תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 12

ע.פ. 2387/04 + 1247/04 - עליוואת יעקוב ופאדי נטשה נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח והוכחת היסוד הנפשי של ההחלטה להמית. הסתמכות על הודעות שהוגשו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות(מחוזי י-ם - ת.פ. 5072/02 - הערעור נדחה).

א. בשנת 2002 ביצעו המערערים עבודות שיפוץ, בביתו של דוד בוחבוט (להלן: "המנוח"). בין הצדדים נתגלעה מחלוקת כספית ועל פי גירסת המערערים נותר המנוח חייב להם כ-30 אלף ש"ח. בשלב כלשהו איים המנוח על המערער פאדי כי יגיש נגדו תביעה כספית, ובעקבות כך החליטו המערערים להמית אותו אם לא ישלם להם את הסכום שהם דורשים. באחד הימים, בשעות הבוקר, הציעו המערערים למנוח להילוות אליהם לכפר עזרייה, באמתלא של קניית חומרי בניין לצורך המשך העבודה. המערער יעקוב הזמין את אחיו, (להלן: "מוחמד"), שיבורא עם רכבו להסיעם לעזרייה. מוחמד הגיע למעלה אדומים, והמערערים הטמינו בתא המטען של הרכב מעדר באמצעותו התכוונו לבצע את הרצח. בהגיעם לשכונת "אל-אסכאן" בעזרייה, כאשר המנוח ירד מהרכב, פנה אליו פאדי ודרש את הכסף. מיד לאחר מכן הלם יעקוב עם המעדר בראשו של המנוח, ופאדי הצטרף אליו בהכאת המנוח, וכך גרמו למותו. לאחר הרצח נטלו המערערים סכום של 900 ש"ח שהיה ברשות המנוח ונמלטו. לאחר מספר שעות שבו לזירה ושרפו את הגופה. המערערים הודו, במהלך עדותם, כי הרגו את המנוח, אך לגרסתם, כוונתם היתה רק להפחידו ומשניסה להימלט הכה אותו יעקוב בטורייה, ובהמשך הונחתו עליו מכות נוספות. המערערים הורשעו בעבירות של רצח ושיבוש מהלכי משפט ונדונו למאסר עולם. פאדי טוען, כי לא הוכח יסוד "ההכנה" מאחר ולא הובאה ראייה לפיה הוא הניח את המעדר בתא המטען; לא הוכח קיומו של קשר לרצח; לא הוכח כי הוא הלם בראשו של המנוח. יעקוב, טוען כי לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות, וביהמ"ש לא היה רשאי להסתמך על דברים שנרשמו מפיו של פאדי נגד יעקוב. הערעור נדחה.
ב. הדרישה כי התביעה תקדים ותודיע שהיא עתידה לעתור להעדפת אמרתו של עד על פני עדותו, כטענת הסניגוריה, אינה נמנית על תנאיו של סעיף 10א(ג). אשר להחלטה להמית - היסוד הנפשי של ה"החלטה להמית" מורכב משניים: מודעות המבצע לתוצאה הקטלנית העלולה להיגרם כתוצאה ממעשיו ורצון ושאיפה להתגשמותה. שימוש בכלי שפגיעתו קטלנית, מספר הפגיעות בקרבן, המקומות אליהן כוונו מהלומות התוקף, כל אלה הם נתונים אשר יש בהם כדי לסייע בידי ביהמ"ש לקבוע אם התקיימה הכוונה להמית. בענייננו, הובלתו של המנוח למקום מבודד, שם הונחתו על ראשו לפחות שלוש מהלומות במעדר, יש בה כדי ללמד כי לא היה זה פרץ של זעם מקרי שתקף את המערערים, אלא מעשה שקדמו לו מחשבה ותכנון. העובדה הנוספת, שהמערערים לא הזעיקו עזרה רפואית לאחר שהמנוח כרע ונפל, והעדיפו להסתלק משם, משתלבת היטב עם קיומה של הכוונה להמית.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד בוקר יניב ואשרף עדווי למערערים, עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 26.10.06).

רע"א 4217/04 - ציון פמיני נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים

*דרכי החישוב של היטל השבחה במקרקעין שבהם אושרו מספר תכניות בזו אחר זו, מבלי ששולם היטל עבור אף אחד מאישורים אלה(מחוזי י-ם - ע.א. 4111/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. סעיף 4(5) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה קובע: "במקרקעין שבהם אושרו מספר תכניות בזו אחר זו, בלי ששולם היטל עקב אף אחד מאישורים אלה, תהא ההשבחה ההפרש בין שוויים של המקרקעין בסמוך לפני אישורה של התכנית הראשונה לבין שוויים מיד לאחר אישורה של התכנית האחרונה". השאלה העומדת לדיון היא האם, כטענת המערער, יש לחשב את ההשבחה במקרה של רצף תכניות באופן המצרף את ההשבחות
שנוצרו בעקבות אישורה של כל תכנית ותכנית (להלן: שיטת המדרגות), או שמא, כקביעת בימ"ש קמא יש לחשבה לפי ההפרש שבין ערך המקרקעין במצבם המקורי, בסמוך לפני אישורה של התכנית הראשונה, ובין ערכם לאחר אישור התכנית האחרונה (להלן: שיטת המקפצה).
ב. המחלוקת מתייחסת למקרקעין שרכש המבקש בתחילת שנות השבעים בירושלים. במועד הרכישה חלה על המקרקעין תכנית מתאר שפורסמה ביום 16.7.1959. ביום 13.3.1980, פורסמה למתן תוקף תכנית חדשה (להלן: התכנית הראשונה). תכנית נוספת פורסמה ביום 28.6.1996 בדבר איחוד וחלוקה מחדש של החלקות (להלן: התכנית האחרונה). המערער מימש את זכויותיו במגרשים רק לאחר אישור התכנית האחרונה. באותו מועד, חייבה המשיבה את המערער בהיטל השבחה על פי שומה אשר העמידה את סכום ההשבחה על סכום של כ-2 מליון דולר. השמאי מטעם המערער הגיש חוות דעת נגדית לפיה ההשבחה אינה עולה על סכום של כ-107 אלף דולר. השמאי המכריע שמינו הצדדים, חישב את ההשבחה בשיטת המקפצה וקבע כי ההיטל עומד על סך כ-2,8 מליון ש"ח. בערעור שהוגש לבימ"ש השלום על החלטת השמאי המכריע, טען המערער כי לפי סעיף 4(5) לתוספת יש לערוך את השומה בשיטת המדרגות. בדחותו את הערעור קבע בימ"ש השלום כי לפי סעיף זה על המשיבה לבצע את שומת ההשבחה בשיטת המקפצה, תוך דילוג על כל תכניות הביניים. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. שיטת החישוב הראויה לעניין סעיף 4(5) לתוספת (אישור של מספר תכניות משביחות בזו אחר זו) הינה שיטת המדרגות. הבחירה בשיטה זו גובה אמנם מחיר בהיותה יעילה פחות, אך האינטרס החברתי שביסוד ההיטל יוצא נשכר, משום ששיטה זו מקיימת באופן מיטבי את הקשר הסיבתי הישיר בין הפעילות התכנונית ובין ההשבחה החייבת בהיטל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יורם ברסלע ואליצור דיבון למבקש, עו"ד שרי לרנר-הורוביץ למשיבה. 22.10.06).

ע.א. 5245/04 - מנהל מס שבח מקרקעין באר שבע נגד א.ר. אלירם בע"מ ואח'

*דחיית שומת מס של מנהל מס שבח בהגדת עיסקה במקרקעין כ"מכירת זכות במקרקעין" לצרכי תשלום מס שבח ומס רכישה, וקביעת שומת המקרקעין על בסיס התמורה המוסכמת(מחוזי ב"ש - ו"ע 1021/01 + 1020 - הערעור נדחה).

