תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 10

ע.פ. 5311/04 - אלכסנדר קוזקין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה במשפחה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40251/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער והמתלוננת קיימו בשנים האחרונות משק בית משותף ולהם ילדה משותפת. עקב סכסוכים שנתגלעו ביניהם עברו המתלוננת ובתה לגור בנפרד. באחד הימים, בשעות הצהריים, המתין המערער למתלוננת ליד הבנין בו היא גרה וכאשר נכנסה לחדר המדרגות של הבניין, ניגש אליה וביקש לשוחח עימה. משסירבה, החל לחנוק אותה עד אשר איבדה את הכרתה. או אז הסתלק המערער מהמקום. בהמשכו של אותו יום, כך נטען, הדיח המערער את אימו ואחותו למסור במשטרה כי בשעת האירוע שהה במחיצתן. המערער הודה במעשים שיוחסו לו, וטען כי לא התכוון לגרום חבלה חמורה למתלוננת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היסוד הפיזי בעבירה התקיים, בהסתמך על הממצאים של סימני החבלה, והרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והדחה בחקירה. ביהמ"ש גזר למערער שבע שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר ליסוד הנפשי - ביהמ"ש המחוזי קבע כי במערער גמלה הכוונה הפלילית, כנדרש בסעיף 329(א) לחוק העונשין, עובר לאחיזתו בצווארה של המתלוננת, בציינו כי "לפיתת הידיים על צווארה של המתלוננת ועוצמת הלפיתה שהשאירה על גופה סימנים כה קשים וברורים ... קיימו אצל הנאשם מודעות בדרגת הסתברות הקרובה לוודאי שיגרם למתלוננת נזק קשה כתוצאה ממעשיו". במסקנה זו אין יסוד להתערב.
ג. אשר לחומרת העונש - העונש שהושת על המערער אינו קל, אולם גם המעשה בו חטא קשה וחמור מאין כמותו. זאת ועוד, זו אינה הפעם הראשונה שהמערער תקף את המתלוננת, וקדם לכך אירוע נוסף בו הסתפק ביהמ"ש בשימת הדגש על הרתעת המערער לעתיד, בדרך של השתתו של מאסר על-תנאי.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד שקלאר יעקב למערער, עו"ד גב' ליאנה מגד למשיבה. 13.9.06).

על"ע 1631/06 + 1744/06 - מוחמד סמארה, עו"ד נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א

פרשנותו של כלל 40 לכללי לשכת עוה"ד, בדבר זכותו של עו"ד לעכב כספי לקוח להבטחת שכר טרחתו. חומרת העונש בעבירות של שליחת יד בכספי לקוחות והפרת חובת נאמנות ללקוח(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

א. המערער ייצג לקוח לגבייתו של חוב. החל בשנת 2000 גבה המערער, על חשבון החוב, סכום של כ-16 אלף ש"ח, אותם לא העביר ללקוחו. נגד המערער הוגשה קובלנה והוא התגונן בטענה כי קיזז סכום זה כנגד שכר טרחה שחב לו לקוחו בגין שירותים משפטיים אחרים שהעניק לו. מנגד, טען הוועד המחוזי כי המערער עשה זאת מתוך כוונה לשלוח יד בכספיו של הלקוח. למערער יוחסו, בין היתר, עבירות של עיכוב כספים שלא כדין ושליחת יד בכספי פיקדונות והפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, וגזר עליו השעייה ל-5 שנים. ביה"ד המשמעתי הארצי קיבל את ערעורו של המערער בחלקו וזיכה אותו מעבירה של שליחת יד בכספי לקוח. בעקבות כך התקבל גם ערעורו של המערער נגד העונש, ותקופה ההשעיה בפועל הועמדה על 8 חודשים. הערעורים נתקבלו.
ב. המחלוקת סובבת סביב פרשנותו של כלל 40 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית). סעיף 88 לחוק לשכת עוה"ד קובע, כי "להבטחת שכר-טרחתו... רשאי עורך-הדין לעכב
תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידיו... ובלבד שהגיש תביעה על שכר-טרחתו... תוך 3 חודשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור". את הוראתו של סעיף 88 לחוק משלים האמור בסעיף 40 של כללי האתיקה: "(א) עורך-דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו. (ב) עיכב עורך-דין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו... יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר". עיכוב כספי לקוח מותנה בשניים: קיומו של הסכם קיזוז; הודעה על הקיזוז ללקוח תוך מה שהוגדר כ"זמן סביר". המערער אינו מחזיק בהסכם קיזוז, אולם ביה"ד המשמעתי הארצי סבר כי ניתן להסתפק בהסכם שגיבשו הצדדים על-פה. גם אם נכונה פרשנות זו, ההסכם לו טען המערער, התגבש מספר שנים לאחר שהכספים התקבלו אצלו, וכל אותה עת לא ידע הלקוח דבר על כך. עובדה זו בשילוב עם הזמן שחלף עד שהלקוח נחשף לאמת, עונה לא רק על היסוד הפיסי שבעבירה של שליחת יד, אלא גם מבססת את היסוד הנפשי. על כן הרשעתו של המערער תעמוד במתכונת שנקבעה על-ידי ביה"ד המשמעתי המחוזי.
ג. באשר לעונש - התנהגותו של המערער לא היתה ראויה, אם לא למעלה מכך. אולם, נוכח גילו המתקדם, מצב בריאותו הלא-תקין, והנזק שהמיטה עליו חשיפת הפרשה הנוכחית בקהילה בה הוא פועל כל השנים, אין זה המקרה המתאים למיצוי הדין. על כן הוחלט למתן את העונש שהטיל ביה"ד המחוזי ולהעמיד את תקופת ההשעיה בפועל על 30 חודשים, ואת תקופת ההשעיה על-תנאי על שלוש שנים.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד ואיל ראבי למערער, עו"ד ויצמן עמוס למשיב. 27.9.06).

בש"פ 7630/06 - בנימין קוקאשוילי נגד מדינת ישראל

מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים. הצורך להמציא לסניגוריה תעודת חסיון של ראיות עם הגשת כתב האישום או בסמוך לכך(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם יחד עם אחר בעבירות של החזקת הרואין במשקל 35.22 שלא לצריכה עצמית וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. על-פי עובדות כתב האישום, נסעו הנאשמים ברכב, כאשר העורר נהג ברכב והאחר ישב לצידו. המשטרה עקבה אחריהם, ובשלב מסויים הורו השוטרים לנהג לעצור, אך הוא המשיך לנסוע בנסיון להימלט. דרך חלון הרכב הושלכה שקית שהכילה את הסמים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין כי ישנן ראיות לכאורה במקרה זה, אף אם יש בהן חולשת מה, כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר עצמאית, וכי לעורר עבר פלילי. עררשהוגד לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע נדחה. הערר נדחה.
ב. קיימות ראיות לכאורה נגד העורר להוכחות אשמתו. המצאות הסם במכוניתו של העורר, מקימה מכח ההלכה הפסוקה ומכוח השכל הישר חזקה של ידיעה קונסטרוקטיבית של החשוד על המצאות הסם. על העורר הנטל להעלות ספק סביר בדבר ידיעתו על הסמים שבמכוניתו. בענייננו, התנהגות העורר ודרך נהיגתו מעוררים חשד כבד נגדו וההזדמנות שניתנה לו להפריכו בחקירתו במשטרה לא נוצלה על ידו. באשר למסוכנות הנשקפת מהעורר, זו מצויה בחזקה הסטטוטורית. אף נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה והרשעתו הקודמת של העורר בנושא סמים מחזקים חזקה זו.
ג. באשר לטענות שהעלה הסניגור לעניין תעודת חיסיון שבעטיה לא ניתן לחשוף בפני הנאשם את כל חומר החקירה - בעניין זה הדגיש ביהמ"ש העליון שוב ושוב כי על התביעה לדאוג שתעודת החיסיון תועמד לרשות בא כוחו של הנאשם עם הגשת כתב האישום או בסמוך לכך. מסתבר שלא היתה כאן הקפדה על הוצאת תעודת חיסיון
במועד, ועבר זמן של למעלה מחודשיים מאז הגשת כתב האישום והפניה להוצאת תעודת חיסיון. במידה ותעודת החיסיון לא תומצא לידי הסניגוריה עד יום 15.10.06 ישוחרר העורר למחרת, יום 16.10.06, בתנאים שיקבע ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ע. בן נתן לעורר, עו"ד א. פרסקי למשיבה. 26.9.06).

