בג"צ 3680/05 - ועד הישוב טנא נגד ראש ממשלת ישראל - אריאל שרון ואח'
*דחיית עתירה של ישוב יהודי בשטחים להעתיק את גדר ההפרדה כך שהישוב יהיה בצידה הישראלי של הגדר, כאשר הפגיעה בישוב פלשתיני שישאר בתוך תחום הגדר גדולה יותר מהפגיעה בישוב היהודי שישאר מחוץ לגדר(העתירה נדחתה).
א. הישוב טנא, הוקם בשנת 1984. הוא מונה כחמש מאות תושבים. מרביתם עובדים בבאר שבע, ומקבלים מהמרחב העירוני של באר-שבע שירותים חיוניים שונים. מרבית ילדי הישוב מתחנכים במוסדות חינוך הנמצאים בשטח ישראל. עם החלטת הממשלה על הקמת גדר הביטחון, תוכנן תוואי הגדר באזור הישוב טנא, לעבור מצפון לישוב ולחצוץ בינו לבין הכפר דהאריה. לאחר בחינה מחודשת של תוואי הגדר שנערכה בעקבות פס"ד של בג"צ, הוסט התוואי דרומה, צמוד בעיקרו לתוואי הקו הירוק, ומותיר את היישוב בצידה הצפוני, "הפלסטיני", של גדר ההפרדה. העותרים מבקשים להורות על בניית הגדר בתוואי שיכלול את הישוב בצידה הישראלי של הגדר. העתירה נדחתה.
ב. על פי דיני התפיסה הלוחמתית, מוסמך המפקד הצבאי להורות, משיקולים ביטחוניים-צבאיים, על הקמת גדר הפרדה באזור יהודה ושומרון, ולתפוס לשם כך חזקה במקרקעין אשר בבעלות פרטית. סמכותו נועדה להגן על הצבא בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, וכן הגנה על מדינת ישראל עצמה ועל חייהם וביטחונם של ישראלים הגרים בישובים ישראלים באזור יו"ש. בבואו לשקול את תוואי הגדר על המפקד הצבאי לשקול מספר שיקולים: שיקול ביטחוני-צבאי; טובתה של האוכלוסיה הערבית המקומית; הגנה על חייהם וביטחונם של ישראלים הגרים בישובים ישראליים באזור. שיקולים אלה - צרכי הביטחון מזה וצורכי האוכלוסיה המקומית מזה - מתנגשים זה בזה. הפתרון הוא במציאת האיזון הראוי בין השיקולים הנוגדים.
ג. החלטותיו של המפקד נופלות בגדר "מיתחם המידתיות" הרלוונטי להחלטות מעין אלה. אכן, הקמת הגדר בתוואי הנוכחי פוגעת לא רק בביטחונם של העותרים, אלא גם במקורות פרנסתם ובנגישותם למוסדות חינוך ובריאות. היא תחייב את תושבי טנא לעבור בדיקות ביטחוניות מדי יום בדרכם אל מרכזי התעסוקה והשירותים בישראל ובדרכם חזרה. אלא שהעתקת הגדר צפונה תחייב את הפלסטינים החיים במרחב התפר לעבור דרך מחסומים. אין עילה להתערב בהחלטתו של מפקד האזור לפיה האיזון בין הפגיעה בחופש התנועה ובמרקם החיים של תושבי הישוב לבין הפגיעה בחופש התנועה ובמרקם החיים של התושבים המקומיים, מצדיק את בניית הגדר בתוואי הנוכחי, במיוחד בהתחשב בעובדה שמעברם של ישראלים במחסומים הוא קל ופשוט, יחסית למעברם של פלסטינים, המחייב בידוק קפדני וארוך יותר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד דנה מירב לעותר, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 1.2.06).
בג"צ 1019/06 - המועצה האזורית מטה בנימין ואח' נגד ממלא מקום ראש הממשלה ואח'
*דחיית עתירה לעכב את הריסת בתי עמונה כדי לאפשר לעותרים לפנות את הבתים מבלי להרסם(העתירה נדחתה ברוב דעות).
א. על רקע צווי הריסה שהוצאו מזה זמן לתשעה מבני קבע בישוב עמונה, ביו"ש, נועד ביצוע ההריסה לבוקר הדיון בבג"צ לאחר מהלכים משפטיים ארוכים. תכליתה של העתירה להביא לדחיית ביצוע ההריסה, לנוכח הצעת העותרות, כי תפנינה בעצמן, ועל חשבונן, את המיבנים, בלא צורך בביצוע ההריסה. בעתירה טוענות העותרות כי בימים האחרונים, ולקראת ביצוע צווי ההריסה, עלה חשש אצל ראשי המתיישבים ביו"ש כי ארוע ההריסה עלול להיות כרוך באובדן שליטה שלהם על ציבור אנשים
המצוי באיזור. עמדת המשיבים הינה כי אין מקום להיענות לעתירה. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטות פרוקצ'יה וארבל נגד דעתו החולקת השופט רובינשטיין.
ב. השופטת פרוקצ'יה: דרך התנהלותם של מחזיקי המיבנים בעמונה, תחילתה והמשכה במעשים בלתי חוקיים. ההאחזות בקרקע פרטית ובנייה עליה בלא היתרי בנייה מהווה פגיעה בזכויות בעלי קנין בקרקע מצד אחד, ופעולה הסותרת את עיקרי דיני התכנון והבנייה, מצד שני. בג"צ נזקק לענין העולה בפרשה זו בשני הליכים קודמים, ופסק בשניהם כי אין להתערב במדיניות אכיפת החוק. מועד ההריסה נקבע בסופו של דבר ליום זה. בעת הדיון בעתירה נפרשו כבר הכוחות בשטח, ונמסר כי כבר ארעו תקריות אלימות, ואנשים נפצעו במהלכן. אין יסוד שבדין ואין אף הצדקה ציבורית ומוסרית להורות למדינה לעצור בשלב זה את מהלך ביצוע הצווים. האיום לשימוש בכח, אינו יכול לשמש הצדקה למחדל באכיפת החוק.
ג. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): יש מקום לצו ביניים לשבוע ימים, כדי לאפשר לעותרים להסיר את המבנים בעצמם, ואם לא יעשו כן יוסרו על-ידי כוחות הבטחון. ברי כי את החוק יש לאכוף, ולכן אין מנוס מהסרת המבנים, אך אם דבר זה יכול להיעשות בלא התנגשות אלימה (שסימנים לה כבר היו עוד בטרם הדיון) ושפיכות דמים חלילה, עדיף לעשות זאת כך. דחייה של שבעה ימים במאמץ למנוע אלימות ושפיכות דמים - ואלימות היתה, בסופו של יום (הנימוקים ניתנו לאחר הפינוי) - אינה מחיר כבד מדי, הואיל והחוק ייאכף בכל מקרה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. עו"ד דוד רותם לעותרים, עוה"ד אסנת מנדל והרן רייכמן למשיבים. 1.2.06).
ע.פ. 7176/04 - ירון תלמי נגד מדינת ישראל
*התנאים להפעלת מאסר על תנאי(מחוזי ת"א - ת.פ. 40075/04 - ערעור על גזירת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער נעצר כשברשותו חמישה שקים ובהם כ-65 ק"ג של סם קנביס, אותם היה אמור לחלק למנות ולהפיץ בהתאם להוראות שקיבל ממפעילו. בעת ביצוע המעשים היה תלוי ועומד נגד המערער מאסר על תנאי של 12 חודשים עקב הרשעה בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, כאשר תנאי ההפעלה הוא שהמערער "לא יעבור את העבירות בהן הורשע על ידי היום". ביהמ"ש המחוזי גזר את עונשו של המערער ל-44 חודשי מאסר בעבירות שבהן הורשע, מתוכם 20 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, וקנס בסך 2,500 -, שישולם בחמישה תשלומים חודשיים החל ביום 1.8.04, בהוסיפו כי אם לא ישולם הקנס ירצה המערער שישה חודשי מאסר נוספים תמורתו. כן הורה ביהמ"ש על הפעלת המאסר המותנה במצטבר. המערער טוען נגד הפעלת המאסר המותנה. לטענתו, העבירה שהורשע בה עתה היא עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית - החזקה "מסחרית", ואילו עבירת התנאי היתה עבירה של החזקת סם לצריכה עצמית בלבד. כן הוא טוען נגד תנאי גזירת הקנס שהוטל עליו. הערעור נדחה.
