בג"צ 2621/04 - קרן זולטק נגד שר התעשיה המסחר והתעסוקה ואח'
*תקינות החלטת רשם המהנדסים והאדריכלים שלא להכיר בתקפות תעודה של אוניברסיטה בחו"ל, אלא אם כן מבקש הרישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים ישלים לימודיו במספר קורסים בישראל(העתירה נדחתה).
א. העותרת, הנדסאית, למדה באוניברסיטת בודפשט בפקולטה לאדריכלות. משסיימה את לימודיה וקיבלה תעודת cM.Sשבה לישראל, וביקשה להירשם כאדריכלית. סעיף 9(א) לחוק המהנדסים והאדריכלים קובע כי הזכאים להירשם בפנקס המהנדסים והאדריכלים הם, בין היתר, "בעל תעודה מאת מוסד להשכלה גבוהה... והתעודה והמוסד הוכרו על ידי השר לאחר התייעצות במועצה;...", המוקמת מכוח סעיף 3 לחוק. הוועדה המייעצת מטעם המועצה זימנה את העותרת להופיע בפני "ועדת בירורים", ולאחר דיון הודע לעותרת כי עליה להשלים פרוייקט גמר מלא בבית-ספר מוכר לאדריכלות ושני קורסים בתכנון עירוני. לטענת העותרת, פנתה ללמוד באוניברסיטה בבודפסט בהסתמך על מצג מפורש מצד המשיבים כי המדובר במוסד מוכר על-ידם. נטען, כי משהוכר מוסד לצורך החוק זכאים בוגריו להירשם בפנקס בלא כל תנאי או השלמה. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 9(א)(2) לחוק מקנה סמכות לשר, לאחר התייעצות במועצה, לשקול ולהחליט האם המוסד שבו מדובר ראוי להכרה, סמכויותיו אלה של השר הואצלו לרשם, ואת היקפן יש לבחון על רקע התכלית העומדת ביסוד דרישות החוק. תכלית זו, עיקרה בשמירה על בטיחות הציבור ושלומו והיא מתיישבת היטב עם גישת המשיבים לפיה נתונה לרשם הסמכות לבחון ולברר בכל מקרה ומקרה את היותו של המוסד מוסד מוכר, וכן את התעודה המוצגת על ידי מבקש הרישום, על מנת להשתכנע כי היא אכן משקפת הכשרה ברמה הנדרשת.
ג. משנקבע כי הרשם פעל בגדרי סמכותו, יש להוסיף ולבחון אם הפעיל הרשם את שיקול דעתו באופן סביר ובהתאם לעקרונות המשפט המינהלי. נקודת המוצא היא כי הגורמים המקצועיים אמונים על הבחינה ועל ההכרעה בשאלות של הכשרה מקצועית וכי בית-המשפט לא ימיר את שיקול דעתם בשיקול דעתו שלו. לא עלה בידי העותרת להצביע על עילה מינהלית המצדיקה התערבות בהחלטת הרשם. זאת ועוד. מדיניותו הכללית של הרשם לפיה תעודות שניתנו על-ידי מוסדות להשכלה גבוהה לא תיזכנה להכרה גורפת וכל תעודה תיבדק לגופה, משתקפת בבירור ממסמכים שונים שצורפו לתשובה מטעמו, מהם עולה כי הרשם נוהג להדגיש את מדיניותו זו בפני הפונים אליו.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד עדי ליבוביץ לעותרת, עוה"ד שרון רוטשנקר ומיכל צוק למשיבים. 30.1.06).
ע.א. 9142/02 - מנהל מס ערך מוסף עכו נגד החברה לפיתוח כפר ורדים בע"מ
*התנאים הנדרשים לניכוי "מס תשומות", ואימתי עיסקה היא "עיסקה החייבת במס" לצורך הניכוי(מחוזי חיפה - ע"ש 5435/99 + 5385/99 - הערעור נדחה).
א. המשיבה, חברה פרטית, נוסדה בשנת 1975 במטרה להקים את הישוב "כפר ורדים", (להלן: הישוב). בשנת 1981 נרשמה המשיבה כעוסק לפי חוק מס ערך מוסף. מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) הקצה למשיבה, בשנת 1979, קרקע לצורך הקמת היישוב. המועצה המקומית כפר ורדים הוקמה בשנת 1993 והחלה בפעילות בחודש ינואר 1994. בין הצדדים נחתמו שלושה סוגים של הסכמים: הסכם בין המינהל לבין המשיבה, לתכנון ולפיתוח מתחם הקרקע להקמת היישוב, במסגרתו התחייבה המשיבה להקים על חשבונה את המבנים והשירותים הציבוריים ולבצע את כל פעולות התשתית הדרושות (להלן: הסכם ההרשאה); הסכמים בין המינהל לבין המועצה המקומית לחכירה ופיתוח מתחמי קרקע המיועדים לבנייה ציבורית (להלן: הסכמי החכירה והפיתוח); הסכמים בין המשיבה לבין המשתכנים שבמסגרתם התחייבה המשיבה לבצע את עבודות הפיתוח והתשתית (להלן: הסכמי התשתית).. המע"מ על התמורה ששילמו המשתכנים למשיבה, הועבר על-ידי
המשיבה לאוצר בניכוי מס התשומות על ביצוע עבודות הפיתוח ובניית המבנים הציבוריים. המערער לא הכיר בניכוי מס התשומות בגין מבני הציבור, והמשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי שקבע כי יש לראות בבניית מבני הציבור עיסקה של מתן שירות בתמורה, שניתן לנכות הימנה את מס התשומות. הערעור נדחה.
ב. שלשה תנאים נדרשים כדי שניתן יהיה לנכות "מס תשומות": המע"מ שולם בגין מכירת נכסים לעוסק, יבוא נכסים בידי עוסק או מתן שירותים לעוסק; השירות שנתקבל והנכס שנרכש הם "לצרכי העסק או לשימוש בעסקו"; המע"מ מיוחס לעסקה החייבת במס. תשומות שנרכשו לצורך שימוש בעסקאות או בעסקים שאינם חייבים במס או פטורים ממנו - לא יותרו בניכוי. המחלוקת במקרה זה נסבה, בעיקרה, על השאלה - האם בניית מבני הציבור היא בבחינת "עסקה" החייבת במס. ברגיל, הרשות העירונית היא המופקדת על בנייתם של מבני ציבור ותשתיות עירוניות. אך כאן, לא היתה זו המועצה שנשאה בתפקיד של בניית מבני הציבור. בנייתםהיתה חלק אינהרנטי בעיסקה שבין המשיבה למינהל. לכן, יש לראות את ההוצאות שהוציאה המשיבה לצורך בנייתם, לרבות מס התשומות, כהוצאות שהוציאה לצרכי עסקיה.
ג. אשר לעקרון ההקבלה, שלפיו ניתן לנכות מס תשומות רק אם התשומות מיועדות לשימוש, ושימשו בפועל, בעיסקה החייבת במע"מ - נפסק כי ניתן לנכות את מס התשומות גם כאשר קשה לייחס את התשומות לעיסקה ספציפית, אך הן משמשות את העסק בכללותו, והכל בתנאי שמצרף העסקאות כולן חייב במס. בענייננו, בניית מבני הציבור נועדה לשמש את העסקה החייבת במס, ועל כן ניתן לייחס את התמורות שניתנו בגין העסקה כולה גם למרכיב זה שבעסקה הכוללת. משכך, התמורה שנגבתה מהמשתכנים והתשומות שנדרשו לבניית מבני הציבור כרוכות זו באלו ויש לראותן כחלק מהמכלול העסקי בגינו זכאית המשיבה לניכוי מס תשומות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יהודה ליבליין למערער, עוה"ד אמנון רפאל ואלעד בראונר למשיבה. 30.1.06).
ע.א. 8117/03 - איתן ענבר נגד ד"ר אסף יעקב
*זכויות יוצרים" של מרצה באוניברסיטה על חומר ההרצאות, ופגיעה בזכות היוצרים ע"י חיבור ספר בנושא ההרצאות ומידת הזהות בין הספר לבין חומר ההרצאות(מחוזי ת"א - ת.א. 2477/02 - הערעור נדחה).
