בו אמד את שווי הקרקע ב-20 דולר למ"ר, פוגמת בחוות דעתו, שכן סביר להניח שהוא ירצה להגן על עמדתו תחת להודות בשגיאה אשר עתידה לעלות למדינה ממון רב. על פסה"ד ערערו שני הצדדים. ערעור המדינה נתקבל והערעור הנגדי נדחה.
ד. ביהמ"ש העליון נדרש לא פעם לדון בגובהו של הסכום השנוי במחלוקת. כך בע"א 597/70 סביר ה' 348 (עניין סיטון), נקבע כי העובדה שהמדינה שילמה במסגרת פשרה שהושגה בבית המשפט פיצויים הגבוהים מסכום הערכתו של השמאי, אינה מחייבת אותה לשלם אותו סכום לבעלי זכויות אחרים במקרקעין המופקעים; כך בבר"ע 123/75 סביר ט' 338 (עניין איזנברג) נפסק, כי חוות דעת שהוזמנה על-ידי הרשות המפקיעה ומונחת בתיקיה אינה מחייבת אותה ואינה משמשת הודיה מטעמה בסכום שהיא צריכה
לשלם. במקרה דנן היו בפני המדינה, עוד טרם הזמנתה של שומת בנדל, אומדנים שערך מידן. בשונה מעניין איזנברג, נעשה בעניין שבפנינו שימוש באומדנים של מידן לצורך הצעת סכומי פיצויים. בנוסף לכך במהלך המשפט התברר כי בנדל כיהן כשמאי באגף שומת המקרקעין בירושלים, שהכין את אומדן תקציב לפיצוי ואין להתעלם מהחשש שהערכתו הקודמת, כעובד המדינה, השפיעה אף באופן בלתי מודע על הערכתו השניה כשמאי מן החוץ. על כן לא היה ראוי להסתמך על חוות דעתו של בנדל.
ה. אשר לאומדניו של מידן - יש לקבל את טענתו כי השומות שלו התבססו בטעות על נתוני הפשרה שנערכה. השאלה היא אם הטעות שנעשתה לגבי ברגר ובורובסקי מצדיקה את פיצויים של כל שאר בעלי הזכויות במקרקעין בסכום זהה. בשקילת יכולתה של הרשות לחזור בה מטעותה יש לאזן בין שיקולים שונים. קיימת הבחנה בין טעויות שבשיקול הדעת לבין טעויות טכניות. לגבי הראשונות תהיה הרשות בדרך-כלל קשורה בהחלטתה, בעוד שלגבי האחרונות תוכל בדרך-כלל לחזור בה מהחלטתה. בנוסף, יש לבחון את אינטרס הפרט בסופיות ההחלטה המינהלית, את מידת ההסתמכות שלו עליה, והאם שינה מצבו לרעה או שנגרם או עלול להיגרם לו נזק בעקבות שינויה.
ו. במקרה דנן, ברגר ובורובסקי קיבלו את הפיצוי על סמך הסכם פשרה שחתמו עם המדינה. בכך קם להם אינטרס בסופיות ההחלטה, ובנוסף אף קם להם אינטרס ההסתמכות. לשאר המשיבים, לעומת זאת, לא קם אינטרס ההסתמכות ואף לא אינטרס בסופיות ההחלטה, שכן ההסכם לא נחתם איתם. בנוסף, יש לראות בטעותו של מידן טעות טכנית בלבד, שכן מידן התבסס בטעות על הסכום שנקבע בפשרה. היצמדות להחלטה המוטעית בשל טענת האפליה תעניק לבעלי הזכויות במקרקעין המופקעים פיצויים מעבר למגיע להם ובכך יפגעו האינטרס הציבורי והקופה הציבורית. התוצאה היא שהסכום שאינו שנוי במחלוקת יעמוד על 27.5 דולר למ"ר כפי שקבע מידן בשומותיו שאינן מבוססות על טעות.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ציון אילוז ושרון אבני למערערת, עוה"ד ענר ברגר, גיורא לביא ומנחם חרוץ למשיבים. 16.1.06).

רע"א 7037/05 - סלים סעידה נגד מחמד ח'יר ואח'

*פסילת בחירות עקב הבטחות אסורות למצביעים כאשר היה בהן כדי לשנות את תוצאות הבחירות(מחוזי חיפה - ה.פ. 237/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בבחירות לראשות המועצה המקומית פקיעין, באוקטובר 03, התמודדו 5 מועמדים ובכללם המבקש והמשיב. אף אחד מהמועמדים לא זכה ב-%40 מהקולות, ונערך סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים, המבקש והמשיב. בסופו של יום זכה המשיב ב-1556 קולות, והמבקש ב-1248 קולות. לפני סיבוב הבחירות הראשון חתם על מכתב לתושבת פקיעין, סלימה סמעאן, ובו נכללה התחייבות למנותה כמורה בבית-הספר שבאותו ישוב. יום לפני הבחירות מסר המשיב מכתב בחתימתו לתושב פקיעין, באסל עבדו, ובו התחייב כי עם בחירתו לראשות המועצה ימנה אותו למנהל המתנ"ס או "לתפקיד אחר כמו למשל קב"ס - קצין ביקור סדיר". כעשרה ימים לפני הסיבוב השני, חתם המשיב על הסכם, ובו התחייב כלפי תושב אחר, יוסף פאיז ח'יר, למנותו "לתפקיד עוזר ונהג לראש המועצה (כעובד מזכירות)". המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לפסול את בחירתו של המשיב. ביהמ"ש הצביע בפסק-דינו על הפסול שבהתחייבויות אלו, אך עקב הפרש הקולות הגדול שהיה בסיבוב השני בין שני המועמדים, הגיע למסקנה כי מעשיו של המשיב לא היה בהם כדי להשפיע על תוצאת הבחירות. הערעור נתקבל.
ב. השופט לוי: בפני בית-המשפט המחוזי היו ראיות מספיקות לכך שהבטחותיו של המשיב פגעו בטוהר הבחירות, באשר לקו באי-חוקיות, אם מחמת שהיוו, לכאורה,
הצעת שוחד, או, למצער, הבטחת עבודה לבוחרים אחדים כדי להניעם להצביע עבורו. השאלה היתה אם אותם ליקויים עשויים היו להשפיע על תוצאות הבחירות. קיימות ארבע דרגות של הסתברות לעניין האפשרות שהליקוי ישפיע על תוצאות הבחירות: ודאות מוחלטת שבהצבעה חוזרת תוצאת הבחירות תהיה שונה; קיומה של הסתברות שכך יקרה; קיימת אפשרות לכך; קיימת אפשרות רחוקה של שינוי התוצאה. החלופה השנייה יאה למקרה דנא. ראשית, בתום הסיבוב הראשון דורג המשיב במקום השני, כאשר הפער בינו לבא-אחריו עמד על 37 קולות בלבד. בעלה של סלימה מסר הודעה במשטרה כי משפחתו מונה "אולי עשרים לא יותר" מצביעים. באסל אמר בחקירתו על כוחה-האלקטורלי של משפחתו "אולי מגיעים לחמישים". העולה מהאמור שבכוחן של משפחות סמעאן ועבדו היה לבטל כליל את אותו פער בן 37 קולות שהפרידו בין המשיב לבא אחריו, ועל כן אפשר שלולא אותם ליקויים לא היה המשיב מגיע כלל למקום השני בסיבוב הראשון. על כן יש להורות על ביטולן של הבחירות ולקיימן מחדש.
ג. השופטת חיות: יש לבטל את הבחירות משום שההתחייבויות שנטל על עצמו המשיב יורדות לשורשו של עניין, פוגעות פגיעה חמורה בטוהר הבחירות וקיימת אפשרות ממשית כי הליקוי המתבטא במתן התחייבויות אלה, עלול היה להשפיע על התוצאות. משקמה אפשרות ממשית כזו, אין צורך להכריע בשאלת פירושו של הביטוי "עלול היה להשפיע על התוצאות" הנזכר בסעיף 73(ב)(1) לחוק הרשויות המקומיות, ובשאלה האם די לעניין זה באפשרות כלשהי ולו רחוקה של שינוי בתוצאות הבחירות.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חיות. עו"ד אברהם גולדהמר למבקש, עוה"ד אדם פיש, פואד ח'יר למשיב, עו"ד מיכל צוק למשרד הפנים. 26.1.06).