ב. המערער הורשע במקרה דנא בעבירה לפי סעיף 7 לפקודת הסמים וסעיף 13 לפקודה. סעיף 7(א) לפקודת הסמים קובע: "לא יחזיק אדם סם מסוכן ולא ישתמש בו". הוראה זו אינה מדברת לא בהחזקה "לצריכה עצמית" ולא בכל החזקה אחרת שהיא. מוסיף וקובע סעיף 7(ג) כי העונש על עבירה של החזקת סם הוא עשרים שנות מאסר וכו', ואילו אם החזיק פלוני בסם או השתמש בו "לצריכתו העצמית בלבד" - כהוראת סעיף 7(ג) סיפא - כי-אז צפוי הוא לעונש מאסר בן שלוש שנים וכו'. סעיף 7 לפקודת הסמים עניינו הוא אך בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא בהיתר. ההוראה שבסיפה שלסעיף 7(ג) לא נועדה אלא לקבוע נסיבה מקלה לעניין העונש. המסקנה המתבקשת
מכך היא, כי העבירה שעבר המערער עבירה זהה היא - לשאלת חילוטו של התנאי - לעבירה אשר בגינה הוטל המאסר על תנאי. כלל הפרשנות המוכר שלפיו "השלם כולל את החלק", זוכה כאן למישנה תוקף, שכן מבחינה מילולית מתפוגג כל ספק כי העבירה של החזקת עשרות קילוגרמים של סמים, כוללת בתוכה עבירה פעוטה יותר שעניינה החזקת סם בכמות קטנה.
ג. המערער מבקש לדחות את מועד תשלום הקנס, ולחלופין, להפחית את תקופת המאסר שקבע ביהמ"ש המחוזי חלף הקנס. אין עילה להיעתר לבקשה זו. המערער לא שילם ולו אחד מן התשלומים. הוא יכול היה לפנות למרכז לגביית קנסות בבקשה לדחות את מועד תשלום הקנס, או לפורסו לתשלומים נוחים יותר. לא זו אף זו: הודעת הערעור הוגשה לביהמ"ש העליון ביום 1.8.04, הוא היום שבו היה המערער אמור לשלם את התשלום הראשון של הקנס. חרף זאת לא כללה הודעת הערעור כל התייחסות לעניין הקנס, וממילא לא ביקש לעכב את ריצוי עונש המאסר חלף הקנס עד להכרעה בעניין זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד טלי גוטליב למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 2.2.06).
ע.א. 9123/04 + 8382/04 - הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' נגד רויטל מזרחי
*אחריות בנזיקין בשל רשלנות רפואית. *נזק ראייתי שיש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה על הנתבעים ברשלנות רפואית(מחוזי י-ם - ת.א. 1234/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה נותחה בבית-החולים הדסה בירושלים (להלן: הדסה), על-ידי המערער 2 (להלן: פרופסור שילוני) לשם הסרת הטחול. הניתוח תוכנן להיעשות מתוך גישה לפרוסקופית, היינו באמצעות ביצוע מספר חתכים קצרים בבטן, דרכם מוכנסים לגוף, המכשירים המשמשים לניתוח. באופן זה, אמור הטחול להיות מוכנס לשקית ניילון המוחדרת אף היא לתוך הגוף, להכתש בתוך השקית לחתיכות קטנות, אותן ניתן יהיה להוציא מהגוף דרך חתך הניתוח. במהלך כתישת הטחול, נקרעה השקית, והטחול הכתוש חלקית התפזר בחלל הבטן. או אז בוצעה פתיחה של הבטן כדי לאסוף את חלקי הטחול. חמישה ימים לאחר הניתוח, שוחררה המשיבה מבית-החולים, ועוד אותו לילה שבה לחדר המיון בהדסה, בשל כאבי בטן ואושפזה ליומיים נוספים. במכתב השחרור, לאחר האישפוז השני, (להלן: סיכום המחלה) לא נזכרה עובדת שחרורה מבית-החולים ואשפוזה מחדש ואף לא הסיבוכים שנתרחשו במהלך הניתוח. לאחר אישפוזים חוזרים בבית החולים ביקור חולים, אובחנה המשיבה כסובלת מזיהום תוך בטני ונערך לה ניתוח, בו נתגלה שכתוצאה משני נקבים במעי הדק התפתחו בבטנה זיהום ומוגלה בכמות רבה. המשיבה הגישה תביעה נגד המשיבים, ובחלקו הראשון של הדיון, דן ביהמ"ש בסוגיה, אם כתישת הטחול בוצעה כנדרש בהוראות השימוש של השקית, והגיע למסקנה כי חומר הראיות אינו מאפשר לקבוע באופן פוזיטיבי ממצאים בסוגיה. ביהמ"ש הוסיף כי קיימים ליקויים מהותיים ביותר בפעילות המערערים, אשר שללו מהמשיבה את היכולת לפרוש את מלוא חומר הראיות, ולכן העביר את נטל השכנוע לכתפי המערערים, וקבע כי המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה כי כתישת הטחול בעודו בשקית נעשתה על-פי ההוראות המצורפות לטיפול בשקית. לגבי הקשר הסיבתי בין התרשלותם של המערערים והנזק שנגרם למעי הדק, קבע ביהמ"ש, כי הנקבים נגרמו בחלקו השני של הניתוח, ומכיוון שהמערערים אחראים בהתרשלותם למעבר לחלק השני של הניתוח, הרי הם אחראים לכל נזק שנגרם במהלך חלק זה, גם אם הוא עצמו אינו נובע מהתרשלות. לאור האמור, קבע ביהמ"ש, את אחריות המערערים לנזק ואת שיעורו. הערעורים נדחו.
ב. ביהמ"ש המחוזי עיגן את הממצאים אותם קבע, בתשתית ראייתית, אשר עלתה מחומר הראיות. אין עילה המצדיקה התערבות בקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש. לאור זאת, הסוגיה בה יש לדון, היא סוגיית הנזק הראייתי שנגרם ע"י המערערים. מחד גיסא, נשאלת השאלה, בערעור המערערים, האם יש בנזק הראייתי כדי להעביר את נטל השכנוע אל כתפיהם, מאידך גיסא, נשאלת השאלה, בערעור המשיבה, האם היה על ביהמ"ש לפסוק נגד המערערים פיצויים עונשיים, בשל הנזק האמור. השאלה שבמחלוקת הינה, אם קריעת השקית נבעה מהתרשלות המערערים. אבן הבוחן לשאלה זו, היא אם השימוש בשקית נעשה בהתאם להוראות השימוש שסופקו על-ידי היצרן. דא עקא, שהראיה המשמעותית לשם בחינת התרחשות זו - השקית עצמה - לא נשמרה על-ידי המערערים. בחינת האירוע אינה אפשרית גם באמצעות בחינת הרישומים הרפואיים העוסקים בניתוח, שכן סיכום המחלה, אינו מציין כלל את הסיבוכים שאירעו בניתוח. על כן, בדין הועבר נטל השכנוע לכתפי המערערים. אין לקבל את טענת המערערים כי מדובר ב"שינוי חזית" לגבי השימוש בשקית בניגוד להוראות היצרן. בשעה שהועלתה לראשונה הטענה במהלך החקירה הנגדית לאחד העדים, התנגד ב"כ המערערים להעלתה. ביהמ"ש הורה להמשיך בחקירה, בציינו, כי שמורה למערערים הזכות להעלות התנגדות זו במסגרת סיכומיהם. הם לא עשו כן ואף התייחסו לטענה לגופה בסיכומיהם. משכך, לא היה מנוע ביהמ"ש המחוזי מלדון בטענה זו לגופה.
