תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 1

ע.א. 1061/04 - עיריית באר שבע נגד י.י.ר.א... בע"מ (בפירוק זמני) ואח'

*ביצוע תשלום לחברה בפירוק עבור עבודות שביצעה בתקופת הפירוק(מחוזי ב"ש - בש"א 6945/07 - ערעור וערעור שכנגד - ברוב דעות נדחה הערעור והערעור שכנגד נתקבל).

א. המשיבה ביצעה עבור המערערת עבודות פיתוח במשך מספר שנים. ביום 1.7.01 המחתה המשיבה את כל זכויותיה לקבלת כספים מן המערערת, אל מנהלה עו"ד שלמה אביטן. בהמשך נערך הסכם משולש בין המערערת, המשיבה ואביטן ולפיו מסרה המערערת לאביטן, ביום 1.1.03, שבע המחאות על סך של 300,000 ש"ח כל אחת. ביום 20.2.03 הוגשה בקשה לפירוק המשיבה וביהמ"ש מינה לה מפרקת. המשיבה המשיכה לבצע עבודות עבור העירייה. ביום 10.4.03 נתן ביהמ"ש צו המורה למערערת "להעביר ישירות לידי המפרקת הזמנית כל סכום המגיע ממנה לחברה החל מיום 1.4.03" (להלן: הצו). ביום 27.8.03 פנתה המפרקת לביהמ"ש בבקשה לחייב את המערערת לשלם לקופת הפירוק סכום של 1,2 מליון ש"ח בגין ארבעה תשלומים מתוך שבעת התשלומים אשר הועברו על-ידי העירייה לעו"ד אביטן. המפרקת טענה כי החל בחודש אפריל הוגשו לעירייה חשבונות בגין עבודות שבוצעו עבורה, והעירייה טענה שהיא מקזזת את החיובים כנגד חוב של המשיבה עבור ביצוע עבודות שטרם הסתיימו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 600,000 ש"ח בגין שני התשלומים אשר שולמו לעו"ד אביטן בחודשים יוני ויולי 2003. באשר לשני התשלומים הקודמים, בחודשים אפריל ומאי, נקבע כי לא הוכח שהמערערת קיבלה לידיה את הצו בטרם בוצעו תשלומים אלה. ברוב דעות נדחה הערעור ונתקבל הערעור הנגדי.
ב. השופט עדיאל (דעת מיעוט): יש לפרש את הצו בזיקה לבקשה, באופן שתחולתו תשתרע רק על כספים המגיעים מהעירייה למשיבה החל ביום 1.4.03, בגין עבודות שבוצעו על-ידי המשיבה בתקופת הפירוק הזמני. לא הוכח שהשיקים היוו תשלום עבור עבודות שבוצעו עבור המשיבה בתקופת הפירוק הזמני. למעשה, כלל לא ידוע ההיקף הכספי של אותן עבודות, וממילא לא ניתן לקשור אותן לסכום נשוא ההחלטה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בבקשה מחדש, על יסוד תשתית עובדתית מלאה. כך יש לדחות גם את הערעור שכנגד.
ג. הנשיא ברק: המשיבה ביצעה עבודות עבור המערערת בתקופת הפירוק, המפרקת הגישה חשבונות למערערת ואלה אושרו לתשלום, ובפועל לא שולם דבר לידי המפרקת עד יולי 2003. מבחינה מהותית, דרישת המערערת היא לקבל תשלום עבור העבודות שביצעה בתקופת הפירוק, חרף התשלום לאביטן, יהא פשרו אשר יהא. זאת במיוחד נוכח עמדתה הנחרצת של המערערת כי כלל לא שילמה לאביטן כספים בגין עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק, אלא בגין עבודות שבוצעו בעבר, לפני הפירוק. באשר לשאלת היקפן הכספי של העבודות בתקופת הפירוק, בשום שלב לא טענה המערערת שהיקפן נופל מ- 300,000 - בחודש (הסכום ששולם לאביטן). לטענות המערערת כי המחאת הזכות לטובת אביטן גוברת על זכויות המערערת, אין נגיעה להליך שלפנינו, נוכח הטענה כי ההמחאות לאביטן נמסרו רק בגין עבודות בעבר.
ד. משזנחה המערערת טענתה כי התשלום עבור העבודות בתקופת הפירוק שולם כדין לאביטן בהמחאות המעותדות, אין חשיבות לשאלה מתי הומצא למערערת צו ביהמ"ש המחייבה בתשלום למפרקת. משהתברר כי תשלום זה הוא בגין עבודות בעבר, לפני הפירוק, אין כל הצדקה לקזז את חשבונות המשיבה כנגד ההמחאות. על כן יש לקבל את הערעור שכנגד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, עדיאל. עוה"ד יוסי כהן, אלישע פלג וחיים טורקל למערערת, עו"ד שושנה פרפורי למשיבים. 22.2.06).

ע.פ. 9908/04 - נעים נסראלדין נגד מדינת ישראל

*דיותן של הראיות לצורך הרשעה בעבירת הריגה בתגרה בין משפחות יריבות כאשר העדויות הן של בני המשפחה הנפגעת. *חומרת העונש בעבירת הריגה(מחוזי חיפה - ת.פ. 320/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. במהלך קטטה רבת משתתפים בין שתי משפחות יריבות בכפר כיסרא, נפגע נימר שומרי (להלן: המנוח) בראשו מחפץ כבד שפגע בראשו, וכעבור חודש נפטר. המערער הואשם בעבירת רצח, כאשר, על פי הנטען, במהלך הקטטה, בשעה 10 בלילה, עלה לגג בית והשליך משם אבנים וחפצים שונים ובכללם גוף חימום של דוד שמש שפגע בראשו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הממצאים העובדתיים שנקבעו נשענים בעיקר על עדויותיהם של עדי הראיה. הסניגור טוען כי העדויות כולן "חשודות" מלכתחילה, שכן העדים כולם הם בני המשפחה היריבה ויש להם עניין בהפללת המערער; היתה להם הזדמנות לתאם עדויות; עיתוי הפניה של העדים למשטרה רק לאחר יומיים. טיעוניו של הסניגור באשר לעדים כקבוצה, מייצגים קו טעון "קלאסי", במצבים שבהם הנתונים דומים או זהים לנתוני התיק הנוכחי. הביקורת של ערכאת הערעור במקרים אלה, אינה שונה במהותה מהביקורת על כלל ממצאי עובדה וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית.
ג. אשר לטענה בדבר מחדל חקירתי בהימנעות המשטרה משליחת גוף החימום לבדיקות מעבדה שונות, שהיו יכולות לקבוע אם פגע גוף החימום בראשו של המנוח - השאלה היא תמיד האם הראיות שהובאו די בהן לצורך הוכחת אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר ולא אם הובאו הראיות המכסימליות. מכל מקום, התוצאה האופטימאלית מבחינת המערער יכולה היתה להיות, כי על גוף החימום לא יתגלה כל ממצא והיעדרם של ממצאים פיזיים, אינו בהכרח ראיה לכך, שהגוף לא פגע במנוח.
ד. לחילופין ביקש המערער המרת ההרשעה מעבירת ההריגה לעבירה של גרימת מות ברשלנות. גם בקשה זו יש לדחות. בהרשיעו את המערער בעבירת הריגה במקום עבירת רצח בכוונת תחילה, כעתירת התביעה, אמר ביהמ"ש: "לא שוכנעתי כי נעים (המערער)... הבחין דווקא במנוח וכיוון אליו". כיוון שכך, לדעת הסניגור, מדובר לכל היותר בעבירה של גרימת מות ברשלנות. אין ממש בטענה זו.
ה. אשר לחומרת העונש - השיקולים לקולא אותם מנה הסניגור כבר מצאו את ביטויים במסגרת גזר הדין. במדרג עבירות ההמתה שבראשו נמצאת עבירת הרצח, ובתחתיתו העבירה של גרם מות ברשלנות - נמצאת התנהגותו של המערער ברף העליון, קרי קרוב יותר לעבירת הרצח.

