תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 11

ע.א. 11313/04 + 11152/04 - יוסף פרדו ואח' נגד מגדל... בע"מ ואח'

*התערבות בפסיקת שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים והפחתתם. *ביטול פיצוי עבור ביקור שבועי במכוני ליווי בעקבות פגיעה בכושר המיני(מחוז ת"א - ת.א. 1553/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערער, יליד שנת 1975, נפגע בשנת 1998 בתאונת דרכים ונקבעה לו נכות רפואית משוקללת של %83 ונכות תפקודית של %100. כושר ההשתכרות של המערער, אלמלא התאונה, נקבע בשיעור של 10,780 ש"ח לחודש (לפני ניכוי מס), והפסדי העתיד חושבו עד גיל 70. ביהמ"ש קמא מצא כי המערער זקוק לטיפול פסיכיאטרי, במסגרת פרטית, לנוכח יחסי-האמון שקשר המערער עם רופאיו, לפי חישוב של שני טיפולים בשבוע - כל טיפול בשווי של 500 ש"ח. בפריט שעניינו בעיות התפקוד המיני של המערער, נפסק סכום של 150,000 ש"ח, הכולל בחובו עלויות של תרופות (כמו ויאגרה), וכן "ביקור במכון ליווי פעם נוספת בשבוע". כן נפסק פיצוי בגין הוצאות שימוש בטלפון בסכום של 25,416 ש"ח לעבר ו- 108,674 ש"ח לעתיד בנימוק שבעקבות התאונה המערער הוא היפר-אקטיבי וקיים בו "דחף" לשוחח בטלפון. ביהמ"ש פסק סכום של $78,000 עבור הוצאות דיור. ביהמ"ש לא ערך חישוב של הפיצוי בכל ראשי הנזק, ובמקצתם - הסתפק בהתוויית אמות המידה לפיצוי. לפי חישוב המשיבות, סכום הפיצוי הינו, בסך הכל, כ- 5,500,000 ש"ח. ערעור המערער על שיעור הנזק נדחה וערעור המשיבים נתקבל בחלקו.
ב. המשנה לנשיאה ריבלין: לעניין שיעור הנכות והפסד ההשתכרות: בנכות הנפשית של המערער נקב ביהמ"ש בשתי נכויות שהן אחת: %10 בתחום האורולוגיה ו- %10 "בגין הפרעה בזיקפה על רקע נפשי". כמו כן לא כל נכויותיו של המשיב הן בעלות נפקות תפקודית. את בסיס השכר יש להפחית. בעת התאונה היה המערער בן 22 שנים, הרוויח 3,500 ש"ח לחודש, ושקל את המשך צעדיו - לימודי הנדסה או המשך שירות צבאי. בנסיבות אלה הפיצוי בראש נזק זה יועמד על סך של 8,000 - לחודש.
ג. המערער זקוק לטיפול ולליווי פסיכיאטרי. סכום הפיצוי שנפסק, סכום של כמיליון ורבע -, המתקבל מדרך החישוב שהתווה ביהמ"ש, הוא מופרז. הסכום צריך להיקבע בדרך של אומדן גלובאלי, ויועמד על 600,000 ש"ח. אין גם בסיס לפסיקת הפיצוי בגין הוצאות דיור. גם אלמלא התאונה היה המערער נזקק, מן הסתם, להתגורר בדירה. בדומה, גם הפיצוי עבור שיחות טלפון - גבוה מדי ויש להעמידו על 50,000 ש"ח.
ד. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער פיצוי של 150,000 ש"ח, עבור תרופות לשיפור התפקוד המיני וכן עבור היזקקות לשירותי ליווי. בכל הנוגע להוצאות הטיפול התרופתי והפסיכולוגי זכאי המערער לפיצוי ויש להעמידו על 100,000 ש"ח. מאידך, יש לבטל את הפיצוי עבור שירותי ליווי. לא הונחה תשתית מספקת המלמדת על צורך שאין בלתו לסיפוק צרכי המין של המערער בדרך של פנייה לשירותי ליווי.
ה. אף אם היה מוכח צורך בפנייה למכוני ליווי, עדיין אין לומר שמדובר בצורך המצדיק פיצוי. פגיעה עוולתית בכושר התפקוד המיני של ניזוק, עשויה להקים עילה לפיצוי הן בגין נזק ממוני הן בגין נזק לא-ממוני. במישור הממוני, יכול ויזדקק הניזוק לתרופות או לטיפולים שונים. במישור הלא-ממוני , הניזוק עשוי להראות כי אובדן כושר התפקוד המיני פגע בחדוות חייו וגרע מהנאות חייו, ופגע בסיכוי להקים משפחה. ספק אם ניתן לסווג את ההיזקקות לשירותי-ליווי כסעד-מתקן. כמו כן, הדין הפלילי משקף עמדה שלילית כלפי העיסוק בזנות, ובמיוחד כלפי הבאתה של אישה לעיסוק בזנות, ניצולה והנאה מרווחיה. "תקנת הציבור" עשויה להשפיע על יישום עקרון "השבת המצב לקדמותו" מקום בו המצב אליו חותר הפיצוי כרוך באי-חוקיות או בפגיעה בערכי-יסוד של החברה והשיטה.
ה. הנשיא (בדימ.) ברק: מסכים כי יש לבטל את הפיצוי בגין שימוש בשירותי ליווי. הסכמה זו מבוססת על ההיבט העובדתי, לפיו לא עלה בידי המערער להוכיח, באמצעות חוות דעת רפואיות וראיות אחרות, את ההכרח בהיזקקות לשירותי ליווי. אשר להיבט העקרוני - ההיבט העקרוני מעורר דיון בשורה של בעיות חברתיות, מוסריות ואתיות, אותן יש להותיר בצריך עיון.
ו. הנשיאה בייניש: מצטרפת לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין. 16.10.06).

ע.א. 941/05 - אגודת הכורמים... נגד חברת הכרם בע"מ

ביטול רישום "תירוש" כסימן מסחר למיץ ענבים, בהיות המלה "תירוש" שם מתאר של סוג מסויים של סחורה. "צד נפגע" לצורך התנגדות לרישום סימן מסחר(הערעור נדחה).

א. בשנת 1994 נרשמו על שם המערערת שני סימני מסחר עם השם "תירוש" לגבי "מיץ ענבים מענבי מוסקט"; "מיץ ענבים טבעי" (להלן: "הסימנים"). ביום 11.8.94 הגישה המשיבה לרשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, (להלן: "הרשם"), בקשה למחוק את הסימנים, בטענה כי אין לתת למערערת זכות ייחודית להשתמש במילה "תירוש" כסימן מסחר. סגן הרשם הורה על מחיקתם של הסימנים (להלן: "ההחלטה"), אלא אם כן תמסור המערערת הודעת הסתלקות בכתב, תוך 7 ימים, בזו הלשון: "רישום סימן מסחר זה לא ייתן זכות לשימוש ייחודי במילה 'תירוש' אלא בהרכב הסימן". הערעור נדחה.
ב. אין ספק כי המשיבה היא "צד שנפגע" כדרישת סעיף 38 לפקודה, לזכות עמידה להתגדות לרישום שם מסחרי. המשיבה פועלת בשוק המשקאות המשכרים כבר שנים רבות. עובדה זו מספיקה כדי לקבוע כי המשיבה היא מתחרה מסחרית של המערערת, ועל כן נכנסת אל גדרו של הביטוי "מי שנפגע". אשר לענין נטל ההוכחה - הנטל להראות כי סימן שנרשם אינו כשר לרישום, הוא על מבקש מחיקתו. יחד עם זאת אין על המשיבה להוכיח כי אבד אופיו המבחין של הסימן הרשום. די בכך שתוכיח כי הסימן אינו כשר לרישום או לא היה כשר לרישום מלכתחילה לפי דרישות הפקודה.
ג. אין מקום למתן הגנה לשמות המתארים סוג מסויים של סחורה או טובין, והם יכולים להתאים לסחורתו, כמו לאלה של אלמוני. "תירוש" היא מילה עברית, ידועה ושורשית. היא משמשת את העוסקים בתחומים הרלוונטיים כמונח מקצועי מתאר למיץ ענבים. השימוש בטרמינולוגיה המקצועית למילה "תירוש" מצוי גם בחקיקה ותקינה ישראלית. לפיכך, אינה כשרה לרישום כסימן מסחר, אלא אם יוכח כי רכשה לה אופי מבחין מכוח שימוש, היינו, "שהקהל מתחיל להכיר בהם [בסימנים או בשמות] לא רק ככינוי או כתיאור אלא כסימן או שם המזהים את העסק או הטובין עם התובע". יש להוכיח גם כי ציבור הלקוחות מזהה את השם באופן ברור עם היצרן. את זאת לא הצליחה המערערת להוכיח.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד ארנן גבריאלי למערערת, עו"ד מאיר ליאור אפשטיין למשיבה. 17.10.06).

