תקציר סביר כרך ס"ז חוברת 9

ע.א. 8452/02 - פלוני נגד כהן נטלי ואישי ישיר (חברת ביטוח)

*שיעורי פיצויים לקטין בתאונת דרכים. *שיעור ניכוי מס הכנסה מפיצוי הפסד משכורת בתאונת דרכים. *הפיצוי בפריט נזק שאינו ממוני בתאונת דרכים בגין "ימי אשפוז" חל גם על ימי "אשפוז יום"(מחוזי י-ם - ת.א. 1664/98 - הערעור נתקבל).
א. המערער, יליד 1995, נפגע ביום 15.7.1998 בתאונת דרכים, אושפז בבי"ח עד לחודש דצמבר 1998, ולאחר מכן המשיך לקבל טיפול שיקומי בבית החולים במסגרת "אשפוז יום" עד לסוף חודש אוגוסט 2000. המערער תבע את נזקיו מהמשיבים. בית המשפט המחוזי קבע כי הגריעה מכושר ההשתכרות של המערער כתוצאה מנכותו תעמוד על %45. את חישוב הפסד ההשתכרות ביסס על שיעור השכר הממוצע במשק. בנוסף נפסק למערער פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון ובגין הוצאות סיעוד וניידות. הערעור על שיעורי הפיצוי נתקבל.
ב. ביהמ"ש ניכה %25 כ"מס הכנסה" לצורך חישוב הפסד ההשתכרות. המערער טוען כי שיעור המס לרווק במשכורת השכר הממוצע במשק עומד על %16 בלבד. מנגד טוענים המשיבים כי מדובר בקביעת אובדן כושר הכנסה עתידי אשר כל כולה מסורה לאומדנה של בית המשפט, וכן שיש להניח שעם התבגרותו יישא המערער אישה וישתנו נתונים אישיים נוספים לגביו ולאלה תהא משמעות לעניין קביעת שיעור המס. בעניין זה הדין עם המערער. אין להתחשב לעניין שיעור המס, בשינויים עתידיים במצבו האישי או המשפחתי של התובע. יש להביא בחשבון את שיעור המס החל בעת קביעתם של הפיצויים ועל-פי נתוניו האישיים של התובע באותה עת. נוהג ראוי הוא כי הפרקליטים יציגו את טבלאות המס הכלליות בפני בית המשפט, אך בית המשפט רשאי להסתייע גם מיוזמתו בטבלאות הניכויים המתפרסמות מטעם רשויות המס.
ג. בקביעת הפיצוי בגין הצורך בעזרת הזולת, הביא בית המשפט בחשבון את העובדה כי ככל שיתבגר המערער ילך ויקטן הצורך בעזרת הזולת ופסק לו סכום כולל של 116,000 ש"ח. ראוי היה ליתן ביטוי רב יותר להשפעת מגבלות הגוף של המערער על הצורך בהסתייעות באחרים. על כן ראוי להוסיף בגין ראש נזק זה פיצוי כולל בסכום של 150,000 ש"ח. גם בפריט הפיצוי בגין הצורך בהוצאות מוגברות למטרות ניידות, ייווסף סכום של 100,000.
ד. המחלוקת בין הצדדים לעניין חישוב הפיצוי בפריט הנזק שאינו נזק ממון, נוגעת, בעיקרה, לשאלה אם ראוי היה להביא במניין ימי האשפוז גם את הימים בהם שהה המערער ב"אשפוז יום". בית המשפט המחוזי סבר כי הפיצוי בגין ימי האשפוז ברכיב של כאב וסבל צריך שיתייחס "אך לימי אשפוז מלאים". בשאלה זו נחלקו כבר פוסקים בערכאות המבררות. לעניין זה יש לקבל את הדעה כי בכלל ימי האשפוז המזכים בפיצויים יובאו בחשבון גם ימי "אשפוז היום". לפיכך, יפוצה המערער בסכום המקסימלי המשתלם בגין נזק שאינו נזק ממון - לאמור - בסכום של 142,693 ש"ח.
ה. מחוות דעת רפואית שהוגשה ניתן ללמוד כי המערער ייזקק לטיפולים רפואיים מן הסוג שחורג מהכיסוי שבסל הבריאות. יש לפסוק לו פיצוי עבור הוצאה נוספת זו על-פי אומדן גלובלי של 75,000 -. לעניין ניכוי קצבת הנכות על-ידי הביטוח הלאומי - בית המשפט המחוזי העריך כי קצבת הנכות הכללית שתשתלם למערער בהגיעו לגיל 18, תסתכם בסכום של 115,000 ש"ח וניכה סכום זה מסכום הפיצויים. המערער טוען כי יש "להקפיא" סכום זה בשל היעדר תחזית ברורה באשר לעצם הזכאות ושיעורה. בעניין זה הדין עימו והסכום יופקד בנאמנות בידי המשיבים עד לאחר פניית המערער למוסד לביטוח לאומי, בהגיעו לגיל 18 שנים, בבקשה לקבלת קצבת נכות. כל הסכומים הנקובים לעיל נכונים ליום מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שניאור פונדמינסקי למערער, עו"ד אלי לוי למשיבים. 15.2.06).

ע.א. 2173/05 + רע"א 2354/05 - היועהמ"ש לממשלה ושמואל גרוסמן נגד .B.G.A

*רע"א 2354/05 - עיכוב הליך אזרחי עד לבירור הליך פלילי נגד אחד הצדדים, כאשר המסקנות בהליך הפלילי עשויות להשליך על המסקנות בהליך האזרחי(עמדת היועהמ"ש נתקבלה).