בג"צ 1722/05 - מפקח רוית קרן נגד מפכ"ל המשטרה ואח'

דחיית בקשה של קצינת משטרה לאפשר לה התמחות במשפטים במשטרה ע"י מינוייה לתובעת משטרתית. תקפותה של הבטחה מינהלית(העתירה נדחתה).

א. העותרת, ילידת 1974, גוייסה למשטרה ביום 30.11.1998 לצורך פרוייקט מחשוב, בהיקף של חצי משרה. מספר חודשים לאחר גיוסה, הוחלט להפסיק את הפרוייקט והיא שימשה בתפקיד מפקדת שכונה. כעבור זמן הועברה לשרת במשרה מלאה בתפקיד של מפעילת מחשוב במחוז תל-אביב. ביום 15.2.2004 סיימה לימודי משפטים. כשישה חודשים לפני סיום הלימודים, נדונה במשטרה בקשתה להתמחות במשטרה, על רקע רצונה להיות תובעת משטרתית. העותרת רואיינה ע"י פקד המחוז הדרומי משה קראדי, אשר בסיכומו אמר, כי קיימת בעייה ארגונית מאחר והעותרת אינה עונה לקריטריון וותק, לצורך מינויה לתובעת משטרתית. ראש אגף משאבי אנוש (אמ"ש) אישר את התמחות העותרת כחריג. ביום 9.4.04, נמסרו לה התנאים שנקבעו לאישור התמחותה במחוז הדרומי, לרבות התחייבות להעתיק מקום מגורים והתחייבות לתקופת שירות בת שלוש שנים לאחר סיום תקופת ההתמחות. העותרת השיבה כי היא מקבלת את התנאים. ביום 24.5.04 הוצא מברק מטעם אמ"ש מחוז דרום (להלן: המברק), בלא שהדבר הובא לבחינת מפקד המחוז, לאמור: "מוכנים לקלוט את הקצינה שבנדון בתפקיד תובע פלילי... במרחב נגב". ההחלטה עוררה הדים קשים ביותר במחוז הדרום. נוכח האמור, הוחלט לבטל את המברק. כשבועיים לאחר מכן נמסר לעותרת כי המברק הוצא מתוך טעות והוא בוטל. העותרת טוענת, כי ניתנה לה התחייבות שלטונית וכי על יסוד זה, היא נערכה להעתקת מקום מגוריה וחתמה על חוזה שכירות לדירה בבאר-שבע, ובמקביל, נאלצה להפר חוזה שכירות הנוגע לדירה בתל-אביב. המשיבים טוענים, כי מאחר והעותרת הינה שוטרת בעלת ותק קצר ביותר בשירות המשטרה, אין הצדקה להעדיפה על פני שוטרים אחרים, עתירי זכויות לעומתה. העתירה נדחתה.
ב. עיקר טענת העותרת הוא, כאמור, כי ניתנה לה הבטחה שלטונית לשרת כתובעת משטרתית על-מנת לבצע במסגרת זו התמחות במשפטים. השתק הבטחה חל במצב בו פלוני פעל על סמך הבטחה שניתנה לו. ברם, לא כל אמירה או מצג ביחס לעתיד יהפוך לחיוב שהוא בר אכיפה. למעשה, מיום 24.5.04, בו הוצא המברק, ועד ליום 10.6.04, בו נמסר לעותרת כי המברק נשלח אליה מתוך טעות חלפו שבועיים בלבד. בנסיבות אלה, אין מקום לבסס טענת הסתמכותה על המברק. זאת ועוד. לעותרת הוצע פיצוי מלא בגין נזק שנגרם לה, לטענתה, כתוצאה מהסתמכותה, ואף הוצע לה, לפנים משורת הדין, כי יאותר עבורה תפקיד במשרה חלקית, למשך שנה, בשעות אחר-הצהריים, על-מנת שתבצע התמחות מחוץ לשירות המשטרה.
ג. גם לו היינו מניחים, כי המברק יכול להיחשב כהבטחה מינהלית מחייבת, הרי שמקום שיש טעמים עניינים לכך, רשאית הרשות לחזור בה מהבטחתה. בענייננו, המשיבים לא מצאו הצדקה לאפשר לעותרת לשרת כתובעת משטרתית לאור נתוניה האישיים ולאור התנאים הנדרשים ממועמד לתפקיד. ואם בזאת לא סגי, כבר נקבע כי ענייני כוח אדם בגופים היררכיים ומיוחדים, כגון הצבא והמשטרה, מסורים לשיקול-דעת הרשויות המוסמכות ומידת התערבותו של ביהמ"ש בעניינים אלה מועטה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד דוד אופק לעותרת, עו"ד אופירה דגן למשיבים. 23.1.06).

ע.פ. 4379/02 - פלוני נגד מדינת ישראל

*גם אם החליט ביהמ"ש שלא להטיל מאסר עולם על קטין, (סעיף 25 לחוק הנוער), עדיין מדובר ב"מאסר עולם חובה", ואין ביהמ"ש מוגבל בהטלת עונש של 20 שנות מאסר בלבד. *חומרת העונש בעבירת רצח אב ע"י בנו הקטין(מחוזי ת"א - ת.פ. 1138/01 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. בשעת בוקר מוקדמת, שעה שהמנוח, אביו של המערער, נם את שנתו באתר בניה שבו עבד כשומר, התנפלו עליו המערער וחברו ודקרוהו בכל חלקי גופו. זמן קצר לאחר שעזבו את המקום חזרו השניים כדי לקחת את משקפי החבר שנשכחו שם, וכאשר הבחינו כי המנוח עדיין בחיים, כרכו כבל של אנטנה סביב צווארו וחנקוהו, ולבסוף הטביעו את ראשו בדלי מים. במועד הרצח היה המערער בן 17 ושלושה חודשים. המערער הורשע בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, שענשה מאסר עולם חובה. בגזירת העונש התייחס ביהמ"ש להוראת סעיף 25(ב) לחוק הנוער, לפיה אין ביהמ"ש חייב להטיל עונש מאסר עולם או עונש חובה על אדם שהיה קטין בעת ביצועה של עבירה, וגזר על המערער 25 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. סעיף 25 הנ"ל קובע: "אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה... אין חובה להטיל עליו מאסר עולם, מאסר חובה או עונש מינימום". המערער טוען כי מכיוון שאין חובה להטיל עליו מאסר עולם, חלה הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, הנסבה על עבירה שדינה מאסר עולם שאינו עונש חובה, ולפיה "תקופת המאסר שיטיל בית המשפט לא תעלה על עשרים שנה". ברם, הוראת סעיף 25(ב) לחוק הנוער אינה משנה בכל מובן שהוא את דינה של עבירת הרצח הקבועה בסעיף 300 לחוק העונשין. סעיף 41 לחוק העונשין עניינו בעבירת מאסר עולם שאינו חובה, ואילו אנו ענייננו בעבירה של מאסר עולם חובה. המערער מסתמך על הוראות סעיף 34כא חוק העונשין, שלפיהן "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר... ". אולם, רק פרשנות סבירה אחת יש לחוק, היא הפרשנות שנתקבלה בעבר. ואמנם, גם אם אמרנו כי מבחינה משפטית-טכנית יש מקום לשתי דרכי הפרשנות, הנה בבחינת תכליתו של החוק גוברת יד הפרשנות שנתקבלה בהלכה.
ג. טענתו הנוספת של המערער היא, כי ראוי להקל בעונשו ולו מפאת נסיבותיו האישיות הקשות. לטענת המערער, נטש האב את משפחתו המתגוררת בעזה, היגר לשטח ישראל,
בה הקים לעצמו משפחה חדשה. התכחשות המנוח למשפחתו הותירה את המשפחה במצוקה כלכלית קשה. המערער, אשר נטל פרנסת המשפחה היה מוטל על שיכמו, קיווה להסתייע במנוח לשם קבלת אישור עבודה בישראל, ואולם המנוח סירב לעזור לו ואף איים להסגירו לרשויות ישראל. אולם, עבירת הרצח הינה מן העבירות החמורות שבחוק, ורצח אב הוא מן החמורות שבעבירות הרצח, עד כי להרשעה בה, די ביסוד נפשי של "במזיד" ואין נדרש יסוד נפשי של כוונה תחילה. המערער וחברו לא הסתפקו בנעיצות הסכין במנוח, ושבו וביקשו לגרום למותו בשיטות שונות ואכזריות עד כי נפח את נשמתו. מאלה אין להתעלם כשבאים לבחון את העונש שנגזר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, חיות. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד אייל שמחוני ועלאא מסארוה למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 18.1.06).