א. המערער, היה סטודנט למשפטים ב"מרכז הבינתחומי הרצליה". במסגרת לימודיו השתתף בשנים 1998-1997 בקורס "דיני נזיקין" שלימד המשיב. ביולי 2002 פרסם המערער ספר, בשם "דיני נזיקין - בראי ההלכה הפסוקה". המשיב הגיש נגדו תביעה בטענה כי פרסום הספר מהווה הפרה של זכויות היוצרים שלו בהרצאותיו בקורס. המערער חלק על טענות המשיב כי יש לו זכויות יוצרים בהרצאותיו, וכי נעשתה העתקה תוך הפרת זכויות אלו. הצדדים ויתרו על זימון עדים והסכימו כי הטיעון יעשה על דרך סיכומים בכתב ועל יסוד החומר שהוגש בהליכי הביניים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה. נקבע, כי למשיב זכות יוצרים בהרצאותיו, וכי הזכות הופרה. הערעור נדחה.
ב. חוק זכות יוצרים מכיר בזכויות יוצרים ב"יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואמנותיות". אולם, אלה אינן רשימה סגורה. ההרצאה היא מושא מתאים להקניית זכויות יוצרים. למשיב זכויות יוצרים בהרצאותיו, והשאלה היא האם הופרו זכויות אלה על ידי המערער. העתקת היצירה יכול שתוכח בראיות נסיבתיות - נגישות ליצירה המקורית ודמיון רב בין היצירות. נגישות המערער ליצירה המוגנת אינה מעוררת קושי בענייננו. המערער היה סטודנט בקורס שהעביר המשיב. אשר לדמיון בין היצירות - בית המשפט המחוזי קבע, כי "קשה להניח שיד המקרה, הביאה לתוצאה כה זהה", בין ההרצאות לבין הספר, וכי "הדמיון הקיים בין ההרצאות ובין הספר הוא כזה שאין זה סביר להניח, אלא שהנתבע העתיק מחומר ההרצאות". בכך אין להתערב.
ג. טענת המערער היא כי הדמיון בין הספר ובין ההרצאות מקורו במגוון האפשרויות המוגבל להוצאת הרעיונות הגלומים בדיני הנזיקין לאור. אף טענה זו דינה להידחות. גם אם נקבל את הטענה כי דיני הנזיקין מכתיבים ברמה זו או אחרת סדר הגיוני של הבאת הדברים, אין בה כדי להסביר את הדמיון הרב במלל, בדוגמאות ובסדר הדברים בתתי-הפרקים. גם אין לקבל את הטענה כי אף אם היתה העתקה, הרי שלספר נוספו חלקים מקוריים רבים, ולכן, הספר מהווה יצירה עצמאית. בבחינה של הפרת זכויות יוצרים, השאלה העומדת על הפרק היא אם הועתק חלק מהותי מן היצירה המוגנת. השאלה אם היצירה המפרה כוללת חלקים נוספים מקוריים אינה רלוונטית כלל ועיקר.
ד. בית המשפט המחוזי חייב את המערער בשכ"ט עורך-דין בסך 40,000 ש"ח. המערער משיג על גובה ההוצאות ושכר הטרחה. לטעמו, היה על בית המשפט להשית הוצאות נמוכות יותר, שכן מדובר במקרה תקדימי אשר בו נפסקה הלכה חדשנית. בנסיבות העניין, לאור הקביעות - העובדתיות והמשפטיות, ובלא להביע עמדה בטענת המערער כי תקדימיות העניין מהווה שיקול רלוונטי לעניין גובה ההוצאות, אין לסטות מהכלל שרק לעתים רחוקות יתערב בית-משפט שלערעור בפסיקת הוצאות.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד דוד כהן למערער, עוה"ד אבי אורדו ושרון קפלן למשיב. 16.1.06).
ע.א. 10666/03 - סילבאן שטרית נגד פקיד שומה ת"א
*עיסקה מלאכותית" שפקיד השומה יכול להתעלם ממנה בשומת מס, כאשר בעלים של חברה פירק את החברה והקים חברה חדשה, באותם מרכיבים, רק כדי לנצל את פירוק החברה לצרכי הפחתת מס. *הטעם המסחרי הנדרש בעיסקה כדי שלא תוגדר כ"עיסקה מלאכותית"(מחוזי ת"א - עמ"ה 1125/00 - הערעור נדחה).
א. המערער, אדריכל במקצועו, החזיק במניותיה של חברה משפחתית, שעסקה באדריכלות, (להלן: החברה המקורית). החברה צברה רווחים ראויים לחלוקה בסכום של כ- 1,458 מליון -. ביום 20.12.94 הקים המערער חברה חדשה שעסקה אף היא באדריכלות. בסמוך לאחר שהקים את החברה החדשה, פירק המערער בפירוק מרצון, את החברה המקורית, הפסיק את פעילותו כמנהל החברה המקורית וקיבל "פיצויי פיטורין" בסכום של כ-61 אלף -. המערער דיווח למשיב, בשומה עצמית, על רווח ההון שצמח לו בגין מכירת מניותיו באירוע פירוק החברה המקורית, והחיל את סעיף 94ב לפקודת המסים, על הרווחים הראויים לחלוקה שהצטברו, היינו תשלום שיעור מס מופחת של %10. כמו כן החיל על פיצויי הפיטורין את סעיף 9(7א) לפקודה, הפוטר ממס הכנסה "מענק הון שנתקבל עקב פרישה...". המשיב סבר כי יש לראות בפירוק החברה המקורית והקמת החברה החדשה, "עיסקה מלאכותית" ו"להתעלם" ממנה כאמור בסעיף 86 לפקודה. על כך השיג המערער לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה. המערער טוען כי גם אם אין טעם מסחרי מאחורי פירוק החברה המקורית, לא מדובר ב"עיסקה מלאכותית". לחילופין, טען המערער, כי התקיים טעם מסחרי. הערעור נדחה.
ב. סעיף 86 לפקודה קובע: "(א) היה פקיד השומה סבור, כי עיסקה פלונית המפחיתה... את סכום המס... היא מלאכותית או בדויה... או כי אחת ממטרותיה העיקריות... היא הימנעות ממס או הפחתת מס בלתי נאותות, רשאי הוא להתעלם מן העיסקה... ניתן לראותן כבלתי נאותות אפילו אינן נוגדות את החוק". עצם ניצולה של הטבת מס מהווה פעולה לגיטימית שאין בה כל פסול. ברם, ב"עיסקה מלאכותית", לפי סעיף 86, טמון ניצול בלתי לגיטימי של דיני המס, שמצדיק את התערבות פקיד השומה תוך פגיעה בזכות הנישום לתכנון מס, וזאת, לצורך השגת תוצאות מס צודקות ושוויוניות. על כן, יש לדחות את טענתו הגורפת של המערער כי אף בהיעדר טעם מסחרי מאחורי פירוק החברה המקורית מדובר בתכנון מס לגיטימי.
ג. השאלה היא, אם מתקיים "טעם מסחרי" מאחורי פירוק החברה המקורית והקמת החברה החדשה בנסיבות המקרה שבפנינו. אכן, ההלכה היא כי "נטל ההוכחה" שעיסקה נעדרת
טעם מסחרי ומהווה "עיסקה מלאכותית" מוטל על פקיד השומה. בית המשפט הגיע למסקנה עובדתית כי יש לקבל את גירסת פקיד השומה בדבר היעדר "הטעם המסחרי" שמאחורי העיסקה. מדובר בקביעה עובדתית ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים, אלא, במקרים חריגים שאין המקרה דנן נמנה עליהם.
ד. אכן, לא כל פירוק חברה שיש בו ניצול סעיף 94ב לפקודה, כנוסחו במועדים הרלבנטיים, והחלתו על רווחים ראויים לחלוקה הוא "עיסקה מלאכותית". ההטבה שהיתה טמונה בסעיף 94ב לפקודה ניתנת לניצול בלא מעט מקרים. אך אין לומר כי לגיטימי להחיל את סעיף 94ב בענייננו, בשעה שהחברה המקורית התפרקה משפטית אך ורק לצורך קבלת ההטבה, והמשיכה מהותית את כל פעילותה הכלכלית בחברה החדשה, שהיא עם שם ומספר חדשים, אך עם אותם בעלים, מנהלים, עובדים, משרדים וחוזי עבודה. כמו כן, נכון עשה פקיד השומה בשעה שהטיל על "פיצויי הפיטורין" מס רגיל בתור שכר עבודה על פי סעיף 2(2) לפקודה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, חיות. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אהרן נמדר, אמיל בן עטר ויהודית רייך למערער, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 30.1.06).