א. BGA יחד עם חברה נוספת, עוסקת במתן ייעוץ, סיוע ואשראי לישראלים המבקשים לרכוש זכאות לפנסיה מהמוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה בהתאם לאמנה על בטחון סוציאלי שנכרתה בין ישראל לגרמניה. לצורך רכישת הזכויות, התקשרו לקוחות רבים של הארגון למימוש האמנה (להלן - הארגון), וביניהם גרוסמן, במספר הסכמים עם המשיבה, לקבלת הלוואות שפירעונן יבוצע על ידי ניכוי סכומים מסויימים מתוך תשלומי הפנסיה החדשיים. העומד בראשו של הארגון, כמו גם בעל השליטה במערערת הינו עו"ד ישראל פרי (להלן - פרי). BGAהגישה לבימ"ש השלום בתל אביב תביעה בסדר דין מקוצר נגד גרוסמן, לתשלום כ-460,000 מרק גרמני, בשל אי פרעון ההלוואה. בית משפט השלום קיבל את התביעה באופן חלקי. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי. כחודש וחצי לאחר הגשת הערעור, הגישה המדינה כתב אישום נגד הארגון ונגד פרי (להלן - הנאשמים), באשמה של גניבת סכומים של מאות מיליוני מרקים גרמניים מלקוחות הארגון, במסגרת הסכמי ההלוואות. לאחר חלוף מספר שנים ממועד הגשת הערעורים, הודיע היועהמ"ש לממשלה (להלן - היועץ) על התייצבותו בהליך. בד בבד עתר היועץ לעכב את המשך בירורו של הערעור עד למתן פסק דין בהליך הפלילי (להלן - בקשת העיכוב). (היועץ ביקש עיכוב הליכים מאותה סיבה בכ-260 הליכים אזרחיים של BGAנגד לקוחות הארגון). טענתו העיקרית של היועץ היא, כי קיים פער ממשי בין המידע שהצטבר ההליך הפלילי, לבין המידע החלקי והחסר אשר נפרש בפני הערכאות האזרחיות. בקשת העיכוב נדחתה, בשל השלב המאוחר בו התייצב היועץ בהליך. מספר ימים לאחר מכן, נתן בית המשפט פסק דין הדוחה את ערעורו של גרוסמן ומקבל את הערעור של .BGAהיועץ הגיש ערעור לביהמ"ש העליון על דחייתה של בקשת העיכוב, וגרוסמן הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בבקשת רשות הערעור הוחלט לעכב את הדיון בבקשת רשות הערעור וממילא את ביצוע פסה"ד עד למתן פסה"ד במשפט הפלילי ועל יסוד זה נדחה ערעור המדינה.
ב. הכלל הוא כי קיומו של הליך פלילי אינו מצדיק, כשלעצמו, עיכוב של הליך אזרחי המתנהל באותו עניין. בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנא ראוי לעכב את ההליך עד למתן פסק דין בהליך הפלילי. אם יסתיים ההליך הפלילי בהרשעתם של הנאשמים, אפשר שקביעות מסויימות במסגרת הכרעת הדין בהליך הפלילי יוכלו להקים טענות הגנה לגרוסמן במסגרת ההליך האזרחי. אפשר שבכך לא היה די על מנת להוביל לעיכובו של ההליך, אך לנימוק הנזכר מצטרף נתון נוסף. במסגרת ההליך הפלילי מוצגות ראיות רבות אשר אינן עומדות לרשותם של הנתבעים בהליכים האזרחיים שננקטים על ידי .BGAעל רקע פער המידע האמור, מתעורר חשש כי עלול להיגרם עיוות דין לנתבעים בגדר ההליכים האזרחיים, וביניהם גרוסמן.
ג. אחד הטעמים אשר עמדו בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת העיכוב היה המועד בו הוגשה. ברם, על רקע הטעמים כבדי המשקל אשר צויינו לעיל - אשר עיקרם הינו החשש מפני עיוות דין, אין במועד המאוחר בו הוגשה בקשת העיכוב כדי להטות את הכף לעבר דחייתה.
ד. ראוי היה על כן לקבל את ערעורו של היועץ. ברם, אילו נתקבל הערעור, התוצאה היתה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה מתבטל, והעניין היה מוחזר לערכאה קמא תוך שהמשך ההליכים היה מעוכב עד למתן פסק דין בהליך הפלילי. למעשה, המטרה
אשר עומדת בבסיסה של בקשת העיכוב, הינה למנוע מתן פסק דין חלוט בהליך האזרחי נגד ן גרוסמן עד שההליך הפלילי יבוא אל קיצו. אלא שמטרה זו ניתן להשיג באמצעות עיכוב הדיון בבקשת רשות הערעור של גרוסמן עד למתן פסק דין במסגרת ההליך הפלילי. העובדה שבקשת רשות הערעור תהא תלויה ועומדת, מונעת את הפיכת פסה"ד לחלוט. כך מתייתר הערעור ויש להורות על דחייתו.
ה. קיימת אפשרות שבעקבות ההחלטה הנוכחית, יוגשו בקשות רבות להארכת מועד לשם הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על פסקי דין חלוטים אשר ניתנו בעבר במסגרת הליכים בין BGA לבין לקוחות הארגון. אין טעם לאפשר הגשה של השגות ערעוריות על החלטות אשר כבר הפכו חלוטות. משיינתן פסק הדין בהליך הפלילי, אפשר שתעמודנה לאותם בעלי דין אפשרויות שונות להשיג על ההכרעה בעניינם בהליך האזרחי, בהנחה שההכרעה היתה לחובתם והגם שזו חלוטה.

בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ת. בר אשר צבן, א. פודמסקי ליועהמ"ש, עוה"ד ש. דנג וא. חנוך לגרוסמן, עוה"ד א. סגל, וא. וילנסקי למשיבה. 13.2.06).

רע"א 9075/05 - עזבון המנוחה לילי לוין ז"ל נגד עירית הרצליה ואח'

נתבע בהליך אזרחי יכול שיהיה צד בבקשת התובע לפטור מאגרה. תחולת תקנה 20(15) לתקנות סדר הדין בדבר פטור מאגרה בתביעה שעניינה הפקעת מקרקעין(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי כתב תביעה שעניינו הטענה, כי עיסקת רכישת קרקע על-ידי העיריה מאת המנוחה בחוזה מ-25.9.86, שתמורתה - 10,000 דולאר, נעשתה על רקע כוונות שהוצגו למנוחה להרחבתו של מרכז הספורט העירוני באמצעות הקרקע הנרכשת. באותו מועד היה סטטוס הקרקע - כנטען - קרקע חקלאית המיועדת להפקעה לצרכי ציבור; ואולם, מיד לאחר ביצוע העיסקה, החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובניה לשנות חלק מן התכנית שיועדה לצרכי ציבור ולהפכה לצרכי מסחר. בתביעה נגד העיריה נטען כי העיריה התעשרה מן העיסקה, באמצעות מצג שהיה שונה מן הכוונה האמיתית, וכי יש להחיל בנדון את הוראת סעיף 195 לחוק התכנון והבניה. עם הגשת התביעה עתר המבקש לפטור מתשלום אגרה לפי תקנה 20(15), הפוטרת מתשלום אגרה "תובענה בעניין הקניית רכוש לצרכי ציבור לטובת הציבור לפי דין, או לביטול הקניה כאמור". המדינה, המשיבה 2, הודיעה כי אין היא מתנגדת לבקשת הפטור, והרשם החליט לפטור מאגרה. העיריה עירערה לבית המשפט המחוזי וערעורה נתקבל. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בעלת הדין לנושא האגרה היא המדינה. משבאה המדינה ומודיעה כי היא מוותרת על האגרה, אין בית המשפט צריך לכאורה לבוא במקומה ולשים עצמו בנעליה, אלא לכבד את החלטתה. אכן, אין פסול בהתייחסותו של נתבע לבקשה לפטור מאגרה לשם "בלימת תביעה מופרזת נגדו או גרימת הקטנתה",ועל בית המשפט לדאוג לאיזון הראוי. כך שאין לקבל את טענת המבקש כי אין מקום לשמיעת עמדתו של הנתבע, בנידון דידן העיריה, בקשר לאגרה.
ג. לגופם של דברים, הדעת נותנת כי פרט 20(15) הותקן, כאמירה מצד מתקין התקנות, שמי שמבקשים להקנות את רכושו לצרכי ציבור על פי דין, יש ליתן לו את יומו בבית המשפט בלא להכביד עליו באגרה. פרטים נוספים בתקנה 20 עוסקים במגוון של מקרים, שדומה כי המשותף ביניהם הוא תחושת הצדק של מתקין התקנות, ששאפה ליתן לפותחי ההליך את יומם. לפיכך יש מקום לפירוש התקנות בפתיחות דעת, גם אם במובן הדווקני-הפורמלי ניתן לטעון כי הרכוש בו מדובר לא "הוקנה לצרכי ציבור".

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. 16.2.06).

בג"צ 6460/02 - משה אליאב ואח' נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'

פירוש סעיף בהסכם הצטרפות קבוצת עובדים לקופת פנסיה. אין אגודה יכולה להגביל עצמה בתקנונה או בהסכם לבר-התקנון שלא לשנות את תקנונה(העתירה נדחתה).