בש"פ 1079/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר לאחר הרשעה ולפני מתן גזה"ד, כאשר הנאשם היה משוחרר בערבות עד מתן פסה"ד(ערר על מעצר לאחר הרשעה - הערר נדחה).

א. העורר, יליד 1986, הואשם בדקירתו למוות של נער אחר, במהלך תיגרה, בליל ה-31.5.02. עם הגשת כתב האישום, בעבירה של רצח, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, עררו לביהמ"ש העליון נתקבל והעורר שוחרר למעצר בית. ביום 24.1.05 ניתנה הכרעת הדין בה הורשע המערער בעבירה של הריגה. לאחר שניתנה הכרעת הדין, ביקשו הצדדים להורות על הכנת תסקיר מבחן, ובאת-כוח המדינה ביקשה גם כי העורר ייעצר עד למתן גזר דינו, בטענה, כי לאחר שהורשע בהריגה, ניטלה מהעורר חזקת חפותו, וקיים חשש ממשי כי ינסה להימלט מפני אימת הדין. הסניגור התנגד לבקשת המדינה, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר לאלתר. בערר הועלתה טענה מקדמית כי ביהמ"ש לא היה רשאי להידרש לבקשת המדינה לעצור את העורר, שכן הבקשה היתה בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחסד"פ, ובקשה כזו היתה צריכה להיות מוגשת בכתב. לגופם של דברים, נטען כי בנסיבות הענין אין מקום להורות על מעצרו של העורר. הערר נדחה.
ב. באשר לטענה בדבר הפגם הפרוצדוראלי - בנסיבות הענין לא נגרם לעורר עיוות דין בעטיו. אכן, משברור היה כי עקב קטינותו של העורר תידרש הכנתו של תסקיר לפני גזירת הדין, מן הראוי היה שהתביעה תיידע מראש את ב"כ העורר כי במקרה של הרשעה, בכוונתה לבקש מעצר עד למתן גזר הדין. יחד עם זאת, בא-כוח העורר טען את כל טענותיו ובנסיבות הענין לא נגרם, איפוא, עיוות דין לעורר.
ג. באשר לגופו של הערר - ביהמ"ש המחוזי קבע כי העורר ביצע עבירה של הריגה. קביעה זו מלמדת על המסוכנות החמורה הנשקפת מן העורר ועל מסוגלותו לבצע מעשי אלימות קיצוניים, ויש בה כדי להצדיק את מעצרו. כן יש לציין, כי העורר כיום הינו בגיר ומשניתנה הכרעת דינו קיים חשש כי לנוכח העונש הצפוי לו ינסה להימלט מאימת הדין. משניתנה הכרעת הדין ונשללה מן העורר חזקת החפות, השתנה האיזון והכף נוטה לטובת מעצרו של העורר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד עאדל בויראת לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 8.2.05).

ע.פ. 2704/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מין ואינוס (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע, על פי הודאתו, בשלוש עבירות של חטיפה לשם עבירת מין ואינוס אותן ביצע בשלוש הזדמנויות, ובשלוש מתלוננות שונות שאחת מהן קטינה. בכל שלושת המקרים הוא אסף מתלוננת אל רכבו לאחר שביקשה לנסוע "טרמפ" ובמהלך הנסיעה סטה מן הדרך, לכד את המתלוננת ברכב וביצע בה בכוח את זממו. בין הצדדים הושג הסדר טיעון לאחר שנשמעה עדותה של אחת המתלוננות. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע גזר למערער שמונה עשרה שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי. המערער מלין על חומרת העונש, אשר לטענתו אינו מביא בחשבון במידה הראויה את נסיבות חייו הקשות ואת העובדה שחסך בהודאתו לשתיים מן המתלוננות את חווית העדות הקשה והמכאיבה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הוכיח במעשיו כי הוא אנס סדרתי אשר ביצע את עבירות האינוס באופן מתוכנן פעם אחר פעם לאחר שחטף את המתלוננות שביקשו הסעה ברכבו וכפה את עצמו עליהן תוך שימוש בכוח. מדובר במעשים אשר מבחינת חומרתם מצויים במדרג הגבוה של עבירות המין, והעונש שהושת על המערער אף שאיננו מן הקלים, הינו ראוי ותואם את חומרת המעשים שעשה.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד עופר אשכנזי וקרן קלר למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 7.9.06).

ע.פ. 11626/05 - מרדכי בן שושן נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות נסיון לשוד, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער חבר לאחר, שהוא סוכן משטרתי, במטרה לבצע מעשי שוד של לקוחות חלפני כספים ברחוב כנפי נשרים בירושלים. הם ערכו תצפית על חנות החלפן וכאשר יצאה אישה מהחנות, התקרב אליה המערער לשם ביצוע זממו, אולם בשל נוכחות אנשים במקום חזר לרכבו. במקרה אחר עקבו אחרי אשה עד שאיבדו אותה בתוך הקהל שברחוב וחזרו למקומם. המערער הורשע בעבירה של נסיון לשוד. ביהמ"ש המחוזי נתן משקל לעובדה שהמערער נידון למאסר עולם בגין עבירת רצח בשנת 1981, השתחרר ממאסרו כעבור 16 שנים, לאחר שעונשו נקצב פעמיים על ידי נשיא המדינה, ולמרות ההזדמנות שניתנה לו חזר לבצע שתי עבירות של ניסיון שוד. על יסוד האמור נדון המערער לעונש של 5 שנות מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המעשים כפי שתוכננו, לא יצאו מהכוח אל הפועל, ולא נגרם כל נזק. המערער הודה בעבירת ניסיון וחסך בכך מזמנו של ביהמ"ש. מתסקיר שירות המבחן עולה כי מדובר באדם בן 49, גרוש ללא ילדים, אשר עובד בעבודות מזדמנות. המערער נכה מילדות בגין מחלת פוליו ותאונת דרכים וחי מקצבת נכות. לנסיבות אישיות אלו יש לתת משקל. גם אם יש כתם כבד בעברו של המערער הרי שהוא שילם את חובו לחברה ועברו 10 שנים מבלי שביצע עבירות כלשהן. על כן יועמד עונשו של המערער על 3.5 שנות מאסר בפועל ו - 18 חודשים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד ד. רוסו למשיבה. 11.9.06).

בע"מ 492/06 - פלוני נגד פלונית

*דיון באיזון נכסים בין בני זוג ניתן לקיים רק עם פירוק הנישואין (הבקשה נדחתה).