(בפני השופטות: בייניש, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד ר. מטר למשיבה. 31.7.06).

ע.פ. 5485/06 + 5205/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה, על יסוד עדות המתלוננת, בעבירות אונס במשפחה שהחלו כאשר הבת, המאומצת, היתה בת 7 ונמשכו 12 שנה. *שיהוי בהגשת תלונה על אינוס במשפחה. *חומרת העונש בעבירות של אינוס קטינה במשפחה(מחוזי נצרת - ת.פ. 1029/04 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. בשנת 1992 אימצו המערער ורעייתו, שהיו חשוכי ילדים, את א', ילידת שנת 1985 (להלן: "המתלוננת") ואת אחיה, שהיה אותה עת בן 4 (להלן: א' ד'). המערער הואשם בכך שחודשים ספורים לאחר האימוץ, החל מבצע במתלוננת מעשים מגונים, ולאחר שנה הסלימו מעשיו, כאשר אנס את המתלוננת והיא בת 7 שנים בלבד. מאז, ובמשך כ-12 שנים, קיים המערער עם המתלוננת יחסי-מין מלאים וביצע בה מעשי
סדום, תוך שהוא מאיים עליה שלא לחשוף את סוד היחסים האסורים שביניהם. במרכז ראיותיה של המשיבה ניצבה עדותה של המתלוננת. זו האחרונה, כך העידה, לא הבינה תחילה את פשר המעשים שבוצעו בה, וסברה כי כך נוהג כל אב בבתו. העובדה כי המתלוננת כבשה את עדותה במשך שנים רבות היתה, נושא עליו היא נחקרה לא מעט, ובאחת מתשובותיה אמרה: " ... הוא אמר לי לא לספר מה שהוא עשה לי כל השנים... הוא יכול לזרוק אותי מהבית ולא יהיו לי בית והורים". עדותה של המתלוננת נתמכה בעדותם של בעלה, אמה וסבתה. מנגד, הציגה ההגנה חוות-דעת של מומחים ולפיהן, אין המערער מסוגל לבצע את עבירות המין שיוחסו לו, הואיל והוא לוקה בתסמונת המאופיינת באין-אונות. ביהמ"ש דן בחוות דעת אלו ומסקנתו היתה כי אין בהן כדי לשמש בסיס לקביעת מסקנות כלשה. לעניין זה הפנה ביהמ"ש לעדות אמה של המתלוננת, שתיארה את הרגליו המיניים של המערער, וממנה עולה כי המערער נהג לקיים עמה יחסי מין מלאים, ובאורח סדיר. ביהמ"ש הרשיע את המערערוגזר לו 16 שנות מאסר בפועל, 30 חודשים מאסר על תנאי, ופיצוי המתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי היה רשאי לאמץ את גירסת המתלוננת כציר המרכזי עליו נסבה הרשעת המערער. אכן, המתלוננת כבשה את גרסתה במשך שנים רבות, ועניין זה חייב להתייחס לעדותה בזהירות רבה. ברם, מדובר במי שהיתה ילדה ממש בעת שהחל המערער מבצע בה את זממו, ועל כן יש ממש בהסברה כי תחילה סברה כי כך נוהג כל אב בבתו, ומשבגרה חששה מנחת זרועו של המערער ואיומיו, וכן מהחשש שחשיפת הפרשה תביא להרס התא המשפחתי שהסכים לקלוט אותה לאחר שהוריה הביולוגים נטשוה. כן יש מקום לקבל את עדויות האשה והסבתא התומכות בגירסת המתלוננת.
ג. אשר למידת העונש - מאז היותה בת 7 ובמשך למעלה מעשר שנים, שימשה המתלוננת קורבן נוח וזמין בו סיפק המערער את יצרו. צלן של אותן שנים בהן נצרה את סודה בלבה, עוד ירחף מעליה שנים לא מעטות, וספק אם תוכל להשתחרר ממנו כליל. לפיכך יש לקבל את ערעור המדינה כך שתקופת המאסר בפועל בה ישא המערער תעמוד על 20 שנים. חלקיו האחרים של גזר הדין יוותרו על כנם.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עוה"ד תמר פרוש ושרית מזרחי למערערת, עו"ד אהרן מרגלית למשיב. 31.7.06).

בג"צ 10271/02 - אברהם פריד ואח' נגד משטרת ישראל ואח'

*מתן אפשרות עיון בתיק חקירה פלילית לחשוד, לאחר שהתיק נגדו נסגר מחוסר ראיות(העתירה נתקבלה ברוב דעות).

א. נגד העותר התנהלה חקירה פלילית בחשד כי השתמש למטרותיו הפרטיות בכספים שהקצתה המדינה לעמותה שהוא עומד בראשה הליכי החקירה נמשכו כארבע שנים, עד אשר הוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות. העותר פנה לפרקליטות המחוז וביקש לעיין בתיק הסגור. הפרקליטות דחתה את בקשתו, בטענה כי זכות העיון קמה רק כאשר מוגש כתב אישום. תשובה זאת התבססה על הנחיות שהוצאו על-ידי פרקליטת המדינה בעניין גילוי חומר חקירה שלא במסגרת סעיף 74 לחסד"פ. בא-כוח העותר טוען כי לנימוקי סגירת התיק יש השלכות על החשוד, שכן תיקים סגורים, למעט תיקים שנסגרו מחוסר אשמה, מופיעים במרשם המשטרתי הפנימי, ולעותר אינטרס לבקש לשנות את העילה לסגירת התיק. כמו כן, העותר מבקש לעשות שימוש בחומר שבתיק להגשת תביעה אזרחית נגד מי שהעליל עליו, לשיטתו, וכן לעשות בו שימוש לצורך תביעות לשון הרע שהגיש בקשר לאותה פרשה. העתירה נתקבלה ברוב דעות.
ב. השופט עדיאל: לאדם שתיק החקירה נגדו נסגר עשוי להיות עניין בחומר החקירה מכמה טעמים כשרים. המשיבים מסרבים למסור מידע מתיק החקירה לעותר. זאת, כלשונם, בשל "החשש שיהיה בכך כדי להרתיע אנשים מלשתף פעולה עם המשטרה בעתיד". שיקולים אלו, של פגיעה בפרטיותם של מוסרי המידע, צריך שיהוו שיקול למניעת מסירתו של מידע מתוך תיק חקירה שנסגר. אם מתן אפשרות לעיין בחומר החקירה שבתיק המשטרה שנסגר היה מביא להפחתה משמעותית בנכונות הציבור לשתף פעולה עם המשטרה ולמסור לה מידע, היה בכך כדי לפגוע באופן ממשי, אף חמור, באינטרס בדבר הסדר הציבורי ושלום הציבור. אולם, ההסתברות להתרחשותה של פגיעה כזאת, לא הוכחה ברמה של וודאות קרובה. המסקנה המתבקשת היא שעל המשיבים לאפשר לעותר לעיין בתיק החקירה.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): גילוי המידע שנאסף בחקירה עלול, בסבירות גבוהה, להביא לפגיעה במוסריו של מידע זה, ובכך טמון סיכון לפגיעה בתמריץ למסירתו של מידע רלוונטי לצורכי חקירה בעתיד. מניעת המידע משרתת, איפוא, את התכלית של טובת הציבור. על כן יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, עדיאל. עוה"ד גדעון קורן ואורי שוורץ לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 30.7.06).

על"ע 11172/04 ואח' - עו"ד ריבה רוכברג נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א

*החמרה בעונש משמעתי של עו"ד בגין התבטאויות פוגעות נגד עו"ד אחר(ערעור וערעור נגדי - ערעור הוועד המחוזי נתקבל).