בע"מ 672/06 - פלוני נגד פלונית

*החלטה, על יסוד אמנת האג, להחזיר לאיטליה ילדים שנחטפו מאמם באיטליה והועברו לישראל, למרות שמלכתחילה נחטפו הילדים מאביהם ע"י האם ובימ"ש באיטליה נמנע מלפעול לפי אמנת האג. חריג "רצון הילדים" לאמנת האג(מחוזי ב"ש - בע"מ 151/05 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקש הינו מוסלמי יליד ישראל, הנושא אזרחות כפולה ישראלית ואיטלקית. המשיבה הינה נוצריה ילידת איטליה, הנושאת אזרחות איטלקית. השניים נישאו באיטליה בשנת 1991. במהלך נישואיהם, נולדו להם בת ובן. בספטמבר 1997 עברו בני הזוג להתגורר עם ילדיהם בישראל. בחודש יולי 2002 נסעה המשיבה עם הילדים לחופשה
באיטליה, ופתחה בהליכי גירושין ומשמורת ילדים בבימ"ש באיטליה. בחודש אוגוסט 2002 הגיש המבקש לבימ"ש באיטליה עתירה, מכח אמנת האג, להחזרת הילדים לישראל. עתירה זו נדחתה מן הטעם שהחזרת הילדים לישראל עלולה לחשוף אותם לסיכון ולנזק נפשי. בחודש יולי 2005 פסק בימ"ש באיטליה כי משמורת הקטינים תהיה בידי המשיבה. המבקש הגיע לביקור אצל הילדים באיטליה, ובתום ביקור זה לקח אותם לישראל. המשיבה הגישה תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בישראל, מכוח חוק אמנת האג, ותבעה את החזרת הילדים למשמורתה באיטליה. השאלה שהתעוררה היא - האם מתקיים במקרה זה החריג שבסעיף 13(ב) סיפא לאמנה שלפיו: "הרשות השיפוטית... רשאית... לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו, וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו". ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תביעתה של המשיבה. לצורך בחינת רצון הילדים, מינה ביהמ"ש מומחית פסיכיאטרית ולאחר ניתוח מפורט של עמדתה, קבע כי הקטינים מתנגדים להחזרתם לאיטליה. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי לא הוכח חריג "רצון הילדים" וביהמ"ש הורה על החזרת הילדים לאימם. הערעור נדחה.
ב. גישת אמנת האג לענין אכיפה, הינה כי ילד שהורחק שלא כדין על ידי אחד מהוריו, יש להחזירו לאלתר למקום מגוריו הקבוע. לכלל זה חריגים מסויימים שנועדו, ביסודם, לאזן בין שני אינטרסים מרכזיים: האחד - הגשמת תכלית האמנה למנוע עשיית דין עצמית: השני - לתת משקל מיוחד במצבים מתאימים לצרכיו של הילד ולהיבטים שונים הקשורים בטובתו. לביהמ"ש שיקול דעת רחב בענין זה. יש להתחשב בנתוני גיל ורמת בגרות מספיקים לצורך החלת חריג "רצון הילד", וכן אין די בקיום העדפה בלבד של הילד להשאר אצל ההורה החוטף ולא לחזור למקום מגוריו הרגיל. יש להצביע על התנגדות עמוקה להחזרה כזו. בנסיבות המקרה שלפנינו לא נתקיימו תנאי חריג "רצון הילד" שעשויים היו להניח בסיס לשיקול דעת ביהמ"ש להימנע מלהורות על החזרת הילדים למקום מושבם הקבוע באיטליה.
ג. אכן, מקור ישיבתם הנוכחי של הילדים באיטליה נעוץ בחטיפתם הקודמת בידי האם לפני מספר שנים. ההליכים המשפטיים שניהל האב על פי האמנה באיטליה לצורך החזרת הילדים החטופים לישראל, עשויים להעלות השגות באשר לאופן התנהלותם של אותם הליכים ובאשר לתוצאות השיפוטיות שנתקבלו בהם. כל אלה אינם גורעים מחובתו של בימ"ש בישראל לקיים את הוראות האמנה כלשונן וכרוחן. גם אם סבור ביהמ"ש כי נסיבות הענין היו מצדיקות כי תתקבל תוצאה שיפוטית אחרת בהליכים שהתנהלו באיטליה על פי האמנה, עליו לכבד את פסיקת הארץ האחרת, כדרך הכבוד ההדדי המתחייב בין המדינות השותפות לאמנה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה, הוסיף השופט רובינשטיין. עו"ד מייזלס יהודית למבקש, עוה"ד מורן שמואל ועמרי דרור למשיבה. 15.10.06).

ע.א. 8404/03 + 8357/03 - מינהל מקרקעי ישראל נגד בנק דיסקונט...

* ע.א. 8404/03 + 8357/03 - קיזוז כספים שקבלן חייב למשרד הבינוי והשיכון, מכספים שמינהל מרקעי ישראל חייב להשיב לקבלן. *הטענות שעומדות לחייב נגד הנושה ושניתן להעלותן כאשר החוב הומחה לצד שלישי לפי חוק המחאת חיובים. *נטל החיוב במס על הפרשי הצמדה, כאשר הכספים (מחוזי ת"א - ת.א. 2343/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. חברת יצחק ועמוס בוקרה, (להלן: הקבלן), התקשרה עם משרד הבינוי והשיכון בחוזה פרוגרמה לבניית 304 יחידות דיור באשקלון. בחוזה התחייב הקבלן, בין היתר, לשלם למשרד החזר הוצאות עבור עבודות פיתוח המבוצעות על ידי המשרד בקרקע שנועדה לפרוייקט. קרקע זו הוקצתה לקבלן על ידי מינהל מקרקעי ישראל בהסכם פיתוח שבין השנים. לצורך מימון הפרוייקט התקשר הקבלן בהסכם ליווי פיננסי עם הבנק המשיב. במסגרת הסכם זה המחה הקבלן לבנק על דרך השיעבוד "כל הכספים
אשר יגיעו ל[קבלן] ממינהל מקרקעי ישראל במקרה של ביטול הסכם הפיתוח". המינהל נתן הסכמתו להמחאה זו (להלן: כתב ההסכמה). בפועל צומצם הפרוייקט ל-74 יחידות דיור, ועקב כך הודיע המינהל לקבלן על זכותו להשבת כספים (להלן: דמי ההשבה). מכוח המחאת הזכות, פנה הבנק אל המינהל ודרש את דמי ההשבה המגיעים לקבלן. המינהל העמיד את יתרת דמי ההשבה על כ-115,000 ש"ח בלבד, לאחר שקיזז 1,164,500 ש"ח עבור החזר הוצאות פיתוח למשרד הבינוי וכן מס במקור בסכום של 261,400 ש"ח, שחב בו הקבלן בגין הפרשי ההצמדה לדמי ההשבה. הבנק הגיש תביעה נגד המינהל ובפסק דינו דחה ביהמ"ש את הטענות שהעלה הבנק נגד קיזוז חובו של הקבלן למשרד הבינוי מדמי ההשבה, אך קיבל את טענותיו בכל הנוגע לניכוי המס במקור. הערעורים נדחו.
ב. סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים משמר בידי החייב את כל הטענות שעמדו לו כנגד הממחה. מקובל להבחין בין טענות המבוססות על העיסקה אשר ממנה צומחת הזכות שהומחתה ובין טענות שהינן חיצוניות לאותה עיסקה. טענות מן הסוג הראשון רשאי החייב להעלות כנגד הנמחה גם אם נוצרו לאחר מועד היוודע לו דבר ההמחאה, טענות מן הסוג השני, יכול החייב להעלות רק ככל שנתגבשו עד מועד היוודע לו דבר ההמחאה. בענייננו, ככל שהדבר נוגע לחוב שחב הקבלן למשרד הבינוי, עניין לנו בטענה שנתגבשה לאחר שנודע למינהל על ההמחאה. על כן, יש חשיבות לשאלה האם טענת ההגנה (קיזוז החוב למשרד הבינוי) היא טענה הנובעת מן העיסקה שבמסגרתה נוצרה הזכות הנמחית לדמי ההשבה. הבנק טען כי חוזה הפיתוח לחוד וחוזה הפרוגרמה לחוד וכי אין לראותם כעסקה אחת.ברם יש זיקה הדדית וקשר הדוק בין שני החוזים. הם שלובים זה בזה ומשלימים זה את זה לבלי הפרד. מדובר במקרה מובהק של טענת הגנה מסוג קיזוז, אותה הכשיר ביהמ"ש אף שנתגבשה לאחר שנודע לחייב על ההמחאה.
ג. אשר לערעור הנגדי בעניין ניכוי המס במקור - מדובר בהמחאת זכות על דרך השיעבוד. משכך עברה הזכות לקבלת דמי ההשבה מן הקבלן-הממחה אל הבנק-הנמחה, ויחד עימה עברה אליו גם הזכות הנלווית לקבל את הפרשי ההצמדה. ניתן לראות בהמחאה זו מה שמכונה בדיני המס "עיתוק הכנסה", לפיה מעביר הנישום את מקור הכנסתו לאחר, ועל כן אין הוא חייב עוד במס בגינה, להבדיל מנישום שהעביר לאחר את השימוש בהכנסה בלבד, שהחיוב במס נותר על כתפיו. האם העובדה שההמחאה במקרה שלפנינו אינה המחאה מוחלטת אלא המחאה על דרך השיעבוד שיש לה גם מאפיינים של מישכון זכות, משנה תוצאה זו- התשובה היא שלילית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עוה"ד עודד לב ורן אורן למשיב. 8.10.06).