בעלי הדין הם בני זוג פרודים. הם נישאו בשנת 1988 וחל עליהם המשטר הרכושי שנקבע בחוק יחסי ממון (להלן: החוק). בהליך נשוא הבקשה דחה ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה את בקשת המשיבה למחוק על הסף את תביעת המבקש שעניינה הצהרה כי חלק מנכסיו (זכויות הצבורות בקרנות השתלמות) הם שלו בלבד, וכי אין למשיבה כל זכות בהן. ביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל את ערעור המשיבה, וקבע כי יש למחוק מהתביעה את הסעיפים המצהירים על נכסיו של המשיב, שכן לפי החוק, איזון הנכסים ייעשה רק עם פירוק הנישואים. כן קבע כי על תביעת המבקש חל מעשה בית דין. המבקש טוען כי זכויותיו, עליהן ביקש להצהיר, נתגבשו לאחר תקופת החיים המשותפים בין בני הזוג, וכי בקשתו למתן פסק דין בדבר היעדר שיתוף בזכויות איננה נכללת בגדר הסדר איזון המשאבים שנקבע בחוק, ולכן ניתן לדון בתביעתו קודם לגירושין. הבקשה נדחתה.

סעיף 5 לחוק קובע את הזכות לאיזון משאבים עם פקיעת הנישואין. משלא התגרשו בני הזוג, הרי שתביעתו של המבקש להצהיר על זכויותיו הרכושיות שאינן בנות איזון, מוקדמת היא, חרף העובדה שבני הזוג פרודים בפועל מזה זמן רב. גם הקביעה כי קיים מעשה בית דין בעניין זה בדין יסודה, שכן תביעה רכושית שהגישה המשיבה בעבר נמחקה, לבקשת המבקש, על יסוד הנימוק שמדובר בתביעה מוקדמת, שכן הצדדים טרם התגרשו. קביעה זו יפה גם לעניין התביעה נשוא הדיון.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. שדמי למבקש, עו"ד ש. בר יוסף למשיבה. 5.6.06).

ע.א. 941/06 - יהושע רוזנצוויג, עו"ד ואח' נגד רהיטי צרעה בע"מ ואח'

*ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בקביעות בהחלטות ביניים והגשת תלונה נגד השופט לנציבות תלונות הציבור (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בביהמ"ש המחוזי בירושלים נדונה בקשת המערערים לביטול פסק בוררות (להלן - "ההליך הקודם"). לימים הגישו המשיבים בקשה למחיקת ההליך מחוסר מעש ובקשתם נענתה בחיוב. בקשה לביטול ההחלטה נדחתה על ידי ביהמ"ש, תוך חיוב המערער בהוצאות אישיות. בהחלטה נקבע כי בהתנהלותו של המערער, שהיה צד להליך וייצג את עצמו ואת המערערת 2, יש משום חוסר תום לב, הגובל בשימוש לרעה בהליכי משפט. ביום 6.10.2005 הגישו המערערים תביעה נוספת נגד המשיבים (להלן - "ההליך הנוכחי"). בתביעה עתרו למתן פסק דין הצהרתי לביטול הסכם הבוררות, מכוחו ניתן פסק הבוררות שביטולו התבקש בהליך הקודם. בהמשך הגישו המערערים תלונה נגד השופט לנציבות תלונות הציבור על שופטים, ולאחר מכן פנו לביהמ"ש וביקשו כי יפסול את עצמו. הם טענו כי קביעותיו המוטעות גרמו לו להסיק מסקנות חריפות ומרחיקות לכת כנגד המערער, מבלי שתינתן לו ההזדמנות לטעון נגד קביעות אלו. עוד טענו כי בשל הגשת תלונה נגד השופט, יבצר ממנו לדון בהליך ללא משוא פנים. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
אכן, ביהמ"ש מתח ביקורת, ואף ביקורת חריפה, אודות התנהלותו של המערער. ואולם, אין בביקורת זו, בנסיבות העניין, כדי למנוע ממנו להעריך את טיעוני המערערים לגופם, במסגרת ההליך החדש שהועבר לטיפולו, שעניינו תוקפו של הסכם הבוררות. בשאלה זו לא הביע כל דעה. אשר לתלונה שהגיש המערער נגד השופט, כבר נקבע כי אין בהגשת תלונה, לכשעצמה, כדי לבסס עילת פסלות. אכן, תהיינה נסיבות בהן עצם הגשת התלונה - ובעיקר תוכן התלונה - תהיה מרכיב בתשתית הראייתית המניחה חשש ממשי למשוא פנים, אולם, אין זה המקרה דנא.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. רוזנצוויג למערערים, עוה"ד ד. מירקין וא. וינדר למשיבים. 10.9.06).

רע"א 3694/06 - פרחיה חביב נגד הלה הנדסה ואדריכלות בע"מ ואח'

*חסיון עו"ד לקוח, על מסמך שמחזיק בידיו הלקוח בעת חקירה נגדית על תצהירו בעדותו הראשית (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בתביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבים לבימ"ש השלום בחיפה, ניתנה עדותה הראשית בתצהיר בכתב. במהלך חקירתה הנגדית אחזה המבקשת בידה את תצהיר עדותה הראשית וכן שני מסמכים נוספים. ב"כ המשיבים ביקש מהמבקשת להעביר לידיו את המסמכים. לאחר התנגדות ב"כ המשיבה למסירת אחד המסמכים, החליט בימ"ש השלום כי מדובר במסמך החוסה תחת חיסיון עורך דין-לקוח ואין למסרו. כעבור זמן ביקש ב"כ המשיבים מבימ"ש השלום לדון שנית בהחלטתו, בהסתמכו על הלכה חדשה, (להלן: הלכת בנק הפועלים), שלפיה "שעה שעד נחקר על דוכן העדים ומחזיק בידו מסמך כלשהו בו הוא מעיין במהלך החקירה, יש לאפשר לפרקליט העורך את החקירה לעיין במסמך". לאור הלכה זו החליט בימ"ש
השלום לאפשר למשיבים עיון במסמך. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשתה נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המסמך שהיה בידי המבקשת בזמן עדותה הינו מסמך החוסה תחת חיסיון עורך דין-לקוח. חיסיון זה מעוגן בסעיף 48 לפקודת הראיות. מקובל לראות בזכות החיסיון של לקוח כלפי עורך דינו זכות מוחלטת, ולפיכך אין לביהמ"ש שיקול דעת אם להסיר חיסיון זה. הלכת בנק הפועלים לא באה לשנות מדיני החסינות, אלא להסדיר מצב מיוחד שבו עד עולה לדוכן העדים עם מסמך כלשהו בידו. כאשר מדובר במסמך חסוי יחולו ההלכות הקבועות למסמכים מסוג זה, וכאשר העד טוען לחיסיונו יוכל המסמך להיבחן ע"י ביהמ"ש, אשר יקבע, אם אכן מדובר במסמך החוסה תחת חיסיון עורך-דין לקוח. בעניין שבפנינו כבר הוחלט על-ידי בימ"ש השלום כי התרשומת אותה העלתה המבקשת עמה לדוכן העדים, על אף שנרשמה בכתב ידה, חוסה תחת חיסיון עורך-דין לקוח. משקבע כך, לא ניתן לאפשר לצד השני לעיין בתרשומת זו.

בפני: השופטת ארבל. עוה"ד מ. שחור וע. טל למבקשת, עו"ד צ. לוי למשיבים. 13.8.06).

ע"א 4731/06 - אלי פינטו נגד עו"ד יהושע רובין

*מחלוקת בעניין הסכם שכ"ט בין עו"ד ללקוחו (הבקשה נדחתה).