א. אחים אוקנין, שותפות רשומה (להלן: אוקנין), חתמה בראשית שנת 1996 על הסכמי פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל, לאחר שזכתה במכרזים לבניית מבנים בבאר שבע (להלן: הפרוייקט). הפרויקט כלל שלושה מיזמים אשר כונו "גני דנה", "גני מיכל" ו"גני סיוון". אוקנין שילמה למינהל דמי חכירה בסך של -1,628 מליון ש"ח בגין הקרקע שנועדה למיזמים "גני מיכל" ו"גני דנה" (להלן: עלות חכירת הקרקע מהמינהל). לאחר מספר חודשים, חתמה אוקנין על הסכמים עם המשיבות בעניין מיזמי "גני מיכל" ו"גני דנה", לפיהם התחייבו המשיבות, בהתאמה, לממן %90 מכלל ההוצאות הכרוכות במיזם "גני מיכל" ו-%75 מכלל ההוצאות הכרוכות במיזם "גני דנה", (להלן: שיעור המימון), ואילו יתרת ההשקעה תמומן על ידי אוקנין, אשר תתכנן, תקים ותבנה את המבנים בכל מיזם. כמו כן, הוסכם כי כספי המימון יחשבו כהלוואה של הצדדים ויוחזרו להם בתוספת הפרשי הצמדה, ואילו הרווח יתחלק בין הצדדים באופן שהמשיבות תקבלנה %50 מן הרווח במיזם "גני דנה" ו-%65 במיזם "גני מיכל". המערער סבר כי ההסכמים כוללים "מכירת זכות במקרקעין", המקימים חבות במס שבח ובמס רכישה, וערך למשיבים שומות מס לפי מיטב השפיטה. המערער קבע את שווי הזכויות בהתבסס על "התמורה המוסכמת", כפי שהיא עולה לדעתו מן ההסכמים. כך, למשל,
קבע בנוגע למיזם "גני דנה" כי נוכח שיעור המימון של המשיבות במיזם זה (%75) ושיעור זכותן לקבלת רווחים לאחר החזר השקעות הצדדים (%50), יש לראותן כמי שרכשו מאוקנין זכויות במקרקעין בהיקף של, תמורת "השקעה עודפת" בשיעור של %25 מעלות המיזם. בהתאם, קבע כי שווי הזכויות שרכשו המשיבות במיזם זה, הינו כשווי מלוא "ההשקעה העודפת", דהיינו $665,000. לפי שיטת חישוב דומה קבע את שווי הזכויות במקרקעין במיזם "גני מיכל". ועדת הערר קיבלה עררם של המשיבים וקבעה כי העסקאות האמיתיות שבוצעו אמנם לא היו עסקאות הלוואה או מימון, כטענת המשיבות, אלא הקנו למשיבות מעמד של שותפות ברווחים, ולכן יש לראותם כעסקאות החבות במס רכישה ובמס שבח. יחד עם זאת, קיבלה הוועדה את טענות המשיבות לעניין גובה השומה וקבעה כי: "...צודק וראוי לקבוע את השומה על בסיס ערך הקרקע בסך של 1,628,770 -, כפי שנקבע על ידי המינהל זמן קצר לפני מועד עריכת ההסכמים נשוא העררים שבפנינו". הערעור נדחה.
ב. מקום שבו שוכנע מנהל מס שבח כי התמורה עליה הסכימו הצדדים בהסכם מכר כתוב נקבעה בתום-לב ובלי שהושפעה מיחסים מיוחדים בין המוכר לקונה, כי אז עליו לחשב את המס על בסיס התמורה המוסכמת. עיון בהסכמים הרלבנטיים הנדונים מלמד כי מדובר בעסקאות מורכבות. שיטת החישוב שבה נקט המערער אינה מביאה בחשבון את העובדה כי כל סכומי המימון אשר התחייבו המשיבות להעמיד לטובת המיזמים ניתנו על ידן כהלוואות בלבד. העובדה שהמערער לא הביא בחשבון, במסגרת השומות שערך, את הוראת החזר ההשקעות שנכללה בהסכמים, איננה הקושי היחיד שמעוררות שומות אלו. קושי בולט נוסף, נוגע לפער העצום שבין עלות הקרקע לצורכי חכירה עליה הוסכם בין המינהל לאוקנין כ-1,628 מליון -, ובין סכום התמורה המוסכמת שייחס המערער למשיבות בגין רכישת חלקן בקרקע זו חודשים ספורים לאחר מכן (665,000 דולר ארה"ב עבור %50 במקרקעי "גני דנה" ו-1,275,000 דולר ארה"ב עבור חלקן במקרקעי "גני מיכל"). קשה לקבל כי בתוך חודשים ספורים שחלפו מאז חתימת חוזי החכירה בין אוקנין למינהל, עלה שווי הזכויות במקרקעין בשיעור כזה.
ג. נוכח הקשיים שמעוררת שיטת החישוב שנקט בה המשיב, אין לקבל את קביעותיו לעניין סכום התמורה המוסכמת. משכך נשאלת השאלה האם ניתן לחלץ תמורה מוסכמת אחרת מן ההסכמים שבנדון, על פי הנתונים שהוצגו כראיות בפני ועדת הערר. אין אפשרות כזו, ויש להותיר על כנה את התוצאה שאליה הגיעה ועדת הערר.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד קמיל עטילה למערער, עוה"ד לירון סגל, יחזקאל אילון ואלישע כהן למשיבים. 24.10.06).

בג"צ 3877/06 + 4050/05 + 2942/05 - ד"ר נאפז ח'דר מנצור ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*תוואי גדר בטחון סביר ישובים יהודיים ביו"ש(העתירות נדחו).

א. היישובים עמנואל, מעלה שומרון וקרני שומרון נמצאים במערב השומרון, בסמוך למספר כפרים פלסטיניים. שלושת היישובים היוו יעד לפיגועי טרור קשים בשנים האחרונות, אשר גבו לא פעם קורבנות בנפש. המשיבים החליטו על הקמת גדר ביטחון באזור יישובים אלה, והודיעו כי בכוונת הממשלה לחבר קטעי גדר אלה לתוואי גדר הביטחון המוקמת ביו"ש. המשיבים הבהירו כי חלק נכבד מהתוואי ב"אצבעות אריאל" טרם עבר הליכי תכנון ואישור משפטי פרטניים. בשלב זה הגדר מוקמת במתכונת של שב"מ (שטח ביטחוני מיוחד) סביב היישובים או לאורכם. תכלית השב"מ הינה למנוע, ככל שניתן, חדירת מחבלים ליישוב מסויים, ולמנוע ירי לעבר בתיו הקיצוניים.
לצורך הקמת תוואי גדר השב"מ הוציא המפקד הצבאי באזור יו"ש צווים בדבר תפיסת מקרקעין מאדמות הכפרים הפלסטיניים שבאיזור. העותרים - ראשי מועצות של כפרים פלסטיניים באזור נשוא העתירות ובעלי קרקעות שעל אדמותיהם מוחלים צווי התפיסה - מבקשים את ביטולם של הצווים. בעתירות נטען כי גדר השב"מ מוקמת בחוסר סמכות ובניגוד לכללי המשפט הבינלאומי הפומבי. כן נטען כי הגדר חורגת מכללי המידתיות והסבירות. העתירות נדחו.
ב. על-פי דיני התפיסה הלוחמתית, מוסמך המפקד הצבאי להורות על הקמת גדר הפרדה באזור יהודה ושומרון, ולתפוס לשם כך חזקה במקרקעין השייכים לתושבים פלסטיניים. סמכות זו קמה כאשר הטעם המונח ביסוד הקמת הגדר הוא ביטחוני-צבאי, ולא התווית גבול מדיני. על המפקד להפעיל את סמכותו במידתיות. בבואו לשקול את תוואי הגדר על המפקד לשקול ולאזן בין מספר שיקולים: השיקול הביטחוני-צבאי; שיקול טובתם של בני האוכלוסיה הערבית המקומית שהינם "תושבים מוגנים"; השיקול של הגנה על חייהם וביטחונם של ישראלים הגרים באזור. השיקולים השונים מתנגשים לא פעם זה בזה. פתרונה של התנגשות זו הוא באיזון ראוי בין האינטרסים המנוגדים. אמת מידה מרכזית באיזון זה היא ה"מידתיות", על שלושת מבחני המשנה שלה: נדרש קשר התאמה רציונלי בין האמצעי הנבחר לתכלית שהוא נועד להגשימה; נדרש כי האמצעי הנבחר יהא האמצעי בעל הפגיעה הפחותה בזכויות הנפגעות; נדרש כי האמצעי הנבחר יאזן כראוי בין התכלית המונחת ביסוד הפעלתו ובין הזכויות הנפגעות. ההחלטה בענייננו עונה על דרישות המידתיות האמורות.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, בייניש, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד פתחי שביטה וויאם שביטה לעותרים, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 26.10.06).

