תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 14

ע.פ. 5560/06 - כאמל דויאת נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות וגניבה, המבוססת על כלל ההחזקה התכופה וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1012/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם כי פרץ לדירת מגורים, נטל ממנה טובין שונים ובכללם אקדח ומחסנית ונתפס בסמוך לאחר ביצוע הפריצה כשהוא צועד במרחק קצר מהבית בו בוצעה הפריצה ובידו שקית שבתוכה הרכוש הגנוב. לשוטר סיור ששאל אותו לתכולת השקית השיב שמצא את הדברים בפח אשפה סמוך. שוטר הסיור החליט לעצרו ובשלב זה טען המערער כי רכש את הציוד תמורת סכום של 1,600 - משני אנשים שאינם מוכרים לו. במשפטו הכחיש המערער קשר לפריצה וחזר על סיפורו במשטרה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של התפרצות, גניבה ונשיאת נשק וגזר לו שנתיים מאסר בפועל ושנה על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר לטענות נגד ההרשעה - לפי הכלל בדבר החזקה התכופה, נוצרת הנחה לכאורית כי מקום בו נמצא אדם מחזיק ברכוש גנוב זמן קצר לאחר שנגנב מבעליו בפריצה, גניבה או שוד, ידו של המחזיק ברכוש היתה בביצוע העבירה. הנאשם יכול להפריך את ההנחה או לעורר ספק סביר באשר אליה. בנסיבות המקרה, לא הופרכה החזקה האמורה. אשר להרשעה בהחזקת נשק - המערער טוען כי לא ידע על קיומו של האקדח ושהוא אקדח אמיתי. ברם, האקדח נלקח ממקום מסתורו בדירה אליה פרץ המערער, נרתיקו נשא פתק ועליו שם בעליו, ומשקלו אף אינו מותיר מקום לספק כי אין מדובר בצעצוע.
ג. אשר לעונש - המערער ביקש לעשות רווחים קלים על ידי פריצה אל בית וגניבת חפצי ערך ממנו. כן גנב כלי נשק שהסיכון שבהימצאו בידי מי שאינם מורשים לכך אינו דורש הבהרה ואשר מכירתו אף היא היתה משלשלת לכיסו סכומי כסף נכבדים. נסיבות המקרה הצדיקו את עונש המאסר שנגזר.

(בפני השופטים: ארבל, חיות, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ח'לאילה מוחמד למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 30.10.06).

בע"מ 7518/06 - פלוני נגד פלונית

*סמכות הדיון בערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ בתיק שנפתח בעקבות פס"ד של ביהמ"ש למשפחה בעיר אחרת, היא בביהמ"ש למשפחה בעיר בה נפתח תיק ההוצל"פ(הבקשה נדחתה).

א. בין הצדדים, בני זוג אשר התגרשו בשנת 2005, מתנהלים הליכים שונים בביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים. לאחר מתן פס"ד לטובת המשיבה, פתח ב"כ המשיבה, אשר משרדו מצוי בבאר-שבע, תיק הוצאה לפועל בבאר שבע. על החלטת יו"ר ההוצל"פ הוגש ערעור לביהמ"ש לענייני משפחה בבאר שבע. במסגרת הערעור הגיש המבקש בקשה להעברת הדיון לביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים. ביהמ"ש נעתר לבקשה והורה על העברת הדיון בערעור לביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים אשר דן בתובענות הקודמות בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע קיבל את ערעור המשיבה והורה על שמיעת הערעור הנדון בביהמ"ש לענייני משפחה בבאר-שבע. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סעיף 6(ד) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה קובע: "תובענה חדשה בענייני משפחה תוגש... לאותו בימ"ש לענייני משפחה שדן בתובענה קודמת בעניינם". תקנה 258ז לתקנות סדר הדין האזרחי מפרטת עניינים בהם יש להגיש "תובענות" נפרדות, ובהן נכלל ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ. מכאן הסיק המבקש כי המונח תובענה כולל גם ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ, וערעור כזה יש להגיש לביהמ"ש לענייני משפחה הדן בתובענות הקודמות בין הצדדים. לעומת זאת, קובעת תקנה 120(ב1)לתקנות ההוצל"פ: "ערעור על החלטה... של ראש ההוצאה לפועל לגבי ביצוע פס"ד בענייני משפחה...
יוגש לביהמ"ש לענייני משפחה שבתחום שיפוטו נמצאת לשכת ההוצאה לפועל שבה ניתנה ההחלטה". אין במקרה דנא סתירה בין החוק לתקנות ובינן לבין עצמן. סעיף 6(ד) לחוק קובע את הכלל לפיו תובענה חדשה בענייני משפחה תוגש לאותו בימ"ש אשר דן בתובענות קודמות בין הצדדים. תקנה 120(ב1) קובעת כלל ספציפי וייחודי כאשר מדובר בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל לגבי ביצוע פס"ד של בימ"ש לענייני משפחה. מכאן, כי תקנה 120(ב1) היא החלה במקרה דנן.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מ. בראון למבקש. 15.10.06).

ע.פ. 5607/02 - פלוני נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות של מעשי סדום בקטין במשפחה וחומרת העונש. כבישת עדות ע"י קרבן מעשי מין(מחוזי י-ם - ת.פ. 3014/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, דודו של המתלונן, אחי אביו, התגורר במועדים הרלוונטיים בבית הוריו בירושלים המזרחית. בבית זה התגורר גם המתלונן, שהוריו התגרשו בעת שהיה כבן שמונה חודשים, והשאירו אותו בבית הסב. המערער הינו יליד 1969 והוא מבוגר מן המתלונן בכ-13 שנים. במהלך שנת 1993, בעת שהמתלונן היה כבן 11 שנים, נהג המערער להיכנס לחדרו בשעות הלילה ומספר רב של פעמים ביצע בו מעשי סדום, תוך שימוש בכוח ובאלימות. בעקבות ויכוח שפרץ בין המתלונן והמערער בחודש יוני 2000 הכה המערער את המתלונן וניסה לחנקו. כחודש וחצי לאחר מכן, שב המערער וביצע במתלונן מעשה סדום בכוח. העדות המרכזית במשפטו של המערער היתה עדותו של המתלונן, לה רחש ביהמ"ש אמון. את גירסת המערער, אשר הכחיש את כל עבירות המין המיוחסות לו וטען כי מדובר בעלילה, דחה ביהמ"ש כבלתי מהימנה. עוד ציין בימ"ש קמא כי אף שעדותו של המתלונן אינה טעונה חיזוק או ראיה תומכת אחרת, הרי שככל שהדברים נוגעים למעשה הסדום שבוצע באוגוסט 2000 נמצאו לעדות זו חיזוקים של ממש בחומר הראיות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של מעשי סדום ותקיפה וגזר לו עשר שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער חזר בו מערעורו ככל שהדבר נוגע למעשה הסדום באוגוסט 2000. על ההרשעה בעבירת התקיפה לא השיג המערער מלכתחילה. באשר להרשעה בעבירות המין המתייחסות, למהלך שנת 1993 - המערער מבקש להתערב בקביעות עובדתיות, אך לא העלה כל נימוק המצדיק התערבות בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית. כך דרך כלל, כך במיוחד לגבי התרשמות מעדות קרבן של עבירות מין, ועל אחת כמה וכמה כך הוא משהתברר כי המערער אינו משיג עוד לפחות על אחד המקרים (מאוגוסט 2000) לגביהם הורשע בביצוע עבירת מין בכפיה במתלונן. צדק בימ"ש קמא כי אין לזקוף לחובת המתלונן את כבישת העדות. כבר נפסק לא אחת כי "כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר ארע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קרבן העבירה".
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - עבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה תוך פגיעה בקטינים יש בהן כיעור רב והענישה בגינן צריך שתבטא בנוסף לשיקולי גמול והרתעה גם מימד של סלידה מן המעשים. במקרה שלפנינו יש כיעור מיוחד בעבירות אותן ביצע המערער במתלונן, משום שלא זו בלבד שהקרבן היה קטין, אלא שהוא היה באותה עת ילד בודד וזנוח שהוריו הותירו אותו בידי סבו וסבתו והלכו לדרכם.