ג. ערעורה של המשיבה מעלה את השאלה, האם יש בהתנהלותם של המערערים אשר יצרה את הנזקים הראייתיים, כדי להצדיק הטלת פיצויים עונשיים. כפי שעולה מן הפסיקה, ביהמ"ש לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים, הגובלים בין רשלנות של הנתבעים ובין זדון. במקרה שלפנינו, התנהלותם של המערערים אמנם מעלה תהיות רבות, אולם אין מדובר בהתנהגות מגונה ומקוממת עד כדי השתת פיצויים עונשיים בגינה.
(בפני השופטים: ריבלין, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד יעקב עוזיאל למערערים, עו"ד גבעון עמוס למשיבה. 2.2.06).
דנ"א 4239/03 - מדינת ישראל נגד שיכון ובינוי אחזקות בע"מ ואח'
*החלטה שלא לדון בדיון נוסף בנושא מס בולים, למרות שכבר הוחלט על דיון נוסף, כאשר לאחר ההחלטה בוטל חוק מס בולים והדיון כבר אינו צופה פני העתיד אלא נושאים מן העבר(העתירה נדחתה).
א. חמש חברות קבלניות, המשיבות, זכו במיכרז שפירסמה המדינה. ביולו של החוזה הוטל על המשיבות. נפלה מחלוקת בין המשיבות לבין מנהל המכס והבלו (להלן: המנהל) בדבר שומת מס הבולים. המשיבות ערערו לביהמ"ש המחוזי על קביעת המנהל, וביהמ"ש קיבל חלק מן הטענות ודחה את חלקן האחר. שני הצדדים ערערו לבית-המשפט העליון וגם כאן קיבל בית-המשפט את עמדת המשיבות בחלק מן הסוגיות ואת עמדת המדינה בסוגיות אחרות. שני הצדדים עתרו לקיומו של דיון נוסף, והוחלט לקיים דיון נוסף בשתי סוגיות שהופיעו בעתירת המדינה. אלא שמאז בוטל כליל חוק מס בולים. למרות זאת הודיעה המדינה כי היא עומדת על עתירתה לדיון נוסף. הבקשה נדחתה.
ב. אין להן למשיבות כל עניין בעתירה, הואיל וחילוקי הדעות בין בעלי-הדין יושבו ככל שנסבים הם על הנושאים שבעתירה שבעתירה. אכן, הכרעתו של בהמ"ש משליכה על העבר ומשפיעה על גבייתו של מס בולים עד לביטולו של החוק. אלא שהדיון הנוסף לא נועד להכריע במחלוקות הצופות פני עבר. בענייננו, לא זו בלבד שנפתרו חילוקי-הדעות בין בעלי-הדין, אלא שהדין שלעניין בוטל וממילא אין אנו צופים פני-עתיד אלא פני-עבר בלבד. שאלות שהיו נושא לדיון נוסף, אם תשובנה ותעלינה לפני בתי-המשפט, יתנו בתי-המשפט דעתם לכך שביהמ"ש העליון נענה לעתירה לעריכתו של דיון נוסף,
וכי הוא דחה לבסוף את העתירה אך שלא לגופה. הבהרה זו יש בה כדי לאפשר למדינה להעלות - למיצער לפני בית-המשפט העליון - דברים אלה אם תגיע לביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, ריבלין, פרוקצ'יה, נאור. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עוה"ד לאה מרגלית ויריב אבן חיים לעותרת, עו"ד יובל קינן למשיבות. 6.2.06).
ע.א. 4672/04 - אברהם וזאנה נגד קופת חולים כללית
*פיצויים בגין רשלנות רפואית ופיצוי בראש נזק לא ממוני(מחוזי י-ם - ת.א. 1026/98 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה בגין רשלנות רפואית, שבגינה, כך טען, נגרם נזק לכליותיו. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, וקבע כי %20 מן הנזק נגרם בשל אשמו התורם של המערער. בית המשפט פסק, על יסוד חוות דעת המומחים הרפואיים, כי אלמלא הרשלנות, היה המערער מגיע למצב של אי-ספיקת כליות שבע שנים לאחר המועד שבו ארע הדבר בפועל. המוסד לביטוח לאומי קבע למערער נכות של %62.2. אשר לרמת הכנסתו של המערער, נקבע כי על פי שומות מס הכנסה זו עמדה על סכום חודשי ממוצע של כ-2,600 ש"ח - סכום הסוטה באופן משמעותי מתצהיר של רואה-חשבון, שהגיש המערער, לפיו המערער השתכר סכום שנתי של 316,148 ש"ח. בית המשפט ציין כי המערער הגיע להסכם עם שלטונות מס הכנסה, לפיו תוקנה השומה בצורה משמעותית, אך לדעתו עשה זאת המערער כדי לזכות "ב'פרס' יותר גדול מהמס אשר יתבקש לשלם עבור הסכום המוגדל". על רקע הממצאים האמורים קבע בית המשפט כי התובע זכאי לפיצויים בגין כאב וסבל, אובדן השתכרות,סיעוד, הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד והוצאות רפואיות. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מבוסס רובו ככולו על ממצאים שקבע ביחס להקדמת המועד שבו לקה המערער באי-ספיקת כליות; ביחס למצבו הרפואי עובר לתאונה וכושר ההשתכרות שלו בהינתן מצב רפואי זה; וכן על ממצאי מהימנות ביחס לנתונים העומדים ביסוד שומת הפיצויים. בשל שהמערער לא הביא ראיות מספקות, ובשל העמימות הטבועה בנסיבות מקרה זה, נדרש בית המשפט לדרך האומדנה והחישוב הגלובאלי. לאור כל אלה, ברי כי הנטייה היא שלא להתערב בסכומים שנפסקו, אלא אם יש בהם טעות גלויה או סטייה משמעותית ובולטת ממתחם הסבירות.
ג. נותרה עובדה אחת, והיא, שלמערער נגרם נזק המתבטא בכך שכליותיו הגיעו למצב של אי-ספיקה, שבע שנים קודם למועד שבו היתה תוצאה זו מתרחשת ממילא. שבע שנים יקרות של תפקוד כליות נגרעו מן המערער, מחמת הרשלנות, ובמקומן באו שבע שנים של התמודדות מפרכת עם משטר הדיאליזה. עובדה זו צריכה לקבל ביטוי בפסיקת הפיצויים, ולו- בראש הנזק הלא ממוני. על כן, ובהתחשב גם בשיעור אשמו התורם של המערער, יש להוסיף לפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל סכום של 100,000.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד נועם לאור למערער, עו"ד יעקב אבימור למשיבה. 6.2.06).
בג"צ 1768/05 - היועהמ"ש לממשלה נגד יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-17 ומשה פייגלין(העתירה נדחתה).