בעקבות פסק בורר שניתן לטובת המבקש, שכר הוא את שירותיו של המשיב, לשם אכיפת זכייתו. בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה, לפיו יהיה זכאי המשיב לתשלום "בסך של %35 מכל סכום שיתקבל...". משסבר המבקש כי לא הועברו אליו סכומים שנגבו על ידי המשיב במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגד החייב, הגיש תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות נגד המשיב. ביהמ"ש קבע כי המשיב הוכיח כי ביצע פעולות רבות בתיק ההוצאה לפועל במשך שנים, וכי הסכומים שנתקבלו בתיק זעומים יחסית לסכום החוב ומכסים אך בקושי את סכום שכר הטרחה שלו, ודחה את התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הרשות לערער שהגיש המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, נקבע בהסכם כי שכר הטרחה יעמוד %35 מכל סכום שיתקבל. ואולם, ביהמ"ש קבע עובדתית, כי הסכומים הזעומים יחסית שנגבו במסגרת תיק ההוצאה לפועל נזקפו בהסכמה למעשה לטובת המשיב, אשר פעל לאורך שנים רבות לגביית החוב. בקביעות אלה אין להתערב, בוודאי שלא בגלגול שלישי. לא היה מקום, כשמונה שנים מיום פתיחת תיק ההוצאה לפועל, להעלות טענות נגד הסכומים שנזקפו על חשבון שכר הטרחה של המשיב.

בפני: השופטת ארבל. 12.9.06).

ע"א 6604/06 - עו"ד כרמית אסף נגד שלום עמרי ואח'

*דחיית טענה בדבר השתכללות הסכם מכר דירה למרות שההסכם לא נחתם (הבקשה נדחתה).

המבקשת מתגוררת בשכירות מזה כ-16 שנים בדירתו של המשיב בתל אביב. המשיב החליט למכור את זכויותיו בדירה, והמבקשת הביעה רצונה לרכשן. לאורך מספר חודשים התנהל מו"מ בין המבקשת לבין המשיב, באמצעות עורך דינו, המשיב 2, באשר לתנאי ההסכם. המבקשת והמשיבים 1 ו-2 קבעו להיפגש ביום 9.2.06 לצורך עריכת תיקונים סופיים בהסכם וחתימה עליו. המבקשת באה למשרדו של המשיב 2 במועד שנקבע עם שיק בנקאי על סכום בשקלים השווה ל-68,000 דולר. משבושש המשיב להגיע, ובשל חילוקי דעות מסויימים באשר לנוסח הסופי של ההסכם, נדחתה הפגישה ליום 12.2.06. טרם עריכת הפגישה, התקשר המשיב 2 למבקשת והודיע לה כי עקב הפערים המהותיים בין הצדדים, הגיע המו"מ לקיצו. הוא הוסיף, כי בכוונת
המשיב להציע את הדירה למכירה לצדדים שלישיים. ביום 5.3.06 נערך הסכם מכר לגבי הדירה בין המשיב לבין המשיב 3. המבקשת הגישה תביעה לאכיפת החוזה שלטענתה נכרת בינה לבין המשיב. בד בבד הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים להעביר את הזכויות בדירה למשיב 3 עד להכרעה בתובענה, ובקשתה למתן צו מניעה זמני נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המשיב 2 הבהיר למבקשת ביום 12.2.06 כי אין המשיב מעוניין להמשיך במו"מ עמה. ביום 5.3.06 התקשר המשיב בחוזה למכירת הזכויות בדירה עם המשיב 3. המבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי ביום 6.4.06. חוסר המעש שהפגינה המבקשת בפרק הזמן שבין יום 12.2.06 לבין מועד פנייתה לביהמ"ש, מצביע לכאורה על כך שהיא לא סברה כי המו"מ שלה השתכלל לכדי חוזה מחייב. ניתן להשקיף על התקופה הנזכרת אף כמצביעה על שיהוי. חזקה על המבקשת, כמי שסברה שנכרת עמה חוזה, שתפעל לטובת אכיפתו מיד עם קבלת ההודעה שבכוונת המשיב להציע את הנכס לרוכשים פוטנציאלים. משלא נהגה כן יש לדחות את הבקשה אף לאור השיהוי האמור.

(בפני: השופט גרוניס. 16.8.06).

בש"פ 6699/06 - אמג'ד שמלי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת אקדח וירי 3 יריות באויר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי ביום 5.6.06 בסמוך לשעה 45:21, החזיק באקדח גנוב וירה בו שלושה כדורים באויר. בחיפוש שביצעה המשטרה ברכב בו ישב העורר נמצא האקדח הגנוב וכן מחסנית עם כדורים. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה לעצור את העורר עד תום ההליכים, והדיון התמקד בחלופת המעצר שהציע העורר - מעצר בית מלא בפיקוחו של מר עודה נשאת (להלן עודה), מנהל חברה לאבטחה ולשמירה. בימ"ש השלום הורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא כאמור ותנאי ערבות נוספים. המשיבה עררה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב שהורה על מעצרו של העורר עד תום הליכים. הערר נתקבל.
לראשונה הסתבך העורר בפלילים בגיל 16, ומאז עבר עוד מספר עבירות. אך זהו מעצרו הראשון והתרשמות שירות המבחן היא כי הוא מודע לחומרת העבירה. בתסקיר צויין כי מר עודה הנ"ל (המוצע כערב) "מודע לבעייתיות בהתנהגותו של אמג'ד, אך יחד עם זאת הוא תולה תקוה כי באמצעות שחרורו למעצר בית בביתו ותחת אחריותו יוכל לסייע לו... ובכך לשקמו...". אמנם, צדק, לכאורה, ביהמ"ש המחוזי באי האמון שהביע בעורר. אך בשלב זה של הליך מעצר, בלא קשר לאשר ייקבע אם יורשע העורר וייענש בתיק העיקרי, השאלה היא היש בכל זאת אפשרות לחלופה, כמצוותו הבסיסית של המחוקק. ניתן לקוות שבינתיים למד העורר, שטעם לראשונה טעם מעצר במשך למעלה מחודשיים, לקח ראוי. משקל מיוחד יש לייחס לנכונותו של עודה ליטול עליו את ההתחייבות לפיקוח בביתו. ההנחה היא כי אדם בעל חברת אבטחה לא יסכן את עצמו במתן יד להפרות מתוך כוונה או קלות דעת של העורר. על כן יש לקבל את הערר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד איהאב ג'לג'ולי לעורר, עו"ד עמית אופק למשיבה. 23.8.06).

ע.פ. 6806/06 - עדינה גלרמן נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע פסילה מנהיגה עד לערעור, כאשר ביהמ"ש המחוזי בערעור דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע ללא דיון במעמד הצדדים (בקשה לעיכוב ביצוע פסילה מנהיגה עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המערערת הורשעה, בהיעדרה, ביום 24.5.00, לאחר שהוזמנה כדין, בעבירה של נהיגה ברכב שנמסרה
עליו הודעת אי שימוש. דינה נגזר לקנס בסך 600 - ופסילה מהחזקת רישיון נהיגה ל-5 חודשים, וכן פסילה על תנאי לחודשיים. לטענתה גילתה רק עתה את דבר גזר הדין. מסתבר כי פסק הדין שנשלח לביתה של המערערת "לא נדרש", והסברה של המערערת הוא כי כתובת מקום מגוריה שונתה. המערערת הגישה לבימ"ש השלום לתעבורה בקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצוע, אך נדחתה בנימוק כי "מדובר בגזר דין שניתן עוד לפני שש שנים. 'אי הבנה' איננה סיבה לאי הופעה בבימ"ש". הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, שטרם נקבע מועד לשמיעתו, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע. זו נדחתה על-ידי ביהמ"ש המחוזי, ללא דיון במעמד הצדדים. הערעור על כך נתקבל.
בא כוח המדינה העלה ספק אם ערעורים בביהמ"ש המחוזי על דחיית בקשות לעיכוב פסילת רישיון נהיגה, צריך שיידונו במעמד הצדדים. לפי הוראת סעיף 126 לחסד"פ "באין הוראה אחרת בחוק זה, לא ידון אדם בפלילים אלא בפניו". ואולם, דומה שיש מקום להידרש במקרה מתאים לשאלה אם אין מקום לפרשנות שתייתר דיונים בעל פה בביהמ"ש שלערעור בבקשות לעיכוב ביצוע של פסילה, והדברים עשויים להצדיק ליבון. בענייננו, המערערת הפקידה את רישיון הנהיגה שלה ביום 4.7.06. אין טענה של עבירות תנועה משמעותיות של המערערת מאז שנת 2000, מועד המשפט שנערך בהיעדרה. טרם נקבע מועד לשמיעת הערעור בביהמ"ש המחוזי, כך שאם יתארכו הדברים לא יהא טעם בערעור. בנסיבות אלה הוחלט לעכב את ביצוע יתרת התקופה, והמערערת תוכל לקבל את רישיון הנהיגה עד להכרעה בערעור.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ליאור תמם למבקשת, עו"ד עמית אופק למשיבה. 14.9.06).