(בפני השופטים: ארבל, חיות, חשין. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יוסוף מחרב למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 30.10.06).

ע.פ. 4191/05 - ארנולד אלטגאוז נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 4191/05 - הגנת "הגנה עצמית מדומה" עקב טעות במצב הדברים. *תנאי הנחיצות והמיידיות בפעולה ל"הגנה עצמית". *התערבות ערכאת הערעור במסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו בפניה. *הקלה בעונש בעבירה של הריגה שבוצעה ע"י מאבטח בית ספר שחשד בו שהוא מחב(מחוזי ת"א - ת.פ. 40303/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער עבד כמאבטח בבית ספר לבנות בבני ברק. ביום 28.10.04, סמוך לשעה 00:13, הגיע לבית הספר טכנאי מזגנים, אלון נקר, (להלן: המנוח), שהוזמן לתקן תקלה במזגנים. המערער דרש מהמנוח להזדהות באמצעות תעודת זהות ולהסביר את מטרת הגעתו, אולם המנוח סירב ונכנס לשטח בית הספר תוך שימוש בכוח. בין השניים פרץ ויכוח, שהתפתח לקטטה, במהלכה שלף המערער את אקדחו, דרך אותו ואיים בו על המנוח, אך הלה המשיך בכניסתו לתוך חצר בית הספר. המערער ירה יריית אזהרה באוויר, והמנוח המשיך בריצה אל תוך חצר בית הספר. המערער רדף אחרי המנוח, וכאשר הסתובב המנוח לכיוון המערער, ירה המערער לכיוונו ופגע בחזהו. מאוחר יותר ירה המערער ירייה לעבר המנוח אשר פגעה בראשו, והביאה למותו. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היתה אם סבר המנוח כי מדובר במחבל. ביהמ"ש קמא קבע כי המנוח לא נחזה בעיני המערער כמחבל. עוד קבע כי יתכן ששימוש בנשק לצורך איום או ביצוע ירי באוויר או לעבר רגלי המנוח, יכול היה להיחשב לאמצעי שאינו מוגזם בנסיבות, אולם ביצוע ירי לעבר חזהו של המנוח על מנת להמיתו אינו עומד בשום יחס למטרה שניסה המערער להשיג. כל שכן, המשך האירוע, כאשר גם לאחר שהמנוח נפל על הארץ ולא היווה כל סכנה, כיוון המערער את אקדחו לעבר ראשו וירה בו כדי להרגו. לאור כל זאת הרשיעביהמ"ש את המערער בעבירת הריגה. באשר לעונש - ביהמ"ש ראה במקרה "מעשה זדוני, אלים, שיש בו אטימות, רשע, רוע ואכזריות", וגזר את עונשו של המערער ל-16 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. השאלה שבמחלוקת הינה האם עומדת למערער הגנה מההגנות שבחוק העונשין: קרי, הגנה העצמית, הגנת הצידוק, טעות במצב דברים. במקרה דנן, ההגנה לה טוען המערער היא "הגנה עצמית מדומה", בה נאשם הפועל מתוך אמונה מוטעית כי מתקיימים תנאיה העובדתיים של ההגנה העצמית, ישא באחריות פלילית רק במידה בה היה נושא אם היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. ביהמ"ש קמא קבע עובדתית כי המערער לא חשד במנוח כי הוא מחבל. את קביעתו זו ביסס ביהמ"ש על נימוקים המתבססים על מסקנות מהעובדות שהוכחו. ברם מעובדות אלה אין להסיק את המסקנה האמורה. המערער הצליח לעורר ספק סביר באשר לכך שחשד במנוח כאדם מסוכן או אף כמחבל. השאלה היא על כן האם התקיימו התנאים האחרים של ההגנה העצמית, ובפרט תנאי הנחיצות והמיידיות. בתחילת האירוע פעל המערער כדין. מיד לאחר שירה את יריית האזהרה הראשונה, משהמשיך המנוח בכניסתו לשטח בית הספר, ירה המערער לעבר גופו של המנוח. המערער לא הסביר מדוע לפי מצב הדברים כפי שדימהו לא יכול היה לבלום את המנוח באמצעות ירי לעבר רגליו. משכך, לא התקיים תנאי הנחיצות, ושוב אין המערער יכול לחסות תחת ההגנה העצמית המדומה.
ג. העונש שנגזר על המערער חורג באופן משמעותי מן העונש ההולם את העבירה שביצע, נוכח הנסיבות בה בוצעה והתקופה בה מדובר. גם אם הפריז בכוח בו השתמש בירייה השנייה והשלישית, אין לומר שפעל באכזריות וברשעות וממניעים של עלבון ונקם או חיסול חשבונות, כפי שהגדיר זאת ביהמ"ש המחוזי. נראה כי העונש חמור גם ביחס לעובדות אותן קבע ביהמ"ש המחוזי - דבר המסביר את הסכמת המשיבה, להקלה בעונש. כן אין להתעלם מהתקופה בה בוצע המעשה. הימים ימי פיגועים קשים. מנגד,
אין לשכוח כי נקטלו חיי אדם ונפגעה משפחה שלמה. בסיכום ייגזר על המערער עונש של חמש שנות מאסר לריצוי בפועל, וכן מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד י. וינרוט, ק. סודרי, ה. לין, י. טרספוב למערער, עו"ד י. לייבה למשיבה. 25.10.06).

בג"צ 4585/06 - ועד משפחות הרוגי אוקטובר 2000 ואח' נגד השר לבטחון פנים ותנ"צ בנצי סאו

*ביטול קידום בתפקיד של קצין משטרה שוועדת אור המליצה לא לקדמו בתפקיד במשך 4 שנים עקב היותו מעורב במאורעות אוקטובר 2000(העתירה נתקבלה ברוב דעות).