ע.פ. 4321/06 + 4138/06 - מדינת ישראל נגד פלוני

החמרה בעונש בעבירות מין בקטינים. פרשנות סעיף 80 לחוק בתי המשפט העוסק בחילוקי דעות בין השופטים בגזירת הדין(מחוזי חיפה - ח.פ. 103/04 - ערעור וערעור נגדי על גזה"ד - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיב הורשע, על פי הודאתו בהסדר טיעון, בעבירות מין כלפי שני קטינים. בגזירת הדין נחלקו דעותיהם של שופטי ביהמ"ש המחוזי. שירות המבחן המליץ על העמדתו של המשיב במבחן למשך שנה וחצי, ערבות עצמית מרתיעה ופיצוי למתלוננים. המדינה ביקשה כי יוטל מאסר בפועל בעבודות שירות, ומשלא נמצאה אפשרות לכך על-ידי הממונה על עבודות שירות, ביקשה ריצוי עונש במעון נעול, מאסר על תנאי, טיפול בקבוצה לעברייני מין ופיצוי למתלוננים. אב בית הדין, השופט נאמן, הציע מאסר על תנאי של שלוש שנים, העמדה במבחן וחיוב בפיצוי כספי. השופטת וילנר סברה, כי יש לשלוח את המשיב למעון נעול עד גיל 20. השופט סעב הציע להשית על המשיב מאסר בפועל של שנה, שבמהלכו תיבחן האפשרות לסייע לו לסיים את לימודיו. נוכח השוני בדעות עמדה בפני בית המשפט השאלה מהו העונש המתאים. השופט נאמן, אב בית הדין, התייחס לסעיף קטן 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט, הקובע את כללי ההכרעה במקרה של חילוקי דעות לעניין גזר דין, היינו, צירוף הדעה המחמירה לזו המקלה הקרובה אליה והכרעת אב בית הדין, בהיחלק הדעות לגבי חומרת סוג העונש או מידתו - כמכלול. כיוון שהצד השוה בהצעות השופטים האחרים היה שלילת חרות מסויימת, שבאשר לאורכה הקל השופט סעב (שנה אל מול עד גיל 20) ומבחינת אורח ריציויה היתה השופטת וילנר המקלה (מעון נעול מול מאסר בפועל), הכריע השופט נאמן על שליחת המערער למעון נעול שנה אחת. לטענת המדינה, המשיגה על קולת העונש, טעה אב בית הדין ביישום הוראת סעיף קטן 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט. מנגד טען המשיב בערעורו כנגד חומרת העונש, וביקש ללכת בדרכו של אב בית הדין. ערעור המדינה נתקבל.
ב. גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות, של המשיב, יש ליתן משקל מרכזי לאינטרס הציבורי, בעקבות חומרת העבירות והסבל שנגרם לקרבנות. על כן יתקבל ערעור המדינה באופן שתוצאתו האופרטיבית היא הארכת התקופה לשהיית המערער במעון הנעול עד גיל 20 (קרי, למעלה משנתיים במקום שנה), והקטנת תקופת המאסר על תנאי, תוך שהפיצוי למתלוננים, שהיה משותף לכל השופטים נותר בעינו.
ג. אשר לסוגיה המשפטית שהעלתה המדינה בערעור, קרי, פרשנות סעיף קטן 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט, העוסק בחילוקי דעות בגזירת הדין - לסעיף קטן ג(2) שני רכיבים שונים במהותם: הראשון עוסק במחלוקת על עצם סוג העונש או מידתו, השני - בחומרה של סוג העונש או מידתו. הדרך לקריאת סעיף קטן ג(2) היא כלהלן: לא היתה דעת רוב - קרי, היו שלוש דעות באשר לעונש, יש לקבוע מהי הדעה מחמירה יותר ומהי המקלה הקרובה אליה, ולצרף את המחמירה אל המקלה ממנה. ההחלטה עשויה להיות פשוטה, אם ברור ומובן מתוך העונש שהוא מדורג בין השופטים בסולם חומרה. ואולם, יתכן מצב, שבו יש להכריע גם באשר לחומרת סוג העונש או מידתו. המדובר, בשני עניינים שונים במהותם. בענייננו שלנו, האם - למשל - שנתיים במעון נעול חמורות משנה אחת מאחורי סורג ובריח אם לאו, עסקינן בחומרת סוג העונש או מידתו, קרי בסיפא של סעיף קטן ג(2). יתכן כי אילו היה ההרכב בבית המשפט המחוזי מתכנס ודן בשאלה מה סוג העונש ומידתו החמורים יותר והמקלים יותר, היה מגיע לדעה אחת, או למצער לדעת רוב. בענייננו היה איפוא על ההרכב להתכנס ולקבוע האם דעת השופטת וילנר היא המחמירה או שמא דעת השופט סעב (פשיטא שאין מדובר בדעת אב בית הדין שהיתה המקלה מכולם). אם לא היתה מושגת הכרעת רוב לעניין זה, היה אב בית הדין צריך להשוות בין שתיהן, ולבחור באחת מהן ולא ברכיב מזו או מזו. הערעור מתקבל איפוא במובן פירושו של סעיף קטן 80(ג)(2) סיפא. דברים אלה נאמרים במישור המשפטי, שכן באשר לתוצאה האופרטיבית כבר הוכרעה מידת העונש.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מוטי לוי למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 26.10.06).

ע.א. 3111/04 - טרלנד בע"מ ואח' נגד בנק פועלי אגודת ישראל ואח'

הסמכות העניינית בבקשה למתן הוראות לכונס נכסים הפועל מכח אגרת חוב. דחיית ערעור על הוראות לכונס נכסים למכור מניות של חברה(מחוזי ת"א - תיק פש"ר 1398/03 - הערעור נדחה).

א. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת כונס הנכסים מטעם המשיב, במסגרת הליך של מתן הוראות, ואישר מכירת מניות חב' חלד ריהוט 2002 בע"מ (להלן - "חלד 2002") המוחזקות בידי מערערת 1 (להלן "טרלנד") למשיבה 3 (להלן - "אינובייט"). הערעור נדחה.
ב. אין חולק כי לביהמ"ש המחוזי נתונה סמכות עניינית לדון בבקשה למתן הוראות לכונס נכסים הפועל מכח איגרת חוב. השאלה היא אם ראוי היה לברר את השאלות העולות בפרשה שלפנינו במסגרת הליך כזה, להבדיל מתובענה רגילה. הליך מתן הוראות אמנם אינו מיועד, דרך כלל, להכרעה במחלוקות מהותיות, אלא עיקרו במתן מענה לעניינים אופרטיביים הקשורים בניהול התפקיד. אולם לכלל זה חריגים, והוא - מקום שהשאלות הטעונות הכרעה אינן מצריכות בירור עובדתי מורכב אלא הן פשוטות באופן יחסי להכרעה. שיקול הדעת לענין המסגרת הדיונית ההולמת מוקנה לערכאה הדיונית, ובית המשפט של ערעור לא יתערב בכך אלא במקרים חריגים. בענייננו, מדובר במצב דברים אשר לא הצריך בירור עובדתי מורכב ומסובך במיוחד.
ג. טענה שהעלה ב"כ המערערים לפיה טעה בית המשפט קמא בכך שלא נתן למרשיו הזדמנות לרכוש את המניות בעצמם - גם לה אין על מה לסמוך. טענה זו לא הועלתה בשום
שלב בהליכים בפני ביהמ"ש קמא, ולפיכך היא כלל לא עמדה לדיון בפניו כאופציה אפשרית. ואחרון - לענין מחיר המניות שנקבע לצורך המכירה לאינובייט, והעובדה כי לא פורסמה הצעה לציבור לצורך התמחרות פומבית, ייאמר: אכן, אפשר והיה ראוי כי כונס הנכסים, יפנה בהצעה לציבור כדי למצות את המהלך המעין-מיכרזי המתבקש בנסיבות מעין אלה. חרף זאת, אין פגם מהותי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה. בקשת כונס הנכסים למכירת המניות בסכום של 300,000 - הוגשה עוד ב-23.7.03. עד למתן החלטת ביהמ"ש לא הוצעה כל הצעה אחרת מלבד זו של אינובייט, וגם היום, פרט להצעת הרכישה העצמית שהועלתה על ידי המערערים בדיון בערעור, לא הובאו כל הצעות לרכישת המניות הנדונות. הטיעון לענין חובת קיום מכירה פומבית הופך, איפוא, להיות תיאורטי במידה רבה. מכירת המניות נעשתה על רקע נסיבות מיוחדות במינן, כחלק מהסדר כללי שבו אינובייט תשלם 1.18 מליון - בגין רכישת ציוד של חלד ותישא בעלויות העובדים שלה בסך 700,000 -.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דוד אבולעפיה למערערים, הכונס עו"ד ישי בית און לעצמו, עו"ד שפילמן ערן לבנק, עוה"ד לילי דורון וקרן קופרמן לאינובייט. 11.4.05).