א. בשנת 1965, בעת שהיו עובדי בנק קופת-עם הצטרפו העותרים כחברים לקופת תגמולים (הנקראת כיום קרן מקפת - המשיבה 2). הצטרפות זו נעשתה בהסכם שקבע כי שיעורי הגימלאות ישולמו לעובדים לפי המשכורת החודשית הממוצעת בשנת עבודתם האחרונה, (להלן: "שיטת המשכורת האחרונה"). סעיף 24 להסכם קבע כי "...תנאי תקנות אלו [התקנון] מהווים חלק בלתי נפרד מההסכם הזה בכפיפות לשינויים... הכלולים בהסכם זה... בכל מקרה של סתירה... יחייבו הוראות הסכם זה". בחודש אפריל 1981 שינתה מקפת את תקנונה, זנחה את שיטת המשכורת האחרונה, וקבעה תחתיה שיטה חדשה (להלן: "שיטת הממוצעים"), שה-ר-עה עם העותרים. משפרשו העותרים פרשו מעבודתם חושבה משכורתם לצורך פנסיה על בסיס שיטת הממוצעים. העותרים טוענים כי תיקון התקנון סותר את הסכם 1965, ולפי הוראת סעיף 24 הנ"ל, בסתירה שבין הוראה מהוראות ההסכם לבין הוראה מהוראות תקנון הקרן, הוראות ההסכם ידן תהא על העליונה. בית הדין האזורי לעבודה דחה את טיעוני העותרים, ובית הדין הארצי דחה ברוב דעות את ערעור העותרים. העתירה נדחתה.
ב. צודקים המשיבים בטענתם כי מעיקרם של דברים לא נתכוונו בעלי הסכם 1965 אלא לסתירה בין הוראה מהוראת ההסכם לבין הוראה מהוראת התקנון ששרר בעת חתימת ההסכם; וכן בטענתם כי גם אם כוונת בעלי הסכם 1965 היתה לסתירה בין הוראה מהוראות ההסכם לבין הוראת תקנון שתתקבל ביום מן הימים, כי-אז הוראת סעיף 24 בטלה בהיותה נוגדת את תקנת הציבור, את דיני אגודות שיתופיות ואת משפט הפנסיה, המורים כי בסתירה כמבואר ידו של התקנון על העליונה. לעניין פירושו של סעיף 24 - סעיף זה לא קבע כלל נוקשה, שלפיו תקבענה הוראות ההסכם את תנאי הפנסיה של העותרים לעולם ועד. התקנון שחל בעת חתימת ההסכם שונה זה-מכבר וממילא אין עוד נפקות לסעיף 24 להסכם.
ג. דין הערעור להדחות גם לפי הפירוש החלופי להסכם 1965, היינו שכוונת ההסכם היתה למנוע את שינוי התקנון לגבי העותרים. התקנון הוא מיסמך היסוד של האגודה ומהווה לאגודה מעין-חוקה וחוזה בין החברים לבין עצמם ובין החברים לבין האגודה. השאלה הנשאלת היא, האם כוחה של אגודה שיתופית לשנות את תקנונה והאם סמכותה זו ניתן להגבילה בחוזה לבר-התקנון. ניתן ללמוד מדין החברות היקש לדין אגודות שיתופיות. הפסיקה בדיני חברות לימדה מפורשות כי לא ניתן להתנות על יכולת השינוי של תקנון חברה - לא באמצעות הוראה בתקנון עצמו ולא באמצעות התחייבות חוזית לבר-תקנון. התנייה שכזו נוגדת את הדין.
ד. זאת ועוד, מבחינה מהותית יש בהתחייבות שבסעיף 24 להסכם 1965 (על-פי הפירוש החלופי) כדי לפגוע בעקרון השוויון. בשל מצוקה פיננסית ביטלה קרן מקפת בשנת 1988 את שיטת המשכורת האחרונה ועברה לשיטת הממוצעים. אי החלתה של השיטה החדשה על קבוצה מסויימת של חברים, יש בה כדי להטיל נטל נוסף על יתר חברי הקרן. אם אכן ביקש סעיף 24 להסכם 1965 להחיל עצמו - כטענת העותרים - אף על סתירות שתיווצרנה לעתיד לבוא בין ההסכם לבין התקנון, לאחר שיחולו בו שינויים, אין על הקרן למלא אחר התחייבות זו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עוה"ד עדי קפלן ומלי דגני לעותרים, עוה"ד אשר חלד, נעמה בביש ודלית גילה למשיבים. 8.2.06).

ע.א. 1064/03 - אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל ואח'

*אימתי חייב מבוטח בחובת גילוי יזום של פרטים שלא נשאל עליהם בשאלון לקראת הוצאת פוליסת ביטוח. *"ענין מהותי" שמבוטח חייב לגלות מיזמתו למבטח. *חובת תום לב לפי חוק החוזים, אינה חלה על חוזה ביטוח שלגביו מוסדר הנושא בחוק חוזה הביטוח(מחוזי ת"א - ת.א. 1453/99 + 828 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בראשית שנת 1994 פנו בני הזוג פיאמנטה אל המערער 5 (להלן: הבנק) לקבלת הלוואה מובטחת במשכנתא. כתנאי לקבלת ההלוואה דרש מהם הבנק פוליסת ביטוח חיים על שמם, במסגרת הביטחונות לשם החזר ההלוואה. השניים בוטחו על ידי המערערות 4-1 (להלן: המבטחות). בהתאם לסעיף 2 לפוליסה, מקרה הביטוח הינו מותו של אחד המבוטחים ו/או אם לקה אחד מהם במחלה סופנית אשר "כתוצאה ישירה ממנה אין סיכוי שהמבוטח יחיה יותר מ- 12 חודש...". תשעה חודשים לערך לאחר שהוצאה הפוליסה, פנתה רחל בתביעה למבטחות לתשלום סכום הביטוח, לאחר שלקתה במחלה סרטנית ממארת שבגינה התקצרה תוחלת חייה לכתשעה חודשים. המבטחות דחו את התביעה בטענה כי המשיבים הטעו אותן בעת שרכשו את הפוליסה, בכך שלא מסרו להן כי המנוחה חלתה במחלת הסרטן עוד בשנת 1992. המנוחה הגישה תביעה נגד המבטחות ובשלהי מרץ 1996, בטרם החלה התביעה להתברר, נפטרה רחל כתוצאה ממחלת הסרטן, והוגשה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין פטירתה.
ב. בעת הוצאת הפוליסה לא נתבקשו המשיבים להצהיר דבר בנוגע למצבם הבריאותי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העובדה שהמנוחה חלתה בסרטן עובר להוצאת הפוליסה הינה "עניין מהותי" כמשמעותו בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, (להלן: החוק). יחד עם זאת קבע כי לא שוכנע שהתנהלות המשיבים היתה בכוונת מרמה. לפיכך קבע, כי לא הוכחה בפניו "הסתרה בכוונת מרמה" כמשמעה בסעיף 6(ג) לחוק, וחייב את המערערים בתשלום דמי הביטוח למשיבים. המערערים גורסים, כי חובת המשיבים לגלות את דבר המחלה עובר להוצאת הפוליסה אינה נובעת אך מחובת הגילוי שבדיני הביטוח אלא גם מחובת תום הלב. בערעור שכנגד טוענים המשיבים כי היה על בית המשפט קמא לחייב את המערערים בריבית מיוחדת בהתאם להוראת סעיף 28א לחוק. עוד הם טוענים, כי שכר טרחת עורך הדין שפסק להם בית המשפט, בסך 40,000 -, נמוך בשיעור ניכר מהמקובל בתביעות מסוג זה. הערעורים נדחו.
ג. במוקדו של הערעור השאלה המרכזית הינה, מהו היקפה של חובת הגילוי היזום המוטלת על מבוטח. סעיף 6(א) לחוק, עניינו אי מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שהציג המבטח בעניין מהותי; סעיף 6(ג) לחוק, קובע כי מקום שהסתיר המבוטח בכוונת מרמה עניין שהוא ידע כי הינו "ענין מהותי", דין ההסתרה כדין אי מתן תשובה מלאה וכנה. במסגרת הוראת סעיף 6(ג) יש להוכיח: הסתרה; בכוונת מרמה; של עניין שהמבוטח ידע כי הוא "עניין מהותי". ברובם של המקרים בהם לא גולה פרט בעניין מהותי, יעלה הדבר כדי הסתרה. הדרישה של ידיעת המבוטח שמדובר ב"עניין מהותי" הינה יסוד סובייקטיבי באופיו. כאשר נוגע המידע לעניין שכל בר דעת היה מבין כי הוא רלוונטי לעשיית הביטוח, על המבוטח לעמוד בנטל להראות כי הוא עצמו לא היה מודע לכך. אי-הצגת שאלות של המבטח בעת הוצאת הפוליסה, עשויה להביא את המבוטח לידי מסקנה מוטעית כי אין למבטח צורך ועניין במידע עובר לכריתת החוזה, וכפועל יוצא מכך עשוי הוא להניח כי אין מדובר במידע מהותי עבור המבטח. העובדה שהמנוחה חלתה במחלת הסרטן הינה "עניין מהותי". המשיבים היו מודעים למהותיות המידע בדבר מחלתה של המנוחה, אולם לא ניתן לקבוע קיומה של הסתרה בכוונת מרמה מצידם.
ד. טענה נוספת בפי המערערים הינה, כי חובת הגילוי המוטלת על המשיבים יסודה בחובת תום הלב במשא ומתן לכריתת חוזה, ומשהופרה חובה זו, עומדות להם התרופות
הקבועות בסעיף 12 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). ברם, הסתמכות על סעיף 12(ב) לחוק החוזים יש בה משום עקיפת הוראותיו המפורשות של חוק חוזה הביטוח וריקון סעיפים 7 ו- 38 לחוק מתוכנם. לפיכך, דין הטענה להידחות.
ה. אשר לטענת המשיבים כי היה על בית המשפט קמא לחייב את המערערים בריבית מיוחדת - אין מקום לספק כי תגמולי הביטוח היו שנויים במחלוקת בין הצדדים. לפיכך, אין מקום לחייב המערערים בריבית חריגה בגין ההימנעות מתשלום תגמולי הביטוח. אשר לטענה כי שכר טרחת עורך הדין שנפסק נמוך בשיעור ניכר מהמקובל בתביעות מסוג זה ומנוגד להוראת תקנה 512 לתקנות - הסכום שנפסק כשכ"ט מהווה כ- %4.6 משווי סכום הפיצויים שנפסק להם. בהתאם לתעריף המינימלי, בתביעות כספיות שסכומן עולה על 860,240 -, לא יפחת שכר הטרחה בתביעות אלה מסך של 40,310 -. הסכום שנפסק קרוב מאוד לסכום המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין. לפיכך, אין להתערב בנושא זה.