א. בהליכים משפטיים שהתקיימו בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, ייצג עו"ד אורי דניאל את אחד מבעלי הדין, ואת הצד האחר ייצגה המערערת. בסיכומים שהגישה ייחסה המערערת לעו"ד דניאל מרמה וניסיון לסייע ללקוחותיו לקבל סכום של מאות אלפי דולרים, והתבטאה כלפיו בהתבטאויות פוגעות. תיק שני נוגע להתבטאות פוגעת אחרת נגד עו"ד דניאל. במקרה אחר, ניתן לטובת לקוח של המערערת פס"ד בהיעדר הגנה. משהוגשה בקשה לביטול פסה"ד, לא הופיעה המערערת לדיון, לא הודיעה ללקוחה על מועד הדיון, לא הודיעה לביה"ד על הפסקת הייצוג ולא התייצבה לדיון. בעקבות כך פסה"ד בוטל, והתביעה נקבעה לדיון לגופה. גם הפעם לא הופיעה המערערת לדיון, וגם לא הודיעה על מועד הדיון ללקוח, דבר שהוביל למחיקת התביעה. המערערת נדונה ל- 6 חודשי השעיה בפועל ו-9 חודשי השעיה על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. ההתבטאויות בהן נקטה המערערת כלפי חבר למקצוע - "נוכל ושקרן", "הדרכה לעדות שקר", "מעורב במרמה" ו"עבריין" - חמורות וקשות הן, ואין להן דבר וחצי דבר עם החובה להגן על עניינו של לקוח ב"נאמנות ובמסירות". נראה כי גם כיום מתקשה המערערת להפנים קוד התנהגות מוסרי זה. הרשעתה בהליך המשמעתי בדין יסודה.ג. אשר למידת העונש - המערערת נכשלה ושבה ונכשלה בהתנהגות לא ראוייה במספר מישורים - כלפי לקוחות אשר שכרו את שירותיה, כלפי עד, כלפי חבר למקצוע, וגם מבית הדין המשמעתי המחוזי היא לא חסכה את שבט לשונה. התנהגות מסוג זה, שלעתים היתה בוטה ביותר, אינה יאה למקצוע עריכת הדין, ועל כן אין להקל בה ראש. לחובת המערערת ניצבת שורה ארוכה של הרשעות, רובן מאותו סוג. לפיכך יש לקבל את ערעור המשיב ולגזור למערערת 10 חדשי השעיה. יתר רכיבי גזה"ד יישארו על כנם.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד עמוס ויצמן למערער, המשיבה לעצמה. 27.7.06).

עע"ם 11641/04 - ברוך סלע ורחל הראל נגד המועצה האזורית גדרות

*חוקיותו של צו ארנונה שקבע כי יש לחייב בארנונה מחסנים ומרתפים בבתים "לפי סוג השימוש" בהם כאשר עד לצו היו אלה פטורים מארנונה. *אי התערבות ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות משפט(מחוזי ת"א - עת"מ 2230/03 - הערעור נדחה).
א. המערערים, אב ובתו, מתגוררים במושב בתחומי המשיבה. לבית המערער צמוד מחסן ובביתה של המערערת נמצא מרתף. בצו הארנונה של המשיבה לשנת 1999 נקבע לראשונה כי "מחסן ביתי או מרתף שמשמש לעסקים או למגורים יש לחייבם בארנונה מלאה לפי סוג השימוש". המערערים הגישו עתירה מינהלית נגד חוקיות צווי הארנונה. ביהמ"ש בחן את הגדרתו של המונח "בניין" בסעיף 269 לפקודת העיריות וקבע כי מונח זה רחב דיו על מנת שיכלול גם מחסן ומרתף וכי צו הארנונה הנדון מוסיף הבהרה בלבד ואינו קובע חיוב עבור סוג נכסים נוסף. ביהמ"ש דחה את העתירה וחייב את המערערים בהוצאות המשיבה, וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 -. הערעור נדחה.
ב. קביעת תעריפי הארנונה על ידי הרשויות המקומיות מוגבלת, החל בשנת 1985, על ידי "הוראות ההקפאה", בחוק ההסדרים ותקנות ההסדרים. לצורך יישום החוק והתקנות, יש לאבחן בין המונח "בניין" למונח "מבנה מגורים", ובין סיווג נכס ותת סיווג; וכן יש לאבחן בין שינוי סיווג, שינוי שיטת חישוב, והטלת ארנונה לראשונה. המונח בניין הינו מונח רחב ביותר, הכולל מבני מגורים, משרדים, בתי עסק, בתי מלון וכדומה, וכולל בעיקרון גם מרתפים ומחסנים. במסגרת כל סוג נכס יכולה המועצה המקומית לקבוע סיווגי משנה. בצו הארנונה הנדון מבהירה המשיבה כי "מחסן ביתי או מרתף שמשמש לעסקים או למגורים יש לחייבם בארנונה מלאה לפי סוג השימוש". בהתאם לצו זה המרתף והמחסן נחשבים לחלק מסוג הנכס העיקרי של מבנה מגורים. סיווג זה הינו כדין אף אם המרתף והמחסן אינם משמשים בפועל למגורים. אם המשיבה טעתה בעבר בכך שלא חייבה את המערערים בגין המרתפים והמחסנים, יש בכך משום טעות בחישוב השטח. טעות שהרשות המקומית מוסמכת לתקן.
ג. גם לו נניח כי אין מדובר בטעות נקודתית, אלא במדיניות שהשתנתה או בטעות כללית בשיקול דעת שגרמה למשיבה שלא לחייב בארנונה עד לשנת 1999, בגין מרתפים ומחסנים הצמודים לבתים, עדיין יש לדחות את הערעור. החיוב החדש נופל בגדר הטלת ארנונה לראשונה. משכך, על המשיבה היה להטיל על המחסנים והמרתפים תעריף העומד במסגרת הסכומים המזעריים והמרביים שבתקנות והיא עמדה בכך.
ד. המערערים טוענים כי ההוצאות בהן חוייבו, 25,000 -, היו גבוהות יחסית לשווי התביעה ולמהותה. רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בהוצאות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. אין זה המקרה לסטות מהלכה זו. עם זאת, מאחר שתקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין, קובעת כי בקביעת ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין היתר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת, ומאחר וההליך בביהמ"ש קמא התנהל על סמך סיכומים בכתב בלבד, יש להתחשב בנתונים אלו בפסיקת ההוצאות בהליך זה, ולהטיל על המערערים לשאת בשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,000 - וללא חיוב בהוצאות משפט.

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. דיין למערערים, עו"ד א. חגי למשיבה. 17.7.06).

בג"צ 3290/05 + 1348/05 - סלפית ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*תוואי גדר בטחון סביב העיר אריאל(העתירות נדחו).

א. העיר אריאל, הנמצאת כ-20 ק"מ מזרחה מן הקו הירוק, שוכנת בין כפרים ועיירות פלסטיניים. בדרומה נמצאת העיירה סלפית; מצפון לה וממזרח שוכנים כפרים אחרים.
העיר היתה יעד לפיגועי טרור קשים בשנים האחרונות. המשיבים החליטו על הקמת גדר ביטחון באיזור אריאל. הגדר מוקמת במתכונת של שטח בטחון מיוחד (שב"מ) מצפון, ממזרח ומדרום לעיר, ובכוונת הממשלה לחבר את הגדר לגדר ההפרדה. על פי תוואי גדר השב"מ המתוכנן, יוותרו בין הגדר לבין אריאל אדמות של הכפרים הפלסטינים, בהן "אדמות מדינה", וקרקע חקלאית של מטעי זיתים וגידולי פלחה. לצורך עיבוד אדמותיהם, יוכלו התושבים הפלסטינים להיכנס לתחום השב"מ ממערב, שם אין גדר. כן יוקמו בגדר מספר שערים חקלאיים ונקודת ביקורת. העותרים טוענים כי הקמת הגדר אינה חוקית ומהווה הפרה של המשפט הבינלאומי הפומבי. נטען כי הגדר נועדה לשם סיפוח השטח לישראל. עוד נטען כי תוואי הגדר איננו מידתי. העתירה נדחתה.
ב. על פי דיני התפיסה הלוחמתית, מוסמך המפקד הצבאי להורות על הקמת גדר הפרדה באזור יו"ש, לצורך בטחוני-צבאי. על המפקד להפעיל את סמכותו במידתיות, ולאזן בין השיקול הביטחוני-צבאי, ובין טובתם של בני האוכלוסיה הערבית המקומית שהנם "תושבים מוגנים". אמת מידה מרכזית באיזון זה היא ה"מידתיות", על שלושת מבחני המשנה שלה. העותרים טוענים כי ביסוד הקמת הגדר באיזור אריאל עומד שיקול פוליטי. ברם, מתוך הנתונים שהובאו, עולה כי מטרת הגדר אינה פוליטית אלא בטחונית. הגנת תושבי העיר אריאל והבאים בשעריה מפני הטרור הרצחני היא צורך ביטחוני חיוני. האם התוואי סביב אריאל הוא מידתי- התשובה היא חיובית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור, ג'ובראן, חיות וברלינר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד ויאם ופתחי שביטה לעותרים, עוה"ד ענר הלמן ואבי ליכט למדינה, עו"ד גילעד רוגל לעירית אריאל. 17.7.06).

