תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 13

עע"ם 5831/05 - בני מאיר בע"מ ואח' נגד אל על נתיבי אויר... בע"מ ואח'

*זכייה במכרז(מחוזי ת"א - עת"מ 2470/04 - הערעור נתקבל).

א. אל על קיימה "מכרז סגור" בין שלוש חברות לרכישת גורר מטוסים ובכללן המערערת 2 (להלן: דגלאס), חברה אנגלית המיוצגת בישראל ע"י המערערת והמשיבה 3 (להלן: גולדהופר). לאחר פתיחת ההצעות נוהל מו"מ עם שתי החברות, ולאחריו הגישו החברות הצעות מתוקנות. למרות שהמחיר שהציעה דגלאס היה נמוך יותר, החליטה ועדת המכרזים על זכייתה של גולדהופר. המערערות עתרו לביהמ"ש המחוזי וטענו שיש להכריז על הצעתה של דגלאס כהצעה הזוכה. נטען שגולדהופר לא עמדה במספר תנאים שנכללו במכרז. ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל את תוצאות המכרז. עם זאת קבע כי אין להכריז על דגלאס כזוכה, מאחר שאל-על רשאית לנהל מו"מ גם עם מציעה שהציגה הסתייגויות לדרישות הכלולות במכרז, ולכן קבע, כי ינוהל מו"מ חדש עם המערערות ועם גולדהופר. הערעור נתקבל.
ב. הצעתה של גולדהופר מכילה פגמים אשר גורמים לפסילת ההצעה. מדובר בשתי הצעות ראויות הקרובות זו לזו בשקלול הפרמטרים השונים, הן במחיר והן באיכות. לפיכך, גם באיזון אינטרסים, יש להעדיף את ההצעה שעמדה בתנאי המכרז על פני ההצעה שנפלו בה פגמים, ובהם פגמים מהותיים. בנוסף, במכרז לא נקבעו משקלות לקריטריונים. פגם זה, שהינו מהותי ביותר בהליכי מכרז, מעלה קושי בניהול מו"מ מחודש. יכול להתעורר חשש שהמשקלות ייקבעו בהתאם למידותיה של הצעת גולדהופר, ובכך יקשה מאוד על חברת דגלאס להציע הצעה חדשה שתזכה במכרז. התוצאה היא כי ההצעה היחידה שנותרה הינה הצעתה של דגלאס, ויש להכריז על הצעה זו כזוכה במכרז.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ב. פייל למערערים, עו"ד א. וינדר למשיבים. 29.10.06).

רע"פ 8449/05 - אורן דהן נגד מדינת ישראל

*החלטת בימ"ש מחוזי לבטל פס"ד וגז"ד של בימ"ש שלום באשר השופט השתתף ולחץ על עיסקת טיעון שהפרקליטות התנגדה לה(מחוזי חיפה - ע.פ. 1635/04 - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הואשם בבימ"ש השלום בהחזקת קוקאין, במשקל של כ- 40 גרם. בפתח הדיון פנה השופט לב"כ המבקש, ושאלו מה העונש בו ניתן "לגמור את התיק", והלה השיב, "6 חודשים, אשר יצטברו לעונש מאסר בו נשא המבקש אותה עת". לגירסת עו"ד גלעד, הגיב השופט באמרו "זה מעט מדי", והציע להעמיד את העונש על 14 חודשי מאסר מצטברים. עו"ד גלעד הסכים, אולם, הוסיף וביקש, כי הסכם הטיעון יהיה עם המשיבה. התובעת לא היתה שותפה לדו-שיח שהתנהל בין השופט לסניגור, אולם הגיבה שהיא מתנגדת להסדר המוצע, ובתגובה אמר השופט: "בשביל מה אתה צריך אותה יש לך הסדר טיעון איתי". לבסוף, גזר ביהמ"ש למבקש 31 חודשי מאסר, שתחילת מניינם ביום 28.9.04, והתוצאה היתה שחלקו הארי של המאסר שנגזר חפף למאסר בו נשא המבקש, ורק כ-12 חודשים מתוכו היו במצטבר. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי שהחליט לבטל את פסק-הדין, ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה כדי שתתחיל בו מראשיתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בפסיקה התגבשה מדיניות שלפיה: "השתתפותו של ביהמ"ש במשא ומתן סביב עסקת טיעון היא פסולה. ביהמ"ש איננו מביע דעה על הראיות או על העונש הצפוי, לפי העניין, אלא במסגרת ההחלטות השיפוטיות הפורמאליות". מכאן כי השופט לא פעל בדרך אותה התוותה ההלכה לעניין גיבושם של הסדרי טיעון, ותוך התעלמות מהתנגדותה
של המשיבה, כפה על הצדדים להסכים להצעתו. דרך פעולה לא-ראויה זו, אינה עושה צדק עם בעלי הדין, ופוגעת באיכות השפיטה. לפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

(בפני השופטים: א. לוי, ברלינר, חשין. החלטה - השופט לוי. עוה"ד גלעד משה ויובל זמר למבקש, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 29.10.06).

בש"פ 8563/06 - דוד עבו נגד מדינת ישראל

*סמכויותיו של "תובע משטרתי" בהופעותיו בבימ"ש והאישור הנדרש להופעתו מפרקליט המחוז(הבקשה נדחתה).

א. העורר הואשם בבימ"ש השלום בקריות בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, (להלן: החוק), וכן עבירה של דרישה באיומים של רכוש לפי סעיף 404 לחוק. כנטען בכתב האישום, דרש העורר מאימו 240 - תוך כדי שהשתולל בדירתה, ואיים על האם שאם לא יקבל את הכסף, ידקור מישהו בבית ויתרחש אסון, וקיבל 130 - מאחותו. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש הורה על שחרורו בתנאי מעצר בית. המשיבה עררה לביהמ"ש המחוזי, שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בערר דנא נטען, כי כתב האישום הוגש לבימ"ש השלום בחוסר סמכות, שכן העבירה המיוחסת לעורר - דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 לחוק העונשין, נתונה לסמכותו של ביהמ"ש המחוזי. עוד נטען, כי התביעה המשטרתית משוללת סמכות לייצג את המדינה בעניין דנן, שכן הסמכות בעבירה המיוחסת לעורר מסורה לפרקליטות, ולא הוצג אישור המסמיך את התביעה המשטרתית לנהל את ההליך. לגופם של דברים, סומך העורר ידיו על החלטת בימ"ש השלום. על כך השיבה התביעה כי טענת הסמכות אין מקומה בהליך דנא, ולגופו של דבר טענה כי כבר בבימ"ש השלום תוקן כתב האישום לסעיף 404 רישא לחוק, שדינו מאסר חמש שנים והמצוי בסמכות בימ"ש השלום. הערר נדחה.
ב. לכאורה, תיקון כתב האישום ריפא את הפגם הנטען, והנוסח כפי שהוא על פניו מצוי בסמכות בימ"ש השלום. אין גם לקבל את הטענה בדבר סמכות התביעה המשטרתית ואישור הפרקליטות. סעיף 12(א)(2) לחסד"פ קובע, כי תובע הוא גם שוטר, שנתקיימו בו תנאי הכשירות. סעיף 12(ב) מסמיך תובע, כאמור לשמש תובע בבתי משפט השלום. סעיף 60 לחסד"פ קובע כי "פרקליט המדינה רשאי להחליט כי חומר שהושג בחקירה בעבירות פשע... כולן או חלקן, יועברו לתובע... (להלן: תובע משטרתי)". על מנת להגיש כתב אישום נגד העורר נדרש אישור של פרקליט המחוז, ואישור כזה הוגש. המשך הטיפול בתיק הועבר כדין לידי התביעה המשטרתית.
ג. לגופם של דברים, אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי. הרישום הפלילי של העורר, ראשיתו בהיות העורר בן עשרים, לפני עשרים שנה. מאז הורשע ארבע-עשרה פעמים, בעיקר בעבירות מרובות של סמים ורכוש, וריצה מאסרים בפועל. מסוכנותו אינה מבוטלת. עם זאת, משהורה ביהמ"ש המחוזי על תסקיר מעצר, פשיטא כי יוכל להידרש אליו ולשוב ולעיין בנושא המעצר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד פארס בריק לעורר, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 31.10.06).