ע.א. 10213/03 - מרחבי השרון בע"מ ואח' נגד דוד מייזליק ואח'
*פירוש סעיף בתקנון תב"ע, המגביל אחוז איכלוס חולים סיעודיים בבית אבות(מחוזי ת"א - ת.א. 2084/98 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1994 הגישו המערערים לוועדה המקומית לתכנון ולבניה בפתח תקוה, תכנית לשינוי ייעוד של מגרשים ממגורים "למבנה ציבורי לבית אבות/בית אבות סיעודי". מחלקת איכות הסביבה בעיריה דרשה לקבוע בתקנון התכנית, כי: "בית האבות יאוכלס בחולים סיעודיים בתפוסה של עד %50 בלבד". לאחר הפקדת התכנית שונה תקנונה, ונקבע כי מטרתה, בין היתר, "שינוי הבינוי ממגורים לבית אבות סיעודי ושיקומי". המשיבים, המתגוררים בבניינים הגובלים בבית האבות, הגישו תובענה לאסור על אכלוס המבנה בחולים סיעודיים ועל השימוש בו כבית חולים ובית המשפט פסק כי "במבנה... לא ינוהל בית אבות שתפוסת הדיירים הסיעודיים שבו תעלה על %50 מתכולתו", כאשר התפוסה הנותרת של בית האבות תשמש לאכלוס "דיירים רגילים". הערעור נדחה.
ב. הוראת התכנית שאושרה מגבילה את אכלוס החולים הסיעודיים לתפוסה של %50 בלבד. בתקנון התכנית לא נקבע מי הוא חולה סיעודי, ומה יהא אופייה של אוכלוסיית שאר הדיירים השוהים בבית האבות (מעבר לחמישים האחוזים הסיעודיים). באשר ל"חולה סיעודי", נראה כי מדובר בחולה שאינו יכול לבצע, בכוחות עצמו, את פעולות היום יום הבסיסיות או את חלקן. ככל שמדובר בדיירים זקנים, ובענייננו הרי מדובר בבית אבות, ההגדרה למונח "סיעודי" תימצא בתקנות הפיקוח על מעונות, שלפיהן, זקן הסובל מתפקוד ירוד וזקוק לעזרה חלקית בפעולות היום-יום איננו בהכרח זקן סיעודי. באשר לשאלה מה יהא הרכבה של אוכלוסיית הדיירים מעבר לחמישים האחוזים הסיעודיים - בפסק הדין ציין בית המשפט קמא, כי "שאר בית האבות ישמש דיירים רגילים". המונח "דיירים רגילים" אינו ברור כל צרכו. נראה כי צריך שתהא מורכבת מדיירים עצמאיים אשר מסוגלים לבצע את פעולות היום-יום בכוחות עצמם. אין מניעה, מבחינתה של תכנית המתאר, שהזקנים הנמנים עם הדיירים האחרים (שאינם סיעודיים) ייזקקו לעזרה חלקית בביצוע פעולות היום-יום.
ג. אשר לתקפות ההגבלות שבתקנון - במקום שבו תכנית הבינוי צורפה לתכנית המתאר כחלק מתשריט התכנית, ואושרה במסגרת אישור תוכנית המתאר עצמה, כי אז אין מדובר עוד בתכנית שהיא "לבר-חוק התכנון", אלא בתכנית ש"יש לה מעמד משפטי כמו לתוכנית המתאר", ומעמדה המשפטי של תכנית הבינוי כמעמד תכנית המתאר עצמה. במקרה שלפנינו,
פרשנות ראויה של התכנית צריך שתיתן עדיפות לתקנון. הוראת התקנון אשר מגבילה את מספר הדיירים הסיעודיים בבית האבות ל-%50, משקפת את תכלית התוכנית, שנועדה להפחית את הפגיעה הנשקפת מהתכנית לתושבים המתגוררים בסמוך לבית האבות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד רנאטו יאראק ודנה יאראק למערערים, עוה"ד בצלאל גרוס ויחזקאל ריינהרץ למשיבים. 30.1.06).
ע.פ. 70/04 - איגור פוריאדין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות תוך כדי הכאת אשה ע"י בעלה. *המודעות לתוצאה האפשרית של גרם מוות. *חומרת העונש בעבירה של גרימת מות אשה ע"י בעלה(מחוזי חיפה - ת.פ. 378/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. אשתו של המערער (להלן - המנוחה) אושפזה במצב קשה, כשהיא סובלת מחבלות חמורות באזורים רבים בגופה. היא נפטרה על שולחן הניתוחים ולפני פטירתה היא סיפרה כי בעלה הכה אותה. המערער הועמד לדין על הריגת אשתו, ובהכרעת הדין נקבע, כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה ממכות אלה. בית המשפט קבע שבמערער התקיים גם היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ההריגה. צויין כי "...הנאשם אינו יכול לטעון כי לא היה מודע לאפשרות של גרימת מוות כתוצאה מהמכות שהכה באשתו... ובמיוחד כאשר המכות מופנות לאזורים רגישים... ". דינו של המערער נגזר ל-19 שנות מאסר, מהן 17 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. כדי להרשיע בעבירת הריגה "נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית ואין די בצפיית האפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית". למודעות לתוצאות המעשה, צריך שיתלווה יחס נפשי באשר לתוצאה הקטלנית, אשר יתבטא באחד ממצבי הפזיזות המנויים בסעיף 20(א) לחוק: אדישות לאפשרות גרימתה של התוצאה, או קלות דעת ביחס אליה. המערער טוען, שהמכות שהכה את המנוחה היו מכות בינוניות, או אף למטה מבינוניות, ואלה אינן מקימות חזקה בדבר קיומה של מודעות לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. אולם, אף שהמכות לא היו בעוצמה חזקה, עוצמתן היתה מספקת, בהתחשב במקום הרגיש - הבטן - בו הוכתה המנוחה, כדי לגרום לתוצאה הקטלנית.
ג. אשר למידת העונש - אלימות קשה במשפחה, שבה מותקפות נשים עד כדי קיפוח חייהם בשל גחמות בעליהן, מחייבת תגובה עונשית חריפה. המנוחה היתה נתונה למשטר של טרור, לאורך זמן, במסגרתו הפעיל המערער כלפיה אלימות קשה והכה בה ללא רחם וללא כל סיבה. העיד על כך בנם בן ה-14 של בני הזוג שנאלץ, בהוראת אמו, להחריש, וגילה את אשר התרחש בבית רק לאחר מות אמו. שיקול נוסף לחומרה, נעוץ במחדלו של המערער מלהזעיק עזרה רפואית במועד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד איגור יוטקין למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 19.1.06).
ע.פ. 9216/03 - ז'אן אלרז נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *אימתי "הבטחה" שגרמה להודייה ברצח אינה מהווה "טכניקת חקירה פסולה". *צבירת 20 שנות מאסר למאסר עולם בעבירת רצח, כשבוצעו עבירות נוספות לעבירת הרצח(מחוזי נצרת - ת.פ. 1084/01 - הערעור נדחה).
א. ביום 19.3.01 נמצאה גופתו של יצחק קברטץ ז"ל, רכז הביטחון של קיבוץ מנרה, בדרך עפר מבודדת, המרוחקת כארבעה קילומטרים מן הקיבוץ כשהיא ירויה בעורפה. בסמוך לכך, נתגלה כי נשקיית הקיבוץ, עליה היה ממונה קברטץ, נפרצה, וכי רוב כלי-הנשק שהיו בה נגנבו. נעצרו חמישה חשודים ובהם המערער. העצורים נחקרו תחילה בידי השב"כ, עקב חשד כי הנשק הגנוב נמכר לתושבי השטחים. בתום החקירה הועמד המערער לדין והורשע בעבירות רצח, התפרצות וגניבה, החזקת נשק וסחר בנשק.
נגזרו למערער מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ו-20 שנות מאסר בגין העבירות הנוספות, מתוכן 15 שנים במצטבר למאסר העולם. הערעור על ההרשעה ועל גזירת העונש נדחה.