בג"צ 6533/05 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'

*אי התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד רבני בדבר חיוב אישה לקבל גט(העתירה נדחתה).

א. העותרת והמשיב 3, (להלן: המשיב) נישאו בשנת 1990 ונולדו להם שני ילדים. בשנת 2000 הגישה העותרת נגד המשיב תביעת מזונות ורכוש לביהמ"ש לענייני משפחה. מנגד הגיש המשיב תביעת גירושין לביה"ד הרבני האזורי בת"א. במהלך הדיונים הגישה העותרת בקשה לשלום בית ובמסגרתה ביקשה עיכוב יציאה של המשיב מן הארץ. בית הדין קבע כי הבקשה לשלום בית אינה רצינית וכתב כי "אם עדיין פני האשה להתעקש דווקא בהגשת הבקשה, ישקול ביה"ד לחייב בהוצאות על הטרדות שוא כפי שמבקש ב"כ הבעל...". בעקבות דברים אלו הגישה העותרת בקשה לפסילת ההרכב ובקשתה נדחתה. על החלטה זו הגישה ערעור לביה"ד הרבני הגדול. בינתיים ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בתיק, לאמר: "משרבו המריבות בין הצדדים... קיימת אפשרות אחת בלבד לגרושין... וע"פ ספר חיים שלום לר"ח פלאג'י... וזה לשונו - כיון שנפרדים זמן רב ואין תקנה אלא להפרידם זמ"ז ומכיון שחלפו יותר מ- 18 חדשים יכול לגרשה בעל כרחה שהיא תובעת ממון שאינו מגיע לה עפ"י דין...". על פסק הדין ערערה העותרת לבית הדין הגדול וערעורה נדחה. העתירה נדחתה.
ב. הדיון בחיוב גט נתון לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, אשר ידון בעניין על-פי דין תורה. בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים ואינו בודק האם פסיקותיהם תואמות את הדין העברי. התערבות בג"צ מוגבלת לאמור בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, דהיינו, כאשר החלטות בתי הדין הרבניים ניתנו בחריגה מסמכות או כאשר נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בימ"ש או בית דין אחר. בפסק דינו של בית הדין הגדול אין כל פגם המצדיק את ביטולו. כמו כן אין לקבל את הטענה כי בית הדין האיזורי חיווה את דעתו עוד בטרם נשמעו העדויות בתיק.
אמנם בית הדין הביע את דעתו באשר לבקשה לשלום בית שהגישה העותרת ובמסגרתה ביקשה לעכב את יציאתו של המשיב מהארץ, אך עניין זה הוא בלתי נמנע, שכן ללא הבעת דעה לא היה יכול בית הדין להחליט בבקשה זו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד צ. סמוכה לעותרת, עו"ד ש. יעקבי לביה"ד, עוה"ד נ. שלם ות. שלם למשיב. 17.7.06).

ע.פ. 6569/05 + 6630/05 + 10531/05 - אבו אלעיש, חליפה ויעקב נגד מדינת ישראל(הערעורים נדחו).

*הרשעה בעבירות של התפרעות וחבלה של תושבי מתנה פליטים בשטחים שיידו אבנים ופגעו בשני נהגים יהודים שתעו בדרך ונקלעו לסביבות מחנה הפליטים וחומרת העונשא. שתי משאיות שנסעו מבית אל לירושלים תעו בדרך ועברו בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. תושבים מקומיים הבחינו כי נוסעי המשאית הם יהודים, והחלו תוקפים אותם במקלות, ברזלים, אבנים גדולות ובקבוקים, תוך צעקות "יהודים, יהודים!" או "להכות את היהודים". בין המתקהלים היו המערערים, שזרקו אבנים לעבר המשאית, דפקו בה בעוצמה באמצעות ברזלים, עקרו חלונות ממוגני ירי, ותקפו ופצעו את הנוסעים. המערערים חליפה ואבו אלעיש הודו במסגרת הסדר טיעון, והורשעו בעבירות של נסיון לחבלה חמורה בנסיבות התפרעות וחבלה במזיד. המערער יעקוב הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בהתפרעות, חבלה במזיד וחבלה בכוונה מחמירה. ביהמ"ש גזר על חליפה מאסר בפועל של שלוש שנים וחצי ועל אבו אלעיש שלוש שנים. יעקוב נדון לארבעים חודשי מאסר. חליפה ואבו אלעיש מערערים על גזר הדין ויעקוב מערער על הרשעתו. הערעורים נדחו.
ב. אשר לערעורו של יעקוב - שני עדי ראיה, הפלילו אותו בהודעותיהם במשטרה; שניהם חמקו בעדויותיהם בביהמ"ש והוכרזו עדים עויינים. הודעותיהם הוגשו. יעקוב עצמו בהודעתו במשטרה הודה בזריקת שתי אבנים על המשאית. אשר להוכחת הכוונה הנדרשת של יעקוב - נראים דברי השופט קמא, כי קויימה דרישת הכוונה המחמירה שבסעיף 329 לחוק העונשין, שכן התוקפים באו מתוך כוונה מיוחדת לפגוע בנוסעי המשאיות. אשר לעונש - המדובר במקרה חמור. אבן היא "נשק מסוכן", לא כל שכן כשהאבנים באות בחבורה, תוך "מערך התקפי" ולוא גם מאולתר נגד נוסעי שתי מכוניות חסרי ישע והכל בשל היותם יהודים.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד עבד דראושה, וסים דראושה, ועאטף פרחאת למערערים, עו"ד ליאנה מגד למשיב. 24.7.06).