ע.פ. 4280/06 - אבישי סער נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות הצתה בהתחשב בכלל אחידות הענישה ובנסיבות אישיות של הנאשם(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. בעת שהיה כבן 21 שנים, הועסק המערער בפיצריה אשר לבעליה, (להלן: אילן), סכסוך עסקי עם שותפו לשעבר (להלן: המתלונן). המערער ושניים נוספים, נענו
להצעתו של אילן להצית את רכושו של המתלונן תמורת תשלום. המערער היה מעורב בהצתת בית עסק, קטנוע ומכונית שהיו בבעלות המתלונן. במהלך הצתת מכוניתו של המתלונן נכווה המערער בידו. המערער ודוד ביקשו מחברותיהם לומר כי הכוויה אירעה במהלך אירוע "על האש" שעשו. בגין מעשים אלה נגזרו על המערער ששה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות. כן נגזרה על המערער שנת מאסר על תנאי, וחוייב בתשלום פיצוי למתלונן ואף הוטל עליו צו מבחן לשנה. לעומת זאת, נגזר על שותפיו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 400 שעות, ללא הרשעה. המערער מבקש להשוות את דינו לדינם של שותפיו לביצוע העבירות. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופטת חיות: העונש אותו גזר בימ"ש קמא על המערער הינו עונש מתון ביותר, אשר במקרה רגיל לא היה מקום להתערב בו. אולם על שותפיו של המערער גזר ביהמ"ש צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. הגם שהמערער היה מעורב בביצוע מספר רב יותר של עבירות, אין ביניהם אבחנה עניינית ממשית המצדיקה את השוני בין דרכי הענישה. השיקול השיקומי שעמד בבסיס הכרעתו של בימ"ש קמא בעניינם של השותפים, יפה בה במידה גם בעניינו של המערער. זאת ועוד, בתקופה שחלפה מאז ביצוע העבירות עשה המערער כברת דרך. הוא סיים שירות צבאי סדיר, הוא השתלב בשירות הקבע כנהג אמבולנס ביחידה קרבית והוא מבצע את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו. לפיכך יש לבטל את הרשעתו של המערער ולהטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 600 שעות. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): בניגוד לנאשמים האחרים, נטל המערער חלק בכל מעשי ההצתה. מעשים אלה, שהסתיימו למרבה המזל בנזק לרכוש בלבד, עלולים היו להסתיים בתוצאה קשה יותר. על מעשים אלה לא ניתן היה להסתפק בענישה מקלה מן הסוג לה עתר בא כוח המערער, הואיל ובכך גלום מסר שלילי לרבים, והחמצה של מטרת ההרתעה בענישה. אשר על כן, אין להתערב בעונש שהושת על המערער.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, חשין. עו"ד לי-און בן אדוה למערער, עו"ד נעמי כ"ץ-לולב למשיבה. 25.10.06).

בש"פ 7707/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

התנאים "לתיקון" פס"ד פלילי והבהרתו. התיישנות פס"ד. *ניכוי תקופת המעצר מעונש מאסר שנגזר(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בעבירות פליליות וביום 4.6.01 נגזר לו עונש של 9 שנות מאסר בפועל. המערער היה עצור שני ימי מעצר לפני מתן גזה"ד, וביום 8.8.06 הגיש בקשה להבהרת פסה"ד באופן שביהמ"ש ינכה שני ימי מעצר מתקופת מאסרו. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי אין מקום להבהרת גזה"ד לאחר למעלה מ-5 שנים. המערער טוען כי שגה ביהמ"ש המחוזי שדחה את בקשתו בנימוק של התיישנות, לאור סעיף 21 לחוק ההתיישנות, שלפיו ניתן לטעון טענת התיישנות על פסק דין רק לאחר 25 שנה, ולאור סעיפים 9-10 לחסד"פ הקובעים, כי ניתן לטעון טענת התיישנות לגבי הרשעה בביצוע פשע רק לאחר 10 שנים, ולגבי העונש רק לאחר 20 שנה. הערעור נדחה.
ב. אין הדין מכיר באפשרות של הבהרת פסק דין או לתיקונו, והדרך המתאימה להשיג על פסק הדין היא דרך הערעור. סייג לכלל זה מצוי בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, שלפיו "מצא בימ"ש כי נפלה טעות בפסק דין... רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם...". על המערער היה להפנות את תשומת לבו של ביהמ"ש המחוזי לטעות בפסק דינו, אם אכן היה טעות כטענתו, בפרק זמן של 21 ימים. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להחליט על התיקון גם לאחר 5 שנים, באם היתה ניתנת הסכמת המשיבה, אך משזו לא ניתנה, צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו. סעיפי ה התיישנות בחוק אשר
הציג המערער אינם ממין העניין, משעוסקים הם בהתיישנות פסק דין שהזכאי לא עשה כל פעולה כדי לבצעו (סעיף 21 לחוק ההתיישנות) ובהתיישנות גזר דין בחלוף פרק זמן מסויים מן היום שבו פסה"ד לגביו הפך חלוט. למעלה מן הדרוש, ייאמר לגופו של עניין, כי למערער אין זכות קנוייה לניכוי ימי המעצר מעונש המאסר שנגזר עליו, וכי השאלה אם ראוי לנכות את ימי המעצר מעונש המאסר מהווה שיקול בין שיקולי הענישה שביהמ"ש הגוזר את הדין שוקל במסגרת בחינתו את העונש הראוי.

(בפני: השופטת ארבל. 25.10.06).

ע.פ. 8271/06 - ניקולאי נודלמן נגד מדינת ישראל

דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור. אין לבטל גז"ד באשר אחד מהרכב השופטים התחלף, כאשר מדובר בגז"ד לאחר הודאה באשמה ללא שמיעת עדים(בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקש פגש באקראי את המתלוננת בסמוך למקום מגוריו; הוא הזמין אותה לדירתו לשתיית קפה, ומשנכנסה לדירה אחז בה והכריחה לקיים עימו מגע מיני. הצדדים הגיעו להסדר טיעון כי יעתרו לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, ובעקבותיו קבע ביהמ"ש המחוזי כי "נראה [שהמבקש] אינו מוכן עדיין לעשות את הנדרש ממנו לצורך שיקומו המלא" וגזר על המבקש 30 חודשים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד בטענה כי גזר הדין על פניו אינו תקף, שכן בישיבת השלמת הטיעון לעונש ובמעמד מתן גזר הדין ישב הרכב שונה מההרכב שישב במעמד הכרעת הדין. בנסיבות אלה, טען, יש לבטל את גזה"ד, ולהשלים את ההליך בפני ההרכב המקורי. בנוסף נטען נגד חומרת העונש. עם הגשת הערעור עתר המבקש לעיכוב ביצועו של המאסר (שהמבקש כבר החל בריצויו). הבקשה נדחתה.
ב. אשר לטענה הקשורה בהרכב - ספק אם נושא זה הוא משמעותי ביותר. לא זו בלבד שלהרכב זכורה הסכמת הצדדים להרכב המותב, כפי שבוטא בהחלטה, אלא שאפילו היתה אי הבנה, הדעת נותנת, גם בדיעבד, שאילו נתבקשה הסכמה לחילופי חבר בהרכב, היתה הבקשה מתקבלת, שהרי אין מדובר בהכרעת דין לאחר שמיעת עדים והתרשמות מן הראיות על ידי ההרכב, שהחבר החדש חסר אותה, אלא בגז"ד לאחר הרשעה על פי הודאה. מכל מקום, העניין מסור להרכב שידון בערעור לגופו.
ג. באשר לעיכוב הביצוע - מדובר במי שהורשע בעבירה על פי נסיבות בעלות חומרה, והעונש שנגזר, אינו חמור ואינו מבטא את רף הענישה הראוי, וניתן אך בשל הנסיבות, ובהן הזמן שחלף. הסיכוי כי העונש יוחלף בעבודות שירות קלוש ביותר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אייל שמחוני למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 30.10.06).