בג"צ 1398/04 - סמ"ר (במיל') איתי בן חורין ואח' נגד רשמת העמותות ואח'

דחיית בקשה לפרק עמותה, בטענה שהיא מסיתה נגד שירות בצה"ל, כאשר עובדה זו לא הוכחה. גדר התערבות בג"צ בשיקול דעת רשם העמותות שלא לפרק עמותה(העתירה נדחתה).

א. המשיבה 3 - עמותת "רוח המצפון" - היא עמותה רשומה. לביהמ"ש המחוזי הסמכות להורות על פירוקה של עמותה מקום בו "פעולות העמותה מתנהלות בניגוד לחוק..."; "העמותה או מטרותיה מכוונות לשלילת קיומה של מדינת ישראל או אופיה הדמוקרטי"; "בית המשפט מצא שמן היושר ומן הצדק לפרק את העמותה". העותרים סבורים כי קיימת עילה לפי החוק לפרק את העמותה, אשר לטענתם היא קוראת לסרב לשירות צבאי, ולכן הם פנו למשיבים 1 ו- 2 על-מנת שיגישו בקשה לפירוק העמותה. רשם העמותות פנה עמותה וזו הבהירה כי מעולם לא קראה לסרב לשירות צבאי בחובה או במילואים. לאחר התייעצות המשיבה עם היועהמ"ש לממשלה, (המשיב 2), החליטה המשיבה שלא לפרק את העמותה. העתירה נדחתה.
ב. השיקולים ששקלו במקרה זה המשיבים, דומים במהותם לשיקולים ששוקל ברגיל היועהמ"ש, בעניין העמדה לדין. המשיבים בחנו את התשתית העובדתית לגבי הפעילות הבלתי-חוקית הנטענת של העמותה ומסקנתם היתה כי אין ליזום בשלב זה הליך של פירוק העמותה. במסקנה מסוג זה לא יתערב ביהמ"ש אלא במקרים שבהם נתגלה חוסר סבירות קיצוני ומהותי. הדברים דומים - גם אם לא זהים - להלכה המושרשת בדבר נטייתו של ביהמ"ש שלא להתערב בשיקול דעתו של היועהמ"ש העמדה לדין.
ג. גם לגוף העניין, רק שיקולים כבדי משקל עשויים להצדיק איסור של אגודה. חופש ההתאגדות הוא מעיקרי המשטר הדמוקרטי ואחת מזכויות היסוד של האזרח, ומהווה חלק ממערך הזכויות החוקתיות במשפטנו, כזכות הנגזרת מעקרון כבוד האדם. העמותה הסבירה כי אין היא קוראת לסרב לשירות צבאי. היא מספקת מידע ומעניקה יעוץ משפטי למבקשים זאת. הבחנה זו יש בה ממש. תמיכה והסתה אינן היינו הך, ובמקרה זה לא מצאו המשיבים ראיות שתצבענה על הסתה אסורה.

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד איתי בן חורין לעותרים, עו"ד דני חורין למשיבה, עו"ד מיכאל ספרד לעמותה. 19.1.06).

בג"צ 9827/04 - מרכז השלטון המקומי ו-13 אח' נגד ממשלת ישראל ואח'

הממשלה אינה מנועה מלשנות מדיניות של הענקת סובסידיה. דחיית עתירה להורות על שינוי תקנות שהותקנו ע"י השר ואושרו ע"י ועדת הכספים של הכנסת(העתירה נדחתה).

א. הרשויות המקומיות קונות מים מחברת "מקורות" ומוכרות לתושבי הרשויות. החל ב-1.1.2000 מחוייבות הרשויות המקומיות, על פי דין, לקנות מים ממקורות במחיר הגבוה מזה בו הן מתחייבות למכור את המים לצרכנים בתעשייה ובחקלאות. הפרש
המחירים - המהווה את רכיב המע"מ - מבטא, על פי הטענה, את רצונה של המדינה להיטיב עם צרכני המים בתעשייה ובחקלאות על ידי מתן פטור מתשלום מע"מ. הרשויות המקומיות, אינן פטורות מתשלום מע"מ. כך יוצא כי הן קונות מים ומשלמות מע"מ ומוכרות מים ללא מע"מ. בעבר הושב רכיב המע"מ לידי הרשויות המקומיות ע"י הממשלה, והסובסידיה בוטלה החל ב-1.1.2000 ללא שינוי של התקנות היוצרות את הפרש המחיר. העותרים מבקשים להשיב על כנו את המצב הקודם, ולחילופין לתקן את התקנות הרלבנטיות, באופן שיוסר ה"עיוות". העתירה נדחתה.
ב. מדובר, למעשה, בבקשה להורות לממשלה להמשיך ולהעניק לעותרים סובסידיה. אלא שהכלל הוא, כי סובסידיה תלוייה במדיניות הממשלה, וכדרכה של מדיניות, היא משתנה עם שינוי הנסיבות, ולעתים אף ללא שינוי הנסיבות. אשר לתיקון התקנות - העותרים טוענים הם כי יש הכרח בזהות בין המחיר בו קונה רשות מקומית את המים למחיר בו היא מוכרת אותו. זוהי נקודת מוצא מוטעית. הרשויות המקומיות "מפסידות" אמנם במכירת מים לתעשייה ולחקלאות, אך מרוויחות ממכירת מים לצרכנים פרטיים. לרשויות המקומיות ישנן הכנסות גבוהות ממכירת המים לצרכנים פרטיים, אשר "מסבסדות" דה פקטו את פער המע"מ הקיים במכירה לצרכני תעשיה וחקלאות.
ג. תקנות תשנ"ד הותקנו על ידי שר הפנים באישור שר האוצר ובאישור ועדת הכספים של הכנסת. על העותרים - הטוענים לבטלותן של התקנות - להרים נטל כבד. אין הם עומדים בנטל זה כשהם מצמצמים טענותיהם לסוגיית המע"מ לתעשייה ולחקלאות. לאישור התקנות על ידי ועדת הכספים של הכנסת יש משקל לעניין היקף הביקורת השיפוטית. אישור של ועדת הכספים אמנם אינו מחסן חקיקת משנה בלתי סבירה בעליל מפני ביטול, אך ביהמ"ש לא ימהר לשלול תוקפה של חקיקת משנה כזו אלא כאמצעי אחרון, במקרה קיצוני ביותר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד נתן מאיר והילה וינטרוב לעותר, עו"ד יוכי גנסין למשיבים. 25.1.06).