בש"פ 7021/06 - אבי וקנין נגד מדינת ישראל

*ערובות שניתנו כתנאי לשחרור, פוקעים רק אם לא הוגש כתב אישום תוך 180 ימים מיום שנקבעו הערובות, ומשהוגש כתב אישום בתוך התקופה תקפים תנאי השחרור עד מתן פסה"ד (הערר נדחה).

נגד העורר נפתחה חקירה על-ידי אגף המכס, לאחר שהתעוררו נגדו חשדות כי הבריח לישראל סיגריות מבלי לשלם מיסים. במהלך חקירה זו נעצר העורר ושוחרר בערבות תוך עיכוב יציאתו מהארץ, לאחר שחתם על כתב-ערובה בו נאמר כי הוא "מתחייב שלא לעזוב את מדינת ישראל עד לגמר כל ההליכים המשפטיים". לאחר שחלפה תקופה של 180 ימים, בהם לא הוגש כתב-אישום נגד המבקש, פנתה המשיבה לביהמ"ש, וזה האריך, בהסכמת העורר, את צו עיכוב היציאה מישראל ב-180 ימים נוספים. בחודש פברואר 2004, ובטרם פקע צו עיכוב היציאה מהארץ, הוגש כתב-אישום נגד העורר, בו יוחסו לו ולשניים נוספים שורה של עבירות מס. מספר חודשים לאחר הגשתו של כתב-האישום, פנה העורר לבית-משפט השלום בבקשה להצהיר על פקיעתו של הצו לעיכוב יציאתו מהארץ, מהטעם שהמשיבה לא עתרה לקבלתו של צו חדש, לאחר הגשתו של כתב-האישום. בית-משפט השלום דחה בקשה זו בקבעו כי: "משהוגש כתב האישום, אורך חיי הערובה ותוקפה - ועיכוב יציאה מהארץ בכלל זה - כאורך חייו של ההליך, והערובות תקפות כל עוד תקף ההליך...". ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
התכלית הניצבת בבסיס הסמכות להתנות את שחרורם של חשודים ונאשמים בערובה, הינה, כאמור בסעיף 48 לחוק המעצרים, להבטיח "שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש...". לפי סעיף 58(א) לחוק, תנאי שחרור בערובה שהוטלו על חשודים מכח סעיף 44, פוקעים רק אם לא הוגש כתב-אישום בתוך תקופה של 180 ימים מיום שנקבעו הערובות, וביהמ"ש לא הורה על הארכתן של הערובות. בעניינו של העורר לא התקיים התנאי המפקיע הקבוע בסעיף 58(א), שכן, כתב-האישום הוגש במהלכה של תקופת 180 הימים. מכך מתחייב כי תנאי השחרור שנקבעו ממשיכים לחול גם לאחר הגשתו של כתב-האישום, ויהיו תקפים עד לסיום המשפט.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד שגיב רוטנברג לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 6.9.06).

בש"פ 7175/06 - אילן אלקיים ואח' נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התפרצות וגניבה כאשר אין מדובר בפעילות שיטתית ובעבר פלילי כבד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העוררים הואשמו בעבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה. על פי עובדות כתב האישום, קשרו העוררים קשר לפרוץ לביתו של הרצל פירדזה (להלן: הרצל), העובד עם העורר ולגנוב ממנו כסף מזומן. על מנת להוציא לפועל את הקשר הנ"ל, שיכפלו העוררים את מפתח דלת ביתו של הרצל, והעורר שיכנע את הרצל (בשיחה טלפונית) לעזוב את הבית ולנסוע לים עם משפחתו. משהתרוקן הבית מיושביו הגיעו העוררים למקום, העורר פתח את דלת הדירה בעזרת המפתח המשוכפל, וגנב מהדירה 22,700 ש"ח וכ-$45 במזומן. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים ובימ"ש השלום בבאר שבע דחה את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
עבירות רכוש המקימות עילת מעצר הן אלה המבוצעות "באורח שיטתי, או בהיקף ניכר או תוך התארגנות של מספר עבריינים או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים" לענייננו, חרף השפלות שבה נהג בעורר, כאשר באמתלת שווא הוציא את חברו לעבודה מהבית, ספק אם ניתן לדבר על תחכום, בהבדל מתכנון. על פני הדברים גם אין מדובר בפעילות שיטתית. באשר לעברם הפלילי של העוררים - לעורר שלוש הרשעות קודמות שרק אחת מהן נגד רכוש. המדובר בעבירה שנעברה בשנת 2004. לעורר 2, חמש הרשעות קודמות מהן שתיים על עבירות של החזקת נכס החשוד כגנוב, כאשר ההרשעה האחרונה היא משנת 2003. לא נראה בנסיבות תיק זה כי המאסרים התלויים ועומדים נגד העוררים צריכים למנוע שחרורם בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת ברלינר. עו"ד אורי בן נתן לעוררים, עו"ד עמית אופק למשיבה. 10.9.06).

בש"פ 7472/06 - מדינת ישראל נגד דני דבורה

*ביטול שחרור בערובהשל נאשם שתקף את אשתו, שעה שהמתין להתחיל בעבודות שירות בגין הרשעה קודמת על אותו רקע (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב והמתלוננת הם בעל ואישה הגרים בנפרד. בתאריך 1.6.06 המתלוננת יצאה ממקום עבודתה בתל-אביב ונסעה למודיעין. בסמוך לעיריית מודיעין אסף אותה לרכבו אדם אחר. לפי הנטען בכתב האישום שהוגש נגד המשיב, הוא נסע במונית אחרי הרכבים בהם נסעה המתלוננת, ובשלב מסויים, כאשר האדם שעימו נסעה המתלוננת, החנה את רכבו ויצא מן הרכב, יצא המשיב מהמונית שבה עקב אחרי המתלוננת, פתח את דלת הרכב שבו המתינה המתלוננת, הלם בראש ובפניה במכות אגרוף ומשך אותה אל מחוץ לרכב והמשיך להכותה. המדינה עתרה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים בשל מסוכנותו. שירות המבחן קבע כי מדובר באדם נוקשה, שאיננו מכיר בבעייתיות שבדפוסי התנהגותו וכי המשיב מתקשה לשלוט בהתנהגותו. כשבועיים לפני האירוע הורשע המשיב בעבירות איומים והפרת הוראה חוקית כלפי המתלוננת. בזמן ביצוע המעשה המתין המשיב לתחילת ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות שהוטל עליו, והיה תלוי נגדו מאסר על תנאי של 8 חודשים. מכלול הנתונים, כך לדעת שירות המבחן, מצביע על רמת מסוכנות גבוהה וחשש להישנות התנהגות דומה בעתיד. בימ"ש השלום הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב קיבל את עררו של המשיב והורה על שחרורו לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
מעשיו של המשיב מגלים אובססיביות קשה. המשיב עקב אחרי המתלוננת לאורך כברת דרך ארוכה ולא היסס לשלוף אותה מהרכב שבו ישבה, כאשר על פני הדברים עוברים ושבים יכלו להבחין בכך. לא הסיכון שהיה כרוך בתפיסתו המיידית, ואף לא העובדה
-שזמן קצר מאד לפני כן נידון למאסר על תנאי בגין עבירות דומות, לא היה די בהן כדי להרתיעו. המציאות מוכיחה כי המרחק בין מעשים כגון אלה, לטרגדיה של ממש, הוא קצר ביותר. הבטחת שלומה של המתלוננת מחייבת הימצאותו של המשיב במקום ממנו לא יוכל לצאת על-פי רצונו.