ע.פ. 3097/04 - ליאור סויסה נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח על יסוד הודאה במשטרה וראיות חיזוק. אין לאפשר לפתוח בשלב הערעור "חזית חדשה" בדבר זהותו של העבריין(מחוזי ב"ש - ת.פ. 991/02 - הערעור נדחה).

א. המערער ואחיו (להלן: אודי) עבדו בסניף בורגר-ראנץ' באילת (להלן: הסניף). אודי עבד כאחראי משמרת והמערער עבד כעובד מטבח. המנוחה, אילנית נחמני, עבדה בסניף כמנהלת ואחראית משמרת. המערער ואודי תכננו לשדוד את הפדיון היומי של הסניף, כאשר המנוחה תישאר לבד בסניף בשעת הסגירה. לצורך ביצוע הפשע, רכש המערער ביום האירוע מסיכה. בשעה 30:23 עזב אחרון העובדים את הסניף. המערער נותר בסניף ועסק בניקיון המטבח בעוד המנוחה עסקה בספירת הפדיון וסגירת הקופה. בשעה 37:23 התקשר המערער לאודי והודיעו שהמנוחה נותרה לבד בסניף. אודי הגיע למקום. אחד מהשניים לבש את המסכה וכשהוא מצוייד במוט ברזל דרש מהמנוחה למסור את הפדיון. השני המתין בחוץ. המנוחה התנגדה ומשכה את המסכה מפניו של מי שעמד

בפניה, ואז היכה בה עם מוט הברזל כתשע פעמים בראשה וגרם למותה. השניים נעצרו והמערער מסר 3 גרסאות: את גירסתו הראשונה מסר ביום 20.9.02, עם הגעת המשטרה לזירה, ולפיה בשעה 40:23 יצא מהסניף לזרוק זבל ולאחר כרבע שעה שב ומצא את גופתה של המנוחה. את גירסתו השנייה מסר ביום 1.10.02, , בשיחה בינו לפקד שמעון פורטל, שהוכנס כעצור לתא המעצר ושימש כמדובב. בשיחה זו הפליל המערער את אודי כמי שתכנן וביצע את השוד. את גירסתו השלישית מסר ביום. בשיחה זו הודה כי הוא זה שביצע את הרצח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו וזיכה מחמת הספק את אודי מהעבירות שיוחסו לו, אך הרשיעו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. עמדת ההגנה בביהמ"ש היתה, כי המערער הרג את המנוחה תוך ויכוח אלים וללא כוונה תחילה. לחילופין נטען, כי הרג אותה במהלך ניסיון לביים שוד. לעומת זאת, בערעור, טוענת ב"כ המערער, כי אודי הוא שביצע את הרצח. הערעור נדחה.

ב. אשר לטענת המערער, שנמנע ממנו שלא כדין יעוץ משפטי, קבע ביהמ"ש כי משיחתם של המערער ואודי בניידת המשטרה, עוד ביום 1.10.02, בטרם הובאו להארכת מעצר, עולה כי המערער היה מודע לזכויותיו בדבר ייצגו משפטי. בנסיבות העניין, אין לפסול את האמרות שמסר המערער, רק בשל כך, שלא היה לו קשר עם עורך-דין. חקירתו הנוספת של המערער מיום 14.10.02 התקיימה לאחר שהמערער פגש בעורך-דין. בחקירה זו ביקש המערער להתקשר לעורך-דינו ובקשתו נדחתה. על כך הגיב: "אז אני לא יכול לדבר", ולמרות זאת, מסר בסופו של דבר את הגירסה לפיה הוא זה שביצע את הרצח. מתום הדיון שהתקיים ביום 1.10.02 ועד ליום הדיון שאחריו - 10.10.02, לא נפגש המערער עם עורך-דין. מניעת מפגש במשך כעשרה ימים, אינה תקינה ומהווה פגיעה בזכותו של המערער להיוועץ בעו"ד. יחד עם זאת, אין לומר כי הוכחה פגיעה כה חמורה באוטונומית הרצון החופשי של המערער בעת מסירת גירסתו השלישית, עד כי יש בה כדי להוביל לפסילת קבילותה או כדי לפגום באופן ממשי במשקלה הראייתי. טענה נוספת של המערער נוגעת לאיומים שלדבריו הופעלו עליו מצד חוקריו, אלא, שהמערער לא עלה על דוכן העדים, ולכן חלק מן הטענות האמורות נותרו, כטענות בעלמא.
ג. עיקר טענות המערער הופנו נגד ממצאים עובדתיים. ברם, הלכה היא, כי קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה דיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור. הרשעת המערער התבססה על אמרותיו השונות במשטרה וכן על ראיות נסיבתיות חיצוניות. אין מדובר במקרה חריג, המצדיק התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.
ד. בביהמ"ש המחוזי טען ב"כ המערער, כי המערער הוא שביצע את מעשה ההמתה, אלא שלא עשה כן בכוונה לרצוח. כיום, לאחר שאחיו אודי זוכה, נהפכת טענתו והאחריות מועברת אל כתפיו של אודי. בנסיבות העניין, אין זה ראוי לאפשר למערער לפתוח בשלב זה חזית חדשה, ונראה כי אין בפי בא-כוח המערער כל נסיבות המצדיקות את השינוי בקו הטיעון. אף לגופו של עניין, צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו, כי גירסתו השלישית של המערער, לפיה הוא זה שביצע את המעשה, היא הגירסה הנכונה.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד ענת מיסד-כנען למערער, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 25.10.06).

ע.פ. 10082/04 - ויטלי אברמוב נגד מדינת ישראל

דחיית טענה של "הגנה עצמית" והוכחת היסודות של עבירת רצח. מחדלי חקירה שלא היה בהם כדי להשפיע על תוצאות המשפט(מחוזי ת"א - ת.פ. 1245/02 - הערעור נדחה).