ע.פ. 8215/04 - שושנה ארז נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח על יסוד עדויות במשפט אחר והודעות שנתקבלו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. קיומו של מניע בעבירת רצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 1060/01 - הערעור נדחה).

א. המערערת, ילידת 1940, קיימה מערכת יחסים אינטימית במשך עשר שנים עם המנוח חיים מזרחי שהיה בן 66. המנוח היה גימלאי שעסק, בין היתר, בנדל"ן והיה נשוי ובעל משפחה. המערערת הציעה לשלושה מבני משפחתה, לכל אחד מהם לחוד, לרצוח את המנוח תמורת סכומי כסף שנעו בין 40,000 ש"ח לבין 80,000 דולר, ונתקלה בסירוב. בסופו של דבר הציעה לנכד של אחותה (להלן: דקר) לרצוח את המנוח תמורת תשלום של 100,000 דולר והלה נענה להצעה. בערבו של יום 20.3.01 הזמינה המערערת את המנוח לביתה ברמת השרון, ובאמתלת שווא ביקשה ממנו לסייע לדקר לשכור דירה ברשפון. למטרה זו נסעו המערערת והמנוח, ברכבו של המנוח, לאסוף את דקר מדירתו. דקר התיישב במושב האחורי של הרכב מאחורי המנוח כשהמערערת נוהגת ברכב. לאחר
שקיבל רמז מהמערערת, החל דקר לחנוק את המנוח עד למותו. לאחר מכן עצרה המערערת את הרכב, השניים הוציאו את גופתו של המנוח מן הרכב, נטלו את ארנקו של המנוח, את מסמכיו ואת מכשיר הטלפון הסלולארי שלו, ועזבו את המקום. נגד השניים הוגשו כתבי אישום נפרדים. המערערת כפרה תחילה באשמה, ואולם, בעדותה הודתה כי המנוח נרצח באופן המתואר בכתב האישום, כאשר המחלוקת נסבה על חלקה שלה בגרימת מותו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעת המערערת, בעיקר, על אמרותיו של דקר במשטרה ועדותו במשפטו, שהתנהל, בחלקו בפני הרכב אחר. ביהמ"ש קבע שהגירסה אותה מסר דקר היא גירסה אמיתית, ומצא חיזוק לעדותו. עדויות נוספות עליהן התבססה ההרשעה היו עדויותיהם של סוכן משטרתי (להלן: הסוכן) ושל אדם בשם איציק שלום, קרובי משפחתה של המערערת, שהעידו במשפטו של דקר וסיפרו כי המערערת הציעה להם (בנפרד) לרצוח את המנוח תמורת תשלום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כוונת המערערת היתה להפיק תועלת כלכלית ממותו של המנוח. לבסוף הרשיע ביהמ"ש את המערערת בעבירות של רצח, ניסיון לשידול לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע, וגזר את דינה למאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. הודעותיו, במשטרה ובמשפטו, היו קבילים במשפטה של המערערת מכוח הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות. גירסה זו של דקר היא אחת מבין מספר גירסאות שמסר דקר. באות-כוחה של המערערת טענו כי נוכח ריבוי הגירסאות שהציג דקר יש לדחות את כולן כבלתי אמינות, ואולם הגרעין הבסיסי חוזר בכל גירסאותיו, ולפיו המערערת היא שיזמה את רציחתו של המנוח, ונכחה במקום האירוע בשעת ביצוע הרצח. לגירסתו של דקר קיימים חיזוקים ראיתיים שונים, כאמור, וכן שקריה של המערערת. באות-כוחה של המערערת טוענות כי הסוכן ואיציק שלום לא העידו בפני המותב שדן בעניינה של המערערת ולכן לא היה כל יתרון לביהמ"ש קמא על פני ביהמ"ש שלערעור בקביעת ממצאי מהימנות, וביקשו להתערב בממצאי מהימנות עדויותיהם. באשר לכך, ביהמ"ש העליון עיין בעדויות של השניים ולא נמצא יסוד להתערב בממצאיו של ביהמ"ש המחוזי באשר למהימנותם.
ג. עניין נוסף לגביו טענו הצדדים, הינו שאלת קיומו של מניע למערערת. את המניע מצא ביהמ"ש המחוזי בכך שהמערערת העבירה כשבועיים לאחר מותו של המנוח סכום של 350,000 ש"ח מחשבון בנק שפתחה לבקשת המנוח ושהכספים בו הופקדו על ידי המנוח לחשבון הבנק שלה. כמו כן לאחר מותו של המנוח התייעצה המערערת עם אנשים שונים באשר לזכויותיה בעזבון המנוח מתוקף מעמדה כידועה בציבור, ורק אז הסתבר לה שאין לה כל זכויות בעזבון.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, הנשיאה בייניש, רובינשטיין. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד רויטל גנון-ברוך ומירב נוסבוים למערערת, עוה"ד אורי כרמל למשיבה. 18.10.06).

רע"א 2996/06 - ישראל שלום ואח' נגד מע"צ ... בע"מ

*סמכותו של בימ"ש השלום לתת צו תפיסת חזקה במקרקעין לפי פקודת הדרכים ומסילת הברזל(הבקשה נדחתה).

א. תיק זה עניינו בשאלה לאיזה בימ"ש הסמכות למתן צו המאפשר תפיסת חזקה לפי פקודת הדרכים ומסילת הברזל (הגנה ופיתוח). המשיבה עתרה לבימ"ש השלום בהמרצת פתיחה למתן צו נגד המבקשים, שיאפשר לה לתפוס חזקה במקרקעין המוחזקים על ידיהם לצורך מימושה של תכנית מתאר. בין יתר טענותיהם נגד תביעת המשיבה העלו המבקשים את שאלת הסמכות. בימ"ש השלום החליט כי הסמכות מצויה בידיו. הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי - ונדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בבקשה הוטעם, כי מדובר בצו הפקעה שסופו העברת בעלות במקרקעין, שהסמכות לגביה מצוייה בידי ביהמ"ש המחוזי, ואין מדובר בחזקה ושימוש שהסמכות לגביהן לבימ"ש השלום. לחלופין נטען כי המדובר בנושא של הפקעה, שמכלולו צריך להידון בפני בג"ץ. הגישה שמדובר בשימוש וחזקה במקרקעין היא הגישה הנכונה, וסמכות הדיון היא בידי בימ"ש השלום. ועוד, יש להביט אל נושא זה במבט רחב. המגמה בחקיקה ובשיפוט הינה, מזה זמן, להעביר סמכויות מביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום. ההבחנה בין שימוש וחזקה לבין בעלות במקרקעין, שהיתה יסוד מוסד בדיני המקרקעין לאורך עשרות שנים, הלכה ונעשתה אנכרוניסטית יותר ויותר. אין גם להיעתר לטענה החלופית של המבקשים, שהסמכות העניינית קנויה כאן לבג"צ, שהרי לא עסקינן בתקיפה ישירה של צווי ההפקעה, אלא הטענות מועלות בעקיפין.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד חוסין איוב למבקשים, עו"ד יוסי לוי ואח' למשיבה. 18.10.06).