*דחיית עתירה לבג"צ בשאלה אם עבירה שעבר מועמד לבחירות לכנסת נושאת עמה קלון, כאשר השאלה כבר אינה רלבנטית במקרה הנדוןא. המשיב 2 (להלן: המשיב) הורשע בעבירות של המרדה והתקהלות אסורה וביום 11.11.97 גזר לו ביהמ"ש שמונה עשר חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשים לריצוי בפועל בעבודות שירות. פסק הדין לא כלל התייחסות לשאלה אם יש בעבירות משום קלון. לקראת הבחירות
לכנסת ה - 16, נכלל המשיב ברשימת הליכוד. לרשימת המועמדים אשר הוגשה לוועדת הבחירות המרכזית צורף כתב הסכמה חתום על ידי המשיב, במסגרתו הצהיר כי אין בהוראות אשר בסעיף 6 לחוק יסוד: הכנסת, ובסעיף 56 לחוק הבחירות לכנסת, כדי למנוע ממנו להתמודד בבחירות לכנסת. זאת, אף שסעיף 6 לחוק היסוד קובע כי "כל אזרח ישראלי... זכאי להיבחר לכנסת, זולת אם... [ש]נידון, בפסק דין סופי, לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים וביום הגשת רשימת המועמדים טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר בפועל, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות הענין, משום קלון". המשיב לא מסר לוועדת הבחירות המרכזית מידע בדבר הרשעתו. לאור האמור, קבע יו"ר ועדת הבחירות לכנסת השש עשרה, השופט חשין, כי המשיב מנוע מלהיבחר לכנסת. עתירתו של המשיב לבית המשפט העליון נגד החלטה זו נדונה בפני הרכב מורחב של אחד עשר שופטים, ונדחתה ברוב דעות.
ב. ביום 24.8.04 פנה המשיב ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע עשרה, השופט טירקל, בבקשה לקבוע כי בעבירות בהן הורשע אין משום קלון. הטעם לפנייה נעוץ היה באפשרות שתוכרזנה בחירות מוקדמות, כך שאלה ייערכו עוד בטרם תחלוף תקופת שבע השנים הקבועה בסעיף 6 לחוק יסוד: הכנסת. עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה היתה, כי יש לדחות את הבקשה מחמת היותה מוקדמת ותיאורטית, שכן הבחירות לכנסת השבע עשרה עתידות להיערך לאחר חלוף למעלה משבע שנים מהיום בו סיים המשיב לרצות את עונש המאסר בפועל. השופט טירקל קיבל את בקשת המשיב וקבע כי אין בעבירות בהן הורשע המשיב, בנסיבות העניין, משום קלון. העתירה נגד החלטת השופט טירקל נדחתה.
ג. תקופת שבע השנים חלפה לגבי המשיב בסוף חודש יולי 2005. ההחלטה נשוא העתירה דנא ניתנה כחצי שנה לפני תום התקופה האמורה. בעקבות התפתחויות פוליטיות ומשפטיות מסויימות, תיערכנה הבחירות לכנסת השבע עשרה בסוף חודש מרץ 2006. כך שאין עתה כל מניעה שהמשיב ייבחר לכנסת, וזאת בין אם יש בעבירות בהן הורשע משום קלון ובין אם לאו. יוצא אם כן, כי להכרעה בעתירה אין עוד כל נפקות מעשית. הלכה היא, כי אין בג"צ נידרש לעתירה משעה שהפכה תיאורטית, וזאת אף אם מעלה היא סוגיות משפטיות בעלות חשיבות עקרונית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ד. זילבר לעותר, המשיב פייגלין לעצמו. 6.2.06).
רע"פ 1993/05 - נואף קאדר נגד מדינת ישראל
*צו הפסקה" שיפוטי לבניית תחנת תדלוק למרות שניתן לה היתר בנייה כאשר ההיתר ניתן שלא כדין(מחוזי ת"א - ע.פ. 71380/04 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. למבקש מקרקעין בתחומו של מרחב התכנון טייבה. הוא הגיש לאישור הוועדה המקומית תכנית מפורטת שמטרתה להכשיר הקמת תחנת תדלוק במקרקעין, והוועדה אישרה את התכנית. בהמשך ניתן למבקש היתר בנייה להקמת תחנת תדלוק. הוועדה המחוזית מחוז מרכזהגישה בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בכפר סבא, להוציא נגד המבקש צו הפסקה שיפוטי, בטענה כי היתר הבנייה אינו חוקי, שכן ניתן על בסיס תכנית שלא אושרה. כמו כן לא ניתן אישור שר הפנים בהתאם לסעיף 109 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט נעתר לבקשה במעמד צד אחד, אך לאחר דיון במעמד שני הצדדים ביטל את הצוים, וערעורה של הוועדה המחוזית לבית המשפט המחוזי נתקבל. נקבע כי הוועדה המחוזית עמדה בנטל להפריך את חזקת החוקיות של היתר הבניה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. במועד מתן ההיתר ותחילת הבניה של תחנת התדלוק טרם אושרה על ידי שר הפנים התכנית המפורטת שהגיש העותר. ההיתר שניתן היה איפוא בלתי תקף. טוען המבקש כי לפי חוק התכנון אם שר הפנים לא החליט בתוך שלושים ימים מאז קבע כי התכנית טעונה אישור, אם ליתן אישור לתכנית, רואים את התכנית כמאושרת ואת ההיתר כתקף. ברם, מדובר בהליך בן שני שלבים: הודעת השר על החלטתו כי התכנית טעונה אישורו ולאחר מכן הגשתה לשר כדי לקבל אישורו, וזאת לאחר השלמת ההליכים המתחייבים על פי חוק. רק לאחר שהתכנית מועברת לשר, משהושלמו ההליכים, מתחיל מרוץ שלושים הימים. בנידון דידן, התכנית כלל לא הועברה לעיונו של שר הפנים כיוון שלא הושלמו ההליכים הנדרשים.
ג. אשר לטענת המבקש, כי בענייננו חל סעיף 97(א) לחוק הקובע שבנסיבות הקבועות בו, רשאי מוסד תכנון לתת היתר על סמך תכנית שהופקדה - סעיף זה עוסק בתכנית מופקדת שדבר הפקדתה פורסם כדין, לפי סעיף 149 לחוק. תנאי זה לא התקיים. לבסוף משליך המבקש את יהבו על הלכת הבטלות היחסית. ברם, אין הדוקטרינה ראוייה לענייננו. הכרה בבטלות היחסית בהקשר זה, משמעה מחילה מניה וביה במישור הפלילי על בניה בלתי חוקית, אשר האישור לה ניתן שלא כדין. במקרה דנן תהא התוצאה כי תחנת תדלוק הפועלת ללא אישורי משרד הבריאות, המשרד לאיכות הסביבה, משרד התחבורה, משטרת ישראל, נציבות כיבוי והצלה ומע"צ, תמשיך לפעול תוך העמדת סביבתה בסיכון, אך בשל מעשה פגום שיצא מתחת ידה של הרשות המינהלית.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד שי אביטן למבקש, עוה"ד תמר פרוש וציון אילוז למשיבה. 2.2.06).
בג"צ 9740/05 - פלונית נגד בית הדין השרעי הגבוה לערעורים בירושלים ואח'
*ביטול פס"ד של בי"ד שרעי להעביר החזקת קטין מידי האם לידי הסבתא, כאשר תסקירי רשויות הרווחה מצביעים כי טובת הקטין שישאר בחזקת האם(העתירה נתקבלה).
א. העותרת, נוצריה, התאסלמה עם נישואיה למוסלמי. בני הזוג התגרשו וילדם הקטין נותר במשמורת אמו. לימים הגישה אם האב, המשיבה 2, (להלן: הסבתא) תביעת משמורת בבית הדין השרעי. לטענתה, היא זו המטפלת בנכד, בשעה שאמו חזרה בה לאחר הגירושין מדת האסלאם, חיה חיי מתירנות, והותירה אצלה את הנכד; גם אבי הבן אינו מרבה לבקרו, והקטין הוא כל חייה של הסבתא. בית הדין השרעי ביקש תסקיר מרשויות הרווחה. תסקיר זה המליץ על השארת הקטין במשמורת אמו. בית הדין החליט כי העיקר הוא טובת הקטין ויש להעמידו במשמורת סבתו, כך שלא ייטלטל בין שתי דתות. העתירה נגד החלטה זו נתקבלה.