(בפני: השופטת ברלינר. עו"ד אבי ורסטמן לעוררת, עו"ד מיטל וקנין-קורקוס למשיב. 15.9.06).

בש"פ 6793/06 + 6718/06 - פלונים נגד מדינת ישראל

*הזמנת תסקיר משלים בעניינם של עצורים עד תום ההליכים בעבירות של גרימת חבלה ע"י קטינים (הוחלט להזמין תסקיר משלים).

ארבעת המתלוננים הגיעו לרחוב שז"ר בקרית ים כדי להחזיר את חברתו של אחד מהם לביתה. בהגיעם למקום פגש אחד המתלוננים, (להלן חמודי), בצעירה שהכיר, והחל לשוחח עימה. בעוד הם משוחחים, הגיע למקום העורר 1, והעיר לצעירה על שיחתה עם חמודי. החלו חילופי מילים וקללות בין העורר 1 לבין מתלונן אחר, (להלן גלאל). בתום חילופי הדברים עזב העורר 1 את המקום, וחזר דקות ספורות לאחר מכן יחד עם העורר 2 ועם אנשים נוספים, כשהם מזוינים במקלות ובברזלים, והחלו מיידים אבנים לעבר המתלוננים וצועקים "ערבים ערבים". המתלוננים החלו במנוסה רגלית, אחת האבנים פגעה בראשו של חמודי, ובשל כך הצליחו העוררים והאחרים להדביק את חמודי וגלאל, היכו אותם בכל חלקי גופם, והתוצאה היתה שגלאל הובל לבית החולים מחוסר הכרה כשחבלות חמורות בגולגלתו. וחמודי הובהל לבית החולים כשהוא פצוע. במקביל להגשת כתבי האישום נגד העוררים, נתבקש מעצרם עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. נתעוררה השאלה, האם ניתן להגיש, בגדרי הדיון במעצר, מידע כלפי נאשמים על תיקים פתוחים (הקרויים מב"ד - "ממתינים לבירור דין") נגדם. ספציפית נסבה המחלוקת בקשר לתיקים שנפתחו בתקופה שלאחר המקרה נשוא כתב האישום ועד למעצר, תקופה לגביה טענו העוררים כי לא ביצעו בה עבירות. לשיטת בא כוח המדינה, מזימה הגשת התיקים את טענת העוררים כאילו לא נפתחו תיקים נגדם בפרק הזמן הרלבנטי. לפי הנחיית פרקליטת המדינה, ככלל, אין רשימת תיקי מב"ד כשלעצמה יכולה להוות ראיה בת הגשה בשלב המעצר. "החריג היחידי לכלל זה הוא שעה שהנאשם טוען בפני ביהמ"ש כי מעולם לא נפתחו לו תיקים במשטרה". הוחלט להזמין תסקיר משלים.
ככלל, שופט הדן במעצרו של אדם, לשם בחינת עילות המעצר, ראוי שתהא בפניו תמונה מלאה ככל הניתן. ככל שהתביעה מבקשת להסתמך על קיומם של מב"דים אינה יכולה להגישן כפלט מחשב, אלא עליה להציג חומר ראייתי מן התיק האחר. דבר זה יהא חריג של ממש, ולא הכלל. אם יתבקש ביהמ"ש, במקרים חריגים כאמור, להידרש אל תיקים פתוחים, יעשה כן לאחר בדיקת התיק. חריג מסויים לכך הוא כאשר הנאשם טוען שלא היו נגדו חקירות כל עיקר בתקופה ספציפית. בעניין זה אין למנוע הגשת פלט המב"ד לצורך הזמה כנקודה ספציפית זו ובה בלבד. בענייננו, ברור מן התסקירים שהוגשו, כי שירות המבחן לנוער אינו ממליץ, מתוך היכרות עם העוררים, על חלופה של מעצר בית אלא רק על מסגרת של מעון. אין להסכים לעת הזאת לכל מסגרת פתוחה, בנסיבות המסוכנות הקיימת. אך כיוון שהמדובר בקטינים, יגיש שירות המבחן לנוער תסקיר משלים באשר לשתי האפשרויות הבאות: מאמץ לבדוק שוב את האפשרות למעון נעול במועד קרוב יותר, ולחלופין - אם ישנה אפשרות למשטר סגור גם במעון שאיננו נעול בהגדרתו, אך ישנם בו מי שאינם יוצאים כלל לחופשה כלשהי.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד חמוד חמוד ושי לוי לעוררים, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 10.9.06).

בש"פ 7173/06 - מדינת ישראל נגד מוחמד שורפי ו-10 אח'

*הארכה חמישית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של סחר סמים (בקשה חמישית להארכת מעצרם של המשיבים מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

שני ארגוני פשע עומדים במרכזו של כתב האישום. על-פי הנטען - שני הארגונים עסקו באופן שיטתי ומאורגן ביצור, רכישה, מכירה, החזקה והפצה של הרואין וקוקאין. כתב האישום משתרע על כ-90 עמודים. לצד עסקאות הסמים, מייחס כתב האישום לחלק מן הנאשמים גם עבירות על חוק איסור הלבנת הון. כתב האישום מנה 25 נאשמים, שדורגו על פי מקומם ההיררכי בשני הארגונים. האבחנה בין המשוחררים למי שמעצרו הוארך, נעשתה בעיקר על-פי מעמדם ההיררכי של הנאשמים. הבקשה הנוכחית, היא בקשתה החמישית של המדינה להאריך ב-90 יום את מעצרם של המשיבים. הבקשה נתקבלה.
העובדה שרק בשלהי 2005, (כאשר כתב האישום הוגש ב-21.12.04), נקבע המותב שידון בתיק, משקפת את העומס המוטל על ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. נדרשת היתה הקמתו של מותב "יעודי" שידון בתיק זה בלבד, כדי לתת מענה לבעייה שהציגה שמיעתו של התיק. חרף הסכמתם לכך שקצב התקדמות השמיעה כרגע הוא משביע רצון ויותר מכך, מעמידים כל הסניגורים במרכז טיעוניהם את הזמן, הן הזמן שחלף והן הזמן שעתיד לחלוף על-פי הערכתם עד אשר יסתיים הדיון. לטענת הסניגורים, גם בהערכה אופטימית, שמיעת התיק ומתן פסק דין - לא יסתיימו לפני הפגרה של שנת העבודה הנוכחית ואולי אף לאחריה. ברם, לצד המסוכנות הנובעת מהיקף הפעילות במסגרת ארגון הפשיעה כמפורט לעיל, קיימת גם המסוכנות הנובעת מעברם של כל אחד מהמשיבים. על כן מעצרם של כל המשיבים מוארך ב- 90 יום.

(בפני: השופטת ברלינר. 11.9.06).