א. באחד הלילות, בסביבות השעה 00:23, נפגשו המערער, בן 18 ביום האירוע, וחברו רדקביץ', בכיכר העצמאות בנתניה. בסמוך לאחר מכן הגיעה לכיכר קבוצה של ארבעה חברים וביניהם. לאחר לאחר דו שיח ניגש המנוח למערער וחברו, שאותם לא הכיר,
והתגרה בהם. בעקבות זאת, המערער, מתאגרף מקצועי באותה עת, חבט באגרופו בפניו של המנוח וגרם לו לדימום. שתי הקבוצות פנו, כל אחת לדרכה. כעבור חצי שעה לערך הבחין המנוח במערער וברדקביץ, המנוח ניגש אל השניים ושאל, באופן תוקפני, את המערער מדוע זה תקף אותו במפגש הראשון. התפתחה קטטה, שבמהלכה משך המערער את בגדיו העליונים של המנוח, כך שהאחרון נותר עירום בפלג גופו העליון, ודקר את המנוח שש דקירות, בפלג גופו העליון וגרם למותו. המערער טוען כי ראה את המנוח מתקרב לעברו במהירות כשהוא מחזיק בידו שבר בקבוק, וכי דקר את המנוח כדי להגן על עצמו. ביהמ"ש קבע כי לטענות אלה אין יסוד בראיות. ביהמ"ש ציין כי המערער לא טען בשום מקום שדקר את המנוח משום שזה האחרון התגרה בו; כי המערער ידע שהוא עולה בכוחו על המנוח; וכי המערער לא הסביר מדוע דקר את המנוח מספר רב של פעמים. בנסיבות אלו, הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש דחה את טענת ההגנה העצמית גם תחת ההנחה שהיה באירוע שבר בקבוק. ביהמ"ש הבהיר, כי למערער לא היו "כל צורך ונחיצות להתגונן מפני המנוח על ידי דקירתו למוות". בכך אין להתערב. מכל מקום, לדידם של הצדדים, העיקר בבחינת עדותו של אחד העדים (להלן: ארונוב) אשר עשה תצהיר במשרדו של ב"כ המערער, לפיה נכח במקום וראה את המנוח תוקף עם שבר בקבוק. התצהיר של ארונוב נעשה כשנה לאחר האירוע, והתביעה תמהה על כך שהמערער, שהכיר את ארונוב, "נזכר" בכך שהבחין בו במהלך האירוע לאחר זמן כה רב. מנגד, מייחס המערער חשיבות לחקירתו של ארונוב במשטרה לאחר שהמשפט כבר החל. במהלך חקירה זו חזר בו ארונוב מהדברים שבתצהיר, ואמר כי כלל לא ראה את המנוח אוחז בשבר בקבוק. המערער טוען, כי יש פסול בעצם הזמנת ארונוב לחקירה במשטרה, ויותר מכך, כי המפנה בחקירתו מקורו בלחץ שהחוקר הפעיל עליו. בעדותו בביהמ"ש שב ארונוב לגירסה שלפיה ראה את המנוח תוקף את המערער באמצעות שבר בקבוק. בנסיבות העניין, אין פגם בכך שארונוב הוזמן לחקירה משטרתית, לאחר שהסניגור מסר לתביעה את התצהיר שערך במשרדו. אין להתעלם מהנסיבה המיוחדת שהובילה לחקירה זו: הופעתו של עד ראיה, ביוזמת הנאשם, רק כשנה לאחר האירוע.
ג. משנדחתה טענת ההגנה העצמית, נותר לבחון את טענות המערער גבי השאלה אם הוכחו מרכיבי היסוד הנפשי של עבירת הרצח שבה הורשע, כלומר, אם הוכחה "כוונה תחילה". לשם כך על התביעה להוכיח את שלושת מרכיביה, והם: הכנה, היעדר קינטור והחלטה להמית. שלשה מרכיבים אלה נתמלאו בענייננו.
ד. המערער טוען למחדלי חקירה רבים, שבגינם, לטענתו, נפגעה הגנתו. אכן מספר פעולות חקירה מתבקשות לא נעשו. הדברים אמורים בעיקר לגבי אי-חקירת עדי ראיה לאירוע, כאשר לפי חומר הראיות היו כאלה (מעבר לאלה שנחקרו). מחדלי חקירה עשויים להוביל לזיכויו של נאשם. ברם, במקרה דנן, הוכחה אשמתו של המערער בעבירה שבה הורשע ואין במחדלי החקירה - כדי ליצור ספק במקום בו אינו קיים.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 25.10.06).

עע"ם 3911/05 - ציון חוה נגד המועצה מקומית אזור ואח'

*הפסקת כהונתו של חבר מועצה ברשות מקומית כשהוברר שאין לו מקום מגורים קבוע ברשות המקומית, וכן בנה בית ברכוש ציבורי וללא היתר(מחוזי ת"א - עת"מ 2168/04 - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. המערער הינו חבר במועצה המקומית אזור. ביום 1.7.04 שלח ראש המועצה, המשיב 2, (להלן: המשיב), למערער הודעה על הפסקת כהונתו במועצה בהתאם לסעיף 105
לצו המועצות המקומיות (להלן: צו המועצות). בהודעה צויין, כי הפסקת חברותו מבוססת על הודעותיו, במסגרת התנגדותו לחיובו בתשלום ארנונה, כי אינו מחזיק בנכס מקרקעין המצויים בתחום המועצה, אלא מתגורר בבית סבתו, על-מנת לסעוד אותה. בנסיבות אלה, מציין המשיב, כי לאור הוראת סעיף 101 לצו המועצות, אין המערער רשאי לכהן כחבר במועצה. המערער עתר לביהמ"ש המחוזי לעניינים מינהליים בעתירה שעניינה בעיקרה קבלת מידע ומסמכים, וביטול הודעת הפיטורים וביהמ"ש דחה את עתירתו. נגד המערער הוגש גם כתב אישום, בו נטען כי פלש לשטח המיועד לצרכי ציבור, שם בנה בניגוד לדין וללא היתר בית חדש. המשיבים טוענים כי הנימוק לפיטורי המערער הינו, כי המערער המתגורר כבר-רשות אצל סבתו באזור אינו יכול להיחשב כמי שגר בישוב אזור. עוד טוענים המשיבים, כי יש לדחות את הערעור מפאת חוסר ניקיון כפיים ובשל אי גילוי מלוא העובדות המהותיות לבית-המשפט לעניינים מנהליים. שכן, המערער לא גילה לבית-המשפט את העובדה, שמתנהלים כנגדו הליכים בגין היותו פולש, מסיג גבול ובונה ללא קבלת היתר. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ג'ובראן וארבל נגד דעתו החולקת של השופט גרוניס.
ב. השופט ג'ובראן: המערער טען נגד חיובו בארנונה באשר אין הוא המחזיק בנכס באזור. בתצהירו טען כי הוא מתגורר בנכס אך ורק מכוח הסכמה מתמשכת של סבתו, אשר ניתנת לביטול בכל עת, וזאת בעיקר על-מנת לסעוד אותה. מכך אנו למדים, כי מגוריו אצלה הינם זמניים בלבד ועשויים להסתיים כרצונה. על כן אין לראותו כמי שמתגורר באזור. כמו כן, בנה המערער בית חדש בשטח ציבורי פתוח בתחום שיפוטה של המועצה המקומית אזור. לנוכח מעשה זה יהיה בהמשך כהונתו כחבר מועצה מקומית - ונבחר ציבור - כדי לפגוע באמון הציבור ואין ראוי הוא להמשיך בכהונתו. אכן, המערער הינו בחזקת "חף מפשע" כל עוד לא הוכחה אשמתו, אך לא ניתן להתעלם מעצם הגשת כתב האישום בעבירות של בניה לא חוקית. חברותו של המערער במועצה אינה עולה בקנה אחד עם הנורמות, אשר עליו להנחות עצמו מתוקף תפקידו במועצה. אף מטעם זה דין הערעור להידחות.
ג. השופט גרוניס (דעת מיעוט): התנאי שבסעיף 101 לצו מדבר על מקום מגורים קבוע. בהחלט יתכן שמקום מגוריו הקבוע של אדם יהיה במקום מסויים, אף אם אינו בעל זכויות כלשהן במקרקעין באותו המקום. למערער אין מקום מגורים אחר, מחוץ לאזו-ר. הוא חי את חייו באזו-ר ושם מקום מגוריו הקבוע. אשר לעובדה שנגד המערער הוגש כתב אישום בו מיוחסת לו עבירה של בניה ללא היתר - בפסק דין, שניתן בהליך אזרחי לבקשת מינהל מקרקעי ישראל, נקבע כי המערער פלש לשטח ציבורי ובנה בו מבנה. לעניין זה ניתן נגד המערער צו לסילוק יד. ערעור בנושא תלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי. כלומר, כיום תלוי כתב אישום נגד המערער וכן ניתן נגדו פסק דין שאינו חלוט לסילוק יד. סעיף 101 קובע כי אדם שהורשע בפסק דין סופי לא יוכל להמשיך לכהן כחבר מועצה אם ביהמ"ש קבע כי יש בעבירה משום קלון. לעת הזאת הוא טרם הורשע. לפיכך המערער יכול להמשיך לכהן כחבר המועצה המקומית אזו-ר.
ד. השופטת ארבל: יש לפרש את הוראת סעיף 101 כך שמקום המגורים הקבוע הנדרש מחבר מועצה מכהן הינו מקום מגורים קבוע כדין. אין זה תנאי הכרחי להוכיח כי חבר המועצה מתגורר במקום אחר לצורך פיטוריו מהמועצה. על פי החומר שהוצג פלש המערער לשטח ציבורי פתוח, ובנה שם דירת מגורים ללא כל היתר מרשויות התכנון והבניה. המערער מתגורר בדירת המגורים הסמוכה לבית סבתו, ולפיכך אין לקבל את טענתו לפיה הוא מתגורר כל תקופה זו בבית סבתו כבר רשות. די בכך כדי להצביע על כך שאין המערער ממלא אחר דרישת המגורים כדין.
ה. לביהמ"ש לעניינים מנהליים סמכות לדחות עתירה או למוחקה על הסף כולה או מקצתה. כך יקרה למשל בהיעדר עילת התערבות ראויה, מחמת שיהוי או היעדר ניקיון כפיים. במקרה זה ניתן היה לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים, מאחר שבעתירתו בבימ"ש המחוזי לא גילה המערער לביהמ"ש כי הוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין עבירות הבניה וכן בדבר התיק התלוי ועומד נגדו.