(בפני השופטים: ריבלין, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ש. אהרנסון למערערים, עו"ד ח. קליר למשיבים. 8.2.06).

ע.א. 5964/03 - עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נגד עיריית פתח תקוה

*באיזה מועד מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעה בגין הפקעת מקרקעין(מחוזי ת"א - ה.פ. 1058/02 - הערעור נתקבל ברוב דעות והוחלט לקיים דיון נוסף).

א. ביום 3.5.62 פורסמה ברשומות הודעה על הפקעת זכויותיו של אדוארד ארידור ובני משפחתו במקרקעין בפתח תקווה. החזקה במקרקעין נתפסה סמוך לאחר מכן וכך גם בוצע רישום הזכויות. ביני לביני נפטר ארידור. תובענה לפיצויים הוגשה ב-11.9.02. העיריה טענה כי יש לסלק את התובענה על הסף, הן מחמת התיישנות הן מחמת שיהוי, שהרי עברו כ-40 שנה מאז ההפקעה ועד הגשתה של התובענה. ארידור כפר בטענת ההתיישנות. בית-המשפט המחוזי פסק כי הוראות חוק ההתיישנות חלות על תובענה לפיצוי בשל הפקעה וכי מדובר בתביעה כספית ודחה את התובענה מחמת התיישנות. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי גם לו נדחתה טענת ההתיישנות, ראוייה היתה התביעה להדחות בשל השיהוי שבהגשתה, אך לא הכריע בטענת השיהוי. עמדתו של היועץ המשפטי היתה כי חוק ההתיישנות מחיל עצמו על תביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין. הערעור נתקבל ברוב דעות והוחלט לקיים דיון נוסף.
ב. המשנה לנשיא חשין: חוק ההתיישנות מחיל עצמו על כל תובענות לתשלום פיצויי הפקעה. השאלה הינה אימתי מתחיל מירוץ ההתיישנות. ניתן לומר כי הרשות המפקיעה מחזיקה בפיצויי ההפקעה בעבור בעל הזכות (לשעבר), כ"נאמן". כל עוד לא הפכה החזקתו של הנאמן החזקה נוגדת, לא נוצרה עילת תביעה וממילא לא החל מירוץ ההתיישנות. סירוב הרשות המפקיעה לשלם מקבילה להחזקתו הנוגדת של הנאמן. גם אם תחזיק הרשות בפיצויי-ההפקעה "מאה שנים", תוסיף להחזיק בהם לטובת בעל הזכות (לשעבר). ההפקעה בענייננו היתה בשנת 1962. בא-כוחו של ארידור פנה אל העיריה במכתב מיום 1.5.02, ותשובת העיריה - תשובה שניתן לפרשה כסירוב - היתה ביום 8.8.02. מירוץ שבע השנים החל אפוא ביום 8.8.02 - מכאן שלא חלה התיישנות. ואולם אפשר שמדובר בשיהוי. על כן יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי להכרעה בסוגיית השיהוי.
ג. השופטת ארבל: סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע שתחילת מירוץ ההתיישנות הוא "ביום שנולדה עילת התביעה". המועד שבו מתגבש "הכוח" להגיש תביעה לפיצויי ההפקעה הוא סמוך למועד בו מתגבשת ידיעתו של התובע בדבר כוחו זה, והוא גם סמוך למועד בו מתגבש האינטרס של התובע להגיש את תביעתו. תחילת מירוץ ההתיישנות
עשויה להיות מאוחרת, באותם מקרים בהם אין לנפקע עניין לבקש את הפיצויים אלא להשיב לעצמו את אדמתו שנלקחה ממנו. כאשר הרשות משתהה במימוש מטרת ההפקעה ומתעורר ספק בחוקיות ההפקעה, מועד תחילת מירוץ ההתיישנות יהיה רק לאחר "סתימת הגולל" על תקוות ההשבה של המקרקעין לנפקע. בענייננו, לא ניתן להסיק מפסק דינו של בית המשפט המחוזי באילו תאריכים אירעו המועדים של ידיעת הנפקע על דבר ההפקעה ושל מימוש המטרה הציבורית על ידי הרשות. יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, שיברר את מועד הידיעה ומועד מימוש המטרה, על מנת לקבוע את מועד תחילת ההתיישנות כמועד המאוחר מביניהם. אם אכן התביעה הוגשה בתוך שבע שנים מתחילת תקופת ההתיישנות, כי אז, ידון בית המשפט בטענתה החלופית של המשיבה, טענת השיהוי.
ד. השופט גרוניס: העילה נולדה לכל המאוחר שעה שהרשות תפסה חזקה במקרקעין. הדבר אירע בסמוך להפקעה. לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי התובענה שהגיש המערער אומנם התיישנה.
ה. לנוכח חילוקי הדעות בין שלושת השופטים באשר למועד בו מתחיל מירוץ ההתיישנות החליט ההרכב על קיומו של דיון נוסף.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גרוניס, ארבל. עו"ד משה י. קמר למערער, עוה"ד יחזקאל ריינהרץ ורונית אלפר למשיבה. 16.2.06).

ע.פ. 10545/04 ואח' - מדינת ישראל נגד פליקס אלדנקו ואח'

*הרשעה בעבירות סחר בבני אדם, סרסרות לזנות, הבאת אדם לידי מעשי זנות וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 637/03 + 701/04 - ערעורים וערעורים נגדיים - ערעורי המדינה נתקבלו בחלקם וערעורי המשיבים נדחו).