ע.פ. 10518/05 + 9458/05 - יגדן רחמילוב נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות מין על יסוד גירסת המתלוננת שנקלעה לבית הנאשם, למרות שלא עזבה את הדירה כשהיו לה הזדמנויות לעשות כן. מידת העונש בעבירות מין(מחוזי ב"ש - ת.פ. 957/03 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המתלוננת כבת 22, והמערער יליד 1938, הכירו באמצעות מתווך, אליו פנתה המתלוננת בבקשה לעזרה כספית. לטענת המתלוננת - היא הסכימה להילוות אל המערער לדירתו כדי לדון באותה עזרה כספית. בהגיעם לדירה - השקה אותה המערער משקאות אלכוהוליים, והציע לה סיגריה שבדיעבד הסתבר לה כי הכילה מריחואנה וגרמה לה לחוש סחרחורת. בהיותה במצב זה ביצע בה המערער מעשי סדום אוראליים ואנאליים, וכן מעשים מיניים נוספים. המערער טען כי מדובר ביחסי מין רגילים, שבוצעו בהסכמתה המלאה של המתלוננת. בימ"ש קמא, נתן אמון בגירסת המתלוננת, ומצא חיזוקים שונים לעדותה, תוך שהיה ער לתהיות שונות באשר לגירסתה ולשקרים ששיקרה בראשית הדרך. הסניגור טוען כי גירסתה של המתלוננת מתחילתה ועד סופה לוקה בחוסר סבירות;
היא שוחחה מבית המערער עם חברתה ועם אמה ובאף אחת מן השיחות לא שידרה אותות מצוקה הגם שיכלה לעשות כן; במהלך השהות המשותפת בדירה עזב המערער את דירתו פעמיים והמתלוננת יכלה לנצל את היעדרותו ולעזוב את הדירה; לדירה הגיעו חבריו של המערער והמתלוננת ארחה אותם, הגישה תקרובת, ואף נגנה בגיטרה; המערער, כבן 65 חולה פיזית, וקשה לקבל כי המתלוננת, שאינה קטנת מימדים, לא יכלה לו, ופחדה ממנו. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 7 שנים מאסר בפועל, שלוש שנים על תנאי, קנס של 5,000 - ופיצוי של 3,000 - למתלוננת. המערער מערער על הרשעתו והמדינה מערערת על קולת העונש. הערעורים נדחו.
ב. ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. כאשר מדובר בקורבנות עבירות מין, הנטיה להתערבות קטנה במיוחד. התנהגות של קרבן עבירת מין נראית לעיתים לא הולמת, טיפשית, לא ראויה, ועדיין היא משקפת את האמת, ואינה מצביעה על כך שהמתלוננת שיקרה. הדעת נותנת כי מי שנמצא בסיטואציה קשה כמו זו של המתלוננת, איננו בוחן באופן סטרילי ומנותק את העובדות, ומציב אלה מול אלה את גורמי האיום, מול הנתונים המצביעים על כך שהסיכון אינו רב. באשר לאפשרות שהיתה למתלוננת לעזוב את הדירה - פחד יכול להיות גורם משתק, המסביר את חוסר הבריחה. בימ"ש קמא מצא מספר ראיות המחזקות ותומכות בגירסתה של המתלוננת. מדובר בראיות "קלאסיות" שמשמשות ככלל לחיזוק עדותם של קורבנות מין. כך, למשל, מצבה הנפשי של המתלוננת כאשר חזרה לביתה.
ג. המדינה סבורה כי חומרת המעשים, השעות הרבות שלאורכן בוצעו, והנזק שנגרם למתלוננת כפי שעולה מתסקיר הקורבן שהוגש בעניינה - מחייבות ענישה חמורה יותר. על פניו, יש ממש בערעור המדינה. יחד עם זאת, גילו של המערער, מצבו הבריאותי וכן העובדה כי עברו אינו מכביד, ומכיוון שערכאת ערעור איננה נוהגת למצות את הדין עם משיבים. הוחלט תוך התלבטות, שלא להתערב בענישה.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד יגאל אובשייביץ למערער, עו"ד רחל מטר למשיב. 24.7.06).

בג"צ 10665/05 - עו"ד חיים שטנגר נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*אי התערבות בג"צ בהחלטת היועהמ"ש שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד שופטת שהורשעה בדין משמעתי בהתנהגות שלא כהלכה במילוי תפקידה ולאחר מכן אף הועבדה מתפקידה(העתירה נדחתה).

א. המשיבה 2, השופטת לשעבר הילה כהן (להלן: כהן), כיהנה כשופטת בבימ"ש השלום בחיפה, והורשעה ע"י ביה"ד המשמעתי לשופטים בכך שנהגה שלא כהלכה במילוי תפקידה, ובאופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל. ביה"ד גזר לה אמצעי משמעת של נזיפה וכן הורה על העברתה למקום כהונה אחר. ביום 1.9.2005 פנה העותר למפכ"ל המשטרה ולמשיב בדרישה כי תיפתח חקירה פלילית נגד כהן בגין עבירות זיוף ושיבוש מהלכי משפט, ודרישתו נדחתה בעתירתו טוען העותר כי מפסק-הדין המשמעתי עולה לכאורה כי כהן ביצעה עבירות של זיוף ושל שיבוש מהלכי משפט, מעשים בגינם ראוי לקיים חקירה פלילית בעניינה. המשיב טוען כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד כהן, וכי בנסיבות העניין די בהליך המשמעתי שהתקיים בעניינה. המשיב מוסיף כי בינתיים החליטה הוועדה לבחירת שופטים להעביר את כהן מתפקידה כשופטת ואין הוא רואה מקום לפתוח בחקירה פלילית נגדה. העתירה נדחתה.
ב. בשל כובד האחריות שנושאות עימן החלטות על פתיחה בחקירה פלילית או על העמדה לדין של ראש ממשלה או של שופט בישראל, ובשל השלכות הרוחב הציבוריות הכרוכות בכך, ייחד המחוקק את הטיפול בהחלטות אלה ליועץ המשפטי לממשלה, מתוך הנחה כי הוא ייטיב לפעול בעניין זה בעצמאות ובראיה כוללת וקפדנית של ההיבטים הציבוריים
הצריכים לעניין. המבחנים שאותם על היועהמ"ש להפעיל לעניין פתיחה בחקירה והעמדה לדין של "שועי ארץ" זהים מבחינה מהותית לאלה שעליו להפעיל לעניין העמדתו לדין של כל אדם. גדר ההתערבות של בג"צ בהחלטותיו של היועהמ"ש הינו, ככלל, מצומצם ביותר. התערבותו של בג"צ ומוגבל למקרים בהם החלטת היועץ נתקבלה בחוסר סבירות קיצוני, כגון בסטייה ברורה משיקולים של אינטרס הציבור, במשגה היורד לשורשו של עניין, או בחוסר תום לב. אין זה המצב בענייננו.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד חיים שטנגר וסן פרחי לעותר, עו"ד דנה בריסקמן למשיב. 16.7.06).