בפני השופטים: גרוניס, ארבל, ג'ובראן. עו"ד אלי הלם למערער, עו"ד יורם מושקט למשיבים. 23.10.06).

בר"ם 3052/06 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה י-ם נגד פלבר דוד ו-100 אח'

*גובה הפיצויים עקב ירידת ערך המקרקעין בשל תב"ע חדשה והתנאים לפטור מפיצויים בפגיעה במקרקעין (הבקשה נדחתה).

עניינה של הבקשה פיצויים שנקבעו, בהתאם לסעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה (להלן: החוק), למשיבים אשר נכסיהם גובלים בתחום תכנית מתאר, שאושרה לסלילת "דרך מנחם בגין" בירושלים (להלן: התכנית הפוגעת). במסגרת הליכים קודמים מינה ביהמ"ש לעניינים מנהליים שמאי מכריע, שהעריך בחוות דעתו את שיעור ירידת הערך שנגרמה לכל אחת מדירות המשיבים והמבקשת הגישה ערר על חוות הדעת. חלק מן המשיבים הגישו ערר שכנגד על אי פסיקת שכר טרחה והוצאות לטובתם. ועדת הערר דחתה את הערר של המבקשת והורתה על תשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין לכל אחד מהמשיבים בהתאם לנוסחה שקבעה. על החלטת ועדת הערר הוגשו שלושה ערעורים לביהמ"ש לעניינים מנהלים: ערעורה של המבקשת וכן ערעורים מטעם המשיבים והערעורים נדחו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השמאי המכריע מונה על יסוד הסכמת הצדדים. אין יסוד שלא לקבל את חוות הדעת שהגיש. בדין נדחתה הטענה בדבר אי התייחסות השמאי המכריע לתכניות המתאר הקודמות. השמאי לא התעלם מהן אלא קבע שלא ניתן להעריך את הפגיעה בערך המקרקעין על יסודן, הואיל והן חסרו את הפירוט הנדרש כדי לאמוד את חומרת הפגיעה והיקפה. לפיכך, אמד את הפגיעה בדירות המשיבים לאור יישום התכנית הפוגעת בלבד. אשר לתחולת סעיף 200 לחוק: שלושת התנאים הקבועים בסעיף שבהתקיימם תהיה הוועדה המקומית פטורה מהחובה לפצות את מי שנפגע מירידת ערך המקרקעין הם מצטברים, ונטל השכנוע להוכיח את קיומם מוטל על הוועדה המקומית. המשיבה לא עמדה בנטל זה. הטענה כי ועדת הערר לא היתה מוסמכת לחייב את המבקשת בהוצאות ההליכים בפניה דינה להידחות. אשר לגובה ההוצאות - אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד שרי לרנר הורוביץ למבקשת. 30.10.06).

רע"א 2756/06 - יצחק מולד נגד עו"ד בעז ברזלי מנהל עזבון ואח'

*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטה שעניינה סיווג הליך משפטי לצורך קביעת אגרה (הבקשה נדחתה).

המשיב, מנהל עיזבון המנוח עופר מולדבסקי, הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה שבכותרתה צויינו הסעדים המבוקשים על ידו כ"צווי עשה, סעד הצהרתי". במסגרת התביעה, תבע לקבל לידיו מסמכים ונתונים או לחלופין חשבונות שבאמצעותם, כך לטענתו, ניתן היה לחשב את חלקו של העיזבון בשותפות שבה לקחו חלק המנוח והנתבעים. בנוסף תבע המשיב לחייב את הנתבעים בתשלום %12.5 משוויה של השותפות, על-פי התחשבנות שתיערך בעניין זה ועוד. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש לסילוקה של תביעת המשיב על הסף בשל אי תשלום אגרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור שהגיש המבקש בקבלו את עמדת המדינה, לפיה יש לסווג את ההליך כתביעה
לסעד הצהרתי, ובקבעו כי אין לקבוע את שיעור האגרה על פי תוצאותיו של ההליך כפי שהן מוצגות על ידי צד זה או אחר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה פסוקה היא כי הרשות לערער ניתנת רק באותם מקרים המעוררים שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי-דין. אין המקרה הנדון מקרה כללי, כי אם יישום ספציפי של השאלה כיצד יש לסווג הליך משפטי מסויים לצורך שאלת האגרה, שאלה שניתנת עליה תשובה ברורה בסעיפים 2 ו-3 לתקנות ביהמ"ש (אגרות). מכל מקום, עדיין פתוחה הדרך בפני המבקש לטעון את טיעוניו לגופו של עניין במסגרתו של ההליך העיקרי.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ז. שרף וע. עוזרי למבקש. 15.10.06).

ע.פ. 3301/06 - יעקב ביטי נגד מדינת ישראל

הקלה בעונש פסילה מנהיגה, בעבירה של הסעת רכב בניגוד להוראות שוטר ופגיעה בשוטר. דחיית בקשה להמנע מהרשעה בעבירה של הסעת רכב בניגוד להוראת שוטר ופגיעה בשוטר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).

ביום 31.7.2005, סמוך לשעה 00:11, הגיע המערער למחסום כיסופים, בדרכו לצאת מרצועת עזה. המערער סירב להציג בפני החייל במחסום את תעודת הזהות שלו. מששמע כי החייל קורא לשוטר, החל בנסיעה, השוטר קפץ על מכסה המנוע של הרכב וכתוצאה מכך נגרמו לו כאבים בגב התחתון ובצוואר. המערער הורשע על יסוד הודאתו בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וחבלה בכוונה מחמירה, ונדון ל- 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי ופסילה מלקבל ולהחזיק ברישיון נהיגה למשך 6 שנים. בערעורו, טוען המערער כי הגיע לגוש קטיף על מנת לבקר את אשתו וילדיו, שהיו במקום מזה חודש, וכי נלחץ ונבהל עת הגיע למחסום, משום שלא היו בידיו אישורים בכתב. אשר לתקופת הפסילה של רישיונו, טוען המערער, כי מדובר בתקופה בלתי מידתית, שתגרום לו נזק גדול, שכן הוא מתגורר עם משפחתו ביישוב מרוחק (בית אל), ורכבו נחוץ לו ולמשפחתו כדי לנהל אורח חיים תקין. הערעור נתקבל בחלקו.
אשר לבקשת המערער שלא להרשיעו - המערער אכן עומד בקריטריונים שונים התומכים בהימנעות מהרשעה. כך, בעניין יחסו אל העבירה וחרטתו; כך, בשאלת הסבירות שיעבור עבירות נוספות; כך, בעניין השפעת ביצוע העבירה עליו במישור הרגשי; ההשפעה האפשרית של הרשעה על תחומי פעילותו השונים והמגוונים; ועוד. מאידך יש להביא בחשבון גם שיקולים הקשורים בחומרת העבירה, בנסיבות שבהן בוצעה ובאפקט הציבורי שיש להרשעה (כמו גם להימנעות ממנה). נסיבות המקרה אינן מאפשרות, הימנעות מהרשעה. לעומת זאת, אורכה של תקופת הפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה, אינה מידתית בנסיבות העניין. מהות העבירה אינה מצביעה על פוטנציאל סיכון הטמון בנהיגתו של המערער באופן כללי. בהתחשב בכך, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, תקופת הפסילה תופחת משש שנים לשנה אחת.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, חשין. עו"ד יורם סגי-זקס למערער, עו"ד נעמי כ"ץ-לולב למשיבה. 25.10.06).