א. המשיב 2, (להלן: המשיב), קצין משטרה בכיר בדרגת תת ניצב, מונה לאחרונה לתפקיד מזכיר לביטחון פנים במטה השר לבטחון פנים. המשיב שימש כאחד ממפקדי המשטרה הפעילים ביותר במהלך אירועי אוקטובר 2000, בהם ארעו התנגשויות קשות בין כוחות הבטחון הישראליים לבין אזרחים יהודים וערבים, בהם נהרגו ונפצעו אזרחים ישראליים. לחקר התרחשויות אלה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אור, אשר הציגה את מסקנותיה לממשלה. לגבי המשיב המליצה הוועדה שלא יקודם בדרגה או בתפקיד למשך ארבע שנים. במהלך עבודתה של ועדת אור ובטרם מתן האזהרות, מונה המשיב לתפקיד מפקד משמר הגבול בירושלים. לאחר פרסום דו"ח הוועדה, סיים את תפקידו זה ומונה לתפקיד ראש מטה משמר הגבול וכן לתפקיד ראש מטה תיאום ההתנתקות. מינויו של המשיב לתפקיד מזכיר לבטחון פנים במטה השר לבטחון פנים, נעשה בתחום 4 השנים מאז פרסום דו"ח ועדת אור. העותרים טוענים כי המינוי עומד בסתירה בולטת להמלצות ועדת אור. העתירה נתקבלה ברוב דעות.
ב. השופטת פרוקצ'יה: אף שלהמלצות ועדת חקירה משקל רב, אין הממשלה חייבת לאמצן. עם זאת, היא אינה רשאית להתעלם מהן. עליה לבחון אותן לגופן בכובד ראש, ולתת להן את משקלן הראוי. משעה שראתה הממשלה לאמץ את המלצות ועדת החקירה, בין בתחום האישי ובין בתחום המערכתי, יש לראות בפעולה זו משום הפיכת ההמלצות לחלק ממדיניות הממשלה. סטייה ממדיניות הממשלה, כפופה לביקורת שיפוטית בהתאם לאמות המידה של המשפט הציבורי. בענייננו, אימצה הממשלה את המלצות ועדת אור. ההמלצה האישית של ועדת אור ביחס למשיב היא כי "לא יקודם בדרגתו או בתפקידו הנוכחיים בתקופה של ארבע שנים ". תכלית ההמלצה, ביסודה, להקפיא את תפקידו ודרגתו של המשיב למשך ארבע שנים בלא לאפשר שינוי כלשהו. הסבת תפקידו לתפקיד במטה השר לבטחון פנים, מהווה קידום בתפקיד על פי כל אמת מידה - אובייקטיבית וסובייקטיבית כאחד. לפיכך יש לפסול את המינוי.
ג. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): במישור המשפטי אין החלטת השר לבטחון פנים מגיעה לדרגה של אי סבירות קיצונית, המקובלת בביהמ"ש כאמת מידה להתערבות במעשה המינהלי. אין חולק כי אין מדובר בקידום בדרגה. השאלה העיקרית היא האם המדובר בקידום בתפקידו של המשיב; התשובה לכך אכן גבולית, לא במישור הפורמלי אלא המהותי, ואינה חדה וחלקה. ואולם, שעה שבגבוליות עסקינן, כידוע בדיני החלטות מינהליות, אין ביהמ"ש, הבוחן אותן בדיעבד, שם עצמו במקום הגוף המחליט, גם אם היה הוא עצמו מחליט אחרת. בנסיבות של הגבוליות ההחלטה הנדונה אינה מגיעה במישור המשפטי לרמת אי סבירות קיצונית, המצדיקה ביטול המינוי.

(בפני השופטים: פרוקצי'ה, רובינשטיין, ג'ובראן. עוה"ד חסן ג'בארין ומרואן דלאל לעותרים, עו"ד א. קורן למשיבים. 24.10.06).

בג"צ 11339/05 - מדינת ישראל נגד ביהמ"ש המחוזי באר שבע ואח'

*צמצום "הלכת קינזי"(העתירה נתקבלה).

א. שניים הועמדו לדין, בגין אותה פרשה, אך במסגרתם של כתבי-אישום נפרדים. התוכל התביעה לזמן את האחד - אשר משפטו תלוי ועומד - כעד במשפט המתנהל כנגד חברו- בהידרשו לסוגיה זו - לפני שלושה עשורים - קבע ביהמ"ש העליון את מה שלימים נודע כ"הלכת קינזי" לאמר: "הפרקטיקה הנכונה צריכה להיות שאין להעיד נאשם אחד נגד נאשם שני, אפילו הוגשו נגדם כתבי-אישום נפרדים, כל זמן שיש חשש, כי העד עלול לצפות לטובת-הנאה על-ידי המתקת דינו במשפט התלוי ועומד נגדו" (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477, 482). שורשיה של הלכת קינזי השתרגו והעמיקו, ומה שכוון מלכתחילה להיות "פרקטיקה רצויה" הפך, בפועל, לכלל מחייב אשר הערכאות מיעטו לסטות ממנו. עתה, מקץ 30 שנים, נדרש בג"צ לבדוק אם יש מקום לשנות מהלכה זו. העתירה נתקבלה.
ב. השופט לוי: מציע לקבוע כי ההלכה הקיימת, לפיה אין מעידים שותף לעבירה העומד לדין בכתב אישום נפרד עד לתום משפטו, (הלכת קינזי), שוב אינה תקפה ועל כן אין לנהוג עוד על פיה. עם זאת, על ביהמ"ש לנקוט זהירות רבה בבואו לשקול את מהימנות גירסתו של עד מסוג זה, ומקום שהדבר יתחייב אף לעמוד על קיומה של ראיה בעלת משקל רב. לפס"ד זה הצטרף השופט גרוניס.
ג. השופטת פרוקצ'יה: הגשמת האיזון בין הערכים המתנגשים תושג באמצעות ביטולה הסלקטיבי של הילכת קינזי, תוך הותרת שיקול דעת שיפוטי לערכאה הדיונית להורות במקרים חריגים על שמיעת עדות העד השותף רק לאחר סיום ההליכים בעניינו.
ד. הנשיאה בייניש: ביהמ"ש יהיה רשאי להחליט בנסיבות מסויימות - חריגות וקיצוניות ביותר - כי מוצדק להמתין לסיום משפטו הנפרד של שותף לעבירה בטרם יעלה לדוכן העדים. כך למשל באותם מקרים שמשפטו של אותו עד מתנהל ביעילות והוא עומד בפני סיומו, ולצדדים ישנה הערכה רצינית כי העד אמנם מתכוון להעיד כעד מטעם התביעה על-פי גירסתו המפלילה. ההכרעה בענין זה באותן נסיבות יוצאות דופן היא בידי ביהמ"ש. ביהמ"ש ינמק את טעמיו לדחיה חריגה כאמור.
ה. הנשיא (בדימ') ברק: המשנה לנשיאה ריבלין, השופטת נאור מצטרפים לדעתה של הנשיאה בייניש.
ו. בדעת רוב, נקבע כי הכלל הינו שאין מניעה להעיד כעד תביעה עד הקשור באותה פרשה ומשפטו תלוי ועומד. במקרים חריגים ביותר ומטעמים שיירשמו, כאמור בחוות-דעתה של הנשיאה ביניש, יהיה רשאי ביהמ"ש היושב לדין לדחות שמיעת עדותו של עד-שותף עד לסיום משפטו.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס ונאור. 8.10.06).

ע.א. 11307/04 - ב. דני חברה לבניין והשקעה (1992) בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*התנאים להיענות לבקשה לתיקון כתב ערעור (בקשה לתיקון כתב ערעור - הבקשה נדחתה).

עניינו של ההליך בהשגה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה לפיו חוייבו המבקשים בהליך אזרחי בקנס בסך 1,400,000 - בגין עבירת בנייה בסטייה מהיתר של חמש יחידות דיור (להלן: "היחידות"), בה הורשעו בהליך פלילי במסגרת הסדר טיעון בשנת 2000. המדובר בקנס לתשלום "כפל שווי" לפי סעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה. ביום 31.7.05 נערך קדם -
ערעור ובו העלו המבקשים לראשונה חלק מן הטיעונים אותם הם מבקשים להוסיף לכתב הערעור. המבקשים מבקשים לתקן את כתב הערעור בדרך של הוספת טיעונים והגשת ראיות נוספות. הבקשה נדחתה.
לעניין הראיות שהוספתן התבקשה - המבקשים רשאים להגיש בקשה להוספת הראיות על-פי סדרי הדין לביהמ"ש שלערעור. אשר לטיעונים שהוספתם נתבקשה בעניין היעדר סמכות המשיבה לנהל את ההליך בביהמ"ש קמא, הרי שאין חולק בדבר הסמכות לאפשר תיקון הערעור אף בשלב זה. ככל שמדובר בטענות משפטיות המועלות לראשונה בפני ערכאת הערעור, הנטייה היא להתירן ובלבד שהן עולות מן התשתית העובדתית שנקבעה כדין בערכאה הראשונה. הטיעונים שהוספתם מתבקשת הינם טיעונים משפטיים הנשענים על תשתית עובדתית שלא נדונה בביהמ"ש קמא, ואשר נתונה במחלוקת בין הצדדים. דיון בטיעונים אלו יביא אם כן לחריגה מהותית ממסגרת הדיון כפי שהתבררה בביהמ"ש קמא. זאת, על כן יש לדחות את הבקשה ככל שהיא נוגעת לטיעונים אלה.

(בפני: הרשם מרזל. 15.10.06).