בג"צ 6651/05 - רס"ן אהרון (רוני) שפירא נגד ראש אגף כח אדם במטה הכללי של צה"ל

*דחיית עתירה נגד שחרור קצין קבע מצה"ל במסגרת "תכנית התכנסות" לצמצום מערך כח האדם בצה"ל(העתירה נדחתה).

א. במסגרת "תכנית התכנסות", לצמצום מערך כוח האדם וסגירת מספר יחידות בצה"ל, נערך מיון של משרתי הקבע, ושוחררו מבין המשרתים מי שדורגו במקום נמוך יחסית למשרתי הקבע האחרים. במסגרת מדיניות זו הוחלט לשחרר את העותר משירות קבע. העותר, כיום כבן 38, הוא בעל תואר שני בהנדסת מערכות. הוא משרת בצה"ל משנת 1989. לטענתו, ההחלטה על שחרורו משירות קבע ניתנה תוך הפרתם של כללי מינהל תקין והנוהל הרלבנטי לשחרור. מנגד טוענים המשיבים כי ההחלטה נתקבלה על פי הנוהל הקבוע בחוזר מזכירות הפיקוד העליון, אשר עניינו קצינים ונגדים המשרתים בשרות קבע שטרם מלאו להם 38 והשלימו לפחות שנה אחת בשרות קבע, או שגילם עולה על 38 אך טרם השלימו שמונה שנים בשרות קבע. העתירה נדחתה.
ב. המצב המשפטי הנוכחי, בו השגותיהם של אנשי קבע בצה"ל לעניינים הנוגעים לשירותם, וכן השגות שוטרים וסוהרים על עניינים הנוגעים להמשך שירותם או להפסקתו מגיעות לפתחו של בג"צ כערכאה ראשונה, רחוק מלהיות מתקבל על הדעת. אכן, לפי המצב הנורמטיבי אין רואים אנשי צבא כבעלי סטטוס של עובד. מצב זה קורא לשינוי. באופן "נורמלי" היו נושאים אלה צריכים להידון בבית הדין לעבודה או בבית המשפט
לעניינים מינהליים. המצב הנוכחי, בו בג"צ שאינו שומע ככלל עדים ואינו בנוי מערכתית ומוסדית להליכי חקירה, נאלץ לעסוק בעתירות אלה, עלול בראש וראשונה לגרום מבלי משים עוול לנוגעים בדבר; התמונה הנפרשת בפני בית המשפט בהכרח, ועם כל הרצון הטוב, אינה יכולה להיות מלאה כדבעי.
ג. מכל מקום, כל עוד המצב הנורמטיבי הוא כנתינתו כיום, לא היה מנוס מהידרשות לעתירה ולתשובה כמות שהן. אין זה ודאי כי נפרשה כל התמונה הספציפית עד פרטיה האחרונים ומערכת היחסים הרלבנטית עם המפקדים. ואולם, בסופו של יום, על פי החומר שהוגש, אין מקום להתערבות בהחלטתן של רשויות צה"ל. תכנית ההתכנסות היא תולדה של קיצוץ גדול בתקציב הבטחון. על רקע זה החליט צה"ל על צמצומים במערך כוח האדם וסגירת יחידות. מבלי לפגוע בכישוריו של העותר נראה כי ההחלטה על שחרורו היא סבירה נוכח נתוניו ויחסיותם למשרתי קבע אחרים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד איתי זהר ורועי בלכר לעותר, עו"ד יעל בר לב למשיב. 26.1.06).

בג"צ 7190/05 - אריה לובל ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*דחיית עתירה של מפוני גוש קטיף בעניין קביעת עבירה פלילית למי שישאר בגוש לאחר "יום הפינוי" שנקבע ובעניין שלילת חלק מהפיצויים מאותם מפונים, שכן עומדים לרשותם סעדים חילופים(העתירה נדחה).

א. חוק יישום תכנית ההתנתקות קבע הסדרים בעניין פינוי ישראלים ונכסיהם מחבל עזה ומשטח בצפון השומרון, והסדרים בעניין פיצויים למפונים. יום הפינוי נקבע בצווים של ראש הממשלה ושר הביטחון. נאסרה כניסתם ושהייתם של ישראלים בשטח המפונה החל ביום הפינוי ונקבעו עבירות פליליות ועונשים למפירים איסורים אלה. במסגרת זו נקבעה, בסעיף 27(ב)(1) לחוק, עבירה פלילית של שהייה בשטח המפונה אחרי יום הפינוי. הזכאות לחלק מהסדרי הפיצוי הותנתה בכך שהמפונה פינה את בית מגוריו תוך 48 שעות מיום הפינוי ולא שהה שלא כדין בשטח המפונה. העתירה תוקפת את חוקתיותם של סעיפים אלה. לעתירה שני ראשים. האחד מכוון כנגד העבירה הפלילית של שהייה שבשטח המפונה לאחר מועד הפינוי; השני מכוון כנגד התניית חלק מן הפיצוי בפינוי הבית והסתלקות מן השטח המפונה תוך 48 שעות מיום הפינוי. המשיבים מסרו כי גובשה מדיניות לפיה, ככלל, לא יועמדו מתיישבים לדין רק בגין שהייה בשטח המפונה לאחר יום הפינוי. כן הוחלט להסדיר את האפשרות לתשלומם של מענקים אלה - למעט מענק הובלה - אף למתיישבים שלא התפנו במועד. העתירה נדחתה.
ב. במצב הדברים כיום, עומדים לעותרים סעדים חלופיים נאותים, המצדיקים דחיית העתירה על הסף. מהודעת המשיבים מתברר כי העתירה רלוונטית רק לגבי קומץ מתיישבים, אשר השתמשו בכוח במהלך הפינוי. אותם בודדים שהועמדו לדין על עבירה זו, ביחד עם עבירות פליליות אחרות, חמורות יותר, פתוחה בפניהם הדרך להעלות את טענותיהם כנגד חוקתיות הסעיף במסגרת ההליך הפלילי. לעניין תנאי הזכאות למענקים ופיצויים, הפניית העותרים למסלולי התביעה המשפטיים, אשר חוק יישום ההתנתקות והתקנות שהותקנו מכוחו מתווים, מספקת גם היא סעד חלופי נאות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יוסף פוקס לעותרים, עוה"ד אורית קורן ואביטל סומפולינסקי למשיבים. 18.1.06).

רע"פ 7814/05 - משה שוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של העלמת מס (הבקשה נדחתה).