ב. המלצת תסקיר נוספת שהוגשה בעתירה, קובעת כי אין העברת הילד לסבתא משרתת את טובתו. תלונות על הזנחה על-ידי האם נמצאו לא נכונות. דברים כפשוטם הם, כי הבכורה באפוטרופסות היא להורים. רק שיקולי טובת הקטין עשויים לשנות זאת. בענייננו הכף נוטה בבירור, בגדרי טובת הקטין, להשבתו של הקטין למשמורת הטבעית של אמו, שהיא האפוטרופסית הטבעית. אשר לזיקתו הדתית של הקטין - האם מודיעה כי היא מוסלמית, אך נטען כי הקטין הולך לכנסיה, ובית הדין מצא כי אין לקטין ידיעה בענייני האסלאם. לפיכך יתבקש בית הדין לקבוע, בתאום עם פקידות הסעד ובית הספר, כיצד יובטח נושא החינוך בהקשר דת האסלאם כראוי.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד שריף אשרף לעותרת, עו"ד ראפע מוסטפא למשיבים. 5.2.06).
רע"ב 314/06 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול החלטת ועדת השחרורים על שחרור מוקדם של אסיר, שעמד לירות ולפגוע באדם במסגרת מאבקי ארגוני הפשע(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשטרה סיכלה ניסיון של אחד - יעקב קקון - לרצוח את יצחק בר-מוחה. בעקבות כך קשרו יצחק בר-מוחה, אחיו משה, המשיב, ויצחק עבודי, לפגוע בקקון. המשיב ועבודי נשלחו לקיים מעקב על תנועותיו של הקרבן, וצויידו ברובה מסוג -16 Mוברכב גנוב. בגדרו של הסכם טיעון נגזרו למשיב 42 חודשי מאסר, ובנוסף לעונש אחר שנשא המשיב הגיע העונש ל-47 חודשי מאסר. משסיים לשאת בשני שלישים מהמאסר, דנה ועדת השחרורים בבקשת המשיב לשחרור מוקדם. מטעם המשיב הוגשה לוועדה תוכנית-שיקום "פרטית" שהוכנה על ידי קרימינולוג שיקומי. מנגד הוצג מידע מודיעיני ע"י המדינה שהתנגדה לשחרור. הוועדה החליטה לשחרר את המשיב שחרור מוקדם. על החלטתה השיגה המבקשת בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, וערעורה נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. שניים הם התנאים בהם יותנה שחרורו המוקדם של אסיר. "כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". מקום שמדובר במקרים בעלי חומרה מיוחדת, רשאית הוועדה לשקול גם את אלה: אם שחרורו של האסיר יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט; מה תהיה השפעת השחרור על אכיפת החוק והרתעת הרבים. לפעילות העבריינית בגינה נושא המשיב במאסר, גוון מובהק של פעילות במסגרת ארגון פשיעה. הוא השתייך לחבורה אשר סרה למרותו של אחר, ועל חבריה היו מוטלות משימות שאחת מהן היתה לפגוע ביריב כלשהו בנשק חם. הסכנה הנשקפת מאותו תכנון לחבול באדם באמצעות שימוש בנשק חם, היא סכנה הנשקפת לא רק לקרבן עצמו, אלא גם לאנשים תמימים שעלולים היו להיקלע לזירה בדרך מקרה. לפיכך, בבואה לדון בשאלת שחרורו של אסיר מסוג זה, היתה ועדת השחרורים מצווה לבחון בזהירות רבה את השאלה אם חל שינוי משמעותי באורחותיו של המשיב, וכן אם שחרורו אינו מסכן את הציבור.
ג. המידע החסוי שהוצג בפני הוועדה שולל את קיומם של שני התנאים המצטברים בהם מתנה סעיף 3 לחוק את שחרור של המשיב. נראה כי המשיב היה ונותר חלק מקבוצת האנשים עליה נמנה עובר למאסרו, גם אם התנהגותו בבית הסוהר נמצאה תקינה. מכאן, שחרף גילו הצעיר והמאסר הממושך בו הוא נושא, לא חל שינוי מהותי בתפיסת עולמו, ועל כן תמוה כיצד נמצא "ראוי לשחרור". שחרורו של המשיב כרוך בסכנה לשלום הציבור. אין מנוס מן המסקנה שההחלטה בדבר שחרורו לוקה בטעות קשה, טעות מן הסוג המצדיק מתן רשות לערער, ולקבלת הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יוכי גנסין ונטע אורן למבקשת, עוה"ד אלי כהן ורלי אבישר למשיב. 1.2.06).
בש"פ 1145/06 - אבישי מזרחי (בן אריה) נגד מדינת ישראל
*החלטת בימ"ש שלום לדחות בקשה להארכת מעצר לצרכי חקירה וסירובו לעכב את השחרור עד לערעור, באשר הבקשה לא הוגשה ע"י "תובע" והתוצאה הנובעת מכך שהחשוד לא שוחרר מיד בהתאם להחלטה(הערר נתקבל).
א. העורר נעצר ביום 2.2.05 בחשד נשיאת אקדח שלא כדין, והובא בצהרי יום ו', 3.2.06, לפני בית משפט השלום בירושלים להארכת המעצר. בית משפט השלום החליט לשחררו בתנאים מגבילים שעיקרם מעצר בית. בית המשפט סירב לבקשה לעיכוב ביצוע, בנימוק שהבקשה לא הושמעה על-ידי "תובע" כנדרש בחוק, וכאשר הגיע תובע לא נענה ביהמ"ש לבקשתו לעיכוב ביצוע. העורר הובא לאחר מכן לבית המשפט המחוזי על-ידי המשטרה. לגירסת התביעה, היה הדבר לאחר שהוגש ערר (בלא נימוקים, בשל קוצר
השעה), ולאחר שניתנה הוראה טלפונית של השופטת התורנית בבית המשפט המחוזי באשר לקיום הדיון בבית המשפט בערר. פורמלית לא קויימו תנאי השחרור שקבע בית משפט השלום. הערר נדון בשעה 00:17. בסיומו של הדיון נקבע כי המשיב יישאר במעצר עד להחלטה ביום א' 5.2.06 וביום א' החליט ביהמ"ש לקבל את הערר על החלטת השחרו. בערר שהוגש לביהמ"ש העליון, נטען בין השאר, כי לא היתה עילת מעצר, כי העורר היה נתון במעצר בלתי חוקי שעות אחדות ביום ו', וכי הדיון בבית המשפט המחוזי קויים אחר כניסת השבת. בדיון בערר מסר בא כוח המדינה "הצהרת תובע" בדבר הכוונה להעמיד את העורר לדין ולבקש מעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל והוחלט לשחרר את העורר למעצר בית מוחלט עד להגשת כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים.
ב. משנתן בית משפט השלום אמון באחי העורר, שהיה איש משמר בית המשפט לאורך שנים, כי יפקח על העורר, אפשר ליתן בו בשלב זה אמון, והוא יהא הערב והמפקח. בהיעדרה של בקשת תובע אין מקום ליתן החלטת עיכוב. אכן, צדק בית המשפט המחוזי באמירתו כי היה מקום לבורות על עיכוב ביצוע, משהוגשה בקשת תובע. הדבר נכון בנסיבות שבהן יש טענת מסוכנות, יש רקע פלילי ורקע נפשי, וגירסתו של העורר באשר למציאת אקדח תמוהה על פניה. לכן אף אם הגיע התובע באיחור מה, היה מקום לשיקול עיכוב ביצוע. ואולם, התוצאה של החלטת בית משפט השלום היתה כי על העורר להשתחרר בחתימת התחייבות וערבות צד ג'. משנפלה החלטה זו ולא ניתן עיכוב הביצוע, אין אופציה למשטרה או לכל גורם שלטוני שלא לכבדה.