ע.פ. 8092/04 - ישראל חביב נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של סחר בסמים בהתחשב במסגרת הטיפולית בה נמצא המערער (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע על פי הודאתו בביהמ"ש המחוזי בירושלים ב-4 עבירות סחר בסמים, מסוג קנבוס בכמות מצטברת של של כ- 80 ק"ג שביצע המערער עם סוכן משטרתי במספר הזדמנויות. המערער ביקש לצרף להליך זה עוד שני תיקים- האחד בגין החזקת סכין שלא כדין, והשני - בגין עבירות זיוף, שימוש במסמך מזוייף, התחזות כאדם אחר, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בעת ביצוע עבירות הסמים שהה המערער בקהילה טיפולית לנפגעי סמים "משמר לחיים", במסגרת חלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי עמד בפסק דינו על הרקע העברייני העשיר של המערער מאז שנות ילדותו, ומנגד התחשב לקולא בנסיבותיו האישיות של המערער, ומאמציו בתהליך השיקום, וכן נתן משקל להודייתו באשמה. על יסוד האמור הוא גזר עליו 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי, וכן קנס בסך 30,000 -. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מזה שנים צבר המערער לחובתו עשרות הרשעות פליליות בעבירות שונות ומגוונות ונכנס ויצא מבתי הכלא לאורך השנים. מסוכנותו לציבור אינה מוטלת בספק. על רקע זה, מאמצי השיקום שהושקעו במערער, ותוצאותיה של השקעה זו הינם מרשימים במיוחד. המערער עצמו נרתם להשגת המטרה, ועשה מאמץ עילאי להשתלב במסגרת הטיפולית, לשתף עימה פעולה, לעמוד במבחן ולא למעוד. אין מקום, בנסיבות עניין זה, להותיר את עונש המאסר בפועל על כנו, מחשש כי הוא עלול לדרדר את המערער להשפעות שליליות של גורמים עברייניים, ולשים לאל או לסכן את המאמצים הכבירים שהושקעו בשיקומו. בנסיבות המקרה ייגזרו על המערער בעבירות הסמים צו מבחן טהור למשך 18 חודשים. אם יורשע המערער בגין "עבירה נוספת" כמשמעותה בפקודת המבחן, הוא צפוי לענישה
ממשית בגין עבירות הסמים בהן הורשע בהליך זה; בגין הרשעותיו של המערער באישומים המצורפים ייגזרו עליו עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף של 600 שעות, אשר יבוצעו במשך שנה. אם יתברר כי הוא אינו ממלא אחר צו השירות כראוי, רשאי יהיה ביהמ"ש לבטל את הצו ולהטיל עליו עונש נוסף במקום צו השירות. כן ייגזר עליו מאסר על תנאי למשך 8 חודשים וקנס כספי בשיעור של 10,000 - אשר ישולם לשיעורין בתשלומים של 300 - מדי חודש.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, נאור. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רחל דניאלי למערער, עו"ד דפנה ברלינר למשיבה. 10.9.06).

רע"א 403/05 - המועצה הדתית יהוד נגד חברת פאר מהנדסים בע"מ ואח'

*אי התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות בקשה לביטול פסק בוררות, שנומקה בטעות על פני הפסק והיותו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור (הבקשה נדחתה).

המנוחה מרים אקגיאן הותירה צוואה, מיום 12.7.1977, הכוללת, בין היתר, התייחסות לדירה ולמגרש בבעלותה, ביהוד. הדירה ומחצית המגרש הצמודה לה, (להלן: הדירה), שימשה כבית-כנסת המופעל בעזרתה של המבקשת, ובאמצעות עמותת מתפלליו. מחציתו האחרת של המגרש פנויה ואיננה מוצמדת. בצוואתה ציוותה המנוחה כי הדירה תועבר לאחייניתה. המחצית הפנויה של המגרש יועדה למבקשת, על מנת שזו תקים עליו בית-כנסת ובית-מדרש, אשר יישא את שמה של המצווה. נושא קיום הצוואה עבר שלבים רבים ולבסוף נתמנה בורר שקבע כי אין יריבות בין המבקשת לבין המשיבה, כי אין ולא היתה למשיבה כל זכות בנכס, וכי גם המבקשת מצידה אינה מחזיקה עוד בזכויות כלשהן על מחצית המגרש שהמנוחה הורישה לה, וזאת בשל העובדה, שלא הגשימה את צוואת המנוחה. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב-בקשה לביטול פסק הבוררות בגין חריגה מסמכות לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, ובגין היות תוכן הפסק מנוגד לתקנת הציבור, לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש אינו מוסמך, כבעבר, לדון ב"טעות על פני הפסק". גם סעיף 24 לחוק הבוררות, אשר מאפשר ביטולו של פסק בוררות, מצומצם לפגמים ספציפיים בהליך הבוררות עצמו, ואינו מכיל בתוכו טעות מהותית של הבורר. טענותיה של המבקשת אינן מעלות פגם שכזה, ובסופו של דבר, טענותיה הינן כנגד הטעויות אשר לדעתה נפלו בפסק עצמו. באשר לטענתה של המבקשת בדבר חריגת הבוררת מסמכותה בהכרעתה לגבי זכויות העמותה - עצם העובדה, כי המבקשת כלל לא טענה לחוסר סמכות במשך כל הליך הבוררות, מביאה לכך, כי לא תישמע כעת טענת חוסר הסמכות. באשר לטענות בנוגע לתקנת הציבור - לא בקלות תתערב הערכאה השיפוטית בתוכנו של פסק בוררות בתואנה של ניגוד לתקנת הציבור. בהתחשב בקביעות העובדתיות בפסק הבורר ובהתנהגות הצדדים, אין לומר כי המקרה דנא עולה לכדי פגיעה בתקנת הציבור.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אייל נון למבקשת, עוה"ד גלית ליידר ושירי בכר למשיבה. 12.9.06).

בג"צ 1425/06 - רס"ב יפה עזרא נגד ראש אכ"א במטה הכללי של צה"ל ואח'

*דחיית עתירה של חיילת בשירות קבע הדורשת להורות על פיטוריה מהצבא, באשר עליה לפנות לביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).

העותרת, משרתת בצבא בשירות קבע מזה כ-23 שנים. שתי ועדות רפואיות, קבעו לעותרת פרופיל 21 בשל לקות נוירולוגית ויתר לחץ דם וכן בשל לקות פסיכיאטרית. העותרת טוענת כי רשויות הצבא חייבות לפטרה לאור מצבה הבריאותי והנפשי, שכן פרופיל 21 משמעו אי כשירות לשירות. טיעונה המשפטי של העותרת נסמך בעיקרו על הוראת הפיקוד העליון (להלן: הפ"ע 3.0112) אשר קובעת כי "בצה"ל ישרתו רק יוצאי צבא שהם כשרים לשירות". המשיבים טוענים כי הפ"ע 3.0112 מתייחסת
לשירות חובה ומילואים בלבד ואינו חל על שירות קבע. פרופיל 21 אצל אנשי קבע אינו מחייב שחרור, כי אם התאמת תפקיד למצב הרפואי, והמערערת היתה עוברת תהליך של התאמת תפקיד, אלמלא העובדה שהיא הושעתה עוד לפני החלטות הוועדות הרפואיות, וללא קשר אליהן, בשל אישום פלילי שהוגש נגדה. כיוון שכך - לא היה טעם בהתאמת תפקיד חדש ההולם את הפרופיל הרפואי שנקבע לה. עוד טוענים המשיבים כי העותרת רשאית להשתחרר מרצונה בכל עת, אלא שהיא מעוניינת בפיטורים על-מנת להציל את גימלתה שכן היא אינה זכאית עדיין לקצבת פרישה. העתירה נדחתה.
שירותם הצבאי של חיילי קבע אינו מוסדר בחוק כלשהוא פרט לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות). הפ"ע 3.0112 קובעת בסעיף 2 כי בצה"ל ישרתו רק יוצאי צבא שהם כשרים לשירות. האם הוראה זו חלה גם על משרתי קבע או שמא, כדברי המשיבים, הוראה זו חלה רק על חיילים בשירות חובה ומילואים. חוק שירות הביטחון אינו חל על משרתי קבע, והפ"ע 3.0112 היונקת את כוחה מחוק זה כפי שהיא מעידה על עצמה, לא התכוונה להרחיב את תחום חלותה, גם על משרתי הקבע. ועוד: אפילו היינו מניחים כי הפ"ע 3.0112 חלה על משרתי הקבע, הקביעה - "בצה"ל ישרתו רק יוצאי צבא שהם כשרים לשרות" - אינה בבחינת הוראה אופרטיבית לפיה יש לפטר מי שאינו כשר לשירות. גם הפסקת השירות בדרך אחרת, עולה בקנה אחד עם הדרישה כי לא ישרת מי שאינו כשיר לשירות.