רע"א 11152/05 - בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נגד פלונית

*העמדת דיור חליפי לבעל דירה ממושכנת שדירתו נמכרת בהוצל"פ(מחוזי חיפה - בר"ע 1720/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביום 11.11.92 כרתו המשיבה ובעלה (להלן: המוכרים) עם טטיאנה קריצין (להלן קריצין) חוזה למכירת דירתם לה. לצורך תשלום חלק מן התמורה לוותה קריצין מן המערער, (להלן: הבנק), סכום של 137,000 ש"ח, אשר הופקד בחשבונם של המוכרים. קריצין מישכנה את זכויותיה בדירה לטובת הבנק, והמוכרים חתמו על התחייבות בלתי-חוזרת כלפי הבנק, שלא לבטל את הסכם המכר ללא הסכמתו. בסופו של יום, בוטל הסכם המכר מבלי שהבנק נתבקש ליתן הסכמתו והמוכרים השיבו את כספי ההלוואה לידי קריצין. הבנק פתח בהליכי הוצל"פ נגד קריצין, וכן הגיש נגד המוכרים תביעה לביהמ"ש המחוזי להשבת כספי ההלוואה ולהצהרה כי הסכם ההלוואה מהווה גם הסכם משכון, ותבע את מימושו על-ידי פינוי הדירה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת הבנק, וקבע כי ככל שיינקטו הליכי מימוש המשכון על הדירה, יחולו על ההליך הוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, שלפיו: "(א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים... בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על... פינוי החייב... ובלבד שהוכח תחילה... שיהיה לחייב... מקום מגורים סביר...".
ב. משלא שולם החוב נקט הבנק בהליכי הוצל"פ נגד המשיבה, וביקש לפנותה מן הדירה. כדיור חליפי הציע הבנק תשלום שכר דירה בסך 300 דולר לחודש למשך שישה חודשים. מנגד, עתרה המשיבה לקבוע כי היא זכאית לחסות בצל הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, הקובע כי: "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו לדורות... ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס... ". לחלופין, ביקשה לקבוע כי דיור חלוף בעבורה הוא המשך מגורים בדירתה ו/או בדירה חליפית לכל ימי חייה. ראש ההוצל"פ קבע כי הואיל וזכויות הבעלות בדירה אינן רשומות בפנקס המקרקעין, אין להחיל את הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, כי אם את הוראת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. בהתאם לכך, נקבע כי המשיבה תפנה את הדירה וישולם לה שכ"ד בסך 450 דולר לחודש למשך שמונה חודשים. ביהמ"ש המחוזי, קיבל את ערעור המשיבה, וקבע כי לא היה ויתור מצד המשיבה על הזכויות שלפי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ג. את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר יש לפרש על דרך הצמצום. ברוח הפרשנות המצמצמת, נקבע כי יש לפרש את סעיף 33 כחל רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות. אכן, פירוש זה יוצר הבחנה בין בעלים רשומים לבין בעלים שאינם רשומים, וזאת במציאות שבה חלק ניכר מבעלי דירות אינם רשומים. ברם, ההלכה קיימת בעינה, ואין מקום לסטות ממנה. בנסיבות שלפנינו - בהן טרם נרשמו זכויות המשיבה בלשכת רישום המקרקעין - אין איפוא תחולה לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר. אין בפי המשיבה
כל טענה, לפיה במועד בו חוייבה כלפי הבנק הבשילו התנאים לרישום זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין, שאז אפשר שהמצב היה שונה.
ד. האיזון הראוי בין זכות הנושה להיפרע מן הבטוחה שבידיו, אל מול זכות החייב ליהנות מקורת גג - מצוי בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. בענייננו, נסיבותיה האישיות של המשיבה קשות ביותר. היא אלמנה, כבת 57, קטועת רגל, וסובלת מנכות בשיעור %100 וממחלות קשות. היא מתקיימת מקצבת נכות, ולא תהא לה אפשרות להשיג קורת-גג חלופית לאחר שדירתה תימכר. האיזון הראוי הוא מגורים בדירה חליפית לכל ימי חייה. פתרון זה מתאים רק לאותם מקרים בהם נסיבותיו האישיות של החייב קשות כדי כך, שנראה לשופט כי אין כל ברירה אחרת. יש לציין, כי דירת המגורים של המשיבה לא נרכשה מכספי הבנק והחוב נוצר לאחר שהמוכרים לא ביקשו את הסכמת הבנק לביטול החוזה. ראוי שהמשיבה תשא בתוצאות מחדלה ורשלנותה, אולם יש ליתן את הדעת לכך שאין מדובר בחוב שנוצר בשל חוסר תום לב של החייבת ובכוונת מכוון.
ה. אשר למהות הסידור החלוף: דירת המגורים של המשיבה, היא כבת 4 חדרים ושטחה כ- 103 מ"ר. אין הדירה החליפית צריכה להיות זהה בגודלה ובערכה לדירה זו. די בדירת חדרים קטנה מזו, והפרטים - לרבות שכר הדירה והסביבה בה תהא הדירה, סוג הבניין וכדומה - ייקבעו על ידי ראש ההוצאה לפועל, במגמה לאפשר למשיבה מגורים כראוי, אך לא להכביר הוצאות על הבנק המערער מעל לצורך.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יצחק ריינפלד ואח' למבקש, עו"ד אליהו גיגי למשיבה. 31.7.06).

עע"ם 2696/06 - מדינת ישראל נגד ראמי ג'מיל חרכוש ואח'

*פסילת הצעה במכרז שהוגשה באיחור קל לאחר שתיבת המכרזים כבר נפתחה ומעטפות ההצעות רוקנו לכלי קיבול אחר(מחוזי נצרת - עת"מ 1020/06 - הערעור נתקבל).

א. מינהל מקרקעי ישראל פירסם מכרז להצעות לחכירת 30 מגרשים לשם בניה עצמית של 120 יחידות דיור בכפר כנא. בסעיף 10 לתנאי המכרז נאמר: "המועד האחרון להגשת ההצעות למכרז הינו 22.1.06 בשעה 00:12 בצהריים בדיוק.... הצעה שלא תימצא בתיבה הנ"ל במועד זה מסיבה כלשהי - לא תשתתף במכרז". בשעה שנפתחה התיבה, 00:12, לא היתה מעטפתם של המשיבים בתוכה, ורק לאחר שהתיבה נפתחה והמעטפות שהיו בה החלו להישפך לתוך כלי שהוכן לשם כך ביקש נציגם של העותרים למסור את מעטפת המכרז ונציגי המינהל סירבו לקבלה. המשיבים הגישו עתירה מינהלית לביהמ"ש קמא על אי קבלת הצעתם, וביהמ"ש קיבל את עתירתם. ביהמ"ש סבר, כי "בנסיבות אלה ניתן לראות את העותרים כמי שהגישו את ההצעות בזמן". הערעור נתקבל.
ב. תקנה 20(ב) לתקנות חובת המכרזים, קובעת, כי "ועדת המכרזים לא תדון בהצעות אשר לא נמצאו בתיבת המכרז במועד האחרון". לשון התקנה אינה מניחה מקום לשיקול דעת. בשעה שנקבעה לסיום, היא המועד האחרון, בדיוק בשעה זו, "ננעל" פתחה של תיבת המכרז. מה שנמצא בתוך התיבה באותו מועד יידון; מה שלא נמצא לא יידון. לפיכך לא היה מקום לקבלת ההצעות.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אבי ליכט למערערת, עוה"ד פואז דקדוקי וענאן חמדאן למשיבים. 25.7.06).

רע"א 8016/05 - עלי סבא נגד משה מסעוד

מהי "דעת הרוב" של שופטים בערעור כאשר שני שופטי הרוב קיבלו את הערעור מנימוקים שונים. גמירות דעת בהסכם. *דחיית בקשה לערעור ב"גלגול שלישי"(מחוזי חיפה - ע.א. 2098/04 - הבקשה נדחתה).

א. המבקש והמשיב שיתפו פעולה במשך שנים רבות, במשלוח טפסים להגרלת ה"טוטו" השבועית, תוך שהם נוהגים להמר בסכומים שבין 20,000 ל-35,000 - מדי שבוע.
בתחילת שנת 94 נתגלע קרע בין השניים ונפסק שיתוף הפעולה ביניהם. בסוף חודש מרץ 99 נערכה פגישת פיוס בין השנים. המבקש טוען, כי בסיומו של המפגש הוסכם ביניהם כי מי מהם אשר יזכה ראשון בפרס הראשון בהגרלת ה"טוטו", ישתף את השני ב- %10 מהסכום שבו זכה. בתחילת חודש אפריל 99 זכה המשיב, יחד עם שני שותפים, בפרס הראשון ב"טוטו", וחלקו עמד על 3 מיליון -. המבקש טען כי על יסוד ההסכם האמור, הוא זכאי ל %10 מהזכייה. המשיב טען כי בפגישה האמורה כלל לא דובר על הסדר כזה. המבקש הגיש תביעה לבימ"ש השלום בחיפה וביהמ"ש קיבל את גירסתו, וקבע כי בין הצדדים גובש הסכם מחייב. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי בחיפה, וכאן הוחלט ברוב דעות, אם כי מנימוקים שונים, לקבל את הערעור. השופט י' כהן, קבע שההסכם מהווה התחייבות לתת מתנה בעתיד, ומשלא התקיימה דרישת הכתב, לפי סעיף 5(א) לחוק המתנה, לא ניתן לאוכפה על המשיב. השופטת גילאור סברה כי המבקש לא הוכיח שההסכמה הנטענת התאפיינה בגמירות הדעת הדרושה על מנת שתהווה הסכם מחייב. בשולי דבריה ציינה, כי לו סברה שהושג בין הצדדים הסכם בעל אופי מחייב, לא היתה מקבלת את הטענה כי מדובר בהתחייבות ליתן מתנה בעתיד. השופט רזי, בדעת המיעוט, סבר כי החוזה שנכרת בין הצדדים הוא חוזה בעל תוקף מחייב וכי אין מדובר בהתחייבות לתת מתנה, ועל כן, הציע לדחות את ערעורו של המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מדובר בשאלה הנוגעת לד' אמותיו של ההסכם בין הצדדים, ועל כן, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אשר לשאלת אופן ההכרעה הראוי מקום בו "נחלקו דעות השופטים", כלשון סעיף 80(א) לחוק בתי המשפט, ולשאלת פרשנות הביטויים "דעות (השופטים)" ו"דעת הרוב" המוזכרים בסעיף זה - בין אם נפרש את הביטוי "דעה" (כלשון סעיף 80(א) לחוק) כמתייחס לרובד התוצאה, ובין כמתייחס לרובד ההנמקה, בכל הנוגע לתוצאת הערעור, כאמור, שניים מתוך שלושת שופטי המותב הביעו במפורש את דעתם כי יש לקבל את ערעורו של המשיב, ואילו בכל הנוגע להנמקה, סברו שופטים אלו - שניהם - כי לא נכרת בין הצדדים הסכם בעל תוקף מחייב, ועמדה זו היא שהביאה אותם למסקנה כי יש לקבל את הערעור.
ג. גם השאלה המשפטית אם מדובר בהסכם חוזי או בהתחייבות ליתן מתנה בעתיד, אינה מצדיקה ליבונה במסגרת ההליך בגלגול שלישי, למרות שהיא נדונה לראשונה על-ידי ביהמ"ש המחוזי. המחלוקת שהתעוררה בין שופטי בית המשפט המחוזי בשאלה האמורה נגעה לנסיבותיו הקונקרטיות של הסכסוך שהובא להכרעתם, ואין לומר כי מתעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. רוטמן למבקש, עוה"ד א. מילשטיין וע. ברד למשיב. 13.7.06).