בר"ם 5514/06 - מאיר רוטמן ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה

*דחיית תביעה לפיצויים בשל פגיעה במקרקעין ע"י תב"ע חדשה, כאשר הפגיעה אינה במקרקעין אלא באפשרות הפקת רווחים מהשכרת המקרקעין עקב שינוי סדרי התנועה (הבקשה נדחתה).

המבקשים, בני זוג, הינם הבעלים הרשומים של מקרקעין בחוף שמן בחיפה (להלן: המקרקעין). על המקרקעין ניצב מבנה תעשייתי ובו 3 יחידות המשמשות למסחר ולתעשיה. בשנת 1998 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר, להקמת גשר מעל מסילת הברזל כדי להקל על זרימת התנועה הרבה באזור. המקרקעין נשוא הדיון גובלים במקרקעין עליהם חלה התכנית. המבקשים טענו כי התכנית הביאה לשינוי
בסדרי התנועה באזור, באופן שבו הרחוב בו נמצאים המקרקעין, ששימש בעבר כעורק תחבורה מרכזי, הפך לכביש שירות פנימי בתוך אזור התעשיה ונפח התנועה ברחוב ירד. בשל כך פחתו דמי השכירות של היחידות הבנויות במקרקעין. לפיכך עתרו לפצותם לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, (להלן: החוק). הוועדה המקומית דחתה את תביעת המבקשים ועררם לוועדת הערר המחוזית נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 197(א) לחוק קובע עיקרון כללי, לפיו, תכנית הפוגעת - שלא בדרך הפקעה - במקרקעין המצויים בתחום התכנית או גובלים עמו, מזכה את בעל המקרקעין בפיצויים. הפגיעה נבחנת לפי מבחן אובייקטיבי של פגיעה במקרקעין, כלומר בתכונותיהם כמקרקעין, ולא לפי מבחן סובייקטיבי של פגיעה באדם המחזיק אותו זמן במקרקעין. ניתן להעלות על הדעת גם סיטואציה הפוכה, על פיה מקרקעין יהנו דווקא מהקטנת נפח התנועה בתוכנית. לפיכך, בהתבסס על הקביעות כי ייעוד המקרקעין נשוא הדיון לתעשיה אינו מחייב דרך גישה ייחודית ולא נפח תנועה מיוחד, ולכן שינוי סדרי התנועה לא פגע באף תכונה מיוחדת של המקרקעין, לא שינה את ייעודם והמקרקעין לא נותקו ממערך הדרכים הקיים, אין לראות בירידה בדמי השכרת היחידות הבנויות במקרקעין פגיעה שהיא בת פיצוי, בהתאם להלכה הפסוקה הקיימת.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד ה. גורביץ שינפלד וש. עובדיה למבקשים. 17.10.06).

בג"צ 6958/06 - איליה ז'רבאילוב נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

ככלל, אין בג"צ מתערב בפסיקת ביה"ד לעבודה. אין ביה"ד הארצי לעבודה חייב, בפס"ד בערעור, לנמק את החלטתו לדחות את הערעור (העתירה נדחתה).

העותר עבד כנהג באגף התברואה של המשיבה, (מיום 9.2.93 ועד למועד פיטוריו בפועל ביום 13.5.99), מכוח הסכם אישי אשר חודש מעת לעת. ראשית העסקתו היתה במשרה לא תקנית מבלי שהיה זכאי לקביעות. ביום 1.3.98 שונתה משרתו והיתה למשרה תקנית. בהתאם להסכם קיבוצי בעירייה, עובד דוגמת העותר המתקבל למשרה תקנית, נדרש לעבור תקופת ניסיון של 24 חודשים בטרם יקבל קביעות. במועד בו טרם מלאה תקופת הניסיון של העותר, שלחה המשיבה לעותר זימון להגיע לחתום על כתב המינוי לקביעות. ברם, בו ביום נחשף חשד כי העותר היה מעורב בניסיון לשלשל לכיסו כספים שלא כדין במסגרת תפקידו. כפועל יוצא, החליט מנהל אגף התברואה לפטרו. כשנתיים לאחר כניסת פיטוריו לתוקף, הגיש העותר לבית-הדין האזורי לעבודה תביעה לביטול פיטוריו ולהחזרתו לעבודה במעמד קבוע. ביה"ד דחה את מרבית תביעתו של העותר, לרבות תביעתו לביטול פיטוריו ולהחזרתו לעבודה ערעור שהגיש העותר לבית-הדין הארצי לעבודה נדחה ככל שנגע לבקשתו לבטל את הפיטורים ולהחזירו לעבודה. יחד עם זאת, הוגדל שיעור הפיצוי. העתירה נדחתה.
הלכה היא כי אין בג"צ מתערב בפסיקותיו של בית-הדין לעבודה אלא במקרים חריגים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה. אין המקרה דנן נופל לגדרם של מקרים חריגים אלה. אף לגופם של דברים, ברי כי עד למעמד הענקתו של כתב המינוי, ההסכמות בין הצדדים לא התגבשו סופית לכדי חוזה מחייב, והמשיבה רשאית היתה לחזור בה מכוונתה להעניק לעותר מעמד של עובד קבוע, עקב ביצוע העבירה כאמור. העותר פוטר כ-15 חודשים לאחר שהחל לעבוד במשרה תקנית ומכאן שלא סיים את תקופת הניסיון במסלול לקבלת הקביעות. באשר לטיעון בדבר חובת ההנמקה - לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), בהתקיים תנאים מסויימים, בית-דין של ערעור רשאי לכלול בפסק דינו את קביעתו בדבר דחיית הערעור בלבד.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד ספינרד אלכסנדר לעותר, עו"ד סמו ברכה למשיבים. 23.10.06).

ע.פ. 9514/03 - חאמיס כולאב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת הריגה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

רכבו של המערער, בו נהג אחיו ולצידו המערער, חלף על פני פיצריה בו ישב המנוח והלה עשה לעבר הרכב תנועה מגונה. המערער, אחיו ובן אחותו, חזרו לפיצריה ובין המערער למנוח התפתחו חילופי דברים שהפכו לתגרה, במהלכה דקר המערער את המנוח בסכין וגרם למותו. המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הריגה, וסוכם כי התביעה תעתור ל- 14 שנות מאסר בפועל, וההגנה תהיה רשאית לטעון לעונש של לא פחות מ-9 שנות מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי פירט בגזר דינו, את הנסיבות לחומרה ולקולא, וגזר על המערער 14 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העבירה בה הורשע המערער ונסיבותיה הינן חמורות ביותר. אף אם, כפי שטוען המערער, הרקע למעשה לא היה התנועה המגונה שעשה המנוח, כי אם אירוע ירי שאירע קודם בו נפצעו חברתו וקרוב משפחתו של המערער, אין בכך כדי להצדיק נטילת חייו של אדם אשר באותו רגע לא תקף את המערער ולא פגע בו. עברו הפלילי של המערער מכביד ביותר וכולל עבירות אלימות, ניסיון לרצח, וכן עבירות סמים ורכוש. עבר זה מעיד עליו כי אין מדובר במעידה חד פעמית על רקע סכסוך מסויים, כי אם על אורח חיים של אלימות והפרת חוק.