ע.פ. 607/06 - עוואדרה עבד אל-האדי ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הברחת נשק ממצרים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער 1 קשר קשר עם אחר לסחור בנשק. במסגרת הקשר קיבל המערער לידיו 12 רובי קלצ'ניקוב, הסיע את הרובים לרהט מסר אותם ליעדם וקיבל תמורתם 17,000 דינר. אישום נוסף עניינו העברה של 30 רובים תמורת 600 דולר לרובה. העיסקה הגיעה לשלבי ביצוע, והמערערים נעצרו לפני שמסרו את הנשק. למערער 2 מיוחסת "רק" פרשיית 30 הרובים. עם זאת - למערער זה מיוחסות גם עבירות נוספות של שהייה בלתי חוקית, גניבת תעודת זהות, זיוף התעודה ושימוש בה. על המערער 1 נגזרו תשע שנות מאסר בפועל וכן מאסר על-תנאי לשנים-עשר חודשים. על המערער 2 נגזרו מאסר בפועל של ארבע שנים, מאסר על-תנאי של שנים עשר חודשים ביחס לעבירות הנשק ומאסר על-תנאי של שישה חודשים ביחס לעבירות הנוספות. הערעור על חומרת העונש נדחה.
באשר למערער 1 -מדובר ב- 42 רובים מסוג קלצ'ניקוב. פוטנציאל ההרס, החורבן והפגיעה בחיי האדם שניתן לגרום בעזרת מספר כזה של כלי נשק, הוא אין-סופי. באשר לטענה כי לא הוכח שהנשק יועד לרשות הפלסטינית - האפשרות האחרת היא כי הוא מיועד לארגון פשע. אין זה בטוח כי אפשרות זו מטיבה עם המערערים.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד אלון ג'וליאן למערערים, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 16.10.06).

רע"א 1642/06 - אחמד שיח חליל ואח' נגד אברהים שיח חליל ואח'

*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על דחיית תביעה בשל אי הגשת סיכומים במועד לאחר שהצדדים הסכימו למתן פס"ד על סמך תצהירי עדות ראשית וסיכומי הצדדים (הבקשה נדחתה).

בין המבקשים למשיבים התנהל הליך שהחל בשנת 1999, אשר במסגרתו נתבקש ביהמ"ש לתת פסק דין הצהרתי בדבר בעלותם של המבקשים במקרקעין מסויימים. ביום 17.4.00 קיבלו בעלי הדין את הצעת ביהמ"ש לפיה יינתן פסק דין בתיק על סמך תצהירי עדות ראשית, וביהמ"ש הורה לצדדים להגיש את סיכומיהם תוך 30 ימים. בא כוח המבקשים לא הגיש את סיכומיו במשך תקופה ארוכה, על אף שקיבל מספר ארכות להגשתם. בהחלטה האחרונה להארכה צויין, כי אם לא יוגשו הסיכומים עד למועד שנקבע, יירשם התיק למחיקה מחמת חוסר מעש, לפי תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי. משלא הוגשו הסיכומים במועד, הוגשה בקשה לדחות את התובענה על הסף על פי תקנה
157 לתקנות. בא כוח המבקשים דאז לא הגיש את תגובתו לבקשת הדחייה, וביום 25.4.01 נדחתה התובענה לפי סעיפים 157 ו-160 לתקנות. ביום 30.5.05 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין. לחלופין, ביקשו לתקן את פסק הדין כך שיורה על מחיקת התובענה ולא על דחייתה. בימ"ש קמא דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בעל דין המבקש ארכה להגשת ערעור צריך להצביע על טעם מיוחד. המבקשים לא הצביעו על טעם כזה. אין לקבל כי עסקינן בטעם מיוחד כאשר הטענה היא שפרקליטם דאז של המבקשים טעה בחשבו שפסק הדין רק מחק את התובענה ולא דחה אותה. עיון בפסק הדין מגלה מיד כי מדובר בדחייה ולא במחיקה. יש ליתן משקל אף למשך התקופה שחלפה. המבקשים טוענים עוד כי קיימת הצדקה לביטולו של פסק הדין ולו- מן הטעם שביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון בתובענה אלא ביהמ"ש למשפחה. ברם, המבקשים הם אלה שהגישו את התובענה לביהמ"ש המחוזי, וטענת חוסר סמכות של אחד הנתבעים,נדחתה ע"י ביהמ"ש. אין להתיר למבקשים להעלות את הטענה בשלב זה, ובגדר הליך המכוון לביטולו של פסק הדין שדחה את תביעתם.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד יוסף עאמר למבקשים. 30.10.06).

רע"א 2511/06 - ד"ר תאופיק דראג'מה נגד שר הבריאות ואח'

*דחיית בקשה לרשות ערעור על פס"ד בעניין התליית רשיונו של רופא בשל עבירות אתיות (הערעור נדחה).

נגד המבקש, רופא שיניים, הוגשה קובלנה לפי סעיף 45 לפקודת רופאי השיניים, (להלן: הפקודה), בה יוחסה לו התנהגות שאינה הולמת רופא שיניים. בעקבות הגשת הקובלנה, מינה שר הבריאות ועדה לפי סעיף 47 לפקודה. הוועדה המליצה להתלות את רישיונו של המבקש למשך פרק זמן של שלושה חודשים. המשיב 2, אשר הסמכות לפי סעיף 45 לפקודה הואצלה לו על-ידי המשיב 1, החליט לאשר את מסקנותיה של הוועדה בפרטי הקובלנה, למעט במקרה אחד. נוכח צמצום היקף האירועים ונוכח הזמן הרב שחלף מאז החל בירור הקובלנה, החליט להעמיד את תקופת התליית הרישיון המומלצת על-ידי הוועדה על חודשיים בלבד. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
העובדה שמדובר במקרה ראשון של הגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בימ"ש המחוזי בערעור לפי סעיף 51 לפקודה, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בחינת טענותיו של המבקש, מעלה כי אין באף אחת מהן כדי לעורר שאלה משפטית כלשהי החורגת מדלת אמותיו של העניין הנדון. למעלה מן הדרוש יצויין כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מבוסס היטב, וממילא, גם אם טענות המבקש היו מעלות שאלה כלשהי בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, הרי שבמקרה דנן לא קיימת הצדקה להתערב במסקנותיו.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. יאראק למבקש, עו"ד מ. חשין למשיבים. 16.10.06).

עע"ם 7894/06 - האני אחמד אבו רחמה נגד מדינת ישראל - משרד הפנים

*הרחקת שוהה בלתי חוקי מישראל כשלא נתקבלה טענתו כי הוא נשוי לישראלית (הבקשה נדחתה).