א. המשיבים (להלן: פליקס, ליאוניד, גבי וסלאבה) הואשמו בעבירות של סחר בבני אדם, סרסרות למעשי זנות, הבאת אדם לידי מעשה זנות בנסיבות מחמירות וכליאת שווא. בכתב האישום נטען כי בין השנים 2001-2003 ניהלו והפעילו בירושלים עסקים למתן שירותי זנות, "קנו" נשים שהובאו לישראל שלא כחוק, שיכנו אותן בדירות שכורות, ופירסמו מודעות בהן הציעו שירותי זנות. בית המשפט הרשיע את פליקס בשתי עבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (להלן עבירת הסחר) ובעבירות סרסרות למעשי זנות (להלן עבירת הסרסרות), אך זיכה אותו מעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות (להלן עבירת ההבאה) ומעבירה של כליאת שוא. גזר דינו הועמד, בין היתר, על שש וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. ליאוניד הורשע בעבירת ההבאה אך זוכה מעבירות של סחר, סרסרות וכליאת שוא, ונגזרו עליו, בין היתר, 18 חודשי מאסר בפועל ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי. גבי הורשע בעבירות ההבאה והסרסרות וזוכה מעבירות של סחר וכליאת שוא. נגזרו עליו שישה חודשי מאסר בעבודות שירות ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי. סלאבה הורשע בעבירת ההבאה בנסיבות מחמירות ובעבירת הסרסרות וזוכה מעבירות של סחר וכליאת שוא. נגזרו עליו, בין היתר, שנתיים מאסר בפועל ושנת מאסר אחת על תנאי. פליקס מערער על הרשעתו בעבירת הסחר, ליאוניד מערער על הרשעתו בעבירת ההבאה, סלאבה מערער על הרשעתו בעבירת ההבאה בנסיבות מחמירות, ושלושתם מערערים על חומרת העונש. המדינה מערערת על זיכויו של פליקס מעבירת ההבאה בנסיבות מחמירות, על זיכויו של ליאוניד מעבירת הסרסרות, על זיכויו של סלאבה מעבירת הסחר, וכן על קולת העונש של כל המשיבים. ערעורי המדינה נתקבלו בחלקם וערעורי המשיבים נדחו.
ב. לפי סעיף 203א לחוק העונשין יורשע אדם בעבירת סחר אם היה מעורב בטרנסאקציה שבעטיה קיבל לידו או העביר לאחר בתמורה "זכות רכושית" כלשהי, בגופו של מושא
עסקה, בן או בת אנוש, לשם העסקתו בזנות. ניתן להסיק "רכישת זכויות" בגופו של אדם בתמורה על ידי ראיות נסיבתיות מצטברות. בגדר סעיף 202 לחוק שענייננו "הבאת אדם לידי עיסוק בזנות", ניתן לכלול גם מצב בו אדם מעוניין מרצונו לעסוק בזנות, אולם מסיבות כלשהן לא התאפשר לו הדבר; עם היכנסו של פלוני לתמונה, המסדיר את התנאים הרלבנטיים, מתממש רצונו של אותו אדם לכדי עיסוק בזנות בפועל. על פי סעיף 199(א)(2) לחוק אין נפקא מינה לסיבה שבשלה מקבל פלוני "מה שניתן בעד מעשה זנות של אדם". די בכך כי אדם קיבל דבר מה בידעו כי ניתן בעבור מעשה זנות, כדי להרשיעו בעבירה של סרסרות למעשי זנות. לא כל אדם שיורשע בעבירת הסרסרות יורשע בעבירת הסחר, אולם הקונה אדם למטרות העסקתו בזנות ומקבל כספי אתנן, עובר אף על עבירת הסרסרות.
ג. פליקס מערער על הרשעתו בעבירת הסחר ואת ערעורו יש לדחות. מנגד, יש לקבל את ערעור המדינה על זיכויו מעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. הנסיבות המחמירות הן, לפי החלופה שבסעיף 203(א), ניצול יחסי מרות, תלות ומצוקה כלכלית. בנסיבות של העסקת נשים מארץ זרה, מצבן הבסיסי הוא של תלות ומרות בעבריינים. אשר לליאוניד - הוא הורשע בעבירת ההבאה. נוכח אופי פעילותו כ"מתאם ארגוני" של הפעילות יש להותיר את הרשעתו בעבירת ההבאה על כנה. מנגד אין להיעתר לערעור המדינה, שכן אין ראיה כי ליאוניד קיבל כספי אתנן, ובדין זיכה אותו ביהמ"ש קמא מעבירת הסרסרות.
ד. סלאבה מערער על הרשעתו בעבירת ההבאה בנסיבות מחמירות. מנגד ערערה המדינה על זיכויו מעבירת הסחר. אין מקום להיעתר לשני הערעורים. ביום 7.7.03 העידה ט' עדות מוקדמת והוכרזה עדה עוינת. סלאבה יוצג על ידי סניגורית ציבורית שחקרה את ט' חקירה נגדית. יש קושי בייצוג חשוד על ידי סניגור ללא נוכחותו של החשוד, אך כאשר יש ייצוג של סניגור חל הכלל הבסיסי כי "עדות מוקדמת דינה כדין עדות שנגבתה במהלך המשפט". בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את סלאבה בעבירת ההבאה ולא הסתפק בהרשעתו אך בעבירת הסרסרות. סלאבה טוען נגד הקביעה כי עבירת ההבאה נעברה בנסיבות המחמירות של ניצול "יחסי תלות ומרות". ברם, עסקינן בנשים שהגיעו לארץ באורח לא חוקי והיו מודעות לכך שהן עוברות על החוק, וכתוצאה מכך עלולות הן להיענש על ידי רשויות החוק. מורא זה, לכשעצמו, יש בו כדי ליצור יחסי תלות ומרות בין הנשים לסלאבה.
ה. עוד טוען סלאבה כי הורשע בנסיבות המחמירות המנויות בסעיף 203(א) לחוק, בעוד שבכתב האישום הואשם בנסיבות המחמירות המנויות בסעיף 203(ב)(1). על פי הוראת סעיף 184 לחסד"פ "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו... ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן;" במקרה דנן ההרשעה בנסיבות המחמירות שבסעיף 203(א), קלה מהנסיבות המחמירות שבסעיף 203(ב)(1) בהן הואשם. בכגון דא אין לומר כי נפגעה הגנתו. אשר לערעור המדינה, נטען בו כי שליטתו הפיזית של סלאבה בנשים, מעידה על זיקה קניינית בנשים. ברם, על מנת להרשיע אדם בעבירת הסחר יש צורך בראיות נוספות, מלבד השליטה גרידא, המאמתות טרנסאקציה רכושית בגופו של אדם, כך שהשליטה והפיקוח הן תוצאת עריכתה של עסקה כזאת.
ו. אשר למידות העונש - פליקס הורשע בעבירת הסחר שהיא מן העבירות החמורות המנויות בספר החוקים. יש מקום להחמרה מסויימת בעונשו ולהעמידו על תשע שנות מאסר שמתוכן שמונה שנים מאסר בפועל. ליאוניד הורשע בעבירת ההבאה. עבירה זו היא חלק חשוב בתעשיית הזנות. לימים הורשע בתיק אחר בעבירה חמורה הימנה, בסחר
ונדון לתשע שנות מאסר. בנסיבות אלה אין מקום להתערבות בעונש שהטיל בית המשפט המחוזי. גבי וסלאבה הורשעו בעבירות הבאה (סלאבה - בנסיבות מחמירות) וסרסרות. אשר לגבי - יש מקום להחמיר בענשו, והוא יועמד על שנת מאסר בפועל. אשר לסלאבה, יש להחמיר בעונשו בשל תפקידו המשמעותי בעבירות, במובן זה שתחת שנתיים מאסר בפועל ייגזרו עליו ארבע שנות מאסר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד ענת חולתא למערערת, עוה"ד עמוס האוזנר, שאול צור, אלמוגית אביטל ואהוד בן יהודה למשיבים. 6.2.06).

בג"צ 10963/05 - עטאף חאג' נגד שר הפנים ואח'

*הדחת ראש מועצה מקומית וחברי המועצה ומינוי ועדה קרואה, בשל ליקויים בניהול המועצה ואי אישור התקציב במועד הקבוע בחוק(העתירה נדחתה).