בג"צ 1375/06 - אניל גדרה נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

הסמכות לדון ביחסי חיילי קבע עם המדינה בשאלות "יחסי עבודה" הינה לבג"צ על פי פסיקה רבת שנים ולא לביה"ד לעבודה. אימתי יסטה ביהמ"ש העליון מתקדים שקבע בפסיקות קודמות משך שנים(העתירה נדחתה).

א. העותר, רופא שיניים, שירת בצה"ל כקצין בשירות קבע החל בשנת 1992 ועד לשנת 2000. בשנת 2000 החליט צה"ל להפסיק את שירות הקבע של העותר. לטענת המשיבה 3 (להלן: המדינה) ההחלטה נתקבלה בשל תפקודו הלקוי של העותר, ואילו העותר טוען כי ההחלטה התקבלה לאחר שהלין נגד מפקדיו על בעיית סטריליזציה במרפאה בה עבד. העותר הגיש תביעה נגד המדינה לביה"ד האזורי לעבודה, בה ביקש, בין היתר, הצהרה על בטלות ההחלטה להפסיק את שירותו הצבאי. ביה"ד קיבל את בקשת המדינה למחוק את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, משום שהנושא נתון לפיקוחו של בג"צ. בערעור לביה"ד הארצי סבר נשיא ביה"ד שיש לדחות את הערעור. דעת מיעוט היתה כי בית הדין לעבודה מוסמך לדון בענייניהם של אנשי הקבע בצה"ל. ברוב דעות הוחלט איפוא לדחות את הערעור. העתירה נדחתה.
ב. העותר טוען כי אופיה העקרוני של השאלה הנדונה מצדיק את התערבותו של בג"צ בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לטענתו, יש להחיל את גישת הפסיקה המרחיבה את משמעות המושג "עובד" גם לגבי חיילים, קצינים ונגדים בשירות קבע. המדינה טוענת, לעומת זאת, כי אין לקבוע בדרך של פסיקה כי יש סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעות של משרתי קבע נגד רשויות הצבא. עוד מציינת המדינה כי נוכח הערות ביהמ"ש בבג"ץ 6651/05 [סביר ס"ז 87] (להלן: עניין שפירא) ובמסגרת דיונים בעתירות אחרות של משרתי קבע בצה"ל, וכן נוכח פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נשוא העתירה דנן, הורה הרמטכ"ל לגבש הצעה לשינוי חקיקתי להסדרת השיפוט בנושאי תנאי השירות של משרתי קבע בצה"ל. בשורה ארוכה של פסקי דין שלטה בביהמ"ש העליון התפיסה כי משרתי הקבע אינם "עובדים" מבחינת מערכת יחסיהם עם הצבא. זוהי, איפוא, ההלכה העקבית ששלטה משך שנים. יש ממש בטענה כי מגמות חדשות החלו מסתמנות בפסיקתו של ביהמ"ש העליון ואף חלו התפתחויות חברתיות המצדיקות בחינה מחודשת של הגישה להגדרת מערכת היחסים בין משרת הקבע לצבא. ברם, אין המקרה שלפנינו, במיוחד שעה שנשקלת אפשרות של חקיקה, מצדיק לסטות מההלכה לעניין זה.
ג. שאלת הסטייה מתקדים, ע"י ביהמ"ש העליון, הינה שאלה מובהקת של שיקול דעת שיפוטי ומדיניות שיפוטית. ככלל, השיקולים העומדים ביסוד הליכת ביהמ"ש העליון בעקבות התקדימים שנפסקו בעבר, גם אםהוא סבור כי היה מקום לפסוק אחרת בעבר, או כי ניתן כיום לקבוע הלכה חדשה וטובה יותר, הם בעיקרם שיקולים של יציבות, ודאות והסתמכות הציבור הרחב וציבור המשפטנים על ההלכה הקיימת. עם זאת, שינוי העיתים אכן מחייב בחינה מחודשת של הלכות, גם אם הן מושרשות ונטועות בפסיקה שנים רבות, כדי להתאים את המשפט למציאות המתחדשת. השינויים החברתיים שחלו במשך השנים מחייבים מבט שונה על אופיו וטיבו של שירות הקבע בצבא. אך ראוי הוא כי המסגרת המתאימה לביקורת השיפוטית בהיבטים השונים של השירות, תנאי השירות והפיטורין תיקבע, ככל האפשר, בחקיקה. אפשרות אחרונה זו נבחנת עתה. ניתן להניח כי הסדרת מעמדם של משרתי הקבע, (ובכלל זה שאלת הביקורת השיפוטית על החלטות בנושאי העסקתם), באמצעות חקיקה תאפשר ליצור איזון בין זכויותיהם של משרתי הקבע כמועסקים על ידי המדינה לבין אופיו המיוחד וההיררכי של השירות הצבאי, וכי בגדרה של חקיקה כזו יישקלו מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין זה.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד מנחם חכמון לעותר, עו"ד רוקסנה שרמן-למדן למדינה. 24.10.06).

בע"מ 5357/06 - פלוני נגד פלונית

*תביעתו של אחד מבני הזוג שהורחק מהדירה המשותפת עפ"י צו ביהמ"ש, לדמי שימוש ראויים מהצד המשתמש בדירה(הבקשה נדחתה).

א. עניינו של ההליך, תביעה לדמי שימוש ראויים בעבור השימוש הבלעדי שעשתה המשיבה בדירת המגורים של הצדדים, החל מיום הפירוד ביניהם (2.7.96) ועד ליום הגשת התביעה. בית המשפט לענייני משפחה חילק את התקופה האמורה לשלושה חלקים: מהוצאת צו הגנה שהרחיק את המבקש מהדירה (2.7.96) ועד פקיעתו של הצו; מפקיעת צו ההגנה ועד לגירושי הצדדים (30.7.98); מיום הגירושין ועד להגשת התביעה. ביחס לתקופה הראשונה נקבע כי שותף שהורחק מנכס בצו הרחקה שיפוטי אינו זכאי לדמי שימוש ראויים; ביחס לתקופה השניה נקבע כי המבקש ויתר מיוזמתו על השימוש בדירה, ולפיכך אינו זכאי לדמי שימוש; ביחס לתקופה השלישית נקבע כי במסגרת הדיונים בבית הדין הרבני ויתר המבקש על דמי השימוש בדירה. קביעות אלה אושרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הנימוקים המועלים בבקשה נוגעים למעשה בסוגיות עובדתיות שאין מקום להתערבות ערעורית נוספת בהן. אולם, מן הראוי להדגיש מספר עקרונות: ביחס לתקופה הראשונה - אכן ככלל בתקופה בה מורחק אחד מבני הזוג מדירת המגורים בשל צו שיפוטי הוא אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. ברם, אין פטור מדמי שימוש בשל צו הרחקה שהושג שלא בצדק, או בחוסר תום לב. בענייננו, לא הובאו ראיות שכך קרה; ביחס לתקופה השניה - ביהמ"ש קבע ממצאי עובדה שעל פניהם אין מקום להתערב בהם; ביחס לתקופה השלישית - ככלל, מיום הגירושין ואילך, משמנועים הצדדים לחיות תחת קורת גג אחת, יש לפסוק דמי שימוש ראויים. מובן שאם בן הזוג שאינו גר בדירה מאריך ומסכל את הפירוק, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הכרעתו ביחס לתקופה זאת על ההסכם למכירת הדירה, ממנו משתמע ויתור על הדרישה לדמי שימוש ראויים. אילולא הסכם המכר שעולה מתוכו גם ויתור, כאמור, דומה שהיה מקום לפסוק דמי שימוש ראויים בעבור התקופה שלאחר הגט.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ש. מלכא למבקש, עו"ד ש. דחבש למשיבה. 22.10.06).