ע.א. 9539/05 - מנחם אב בע"מ ואח' נגד מנהל מס שבח חיפה

*החלטת מנהל מס שבח שלא להכיר בסכום שהוצהר בעיסקת מקרקעין המבוסס על החוזה שבין הצדדים(מחוזי חיפה - תיק וע' 3084/04 - הערעור נדחה).

א. המערערת הקימה בעבר בית מגורים להשכרה למגורים. בבניין קיימות שתיים עשרה יחידות דיור. המערערת 1 מכרה למערערת 2 עשר מתוך שתיים עשרה יחידות הדיור שבבניין. התמורה המוסכמת היתה 700,000 דולר בתוספת מע"מ. המשיב לא הכיר בסכום זה וקבע כי שווי העסקה היה סך של 1,139,000 דולר בתוספת מע"מ. השגה על ההחלטה נדחתה ועל כך הוגש ערר לוועדת הערר. כאן הוגשו חוות דעת של שמאי מקרקעין מטעם שני הצדדים. על יסוד חוות הדעת קבעה הוועדה כי שווי העסקה עמד על סך של 905,000 דולר. הערעור נדחה.
ב. נקודת המוצא לגבי שוויה של עסקה אינה הסכום הנקוב בהסכם, אלא התמורה שניתן היה להשיג בעת מכירה רצונית בין שניים, קרי - שווי השוק. התמורה החוזית אינה הכלל אלא החריג לו. חריג זה יתקבל אם יוכיחו הצדדים לעסקה כי התמורה המוסכמת נקבעה בתום לב ובלא שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים ביניהם. בענייננו, בהסכם המכר נקבעה תמורה של 700,000 דולר בצירוף מע"מ. ואולם, מסתבר, כי ניתנה תמורה נוספת על ידי המערערת 2, היינו, שיפוץ שתי הדירות שלא נמכרו לה, וכן שיפוץ של הבניין כולו. המוכרים לא נתנו תמורה כלשהי עבור השיפוצים. אם כי ההסכמים בעניין השיפוצים נעשו כשנה לאחר הסכם המכר של עשר הדירות, הרי בנסיבות שנתגלו בוודאי שאין מקום לקבל את המחיר החוזי כשווי העיסקה לצרכי החוק.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, נאור. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד י. גבעון למערערות, עו"ד י. הירשנברג למשיב. 25.7.06).

בג"צ 2234/06 - שאדי שרוף נגד נציב שירות בתי הסוהר

*פיטורי סוהר העומד לדין בעבירות פליליות, ונפתחו נגדו חקירות בעבירות נוספות(העתירה נדחתה).

א. העותר גוייס לשירות בתי הסוהר כסוהר בשנת 2001. בשנת 2004 הוגש נגדו כתב אישום, לפיו היה מעורב באירוע אלים ביותר כלפי אסיר, ולאחר מכן, בניסיון להניעו בכוח ובאיומים שלא להתלונן. בשנת 2005 מונתה ועדת חקירה פנימית לבדיקת חשדות נגד העותר, שעיקרם, נטילת הלוואה מאסיר על-מנת לרכוש מכשיר טלפון-נייד מאסיר אחר, השתהות בהשבת ההלוואה וכן הטרדה מינית של אסירות. העותר הכחיש את המיוחס לו אך מיאן ליטול חלק בבדיקת פוליגרף ובעימות. בהמשך, הובילו החשדות לפתיחת חקירה משטרתית, בנוגע לביצוע עבירות של שוחד, הפרת אמונים, תיווך וסחר בסמים והטרדה מינית. על יסוד האמור, הורה המשיב על פיטורי העותר בשל אי-התאמה לתפקיד ובשל הסיכון הביטחוני הכרוך בהמשך העסקתו. העתירה נדחתה.
ב. האישומים והחשדות נגד העותר טרם באו לכלל הרשעה, אך אין לקבל את טענת העותר, לפיה, בנסיבות העניין, רק הרשעה יהא בה כדי לבסס הוכחה מספקת המצדיקה פיטורין. פיטוריו של אדם מעבודתו הם, לעיתים, צעד קשה וחמור. אין לנקוט בצעד מסוג זה בקלות ראש. ראוי כי במידה ואפשר לנקוט בצעד שפגיעתו פחותה - יועדף צעד כזה. ואולם אין לדרוש - והדין אינו דורש - כי רק בהתקיים הרשעה בדין משמעתי או פלילי, תקום עילת פיטורין.

(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד ואליד מסאורה לעותר, עו"ד אביגיל בורוביץ למשיב. 27.7.06).

ע.פ. 2745/06 - מדינת ישראל נגד גבי הרשקו ואח'

*החמרה בעונש בעבירות של סחיטה ואיומים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

נלו הרשקו (להלן: "נלו") הוא אביהם של משיבים 1 ו-2 (להלן: "גבי" ו"יגאל"), בעלה של משיבה 3 (להלן "איריס"), וידידו של ש.י., יליד שנת 1928 (להלן: "המתלונן"), מאז שנות ה-70. בשנת 1990 נכלא נלו בארצות הברית לתקופה של 11 שנים בגין סחר בסמים. במהלך שנת 2002 טען נלו בפני המתלונן כי הוא חייב לו סכום של 50 אלף דולר. המתלונן הכחיש זאת, אולם משהחל נלו לאיים עליו, נאלץ המתלונן לשלם לו סכום זה. סכומי הסחיטה עלו והגיעו ל-250 אלף דולר. בהמשך, נרתמו גם גבי ויגאל למסע האיומים כנגד המתלונן, ובעקבות כך הוא נאלץ למכור נגריה שבבעלותו, ואת תמורתה (35 אלף דולר) העביר לידי נלו. בחודש אוגוסט 2005 נרצח נלו בידי אלמונים, וסחיטתו
של המתלונן נמשכה בידי גבי ויגאל, והפעם נרתמה לעזרתם גם אמם, איריס. ביהמ"ש המחוזי גזר לגבי ויגאל 18 חודשים מאסר בפועל ו- 12 חודשים על-תנאי ולאיריס נגזרו 12 חודשים מאסר על-תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המעשים בהם חטאו המשיבים חמורים הם. חמורה במיוחד היא העובדה שהמשיבים בחרו להם קורבן מבוגר, חולני, ולמעשה חסר ישע, עליו לא חסו עד שהותירו אותו חסר כל. אכן, נקודת המוצא של בימ"ש קמא היתה כי המשיבים לא נטלו חלק מרכזי בעבירות שנזקפו לחובת נלו, אולם, הם סייעו לו באיומים שהשמיעו כדי לבצע את זממו. לשני הבנים עבר פלילי מכביד ביותר. לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל בו ישאו גבי ויגאל על שנתיים ומחצה.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד אליעד וינשל למערערת, עו"ד משה אלוני למשיבים. 28.6.06).