המבקש, יליד 1974, אזרח ירדן, נכנס לישראל בשנת 2000 באשרת תייר למספר חודשים, נשאר בישראל ועבד באופן לא חוקי גם לאחר שפג תוקפה של אשרה זו. ביום 26.6.06 נעצר המבקש על-ידי משטרת ההגירה והושם במשמורת, ובמקביל ניתן נגדו צו הרחקה. סמוך לאחר מעצרו, נימק המבקש את הישארותו בישראל בכך שהחיים בה טובים מאלו שבירדן וכי התארס בתאריך 14.4.06 עם אישה מירושלים, וכך גם טען בדיון בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן:
בית הדין). בדיון נוסף אשר התקיים בפני ביה"ד באותו יום, הפעם בליווי עורך-דין, טען העותר כי התאריך שאליו התייחס בגירסתו הראשונה כתאריך אירוסין הוא למעשה תאריך נישואין. ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את עתירת המבקש נגד הרחקתו מישראל בנמקו כי לא הסביר את הסתירה בעדויותיו באשר לשאלת היותו נשוי. הבקשה לעיכוב ביצוע ההרחקה עד לבירור הערעור שהגיש נדחתה.
במסגרת הפעלת שיקול דעתו, אם לעכב ביצוע פס"ד, יבחן ביהמ"ש שני שיקולים: סיכויי המבקש לזכות בערעור, ומאזן הנוחות בין הצדדים. על פניו, נראה כי סיכויי הערעור בענייננו אינם גבוהים. לפי סעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל מי ששוהה בישראל באופן בלתי חוקי יורחק ממנה בהקדם האפשרי בצו הרחקה המוצא על-ידי שר הפנים. במסגרת ההחלטה באשר להוצאת הצו, נתונה לשר הפנים מסגרת רחבה של שיקול דעת, הכפוף לביקורת שיפוטית. המחלוקת המרכזית הקיימת בעניין זה הינה מחלוקת עובדתית, הנסובה סביב שאלת היותו של המבקש נשוי. ביהמ"ש קמא קבע כי אין לראות במערער אדם נשוי, ואין סיבה להתערב בקביעה עובדתית זו. גם בחינת מאזן הנוחות בין הצדדים תומכת בדחיית הבקשה. ביטול צו ההרחקה נגד המבקש, לצד שחרורו ממשמורת, מעלה חשש כי אם יידחה ערעורו של המבקש, ינהג כדרך שבה נהג במשך חמש השנים האחרונות, יימנע מלעזוב ישראל וימשיך לחיות ולעבוד בה באופן בלתי חוקי. מאידך גיסא, באם ישוב המבקש לירדן ויזכה בערעורו, יוכל לממש את פסק הדין ולשוב לישראל ללא כל קושי.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד צ. גבאי למבקש, עו"ד א. סגל אלעד למשיבה. 31.10.06).

בש"פ 8041/06 - אמיר ומושיר מרזוק נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חטיפה והחתמה על הסכם נישואין תחת איומים (ערר על מצער עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים הינם אחים ולהם אח עאמר ואחות הנאדי. על פי כתב האישום, קיימו המתלונן והנאדי קשר הדוק. משנודע לאחים אודות הקשר, חטפו את המתלונן, הסיעו אותו לבית כלשהו, ודרשו ממנו לשאת את אחותם לאישה. המתלונן סירב והשלושה איימו עליו כי יהרגוהו אם יעמוד בסירובו. העורר 1 איתר עו"ד שהסכים לערוך את חוזה הנישואין בין המתלונן להנאדי. תחת האיומים, חתם המתלונן על הסכם הנישואין. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על הכנת תסקירי מעצר ואלה הותירו פתח לשחרור העוררים, אם תוצענה חלופות מתאימות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העבירות המיוחסות לעוררים מצביעות על רמת מסוכנות גבוהה, בין היתר משום שמדובר על עבירות של "כבוד המשפחה". על כן הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
לכאורה, נראה, כי המוטיבציה לפגוע במתלונן עדיין עומדת בעינה, ואין חלופה אשר בכוחה לאיין את הסיכון שטמון בה. אמנם, העוררים הגישו הסכם "סולחה" בינם לבין המתלונן, ומאחר ושורשיו של הסכסוך טמונים בערכים תרבותיים של "כבוד המשפחה", נראה כי הפיתרון המיטבי לסיומו טמון גם הוא בערכים מסורתיים, המתבטאים בהסכמי סולחה. ברם, בענייננו, התנאים למתן משקל להסכם הסולחה אינם מתקיימים. ראשית, ההסכם נערך לפני זמן קצר ביותר, ואין לקבוע כי בפועל, הסכסוך בין הצדדים בא לקיצו. אין גם כל מידע על הליך הסולחה עצמו ומיהם אותם "אנשים מכובדים" אשר היו מעורבים בעשייתו. בתנאים אלו, אין ליתן משקל רב להסכם זה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד עאדל בויראת לעוררים, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 31.10.06).

בש"פ 8300/06 - היימן אלמוגרבי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד, כאשר הנאשם היה משוחרר בערובה במשך מספר חדשים (הערר נתקבל).

העורר, יחד עם שלושה נוספים, (להלן - הנאשמים האחרים), הואשמו בכך כי בראשית ינואר 2006, או בסמוך לכך, קשרו יחד עם אדם נוסף (להלן - ג'רבוע) לשדוד מיוסף כהן, כבן 80 (להלן - המתלונן), את כספו. בהמשך קבעו פגישה עם המתלונן במחסן שבבעלות המתלונן, ושם תקפו אותו ושדדו ממנו 170,000 ש"ח במזומן, המחאות בשווי 300,000 - וטובין נוספים. ביום 5.2.06 נעצר העורר, וביום 15.2.06 החליט בימ"ש השלום בת"א, בהסכמת המשיבה, לשחררו למעצר בית מלא ובערובה. ביום 26.3.06 הוגש כתב האישום, ועם הגשתו ביקשה המשיבה לעצור את העורר ואת הנאשמים האחרים עד תום ההליכים. כעבור ארבעה חודשים הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר (והנאשמים האחרים) עד תום ההליכים, עררם נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי אין הצדקה לעצרם לאחר שהיו משוחררים זמן כה רב. לאחר שהוגשו תסקירים הורה ביהמ"ש המחוזי על השמתם של הנאשמים במעצר בית מוחלט. על אף המלצתו של שירות המבחן לאפשר לעורר לצאת לעבודה. הערר נתקבל.
הלכה היא כי לא בנקל יחזיר ביהמ"ש למעצר את מי שכבר שוחרר. בהינתן שהעורר לא הפר את תנאי שחרורו לכל אורך החודשים בהם היה משוחרר, אין לאסור עליו לעבוד לפרנסת משפחתו. לפיכך יש לאפשר לו לצאת לעבודה בשעות היום.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד אבי עמירם ודן גרובס לעורר, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 31.10.06).

בש"פ 8576/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בתנאי מעצר בית לצורך יציאה לעבודה (הערר נתקבל בחלקו).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה בתקיפת אשתו (להלן המתלוננת), הנמצאת בחודש השלישי להריונה, וכן כי איים עליה כי יפגע בה ובעובר שבבטנה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון נקבע כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר, שכן "ככל שנשמר המרחק הפיזי בין בני הזוג, לא מתעוררת שאלת האלימות". נוכח האמור הורה ביהמ"ש על חלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בביתו של הערב סוהיל דאוד בחיפה; איסור על יצירת קשר עם המתלוננת ומשפחתה, וכן נאסרה יציאתו של העורר מן הארץ. בקשת העורר לאפשר לו לחזור לדירת המגורים המשותפת הנמצאת בפקיעין - נדחתה, וכן נדחתה בקשת העורר לאפשר לו לצאת לעבודה. הערר נתקבל בחלקו.
כיוון שהמסוכנות ממוקדת במתלוננת ומופגת ביסודה בהרחקה הימנה, ונוכח עברו הנקי של העורר, בהתחשב בעובדה ששמיעת ההוכחות במשפט קבועה למארס 2007, קרי בעוד למעלה מארבעה חודשים, יש מקום גם מטעמי מידתיות לאפשר לעורר יציאה לעבודה במועד מוקדם יותר. ואולם, גם מטעמי שלוותה של המתלוננת, גם בלא קשר לערר, יש מקום להקדים את עדותה, לחודש נובמבר. החל ביום 3.12.06, יוכל העורר לצאת לעבודה. מאידך אין לשנות את מקום מעצר הבית.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מואנס ח'ורי לעורר, עו"ד יעל שרף למשיבה. 29.10.06).

בג"צ 8774/06 - שירית שי ואח' נגד שר הפנים

*דחיית עתירה נגד ביטול אשרת כניסה לישראל של מי שנישא בחו"ל לישראלית, בנימוק של אי גילוי מלוא הפרטים בעתירה וכך בשל קיומו של סעד אלטרנטיבי בביהמ"ש לעניינים מינהליים (העתירה נדחתה).