א. העותר נבחר לעמוד בראש המועצה המקומית אעבלין בחודש אוקטובר 2003, לאחר שמילא קודם לכן את התפקיד במשך כשנתיים וחצי. במועצה המקומית כיהנו 12 חברים (כולל העותר), כאשר חמישה מביניהם הם חברי קואליציה ואילו שבעת האחרים הם חברי אופוזיציה. המועצה הינה, איפוא, מועצה "לעומתית". ביום 14.11.04 מונתה ועדת חקירה על ידי מנכ"ל משרד הפנים בהתאם לסעיף 38(א)(3) לפקודת המועצות המקומיות. בחודש יוני 2005 הגישה הוועדה למנכ"ל דו"ח ובו תיארה את המצב הכלכלי הקשה בו מצויה המועצה המקומית ואת חוסר יכולתה לתפקד כיאות. ביום 4.9.05 קיים שר הפנים ישיבה בעניין המועצה המקומית והוחלט לדחות את ההחלטה ביחס לפיזור המועצה עד ליום 30.9.05, שהוא המועד האחרון בו היתה רשאית המועצה המקומית לאשר את תקציבה לשנת 2005 על פי סעיף 206 לפקודת העיריות. התקציב לא אושר עד התאריך הנזכר. ביום 10.11.05 נשלח לעותר מכתב ממנכ"ל משרד הפנים בו נמסר לו על "המלצתם הסופית" של חברי ועדת החקירה כי יש להפסיק הן את כהונתו והן את כהונתם של חברי המועצה. ביום 17.11.05 שלח העותר למנכ"ל מכתב ובו פירט את התייחסותו לדו"ח ועדת החקירה ולכוונה להעבירו מכהונתו. מספר ימים לאחר מכן הודיע המנכ"ל לעותר כי שר הפנים החליט למנות ועדה קרואה וראש מועצה. במישור הסמכות טוען העותר כי ההחלטה לא התקבלה על ידי שר הפנים אלא על ידי מנכ"ל משרדו, כי לא התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 38(א)(3) לפקודת המועצות המקומיות, וכי אין סמכות להדיחו לפי סעיף 206 לפקודת העיריות בשל אי אישור תקציב המועצה, משחלפה התקופה הקבועה לכך בסעיף זה. במישור הדיוני טוען העותר כי לא ניתנה לו זכות שימוע הוגנת. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 38 מקנה לשר הפנים סמכות לסיים את כהונתם של המועצה המקומית ושל ראש המועצה ולמנות תחתם אישים אחרים או ועדה למילוי תפקידיהם. הוראות סעיף 206 נועדו להביא לכך שאישור התקציב יהיה באחריותם המשותפת של מועצת הרשות וראש הרשות, כך שאם המועצה לא תאשר את התקציב בתוך המועד שנקבע תסתיים כהונתה. במקרה שלפנינו הגישה ועדת החקירה שמינה מנכ"ל משרד הפנים בהתאם לסעיף 38(א)(3) את הדו"ח, ממנו מצטיירת תמונה קשה של הנעשה במועצה המקומית. ממצאי הוועדה כי ראש המועצה או המועצה אינם ממלאים כראוי את תפקידיהם והמלצותיה בעניין הם תנאי להפעלת הסמכויות הנתונות לשר הפנים ברישא של סעיף 38 לפקודה. במקרה דנן המלצתם הסופית של חברי הוועדה היתה שיש לסיים את כהונתם של העותר ושל חברי המועצה. בניגוד לטענת העותר ההחלטה להעבירו מתפקידו לא התקבלה על ידי מנכ"ל משרד הפנים אלא על ידי שר הפנים, שחתם על ההחלטה המנומקת ואישר את המלצת המנכ"ל.
ג. אף אם לא היתה ועדת החקירה ממליצה לסיים את כהונתו של העותר, מוסמך היה שר הפנים להורות על כך מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 206(ב1) לפקודת העיריות. לטענת העותר, מלשון הסעיף עולה כי שר הפנים רשאי היה להפעיל את הסמכות להעבירו מתפקידו, רק במשך 14 הימים שמתום התקופה הקבועה לאישור התקציב, ומשלא עשה כן בתוך התקופה האמורה לא היה מוסמך עוד להעבירו מתפקידו. ברם, יש לראות את המועד של 14 ימים כמועד מנחה ולא כמועד מחייב, אם כי אין צורך להכריע בעניין במקרה שלפנינו, שכן פעולת ההדחה היתה כדין על יסוד סעיף 38 הנ"ל.
ד. העותר טוען עוד, שלא ניתנה לו זכות טיעון לפני קבלת החלטת שר הפנים להעבירו מכהונתו. טענה זו הינה חסרת יסוד. לעותר ניתנה הזדמנות להביע את עמדתו הן בפני ועדת החקירה לפני הגשת הדו"ח והן בפני מנכ"ל משרד הפנים לפני קבלת ההחלטה בדבר סיום כהונתו בחודש נובמבר 2005. בסופו של דבר מסר העותר למנכ"ל משרד הפנים את טענותיו בכתב. בכך מומשה זכות הטיעון של העותר.

(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, חיות. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד אבי גולדהמר ולירן כהן לעותר, עוה"ד דני חורין, חאלד אשקר ואהרון ריבלין למבקשים. 13.2.06).

ע.א. 153/04 - חיותה רובינוביץ נגד עו"ד יוסף רוזנבוים

*אחריות בנזיקין ובחוזים של עו"ד שנתן למוכר מקרקעין חוות דעת מוטעית בדבר גובה סכום מס שבח שיחול על העיסקה והקשר הסיבתי בין טעותו של עוה"ד לבין הנזק הנטען(מחוזי ת"א - ת.א. 2873/99 - הערעור נדחה בעיקרו ברוב דעות).
א. המערערת קיבלה מאביה במתנה זכויות חכירה במגרש ברמלה. כעבור כשלוש שנים מכרה את זכויותיה לשני שותפים אחרים במגרש, תמורת 336,000 דולר, ורכשה עבור אביה דירת מגורים תמורת 270,000 דולר. בביצוע עסקת המכר של המגרש הסתמכה המערערת על הערכת המשיב, לפיה צפויה היא לשלם כמאה אלף ש"ח מס שבח, ובפועל חוייבה לשלם כ-576 אלף ש"ח מס שבח. לפער הניכר היתה השלכה על אפשרויות המימון של רכישת דירת המגורים. המערערת הגישה תביעה נגד המשיב שעניינה פיצוי בגין רשלנות מקצועית. התביעה היתה על ההפרש בין הערכת מס השבח לבין המס בפועל, בצירוף סכום עבור עגמת נפש. בית המשפט קיבל את טענת המערערת לפיה אחראי המשיב אחריות חוזית ונזיקית. כן נקבע כי התקיים קשר סיבתי בין ההערכה שנמסרה על-ידי המשיב לבין ביצוע העיסקה. על אף האמור קבע בית המשפט כי המערערת לא הצביעה על נזק בר פיצוי. הערעור נדחה בעיקרו ברוב דעות השופטות נאור וארבל נגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין שסבר כי יש לקבל את הערעור בחלקו.
ב. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): בין המערערת ואביה לבין המשיב התקיימה מערכת יחסים רבת שנים המקימה אחריות מצד המשיב במישור החוזי והנזיקי. אכן, בשלב שבו ניתנה ההערכה השגויה יוצגה המערערת על-ידי עו"ד כרמל נפתלי, ואולם המכתב הרלבנטי המרכזי, מיום 18.6.98, נכתב כמכתב פורמלי מאת המשיב לעו"ד נפתלי, ואינו נראה על פניו כ"טובה", כ"שיחת חולין שבכתב" גרידא, כטענת המשיב, אלא כמסמך מקצועי העוסק בענייני מס השבח.
ג. אשר לשאלת הקשר הסיבתי בין טעותו של המשיב לבין מכירת הנכס - בית המשפט קמא קיבל את טענת המערערת כי הסתמכה לעניין מס השבח על הערכת המשיב ואין מקום לפתוח שאלה עובדתית זו. ואולם, אין גם להתעלם מכך שבמכתב כונתה ההערכה כ"גסה" ושהיה עדיין בידי עו"ד נפתלי ורו"ח רובינוביץ, בעלה של המערערת, לבדוק את הנושא. גם מכך שעו"ד כספי, בא כוח הקונים, התלה סכום של 180,000 דולר
מכספי המכירה עד לאישור מס שבח, צריכה היתה להדלק נורית אזהרה אצל המערערת. בכך יש מקום לקביעת אשם תורם. נראה לקבוע את "תרומת" המערערת ל- %25.
ד. בית המשפט קמא קבע, כי המערערת לא הצביעה על נזק בר פיצוי. ואולם, אילו ידעה המערערת כי תחוייב בסכום מס שבח עתק כפי שחוייבה, יכלה להמתין לימים אחרים ולא למכור את הנכס באותה עת. והרי ברי כי המערערת הסכימה למכור את זכויותיה תמורת 336,000 דולר, בהניחה כי לאחר ניכוי מס שבח יישאר בידה למעלה ממליון ש"ח, די והותר לרכישת הדירה לאביה בתל אביב. ועוד, בדצמבר 1997, כשבעה חודשים לפני מכירת הזכויות בנכס, הציעו למערערת להיכנס לשותפות במיזם בניה בשטח אך זו בחרה שלא להצטרף אליו בעיקר מתוך ספקות בכדאיותו הכלכלית. יתכן, כי שיקולים אלה היו משתנים אילו היו מוצבים במשוואה הנתונים הנכונים של תשלומי מס שבח. יש איפוא היגיון בטענת המערערת, כי אילו היתה מודעת לסכום המס האמיתי היתה שוקלת מחדש את האפשרויות החלופיות ומחליטה לפי הנסיבות.
ה. אשר לגובה הנזק - אין הוא שקול כנגד כל שיעור מס השבח שלגביו שגה המשיב. המערערת זכאית לפיצוי על הנזקים שנגרמו בשל אבדן הזדמנויות חלופיות, ועל הוצאות שנגרמו לה - אם בכלל, בשל הצורך לגייס את יתרת התמורה עבור הדירה (עלויות מימון). שיעור נזק זה אינו ידוע. פסיקה על פי האומדן, שכיחה במשפטנו, בין בדיני הנזיקין ובין בתחום החוזי. על יסוד כל האמור, האומדן שבו יש ללכת הוא בבחינת הסכום שסביר היה שתסכים המערערת לשלם כמס שבח כדי לבצע את העיסקה, שהוא פחות מן הסכום ששילמה ויותר משציין המערער. על כן הסכום שישולם למערערת יהא מחצית ההפרש בין סכום המס השגוי, כפי שהוערך על-ידי המשיב - 94,478 - - לבין הסכום ששילמה המערערת בפועל למס שבח - 576,264 -, קרי, 240,896 -, בניכוי %25 כאמור לעיל.
ו. השופטת נאור: בית המשפט המחוזי קבע כי האפשרות היחידה שהיתה ישימה מבחינת המערערת היתה האפשרות של מכירת זכויותיה בנכס לשאר השותפים (להלן: עסקת המכר). אפשרות חלופית - להשתתף במיזם משותף - נדחתה על ידי המערערת ואביה, הן בשל היעדר אמצעים והן בשל חוות דעת שלילית באשר לרווחיותו של מיזם כזה. בית המשפט המחוזי קבע לבסוף, כי ההערכה השגויה של המשיב לא גרמה למערערת נזק ממוני. אלה ממצאים עובדתיים שאין להתערב בהם.
ז. אף אם נניח כי נגרם כאן נזק, הרי שאין מקום לקבוע פיצוי בגינו בדרך האומדן. נפגע ממצג שווא רשלני זכאי לפיצוי הנזיקי שישיב את מצבו לקדמותו. אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בהיעדר ראיות שניתן וצריך היה להביא. משלא הוכיחה המערערת את הנתונים הנדרשים, אין מקום לפסיקת פיצוי על דרך של אומדנא דדיינא. עם זאת, שלא כדעתו של בית המשפט המחוזי, יש לפסוק לטובת המערערת פיצוי מסויים בגין נזק לא ממוני. הפיצוי בגין נזק זה יועמד על סך 50,000 -.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. עו"ד עמי סביר למערער, עו"ד רותי וקסמן למשיב. 6.2.06).