ב. בשנה שקדמה לאירועי הפריצה והרצח, התגורר המערער בקריית שמונה, ואף התגורר בקיבוץ זמן מה. במהלך שהותו בקיבוץ, למד המערער על קיומה של הנשקיה וכן שהמנוח הוא הממונה עליה. המערער רקם תוכנית לגניבתם של כלי הנשק, גנב את מפתחות הנשקייה, ובהמשך שיתף בתוכניותיו אדם בשם מחמוד, בפניו טען כי המנוח הגה תוכנית לגניבת הנשק וכי מעורבותו תאפשר להם לבצע את מלאכתם ללא הפרעה. בשעות אחר-הצהריים של יום 15.3.01 הגיעו המערער ומחמוד לקיבוץ מנרה, המערער פתח את דלת הנשקייה, נטלו את כלי הנשק והעבירו אותו לבית משפחתו של מחמוד. בשלביה הראשונים של החקירה הכחיש המערער כל קשר לגניבת הנשק ולרצח. לאחר שהובהר למערער בידי חוקרי השב"כ, כי הודאה מלאה תאפשר לתביעה לבוא לקראתו, מסר המערער גירסאות שונות, ובכללן כי המנוח היה שותף למזימת הפריצה לנשקייה, וכי לאחר הפריצה נפגשו ליד ביתו של המנוח, נסעו אל מחוץ לקיבוץ, ושם ניסה המנוח לירות בו והוא תפס את ידי המנוח ובמאבק נפלט כדור שפגע בעורפו של המנוח. במשפטו טען המערער כי ההודאות שנרשמו מפיו במהלך חקירתו ובמהלך השחזור, נמסרו שלא מרצונו החופשי, הואיל ובמהלכן היה נתון תחת השפעת סמים שהוגנבו למשקה שלגם, ומשום שהן נמסרו בעקבות הבטחה שניתנה לו על ידי חוקר השב"כ. ביהמ"ש דחה את הגירסה של הגנה עצמית, וגם את הטענה בדבר נקיטת אמצעים פסולים במהלך החקירה. גם גירסה חדשה שהציג המערער במשפט, לפיה נורה המנוח בידי אזרחים לבנונים, נדחתה.
ג. חלק ניכר מן הטענות אותן העלה המערער בערעורו, נועדו לקעקע קביעות של עובדה והערכות של מהימנות. אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים מסוג זה, אלא במקרים חריגים, ואין זה המקרה דנא. באשר לטענות המערער כנגד קבילות אמרותיו - דבריו של חוקר השב"כ אינם עולים לכדי "הבטחה". אך אף אם נניח כי מדובר בהבטחה, הרי שזו לא היתה בגדר "טכניקת חקירה פסולה" ששללה את רצונו החופשי של המערער. על-פי ההלכה הנוהגת "אין להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'".
ד. המערער הוסיף וטען כנגד הרשות שנתן בית המשפט למשיבה להשמיע עד הזמה. סעיף 165 לחסד"פ קובע: "בית המשפט רשאי להרשות לתובע להביא ראיות לסתור טענות העולות מראיות ההגנה ואשר התובע לא יכול היה לצפותן מראש, או להוכיח עובדות שהנאשם חזר בו מהודייתו בהן לאחר סיום פרשת התביעה". המערער העלה גירסה חדשה לפיה לא היה מעורב בגרימת מותו של המנוח אשר התרחש, לטענתו, ביום 17.3.2001, לאחר שמוקדם יותר הודה כי הוא עצמו המית את המנוח בתאריך 15.3.2001. אלו הן נסיבות מובהקות לעשיית שימוש בסעיף 165 לחוק, באשר הצגתה של עדות ההזמה היתה הכרחית לצורך בירור האמת, בדבר יום הרצח.
ה. אף בהשגותיו של המערער לעניין חומרתו של העונש אין ממש. המערער רצח, בכוונה תחילה, את קברטץ, כדי להסיר מדרכו מכשול שהיה עלול לסכל את מזימתו. המערער לא רק פרץ לנשקיית הקיבוץ וגנב את תכולתה, אלא אף היה מעורב בהעברת הנשק לידיים עויינות. אין כל עילה להתערב בעונש חרף חומרתו.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט לוי. עוה"ד מיכאל כרמל ומשה גלעד למערער, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 16.1.06).
ע.א. 447/05 + 8736/04 - אורה כהן ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה
*האם ניתן לקחת בחשבון, בתשלום פיצויים בגין פגיעה במקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, את האפשרות להפקעת 40 אחוז מהמקרקעין ללא תשלום בעת הפקעתם(מחוזי ת"א - ה.פ. 137/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל ברוב דעות והערעור הנגדי נדחה פה אחד).
א. בבעלותם של המערערים מקרקעין במרכז רעננה, הנכללים בתחומה של תב"ע (להלן התכנית), שאושרה למתן תוקף ביום 20.1.83. בגדר התכנית שונה ייעודם של חלקים מן המקרקעין. המערערים הגישו למשיבה תביעת פיצויים בגין פגיעה על-ידי תכנית שלא בדרך הפקעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, וזו דחתה את תביעתם. על כך ערערו המערערים לבית-המשפט המחוזי והושג הסדר דיוני, לפיו יובא הסכסוך להכרעה בפני שמאי מכריע בהתאם להסדר הקבוע בחוק התכנון והבניה. הוסכם כי השמאי יפסוק אם פגעה התכנית במקרקעין, ומהו שיעור הפגיעה, אם אירעה, ולאחר פסיקת השמאי הצדדים ישובו לבית-המשפט להכרעה בשאלות משפטיות. בחוות-דעתו קבע השמאי כי התכנית פגעה במקרקעין בשיעור של 16,200 דולר. בעריכת השומא לקח השמאי בחשבון את העובדה שבתחומי העיר רעננה מגלם שווי השוק של המגרשים ציפייה להפקעה עתידית לצרכי ציבור ללא פיצוי בשיעור של לפחות ארבעים אחוזים לפי סעיף 188(ב) לחוק התכנון והבניה. בבית-המשפט המחוזי טענו המערערים, כי הערכת ההפחתה של השווי, לא נעשתה כדין. המשיבה תמכה בקביעת השמאי באשר לפגיעה, ומנגד טענה כי אין המערערים ראויים לפיצויים בהתחשב בהוראת סעיף 200 לחוק התכנון והבנייה. בפסק-דינו אימץ ביהמ"ש את פסיקת השמאי שני הצדדים ערערו על פסק-הדין. ערעור העיריה נדחה פה אחד וערעור המערערים נתקבל ברוב דעות השופטים לוי וחיות נגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין. הערעורים נדחו.
ב. השופט רובינשטיין: באשר לערעור העיריה - השאלה המרכזית שאותה העלתה המשיבה בגדר ערעורה היא האם כדין נמנעה הערכאה קמא מלדון בטענותיה העובדתיות לעניין התקיימותם של התנאים המצויים בסעיף 200, טענות שאילו הוכחו היו מקנות לה פטור מתשלום פיצויים למערערים. ברם, מתוקף ההסדר הדיוני כבלו הצדדים את עצמם לבל יובא "חומר נוסף" לפני בית המשפט. כל שקיים בפני בימ"ש קמא, לפי הסדר זה, היא חוות-דעתו של השמאי, הא ותו לא. עולה מכאן, כי הימנעותה של הערכאה קמא מלדון בטענותיה העובדתיות הנוספות של המשיבה בדין יסודה.
ג. (דעת מיעוט): באשר לערעור המערערים - הם ביססו את טענתם כי הפחתת השווי שביצע השמאי המכריע אינה כדין, על ההלכה הפסוקה, (ע"א 761185, פד"י מ"ו(1) 342), הקובעת כי אין לרשות מקור חוקי להפחית %40 מן הפיצוי בגין פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית לפי סעיף 197 לחוק. לטענת המערערים יש למתוח את האיסור האמור החל על פעולת רשות תכנונית כך שיחול גם על פעולת שמאי. אין לקבל טענה זו. יש להבחין בין מצב שבו ערך השוק של המקרקעין מביא בחשבון, בחיי המעשה, הפקעה אפשרית בשיעור %40, כאשר הדבר תואם את המציאות הכלכלית, לבין מצב שבו מבקשת הרשות לנכות %40 מסכום הפיצוי לפי סעיף 197 מכוח סמכותה התיאורטית להפקיע %40 מהמקרקעין. עם זאת יש לומר, כי במקום שבו בשלב הראשון - שלב הפיצוי לפי סעיף 197 לחוק - גולמה במסגרת ההערכה השמאית ירידה של עד %40 בשווי המקרקעין בשל ציפיות השוק להפקעה עתידית ללא פיצוי בשיעור זה, לא תוכל הרשות התכנונית בשלב השני - שלב ההפקעה גופו, אם וכאשר יגיע - להפקיע %40 ללא פיצוי.