ע.פ. 2502/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש של קטין בעבירות מין במשפחה מתוך שיקולי שיקום הקטין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירות מין במשפחה (מעשה מגונה) וניסיון למעשה סדום. במסגרת פסק הדין המרשיע נגזרו על המערער צו מבחן למשך שנתיים שבגדרו ישהה בהוסטל "חברותא"; מאסר בפועל למשך 45 יום שירוצה בעבודות שירות; ושניים עשר חודשי מאסר על תנאי. שירות המבחן המליץ לא להרשיע את המערער, להטיל עליו פיקוח קצין מבחן במסגרת הוסטל "חברותא" למשך שנתיים, וכן לחייבו בביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות, במקום שיימצא מתאים עבורו. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב"תסקיר נפגע", צויין כי בין המתלוננת למערער שררו יחסים קרובים ואינטימיים, עד כדי יצירת עיוות ובלבול לגבי המותר והאסור בין אחים, וכי המערער היה "החבר הכי טוב שלה". חומרת העבירות, היא אכן שיקול מרכזי בשאלה אימתי להעדיף את השיקולים הציבוריים (הרתעה, מניעה, גמול) - המטים את הכף לעבר הרשעה - על פני השיקול השיקומי של הקטין. ברם, בענייננו יש להעדיף, את השיקול השיקומי. המערער חוסה מזה כחצי שנה בהוסטל "חברותא" ומשתתף מזה כארבעה חודשים בטיפול קבוצתי לעברייני מין בשירות המבחן לנוער. הוריו הגרושים מעורבים ומשתפים פעולה בתכנית השיקומית שנבנתה עבורו, והוא מבין את האיסור לפגוש את אחותו ומתמודד עמו. בנסיבות אלו, יש לקבל את הערעור על עונש המאסר בפועל ולהשית במקומו על המערער עונש של שירות לתועלת הציבור.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אריאל הרמן למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 7.2.06).

בג"צ 1740/04 - איאד אמין עיאט ואח' נגד שר הפנים

*דחיית בקשה של "איחוד משפחות" בין גבר ישראלי ואשה מהשטחים שאחיה וגיסה פעילים בג'יאהד האיסלמי (העתירה נדחתה).

העותר, אזרח ישראלי, יליד 1970, תושב באקה אל ע'רבייה, נישא בשנת 1999 לעותרת, תושבת איזור יו"ש, ילידת 1983. מאז נישואיהם מתגוררים בני הזוג בבאקה אל ע'רבייה. מנישואיהם נולדו להם בן ובת. העותרים הגישו בקשה לאיחוד משפחות ולקבלת מעמד של ישיבת קבע בישראל עבור העותרת והבקשה נדחתה "מטעמים ביטחוניים". המניעה הבטחונית הנטענת נעוצה באחיה של העותרת ובגיסה, שהם פעילים בארגון הג'יאהד האיסלמי ונטלו חלק במספר לא מבוטל של פעילויות טרור נגד אזרחים וכנגד כוחות צה"ל. העתירה נדחתה.
במסגרת הפעלת שיקול דעתו של שר הפנים לעניין "מניעה בטחונית", הוא רשאי להתחשב גם בשיקול בדבר סיכון בטחוני הקשור בבן משפחה קרוב של בן הזוג הזר המבקש איחוד משפחות. בענייננו, אחיה של העותרת, הואשם בבית המשפט הצבאי בשומרון בשורה ארוכה של עבירות בטחוניות. גם גיסה של העותרת אחמד בסיסי, הוא פעיל בארגון הג'יהאד האיסלאמי. השניים היו מעורבים בחוליה, אשר, בין היתר, יצרה קשר עם אזרח ישראלי לשם הסעת מתאבד לביצוע פיגוע בנתניה. נוכח עוצמת הסיכון הביטחוני, יש הצדקה לסירוב לבקשה לאיחוד משפחות, הגם שכרוכה בה פגיעה בזכותם של העותר ושל ילדיהם של בני הזוג לחיי משפחה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גאנם גזאווי לעותרים, עו"ד הרן רייכמן למשיב. 31.7.06).

בג"צ 3519/05 - צאלח נביל יונס ורד ואח' נגד מפקד כוחות הצבא ביו"ש

*דחיית עתירה לאפשר למי שמתגורר ברצועת עזה לעבור לשטחים, לאחר שהעותר הוכרז ל"מבוקש" ונעלם והעתירה הפכה לתיאורטית (העתירה נדחתה).

העותר הוא פלסטיני יליד שנת 1985. בשנת 1994 הגיעו העותר ובני משפחתו מלבנון לחבל עזה בהיתר ישראלי. סמוך לאחר מכן, עברה המשפחה להתגורר בג'נין, אך במרשם האוכלוסין הפלסטיני רשומים בני משפחת העותר כתושבי עזה. בשנת 2004 נעצר העותר במעצר מינהלי מטעמים בטחוניים. כתשעה חודשים לאחר מכן, שוחרר יחד עם כ-500 אסירים ועצירים פלסטינים. הוא שוחרר לרצועת עזה, מקום מגוריו הרשום. העותרים ביקשו שיתאפשר לעותר לשוב לביתו שבג'נין שם מתגוררת משפחתו, ומשלא נענו הוגשה העתירה. לאחר הגשת עיקרי הטיעון, הודיעו המשיבים כי העותר הפך ל"מבוקש" על ידי גורמי הביטחון. העתירה נדחתה.
משמעות הכרזתו של העותר כמבוקש היא כי הוא מסתתר מפני גורמי הביטחון כפעיל טרור צבאי. בנסיבות אלה נראה כי עתירה זו, אף שהיא מעלה שאלות עקרוניות לא פשוטות, הפכה לעתירה תיאורטית. משהפך עניין חזרתו של העותר לאזור יהודה ושומרון בלתי מעשי לעת הזו, ממילא אין עוד טעם לדון בשאלות הכלליות שהעלו העותרים, נכבדות ככל שתהיינה.

(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד גיל גן מור ויוסי וולפסון לעותרים, עו"ד דני חורין למשיבים. 26.7.06).

ע.א. 499/05 - מנהל מס קניה ומע"מ ת"א נגד חברת יעקבי ברזל לבטון בע"מ

*סיווג "רשת מתכת" שנועדה להעניק לבטון חוזק וגמישות, לפי פרט מסויים בצו תעריף המכס כמוצר חייב במס קנייה (הערעור נתקבל).

המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לסיווגו של מוצר המשיבה לצורך מס קניה על פי צו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין (להלן הצו). המוצר נשוא המחלוקת הוא רשת מתכת, המיועדת להעניק לבטון חוזק וגמישות למניעת סדקים. המערער סיווג את המוצר בפרט 73.14 לצו בסיווג המשנה 2010. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור בקבעו, כי המוצר איננו בא בגדרי פרט 73.14, משום שפרט זה מתייחס למוצרי גידור והמוצר נשוא המחלוקת איננו כזה. ביהמ"ש קבע, כי המוצר בא בגדרי פרט אחר לצו, הפוטר ממס קניה. הערעור נתקבל.
הסיווג המתאים ביותר למוצר נשוא הדיון הוא הסיווג 73.14, כפי שהיתה מלכתחילה גם עמדת המשיבה ולפי פרט המשנה כטענת המערער. המשיבה העלתה גם טענה, כי המדובר במכשיר המיועד למלאכה, הפטור ממס קניה. ברם, מכשיר בלשון העברית דהאידנא הריהו "כלי מלאכה, כלי או מתקן כלשהו המשמש לתפקיד מסויים".