(בפני השופטים: ארבל, חיות, חשין. עו"ד ז. וישניא למערער, עו"ד ר. מטר למשיבה. 30.10.06).

רע"א 10074/05 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה י-ם נגד דני גרוסברד ואח'

*הכרעה בשאלה אם מחזיק במקרקעין הוא חוכר לדורות לצורך חיוב בהיטל השבחה שחל על המקרקעין או שהוא בר רשות שאינו חייב בהיטל (הבקשה נדחתה).

חברת גבעת קומונה (להלן: החברה) היא בעלת זכויות פיתוח במקרקעין, בהתאם לחוזה פיתוח שנחתם בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: חוזה הפיתוח). כשנתיים לאחר חתימת חוזה הפיתוח נחתם בין החברה לבין המשיבים הסכם לפיו העבירה להם החברה חלק מזכויותיה במקרקעין (להלן הסכם הרכישה). בהמשך פורסמה תוכנית מתאר אשר השביחה את המקרקעין ויצרה חבות בהיטל השבחה (להלן: התוכנית המשביחה). המבקשת חייבה את המשיבים בהיטל זה. המשיבים שילמו את ההיטל והגישו תביעה לבימ"ש השלום להשבת הכספים בטענה כי לא היו בעלי זכויות חכירה במקרקעין, במועד אישור התכנית המשביחה. בימ"ש השלום דחה את תביעת המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים בקבעו, כי לפי סעיף 2(א) לחוק התכנון והבניה חבות בהיטל השבחה חלה רק על בעלי הנכס או על החוכר לדורות. במקרה דנן, לא המשיבים ולא החברה רכשו מעמד של חוכרים לדורות, לא מכוח חוזה הפיתוח ולא מכוח הסכם הרכישה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת חפצה להביא לבחינה מחודשת את השאלה אם שגה ביהמ"ש המחוזי בקבעו שהחברה אשר בנעליה באו המשיבים לא היתה בבחינת "חוכר לדורות" במועדים הרלוונטיים לדיוננו, אלא אך בני-רשות להחזיק בקרקע, הפטורים מהיטל השבחה. קביעה זו, היא שאלה פרשנית, שעקרונית הוכרעה בשעתו. השאלה אם אכן החייב הוא חוכר לדורות נבחנה על-פי פרשנות החוזה שהיה לנגד עיני ביהמ"ש. בסופו של יום לפנינו איפוא שאלת יישומה של הלכה קיימת בנסיבות קונקרטיות ולא שאלה משפטית או ציבורית חדשה. על כן אין לתת רשות ערעור.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דורית ירחי למבקשת, עוה"ד תמר בזק-רפפורט, אורי שורק ומשה גולן למשיבים. 29.10.06).

ע.פ. 11435/05 + 11265/05 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש בעבירות שוד (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המשיב, שהיה בן 17 וחצי בעת האירוע, ושני אחרים, היו שותפים בביצוע של שוד בנסיבות מחמירות. המתלוננת היא אישה כבת 70 שהתגוררה לבדה בדירתה. המשיב, שעבד בעבר בדירה זו בשיפוצים, קשר עם שני שותפיו לפרוץ לדירתה של המתלוננת. השלושה פרצו לדירה לפנות בוקר, כשהמתלוננת ישנה בחדרה. שני השותפים התנפלו על המתלוננת והיכו אותה בכל חלקי גופה. לבסוף נטלו מן הדירה כסף וחפצי ערך בשווי עשרות אלפי שקלים. למתלוננת נגרמו חבלות בראשה ובפניה. בתסקיר שהוגש המליץ שירות המבחן על עונש מאסר על תנאי ופיקוח של השירות. ביהמ"ש המחוזי בנצרת לא קיבל את המלצת שירות המבחן. ביהמ"ש הביא בחשבון שעל שותף אחר, שהיה בגיר ושוהה בלתי חוקי הוטלו חמש שנות מאסר, וגזר למשיב 30 חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה. הצדדים ערערו על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
השוד שביצעו השודדים מאופיין באלימות קשה. המשיב ושותפיו התעללו בקרבנם. מדובר ברוע ורשע לשמם. המשיב היה זה שהביא את האחרים לביתה של המתלוננת, בית בו עבד בשיפוצים, ובכך מעל באמונה של המתלוננת. עם זאת, גם בערעור לא ימוצה הדין עם המשיב. זאת משני טעמים: האחד - שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין; השני - שעל שותף אחר שהיה בן 21 בעת ביצוע העבירה בעוד הנאשם היה קטין בן 17 וחצי, הוטלו 5 שנות מאסר בלבד. כדי לשמור על פרופורציה בין העונשים יועמד ענשו של המשיב על 45 חודשים מאסר בפועל, וכן ישלם המשיב למתלוננת פיצוי של 10,000 -.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יעל שרף למערערת, עו"ד מראם יונס למערער. 7.8.06).

ע"מ 7593/06 - פלונית נגד פלוני

*החלטת בי"ד רבני בהרכב חסר, כאשר ניתנה הסכמת הצדדים להרכב זה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

ביום 27.6.01 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, וכרך עמה את ענייני המזונות, הרכוש והחזקת ילדים. לאחר מכן הגישה המשיבה תביעה לחלוקת רכוש לביהמ"ש לענייני משפחה. ביום 11.11.02 התקיים דיון בבית הדין הרבני בסוגיית הכריכה. בהסכמת הצדדים התקיים הדיון בפני שני דיינים, ובסופו קבע בית הדין כי מדובר בתביעת גירושין ובכריכה כנה, ולפיכך יש לביה"ד סמכות לדון בתביעות שהגיש המשיב. בעקבות החלטת ביה"ד, החליט ביהמ"ש להפסיק את הדיון בתביעות המשיבה. ביהמ"ש דחה את טענת המשיבה לפיה החלטת בית הדין הרבני שניתנה בהרכב שנים ניתנה בחוסר סמכות. ביהמ"ש הסתמך על סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, הקובע כי "ליושב ראש בית הדין... הסמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים..." ועל סעיף 8(ה)(3) לחוק הקובע סמכות לדון בדן יחיד בכל "ענין שבעלי הדין הסכימו עליו שיידון בדיין אחד". במקרה שלפנינו נקבע כי הצדדים הסכימו במפורש לקיים את הדיון בפני הרכב השניים. ביהמ"ש המחוזי, דחה את ערעור המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, חוק הדיינים לא התכוון לאשר דיון במותב שניים. החוק התייחס להרכב שלושה, ולהרכב של דן יחיד בלבד. עם זאת, במקרה שלפנינו, נתנה המבקשת את הסכמתה במפורש שסוגיית הסמכות תתברר בפני ההרכב. כמו כן היה על המבקשת למצות את טענות הסמכות במסגרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בנסיבות אלה המשיבה מושתקת מלהעלות טענות כלפי סמכות בית הדין.

(בפני: השופט רובינשטיין. 22.10.06).