בש"פ 7962/06 - יעקב שטרית נגד מדינת ישראל

ראיות לכאורה מספיקות לצורך מעצר עד תום ההליכים. המסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גרימת חבלה מכוונת ע"י הסעת מכונית לעבר המתלוננת(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם כי בשעות הערב המאוחרות ביום 31.8.06, נסע בסמוך לתחנת אוטובוסים במגדל העמק ועצר את רכבו לצד קטינה (להלן: המתלוננת) והציע לה ולחברתה (להלן: החברה) טרמפ. משדחתה המתלוננת את הצעתו, יצא העורר מן הרכב וניסה לשכנע את הנערות לעלות לטרמפ. בשלב זה עצר רכב נוסף בצד התחנה ומשביקשו נוסעיו לדעת כיצד להגיע לשוק, השיב העורר: "הנה שוק, שתי זונות במבצע". מיד לאחר מכן נכנס העורר לרכבו, ומשהחלה המתלוננת לקללו עצר את רכבו והחל נוהג לאחור במהירות לעבר המתלוננת, פגע בה, ונמלט מבלי להושיט לה סיוע. העורר הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נהיגת רכב בפזיזות, הפקרה לאחר פגיעה וסטייה מנתיב נסיעה. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי בנצרת על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר מושתת על שלושה אדנים: היעדר ראיות לכאורה, היעדר עילת מעצר וקיומה של חלופת מעצר. הערר נדחה.
ב. קבוצת הטענות הראשונה של העורר נוגעת למה שהוא מכנה בעררו "בעיית הזיהוי ומחדלי החקירה" ובמסגרתה טוען העורר כי הסתפקות המשטרה בכך שהמתלוננת זיהתה אותו "אחד על אחד" דרך חלון צדדי. על פניו נראה, אכן, כי יש באי עריכתו של מסדר זיהוי ולו באמצעות תמונות, כדי להחליש את משקלה הלכאורי של ראיה זו. אלא שחברתה של המתלוננת, מסרה כבר בהזדמנות הראשונה את תיאור המשיב ואיזור מגוריו, וכן כי בהיותם גרים בשכנות, קיימת ביניהם היכרות קודמת ולכן יכולה היא לזהותו בוודאות. למרות שנראה שיש ליתן משקל מועט לזיהוי שנעשה על-ידי המתלוננת, ישנן ראיות זיהוי נוספות אשר מקימות תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה. בשלב זה, אין ביהמ"ש עוסק בבחינת מהימנותן או משקלן של הראיות, אלא מעריך את סיכויי ההרשעה בשים לב לערכן הגולמי של הראיות.
ג. העורר כופר בקיומה של עילת מעצר מכוח חזקת המסוכנות שבסעיף 21(א) (1)(ג)(4) לחסד"פ. לדידו, יסודותיה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה אשר מיוחסת לעורר, אינם מתקיימים, בהיעדר כוונה מיוחדת, והעבירה החמורה ביותר אשר ניתן להאשימו בה, היא גרימת חבלה ממשית, שאינו מקים עילת מעצר. ברם, בכל מקרה, ניתן ללמוד על מסוכנתו של העורר על רקע נסיבות ביצוע העבירה, על רקע עברו הפלילי ועל רקע העובדה כי המעשה בוצע על ידו כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. בנוסף, משהעורר, המתלוננת והחברה גרים באותו יישוב, קיים חשש כי העורר עשוי לפגוע בשתיים או לשבש הליכי משפט.
ד. באשר לחלופת מעצר - ביהמ"ש המחוזי קבע, כי אין בנמצא חלופת מעצר אשר תנטרל את מסוכנותו של העורר. בנסיבות המקרה דנן, נראה כי לא יהיה בחלופת מעצר בביתו של העורר כדי לאיין את מסוכנותו. עם זאת, לאחר עדותה של המתלוננת, יוכל העורר להגיש בקשה לעיון חוזר.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ז. ניר לעורר, עו"ד ע. אופק למשיבה. 9.10.06).

ע.פ. 6398/05 - ליאור סמסון נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להשית עונש מופחת בעבירת רצח לפי סעיף 300א' לחוק העונשין(מחוזי ב"ש - ת.פ. 978/03 - ערעור על גזה"ד - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע על פי הודאתו ברצח בכוונה תחילה, של אחיה של גרושתו. המערער היה נהג מונית. ב-25.8.2003 הסיע מכרה שלו, שעבדה כמאבטחת, ממקום עבודתה לביתה. המאבטחת החזירה אקדח ברשיון. הוא נטל את אקדחה וכפה עליה להצטרף לנסיעה עמו מבאר-שבע לדימונה, כדי להגשים את החלטתו משכבר להרוג את המנוח. המאבטחת חולצה מהמכונית ע"י שוטרים, אך המערער הצליח להימלט ולהגיע לבית המנוח שם ירה בו שמונה כדורים והרגו. בחקירתו טען המערער כי בעבר גרר אותו המנוח לבצע שוד בנק בדימונה. השניים נדונו למאסר, אלא שהמערער השתחרר ושיקם את עצמו ואילו המנוח נותר נרקומן. לדבריו כבר משנת 1992 תכנן להרוג את המנוח. המערער טען כי יש לגזור עליו עונש מופחת כאמור בסעיף 300א(ב) או 300א(ג) לחוק העונשין, וביהמ"ש דחה את טענתו. לעניין סעיף 300א(ב), קבע ביהמ"ש כי לא הוכחו יסודותיהם של הסייגים לאחריות פלילית של הגנה עצמית, צורך או כורח. לעניין סעיף 300א(ג) קבע ביהמ"ש כי אין מדובר במצב של "מצוקה נפשית קשה" עקב התעללות חמורה ומתמשכת במערער או בבן משפחתו. הערעור נדחה.
ב. לפי סעיף 300א לחוק העונשין ניתן לגזור עונש קל ממאסר עולם בעבירת רצח אם נעברה העבירה באחד מאלה: "(ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת... לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח. (ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו... בידי מי שהנאשם גרם למותו". לעניין סעיף 300א(ב), גם אם נצא מן ההנחות הנוחות ביותר המאמצות חלק גדול מגרסאות המערער, ובכללן כי ידע שהמנוח התכוון לשדוד את הוריו ואולי אף להרוג אותם, הרי שלפי מסכת עובדתית זו, אין לומר כי הידיעה התגבשה לכדי ידיעה קונקרטית בנוגע להתממשות הסכנה, וכן אין ספק כי קטילתו של המנוח אינה מקיימת את יסוד הנחיצות הנדרש להקמת סייג ההגנה העצמית. המערער יכול היה לפנות לרשויות אכיפת החוק. אשר לסעיף 300א(ג), צדק ביהמ"ש המחוזי בהתרשמותו כי המערער לא נמצא במצוקה נפשית קשה בעת האירוע, וכי מערכת היחסים שלו עם המנוח לא היוותה מסכת התעללות חמורה ומתמשכת.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד מירב נוסבוים ורויטל גונן-ברוך למערער, עו"ד דפנה ברלינר למשיבה. 10.10.06).

רע"פ 1928/06 - צביה פיליפ נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לביטול הרשעה בעבירות מס וזיוף מסמך, מסיבות של "סעד מן הצדק"(הבקשה נדחתה).