המבקש, עו"ד במקצועו ואיש עסקים בתחום הנדל"ן, ורעייתו המנוחה,
היו בתקופות הרלוואנטיות בעלי המניות ומנהלים בחברת "גאולת הכרך", חברה פרטית משפחתית. החברה החזיקה במרבית הזכויות בקרקע בפתח-תקווה שעליה נבנו 30 דירות במסגרת "פרויקט פלדמן". המבקש, רעייתו ושישה אחרים הואשמו בבימ"ש השלום בת"א בארבעה אישומים של עבירות מס, וכן עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. ביהמ"ש הרשיע את המבקש ורעייתו בעבירות שיוחסו להם בשלשה אישומים, והטיל על המבקש 20 חודשי מאסר, מהם 9 חודשים בפועל, וכן קנס בסכום של 100,000 ש"ח. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי. ערעוריהם של המבקש ורעייתו על הכרעת הדין נדחו. ערעור המדינה על זיכויו של המבקש בחלק מן העבירות נתקבל. בעניין הערעורים על הענישה החליט ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, להעמיד את תקופת המאסר בפועל על 6 חודשים, אותם יוכל המבקש לרצות בעבודות שירות. אשר לרכיב הקנס - קיבל ביהמ"ש את ערעור המדינה והטיל על המבקש קנס של 1,000,000 ש"ח ועל גאולת הכרך קנס בסכום של 500,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה, רובה ככולה, סבה על טענות המבקש בנוגע לממצאים עובדתיים וכן על מסקנות שנגזרו מתוך אותם ממצאים. רשות ערעור נועדה ללבן שאלות משפטיות כלליות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים המתדיינים. עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה. אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. הרשעת המבקש עניינה בהתחמקות ממס בסכומים ניכרים של למעלה מ- 5,500,000 ש"ח, תוך שימוש בדרכי עורמה ובתחבולות. תופעה זו, הולכת וגוברת בשנים האחרונות ויש לעקרה מן השורש. ביהמ"ש המחוזי הקל עם המבקש בהעמידו את עונש המאסר על 6 חודשים בלבד, לריצוי בעבודות שירות. נוכח חומרת העבירות שביצע המבקש, בצורה מתוחכמת למדי ותכנון בקפידה רבה, כאשר המבקש הינו עו"ד במקצועו, אין מתקיימות אותן נסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית.

(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד פנחס רובין, ארז הראל ועורן פינטו-גפסון למבקש, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 24.1.06).

רע"ב 11860/05 - פלוני נגד ביהמ"ש המחוזי בת"א

*דחיית בקשה לרשות ערעור של אסיר בן 80 חולה סרטן שביצע עבירות מין בנכדתו, שבקשתו לשחרור מוקדם בנימוק ש"ימיו ספורים" עקב מחלתו, נדחתה (הבקשה נדחתה).

המבקש - בן כ- 80 כיום - הורשע ב-26.6.03, בעבירה של אינוס נכדתו, ילידת 1984, במספר רב של פעמים וכן במעשים מגונים בה. הדברים אירעו בין השנים 1990 ל-1996. בין הכרעת הדין לגזר הדין לקה המבקש במחלת הסרטן שכבר אז כללה גרורות. דינו נגזר ביום 30.12.03 לשלוש שנות מאסר, ולפיצוי המתלוננת בסך 40,000 ש"ח. ביהמ"ש העליון דחה את ערעור המבקש ביום 10.5.05. מועד ביצוע העונש נדחה ליום 5.9.05. באותו יום עמד המבקש, לפי בקשתו, בפני ועדת השחרורים. לאחר מספר דיונים, החליטה ועדת השחרורים לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם על פי סעיף 7(א) לחוק שחרור על תנאי, המתיר לועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק זה "בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו... אם בשל חולניותו ימיו ספורים, או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי".. בערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, קבע בית המשפט כי ברי שכוונת המחוקק היתה שלא כל חולה סופני יהא זכאי לשחרור מוקדם, אלא רק אסיר שבשל מחלתו זו יש סכנה מיידית לחייו. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
הדעת נותנת כי המחוקק לא סבר שהחולה האסיר צריך להגיע למצב של גסיסה או ערב גסיסה כדי להשתחרר כיוון ש"ימיו ספורים". תכלית הסעיף היא לאפשר לאדם לסיים את חייו מחוץ לכתלי הכלא. בענייננו, מדובר במבקש, חולה שאולי ימיו - באופן מילולי - אינם ספורים, אך על פי כל האינדיקציות הרפואיות חודשיו ספורים. ניתן לראות את המבקש כמי שעומד בגבולו של שלב החולה הנוטה למות, אף שטרם הגיע לשלב של "ימיו ספורים". ואולם, מצבה הנפשי של קרבן העבירה הוא
קשה עד כדי מחשבות אבדניות, ולכך בוודאי יש ליחס משמעות בקביעת הפרמטרים לשיקול הדעת לעניין שחרור המבקש. לפיכך אין מקום לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש, עוה"ד גלעד שירמן ומיכאל קרשן למדינת ישראל. 25.1.06).

רע"א 11029/05 - מיכאל עצמון ו-94 אחרים נגד חיפה כימיקלים ואח'

*דחיית בקשת רשות ערעור על החלטות דיוניות של בימ"ש קמא (הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי בחיפה נדונות מספר תביעות נזיקין של אנשים ששירתו בצה"ל (או יורשיהם של לוחמים), אשר לטענתם חלו במחלות קשות עקב כך שבמסגרת שירותם הצבאי באו במגע עם מזהמים שונים שנמצאו במימיו של נחל הקישון. המבקשים, (התובעים), ביקשו מביהמ"ש שידון תחילה בשאלה אם החומרים שנמצאו בנחל עלולים לגרום למחלות בקרב בני אדם. כן ביקשו שביהמ"ש ידון בסוגיית הנזק במקביל לדיון בשאלת החבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הבקשות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עמדתו של ביהמ"ש היתה, כי אין טעם לדון באופן כללי בשאלת הקשר הסיבתי, אלא יש לבחון את הסוגיה בהקשר פרטני, לגבי כל תובע ותובע. במילים אחרות, בחינת הקשר הסיבתי צריכה להתברר על יסוד עובדות ספציפיות הנוגעות לכל תובע. כך שצדק שעה שהחליט לדון בקשר הסיבתי על בסיס פרטני. אף לעניין הסוגיה הנוספת, מתברר, כי עדיין לא הושלמו כל ההליכים המקדמיים ודי בנימוק זה על מנת להצדיק את ההחלטה נשוא הבקשה. יתירה מכך, הכרעה בעניין החבות עשוייה להשליך מבחינות שונות לגבי הדיון בשאלת הנזק. דיון מקביל עלול להביא לבזבוז משאבים שיפוטיים.

(בפני: השופט גרוניס. 24.1.06).

בש"פ 19/06 - פלונים נגד מדינת ישראל

*הסדרי עיון של נאשמים בקלטות וידיאו המתעדות את חקירות המתלוננת הקטינה בעבירות מין (הבקשה נדחתה).

ארבעת העוררים הואשמו בעבירות של תקיפה ואיומים כנגד בתו הקטינה של העורר 1 (להלן: העורר) מנישואיו הקודמים. המבקשים הגישו בקשה לביהמ"ש קמא לקבלת העתקי 4 קלטות וידאו המתעדות את חקירות המתלוננת בידי חוקרת ילדים. לטענתם, בצפייה בקלטות במשרדי הפרקליטות בלבד לא ניתן להתרשם כראוי מהתנהגותה של הנחקרת בחקירה שהיא חיונית לצורך בדיקת מהימנותה. ביהמ"ש דחה את הבקשה וציין כי הפרקליטות מוכנה להעמיד לרשות העוררים חדר מיוחד במשרדי הפרקליטות, שם יתאפשר לעוררים לצפות בחומר המבוקש, ככל שיידרש, ואף בליווי מתורגמן, אם יהיה בכך צורך. לדעתו די בכך. הערר נדחה.
בחוק הגנת ילדים נקבע הסדר עיון מיוחד של הנאשם בחומר המתועד בהקלטה של חקירת ילד כדלהלן: "(1) התובע יעביר לידי הנאשם את התמליל; (2) הנאשם זכאי להאזין לקלטת החקירה, לצפות בה...", (3) הנאשם אינו זכאי להעתיק את קלטת החקירה... או לקבל לידיו את העתקה, אלא אם כן הורה בית משפט אחרת...". הסדר זה משקף את הצורך באיזון ראוי בין זכות הנאשם למשפט הוגן, לבין ערך ההגנה על שלומו הנפשי של הילד הנחקר מפני פגיעה צפויה בו העלולה להסב לו נזק רב. הפגיעה הנגרמת לזכות העיון של הנאשם, היא על פי רוב שולית, ואינה נוגעת בשורשה המהותי של זכות זו, בהנחה שמעמידים לנאשם ולבא כוחו, תנאי צפייה מתאימים בקלטות במיתחם הפרקליטות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אורי רון למבקשים, עו"ד דניאלה ביניש למשיבה. 26.1.06).