ד. השופטת חיות: מסכימה כי דין ערעורה של העיריה להידחות, משום שההסכמה הדיונית חסמה בפני המערערת את הדרך להעלאת טענות לעניין תחולת סעיף 200 לחוק התכנון והבנייה. לעומת זאת, אין לקבל את מסקנת השופט רובינשטיין בכל הנוגע לערעורם של המערערים. ויש לקבל את ערעורם, כך שהשמאי ישום מחדש את שוויה של הקרקע
הנפגעת במצב קודם, בלא להתחשב לעניין זה בהפקעה העתידית הצפויה על פי התוכנית הפוגעת.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חיות. עוה"ד שמואל שוב וצבי שוב למערערים, עו"ד עירית גל למשיבה. 24.1.06).
עע"ם 8354/04 - האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל ואח' נגד המועצה הארצית לתכנון ובניה - ועדת המשנה לערעורים ואח'
*סוגיית ההתיישבות הבדואית בדרום במסגרת מערכתית כוללת, ודחיית טענת הפלייה בהקצאת מקרקעין לישוב קהילתי יהודי. *מה הם השינויים בתב"ע המחייבים את הפקדתה מחדש(מחוזי ב"ש - עת"מ 257/04 - הערעור נדחה).
א. ביום 5.11.92 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הדרום תכנית מתאר מקומית (להלן: התכנית הראשונה) לפיה יוקם בשטחה של המשיבה 6, המועצה האזורית בני שמעון, יישוב קהילתי. ביום 15.3.98, החליטה הממשלה להקים יישוב לבני השבט הבדואי תראבין, והופקדה תכנית (להלן: התכנית השניה) להקמת יישוב זה בשטח שנקבע בתכנית הראשונה. לתכנית הוגשו התנגדויות, בין היתר על-ידי בני שבט התראבין, ואלה נדחו. בסמוך לאחר מכן החליטה הממשלה לקדם עבור שבט התראבין תכנית אחרת. כעבור כשנתיים התקבלה החלטת ממשלה בדבר הקמת יישוב קהילתי בשם "גבעות בר", באזור שמלכתחילה יועד לשבט התראבין. המערערים הגישו התנגדות לשינוי התכנית. הם גם ביקשו לייעד את היישוב להתיישבות בדואית עבור בני שבט אל עוקבי. ההתנגדות נדחתה ונגד החלטה זו הגישו המערערים עתירתם לבית המשפט לעניינים מינהליים וביהמ"ש דחה את העתירה. הערעור נדחה.
ב. העתירה הוגשה בשהוי, כפי שקבע ביהמ"ש קמא. עם זאת, נראה שמדובר בשיהוי גבולי ואין בשיקולי השיהוי, חלוף הזמן והתבססות היישוב החדש במקום, כשלעצמם, כדי להביא לדחיית הערעור. אלא, שהמועצה הארצית לתכנון ולבניה הייתה ערה למצוקה ולתנאי החיים הקשים בהם מתגוררים הבדואים בכלל ושבט אל עוקבי בפרט, ולצורך לפתור בעיה זו. היא סברה שנושא זה מקבל טיפול במישור המערכתי הכולל. המערערים מעלים בערעורם שאלות נכבדות, הן במישור הכללי - של ההתיישבות הבדואית בכללותה, והן בהתייחס לשבט אל עוקבי בפרט. אולם, סוגיה זו נבחנת כיום על-ידי הרשויות. עמדתה של המועצה הארצית לתכנון ולבניה, לפיה פתרון בעיית ההתיישבות הבדואית בכלל וזו של שבט אל עוקבי בפרט, צריך שייבחן ויוסדר במסגרת מערכתית כוללת, נופלת במתחם הסבירות, ואינה מצדיקה התערבותו של ביהמ"ש.
ג. אשר לטענת המערערים שהתכנית אושרה שלא כחוק, באשר היה צורך להפקידה מחדש עקב השינויים שהוכנסו בה - ההלכה היא שהפקדה כזו נדרשת רק במקום שבו "מרוב שינויים לא יכירו עוד את התכנית המקורית שהוועדה נתבקשה לאשר". במקרה שבפנינו, אכן הוכנסו בתכנית שינויים מהותיים. עם זאת, לא מתקיים בענייננו המבחן, לפיו לא ניתן, עקב אותם שינויים, להכיר את התכנית המקורית.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד יוסף ברד למערערים, עוה"ד ענר הלמן, קרן גורביץ, רחלי שור, נורית בלויטה ואיתן ברקאי למשיבים. 25.1.06).
רע"א 9041/05 - "אמרי חיים" עמותה רשומה נגד אהרן ויזל ואח'
*דחיית טענה כי על פסק דין של בימ"ש מחוזי שביטל פסק בורר, ניתן להגיש ערעור בזכות (הבקשה נדחתה).
בית הדין הרבני נתן פסק-בוררות. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לביטולו. בפסק דינו מיום 7.7.2005 החליט בית המשפט המחוזי על ביטול פסק הבורר. ביום 18.8.2005 הגישה המבקשת בקשת להארכת מועד להגשת ערעור. לטענתה, יש לברר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במקרה דנן בזכות, למרות הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, הקובע כי החלטה הניתנת לפי חוק הבוררות ניתנת לערעור ברשות בלבד, וזאת נוכח ההוראה החוקתית בדבר קיומה של זכות ערעור
- כאמור בסעיף 17 לחוק היסוד. הבקשה להארכת המועד, נדחתה בשעתו בהחלטה בה צויין כי על המבקשת להגיש את ההליך הקבוע בדין - רשות ערעור - במועד, ולאחר מכן תבורר לגופה בקשתה כי סיווגו של ההלי יהא כערעור בזכות. בהמשך להחלטה זו הוגש ההליך דנא כרשות ערעור, בטענה כי יש לברר ערעור זה כערעור בזכות ולא כערעור ברשות. עמדת המבקשת נדחתה.
טענות המבקשת לעניין זה, הן בבקשה להארכת המועד והן בבקשת רשות הערעור, נגד חוקתיות סעיף 38 לחוק הבוררות נטענו ללא ביסוס מספיק. המבקשת לא הבהירה מהו היקפה של זכות הערעור הקבועה בסעיף 17 לחוק היסוד, ואם אכן נפגעה זכות זו בשל הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות. הנטל בנדון היה על המבקשת, ובו לא עמדה. די היה לכאורה בנימוק זה בכדי להביא לדחיית עמדת המבקשת בנדון מעיקרא.
(בפני: הרשם מרזל. עו"ד בנימין שור למבקשת, עו"ד נאור מור למשיבים. 30.1.06).
ע.א. 1708/05 - אבי גרא, עו"ד (רו"ח) נגד ד"ר יהושע רוזנצוויג, עו"ד
*המועד שבו חל פירוק שותפות שממנו מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות (הערעור נתקבל).
שני בעלי הדין היו שותפים במשרד עורכי-דין. בתביעתו לתשלום סכום של כ-9 מליון -, שהוגשה ביום 28.3.04, טען המערער כי לקראת סוף שנת 1996 הודיע לו המשיב, באופן חד צדדי כי בכוונתו לפרק את השותפות ולטענת פורקה השותפות רק ביום 31.3.97. לכתב התביעה צרף המערער מסמכים שונים, ביניהם מכתב מיום 30.3.99, שנשלח אליו על ידי רואה החשבון של השותפות, בו נאמר, על דעת המשיב, בין היתר, כי המשיב נעתר לבקשתו של המערער "שהפרידה תתקיים רק בתום חודש מרץ 1997". בכתב הגנתו טען המשיב, טענת סף, כי השותפות התפרקה עוד בשנת 1996 וכי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ועל כן יש לסלק את התביעה על הסף. בהחלטתו קבע הרשם כי מועד פירוקה של שותפות הינו המועד בו נמסרת הודעה בדבר הפירוק, בהיעדר הסכם בין השותפים, ומאחר שההודעה בדבר הפירוק ניתנה בשלהי 1996, יש למנות מאז את תקופת ההתיישנות. הערעור נתקבל.