א. במאי 96 רכשה המבקשת, עורכת-דין במקצועה, יחד עם מתווך בשם יהודה קאיפי, מגרש באדמות מטה אשר בשטח 18,795 מ"ר, מסלמאן זבאן, תמורת סכום של כ-103,000 דולר (להלן: העיסקה הראשונה). על ביצוע העיסקה לא דווחו השניים לרשויות המס. מאוחר יותר מכרו השניים חלקים מהמגרש לרוכשים שונים (להלן: העסקאות הנוספות).
המבקשת ערכה את הסכמי המכר בעיסקאות הנוספות, לפיהם נחזה, כאילו סלמאן הינו המוכר לרוכשים, תוך שהשתמשה בייפוי כוח אשר ניתן לה ע"י סלמאן בעיסקה הראשונה. כך גם דווח לרשויות המס. בנוסף, לגבי אחת מהעסקאות הנוספות דווח על סכום תמורה של $11,000, כפי שנרשם בחוזה, בעוד שהתמורה בפועל עמדה על סכום של $30,000. המבקשת וקאיפי הורשעו בעבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), ועבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזוייף. בימ"ש השלום דחה את טענות המבקשת לפיהן לא תפסה בצורה נכונה את מהות העיסקות. כן נדחו טענותיה בדבר אי התקיימותו של היסוד הנפשי בעבירות על חוק מיסוי מקרקעין, וכן טענותיה בנוגע להרשעתה בעבירות על חוק העונשין. בגין העבירות בהן הורשעה, נגזרו על המבקשת תקופת מבחן של שנה (עם הרשעה), מאסר על תנאי של 8 חודשים, וכן קנס בסך 24,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. במסגרת הבקשה לרשות ערעורה אושרה הגשת ראיות נוספות. מראיות אלו עולה, כי כשנה וארבעה חודשים לפני הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת לנציבות מס הכנסה בקשה להטלת כופר כספי, כתחליף להמשך ההליכים הפליליים נגדה. בקשת הכופר הוגשה בהתאם להמלצת מחלקת החקירות תוך ציון כי יומלץ בחיוב על הטלת כופר. המבקשת לא קיבלה תשובה לבקשתה עד להגשת כתב האישום נגדה. או אז התברר לה כי בקשתה להטלת כופר נבחנה ונדחתה, בהתאם להחלטת ועדת הכופר, שנתקבלה כשלושה חודשים לאחר הגשת כתב האישום. בא-כוח המבקשת טוען כי דחיית הטיפול בבקשת הכופר גרם למצב שוועדת הכופר עמדה בפני מצב נתון בו הוגש כבר כתב אישום, דבר אשר השפיע על שיקול דעתה. לאור זאת, מבקש הוא, בין היתר, סעד מן הצדק לביטול פסה"ד, ולחלופין, ביטול ההרשעה.
ג. טענה בדבר זכותה של המבקשת לסעד של הגנה מן הצדק, אין מקומה להישמע בערכאה שלישית, כאשר לא הועלתה לפני כן, בעוד העובדות המהוות בסיס לטענה היו ידועות למשיבה מתחילתו של ההליך כולו. אף לגוף העניין, אין מקום למתן סעד מן הצדק במקרה שלפנינו. אמנם קיים טעם לפגם בכך שהחלטת הממונה על הטלת כופר התקבלה כעבור זמן לא קצר ונמסרה למבקשת אך לאחר שהוגש כנגדה כתב אישום זה מכבר. אך עוצמת הפגם אינה ברמה הפוגעת בתחושת הצדק וההגינות של ביהמ"ש. אין המקרה שבפנינו נופל בגדרם של "המקרים החריגים ביותר", בהם יש מקום למתן סעד של הגנה מן הצדק ולביטול כתב האישום וההליך הפלילי כולו.

(בפני: השופט ג'ובראן. 19.10.06).

רע"א 1958/06 - שמעון סויסה נגד חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ

*השתק עילה בפס"ד של ביהמ"ש לתביעות קטנות(הבקשה נתקבלה בחלקה).

א. המבקש, נכה צה"ל, רכש מאת המשיבה, במאי 1999, רכב, בו נתגלו תקלות. במארס 2001 הגיש המבקש נגד המשיבה תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות על סך 3,100 ש"ח, בשל הצורך בשכירת רכב חלופי, בשעה שהרכב היה, כנטען, במוסך לצורך שיפוץ במנוע. בהסכמת הצדדים פסק ביהמ"ש על דרך הפשרה, תשלום של 1,600 - למבקש. לא עבר חודש ומחצה, והמבקש הגיש לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיבה, שכללה ראשים אחדים של ממצאי תקלות לאורך תקופת בעלותו על הרכב, לרבות התקלה במנוע שהיתה נשוא התביעה הראשונה. המשיבה עתרה לדחייה על הסף, בטענה כי מדובר באירועים שהיו צריכים להיכלל בתביעה הקודמת, ועל כן חל השתק עילה, אף אם המדובר בפלוגתאות שלא הועלו בחלקן בתביעה הקודמת. בימ"ש השלום קיבל חלקית את הבקשה לדחייה על הסף. ביהמ"ש סבר כי חל השתק עילה באשר לכל הנושאים הקשורים במצבו המכני
של הרכב. לעומת זאת, לא דחה על הסף את ראשי התביעה שעניינם ירידת ערך, מסים ועגמת נפש. המבקש ביקש רשות ערעור בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע ובקשתו נדחתה. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ב. קיימת אסכולה המסתייגת מהשתק עילה מכוח פסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות, בגלל שיקולי צדק והגינות, ובהם שאלת הפרוצדורה בביהמ"ש לתביעות קטנות, שאינה מאפשרת ליבון יסודי. במישור הנורמטיבי, ככל שמדובר בהשתק פלוגתא, אם נהיר לביהמ"ש בתביעה החדשה (שלאחר התביעה הקטנה) כי מדובר במי שמיהר בתביעתו הקטנה לטפל בנושא מתוחם, או שברור כי צעדיו בביהמ"ש לתביעות קטנות נבעו מחוסר ידיעה, אולי לא ימהר ביהמ"ש לסלק את התביעה החדשה על הסף. אך ככלל יחול העיקרון של השתק עילה. ביהמ"ש לתביעות קטנות הוא בימ"ש ששופטיו הם שופטי בימ"ש השלום. ההבדל המסויים, הנובע בכל זאת מקיומם של סדרי דין שונים ודיני ראיות גמישים, יכול לבוא לידי ביטוי בגמישות-מה גם בענין השתק עילה (לא השתק פלוגתא) כדי לאפשר עשיית צדק במקרים המתאימים.
ג. בענייננו אין לאפשר למבקש לתבוע בנושאי שכירות הרכב עקב התקלות, ככל שאלה קדמו לתביעה הקטנה. ואולם, ככל שמדובר בתקלות נטענות שקרו אחרי הגשת התביעה הקטנה יש לקבל הערעור. לפיכך יותר למבקש לתבוע נזקי תקלות שנגרמו כנטען לאחר הגשת התביעה הקטנה. אין בכך הטרדה של ממש כלפי הצד שכנגד, שהרי ממילא מתנהל הליך בעקבות החלטתו של בימ"ש השלום.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד נדב דלומי למבקש, עו"ד אביב כרמי למשיבה. 20.10.06).