העותרת, ישראלית עובדת שגרירות תאילנד בישראל, נישאה בעבר בתאילנד לאזרח תאילנדי, שממנו נולד לה ילד. העותרת חזרה לישראל בגפה, ולטענתה מאז לא היה לה כל קשר עם בן זוגה. העותר נכנס לראשונה לישראל ביום 4.7.00 באשרת תייר זמנית - בזהות השונה מזו אשר משמשת אותו כעת. מאז שהה בארץ לסירוגין מתוקף אשרת תייר ואשרת עבודה. ביום 1.1.06 נכנס העותר לארץ בדרכונו ובזהותו
הנוכחיים. במהלך שהותו בארץ כתייר הכיר העותר את העותרת, ולטענת העותרים, מזה כשלושה חודשים הם מתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף. העותרים החליטו להינשא ולצורך כך הונפקה לעותר, על פי בקשתו, .asivretniבהתאם לאשרה זו טסו השניים לתאילנד,שם התגרשה העותרת מבעלה הראשון, ונישאה בנישואין אזרחיים לעותר. ביום 25.10.06 חזרו העותרים לארץ. במהלך ביקורת הגבולות, לאחר שנערכה למבקש בדיקת טביעות אצבעות, נמצא כי טביעות האצבעות תואמות את טביעות אצבעותיו של אדם בעל שם אחר. העותר הודה שהוא האיש אשר נכנס בעבר לארץ תחת זהות אחרת ובדרכון אחר. או אז נאמר לעותר כי הוא מסורב כניסה לישראל, ואשרת הכניסה והעבודה שלו בוטלו במקום. העתירה נדחתה.
העותרים נמנעו מלהביא בעתירתם את מלוא הפרטים הנוגעים לעניין, ובהם את שהותו בעבר של העותר בארץ בדרכון אחר ובזהות שונה. די בכך כדי לדחות את העתירה. יתר על כן, הלכה היא כי טרם פנייה לבג"צ על העותר למצות את ההליכים המינהליים העומדים לרשותו בפני הרשות המוסמכת, וכי ככלל בטרם עשה כן לא ייזקק ביהמ"ש לעניינו. המדובר לעת הזאת - בקשת אישור כניסה לישראל - בנושא שלגביו הוסמך לדון ביהמ"ש לעניינים מינהליים. הסעד החלופי הוא פניה לביהמ"ש לעניינים מינהליים, וטעם חשוב זה, נוסף על הטעמים הקודמים, מצדיק את לדחיית העתירה.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אסתר קריספין לעותרים, עו"ד ערן אטינגר למשיב. 29.10.06).

רע"א 3940/05 - משגבים חברה קבלנית... בע"מ ואח' נגד בנק דיסקונט ואח'

*דחיית בקשה לחקירת מצהיר מטעם בנק על תצהירו בבקשה למימוש משכנתאות (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש בלשכת ההוצל"פ בעפולה שלוש בקשות למימוש שטרי משכנתא, שנחתמו על-ידי המבקשות והמשיבים הפורמאליים, (להלן: רחמיאן). המבקשות ורחמיאן הגישו בקשה לסגירת התיקים. בנוסף, הוגשה בקשה לחקירת המצהיר, נציג המשיב, על תצהיר. ראש ההוצל"פ דחתה את הבקשות לסגירת התיק ולחקירת המצהיר, בקבעה כי המשיב צירף לבקשתו את כל המסמכים הדרושים למימוש שטרות המשכנתא. את הבקשה לחקירת המצהיר דחתה בקובעה, כי המבקשות לא הציגו טענות ספציפיות לעניין התצהיר ולכן אין סיבה לאפשר את חקירתו. בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בנצרת נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשות לא העלו כל שאלה משפטית עקרונית, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי". דין הבקשה להדחות אף לגופו של עניין. הבקשה למימוש שטרי המשכנתאות הוגשה כדין והיא כוללת את כל המסמכים הדרושים, לפי הוראות תקנה 99 לתקנות ההוצאה לפועל. התצהיר שהוגש, מטרתו לאמת את קיום החוב וסכומו. היות והמבקשות לא העלו טענות בנוגע לקיומו של החוב, לא היה מקום לחקור את המצהיר בחקירה נגדית. טענותיהם של רחמיאן, אף הן דינן להדחות. טענות אלו נוגעות לשאלות בנוגע לקיום החוב הנטען וגובהו, והן מצריכות דיון בשאלת היותם של המשיבים "ערבים יחידים" לפי חוק הערבות. שאלות אלו אינן בסמכותו של ראש ההוצל"פ.

(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד שאול קוטלר ושירי ויסבלום למבקשות, עו"ד אמין מרג'יה למשיב. 19.10.06).

ע.פ. 6337/05 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש בעבירה של עבירות מין ואינוס בקטינות במשפחה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב, יליד דצמבר 1988, אחיהן של שתי קטינות - א', ילידת אוקטובר 1994, ו- ה', ילידת יולי 1996, הואשם
בעבירות מין שביצע בשתי אחיותיו בשנים 2003 עד 2004. מעשים אלה כללו אינוס של א' ומעשים מגונים בגופן של שתי הקטינות. המשיב הודה וביהמ"ש הרשיעו בעבירות של אינוס בן משפחה ומעשה מגונה בבן משפחה, וגזר לו שנתיים של פיקוח שיכלול שהייה בהוסטל, והשתתפות בקבוצה טיפולית לעברייני מין. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב החל לבצע את עבירות המין באחיותיו בעת שהיה בן 14, והתמיד בביצוען של העבירות במשך תקופה לא מבוטלת, במי שהיו בתחילת הפרשה בנות 7 ו-9 שנים בלבד. גם בהיעדר תסקיר קרבן ניתן להניח כי הנזק שנגרם לקטינות הוא רב, שהרי על אחת מהן כפה המערער קיום יחסי מין מלאים בעודה בת 9 שנים בלבד. נסיבות אלו מעידות על המסוכנות הגלומה במערער, והדבר אומת בחוות דעת שהגישו הגורמים הטיפוליים. במצב זה, בחר ביהמ"ש המחוזי להרחיק את המשיב ממשפחתו ולשימו בפיקוח שירות המבחן, תוך חיובו להשתתף בקבוצה טיפולית לעברייני מין. ברם, הזמן שחלף מאז, הוכיח שבעוד שמסוכנותו של המשיב, ולא רק במישור המיני, נותרה שרירה וקיימת, התקדמותו בתהליך הטיפולי היתה מעטה ביותר. בנסיבות העניין ייגזרו על המשיב שנתיים מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד אבי וסטרמן למערערת, עו"ד אבי כהן למשיב. 30.10.06).

ע.א. 2730/06 + 11607/05 - כרמל מרקעים בע"מ ואח' נגד אגודת ספורט מכבי יפו ואח'

*הצטרפות רשם האגודות השיתופיות כצד בערעור, כאשר הוא השתתף בדיונים בבימ"ש קמא והביע את עמדתו (בקשת רשם האגודות להצטרף כצד בערעור נתקבלה).

ערעור אחד נסוב על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב שדחה את בקשת המערערות לאשר הסדר נושים למשיבה. הערעור השני נסוב על מתן צו פירוק נגד המשיבה. רשם העמותות טוען כי היה צד להליכים בבימ"ש קמא ולפיכך היה על המערערות לצרפו כצד לערעור. המערערות מתנגדות לכך. לטענתן, רשם האגודות לא צורף כצד להליכים שהתנהלו לפני בימ"ש קמא, אלא התייצב לדיון אחד בלבד. לטענתן, אין סיבה לצרף את רשם העמותות להליך שעניינו פירוקה של עמותה. בתגובה טוען רשם העמותות כי הוא השתתף בדיון בבקשה לאשר את הסדר הנושים ולעמדתו היה משקל רב בהחלטה שלא לאשרה ואין סיבה שבימ"ש שלערעור לא ישמע את עמדתו. בקשת הרשם נתקבלה.
עצם הדבר כי רשם העמותות השתתף בדיונים שהתנהלו לפני ביהמ"ש והביע עמדתו בסוגיות שנדונו לפניו, אינה הופכת אותו בהכרח לצד להליך. יחד עם זאת, ראוי לצרף את הרשם כצד לערעורים מכוח תקנה 425. ראשית, רשם העמותות הביע את עמדתו בעניין אישור הסדר הנושים לפני בימ"ש קמא והמערערות לא חלקו על זכותו לעשות כן. בנסיבות אלה, אין טעם של ממש להתנגדותן לצרפו כמשיב לערעורים. לרשם העמותות עניין בתוצאות הערעורים כמי שמפקח על פעולותיהן של העמותות וכמי שמופקד על כך שפעולותיהן ייעשו במסגרת המטרות שלשמן הוקמו.