בעלי הדין לא הגישו תצהירים והרשם לא קיים כל בירור עובדתי שהוא. אין מחלוקת שההודעה בדבר פירוק השותפות ניתנה על ידי המשיב למערער עוד בסוף שנת 1996. ברם, בכתב התביעה טען המערער, כי השותפות פורקה ביום 31.3.97 וכי המשיב החל ביישום החלטתו בדבר פירוק השותפות לאחר 31.3.97. אחד מנספחיו של כתב ההגנה הינו מכתבו של רואה החשבון כאמור. אם כך, נראה, ולו- לכאורה, שיש צדק בטענת המערער. ברם, אין אנו נמצאים בשלב המתאים לקבוע קביעות עובדתיות. אין זה ברור כלל מה בדיוק הוסכם בין השותפים באשר למועד הפירוק ומה היחס או הקשר בין ההסכמה, אם היתה, לבין הודעתו של המערער בסוף שנת 1996, כי בכוונתו להביא לפירוק השותפות. אם בכוונת המשיב לחזור ולדבוק בטענת ההתיישנות, עליו להגיש בקשה חדשה שתיתמך בתצהיר, וביהמ"ש או הרשם ישקלו אם יש מקום להכריע בטענת ההתיישנות כבר בשלב המקדמי, או שמא בסופו של ההליך.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ארבל. עוה"ד י. בנקל וא. כהן למערער, עוה"ד פ. רובין ומ. צברי למשיב. 31.1.06).
רע"א 7714/05 - אלגרה כהן נגד רשות הנמלים והרכבות נמל חיפה ואח'
*פסילת חוות דעת של מומחה רפואי, בתביעת נפגע בתאונת דרכים, כאשר ביקש חוות דעת של פסיכולוגית, וערך את חוות הדעת על יסוד הדו"ח של הפסיכולוגית (הבקשה נדחתה).
המבקשת, נפגעה בתאונת דרכים ותבעה מן המשיבים פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, וביום 7.5.2002 בדק המומחה את המבקשת והפנה אותה לטיפול אצל פסיכולוג קליני. בהפניה ציין המומחה כי על מנת שיוכל לערוך את חוות דעתו, עליו לבדוק את המשיבה פעם נוספת לאחר הטיפול. ביום 14.3.2003 ערכה הפסיכולוגית
את חוות דעתה והעבירה אותה למומחה, וכעבור שבוע ערך המומחה את חוות דעתו מבלי לבדוק את המבקשת פעם נוספת. המשיבים הגישו בקשה לפסילת המומחה וביהמ"ש קמא קבע כי העובדה שהמומחה לא בדק את המבקשת לאחר שהשלימה את הטיפול אצל הפסיכולוגית לשם עריכת חוות הדעת - כפי שהוא עצמו קבע שראוי היה להיעשות - אלא ערך את חוות דעתו על-פי הדו"ח שהגישה הפסיכולוגית, "מהווה פגם היורד לשורשו של העניין". משכך, פסל ביהמ"ש את חוות הדעת והורה על מינוי מומחה אחר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המומחה חיווה דעתו מבלי לבדוק שוב את המבקשת לאחר הטיפול הפסיכולוגי, כפי שסבר הוא עצמו שראוי היה לעשות. המומחה אכן, רשאי היה לעשות שימוש בממצאיו של מומחה אחר, אולם אין הוא רשאי לאמץ את חוות דעתו מבלי להפעיל שיקול דעת עצמאי. הפרת חובות אלה עשויה להביא לאחת משתי תוצאות - פסילת חוות דעתו של המומחה ומינוי מומחה אחר תחתיו, או מינוי מומחה נוסף. ביהמ"ש קמא ציין כי בנסיבות העניין אף מתעורר ספק אם חוות הדעת משקפת את מצבה העכשווי של המבקשת, לאחר קבלת הטיפול הפסיכולוגי, ולאור זאת החליט לפסול אותה. אף אם באותה מידה ניתן היה להימנע מלפסול את המומחה ולמנות מומחה נוסף, החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בנסיבות העניין סבירה ואין להתערב בה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד עילית איסק-פארי למבקשת, עו"ד אילן אמודאי למשיבים. 26.1.06).
בג"צ 9978/05 - רלי שלום זילברשמידט ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי
*אי התערבות בג"צ בפס"ד ביה"ד לעבודה. *התנאים שבהם זכאי הניזוק, המקבל גימלה מהמל"ל, לקבל 25 אחוז מסכומי השיפוי שמקבל המל"ל מצד ג' - המזיק (העתירה נדחתה).
סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, מקנה למל"ל זכות לתביעת שיפוי מאת צד שלישי, מקום בו חייב המוסד בתשלום גימלה למי שאותו צד ג' חב כלפיו בפיצוי בגין נזק שנגרם לזכאי לגימלה. סעיף 330 לחוק קובע כי במצבים שונים, בהם מוגשת תובענה נגד הצד השלישי, יקבל המוסד 75 אחוזים מסכום הפיצוי המשתלם מאת הצד השלישי, והניזוק יקבל 25 אחוזים. העותרים הם שאריו של המנוח יוסף זילברשמידט שנהרג בתאונת דרכים בשנת 1985. התאונה הוכרה בידי המל"ל כתאונת עבודה, והעותרת החלה לקבל גימלת שארים כחוק. בד בבד, הגישה תובענה נגד חברת הביטוח, אשר ביטחה את הרכב שהיה מעורב בתאונה. היא זכתה בתביעתה, אך לא קיבלה כל פיצוי בפועל, שכן נקבע כי יש "לקזז" את הפיצוי המגיע לה אל מול תשלומי הגימלה לה היא זכאית. המל"ל לא לקח חלק בהליכים המשפטיים. השיפוי לו זכה מאת חברת הביטוח ניתן על יסודו של הסכם הקיים בין המוסד לבין החברה, הקובע באופן כללי כי בתמורה לנכונות המוסד לוותר על נקיטת הליכים משפטיים נגד המבטח, יזכה המוסד בכל "מקרה ביטוחי" בשיפוי מאת חברת הביטוח, בשיעור הנקוב בהסכם. חרף זאת, תבעה העותרת בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת, קבלת 25 אחוזים מן הסכום שהועבר לידי המל"ל מחברת הביטוח. התביעה נתקבלה ע"י בית-הדין. לדעתו, אין לצמצם את תחולתו של סעיף 330 הנ"ל רק לנסיבות בהן הוגשה תובענה לערכאה שיפוטית, אלא לכל הליך בו משתלמים פיצויים למוסד. ערעור שהגישה חברת הביטוח לבית הדין הארצי לעבודה נתקבל ברוב דעות. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו של בית-הדין לעבודה. ההתערבות בהחלטותיו של בית-הדין מוגבלת אך למקרים בהם נפלה בפסק-הדין נשוא העתירה טעות משפטית מהותית. הואיל, והפירוש אותו קבעה דעת הרוב בבית-הדין הארצי לעבודה הוא פירושו הנכון של ההסדר שבחוק הביטוח הלאומי, מאליו ברור כי לא נפלה כל שגיאה בהכרעה שיצאה מלפניו.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, ארבל. החלטה - השופט לוי. עו"ד יואל גולדברג לעותרים, עו"ד עירית אלטשולר למשיב. 26.1.06).