בג"צ 8487/06 - סמ"ר יהונתן לויסון נגד הפרקליט הצבאי הראשי ואח'

*בג"צ אינו מתערב, ככלל, בהחלטת הפרקליט הצבאי הראשי, בנושא העמדה לדין של חיילים ואופן ניהול המשפט(העתירה נדחתה).

א. העותר, תכניתן בשירות קבע בחיל האויר, הועמד לדין משמעתי בפני מפקד יחידת המשנה שלו, בחשד כי "עשה שימוש בלתי הולם במייל הצבאי בניגוד להוראת השימוש". כל דוא"ל שנשלח למקום עבודתו, כלל מענה אוטומטי מטעם העותר שהוכתר במלים "למה לא נותנים ליונתן [העותר] להיות אדם חופשי-", ותוכנו: "שלום לך, זוהי הבהרה, אני מוחזק בצבא כנגד רצוני ומבצע את תפקידי לא מרצון, אלא בכפייה... אני מבקש, אנא, תנו לי להיות אדם חופשי". המטרה היתה מחאה על כך שהעותר חוייב למלא התחייבות לשירות קבע שחתם עליה עם קבלתו לקורס קדם צבאי. בפתח הדיון בהליך המשמעתי ביקש העותר כי הדיון יועבר לבית דין צבאי. מונה קצין בודק שהמליץ כי העותר יישפט ביחידתו בפני מפקד יחידת משנה אחרת, וציין לעניין זה את שמו של משיב 3, סא"ל יריב חסר. בחוות דעת פרקליט חיל האויר נקבע, כי העבירה היא התנהגות בלתי הולמת והיא ראויה לדין משמעתי. בתום ההליך הורשע העותר בהתנהגות בלתי הולמת והושת עליו עונש של עשרים ואחד ימי מחבוש בפועל. העותר פנה למשיב בבקשה לביטול ההליך, בטענה כי נפלו בו פגמים מהותיים, הוא נגוע באי חוקיות ועל כן בטל מעיקרו. נטען, כי בטרם שפט את העותר נועץ משיב 3 בפרקליטות חיל האויר בדבר העונש המירבי שהוא רשאי לגזור על העותר. מעשה זה מלמד, כך נטען, כי משיב 3 גזר את עונשו של העותר בטרם ניתן לו יומו בבית הדין המשמעתי. המשיב דחה את בקשת העותר. העתירה נדחתה.
ב. בג"צ אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות הפרקליט הצבאי הראשי, והוא עשוי להתערב בהחלטותיו במקרים חריגים, בהם נפל פגם חמור היורד לשורשו של עניין, או שנגרם עיוות דין. אין בהחלטתו של המשיב פגם מן הסוג האמור ולא נגרם עיוות דין. היה בידי העותר לעשות שימוש בערוצי הבקרה וההשגה לפי הדין, כגון ערר או בקשה להמתקת עונש והוא לא עשה כן. שליחת הודעה בנוסח האמור מהווה על פניה התנהגות שאינה הולמת את דרגתו ועמדתו של העותר בצה"ל, והיא אף נוגדת את מדיניות השימוש בדואר אלקטרוני בצבא. כחודש לפני הגשת התלונה נשוא העתירה, זומן העותר לשיחה עם מפקדו, והובהר לו כי ההתייחסויות במסמך "אינן הולמות".
ג. טענה נוספת של העותר היא, כאמור, שמשיב 3, חרץ את דינו בטרם החל הדיון. לעניין זה מסתמך העותר על פניית המשיב 3 לפרקליטות חיל האויר. מנגד טען משיב 3 כי פנייה זו נעשתה לצורך בירור גבולותיהן של סמכויות הענישה המסורות לו. פנייתו של משיב 3 לפרקליטות חיל האויר נועדה איפוא למנוע מצב בו העונש שיטיל על העותר יחרוג מסמכותו. העותר גם לא הראה מדוע היה - לשיטתו - בדעת משיב 3 לחרוץ את דינו בטרם משפטו.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד רמי בובליל ואילנה בן עזרא לעותר, עו"ד עינב גולומב למשיבים. 24.10.06).

בש"פ 8485/06 - מדינת ישראל נגד מרואן נאצר ואח'

*הארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות מס במסגרת ארגון פשיעה (בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

נגד המשיבים, ועשרה אחרים, הוגש כתב אישום הכולל שישה עשר אישומים, לפיהם היו המשיבים מאוגדים בארגון פשיעה שפעל בתבנית מאורגנת, היררכית ושיטתית במשך כארבע שנים. מדובר בעבירות של הפצת חשבוניות מס פיקטיביות, ניכיון שיקים
והלוואות, ונקיטת פעולות אלימות כנגד חייבים. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של המשיבים ושל שני נאשמים אחרים עד תום ההליכים. בתום 9 חדשים מהגשת כתב האישום הוארך המעצר 3 פעמים. עתה מתבקשת הארכת מעצר רביעים ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
ההליך מתעכב עתה בשלושה חודשים לרגל היעדרות אחד השופטים בהרכב, תוך שהתוצאה היא שהיית המשיבים במעצר ללא הליך במשך תקופה זו. דבר זה כשהוא עומד לעצמו, הוא בעייתי, ומעורר שאלות לא פשוטות באשר לזכויותיהם של נאשמים, הנהנים מחזקת חפות. בסוג תיקים כזה רצוי מאוד שלא להגיע למצב של מעצר ללא מעש. ברם, בהנחה שביהמ"ש המחוזי - משיחדש את דיוניו - יעשה כל מאמץ לסיום ההליך במועד מוקדם ככל האפשר, הוחלט להיעתר לבקשה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אלעד פרסקי למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיבים. 23.10.06).

בש"פ 8708/06 - מדינת ישראל נגד אהוד בן שמואל כדור

*החמרה בתנאי שחרור בערובה של נאשם בהריגה של 3 אנשים בתאונת דרכים, כאשר נהג במצב של שכרות (הערר נתקבל בחלקו).

המשיב הואשם בעבירות של הריגה (שלושה אנשים) בתאונת דרכים ושורה של עבירות תעבורה נוספות - לפי הנטען, נהג המשיב סמוך לשעה 30:22 ברכב מכיוון צומת קדרים לכיוון צומת גולני, בעודו שיכור ובמצב אשר מנע ממנו את השליטה ברכבו. בשלב מסוים סטה לכיוון הנגדי במטרה לעקוף רכב אשר נסע לפניו, בשעה שהדרך לא היתה פנויה, התנגש חזיתית ברכב שהגיע מולו, ושני הרכבים התנגשו ברכב נוסף. כתוצאה מהתאונה נהרגו בני זוג ובנם שהיו ברכב שנפגע מרכבו של המשיב, ובתם נפצעה קשה. המשיב נפגע באורח בינוני. כן נחבלו נהג ונוסע שברכב הנוסף. המשיב סירב למסור דגימת דם או לערוך בדיקת נשיפה לבדיקת אלכוהול. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בבקשה צויין כי המשיב קבע את כתובתו בחו"ל והוא מגיע לארץ אך לעיתים רחוקות ועל כן קיים חשש שהמשיב יימלט מאימת הדין; כי למשיב 65 הרשעות קודמות בתעבורה, ובהן כבדות; כי התנהגות המשיב והרשעותיו הקודמות מלמדים על מסוכנותו; כן קיים חשש של השפעה על עדים. ביהמ"ש קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת יסודות העבירות שבכתב האישום, למעט היות המשיב שיכור בעת התאונה, כי אין מתקיימת העילה של השפעה על עדים, וכי אף עילת הימלטות מאימת הדין אינה מתקיימת, ועל כל פנים ניתן לאיינה בחלופה הולמת. הערר נתקבל בחלקו.
מחד גיסא מדובר בעבירה בה קיפחו שלושה אנשים את חייהם ויש אינטרס ציבורי ראשון במעלה, שהמשיב יעמוד לדין. החשש להימלטות, בנסיבות דנא, אינו מופרך. גם עברו התעבורתי של המשיב מכביד מאוד, לרבות עקיפה, אי ציות לתמרורים ולרמזור ועוד כהנה וכהנה. מנגד, בעבירות תעבורה מעטים המקרים של מעצר עד תום ההליכים. השקלול במקרה דנא מצדיק קביעה של מעצר בית מלא כדי לצמצם את סכנת ההימלטות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ליאנה מגד לעוררת, עוה"ד אמנון זכרוני וברי רוזנטל למשיב. 26.10.06).