ע.פ. 7899/05 - וסילי דיבו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מין בקטין והתחשבות בכך שהנאשם הוא עובד זר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, עובד זר מרומניה, פגש במתלונן, בן 15 אותה עת, ונוצרו בין השניים יחסי ידידות. באחת ההזדמנויות, הזמין המערער את הקטין לביתו, ושם היכה אותו וביצע בו מעשי סדום. המערער הורשע, על פי הודאתו, במעשה סדום בנסיבות של אינוס, בכליאת שוא, שהייה שלא כדין בישראל,
והחזקת רכוש החשוד כגנוב. בית המשפט המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל, ומאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הורשע בעבירות מין קשות ביותר שנעברו כנגד קטין, תוך שימוש באלימות ובכח אשר הסבו פגיעה עמוקה לקרבן, שרישומה ילווה אותו לשארית חייו. ביהמ"ש המחוזי נתן משקל משמעותי לנסיבותיו האישיות של המערער. נכון ציין כי אין נוהגים למצות את הדין עם תושבים זרים. קשייו של שוהה זר אינם מוטלים בספק. יחד עם זאת, אין להפריז במשקלו של קושי זה בהשוואה לנסיבות חיים קשות אחרות של נאשמים אחרים שכשלו במעשיהם אשר, לעולם, יש לייחס להם את המידה והערך הראוי להם, ולא יותר מכך.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דורית רובין למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 2.2.06).

דנ"א 8385/05 - מפעל הפיס נגד חיים יתח

*חיובו של מפעל הפיס לשלם זכייה לזוכה שכרטיסו אבד, אך הוכח שהוא רכש את הכרטיס (העתירה נדחתה).

המשיב רכש כרטיס השתתפות בהגרלה שערך מפעל הפיס. כל משתתף בהגרלה נדרש לנחש חמישה מספרים ואלה סומנו בשני מסמכים שנמסרו למשתתף - "טופס המשחק" ו"כרטיס ההשתתפות". כרטיסו של המשיב זכה בפרס , אך בשל כך שהשמד בטעות את כרטיס ההשתתפות, סירב מפעל הפיס סירב להעביר לו את כספי הזכייה, מן הטעם שתנאי ההגרלה מחייבים את הצגת כרטיס ההשתתפות הזוכה כתנאי לקבלת הפרס. בית המשפט המחוזי קבע, כי על-פי הוראות תכנית ההגרלה, אותן יש לראות כבסיס להתקשרות החוזית בין בעלי הדין, אין מקום להעניק למשיב, שברשותו היה רק טופס המשחק, את כספי הזכייה. המשיב ערער לביהמ"ש העליון (סביר ס"ו 229) וערעורו נתקבל. העתירה לקיום דיון נוסף נדחתה.
טענתו העיקרית של מפעל הפיס הינה כי פסק הדין נשוא העתירה סותר את ההלכה שנקבעה בפרשת גונשיורוביץ, (ע.א. 251/64 פד"י י"ט(3) 284). אכן, הקביעה לפיה מוטלת על מפעל הפיס חובה לבחון את טענותיו של אדם שמבקש לקבל את כספי הזכייה, אף אם כרטיס ההשתתפות בהגרלה אינו מצוי ברשותו, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בפרשת גונשיורוביץ. במובן זה ניתן לומר, כי מדובר באחד המצבים בהם קיימת אפשרות להיעתר לבקשה לקיום דיון נוסף בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. אולם, על מנת שייערך דיון נוסף צריך כי החשיבות, הקשיות או החידוש הטמונים בהלכה שנפסקה, יהיו מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש. תנאי זה איננו מתקיים במקרה שלפנינו. הקביעה כי על מפעל הפיס לבחון את טענותיו של אדם שטוען לזכייה בהגרלה, אף כאשר כרטיס ההשתתפות אינו מצוי בידוו, איננה בעלת אופי אחיד בכל מקרה ומקרה. בנסיבות העניין דנא הנחת המוצא העובדתית היתה כי המשיב רכש את כרטיס ההשתתפות בהגרלה. מפעל הפיס רשאי, איפוא, להבחין בין הטענות שיש לבדוק אותן בצורה מקיפה, לבין הטענות שעל פניהן אין מקום להידרש בהן לבדיקה מעמיקה.

(בפני: השופטת בייניש. 5.2.06).

רע"א 10657/05 - פריטלי בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'

*היענות לבקשה להפחתת סכום האגרה בבקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא שלא לפטור מאגרה, ודחיית בקשה לפטור מהפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה ומערבון - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המבקשת הגישה תביעה, יחד עם שני תובעים נוספים, שהם בעלי מניותיה וערבים לחובותיה (להלן: הערבים), בהקשר לפרוייקט בנייה בו היתה המבקשת מעורבת. המבקשת הגישה בקשה לפטור מאגרה,
שהסתכמה בסכום של 225,000. ביהמ"ש דחה את הבקשה ועל כך הוגשה בקשה לרשות לערער. הבקשה דנא היא לפטור מאגרה וערבון בבקשה לרשות ערעור. הבקשה נתקבלה בחלקה.
אכן, כאשר עסקינן בערעור על החלטה בעניין אגרה, כאשר העילה לדחיית הבקשה למתן פטור נעוצה בכושרו הכלכלי של המבקש, הנטייה היא לפטור מאגרה. אולם, על המבקשת רובץ הנטל להוכיח כי עקב מצבה הכלכלי אין באפשרותה לשלם את סכוםהאגרה הנמוך שעליה לשלם במסגרת הליך זה, והיא לא עמדה בנטל זה. המבקשת אף אינה מבהירה מנין משגת ידה לממן את ייצוגה המשפטי. במצב דברים זה, אין לפטור את המבקשת מתשלום אגרה. יחד עם זאת, בשים לב למצבה הכלכלי, יופחת סכום האגרה לסך של 500 -. אשר לערבון - תכלית הערבון היא להבטיח כי המשיבים לא ייצאו נפסדים בשל חוסר יכולתם לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתם אם יידחה ההליך. שיקול זה עומד בעינו גם כאשר ההחלטה נשוא ההליך היא החלטה שלא לפטור את יוזם ההליך מתשלום אגרה. לפיכך, אין לפטור את המבקשת מהפקדת ערבון.