ע.א. 10670/05 - אישי-ישיר חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד מוסא אבו עגאג
*כאשר ביהמ"ש פוסק פיצויים לניזוק וקובע בפסה"ד כי ב"כ הצדדים יערכו את חישוב הניכוי של התשלומים התכופים הנתונים במחלוקת, אין המועד להגשת ערעור מתחיל עם מתן פסה"ד (בקשת המשיב למחיקת הערעור עקב הגשתו באיחור נדחתה). המשיב הגיש בביהמ"ש המחוזי תביעת פיצויים נגד המשיבות בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים. ניתן פסק דין במסגרתו נקבעה נכותו הרפואית והתפקודית של המשיב, חושבו הפיצויים בגין ראשי נזק שונים וכן חושב חלק מהניכויים שיש לנכות מסכום זה. למרות האמור, לא ניתנה החלטה אופרטיבית לתשלום פיצויים, עקב הפער שהיה קיים בסיכומי הצדדים בעניין סך התשלומים התכופים אשר שולמו למשיב ואשר יש לנכותם מסכום הפיצויים. על כן קבע ביהמ"ש, בהחלטתו מיום 13.9.05 כי: "לאור העובדה שלא ניתן לחשב, בשלב זה, מהי היתרה שיש לשלם לתובע... יערכו ב"כ הצדדים את החישוב, ויפנו בהצעה מוסכמת או בבקשה מתאימה". ב"כ המערערות שלחו לביהמ"ש את החשבון אליו הגיעו ביחס לתשלומים התכופים העומדים לניכוי. ב"כ המשיב הגיש לבימ"ש פסיקתא, וזו נחתמה על ידי ביהמ"ש ביום 24.11.05. המערערות הגישו ערעור ביום 16.11.05. המשיב הגיש בקשה לדחיית הערעור עקב איחור של יומיים שחל, לטענתו, בהגשת הערעור. לטענת המערערות, פסק הדין שניתן ביום 13.9.05 אינו פסק דין סופי, שכן לא נקבע במסגרתו סכום פיצויים ואף לא הותוו אמות מידה ברורות אשר על פיהם ניתן היה להגיע באותו שלב לחישוב סופי של סכום הפיצויים. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.
בעת מתן החלטת ביהמ"ש המחוזי ביום 13.9.05 לא סיים ביהמ"ש את מלאכתו. הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה באשר לסכום שיש לנכות מסכום הפיצויים. במצב דברים זה, אין לומר כי ביהמ"ש קבע נוסחא אשר כל שנותר היה לעשות כדי לקבל את התוצאה הסופית הוא רק להציב גורמים שלא היו שנויים במחלוקת. יוצא איפוא, שפסק הדין מיום 13.9.05 לא סיים את בירור המחלוקת בין הצדדים, אלא מתן הפסיקתא מיום 24.11.05. אך גם אם נאמר שביום 13.9.05 סיים ביהמ"ש את מלאכתו, הרי שבנסיבות העניין, היה מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד. אשר לבקשת המשיב להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד - הטעם שניתן לבקשה זו הוא קיומו של ההליך בדבר הבקשה למחוק את הערעור על הסף. לטענת המשיב, היעתרות לבקשתו למחוק את הערעור על הסף ממילא היתה מייתרת את הצורך בהגשת ערעור שכנגד. אכן, נוכח הקשר שבין שני ההליכים, קיומה של בקשה למחיקת הערעור על הסף מהווה טעם מיוחד המצדיק היעתרות לבקשה.
(בפני: הרשמת ליבוביץ. 26.1.06).
ע.פ. 119/06 - מדינת ישראל נגד בילאל שיתווי
*החמרה בעונש בעבירת חטיפה ושוד (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
בשני מקרים, קשרו המשיב ואחרים קשר לשדוד את המתלוננים תוך פיתויים להגיע למקום מבודד. המשיב יצר קשר עם המתלוננים דרך האינטרנט באמצעות מודעה אשר פרסמו המתלוננים למטרת קיום יחסי-מין הומוסקסואליים. בשני המקרים הביא המשיב את המתלוננים למקום מבודד, שם התנפלו המשיב והאחרים על המתלוננים, היכו אותם ושדדו את כספם. המשיב הודה במסגרת הסדר טיעון, אשר לפיו הוסכם, כי יורשע בעבירות שונות כולל חטיפה ושוד, ויישלח לשירות המבחן על-מנת שיוכן תסקיר בעניינו. לאחר קבלת התסקיר גזר ביהמ"ש על המשיב עונש של 30 חודשי מאסר מהם 15 חודשים לריצוי בפועל והיתר על תנאי, קנס של 10,000 ש"ח ופיצוי כספי לכל אחד מהמתלוננים בסך 10,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
עבירות שוד ואלימות ובמיוחד כאלה המבוצעות בצוותא לאחר תכנון מראש, מצריכות תגובה עונשית חמורה ואפקטיבית כמסר של הגנה על ביטחון הציבור וכמסר חינוכי שייקלט בתודעת הציבור. עובדות כתב האישום מצביעות על שיטה שהמשיב פיתח על-מנת לפתות את קורבנותיו באמצעות שימוש באתרי אינטרנט בהם מבקשים גברים לקבוע פגישות לצורך קיום יחסי מין. כמו-כן, המשיב ושותפיו לא הסתפקו באיומים, אלא תקפו באלימות את קורבנותיהם תוך שימוש בנשק קר על-מנת לשדוד את כספם. בהתחשב בכך שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין בערעור על קולת העונש, תועמד תקופת המאסר על 45 חודשים, מתוכם 30 חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עוה"ד ויסאם כעביה וששון בר עוז למשיב. 23.1.06).
בש"פ 518/06 - ברוך בן דוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בן זוגה ודחיית טענת שכרות בשלב דיון זה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בבאר-שבע בשלוש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמות חבלה של ממש, עבירה של איומים, ועבירה של הדחה באיומים ובכוח. לפי הנטען תקף העורר את בת זוגתו (להלן: המתלוננת) ובעודו תוקף אותה, איים על המתלוננת פן תתלונן עליו במשטרה. שני שוטרים, אשר נכחו בעת התקיפה (להלן: השוטרים), מנעו את המשך הפגיעה במתלוננת ועצרו את העורר. בעוד השוטרים מלווים אותו, שב העורר ובעט במתלוננת והכה אותה. עם הגשת כתב האישום, הורה בית-משפט השלום בבאר-שבע, לעצור את העורר עד תום ההליכים, בציינו, כי עברו המכביד של העורר מלמד, כי נובעת ממנו מסוכנות רבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר. הערר נדחה.
העורר ביצע מעשי אלימות קשים כנגד בת זוגתו, בעוד תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בגין עבירות אלימות בהן הורשע בעבר. חלקם של המעשים נעשה בנוכחות שוטרים. טענתו העיקרית של העורר הינה, הגנת שכרות. אין לקבל טענה זו. השוטרים אשר עצרוהו התרשמו אמנם שהעורר נמצא בגילופין, אך לא ניתן לומר, בשלב זה של בירור העובדות, שקיים ספק סביר שמא היה העורר במצב העולה כדי הקמתה של הגנת השכרות שבסעיף 34ט(א) לחוק העונשין. העורר חזר על מעשיו מספר פעמים, כך שלא ניתן לומר שמדובר באיבוד שליטה רגעי הנובע מהמצאות תחת השפעת אלכוהול. העורר אף איים על המתלוננת פן תתלונן כנגדו, כך שניתן להניח, כי אכן הבין את הפסול שבמעשיו.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד קובי סודרי לעורר, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 30.1.06).
ע.פ. 517/06 - בעז מנור נגד cnI KPMG
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בהליך בזיון ביהמ"ש, עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר בהליך בזיון ביהמ"ש - הבקשה נתקבלה).