ג. הועלתה על-ידי העורר שאלת קיומו של הדיון בערר בשבת. אכן, השופטת בבית המשפט המחוזי ציינה כי הדיון החל ב-00:17. השבת נכנסה למעלה מ-20 דקות לפני כן. תקנה 2(א) לתקנות קובעת כי "בית המשפט יהיה פתוח עד שעתיים לפני כניסת השבת או החג". גם אם מן הסתם ייתכנו חריגים נדירים, יהיו אלה ביסודם בגדרי פיקוח נפש.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד דוד הלוי ורשאד זועבי לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 7.2.06).
בג"צ 11225/03 - ח"כ ד"ר עזמי בשארה נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דחיית טענה של "חסינות עניינית", כאשר חבר כנסת הועמד לדין בשל שני נאומים שנשא, בטענה שיש בנאומים תמיכה בארגון טרוריסטי(העתירה נדחתה ברוב דעות).
א. השופטת חיות: בעת היותו חבר הכנסת החמש עשרה נשא העותר בשתי הזדמנויות שונות נאומים מחוץ לכנסת, האחד באום אל-פחם והשני בסוריה. בשל דברים שאמר במהלך נאומים אלה, החליט המשיב להעמידו לדין בעבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי, ופנה אל יו"ר הכנסת בבקשה ליטול את חסינותו של העותר. נקודת המוצא של המשיב היתה כי אין עומדת לעותר, בנסיבות העניין, חסינות עניינית מכוח סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת. הכנסת קיבלה את בקשת היועהמ"ש והחליטה ליטול את חסינותו של העותר. במסגרת טענותיו המקדמיות בהליך הפלילי העלה העותר, בין היתר, את הטענה כי הוא חסין מפני אחריות פלילית נוכח סעיף 1 לחוק החסינות. בית משפט השלום סבר כי ההכרעה בטענת החסינות העניינית כרוכה בשאלות עובדתיות שמקומן בהליך העיקרי ואין להיזקק לטענה בשלב המקדמי של הדיון. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים ריבלין וחיות, בפס"ד מפי השופטת חיות, נגד דעתו החולקת של הנשיא ברק.
ב. השאלה המרכזית שבמחלוקת היא אם הדברים שבגין אמירתם עומד העותר לדין נאמרו במילוי תפקידו או למען תפקידו כחבר כנסת, והאם עומדת לו בשל כך חסינות עניינית.
עניין לנו בהבעת דעה סדורה ומחושבת מראש, בשתי הזדמנויות, הניצבת בטבורו של המתחם האסור - תמיכה במאבק מזויין של ארגון טרור - והרחק הרחק מעבר ל"קו האדום" אותו הציבה הדמוקרטיה הישראלית כהגנה על עצם קיומה.
ג. הנשיא ברק (דעת מיעוט): לעותר עומדת חסינות עניינית כנגד האישום שהוגש נגדו בבית משפט השלום בנצרת. העותר אינו חוצה את הקווים האדומים ומצליח להיכנס לגדריה של החסינות העניינית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, חיות. עוה"ד חסן ג'בארין ומרואן דלאל לעותר, עוה"ד אורית קורן ועינת גדעוני למשיבים. 1.2.06).
ע.א. 10233/04 - עיריית יהוד נגד י.ר.א.ב. שירותי נוי 1985 בע"מ ואח'
*היקף ההגנה הניתנת להכנסות רשות מקומית שהוכרה כ"רשות מקומית בהבראה", ואימתי אין להטיל על הכנסות אלה עקולים ושעבודים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת היתה במשבר כלכלי חמור והוכרה כ"רשות מקומית בהבראה" במשמעות סעיף 31ו לחוק יסודות התקציב (להלן: חוק ההבראה). נגד העיריה מתנהלים עשרות תיקי הוצאה לפועל של נושים. במסגרת תיקים אלה, הוטלו עיקולים על חשבונותיה של העיריה בבנק, וכן "עיקולי צד שלישי" אצל מחזיקים החייבים לעיריה כספים בגין תשלומי חובה שונים. התעשיה האווירית חבה לעיריה כספי ארנונה, מים וביוב, והעיריה הימחתה לטובת הבנק את זכותה לכספים אלה, לפני שנכנסה למעמד של "רשות מקומית בהבראה". בהתאם לחוק ההבראה, וכחלק מתהליך השיקום, על העיריה לפתוח חשבון מיוחד, שאליו יופנו הכנסות הרשות המקומית בתקופת השיקום, וכספים אלה אינם ניתנים לשעבוד, המחאה או עיקול במהלך תקופת ההסדר (להלן - "אמצעי נשייה"). העיריה שפתחה חשבון מיוחד, פנתה לביהמ"ש בבקשה לסעד הצהרתי, שלפיו, כל כספי תשלומי החובה, המגיעים לעיריה חסינים מפני אמצעי נשייה, גם טרם הפקדתם בחשבון המיוחד, וכי המחאת הזכות שנתנה העיריה לבנק הפועלים על הכספים המגיעים לעיריה ממפעלי התעשיה האוירית מוקפאת למשך תקופת ההסדר ויועברו לידי העיריה. ביהמ"ש דחה את התובענה, בקבלו את עמדת המשיבים כי אין ההקפאה חלה על ההכנסות שטרם הגיעו לחשבון המיוחד. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. הפרשנות המתבקשת ביחס להיקף ההגנה הניתנת להכנסות הרשות המקומית בתקופת ההבראה היא כדלקמן: לכספי החשבון המיוחד ניתנת הגנה רחבה מפני אמצעי נשייה כלשהם, בלא שים לב למועד היווצרם של אמצעים אלה; להכנסות המיועדות לרשות שאינן בחשבון המיוחד, ובכלל זה כספים שבידי צדדים שלישיים או הכנסות המצויות בצנרת בדרכן לרשות המקומית ניתנת הגנה חלקית, במובן זה שאמצעי נשייה שהוטלו עליהם לאחר המועד הקובע ובמהלך הסדר ההבראה יוקפאו; אמצעים שהוטלו עליהם אמצעי נשייה קודם למועד הקובע יעמדו בתקפם.
ג. אשר לטענת המדינה, שהצטרפה לדיון, כי אמצעי נשייה המוטלים על ידי נושים אזרחיים על כספי מיסים והיטלי חובה בידי החייבים המחזיקים אינם בעלי תוקף משפטי מעיקרא - טענה עקרונית זו ראויה לשיקול בהיבט של מדיניות משפטית כוללת. אך ההכרעה בה אינה נדרשת בסוגיה שלפנינו. המערערת כשלה בתביעתה במספר מובנים. ראשית, לגבי מרבית המשיבים, היא לא פרטה נתונים חיוניים הנדרשים לביסוס דרישתה. הערעור נגד הבנק והתעשייה האוירית אינו יכול לעמוד מאחר שהמחאת זכותה של העיריה לטובת הבנק נעשתה במועד שבוודאי קדם ל"מועד הקובע" כמשמעותו בחוק ההבראה. בנסיבות רגילות, ועל דרך השיגרה, דין תובענת המערערת היה להידחות. אלא שלמקרה זה יש ייחוד במובנים הבאים: ראשית, התובענה שהוגשה על ידי העיריה נועדה לשרת אינטרס ציבורי חשוב של רשות מקומית ותושביה; שנית, התחקות אחר פרשנותו ויישומו של חוק ההבראה לא היווה מלאכה קלה, והקושי שעמד בפני המערערת
ליישב בין הוראותיו עשוי להסביר, במידה כזו או אחרת, את ליקויי התובענה. בנסיבות מיוחדות אלה, תינתן למערערת הזדמנות נוספת לבחון על פי המבחנים שעוגנו בפסק דין זה האם אמצעי הנשייה שהטילו אותם משיבים נכנסים לגדר הוראות ההקפאה שבחוק ההבראה, אם לאו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 1.2.06).