רע"א 3941/05 - משגבים חברה קבלנית... בע"מ ואח' נגד בנק דיסקונט...

דחיית בקשה לחקור בהוצל"פ נציג בנק על תצהירו, כאשר החוב הנתבע אינו שרוי במחלוקת. דחיית בקשה לעיכוב מימוש משכנתא (הבקשה נדחתה).

הבנק הגיש בקשה למימוש משכנתאות ומינוי כונס נכסים בלשכת ההוצל"פ בירושלים לשם פירעון חובות המבקשות כלפיו, בסכום של כ- 16 מליון ש"ח. המבקשות הגישו בקשה לסגירת התיק, בטענה כי הבקשה הוגשה שלא כדין, בין
היתר, היות והמשיב צירף צדדים שונים וחובות שונים לתיק, לא צירף דף חשבון ודף פתיחת חשבון, שמותיהן של המבקשות לא צויינו במפורש בתדפיסי החשבון שצורפו לבקשה וכן התדפיסים המצורפים לא הוגשו כפי שיש להגיש ראיה מוסדית לפי סעיף 36 לפקודת הראיות. בנוסף, ביקשו המבקשות לחקור את המצהיר, נציג הבנק, על התצהיר שהגיש. ראש ההוצל"פ בירושלים לא איפשר את חקירת המצהיר וכן דחה את בקשת המבקשות לסגירת התיק. בהחלטה נקבע כי המבקשות לא העלו טענה בגין פירעון החוב והן אף אינן מכחישות את קיומו, וכי כל טענותיהן הינן פרוצדוראליות ונוגעות לאופן הגשת הבקשה. לגופו של עניין, קובעת ראש ההוצל"פ, כי המשיב הגיש את הבקשה כדין, לפי הוראות תקנה 99 לתקנות ההוצל"פ. בקשות לרשות ערעור שהוגשו לביהמ"ש המחוזי נדחו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה בהוצל"פ הוגשה כדין ובהתאם לאמור בתקנה 99 לתקנות ההוצל"פ, היא כוללת את כל המסמכים המפורטים בתקנה, ואף מעבר לכך. התצהיר שהוגש במסגרת הבקשה, מטרתו לאמת את קיום החוב וסכומו. המבקשות אינן טוענות טענות בקשר לקיומו של החוב וגובהו, אותן היה עליהן להפנות לביהמ"ש המוסמך, או טענות במסגרת טענת "פרעתי" אותן היו רשאיות להעלות בפני ראש ההוצל"פ. טענותיהן של המבקשות נוגעות לאופן הגשת המסמכים ולהליך פתיחת התיק בלבד. הטענות הינן קטנוניות ודומה כי כל מטרתן הינה לעכב את מימוש ביצוע המשכנתאות.

(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד שאול קוטלר ושירי ויסבלום למבקשות, עו"ד חגי אולמן למשיב. 19.10.06).

רע"א 8365/05 - עזרא קירמה נגד בנק יורוטרייד בע"מ ואח'

*מהותה של ערבות תמידית וחוזרת של פקדון בבנק לחיובים כלפי הבנק, להבדיל מערבות רגילה (הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש ללשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע פסק דין, נגד המשיבות הפורמליות 2 ו-3, (החברות סם מור ובן אבו), על סכום קרן של 3,160 מליון -, והוטל עיקול על נכסי סם-מור המוחזקים בידי הבנק. ביום 5.12.2002, הודיע הבנק ללשכת ההוצל"פ, כי הנכס היחיד שברשות סם-מור הינו חשבון פיקדון בסך 471,800 ש"ח המשועבד לטובתו ואשר משמש כערבות לחובותיה של בן-אבו. ביום 5.12.2002, העביר משרד הביטחון לחשבון בן-אבו כ-198 אלף ש"ח, אשר כנגדו נמשכו, כעבור 3 ימים, 198 אלף ש"ח בהוראת בן-אבו. המבקש הגיש ללשכת ההוצל"פ בקשה לחיובו של הבנק ב- 198,000 ש"ח, לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ. בגדרי הבקשה נטען, בין היתר, כי אסור היה לבנק לאפשר לבן-אבו למשוך סכום זה, בהתחשב בעיקול שהוטל על הפיקדון שבחשבון סם-מור, אשר היה בגובה דומה לחבותה של בן-אבו ושימש כערובה לחובותיה, ועם קבלת הסכום לחשבון בן-אבו, קטן גם סכום ערבותה של סם-מור. משכך, לטענת המבקש, יתרת הפיקדון של סם-מור שוחררה מהשעבוד שהוטל עליה ועל-כן נתפסה בעיקול שהוטל לטובת המבקש. ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי בירושלים נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה פסוקה היא, כי אין עיקול תופס חשבון הנמצא ביתרת חובה. לפיכך, הנכס היחיד אשר מלכתחילה היה יכול להיות מעוקל, הינו הפיקדון בחשבון סם-מור. השאלה היא מהי מהותו של השעבוד כלפי הבנק של אותו פיקדון לחובותיה של בן-אבו והאם תפס העיקול את יתרת הפיקדון, עם הקטנת יתרת החובה בחשבונה של בן-אבו. כל עוד חשבונה של בן-אבו נמצא ביתרת חובה, הפיקדון כולו משועבד לאותו חוב, אשר גובהו משתנה מעת לעת. זוהי משמעותה המקובלת של ערבות תמידית וחוזרת ובכך היא נבדלת מערבות רגילה. במקרה שלפנינו, בהתחשב ביחסים בין החברות ובהתחשב בכך שדבר היות הערבות מתמדת מודגש ואף נמצא בכותרת המסמך, אין מקום להטיל
ספק בתקפותה ככזו. בנסיבות אלו, משלא שוחרר הפיקדון משעבודו ועדיין היה ערב לחשבונה של בן-אבו, ממילא גובר שעבוד זה על העיקול שהוטל על-ידי המבקש.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אלי מימון למבקש, עו"ד אלישי מודלין למשיב. 19.10.06).

רע"פ 5341/06 - פאטמה צלאח ואח' נגד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון י-ם

*צו הריסה מינהלי אינו מכוון נגד אדם כלשהו אלא נגד המבנה הבלתי חוקי, והעובדה שהמבנה נמכר אין בה כדי לשנות מהחלטות קודמות של הערכאות לאשר את צו ההריסה (הבקשה נדחתה).