המשיבה מונתה ככונס נכסים לנכסי חברה זרה, והיא פנתה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בבקשה לאכיפת פסק-חוץ. במסגרתה של הבקשה עתרה למתן צו עיקול וצו כינוס נכסים. ביהמ"ש נעתר לבקשה בכפוף לערבויות שונות. כמו-כן, נדונה בקשה לפי פקודת בזיון בימ"ש, בה התבקש ביהמ"ש המחוזי להורות על מאסר המבקש, עקב הפרת צו בר תוקף בישראל למסירת רכוש על פי פסק-דין הקנדי. אותו רכוש הועבר על ידי המבקש לגיסתו, גב' , uYבהונג-קונג. בשלב מסויים פנה המבקש לאדם בשם טויב על-מנת שזה יקבל בעבורו את הרכוש מידי גב' uYבהונג קונג.המבקש טוען כי מאז מסירת הרכוש לידי טויב, לא שב הרכוש לידיו. לעומתו, טוען טויב, כי הרכוש הוחזר לידי גב' .uYביום 10.1.06 ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, אשר הורה למבקש להמציא
תוך 7 ימים את הרכוש, שאם לא כן ייאסר באותו מועד ל- 7 ימים (להלן: ההחלטה). המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה ובקשתו נדחתה. על החלטת ביהמ"ש מיום 10.1.06 הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש העליון, ובמסגרתו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד לערעור. בבקשתו לעיכוב ביצוע ההחלטה, מעלה המבקש נימוקים שונים וביניהם הטענה, לפיה מי שאינו יכול לקיים צו שיפוטי, לא תוטל עליו סנקציה על-פי פקודת ביזיון בית-משפט. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
סיכויי הערעור אכן אינם נראים גבוהים. שכן, ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המבקש כבש את גירסתו וכל התנהלותו, אגב ניהול ההליכים בתיק, יש בה כדי לחזק את גירסת המשיבה. יחד עם זאת, כבר נקבע כי "סירוב לעכב את ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור, משמעו, למעשה, ייתורו של הערעור לחלוטין לגבי מבקש זה". בענייננו, טוען המבקש, כאמור, כי כיום הרכוש הנדון יצא מידיו. ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו לא קבע היכן מצויים הרכוש והכספים שהגיעו לידיו של המבקש. בנסיבות אלה, קיים ספק ביכולתו של המבקש לבצע את הצו. על כן ראוי לקיים דיון בערעור בהקדם, כדי להביא להכרעה סופית של הסוגיה תוך זמן סביר, ובינתיים ההחלטה בדבר עונש המאסר שהוטל על המבקש תעוכב עד למתן הכרעה בערעור לגופו.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד רון ברקמן, דוד זילברבוים ומיטל גור למבקש, עו"ד דוד תדמור למשיבה. 30.1.06).
רע"ב 551/06 - הלאל נאסר נגד נציב שירות בתי הסוהר
*ביטול ריצוי מאסר בעבודות שירות כאשר האסיר לא הופיע לעבודה במועד (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות תעבורה ונדון, בין היתר, לשלושה חודשי מאסר, אשר ירוצו בעבודות שירות. הוא נדרש להתייצב לריצוי עבודות השירות במשטרת מרחב עמקים, אולם לא התייצב במועד. למחרת היום התייצב בשעה 00:10, ולשאלה מדוע לא התייצב במועד שנקבע, השיב כי שכח. חרף האיחור, התקבל המבקש לתחילת ריצוי מאסרו בעבודות שירות, אולם לאחר כשעה ברח מתחומי מטה המשטרה. לפיכך המליץ הממונה על עבודות השירות, על הפסקה מנהלית של עבודות השירות, ונציבת שירות בתי הסוהר, קיבלה את ההמלצה וקבעה כי המבקש ירצה את יתרת עונשו - כשלושה חודשים - בבית הסוהר. עתירתו של המבקש נגד החלטת נציבת שירות בתי הסוהר נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, הדן בעתירת אסיר, איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. אין זה המצב בענייננו. אך גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. מסעיף 51ט לחוק העונשין עולה, שבסמכותו של נציב שירות בתי הסוהר להחליט כי תופסק מנהלית עבודת השירות, באם מתקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף. במקרה דנא, המבקש לא התייצב במועד שנקבע לו לתחילת נשיאת עונשו בעבודות שירות אלא למחרת היום, ועזב את המקום בתוך שעה. ניסיונות רבים לאתרו עלו בתוהו. בנסיבות אלה, נתקיים האמור בסעיף 51ט לחוק העונשין ולפיכך החלטת נציבת שירות בתי הסוהר נתקבלה כדין.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דאהר מאדי למבקש, עו"ד נטע אורן למשיב. 25.1.06).
בש"פ 578/06 - מדינת ישראל נגד חיים עובדיה ומיכאל בוטיאר
*הארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חודשים בעבירות של סחר בנשים וזנות (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיבים, וחמישה נאשמים נוספים, הואשמו ב-16 אישומים חמורים, שעניינם עבירות רבות של סחר בנשים, הבאת אדם לידי זנות, סרסרות בנסיבות מחמירות ועבירות נלוות רבות. כמו-כן, כתב האישום מייחס למשיבים ביצוע עבירות מין. עם הגשת כתבי האישום, נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. משעברו תשעה חודשים, הגישה המדינה בקשה להארכת
מעצרם בתשעים ימים נוספים. עתה הוגשה בקשה חמישית להארכת המעצר. לטענת ב"כ המדינה, יש מקום להאריך את מעצרם של המשיבים נוכח מסוכנותם הרבה ונוכח התנהלות ההגנה בחודשים האחרונים, אשר מובילה לבזבוז זמן רב ומערימה קשיים על האפשרות להביא את ההליך המשפטי לסיומו. מנגד, טוענים ב"כ המשיבים, כי כל אותן דחיות של הדיונים בתיק לא היו באשמתם. הבקשה נתקבלה.
לנוכח חומרתן היתרה של העבירות המיוחסות למשיבים; העובדה, כי נחשפה כמעט במלואה רשת שלמה של יבואני נשים, סוחרי נשים וסרסורים; נסיבות ביצוע העבירות ועברם הפלילי המכביד של המשיבים המעיד על מסוכנותם; העונש הצפוי למשיבים, אם יורשעו, אשר מקים חשש אינהרנטי להימלטותם מאימת הדין; ובמיוחד לנוכח התנהלות משפטם של המשיבים ביעילות ובקצב משביע רצון במהלך פרשת התביעה, ומאחר שכאשר היתה אמורה להתחיל פרשת ההגנה בוטלו ונדחו ישיבות רבות מטעמים כאלו ואחרים מצד המשיבים, יש לקבוע כי נמנה עם אותם המקרים המצדיקים הארכת מעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יעל שרף למבקשת, עוה"ד נעם בונדר ואלי צמח למשיבים. 30.1.06).
בש"פ 768/06 - מדינת ישראל נגד סמי אבו בכר
*ביטול שחרור בערובה בעבירות מין של אב בבתו הקטינה ואלימות כלפי האשה והילדים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה, כי במהלך החודשים נובמבר ודצמבר 2004, תקף את בתו, קטינה ילידת 1991 (להלן: המתלוננת), במספר מקרים משך את שערות ראשה, הכה אותה, הורה לה לעלות לחדרה ושם הוריד את חולצתה ונגע בחזה בידה. באחד המקרים בשעת לילה מאוחרת, עת ישנה המתלוננת, נכנס לחדרה כשהוא בתחתוניו בלבד, נשכב מעליה והחל ללטפה בחזה ובין הרגליים וניסה לדחוף את ידו מתחת למכנסיה. כאשר ניסתה המתלוננת לצעוק, שם המשיב את ידו על פיה והורה לה לשתוק. באירוע אחר איים להרוג את המתלוננת, משום שהיא ישנה מחוץ לבית ובכך עושה בושות. בנוסף, אמר המשיב לאשתו, כי אם היא לא תעשה זאת - יהרוג הוא את המתלוננת. עוד לפי הנטען, במועד נוסף שאינו ידוע, תקף המשיב במכות את בנו, קטין גם כן (להלן: בנו), ואף גירש אותו מהבית מספר פעמים, וכן היכה את בתו השנייה, קטינה גם כן (להלן: בתו) באבזם חגורה מברזל, כאשר הפריעו למנוחתו. עם הגשת כתב האישום, ביקשה העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי קיימת תשתית ראיות מוצקה, אך גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על ביהמ"ש לשקול חלופת מעצר. בהמשך, החליט ביהמ"ש המחוזי, כי יש לשחרר את המשיב למעצר בית מלא. הערר נתקבל.
למשיב מיוחס ביצוען של עבירות מין בבתו הקטינה ילידת 1991. בנוסף, הוא מואשם בביצוען של מספר רב של עבירות אלימות כלפי אשתו וילדיו האחרים, קטינים גם כן. כמו-כן, למשיב עבר פלילי הכולל הרשעות קודמות בעבירות של אלימות בבני משפחתו. בהיות האלימות הפיזית, האלימות המילולית ואווירת האימה בבית המשפחה תופעה נמשכת, יש גם בסיס איתן, לכאורה, להרשעתו של המשיב בעבירת התעללות בקטין חסר ישע. גם בחינתם של תסקירי שירות המבחן, מעידים על התרשמות חד-משמעית של שירות המבחן, כי המשיב מסוכן ויש לשלול מכל וכל את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. לפיכך יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אוהד גורדון לעוררת, עו"ד שלומי בלומנפלד למשיב. 30.1.06).