ע.פ. 9969/01 - פלוני נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות מין בקטינה של אב בבתו. הסתמכות על רישומים שערכה המתלוננת בסמוך לאירועים נשוא האישום וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 116/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הנו אביה של ל', ילידת 1.7.1982 (להלן: המתלוננת). בעקבות אירוע משפחתי טרגי החלה המתלוננת בטיפול נפשי אצל פסיכולוגית קלינית (להלן: עבריה), משנת 1994 ועד שנת 1998. במהלך שנות הטיפול היתה עבריה מודעת לכך שהמתלוננת נושאת עימה "סוד" שאיננה מוכנה לחשוף אותו. בשנת 1997 החלה המתלוננת בפגישות גם עם יועצת בית הספר, (להלן: אלישבע), ואז נחשף סודה של המתלוננת, המתייחס לביצוע עבירות מין שביצע בה אביה, המערער. המערער נעצר והואשם בביצוע עבירות מיון בבתו מאז היותה כבת חמש שנים ועד למעצרו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של אינוס במשפחה לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק, מעשים מגונים במשפחה, עבירות מין במשפחה, והתעללות מינית ונפשית בקטין. באשר לעבירה של אינוס בת משפחה לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק, שבו נדרש כי הבעילה תיעשה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, החליט ביהמ"ש לזכות את המערער, מאחר שלא הוכח שבעת שנעשתה הבעילה טרם מלאו למתלוננת 16 שנים. כן זיכה ביהמ"ש את המערער מכל האישומים אשר התייחסו לתקופה שקדמה להיות המתלוננת בגיל 14 לערך. את הכרעת דינו ביסס ביהמ"ש קמא בעיקר על האמון אשר נתן בעדותה של המתלוננת. באשר להיעדר הפירוט בעדותה - את הפירוט החסר השלים ביהמ"ש מתוך יומנים ומכתבים אשר רשמה המתלוננת. ביהמ"ש קבע כי חלק ניכר מהרישומים נעשה בסמוך לביצוע העבירות, ולפיכך ניתן לקבלם בהתאם לסעיף 9 לפקודת הראיות; לחלופין, קבע ביהמ"ש כי ניתן לקבל את המכתבים והיומנים מכוח כללי ה"רס גסטה", כהוכחה על הלך המחשבה והתחושות של המתלוננת ביחס לאירועים שעברו עליה; או אף מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. כמו כן קבע ביהמ"ש כי אף על פי שהמתלוננת כבשה את עדותה, אין הגילוי המאוחר פוגע במהימנות ומשקל העדות, וכן כי עדותה של המתלוננת אינה עומדת לבדה וכי היא נתמכת בשורת ראיות אובייקטיביות.
בגזר הדין נדון המערער ל-10 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית בכלל, וביחס לעדות של קורבנות עבירות מין בפרט, שמורה לנסיבות יוצאות-דופן, שאינן בענייננו. אשר לטענה נגד קבלת יומניה ומכתביה של המתלוננת כראייה - ביהמ"ש לא הסתמך על רישומיה של המתלוננת כעל ראיה עצמאית. המתלוננת העידה ואישרה בעדותה כי תוכנם של הרישומים, הנו אמת לאמיתה. בנסיבות אלה, הופך תוכנם של הרישומים לחלק מעדותה של המתלוננת. למעלה מן הדרוש יצויין כי ניתן היה לקבל את הרישומים, או את מרביתם, גם מכוח סעיף 9 לפקודת הראיות. כך ביחס לחלק מן הרישומים שנעשו בסמוך לאחר התרחשות מעשי העבירה המתוארים בהם. החלק האחר של הרישומים, אשר נכתבו זמן ניכר לאחר התרחשות האירועים המתוארים, או אינם נושאים תאריך, נקבע כבר בעבר כי ליומנים מסוג זה יש ערך ראייתי רב בשל היותם חלק מהלך נפשה של קרבן העבירה.
ג. גם הערעור על חומרת העונש דינו להידחות. המערער הורשע בביצוע שורת עבירות מין בבתו, מאז היתה בכתה ח' ועד למעצרו בעת שהיתה בת למעלה מ-17 שנים. בעקבות מעשים אלה הידרדר מצבה הנפשי של המתלוננת והיא אושפזה בבית חולים למשך תקופה של כשלושה חודשים. יש חשש כי הפגיעה הקשה אשר פגע המערער בבתו תשאיר את אותותיה עוד שנים רבות, ואפשר אף שלא תימחה לעולם. התמשכותם של המערער על-פני שנים, היקפם, והפגיעה הקשה שנגרמה בעטיים לבתו, מחייבים תגובה עונשית מחמירה.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד רפאלה שפריר ואבי צוקרמן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 16.10.06).

ע.א. 11593/05 - היועץ המשפטי לממשלה ורשם ההקדשות נגד הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון ואח'

*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי כי הוא נעדר סמכות לדון בנושא הקדש דתי מסויים, כאשר הראיות שהובאו להוכיח כי מדובר בהקדש דתי שנוסד לפני בי"ד רבני, אינן מספיקות(מחוזי נצרת - ה.פ. 531/97 - הערעור נתקבל).

א. בפני ביהמ"ש המחוזי מתנהל הליך בשאלת קיומם של הקדשות הנוגעים לנכסים שונים באזור צפת ומירון. הערעור עוסק באחד מאותם נכסים, אתר קבר הרשב"י. הקדש העדה הספרדית בצפת ומירון הינו הבעלים הרשום של חלק מאתר קבר הרשב"י, ולטענת המשיבים 1-8 מדובר בגוף הקיים מזה מאות שנים, שניהל במשך שנים רבות את אתר הקבר. בתובענה שהגישו ביקשו המשיבים 1-8 כי יוצהר על קיומו של הקדש העדה הספרדית, בין היתר, בקבר הרשב"י. כן ביקשו את מינויים של אישים שונים כנאמנים של ההקדש. המשיבים 10-12, טענו כי הסמכות לדון בהקדשות שבמחלוקת מוקנית לביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי החליט לדון תחילה בשאלת הסמכות, וקבע לגבי אתר קבר הרשב"י, כי הסמכות נתונה לביה"ד הרבני. הערעור נתקבל.

ב. סעיף 53 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, קובע כי: "לבתי הדין הרבניים של העדה היהודית יהא... שיפוט יחיד בכל ענין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של... הקדש דתי שנוסדו לפני בית דין רבני לפי דיני ישראל". ביהמ"ש נדרש לשאלה אם קיים הקדש דתי שנוסד בפני בית דין רבני לפי דיני ישראל, וקבע כי הקדששכזה אמנם קיים, וכי הנכס שייך להקדש ש"כונן" בפני בית דין רבני, ועל כן הסמכות לדון בעניינו היא של בית הדין הרבני. הראיה המרכזית עליה ביסס ביהמ"ש את מסקנתו היא הסכם שכירות מיום 15.11.76 בין מדינת ישראל לבין גוף המכונה הקדש היהודים הספרדים בצפת. במבוא להסכם מצהירים הצדדים כי: "ההקדש נוסד ונתכונן
כדין, עפ"י תנאי שטר הקדש שאושר כדין ע"י בית הדין הרבני המוסמך". ביהמ"ש ציין כי הסכם השכירות מבטא את העובדה המוסכמת כי ההקדש באתר כונן בפני בית דין רבני ומהווה ראיה מכרעת להוכחת עובדה זו.
ג. כל שניתן ללמוד מנוסח חוזה השכירות הוא שהאפוטרופסים של ההקדש הציגו בפני המדינה מצג לפיו שטר ההקדש שעל פיו נוסד ההקדש באתר הקבר אושר במועד כזה או אחר על ידי בית הדין הרבני. אף אם נקבל את טענת המשיבים 10-12 כי המדינה, בחתימתה על החוזה, הכירה בנכונותו של המצג האמור, לא ניתן ללמוד מכך כי ההקדש עצמו הוקם מלכתחילה בפני בית דין רבני. העובדה כי לא הוצג בפני ביהמ"ש שטר ההקדש עצמו, שאיננו בנמצא, והיעדר כל עדות חיצונית בדבר אופן כינון ההקדש, מחלישים במידה ניכרת את הטענה כי ההקדש כונן בפני בית דין רבני.
ד. לשם תמיכה בגרסתם כי ההקדש כונן בפני בי"ד רבני מצביעים המשיבים 10-12 על כך שביה"ד הרבני דן בעשרות השנים האחרונות בסוגיות שונות הכרוכות בניהול ההקדש ובכלל זה במינוי נאמנים והמדינה אף היתה צד לחלק מהליכים אלה. ברם, אף אם ביה"ד דן בפועל בניהול ההקדש אין זה מצביע על כך שההקדש כונן במקור בפני בי"ד רבני. אף בכך שהמדינה לא העלתה בדיונים בעבר כל טענה בדבר היעדר סמכות של בית הדין הרבני אין כדי להועיל למשיבים 10-12, שכן הסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות לערכאה שיפוטית סמכות לדון בהליך שאין לאותה ערכאה סמכות עניינית לגביו. בנסיבות אלה, ביהמ"ש המחוזי הוא המוסמך, מכוח סעיף 37 לחוק הנאמנות, לדון בתובענות הנוגעות להקדש באתר הקבר.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, חיות. החלטה - הנשיאה בייניש. 17.10.06).