(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד אור בסוק וירון גת לעותר, עוה"ד אביגיל בורוביץ למשיבים. 10.9.06).

רע"א 1497/06 - פלונים נגד פלונים

*דחיית בקשה לרשות ערעור בפסיקת פיצויים עקב ביצוע מעשה מגונה ע"י בנם של הנתבע בקטין התובע (הבקשה נדחתה).

המבקש 1, יליד 1988, הועבר בחודש אפריל 1990 לטיפולם של המשיבים -2 3 כמשפחת אומנה. בחודש ספטמבר 1992, עת שהה המבקש בחופשה בבית אימו, המבקשת 2 (להלן האם), התגלה, כי המשיב 1, בנם של המשיבים -2 3, ביצע במבקש מעשה מגונה. בעקבות חקירת המשטרה הועמד המשיב לדין והורשע על פי הודאתו. המבקש ואימו הגישו תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו למבקש על ידי המשיב, וטענו להתרשלותם של הוריו ושל משרד העבודה והרווחה (המשיב 4). פסיכיאטר שמונה כמומחה מטעם ביהמ"ש סיכם את ממצאיו לאמור: "... אינני רואה מקום לקביעת נכות פסיכיאטרית אצל המבקש". באשר למשיבים -2 3 קבע ביהמ"ש כי נוכח העובדה, שהאירוע נשוא התביעה היה חד פעמי או בתקופה מצומצמת, לא ניתן לקבוע כי היה צפוי על ידי המשיבים -2 3, ואין לומר כי הופרה חובת זהירות על ידיהם. באשר למשיבה 4 - המדינה - נקבע, כי לא הוכחה התרשלותה. באשר למשיב נקבע, כי יש מקום לחייבו לפצות את המבקש. יחד עם זאת נקבע כי המבקש לא הוכיח קיומו של נזק ממוני, וכי עגמת הנפש, ממנה סבלה האם, הנו נזק מרוחק ואינו בר פיצוי. נוכח האמור, חייב ביהמ"ש את המשיב בתשלום פיצויים עונשיים למבקש בסך 15,000 -. המבקש ואימו ערערו לביהמ"ש המחוזי, ובפסק דינו קבע ביהמ"ש כי מתקיימים תנאיה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ועל בסיס זה הוחלט לדחות את הערעור. המבקשים הגישו בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון ובקשתם נדחתה. הבקשה עוסקת הן בהחלטה בבקשה לתיקון הפרוטוקול והן בפסק הדין שלערעור. הבקשה נדחתה.
אשר לבקשה לתיקון הפרוטוקול - אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות לעניין תיקון הפרוטוקול. בתי המשפט ככלל אינם נוהגים מקדמת דנא לרשום בפרוטוקול הערות ביהמ"ש בתוך שיג ושיח שבמהלך הדיון. ובמיוחד כך - בערכאת ערעור. נוכח
האמור וחרף טענות המבקשים, אין לומר כי עניינו של התיקון המבוקש הוא בשאלה בעלת חשיבות לבירור המחלוקת. אשר לחובת ההנמקה - תקנה 460(ב) לתקנות מאפשרת לערכאת הערעור ליתן בפסק הדין רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור. אשר לסכום הפיצויים שנפסק - טענות המבקשים כנגד הנזקים שנגרמו למבקש מופנות כנגד ממצאי עובדה, שנקבעו בבימ"ש השלום ואושרו בביהמ"ש המחוזי. בטענות כגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן בגלגול שלישי.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דורון רז למבקשים. 10.9.06).

בג"צ 6744/06 - עו"ד חיים אינדיג נגד ועד מחוז ת"א של לשכת עוה"ד ואח'

*דחיית עתירה נגד לשכת עוה"ד שהחליטה כי על העותר להפסיק ייצוג תובע נגד חברה מסויימת, בנימוק של ניגוד אינטרסים, שכן על התובע להגיש עתירתו לביהמ"ש לעניינים מינהליים (העתירה נדחתה).

המשיבה 3 (להלן החברה) הגישה תלונה למשיבה 2, ועדת האתיקה של לשכת עוה"ד בת"א, שעיקרה הטענה כי העותר, דירקטור בחברה, מצוי בניגוד עניינים כיון שהוא מייצג את אחד מבעלי המניות בחברה (המשיב 4) בתביעה נגד החברה. המשיבה 2, (ועדת האתיקה), הודיעה לעותר כי יש בהתנהגותו "חשש לניגוד עניינים", ולפיכך עליו להפסיק את ייצוג המשיב 4 בתביעה נגד החברה. העותר מבקש להורות למשיב למשוך את ידו מכל טיפול בפניות החברה, וכן, להורות על ביטול החלטתה של המשיבה 2. בתגובה נטען כי בעקבות תיקון מספר 15 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, הועברה הסמכות לדון בהשגות על החלטות המשיבים 1-2 לביהמ"ש לעניינים מינהליים. העתירה נדחתה. אכן היה על העותר להביא את עתירתו בפני ביהמ"ש לעניינים מינהליים. העותר לא הצביע על שיקולים מיוחדים המצדיקים את הידרשות בג"צ לעתירה במסגרת סמכותו המקבילה.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. העותר לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיבים 2-1, עו"ד בכר ראובן למשיבה 3, עוה"ד רוזובסקי אייל וצחי פלג למשיב 4. 26.9.06).

בש"פ 7584/06 - אנור קוטנה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים של שוהה בלתי חוקי שהסיע שוהים בלתי חוקיים, כאשר אין בידיו רשיון נהיגה ותעודות ביטוח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי בשעות הערב של יום 12.8.06, הסיע 21 תושבי הרשות הפלסטינית שנכנסו לישראל ללא אישור לכך, ונעצר בסמוך לכניסה לעיר מודיעין. מעשים אלו נעשו על-ידי העורר כשהוא שוהה בישראל שלא כדין. בנוסף, לא היו בידי העורר רישיון נהיגה ותעודת ביטוח תקפה. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של העורר. הערר נדחה.
לצורך שלב זה של ההליכים, יש די ראיות לכאורה לכך שהעורר הוא האדם שנהג ברכב, ומכאן, לאחריותו לעבירה של הסעת שוהים בלתי-חוקיים. אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר - העבירה של הסעת שוהים בלתי-חוקיים לתוך שטח מדינת ישראל הינה עבירה חמורה, אשר במציאות בה אנו חיים, טומנת בחובה סיכון עצום לשלומם של אזרחי ישראל, ומעידה, כשלעצמה, על מסוכנותו של האדם שביצע אותה. אכן, לעורר אין עבר פלילי (אף שכפי הנראה אין לו זו הפעם הראשונה שהוא נכנס לישראל שלא כחוק), אולם, כאמור, המסוכנות הנשקפת מהמעשים המיוחסים לו הינה רבה. לכך מתווספת העובדה כי העורר הינו תושב השטחים, אשר מרכז חייו אינו בישראל, ובשל כך קיים חשש מועצם להימלטותו מן הדין.