בש"פ 651/06 - מדינת ישראל נגד חנן גולדבלט

*ביטול הקלות שניתנו למי ששוחרר בחלופת מעצר בית (הערר נתקבל).

העורר עומד לדין בחשד לביצוע שורה ארוכה של מעשים מיניים קשים, לרבות מעשי אינוס, בשש קטינות אותן לימד משחק, בתקופות זמן שונות, במהלך שנים רבות. על-פי עובדות כתב האישום, ברובם המכריע של המקרים, נקט המשיב בשיטה של השגת הסכמתן של הבנות לקיים עמו מגעים מיניים שונים, באמירות לפיהן הוא צופה להן עתיד בתחום המשחק ומבקש "לאמן" אותן לקראת מבחני במה לתפקידים של צעירות המפתות גברים מבוגרים מהם, בטלנובלות פרי עטו. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המבקש עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והורה לשחרר את המשיב לחלופת "מעצר בית מוחלט". לא עבר זמן רב והמשיב החל להגיש בקשות שונות לשינויים, זמניים וקבועים, בתנאי השחרור. ההחלטה נשוא הערר עסקה בשלוש בקשות חדשות: האחת, לאפשר לו לרכב על אופניים, מדי יום ללא פיקוח, למשך שעה בבוקר, באוויר הפתוח בגבולות כפר הס; השנייה, לאפשר לו לצאת לעבודה למשך כחצי שנה, ללא פיקוח, בצילומי סרטים חינוכיים לנוער החרדי בירושלים, בחסות חברו הרב מרדכי (פופיק) ארנון, ובהשתתפות חברו הטוב אושיק לוי; והשלישית, לאפשר לו לשהות בבית חברתו ברמת-גן יומיים בשבוע. ביהמ"ש המחוזי אישר למשיב "צעדה יומית", ולא רכיבה על אופניים בליווי אחד המפקחים; איפשר לו לשהות בבית חברתו בימים מסויימים; ולבסוף, התיר למשיב לעבוד בצמוד עם ארנון בימים ג', ד' ו- ה', בין השעות 30:11 - 00:20. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי ההגעה אל משרדו של ארנון בירושלים והחזרה בסוף כל יום צילומים, תהיה בפיקוח. המדינה טוענת כי לא ניתן לשחרר את המשיב לחלופות מעצר שאינן מפוקחות באופן אפקטיבי. בערר שהגיש המשיב, הוא טוען, כי אין לחייבו בפיקוח בהגעה לעבודה ובשובו ממנה ואין להגביל אותו לשלושה ימי עבודה בלבד. ערר המדינה נתקבל.
החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בנוגע ליציאתו של המשיב לעבודה ב"אזור ירושלים וסביבותיה" עם חבריו הקרובים, אינה מאפשרת פיקוח הדוק על המשיב. יתירה מכך, הקלה בתנאי השחרור, ובמיוחד בעצם יציאתו של המשיב לעבודה בירושלים, עלולה להביא לפגיעה בלתי מידתית בשלומן הנפשי של כל אותן נערות ונשים שאזרו עוז והגישו תלונה כנגד המשיב, ולעת הזו, עוד בטרם התייצבותן על דוכן העדים למלא חובתן, הן עלולות להיתקל בו בדרכים וברחובות העיר.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד נעמי גרנות לעוררת, עוה"ד אהרון שליין ואריאל סלטו למשיב. 23.1.06).

ע.פ. 2320/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירת חבלה בדקירות, בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בין המערער לאחר פרץ סכסוך שבעקבותיו החליט המערער לפגוע ביריבו, ובאחד הלילות, הוא ואחיו קראו למתלונן לצאת אל מחוץ למועדון בו בילו, ובעוד שהאח תוקף את המתלונן וחובט בפניו, דקר אותו המערער מספר דקירות. המערער, שהיה אותה עת קטין, הודה והורשע בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, ונדון ל-8 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשים על-תנאי, ותשלום פיצויים למתלונן בסכום של 3,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לאחרונה, ויכוחים של מה בכך מתדרדרים במהירות רבה לחילופי מהלומות, במהלכן נעשה שימוש, גם על ידי בני נוער, בכלי נשק קרים, שלא אחת כבר גבה את מחירו בחיי אדם, ובפציעתם של רבים. את התופעה הזו יש להדביר, ומנקודת השקפה זו אין בעונש שהושת על המערער חומרה. מאידך, חובתו של בית המשפט לתת את דעתו
גם לנסיבותיו המיוחדות של הנאשם העומד בפניו. בחודש יוני 2005 נדחה המשך הדיון בעניינו של המערער, ואפשר שבכך הוא פיתח ציפיות שאם יתמיד בדרך השיקום שהחל, יוקל עונשו. מעבר לכך, נראה כי המערער שינן היטב את לקחי העבר. בנסיבות אלו, יועמד העונש על שישה חודשים מאסר בפועל, בדרך של עבודות שירות, מאסר על-תנאי של 12 חודשים, וכן פיקוח שירות המבחן למשך שנה.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד מיכל קפלן רוקמן למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 24.1.06).

רע"א 8274/05 - נתן פלד ואח' נגד הרשות הפלשתינית

*ביטול פס"ד שניתן לבקשת נפגעי טרור נגד הרשות הפלשתינית, כאשר פסה"ד ניתן בשל אי הגשת כתב הגנה (הבקשה נדחתה).

במאי 2002 פוצץ עצמו מחבל מתאבד במרכז המסחרי בפתח תקווה. בפיגוע זה נרצחו רותי פלד ז"ל ונכדתה הפעוטה, ונפצעו בני משפחה של הנרצחות. המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבות בה טענו כי הן אחראיות לפיגוע הדמים. מסירת כתב התביעה למשיבות נתקלה בקשיים ולבקשת המבקשים, הורה בית המשפט המחוזי על תחליף המצאה באמצעותו של הממונה על העזרה המשפטית מטעם מדינת ישראל. הממונה ביצע פעולות שונות להמצאת כתב התביעה, אולם נציגי המשיבות התעלמו מן ההודעות שהושארו להם. לאחר שהמבקשים הוכיחו כי בוצע תחליף המצאה נעתר בית המשפט לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה וחייב את המשיבות לשלם למבקשים 72 מליון שקלים וכן שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום כולל של 2 מליון -. המשיבות הגישו בקשה לביטול פסק הדין והרשם קיבל את הבקשה. הוא הבהיר כי למבקשים טענות כבדות משקל לפיהן אין הן בעלות הדין הנכונות; הפורום של בתי המשפט בישראל אינו פורום נאות לבירור התובענה; גובה הנזק. ערעורם של המבקשים לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המשיבות מעלות טענות שראוי כי תתבררנה לגופן.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד רולנד רוט למבקשים. 25.1.06).