על"ע 3461/06 - שאול אברהם נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א

*השעיית עו"ד לצמיתות בשל עבירות שונות החל מהזנחת הטיפול בענייני הלקוחות ועד גניבת כספי לקוחות(הערעור נדחה).

א. המערער הוסמך כעורך דין בשנת 1983. במהלך השנים 2004-2003 התנהלו נגדו מספר תיקים בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין בת"א. כל התיקים עניינם עבירות שונות החל מהזנחת הטיפול בעניינם של לקוחות ועד גניבת כספי לקוחות. המערער הורשע בחלק הארי של העבירות שיוחסו לו, והושתו עליו עונשים שונים. על פסקי הדין הללו הוגשו ערעורים מטעם שני הצדדים לבית הדין המשמעתי הארצי. המערער תקף את הרשעתו במרבית התיקים וכן השיג על העונש שנגזר עליו. הלשכה ערערה על קולת העונש. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער, קיבל את ערעור הלשכה על העונש, והורה על הוצאתו של המערער מן הלשכה לצמיתות. התייחסותו של בית הדין הארצי להרשעתו של המערער בכל התיקים שמדובר בהם היתה גורפת וכללה את כולם כמקשה אחת, מבלי להתייחס ספציפית לכל תיק ותיק. בית הדין קבע כי כל הכרעות הדין מבוססות על ראיות שהיו בפני המותבים השונים ונבחנו על ידם, "לפיכך אין אנו מוצאים לנכון לסטות מהכרעות שנקבעו ואנו מאמצים בשתי ידיים הכרעות אלה ואין צורך להוסיף עליהן"). לעניין העונש ציין בית הדין את תקופת ההשעיה המצטברת העולה על 17 שנים, כאשר תקופה זו "מצביעה על כך שבפועל מדובר בהוצאה לצמיתות מהלשכה". את הדגש, שם בית הדין על הצורך להגן על ציבור הלקוחות. טרונייתו העיקרית של המערער, עניינה הדרך שבה הלך בית הדין, שלא נכנס לעובי הקורה ואימץ את כל הכרעות ביה"ד המחוזי, ללא בדיקה. חלקו השני של הערעור, חלקו המשמעותי, הוקדש לחומרת העונש. הערעור נדחה.
ב. התייחסותו של בית הדין הארצי לממצאי העובדה שבכל הכרעות הדין היתה אכן לקונית וכללית. אך אין בכך כדי לומר שהתוצאה הסופית - שגויה. את שהחסיר
פסק הדין של ביה"ד הארצי, מספקים בהרחבה פסקי הדין המחוזיים. קריאתם של פסקי הדין אינה מותירה מקום לספק כלשהו באשר להוכחת העבירות בהן הורשע המערער. לאמור בכל אחד מפסקי הדין, מצטרף גם דפוס הפעולה המצטייר מכולם יחד: קבלת כספי לקוחות בלי להפקידם בחשבונות נאמנות, הזנחת הפעילות בתיק תוך יצירת מצג שווא בפני הלקוחות. דפוס הפעולה בפני עצמו יכול להוות ראיה עצמאית מכוח הכלל הראייתי שעניינו "מעשים דומים".
ג. כל אחת מן העבירות שהורשע בהן המערער קשה באופייה וקשה בנסיבותיה הספציפיות. הקשה שבעבירות על-פי מהותה היא שליחת יד בפיקדון שניתן לידי עורך הדין מתוקף תפקידו ומעמדו. אם כך בדרך כלל - על אחת כמה וכמה כאשר מדובר, באחד התיקים, בקבלת סכום שיועד לפצות קטינה בגין תאונת דרכים שעברה. הגם ששליחת יד בכספי לקוח היא החמורה שבמדרג העבירות, נראה כי בנסיבות התיק הנוכחי הזלזול, מצג השווא, ההעלמות, וההתעלמות המוחלטת מצרכי לקוחותיו, יצרו נזק קשה ופוגעני במיוחד, שעל כן אינם נופלים בחומרתם המעשית מעבירה זו. למערער גם הרשעות משמעתיות קודמות, בשל עבירות דומות ולצידן גם הרשעה פלילית בעבירות מס. המערער הוכיח כי אינו ראוי לשמש כעורך דין, וצדק בית הדין הארצי כשהרחיק אותו לצמיתות מלשכת עורכי הדין.

(בפני השופטות: ארבל, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 18.10.06).

רע"א 5281/06 - צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ ואח' נגד שירלי עוז

*ביטול החלטה שלא לאפשר חקירת עדי התביעה על תצהיריהם, לאחר שלא נחקרו בדיון שהתקיים ושבו הופיע עו"ד שאינו מתמצא בתיק, כאשר עוה"ד שטיפל בתיק חלה וביהמ"ש סירב לדחות את הדיון (הבקשה נתקבלה).

המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשות לבימ"ש השלום בהרצליה. עניינה של התביעה במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים באשר לרכב שרכשה המשיבה מהמבקשת. התיק נקבע לדיון הוכחות ליום 7.11.05. ביום 6.11.05 הגיש בא כוח המבקשות בקשה לדחיית מועד הדיון. בבקשה נטען, כי מפאת מחלתו לא יוכל להתייצב לדיון, וכי הוא עורך הדין היחיד במשרדו הבקיא בפרטי התיק, ועל כן נוכחותו בדיון הכרחית. בימ"ש השלום דחה את הבקשה. צויין, כי לא צורף לבקשה אישור מחלה או פרטים בדבר המחלה; כי במשרד ב"כ המבקשות מספר רב של עורכי דין וניתן לשלוח עורך דין חלופי; וכי התיק "ותיק" למדי, והגיעה העת לסיימו. בדיון ביום 7.11.05 התייצב עורך דין אחר ממשרדו של בא כוח המבקשות, ועתר בעל פה לדחיית הדיון ובקשתו נדחתה. בתום הדיון שהתקיים בעקבות ההחלטה, החליט בימ"ש השלום לקבוע את התיק לדיון הוכחות נוסף, בו יישמעו העדים שנותרו. עוד נקבע, כי עדי התביעה שהתייצבו לדיון פטורים מלהתייצב לדיון הבא, שכן בא כוח המבקשות, שנמנע מלחקור אותם, ויתר הלכה למעשה על חקירתם. המבקשות הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשתם נדחתה. בבקשה דנא נטען כי בנסיבות המקרה, לא ניתן לצפות כי עו"ד אחר, שאינו מכיר את פרטי התיק, יתכונן כראוי לדיון הוכחות בהתראה של שעות ספורות. הבקשה נתקבלה.
ככלל יטה בימ"ש אוזנו לטענה רפואית רצינית, אך כדי שאפשרות זו לא תנוצל לרעה, על ביהמ"ש להשתכנע שבנסיבות לא היתה אפשרות של תחליף. חיוב בהוצאות הוא המכשיר לאיזון הפגיעה בצד שכנגד, ויכול שיושתו אף לטובת אוצר המדינה במקרים המתאימים. בנסיבות המקרה הנוכחי נפגעה באופן שאינו מידתי, זכותן של המבקשות להליך הוגן וכן האפשרות להגיע לחקר האמת. בקביעתו של בימ"ש השלום כי עדי המשיבה, לא ייחקרו על תצהיריהם, נשללה למעשה זכותן של המבקשות לחקור עדים אלה בחקירה נגדית. לפיכך, הוחלט, המבקשות יוכלו לחקור את עדי התביעה
בישיבת ההוכחות הבאה. ההוצאות שהושתו על המבקשות בבימ"ש השלום יעמדו בעינן. חרף התוצאה האמורה ישאו המבקשות בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 4,500 -, וכן ישלמו הוצאות בסך 3,000 - לאוצר המדינה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אביב כרמי למבקשות, עו"ד אבנר רון למשיבה. 17.10.06).

ע.פ. 4628/06 + 4303/06 - אוליסייה טויטמן וג'באלי ג'אד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של התעללות הורים בקטינה תינוקת (הערעורים נדחו).