ע.פ. 6415/03 - ניסים חזן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המתלוננת השתתפה במסיבה בפרדס חנה. במהלך המסיבה פנה עורך המסיבה, קרובו של המערער, למתלוננת ואמר לה כי המערער רוצה לשוחח עימה ברכבו, והיא נענתה. כשהמערער החל בנסיעה לכוון חוף הים קיסריה, הביעה המתלוננת התנגדות לכך, אולם הוא המשיך בדרכו, ובהגיעם לחוף הים אנס אותה. ביהמ"ש הסתמך על גירסתה של המתלוננת אשר העידה על נסיבות האירוע ודחה את גירסת המערער כי המתלוננת קיימה עימו יחסי מין בהסכמה מלאה. ביהמ"ש הרשיע את המערער ובגזר דינו עמד על חומרת מעשהו של המערער, ועל עברו הפלילי המכביד ביותר, המצדיק החמרה ניכרת בעונשו. ביהמ"ש התחשב לקולא במצב בריאותו של המערער, ובעובדה שהמתלוננת ידעה על עבריינותו, והסכימה לעלות עימו לרכבו, בשעת לילה. בהתחשב באמור נגזרו על המערער 7 שנים וחצי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 25,000 -. כן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חדשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - הערעור הוא על קביעת מהימנות וממצאי עובדות. בימ"ש שלערעור לא יתערב בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות ביותר. נסיבות כאלה אינן מתקיימות במקרה שלפנינו. אשר לחומרת העונש - אף שהעונש אינו קל, אין הוא חורג ממתחם הענישה המקובל לעבירות אונס שחומרתן רבה. במיוחד נדרשת החמרה במקרה זה נוכח עברו הפלילי הכבד של המערער, המעיד על עבריינותו המובנית מזה שנים רבות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, נאור. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יפעת כץ למערער, עו"ד אריאלי למשיבה. 23.10.06).

ע.א. 9596/04 - וגנר-דוחובני... בע"מ ואח' נגד עו"ד אברהם גדות, המפרק ואח'

*ביטול תשלום שנעשה ע"י חברה שנכנסה לפירוק בנימוק של העדפת מרמה (הערעור נדחה).

רמית נהריה הצפון בע"מ (בפירוק) היתה חייבת למערערת סכום שעלה על מיליון ש"ח. כדי להקטין את סכום החוב נעשה הסכם מכר בין רמית לבין חברה אחות של המערערת, (להלן: הקונה), ולפיו מכרה רמית לקונה נכס מקרקעין בסכום של 150,000 דולר. על חשבון התמורה מסרה הקונה לרמית ביום 21.5.03 שיק על סך של 350,000 ש"ח. השיק הוסב למערערת. ביום 1.6.03 הוגשה בקשה לפירוק רמית וביום 21.9.03 ניתן צו פירוק. המשיב, מפרקה של רמית, הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לחייב את המערערת להשיב לקופת הפירוק את הסכום של 350,000 -, משום שלטענתו מדובר בהעדפת מירמה, ובקשתו נתקבלה. המערערת טוענת כי אין מדובר כלל בהעדפת מירמה וכי אם יש ממש בטענות המפרק צריך הדבר להביא לביטולה של עסקת המכר. הערעור נדחה.
המערערת אינה חולקת על כך שהמטרה של המהלך המורכב שנעשה היתה להקטין את חובה של רמית. בתגובתה של המערערת לבימ"ש קמא נאמר במפורש כי הרעיון היה הקטנת החוב. אין זה משנה שעיסקת המכר נעשתה לא עם המערערת אלא עם חברה אחות. נראה, שאפילו היתה העיסקה נעשית ישירות עם המערערת, באופן שהתמורה היתה נמוכה ב-350,000 ש"ח ממחיר השוק, היה בכך משום העדפת מירמה. הואיל ובעצם עיסקת המכר אין פגם, אין לקבל את הטענה בדבר ביטול העיסקה..

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד מוני עזורה למערערים, המשיב לעצמו, עו"ד צבי קוש לכונס הרשמי. 19.10.06).

רע"פ 6549/06 - לירן שגיא נגד מדינת ישראל

נהיגה ברכב ללא רשיון נהיגה תקף. אין מניעה להגיש כתב אישום בעבירה של ברירת קנס (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם כי נהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף. הוא לא התייצב לדיון וניתן נגדו פס"ד בו הורשע ונדון לתשלום קנס בסך 3,000 -, פסילה מנהיגה למשך שנתיים, במצטבר להפעלת עונש של פסילה על-תנאי למשך 6 חודשים, וכן פסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים. בקשתו של המבקש לביהמ"ש לתעבורה לבטל את גזר-הדין נדחתה, תוך כדי קביעה שהנימוק שניתן להיעדרותו מהדיון הוא בלתי מוצדק. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, בטענה כי מלכתחילה היה אמור כתב-האישום להיות מסוג ברירת קנס, משום שבידי המבקש היה רישיון נהיגה זמני, שתוקפו פקע במאי 2005 והעבירה בוצעה ביום 21.9.05, דהיינו במסגרת הזמן של ששת החודשים שבמסגרתם עדיין ניתן להטיל על הנאשם ברירת קנס. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו, כי עצם החזקת רישיון הנהיגה הזמני בין התאריכים 2.11.04 ועד 2.5.05 איננו מפסיק את מרוץ התקופה, מאז פקע התוקף של רישיון הנהיגה של המבקש. ביהמ"ש המחוזי ציין, כי למבקש עבר מכביד הכולל 48 הרשעות קודמות. בנסיבות אלה לא מצא מקום להתערב בחומרת העונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עצם מתן רישיון זמני למבקש איננו מעניק לו זכות לברירת קנס, שהרי בסעיף 228 (ד) לחסד"פ נאמר, כי קביעת עבירת קנס כעבירה של ברירת משפט, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל אותה עבירה כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט. כמו כן, למבקש ניתן רישיון נהיגה זמני ומשלא השכיל בתקופה זו להוציא רישיון נהיגה, אזי אין לראות בתקופה שבה החזיק רישיון נהיגה זמני כתקופה המפסיקה את מרוץ התקופה מאז פקע רישיון הנהיגה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דוד גולן למבקש, עו"ד ליאנה מגד למשיבה. 5.10.06).

ע.פ. 10253/05 - חאלד בלאונה נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות של פריצות לבתים וגניבת מכוניות בהתחשב בכלל אחידות הענישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, תושב טול כרם, פרץ יחד עם אחרים לשלושה בתים ביישוב שמשית, נטלו טובין שונים וכן מפתחות מכוניות וגנבו את המכוניות. המערער אף היה מעורב במכירה של שניים מכלי הרכב. בהמשך קשר המערער עם אחרים לגנוב כלי רכב מישראל ולהעבירם לשטחי הרשות הפלסטינאית. המעורבים נעצרו, והמערער התחזה לאחר והציג בפני השוטרים תעודת זהות של אחר. כמה ימים לאחר מכן שוב נעצר המערער וגם הפעם הציג תעודת זהות של אחר. המערער הודה והורשע וביהמ"ש המחוזי בנצרת גזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושני מאסרים מותנים, האחד בן שנתיים והאחר בן שמונה חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לא היה מקום להתערב במידת העונש אלמלא התברר כי השותפים לעבירות נדונו לתקופות מאסר קצרות יותר. במיוחד אחד מן השותפים, שהורשע במספר גדול יותר של גניבות רכב, פריצה לרכב, סחר ברכב, פריצה למקום מגורים וקשירת קשר לביצוע פשע, בנוסף לשהות בלתי חוקית בישראל. אעפ"כ הושת עליו מאסר בפועל של 4 שנים. ביהמ"ש המחוזי שגזר את עונשו של השותף ציין בגזר דינו כי ראוי שעונשו של השותף יהא קל יותר בשל כך שאין לו עבר פלילי. אכן, לשותף לא היה עבר פלילי, בעוד שלמערער עבר פלילי בעבירות דומות, עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהשותף הורשע במספר רב יותר של עבירות. לפיכך יש להשוות את עונשו של המערער לזה של השותף.