רע"פ 8310/05 - רועי שוורץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרם מוות ברשלנות בארגון פסטיבל המוסיקה בערד, למרות אישור המשטרה להסדרי הבטחון באירוע (הבקשה נדחתה).
שלושה בני-נוער קיפחו את חייהם במופע שנערך במסגרת פסטיבל המוסיקה בערד בשנת 1995. מותם נגרם עקב צפיפות ועומס קהל שנוצרו בשערי הכניסה לאתר המופע, ועקב ליקויים בתכנון האתר ובאבטחתו. המבקש, אשר שימש כמפיק הפסטיבל, הואשם בעבירה של גרם מוות ברשלנות. בהכרעת-דינו קבע בית-משפט השלום, כי על המבקש היתה מוטלת חובת זהירות כלפי הקהל שפקד את ההופעה. טענתו של המבקש, לפיה האחריות לסדר הציבורי באתר ההופעה רובצת לפתחה של המשטרה, שבחנה את התאמתו של האתר לייעודו, נדחתה. המבקש הורשע, איפוא, בגרימת מוות ברשלנות ונגזרו לו תשעה חודשי מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי וקנס בסך 20,000 ש"ח. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע וברוב דעות הוחלט להותיר את העונש על כנו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
האישור שנתנה המשטרה להסדרי הביטחון באירוע, והעובדה שהמבקש נשמע להוראות הבטיחות, אין בהם כדי לקבוע כי המבקש עמד בחובת הזהירות, בה חב. אמת, אדם עשוי למלא את חובת הזהירות המוטלת עליו על דרך של היוועצות במומחה. אולם, השאלה אם אותו אדם יצא ידי חובתו, תלויה בנסיבות המיוחדות של האירוע. במקרה דנא נקבעו ממצאים שבעובדה ועל סמך ממצאים אלה קבעו ערכאות קמא, כי כדי לעמוד בחובת הזהירות, לא היה די במילוי הוראות המשטרה. אין זה מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאה שלישית, להתערב בממצאים עובדתיים.
(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד י. וינרוט ויחיאל וינרוט למבקש, עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 7.2.06).
בש"פ 560/06 - מנשה מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה והלבנת הון (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של גניבה בידי מורשה; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; איסור הלבנת הון; ביצוע פעולות שיוחדה לתאגיד בנקאי ושיבוש מהלכי משפט. האישום הראשון מייחס לעורר גיוס כספים ממשקיעים תוך הבטחה לריבית חריגה בגובהה, כשהוא משכנע אותם במצגים כוזבים שביכולתו לעשות זאת. במקרים אחרים, טען העורר, שהכספים משמשים לעסקים שונים לרבות עסקי נדל"ן. בית המשפט המחוזי קבע, כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
חומר הראיות מבסס תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר, הקושרת אותו למעשים המיוחסים לו. העורר לא סיפק בחקירתו הסבר הגיוני לפעילותו בקבלת הכספים על יסוד המצגים שהציג למשקיעים, לכך שחלק ניכר מהכספים שקיבל לא הושבו לבעליהם, להוצאותיו הכספיות ולמקורות הכנסתו. העובדה, כי העורר נמנע בחקירתו מלמסור פרטים מלאים על עסקיו, על קבלת הכספים ועל השימוש בהם, מגבירה את החשש שיבצע פעולות שיובילו לשיבוש הליכי משפט. יתירה מזאת, נראה, כי קיים חשש להשפעה על עדים, שכן חלק מהעדים היו בקשרים עסקיים או חברתיים עם העורר לאורך זמן,
וחלקם עדיין מצויים בקשרים עמו. המעשים המיוחסים לעורר, מקימים עילת מעצר, במובן של סיכון לרכוש הציבור, וזאת נוכח ההיקף, השיטתיות והתחכום שבביצוע העבירות. עילת מעצר נוספת הינהחשש לשיבוש מהלכי משפט.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד אביגדור פלדמן, שמואל ברזני ומירב חורי לעורר, עוה"ד רז ולטר ומאיה חדד למשיבה. 1.2.06).
ע.פ. 8087/03 - מיכאל כהן נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות של גניבת רכב ושוד תיקים של נהגות רכב, בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם המכור לסמים ועובר הליך גמילה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער השתתף בגניבת שני קטנועים, ובהמשך נהג להגיע יחד עם אחר רכובים על קטנוע, לעצור בסמוך לרכבים שהיו נהוגים בידי נשים, שעה שהמתינו כדי להשתלב בתנועה, ולגנוב רכוש מתוך המכונית - בעיקר את תיקיהן של הנהגות. כאשר נדרשו על ידי שוטרים במחסום לעצור, נמלטו תוך נסיעה מהירה, שהיתה מלווה בשורה של עבירות תעבורה. בשלושה מקרים היו מעשי הגניבה מלווים באלימות. המערער הודה והורשע על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בעבירות שונות. מתוך תסקיר שירות המבחן עולה שהמערער החל להשתמש בסמים מגיל 18, והתמכרות זו עמדה ברקע ביצוען של העבירות הנוכחיות ורבות אחרות בהן הורשע בעבר. בעקבות כך, וחרף התנגדות המשיבה, נעתר ביהמ"ש לבקשת המערער לאפשר לו להשתלב בתהליך גמילה בקהילה טיפולית, ולאחר זמן התברר כי תהליך זה הוכתר בהצלחה. לבסוף הכריע את הכף לחובת המערער, עברו הפלילי המכביד, והעובדה שאת העבירות ביצע שעה שעמד נגדו מאסר על-תנאי בן שנתיים. לנוכח כל אלה גזר ביהמ"ש המחוזי למערער 4 שנות מאסר, והורה על הפעלתו של המאסר המותנה של שנתיים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מן העבר האחד ניצבת העובדה שהמערער הצליח להתרומם מבור תחתיות, ולטפס במעלה התלול והמפרך של גמילה משימוש בסמים. מן העבר האחר ניצב מספרן הגדול וחומרתן של העבירות אותן הוא ביצע. עניינה של החברה לנסות לשקם גם את מי שפגע בה, כדי לקטוע את המעגל האין סופי של ביצוען של עבירות, נשיאה במאסר, וחוזר חלילה. לפיכך, ובפתח הדיון בערעור (באוקטובר 2004), הוחלט לדחות את ההכרעה ל-12 חודשים כדי לאפשר לשירות המבחן להוסיף ולעקוב אחר התמדתו של המערער בתהליך הגמילה. מתסקיר שהוגש לאחרונה עולה כי המערער הוסיף לשתף פעולה עם שירות המבחן, נשא אישה הנמצאת בחודשי היריון מתקדמים, ונקלט בעבודה סדירה ומעבידיו משבחים את דרך תפקודו. לפיכך העונש יהיה כדלהלן: שירות לתועלת הציבור של 600 שעות, בפיקוחו של שירות המבחן; מבחן לתקופה של שנתיים, וכמו כן, תוקפו של המאסר על-תנאי שהושת בעבר על המערער יוארך בשנתיים נוספות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד בן ציון קבלר ושי גבאי למערער, עו"ד רחל מטר למשיבה. 1.2.06).