למערערת - ילידת 1977 - שלושה ילדים, ילידי 17.12.99, 17.9.01 ו-26.4.04 (התינוקת). המערער - יליד 1979 - היה בקשר עם המערערת בין ספטמבר 2004 לאפריל 2005. המערערים הואשמו בכך שהיכו את התינוקת וגרמו לה חבלות חמורות. כמו כן המערערת לא לקחה את התינוקת לטיפול רפואי לאחר שנפלה עמה במדרגות וידה של התינוקת התנפחה; המערערת התירה לאמה ליטול את הילדים לטיולים, אף שאמה אלכוהוליסטית ואינה יכולה לטפל בהם כיאות. המערערים הורשעו, על פי הודאתם, בעבירות של התעללות בקטין או חסר ישע ובתקיפתו והמערערת גם בהזנחת ילדים והפרת חובה של הורה לקטין. הם נדונו לשלוש שנות מאסר, מהן אחת לריצוי בפועל ושתיים על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
אכן, מדובר בסיטואציה טראגית. אנשים ללא עבר פלילי ובהם אם, הידרדרו לעבירות נגד החלשים ביצורי אנוש, ילדיה הקטנים של האם ותינוקתה. באת כוח המערערת טענה כי העוני והמצוקה הם הרקע לעבירות. אכן, המצוקה והעוני הם אורחי קבע בחלקים בחברה הישראלית, אך אי אפשר להצדיק, גם נכחם, פגיעה בילדים. דבר זה נותר ללא הסבר, וגם אי אפשר להסבירו. ביהמ"ש קמא איזן נכונה את השיקולים הרלבנטיים, תוך הדגשה, המוצדקת בנסיבות, של ההרתעה והמסר כי בעבירות מעין אלה תינקט יד מחמירה.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד יעל פינקלמן ומוחמד חאג' יחיא למערערים, עו"ד רחל מטר למשיבה. 16.10.06).

בר"ם 7298/06 - קדושני קאפי מוסה נגד מנהל הארנונה עיריית רחובות

*חיוב בארנונה של מבנה חדש שלטענת בעליו עדיין אינו מתאים לאיכלוס, וכאשר שנה קודם לכן קיבלה ועדת ערר את ערעור הבעלים וקבעה שהבניין עדיין אינו מתאים לאיכלוס ופטור מארנונה (הבקשה נדחתה).

המבקשת הקימה מבנה תעשייתי ברחובות להשכרה לצרכי מסחר ותעשיה. בשנת 2002 נשלחה למבקשת לראשונה הודעת חיוב בארנונה עבור המבנה. המבקשת ערערה על החיוב לוועדת הערר, בטענה שהקמתו של המבנה טרם הסתיימה ובשל כך אין לחייבה בארנונה. ועדת הערר קיבלה את הערעור. בשנת 2003 שוב שלחה העירייה למבקשת הודעת חיוב ארנונה, זו ערערה לוועדת הערר, כשבפיה הטענה שהכרעתה של ועדת הערר משנת 2002 מהווה מעשה בית דין לעניין היותו של המבנה לא ראוי לשימוש. הפעם נדחה ערעורה. בנימוקי הדחייה קבעה הוועדה כי אינה כבולה להחלטתה מן השנה הקודמת וכי בהתאם לנתונים העובדתיים שהובאו בפניה, ניתן להשמיש את הנכס בהשקעה סבירה, ולפיכך אין לפוטרו מחיוב ארנונה. על החלטה זו ערערה המבקשת לביהמ"ש לעניינים מנהליים וערעורה נדחה. ביהמ"ש קבע כי לאור החומר העובדתי שכלל בין השאר ראיות על כך שהמבנים הועמדו להשכרה עוד במהלך שנת 2003 ועל כך שחלקים מן המבנה קיבלו תעודת טופס 4, קבע ביהמ"ש כי הנכס היה ראוי לשימוש. הבקשה נדחתה.
טענתה של המבקשת כאילו קביעתה של הוועדה משנת 2002 יצרה מעשה בית דין אינה יכולה להתקבל. ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה האם במידה והנתונים העובדתיים לא היו משתנים כלל, היה אכן ראוי וצודק להתיר לוועדת הערר לשנות החלטתה.
אולם, הכרעתה של הוועדה בשנת 2003 התבססה על מסכת עובדתית שונה מזו שעמדה בבסיס ההחלטה ב- 2002. ההכרעה בדבר חיוב הנכס בשנת 2003 היתה הכרעה עובדתית שהתבססה על הנתונים שהובאו בפני הוועדה.

(בפני: השופטת נאור. 28.9.06).

בש"פ 7561/06 - מדינת ישראל נגד רפאל אלקיים

*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות מס חמורות (בקשה להארכת מעצר שניה - מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב, יחד עם שניים אחרים, הואשמו בביצוען של עבירות חמורות על הוראות חוק מס ערך מוסף. עיקרן נוגע למכירת חשבוניות מס פיקטיביות בסך כולל של למעלה מ-15 מליון -, אשר המס הגלום בהן עומד על סכום של למעלה מ-2.5 מליון -. כמו כן מואשם המשיב בכך שבמספר הזדמנויות נמנע מלהתייצב לחקירה לאחר שנדרש לעשות כן. עוד בטרם הגשת כתב האישום, נעצר המשיב ושוחרר בתנאים מגבילים במספר הזדמנויות. המשיב לא עמד בתנאי שחרורו ולא התייצב לחקירה במשך תקופה של כשלוש שנים. הוא אף הוסיף לבצע עבירות חמורות על חוק מע"מ. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים ומשפטו לא הסתיים, הורה ביהמ"ש העליון על הארכת המעצר ב - 90 יום. בין היתר, נימק ביהמ"ש את החלטתו במסוכנותו של המשיב לשלום הציבור; בחשש להימלטותו מן הדין וכן בכך שממילא קיימת הגבלה על חירותו, שכן הוא מרצה עונש מאסר בפועל אשר הושת עליו בהליך פלילי אחר. תקופת ההארכה הקודמת עומדת להסתיים והעותרת מבקשת להורות על הארכת המעצר ב- 90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
העבירות המיוחסות למשיב הן עבירות מס חמורות, אשר נעשו בהיקף נרחב, בתחכום, בעורמה ובתחבולה והביאו לפגיעה קשה בקופה הציבורית. אישומים אלו, יחד עם עברו הפלילי המכביד של המשיב, והעובדה כי בעבר הפר באופן חוזר ונשנה את תנאי שחרורו בערובה, מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו ועל הקושי לתת בו אמון כלשהו. אשר להתנהלות משפטו של המשיב - כעת המשפט נמצא בשלבים מתקדמים, ואף אם קשה להעריך במדוייק את מועד סיומו, הרי שמכל מקום, לא ניתן לומר כי קפא על שמריו וכי סיומו כלל אינו נראה באופק.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. ליבליין למבקשת, עו"ד ע. נקש למשיב. 25.9.06).

בג"צ 9054/01 - אלעזר ענבר ואח' נגד השר לאיכות הסביבה ואח'

*היענות לבקשה לעיון במסמכים שבתיק בג"צ, ע"י מי שאינו צד בתיק, אך מנהל משפט עם צד בתיק זה, בבימ"ש אחר, בנושא של דבר חקיקה אשר עליו נסובה גם העתירה (בקשה נתקבלה).

בתיק שבכותרת הוגשה בקשה לעיון במסמכים, ע"י מי שאינו נמנה עם בעלי הדין או מייצגיהם. בבקשתו מבהיר המבקש כי הוא מייצג תובעת בתיק אחר בביהמ"ש המחוזי וכי המשיב 9 בעתירה זו, תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ, (להלן: התאגיד), הינו הנתבע באותו תיק. לטענת המבקש, עמדת התאגיד בעתירה, עשוייה לשפוך אור על עמדתו באשר לחוק הפיקדון על מיכלי משקה, (להלן: החוק), שהינו לב ליבו של התיק הנדון בביהמ"ש המחוזי. התאגיד התנגד לבקשה. הבקשה נתקבלה.
העיון בתיק אינו אסור על פי דין. נקודת המוצא היא, שיש לאפשר את העיון בתיק והנטל להצדיק את מניעת העיון מוטל על המתנגד לו. בנסיבות העניין, התאגיד לא הרים נטל זה. לפי הנטען, ההליך המתנהל בתיק השני סובב סביב אותו דבר חקיקה אשר עליו נסובה גם העתירה. האינטרס לברר מה היא עמדת התאגיד בעתירה הוא אינטרס לגיטימי. בנסיבות אלה, אין לומר כי המניע ביסוד הבקשה הוא "לדוג" ראיות.