בש"פ 648/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים של קטין בעבירות אלימות ושוד, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הקטין (הערר נתקבל).

לפי הנטען בכתב אישום שהוגש נגד העורר, ניגשו העורר וקטין אחר לשלושה קטינים ודרשו מהם, באיומים, את מכשירי הטלפון הניידים שלהם. לאחר שנטלו את המכשירים, סטר הקטין האחר לאחד הקטינים. כן נטען כי במקרה אחר חטפו השניים מכשיר טלפון מקטין נוסף ולאחר מכן תקפו אותו. עם הגשת כתב האישום, נתבקש בית-משפט השלום לנוער בעכו לעצור את השניים עד תום ההליכים. בית-המשפט דחה את המלצת שירות המבחן לנוער לשחרר את העורר למעצר בית עד שיתפנה עבורו מקום לחלופת מעצר במעון "נופית" (להלן: נופית), והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נתקבל.
מדובר בנער צעיר, בן 15 וחצי, ויש לנקוט במשנה זהירות לפני שליחתו של קטין בגיל כה צעיר למעצר, אשר עלול להביא להמשך התדרדרותו אל עולם הפשע. מעיון בתסקיר שירות המבחן עולה, כי נראה שהתקופה אותה בילה העורר במעצר גרמה לשינוי מהותי בהתנהגות. שיקולים אלו היו גם השיקולים אשר הנחו את בית-המשפט המחוזי בחיפה כאשר בחר לשחרר את הקטין האחר למעצר בית. למרות השוני בין השניים, נראה, כי גם מבחינת הרצון ליתן יחס שווה לשני הקטינים, אשר הואשמו בביצוע המעשים בצוותא, ראוי לקבל את המלצת שירות המבחן.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ויסאם עראף לעורר, עו"ד יעל שרף למשיבה. 25.1.06).

רע"א 9622/05 - פוליבה בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לצו מניעה נגד מימוש כתב אשראי דוקומנטרי והנסיבות בהן יש לראות את התנהגות המוטב ב"כוונת מרמה" המצדיקה צו נגד מימוש כתב האשראי (הבקשה נדחתה).

המבקשת התקשרה עם חברה ברזילאית - (המשיבה הפורמאלית) בהסכם בו התחייבה החברה הברזילאית לספק למבקשת 2,000 טון של שמן סויה מוחמץ טהור המיועד להזנת בעלי חיים בעלות כוללת של 860,000 דולר. לבקשת המבקשת, הוציא הבנק, כתב אשראי דוקומנטרי בסך 660,000 דולר לזכות החברה הברזילאית. לצורך קבלת רשיון יבוא נדרשה המבקשת להמציא אישורים בדבר תוצאות בדיקת רעלים, והיא שלחה דגימה מן השמן למעבדה בהולנד. בבדיקה התברר כי בשמן נמצא חומר רעיל, ולטענת המבקשת, מקורו בשמן כותנה. לטענת המבקשת, החברה הברזילאית ניסתה לספק לה שמן סויה מהול בשמן כותנה במקום שמן סויה מוחמץ טהור. המבקשת פנתה לביהמ"ש בבקשה לסעד זמני שימנע מהבנק, את העברת הכספים לחברה הברזילאית לפי כתב האשראי. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
בפסיקה נקבע, כי מירמה מצד המוכר, מצדיקה מתן צו האוסר על העברת הכספים למוכר בהתאם להתחייבות המוקדמת על פי כתב האשראי. בעבר עמד ביהמ"ש על הסכנות הטמונות בהרחבת היקף תחולתו של חריג המרמה בהקשר לאשראי הדוקומנטרי. אכן,שליחת טובין חסרי כל ערך לקונה, עשויה להעיד על כך שהמוכר הינו רמאי. אלא, שבמקרה דנא לא השכילה המבקשת להראות, ולו- לכאורה, כי החומר שסופק לה הינו חסר ערך לחלוטין. הגם שייתכן כי השמן שסופק מסוכן לבריאותם של בעלי חיים ויתכן כי לא ניתן להכניסו ארצה, אין הדבר מעיד בהכרח על כך שלא ניתן יהיה לעשות שימוש בשמן לצרכים אחרים או במקומות אחרים מחוץ לתחומי המדינה. לא כל אי-התאמה חוזית, ולו-- גם כזו המובילה להפרה חמורה של החוזה מצידו של המוכר, עשויה בהכרח להעיד על כוונת מרמה.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד נ. סופר וב. לבנטל למבקשת, עוה"ד י. אזרן וא. גאון למשיב. 19.1.06).

בג"צ 4380/05 - יהונתן פולארד נגד הרשות לאסירי ציון

*סירוב הרשות לאסירי ציון להכיר ביהונתן פולרד כב"אסיר ציון".93
(העתירה נדחתה).

העותר הורשע בארצות הברית בשנת 1985, בעבירות של ריגול לטובת ישראל, ונדון למאסר עולם בלתי קצוב. העותר, אשר פעל בשירות מדינת ישראל, קיבל אזרחות ישראלית והוא כיום אזרח ישראלי. כן הוכר כסוכן ישראלי. עם התמשכות מאסרו של העותר נעשתה פנייה מטעמו אל המשיבה בבקשה כי לעותר יינתן מעמד של אסיר ציון. חוק התגמולים, שמכוחו פועלת המשיבה, מגדיר בסעיף 1(א) שבו את המונח "אסיר ציון" כך: "(1) מי שהיה במאסר... בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת היתה אסורה... (2) מי שהיה במאסר... בארץ אויב בגלל יהדותו...". בקשתו נדחתה על ידי המשיבה. העתירה נדחתה.
בעותר לא התקיימו התנאים הרלוואנטיים בהגדרות שבחוק.. אי אפשר לקבוע כי פעולת הריגול שביצע לטובת ישראל הינה פעילות ציונית "בארץ שבה פעילות זאת היתה אסורה", כדרישת חוק התגמולים. פעולת הריגול, ובכלל זה ריגול לטובת ישראל, אסורה בארצות הברית כשם שהיא אסורה בכל מדינות העולם. בדומה, אין דרך להכליל את העותר בגדר החלופה השנייה. הכרה בעותר מכוח חלופה זו מותנית בקביעה כי ארצות הברית היא ארץ אויב וכי העותר נכלא בשל "יהדותו או בגלל יחסי האיבה" של ארצות הברית עם ישראל. לקביעות נטענות אלה אין כל יסוד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר לעותר, עו"ד דני חורין למשיבה. 16.1.06).