בש"א 10934/05 - הסתדרות העובדים הכללית ואח' נגד בנק הפועלים ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בחיפה נתן ביום 21.8.05 פס"ד שעניינו זכות בעלות בנכס המצוי על שטח מקרקעין שטרם עבר הסדר. כעבור יומיים הודיע בא כוח המשיב (להלן:"הבנק") לבא כוח המערערות כי בכוונת הבנק לערער על פסק הדין וביקש את הסכמתן להימנע מביצוע דיספוזיציה בנכס עד להכרעה בערעור. משלא ניתנה ההסכמה הוגשה לביהמ"ש המחוזי ביום 5.9.05 בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו, עד להכרעה בערעור. ביום 7.9.05 ביקש ביהמ"ש את תגובת המערערות וכן הוציא צו
זמני לעיכוב ביצוע. ביום 16.10.05, שהיה המועד האחרון להגשת הערעור לביהמ"ש העליון, ניתנה החלטה בבקשה לעיכוב הביצוע. בערבו של אותו יום יצרו באי כוח הבנק קשר טלפוני עם באי כוח המערערות במהלכו ניתנה הסכמה (בעל פה) להארכת מועד, הסכמה ממנה חזרו באי כוח המערערות ביום למחרת. הרשמת האריכה לבנק את המועד להגשת הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
האיחור הוא מינימאלי ועומד על שלושה ימים, וגם לגביהם קיימות נסיבות מקלות - ערב חג הסוכות שחל ביום המחרת, ולא איפשר את ההגשה, החלטת ביהמ"ש המחוזי שניתנה רק ביום 16.10.05, וסברתו של המשיב כי קיבל את הסכמתו של ב"כ המערערות לדחיית המועד. המערערות טוענות כי נוצרה אצלן ציפייה שלא יוגש ערעור. קשה, בנסיבות העניין, לקבל טענה זו. ראשית, לא נראה כי בזמן המועט שעבר הספיקו המערערות לפתח ציפיות ולהסתמך על אי הגשת הערעור; שנית, המערערות היו מודעות לכוונת המשיב להגיש ערעור. אף טיבו של ההליך, ערעור בזכות, הוא שיקול הבא במניין השיקולים. בנסיבות אלה אין להביא לדחיית ההליך בשל האיחור.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אורן כ"ץ למערערות. 1.2.06).
בש"פ 828/06 - מדינת ישראל נגד ויליאם עודתאלה
*דחיית בקשה להארכה רביעית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של אינוס ותקיפת בת זוג (בקשה רביעית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נדחתה).
ביום 21.10.2004 הוגש לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב כתב אישום בו הואשם המשיב בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, ניסיון אינוס, תקיפה חובלנית של בן-זוג ואיומים, כאשר בת זוגתו של המשיב (להלן: המתלוננת) ביקשה לסיים את מערכת היחסים ביניהם כשלושה חודשים לאחר היכרותם. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משעברו תשעה חודשים, הוארך המעצר מפעם לפעם ועתה מונחת בקשתה הרביעית של המבקשת להארכת מעצרו של המשיב בשישים ימים נוספים. הבקשה נדחתה.
המשיב נמצא במעצר מזה שישה-עשר חודשים וטרם נתקיימה בעניינו ולו ישיבת הוכחות אחת. יתירה מכך, אף בתקופת המעצר המבוקשת, לא קבועה כל ישיבת הוכחות, אלא אך ישיבה אחת לתזכורת, ולא ברור אם המבקשת תצליח לאתר את המתלוננת עד אז, לאור אי התייצבותה לישיבת ההוכחות הקודמת, בה אמורה היתה להעיד. לא ניתן לקבל מצב זה. המשיב הינו כיום אסיר בגין עבירה אחרת והוא צפוי להשתחרר בחודש מאי 2006. לאור זאת, ישוחרר, כאמור, רק בתום ריצוי מאסרו.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד עמית אופק למבקשת, עו"ד זוהר ברזילי למשיב. 2.2.06).
בש"פ 260/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות של בת זוג והילדים הקטינים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה של עבירות שעניינן תקיפה בנסיבות מחמירות של בת זוג, תקיפת קטין, ותקיפה בנסיבות מחמירות של קטין. עניינן של עבירות אלה במעשי אלימות קשים, המיוחסים לעורר כלפי בת זוגו וכלפי ילדיו הקטינים. בתסקירים של שרות המבחן הובעה עמדה התומכת באפשרות שילובו של העורר במסגרת טיפולית מוסדית ייחודית לגברים אלימים המתקיימת בתנאים סגורים למחצה. בית משפט השלום החליט לקבל את בקשת המדינה למעצר העורר עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי דחה את עררו. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר כלפי בני משפחתו הקרובים הן חמורות ומזעזעות בברוטליות ובאכזריות הכרוכה בהן, הן כלפי הילדים, בשר מבשרו, והן כלפי בת הזוג. המדובר איננו בארוע נקודתי אחד, חריג, אלא בהתנהגות אלימה מתמשכת ושיטתית לאורך זמן רב, שרק לאחרונה עלתה על פני השטח והובילה להליך חקירה ומשפט. אי היציבות הנפשית וחוסר הגבולות והרסן שהעורר לוקה בהם, אינם מאפשרים לתת בו אימון כי יכבד את תנאי החלופה שיוטלו עליו ויימנע ממפגש עם בני המשפחה ומפגיעה בהם. אף שאין להתעלם מרצונה של בת זוגו של העורר כי הוא ישוחרר מן המעצר ויחזור הביתה, הרי על מערכת אכיפת החוק מוטלת אחריות כבדה לגונן על קרבנות אלימות במשפחה ולבוא לעזרתם גם מקום שהם עצמם מתקשים לקבל את גזירת מעצרו של בן המשפחה האלים והפרדתו מהם, בין מאחר, שחרף פוגענותו, הוא נותר מושא אהבתם, ובין עקב יחסי תלות רגשיים וכלכליים השוררים בינם לבינו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מאירה אזרד לעורר, עו"ד יעל שרף למשיבה. 8.2.06).
רע"א 715/06 - רימונדה פישר נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
*עיכוב הליכי הוצל"פ למימוש משכנתא על דירת מגורים (בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל - הבקשה נתקבלה).
המבקשת ואלחנן טננבוים פנו לבנק המשיב והציגו בפניו מצג כאילו טננבוים ואשתו מבקשים לרכוש את דירתה של המבקשת בבת ים. לדרישת הבנק, חתמה המבקשת, כבעלים של הדירה , על התחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק. כמו-כן, נרשם משכון על זכויותיהם האובליגטוריות של טננבוים ואשתו. משלא עמד טננבוים בתשלומי החזר ההלוואה, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגד טננבוים ואשתו. המבקשת צורפה להליכים אלה כצד ג'. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, הגיש הבנק בקשה למימוש משכון ולמינוי כונס נכסים על דירתה של המבקשת. מנגד הגישה המבקשת תובענה כי בית-המשפט יצהיר על בטלותו של "הסכם המכר" והערות האזהרה והשעבוד הרובץ על הדירה שבבעלותה. כמו-כן, הגישה בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שנקט הבנק עד להכרעה בתובענה שהגישה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, בכפוף להפקדת התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסכום של 200,000 ש"ח. המבקשת הגישה בקשה לפטור מהפקדת התחייבות עצמית וערבות צד ג', ובקשתה נדחתה. בבקשת רשות הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מבקשת המבקשת להורות על עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדה, עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. הבקשה נתקבלה.
הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין. כך, למשל, כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש. באשר לעניינה של המבקשת - באיזון בין הנזק העלול להיגרם לבנק בעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל ופינוי המבקשת מביתה, לבין הנזק שייגרם למבקשת אם לא יעוכב הפינוי, ידה של המבקשת על העליונה. הבית נשוא הבקשה הינו בית-המגורים היחיד המשמש את המבקשת והנזק הכלכלי העלול להיגרם לה עם פינויה מן הבית, בשלב זה, ניתן להטבה על-ידי פיצוי כספי לבנק. לאור נסיבותיה האישיות של המבקשת, תחוייב בהפקדת ערבות צד ג' בסכום של 75,000 ש"ח בלבד.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אלעד מן למבקשת, עו"ד מאיר לפלר למשיב. 6.2.06).