(בפני: הרשמת ליבוביץ. 17.10.06).

בג"צ 7075/06 - עו"ד יוסף פנדריך נגד ביה"ד הרבני האזורי בחיפה ואח'

*החלטת בי"ד רבני לחייב בהוצאות אישיות עו"ד שלפני הופעתו בביה"ד כמייצג את אחד הצדדים, פירסם באינטרנט הודעה בה האשים את אחד הדיינים בזיוף פרוטוקול והשמצות נוספות (העתירה נדחתה).

העותר הופיע בביה"ד הרבני בחיפה בהרכב בראשות הרב הרצברג. בין העותר ואב-בית-הדין שררה מערכת יחסים עכורה, ועל רקע זה פרסם העותר, ערב הדיון האמור, הודעה חריפה מאד במספר אתרים ברשת האינטרנט, בה האשים את הרב בזיופו של פרוטוקול מדיון שנערך בעבר, טען כי הרב זומם לפגוע בפרנסתו
בשל שנאתו אל העותר ושיאה של ההודעה היה כי "ביה"ד מזכיר לי את הקלגסים הנאצים שעמדו בפתח חנויות של יהודים בתקופת הרייך השלישי, ומנעו מלקוחות להיכנס אליהם. הדמיון הוא גם פיזי". ביה"ד קבע כי לאור האשמות החמורות המועלות בהודעה, היה על העותר לפעול על-פי האמור בסעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין, ולבקש מבית-הדין כי יתיר לו לקבל על עצמו את הייצוג בפניו. הואיל ולא עשה כן, והיות ולא יוכל לייצג נאמנה את לקוחו בנסיבות אלו, חוייב העותר בהוצאות אישיות בסך 15,000 ש"ח. ערעור שהגיש העותר לבית-הדין הרבני הגדול נדחה. העותר קובל על כי בית-הדין פגע בחופש הביטוי שלו, ואף נתלה בסעיף 53ב כאמתלא להענשת העותר בגין התבטאותו. העתירה נדחתה על הסף.
חופש הביטוי אינו זכות מוחלטת ונעדרת גבולות. אף אין חופש הביטוי של פובליציסט או של אדם מן השורה, כחופש הביטוי של פרקליט המופיע, או המתעתד להופיע, בפניה של ערכאה שיפוטית בענין נושא-הביטוי. בהתבטאותו הנ"ל חרג העותר מכל אמת מידה של התנהגות ראויה של עורך-דין, ודי היה בכך כדי לחייבו בסנקציות הקבועות בדין. ברם, אף מבחינה מהותית, היה בדבר כדי לפגוע - פגיעה שיצר העותר במו ידיו - ביכולתו לייצג כראוי את לקוחו בפני אותו מותב, ומחדלו לפעול על-פי האמור בסעיף 53ב הנ"ל - חשף אותו לאפשרות כי יימצא אחראי אישית לפגיעה בהליך השיפוטי, הגוררת חיוב בהוצאות לאוצר המדינה. בדחותו את העתירה ציין בג"צ כי מן הראוי הוא שלשכת עוה"ד תתן דעתה לכל עובדותיה של פרשה זו.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ברלינר. החלטה - השופט לוי. העותר לעצמו, עו"ד אורית קורינלדי-סירקיס למשיבים. 23.10.06).

בג"צ 7141/06 - ראובן גרוס נגד ביה"ד הארצי לעבודה ורחל כהן

*דחיית עתירה נגד ביה"ד לעבודה שסירב להאריך את המועד להגשת כתב הגנה נגד פיטורי עובדת עד לאחר שיסתיים הליך פלילי נגדו בגין הטרדות מיניות של אותה עובדת (העתירה נדחתה).

העותר הינו הבעלים והמנהל של חברת רם-חן חניונים. המשיבה 2 (להלן: המשיבה) הגישה תביעה לביה"ד האזורי לעבודה נגד העותר בגין הטרדות מיניות בתקופה בה עבדה אצלו כמזכירתו. במקביל, החלה להתנהל חקירה פלילית נגד העותר בגין פרשה זו. טרם הוחלט אם יוגש כתב אישום. העותר פנה לבית הדין בבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה עד לסיום ההליכים הפליליים ובקשתו נדחתה ע"י הרשמת. בית הדין האזורי דחה את ערעורו של העותר והוא הגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי דחה את בקשת רשות הערעור. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, ולא נמצא כי נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין המצדיקה התערבות. מטבע הדברים, כאשר שני הליכים קיימים זה לצד זה, בדומה למקרה הנוכחי, עולות טענות בדבר זכות השתיקה, הקשיים בהתגוננותו של הנתבע בהליך האזרחי בשל החשש מפני האשמתו בשיבוש הליכי משפט וכיו"ב. ההלכה היא כי "אין זה ראוי שמשפטים אזרחיים יישארו תלויים ועומדים עד אשר יסתיימו הליכים פליליים באותו עניין". העותר טוען, כי יש מקום להרהר מחדש בהלכה זו, משום שמדובר "בכלל אוטומטי" אותו יש ליישם כל אימת שקיימים שני הליכים זה לצד זה. ולא היא. ההלכה מותירה מקום לבחינה קונקרטית של הנסיבות הרלוונטיות. שלוש הערכאות הקודמות, שדנו בפרשה הנוכחית, בחנו את העובדות הרלוונטיות ועמדו על הקשיים הכרוכים בתביעה לפי החוק למניעת הטרדה מינית ולא מצאו נסיבות חריגות המצדיקות חריגה מן הכלל.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. 5.10.06).

בר"ם 7153/06 - מנהל הארנונה כפר שמריהו נגד מועדון נווה אביב... בע"מ

*סמכויות ועדת ערר בענייני ארנונה והפרדה בין נושא שיידון בפני הוועדה ונושא שיידון בבימ"ש באשר אינו בסמכות הוועדה (הבקשה נדחתה).