ביום 18.7.05 הוציאה המשיבה צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238א(ד)(ז) לחוק התכנון והבניה, למבנה בן שתי קומות אשר בנה חליל דארי (להלן: דארי), ללא היתר, בשכונת עיסאוויה בירושלים (להלן: המבנה). דארי פנה לביהמ"ש לעניינים מקומיים בבקשה לביטול צו ההריסה, ובקשתו נדחתה, לאחר שביהמ"ש קבע כי הוכח שבנייתו של המבנה טרם הושלמה והוא איננו מאוכלס. ביהמ"ש אף דחה את הבקשה החלופית לעיכוב ביצוע הצו. דארי ערער לביהמ"ש המחוזי ואת ערעורו מיקד נגד ההחלטה שלא לעכב את ביצועו של הצו. ביהמ"ש דחה את הערעור, בקבעו, כי ביהמ"ש אכן מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, ואולם לאור תכליתו של הצו, ייעשה הדבר רק במקרים יוצאי דופן. בחלוף כחודשיים הגישו המבקשים בקשה לביטול צו ההריסה. ביהמ"ש לעניינים מקומיים דחה את הבקשה וציין כי צו הריסה מינהלי איננו צו המכוון נגד אדם כלשהו, כי אם נגד בניין חורג, כהוראתו של האמור בסעיף 238א(א) לחוק. על החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים ערערו המבקשים לביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 238א(א) לחוק קובע: "הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר... רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות... שהבנין... ייהרס... ". מנוסחו של הסעיף ניתן ללמוד, כי צו ההריסה מוצא נגד הבניין החורג או חלקו ולא נגד בעלי זכויות במבנה. משכך, אם הערכאות הקודמות פסקו שצו ההריסה הוצא כראוי ואין מקום לבטלו, אזי אין מקום לערער שוב על אותה קביעה, שכן באם נמצא פגם במבנה אזי החלפתם של בעלי הדין לא תשנה את מצבו. לא זו אף זאת; עם קבלת פסק-הדין הראשון על-ידי ביהמ"ש המחוזי, חל על ההליך הכלל של מעשה בית דין.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד זיאד קעואר למבקשים, עו"ד אבי טל שלומי למשיבה. 19.10.06).

בש"פ 7619/06 - מדינת ישראל נגד מאיר ז'אנו וישראל גנון

*הארכת מעצר שמינית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח (בקשה שמינית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בעבירות של רצח, קשירת קשר לפשע, ניסיון רצח, וחבלה חמורה. על-פי הנטען, על רקע של סכסוך בין קבוצות עבריינים, קשרו המשיבים עם אחרים לרצוח אדם בשם שלום דומרני. במסגרת הקשר, ארבו לדומרני ובסופו של דבר ירו באדם אחר ופצעו אותו קשות. בניסיון נוסף לרצוח את דומרני, החליטו הרוצחים לרצוח אותו עם כל מי שיימצא יחד עימו. המשיבים קיבלו דיווח כי דומרני נראה יחד עם אחרים ברכב והם ירו לעבר רכב שבו סברו כי בו נמצאים דומרני וחבריו. כתוצאה מכך, נפגעו כל יושבי הרכב, נוסעת בשם שקד שלחוב נהרגה ושני נוסעים נפגעו קשה. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ובתום התקופה של תשעה חודשים ניתנו שבע הארכות מעצר. עתה הוגשה בקשתה השמינית של המדינה להארכת מעצר. הבקשה נתקבלה.
העובדות המפורטות בכתב האישום נדירות בחומרתן. מדובר בהתקשרות בין שתי קבוצות עבריינים כדי להרוג אדם מסויים (דומרני) שלשתי הקבוצות היה ענין בחיסולו. כדי להוציא לפועל את המזימה, פעלו המשיבים כמכונה משומנת במקצועיות, בתחכום ועל פי תכנון מוקדם. מדובר במסוכנות שאיננה ניתנת לריסון, לא על-ידי אזיקים אלקטרוניים ואף לא על-ידי תנאים מגבילים, יהיו אשר יהיו. אכן, חלוף הזמן
פועל לטובת נאשמים הנמצאים במעצר עד תום ההליכים, וככל שהזמן מתארך, תיטה הכף לעבר שחרורם. אולם, כאשר מדובר במסוכנות שנותרה בעינה, גם הסטתה של נקודת האיזון, לא יהיה די בה. הצורך הבסיסי והחשוב ביותר הוא לשמור על בטחון הציבור, וכיון שכך לא ניתן לשחרר את המשיבים לפני שיסתיים הדיון בעניינם.

(בפני: השופטת ברלינר. עו"ד עמית אופק למבקשת, עוה"ד דוד יפתח ואבי חימי למשיבים. 15.10.06).

ע.פ. 7754/06 - אליהו ציפר נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להארכת מועד להגיש ערעור על הרשעה בעבירות של מעשים מגונים, כאשר הבקשה הוגשה שלוש שנים לאחר מתן פסה"ד (הערעור נדחה).

המערער הורשע ביום 24.4.03 על ידי בימ"ש השלום בירושלים בשתי עבירות של מעשים מגונים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, שבוצעו בשתי קלדניות בעת היות המערער אחראי על הקלדניות בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. ביום 29.7.03 גזר ביהמ"ש על המערער 10 חודשי מאסר, מתוכם ארבעה חודשים לריצוי בפועל בתנאי עבודות שירות, וכן חייב את המערער לפצות כל אחת מן המתלוננות בסכום של 5000 -. על הכרעת הדין וגזר הדין לא הוגש ערעור. ביום 18.12.05 ניתן פס"ד בתביעה כספית שהגישה אחת המתלוננות נגד המערער ואשר בו חוייב בתשלום פיצוי למתלוננת. בעקבות חיוב זה הגיש המערער ביום 20.3.06, הודעת ערעור לביהמ"ש המחוזי על פסה"ד של בימ"ש השלום בתיק הפלילי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מחיקת הערעור ואז הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת הערעור ובקשתו נדחתה. בערעורו טוען המערער כי במהלך עדותה של ח.י. במסגרת התביעה האזרחית, נתגלו ראיות חדשות ונחשפו שקרים שיש בהם כדי לפגום באמינותה, באופן שעשוי לשנות את תוצאת פסה"ד הפלילי. הערעור נדחה.
לביהמ"ש שיקול דעת אם להאריך את המועד להגשת ערעור. במסגרת שיקול הדעת ייקח ביהמ"ש בחשבון, בין השאר, את התקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת הערעור, את השאלה אם המערער היה מיוצג ע"י עורך דין וכן את סיכויי הערעור. המערער הגיש את בקשתו להארכת מועד, למעלה משלוש שנים לאחר מתן הכרעת הדין וכשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין במשפט האזרחי. המערער טען כי הטעם לעיכוב נעוץ היה בניתוח המעקפים שעבר ובעובדה שחלה במחלה קשה. ברם, את ניתוח המעקפים עבר המערער במהלך המשפט שהתנהל כנגדו, ולא לאחריו, ובאשר למחלה הקשה שבה לקה המערער, בסמוך לסיום משפטו, לא הובהר עד כמה מנעה המחלה או הטיפול בה את הגשת הערעור במשך שלוש השנים. משפסק הדין הפלילי הינו פסק דין חלוט זה מכבר, הדרך הנכונה לילך בה בהקשר זה אינה דרך הגשת ערעור הפלילי כי אם דרך של הגשת בקשה לקיום משפט חוזר.

(בפני: השופטת ארבל. המערער לעצמו, עו"ד א. וסטרמן למשיב. 15.10.06).

בש"פ 7991/06 - סאמי אבו מדיעם נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות בטחוניות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות בטחוניות. האישום מתייחס לקשריו של העורר עם תושב עזה בשם עימאד, אשר הציע לו לחטוף ישראלי ולהסתירו בביתו שברהט, לשם התמקחות עם רשויות המדינה על שחרור בנו המרצה בישראל עונש של מאסר עולם. העורר לא נענה להצעתו של עימאד, אך חזר ויצר עמו קשר, למרות שהוזהר על ידי השב"כ לבל יעשה כך ועל אף שהבטיח שלא לקיים עמו קשר. העורר אף הזהיר את עימאד כי השב"כ יודע על פעילותו. לאחר מכן, לבקשת העורר, השמידה אשתו את מכשיר הטלפון הנייד שבאמצעותו דיבר עם עימאד, וזאת כדי להשמיד ראיה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ועררו לביהמ"ש העליון נדחה. בהמשך הגיש העורר
בקשה לעיון חוזר, בעקבות הודעתה של ב"כ המדינה, במסגרת דיון בבקשת העורר להסיר תעודת חיסיון, כי היא מוכנה להכיר בכך שהעורר התקשר לעימאד "מתוך פחד, ולא כי רצה לעזור לעימאד". בבקשה לעיון חוזר טען העורר, כי יש באמור כדי לחזק את טענתו כי פעל מתוך כורח. ביהמ"ש דחה טענותיו אלו, בקבעו כי הגנת הכורח ממילא לא תקום לעורר. הערר נתקבל.
השאלה הינה האם העובדה כי העורר פעל מתוך חשש לחייו או לחיי משפחתו, מפחיתה ממסוכנותו. נראה כי מסוכנותו של מי שפעל מתוך פחד, כמו העורר, תהיה קלה יותר לאיון בחלופת מעצר ראויה. על כן, ובהתחשב בעובדה שהעורר סירב לסייע לעימאד למרות הפיתוי הכספי הגבוה שהוצע לו, ניתן להסתכן וליתן בו את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

(בפני: השופט חשין. 12.10.06).