ע.פ. 7027/04 - ליאור מלול נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מין בקטינים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של מעשה סדום ומעשים מגונים בקטינים בני 14-10 שנה. טרם מתן גזר הדין הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן, בו צויין כי המערער, שהוא בשנות העשרים לחייו, טען שבהיותו קטין היה בעצמו קורבן לניצול מיני על ידי בוגרים ממנו ומאז קרות אותו אירוע הוא פיתח משיכה מינית לילדים ועיסוק אובססיבי במין. מומחה פסיכולוגי שהעיד מטעם המערער סבור כי יש להקל בעונשו ולהטיל עליו צו מבחן שבמסגרתו יקבל טיפול פסיכותרפי-תמיכתי. בית המשפט המחוזי עמד בגזר דינו על השיקולים השונים וקבע כי על המערער יוטל עונש מאסר בפועל בגובה המינימום הקבוע בחוק לעבירה של מעשה סדום, שהוא 4 שנות מאסר, כאשר עונשי המינימום בעבירות הנוספות תיכללנה בחופף לעונש זה. כן הוטל מאסר על תנאי למשך שנה אחת, בנוסף לצו מבחן למשך שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הורשע בביצוע עבירה אחת של מעשה סדום וארבע עבירות של מעשה מגונה. לעבירה של מעשה סדום, נקבע עונש של 16 שנות מאסר. לעבירה של מעשה מגונה, נקבע בחוק עונש של עשר שנות מאסר. סעיף 355 לחוק העונשין, קובע עונש מיזערי לעבירות אלה. עונש זה לא יפחת, בהיעדר טעמים מיוחדים לכך, מרבע העונש המירבי הקבוע בסעיף. בית המשפט המחוזי הטיל את העונש המינימאלי הקבוע בחוק ואין מקום להתערב בגזר דינו ולהקל בעונשו של המערער.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מיכאל הורוביץ למערער, עוה"ד דודי זכריה ואהד גורדון למשיבה. 30.1.06).

בע"מ 7664/05 - פלונית ופלונית נגד פלוני

*דחיית תביעה של אשה למזונות העבר של בתה הקטינה, כאשר לא תבעה את המזונות תקופה ממושכת לפני הגירושין (הבקשה נדחתה).

הצדדים, יהודים, נישאו בשנת 1974 בנישואין אזרחיים ברוסיה. בשנת 1988 נולדה המבקשת 2, בתם היחידה. בשנת 1996 התפרק קשר הנישואין, המשיב עזב את בית המגורים, ובהמשך הקים לעצמו משפחה חדשה. רק בשנת 2004, שמונה שנים לאחר הפירוד, התגרשו הצדדים. בביהמ"ש לענייני משפחה נדונה, בין היתר, תביעת מזונות לבת הקטינה לרבות מזונות העבר. בית המשפט קצב את מזונות הקטינה, אך דחה את הבקשה לפצות את המבקשת בעבור מזונות העבר באשר על פי הדין האישי נתפסת האשה בנסיבות המקרה כמוחלת עליהם. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי הדין האישי, ההנחה היא שכל עוד בני הזוג נשואים, הם מוחלים זה לזה על חובות הדדיים הנוצרים כדבר שבשיגרה. הנחת מחילה זו מתייחסת לאשה המוחלת לבעלה על מזונותיה, אך היא הורחבה גם לאשה התובעת פיצוי בעבור החזקת הילדים. אכן, הנחת המחילה אינה אלא כלל ראייתי, וככל הנחה ראייתית היא ניתנת לסתירה, על ידי ראיות המצביעות כי לא היתה מחילה. כך, למשל, שעה שלאחר הפירוד, "האשה גילתה דעתה בדרכים שונות, שהיא מתכוונת לדרוש את מזונותיה אלו בחזרה... כי אין היא מוותרת כלל ועיקר על מזונותיה". בענייננו העלתה המבקשת גירסה עובדתית שנועדה להסביר מדוע השתהתה בהגשת תביעת המזונות, היינו, טענה בדבר איומי המשיב שלא תתבע אותו. בימ"ש לא קיבל זאת, בקבעו כי "התובעת לא הוכיחה... כי הנתבע אכן איים עליה, וכי דבר זה הוא שמנע ממנה לתבוע מזונות". בכך אין להתערב.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. הופרט למבקשות, עו"ד י. אבירם למשיב. 31.1.06).

בג"צ 851/06 - עמונה אגודה שיתופית... ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*הריסת המבנים בעמונה (העתירה נדחתה).

העותרים ביקשו להורות למשיבים להימנע מהריסת תשעה מיבנים שהוקמו בישוב עמונה, עד אשר תינתן להם אפשרות להשמיע דבריהם בוועדות התכנון והבניה באיזור יהודה והשומרון (איו"ש). מאחז עמונה - הינו מאחז בלתי מורשה אשר עלה על הקרקע בחודש אוגוסט לשנת 1995, בסמוך לישוב עופרה. המקרקעין שעליהם הוקם המאחז והמיבנים שלעניין, הינם מקרקעין מוסדרים ובבעלות פרטית. לא ניתן היתר להקים את המיבנים, הואיל ובהתאם לתוכנית התקפה ייעוד האיזור הוא ייעוד חקלאי. ביולי 2000 החלו עבודות להכשרת הקרקע לקראת ביצועה של בנייה, והוצא צו הפסקת עבודה. העבודות נפסקו ונתחדשו כעבור כארבע שנים. שוב הוצאו צווי הפסקת עבודה והעבודות נמשכו. או אז החליטו הרשויות המוסמכות לממש את צווי ההריסה. ביום 3.7.05 הגישה "תנועת שלום" עכשיו עתירה המבקשת את מימוש הריסת המיבנים, ובינתיים אוכלסו תשעת המיבנים. נוכח מעשה זה הובהר כי בדעת המדינה לבצע את צווי ההריסה ובתגובה על-כך פינו המחזיקים את המיבנים. העתירה נגד הריסת המבנים נדחתה.
יש מקום לחשש כי אם תידחה ההריסה, יתנגדו העותרים - ואחרים - להריסת המיבנים ולפינוי המקום. כך עולה באורח ברור מתוך "אתר האינטרנט" שנפתח למאבק בהריסת המיבנים, ובו נקראים כל התומכים להיות קשובים להודעות באתר ובאס.אם.אס ו"לבוא ולהתבצר בעמונה". לבד מנושא ניקיון הכפיים ועשיית הדין לעצמו, ומעבר לטענת השיהוי שהמשיבים טוענים לה בחוזקה, עיקר הוא בשני אלה: היעדר זכותם הקניינית של העותרים במיבנים שהוקמו במקום; היעדר היתר לבנות אותם מיבנים שניבנו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עוה"ד נפתלי ורצברגר ודורון ניר לעותרים, העותר צבי ואריאל ארליך לעצמו, עו"ד הרן רייכמן למשיבים. 29.1.06).

בש"פ 505/06 - סעד חסון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח במשפחה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר וגיסו (רפיק חסון) הואשמו, כי יחד עם אחיו של העורר (האני) חטפו ורצחו את בתו של העורר, על רקע הקרוי "כבוד המשפחה". האני מסר הודאה בה ייחס לעורר קשר לרצח. לטענת העורר יש לראות בהאני עד מדינה ולכן אין לייחס לעדותו עוצמה ראייתית. כן טען העורר, כי האני חזר בו מהודאתו, ויש לראות בה אמרת חוץ של נאשם, שאינה יכולה לשמש נגד שותפו. העורר טען גם, כי ישנם חשודים נוספים ברצח, ובפרט חברה של המנוחה (רבאח), אשר לו אינטרס להפלילו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
השילוב בין הודאות האני, העשויות לשמש ראיה עם כל בעייתיותן, לבין ראיות החיזוק, משמעו כי ישנן ראיות לכאורה. השאלה היא אם יש מקום לחלופת מעצר. המדיניות היא כי שחרור בעבירות רצח יהא החריג. אכן, כשהמדובר ברצח במשפחה יש שיטענו כי הואיל והמדובר בסיכון ממוקד אין מניעה לשחרור בערובה. גם אם על פני הדברים זו טענה הניתנת אולי להישמע במקרים מסויימים, למשל בחלוף מעל 9 חודשים מהגשת כתב האישום. בענייננו מצטרפת לכאורה מערכת היחסים המסובכת מאוד כפי שנתגלתה בתוך המשפחה, שעל פניה יוצרת הן עילת מסוכנות והן עילת שיבוש. אין להקל ראש בעילה אחרונה זו, במכלול הנסיבות.