(בפני: הרשמת שושנה ליבוביץ. 5.2.06).

בש"פ 2/06 - אייל זילברפרב נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרור בערובה (הערר נדחה).

העורר הואשם כי במסגרת ויכוח שהתפתח בינו לבין המתלונן בדבר מקום חנייה, תפס בקרש שמצא בשטח, והיכה בחוזקה בראשו של המתלונן. כתוצאה מכך נחבל המתלונן באופן קשה ואיבד ראייה באחת מעיניו. בדיון בבקשה להארכת המעצר עד תום ההליכים, קבע בית משפט השלום כי בהתחשב בעובדה שאין לעורר עבר פלילי מכביד, יש לשחררו בחלופת מעצר בית מלא בביתו של חמיו בעיר לוד ותנאי שחרור נוספים. כעבור 10 ימים הוגשה בקשה לעיון חוזר בה ביקש העורר לצאת לעבודה וכן לחזור לפתח תקוה שם מתגוררת משפחתו. בית המשפט דחה את הבקשה לעיון חוזר. לא חלפו ימים רבים, והעורר הגיש בקשה נוספת לשינוי תנאי החלופה והושגה הסכמה כי מקום מעצר הבית ישונה לבית אמו של העורר. שוב הגיש העורר בקשה לעיון חוזר לביטול מעצר הבית, בנימוק כי הדיון במשפט מתארך. בית המשפט דחה את הבקשה, וסירב להורות על הגשת תסקיר מעצר. הערר נדחה.
מושכלות ראשונים הם כי התנאים לעיון חוזר בענין הנוגע לחלופת מעצר מחייבים גילויין של עובדות חדשות, או קיום שינוי נסיבות, או מעבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה נשוא הבקשה. בענייננו, זמן קצר ביותר לאחר החלטתו המקורית של בית המשפט שהחילה על העורר חלופת מעצר, הוא פתח בסדרת בקשות חוזרות ונישנות לעיון חוזר בהחלטה, שלא היו להן ידיים ורגליים. פניותיו החוזרות של העורר לבית המשפט היו פניות סרק שהטריחו את ערכאות המשפט השונות לשוא. זו אינה הדרך לממש את האמצעי שהעמיד החוק לצורך עיון חוזר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 7.2.06).

בש"פ 164/06 - רומן קוריס ואח' נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה וחבלה ברכוש, בהתחשב בנסיבות אישיות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העוררים, ילידי שנת 1987 ו-1986 מואשמים, כי ביחד עם שניים אחרים, ביצעו עבירת תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, שתי עבירות של חבלה במזיד ברכב, ובהתנהגות פרועה במקום ציבורי. הרקע לאישומים הוא בכך כי לפנות בוקר, בעת שכל הנאשמים היו בגילופין, הם רצו וצעקו ברחוב, בעטו במכוניות וניפצו שמשות של שתי מכוניות חונות; בהמשך תפסו מחלק עתונים
שלא היה מוכר להם, התנפלו עליו והיכו אותו בכל חלקי גופו, הם חדלו ממעשי התקיפה והאלימות רק כשהגיעו למקום שוטרים. ביהמ"ש מצא כי העבירות המיוחסות לעוררים מעמידות עילת מעצר בגין מסוכנותם. במסגרת בחינת חלופת מעצר, הורה על הגשת תסקירי מעצר, ובהסתמך עליהם החליט על שחרור העוררים בחלופת מעצר בית מלא ותנאי ערבות נוספים. עררה של המדינה לבית המשפט המחוזי נתקבל וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
בריונות אלימה, המקבלת תמריץ משתיית אלכוהול מופרזת, מחייבת נקיטת אמצעי הגנה לשמירה על שלום הציבור ובטחונו. החשש שעוברי אורח תמימים ייפגעו ממעשי אלימות של חבורות בריונים המשוטטות ברחובות לאחר בילוי ושתייה מופרזת, חייב שייענה במסר ברור כי שלומם של אזרחים לא יופקר, ובמידת הצורך, ייכלאו בריונים מאחורי סורג ובריח. עם זאת, ראוי בכל מקרה לשקול את נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם על רקע נסיבות המקרה. שרות המבחן, הגורם המקצועי, המליץ, לאחר בדיקה ובחינה מעמיקה, על שחרור העוררים בחלופות מעצר בבית הוריהם, שנמצאו משפחות אחראיות ומסורות לענין שיקום בניהם. גורם זה של קיום תשתית משפחתית תומכת ואחראית הוא כבד משקל ביותר, ויש בו כדי להניח יסוד לכך שיימצא פיקוח יעיל ורציני על העוררים במהלך הליכי המשפט. לפיכך ישוחררו העוררים בחלופות מעצר בית מלא בבית הוריהם.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שי וולשטיין למבקשים, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 7.2.06).

עע"ם 8844/04 - מוהנד שעבאן ו-6 אחרים נגד משרד הפנים

*ביטול רשיון ישיבה בארץ של תושב השטחים, שהתחתן עם אזרחית ישראלית, התגרש, ואינו מתגורר בישראל (הערעור נדחה).

המערער 1 (להלן: המערער), פלסטיני יליד הכפר ג'למה, נשא בשנת 1986 לאישה אזרחית ישראלית (להלן: אמנה). שש בנות נולדו לבני הזוג - הן המערערות 2-7. בשנת 1993 הגישה אמנה עבור המערער בקשה לאיחוד משפחות וזו נתקבלה ביום 12.1.1995. חלפו שנתיים, והמערער נשא אישה אחרת, תושבת השטחים (להלן: חמאמה). לשניים נולדו ארבעה ילדים. אלה נרשמו באזור יו"ש כילדיה של חמאמה, ושלושה מהם נרשמו גם במרשם האוכלוסין בישראל כילדים של אמנה. זו האחרונה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת וביקשה להצהיר כי ילדים אלה אינם ילדיה-שלה. בקשה זו נתקבלה. בשנת 2001 התגרש המערער מאמנה. בשנת 2003 ביטל המשיב את תושבות הקבע של המערער, בנימוק שזו נתקבלה במרמה ומשנמצא כי מרכז חייו של המערער אינו בישראל. המערער פנה לביהמ"ש נגד החלטה זו וביהמ"ש קבע כי החלטת המשיב ניתנה על-פי הסמכות הקנויה לו בסעיף 11(א)(2) לחוק הכניסה לישראל. בית המשפט מצא כי מרכז חייו של המערער, בעת שקיבל את רישיון הישיבה בישראל, לא היה בישראל אלא בשטחים. כיוון שכך, נשמט הנדבך המרכזי שביסוד הענקת המעמד למערער. הערעור נדחה.
למשיב נתונה סמכות, "לפי שיקול דעתו", לבטל רישיון ישיבה בישראל. שיקול דעתו של המשיב הוא רחב, אם כי בהפעלתו, על המשיב לפעול בסבירות, לבחון את הראיות שבפניו וליתן להן משקל ראוי. בענייננו, נמצא על יסוד ראיות מנהליות ממשיות כי כאשר הוגשה הבקשה לאיחוד משפחות, וגם לאחר מכן, המערער לא התגורר בישראל אלא בכפר ג'למה שבשטחים. אמינותו של המערער מוטלת בספק, וגם הראיות הנוספות שהציג אינן חותרות תחת סבירות מסקנתו של המשיב לפי שיקול דעתו.