בש"פ 8090/06 - ויקטור גואטה נגד מדינת ישראל

*אימתי יש עדיפות לכך שהמותב הדן בתיק הפלילי, ולא שופט המעצרים, ידון בבקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים (הערר נתקבל).

העורר הואשם ברצח בכוונה תחילה של יצחק שוורץ (להלן - המנוח). בשל סכסוך שעניינו השתלטות על עסקי מכירת הסמים בשכונת דורה בנתניה. לפי הטענה שידל את מרדכי ביסמוט לסייע לו ברצח, והשניים אף הגיעו לביתו של המנוח, אך התכנית לא יצאה לפועל בשל העובדה שביסמוט התחרט. יומיים לאחר מכן, הגיע העורר לביתו של המנוח, , היכה את המנוח בראשו, וחנק אותו למוות. העורר נעצר עד תום ההליכים והוא עצור מזה כשנתיים וחצי. בסוף חודש אוגוסט 2006, חלה התפתחות ראייתית בתיק. עד מטעם ההגנה, עדיאל קורליאונה, סיפר בעדותו כי עד התביעה ביסמוט התוודה בפניו כי הוא למעשה רוצחו של המנוח. או אז, הגיש העורר בפני המותב הדן במשפטו בקשה לשחררו בערבות וסגנית הנשיא הורתה להעביר את התיק לדיון בפני השופט רוזן, שופט המעצרים. השופט רוזן דחה את הבקשה, בציינו כי "אין זה מן המידה שאכנס לנעלי המותב ואקבע בשאלות האמורות להיות מוכרעות על ידי המותב ששמע העדים ובחן הראיות לגופן". העורר חזר בפני המותב על בקשתו להשתחרר מן המעצר והמותב קבע, כי אין בסמכותו לדון בבקשה, משום שאין בדעתו בשלב זה להביע דעה באשר למהימנות עדים, שכן "בטרם הובא העד קורליאונה, היה כבר התיק בשל להכרעת הדין". העורר אינו חולק על כך שהסמכות לדון בעיון חוזר, קיימת גם לשופט שאינו משופטי המותב, אך לטענתו, המותב שדן בתיק העיקרי הוא המותב הראוי לדון בבקשתו. המשיבה סבורה כי הסמכות לדון בבקשה לעיון חוזר נתונה הן למותב והן לשופט שאינו חלק מן המותב, כי שופט המעצרים הוא זה שצריך לדון בבקשה לעיון חוזר במהלך כל שלבי המשפט, ורק במקרים נדירים תידון הבקשה בפני המותב שדן בתיק. הערר נתקבל.
ככלל, אין זה רצוי כי שופט הדן בבקשה בענייני מעצר ישב בדין במשפט גופו, שכן החלטה בעניין מעצר (או שחרור) עלולה להתפרש כהבעת דעה באשר לגורל התיק בהליך העיקרי. טעם נוסף מצוי בחשיפה האפשרית לראיות שאינן מובאות בהליך העיקרי, כדוגמת הרישום הפלילי של הנאשם. אך בנסיבות מסויימות, דווקא המותב שדן בהליך העיקרי הוא המתאים לשמוע בקשות בעניין מעצרו או שחרורו של הנאשם העומד בפניו למשפט. בעיקר אמורים הדברים כאשר הבקשה מבוססת על הליכים או ראיות שהושמעו במשפט. במקרה דנא, הבקשה לעיון חוזר מבוססת על חומר הראיות שנשמע במשפט. בנסיבות אלו המותב הראוי לדון בבקשה הינו המותב שדן בתיק, שהרי הוא המצוי בפרטי העדויות והראיות הרלוונטיות לבקשה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גילה גואטה לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 19.10.06).

בש"פ 8099/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*ביטול החלטה בעיון חוזר על המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירה של מעשה מגונה במשפחה בקטין בן ארבע וחצי (הערר נתקבל).

העורר (בן 18) הואשם בעבירה של מעשה מגונה בבן משפחה, אחיינו, בן ארבע וחצי. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בתסקיר מעצר שהוגש, צויין כי העורר חזר בו בפני שירות המבחן מהודאתו במשטרה וכפר במעשים שיוחסו לו. חרף זאת, המליץ שירות המבחן לשקול בחיוב לשחררו בערובה למעצר בית מלא בבית הוריו, בפיקוח אביו ודודו. ביהמ"ש קיבל המלצה זו. המשיבה עררה לביהמ"ש העליון שהחליט כי מסקנותיו של תסקיר המעצר מהוססות ורחוקות מלהיות חד משמעיות לעניין דיותה של החלופה המוצעת להפגת מסוכנותו של העורר. על כן, קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר, המבוססת על חוות דעת פסיכולוגית שהגיש ועל העובדה כי המועד לתחילת משפטו נקבע ליום 25.1.07. בחוות הדעת קבע המומחה, בין היתר, כי הסכנה שהעורר ישוב ויתקוף מינית בעתיד היא קטנה. המומחה קבע עוד כי העורר, שגילו הביולוגי 18, הינו בעל רמה רגשית המקבילה לזו של ילד בגיל 5-6 שנים, וכי יש להביא זאת בחשבון בעת שהוא שוהה במעצר מבוגרים. הוכן תסקיר נוסף של שירות המבחן וזה המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית הוריו. לאחר דיון משלים דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשת העורר לשחרורו. הערר נתקבל.
לעורר עומדות כמה נסיבות המקטינות ממסוכנותו: גילו הצעיר, עברו הנקי, העובדה כי המעשים המיוחסים לו אינם רבים, ונעשו בקטין עמו היתה לו היכרות קודמת. עם זאת, השאלה היא, האם נתווספו נתונים חדשים שלא היו בפני ביהמ"ש בעת מתן החלטתו הראשונה. למעשה, אין בתסקיר המעצר המשלים נתונים חדשים של ממש. ואולם, נסיבותיו האישיות של העורר וחוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה, וכן הזמן שחלף מאז מעצרו והזמן שיחלוף עד לתחילת משפטו, יש בהם כדי להטות את הכף לטובת שחרורו לחלופת מעצר. על העורר להציע לשירות המבחן חלופת מעצר שתכלול את המרכיבים הבאים: מעצר בית מלא מחוץ לכפר מגוריו בבית שאין בו ילדים; פיקוח צמוד במשך כל שעות היממה של אחד מהוריו או ערב צד ג' אחר להנחת דעתו של ביהמ"ש המחוזי; הפקדה כספית וערבויות.

(בפני: השופט חשין. עו"ד ח. משגב לעורר, עו"ד י. חמודות למשיבה. 18.10.06).

בש"פ 8105/06 - מדינת ישראל נגד ישראל שדה

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של אינוס ותקיפה של אשה ע"י בעלה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם כי במהלך שנת 2005, אנס את אשתו מספר פעמים, תקף אותה ואיים על חייה, וכן איים כי יעלים את ילדיהם המשותפים ויקבור אחד מהם. כתב האישום תוקן לצורך הוספת שני אישומים בגין עבירות שביצע המשיב בעת שהותו במעצר. עבירות אלו כללו הטרדת עד, ניסיון לשידול אדם לרצוח את אשתו וניסיון לשבש הליכי משפט. עם הגשת כתב האישום המקורי, נעצר המשיב עד לתום ההליכים. עם תום 9 חדשים ממעצרו, מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב ב- 90 ימים נוספים, על אף היותה מודעת לכך שבתקופה זו לא יתקיימו דיונים במשפטו. לטענתה, מסוכנותו של המשיב מחייבת את הארכת מעצרו. הבקשה נתקבלה.
מסוכנותו של המשיב נקבעה ונשנתה בהחלטות בימ"ש קמא, הן בבקשת המעצר והן בבקשות לעיון חוזר, והעררים שהוגשו עליהן נדחו. מסוכנות זו מחייבת את הותרתו של המשיב במעצר, אף לעת הזאת.