המשיבה מנהלת בכפר שמריהו בית אבות, בו גרים הדיירים ביחידות דיור עצמאיות ועושים שימוש בשטחים ציבוריים (להלן: הנכס). בין המשיבה למנהל הארנונה (להלן: המבקש), נתגלעה מחלוקת בשנת 1997 באשר לסיווג הנכס לצרכי ארנונה. המחלוקת הובאה בפני ועדת ערר ובמסגרת זו הגיעו הצדדים לפתרון מוסכם אשר קיבל תוקף של החלטת ועדת הערר באשר לשטח הכולל לחיוב, סיווגו ותעריפו. בשנת 2003 ניתן בביהמ"ש העליון פס"ד בע"א 7975/98 (להלן: הלכת אחוזת ראשונים), שלדעת המשיבה עולה בקנה אחד עם פרשנותה לצורת חישוב הארנונה עובר לחתימת ההסכם, ולכן הגישה שתי השגות המתייחסות לשנים 2003 ו- 2004. ההשגות נדחו וכן גם עררה של המשיבה לועדת הערר. הוועדה קבעה כי טענה הנוגעת לתוקפו של ההסכם מהווה מחלוקת משפטית החורגת מסמכויותיה. ערעור המשיבה לביהמ"ש לעניינים מינהליים נתקבל. ביהמ"ש קבע כי הוועדה אמנם אינה מוסמכת לדון בטענה בדבר תוקפו של ההסכם, אולם היא מוסמכת לדון בטענות המשיבה בדבר תחולת הלכת "אחוזת ראשונים" והשפעתה על סיווג הנכס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עיקר טרונייתו של המבקש היא תוצאת פסה"ד של ביהמ"ש קמא שלפיה יפוצל הדיון, כך שטענות המשיבה בנוגע לאופן סיווג הנכס ואופן חישוב הארנונה וכן השפעת הלכת אחוזת ראשונים עליהם יובאו בפני ועדת הערר, בעוד הטענות בדבר תוקף ההסכם יידונו בפני ביהמ"ש המוסמך. אכן, פיצול הדיון יוצר סירבול דיוני. ואולם, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. אכן, הדיון בוועדת הערר בשאלת סיווג הנכס ואופן חישוב הארנונה בהתאם להלכת אחוזת ראשונים לא יביא בהכרח לסיום הסכסוך בין הצדדים, שכן עדיין יש לכאורה צורך בהכרעה בדבר תוקף ההסכם. ואולם, לעתים לא ניתן להימנע מהליכה "בשני מסלולים".

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד שחר בן עמי ושרון קרופרו למבקש. 19.10.06).

בש"פ 7693/06 - מדינת ישראל נגד אדהם נימר הוארי ובילאל נימר הוארי

*הארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח על רקע סכסוך משפחתי (בקשה להארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו כי באחד הימים הגיעו אל סביבת בית הוריה של אשת המנוח, וכאשר המנוח ירד מהבית אל רכבו, התפתח ויכוח בינו לבין המשיב 1, וזה האחרון שלף אקדח וירה אל עבר המנוח שישה כדורים ממרחק של מטרים ספורים בלבד. במקביל התפתח מאבק בין המשיב 2 למנוח, במהלכו דקר את המנוח מספר דקירות. המנוח היה מאושפז בטיפול נמרץ משך ארבעה חודשים עד שבסופו של דבר נפטר. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בנצרת על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בהמשך, הוארך מעצרם שלוש פעמים בתשעים ימים וכעת מתבקשת הארכת מעצר חמישית. המבקשת מציינת כי בעקבות החלטת ביהמ"ש האחרונה היא פנתה אל ביהמ"ש קמא וזה קבע שני מועדים נוספים לשמיעת הוכחות בחודש דצמבר. הבקשה נתקבלה.
הארכת מעצר חמישית אינה יכולה להינתן על נקלה, לא כל שכן לאחר שביהמ"ש העליון הביע אי נחת מהתמשכות ההליכים, וכאשר ספק אם בתוך תקופת ההארכה המבוקשת תינתן הכרעת דין. אולם, מסוכנותם של המשיבים מתחדדת אם מביאים בחשבון את העובדה שהמעשים בוצעו לכאורה על רקע סכסוך משפחתי קודם ושחרורם עלול להוביל להגברת המתיחות בין המשפחות ולשפיכות דמים נוספת. כן לא ניתן להתעלם מעברם הפלילי של המשיבים. בנוסף קיים חשש להימלטותם של המשיבים ביודעם את העונש הכבד הצפוי להם אם יורשעו וכן חשש מפני שיבוש הליכים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד זיו אריאלי למבקשת, עו"ד רונן בנדל למשיבים. 10.10.06).

רע"א 7709/06 - עיריית הרצליה ואח' נגד ב.ר. מסעדות (הרצליה פיתוח) בע"מ

*ביטול החלטה לאפשר תיקון כתב תביעה כאשר פרשת התביעה כבר עומדת להסתיים והתיקון יהיה בו כדי לפתוח מחדש את מסכת הראיות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב התיר תיקונו של כתב תביעה בשלב מתקדם, בתביעה לפיצויים בסכום העולה על 4 מיליון ש"ח, שהוגשה בשנת 2000. המשיבות (התובעות) היו בעלות עסקים בכיכר כלשהי בהרצליה. המבקשת ביקשה לבצע עבודות תשתית בכיכר ובסביבתה. על פי הנטען נמשכו העבודות תקופה ארוכה ובלתי סבירה ואף אופן הביצוע היה בלתי סביר, תוך יצירת מפגעים בטיחותיים רבים. עקב זאת נגרמו נזקים לעסקים שבמקום, עד כדי סגירתם. פרשת התביעה הסתיימה (או עומדת על סף סיום). בקשת התיקון משתרעת על פני 25 עמודים, מתוכם 11 עמודים באים להחליף עמודים בכתב התביעה המקורי, שאורכו 21 עמודים. לבקשת התיקון צורפו תצהירים ונספחים. בימ"ש קמא נעתר לבקשה בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
כאשר מדובר בתובענה משנת 2000, וכאשר פרשת התביעה נסתיימה או עומדת על סף סיום, אין לאפשר תיקון רדיקלי, שיש בו כדי להביא לפתיחה מחדש של מסכת הראיות. לטענת המשיבים לא היה כלל צורך בתיקון באשר חל שינוי חזית במהלך המשפט. אם אכן אירע שינוי חזית, אין כלל צורך בתיקון, ואם לא חל שינוי חזית, הרי בשל היקף התיקון והשלב בו הוא נתבקש, אין מקום להתירו. יש לבחון מקרה דוגמת זה הנוכחי לא רק מנקודת מבטם של בעלי הדין. יש להתחשב אף באינטרסים של מתדיינים אחרים, שתיקיהם תלויים בביהמ"ש. אם התרה של תיקון בשלב מתקדם של ההליך עלולה להביא לכך שמשאבים שיפוטיים רבים ונוספים יוקדשו להליך, הרי הכף תיטה לכיוון דחייתה של הבקשה. לפיכך, תדחה בקשת התיקון.

(בפני: השופט גרוניס. 29.10.06).

בש"פ 7936/06 - אופיר שיקלי נגד מדינת ישראל

*הזמנת תסקיר מעצר בערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בקוקאין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט להזמין תסקיר מעצר).

העורר עומד לדין עם אחר, (להלן: הרוש), בבימ"ש השלום בתל-אביב באשמת סחר בסם קוקאין. סוכן משטרתי עמו עמד הרוש בקשר, פנה אליו וביקש כי ימכור לו קוקאין במשקל של 50 גרם. הרוש הורה לסוכן להגיע אל מקום בו המתין להם העורר ושם קיבל את הסמים. בסמוך לאחר מכן, ובמסגרת הקשר, הניח העורר עבור הסוכן חבילה ובה קוקאין במשקל נטו של כ-50 גרם במקום מסויים והסוכן אספה משם על פי הנחיות שנתן לו הרוש. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ערר על החלטה זו נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי. בערר הוחלט להזמין תסקיר מעצר.
חזקת המסוכנות בעבירות של סחר בסמים והצורך לגדוע את שרשרת שיווק הסם והפצתו הביאו לכלל של הותרת נאשמים בסחר בסמים במעצר עד תום ההליכים נגדם. יחד עם זאת, גם לכלל זה יש חריגים. כאשר עסקינן במי שלפני זמן קצר בלבד הפך בגיר, ניתן בנסיבות מסויימות לבחון, גם כאשר מדובר באישומים בסחר בסמים, אם תיתכן חלופת מעצר שיש בה להפיג את מסוכנותו. בנוסף, יש משקל מסויים לכך שמשך כחודש לאחר האירוע, העורר התהלך חופשי, על אף שנחקר על ידי המשטרה. בנסיבות אלה, בפרט כאשר כתב האישום מפרט אירוע בודד, יש לבחון אפשרות למנוע התדרדרות נוספת של העורר בעת שהוא שוהה במעצר ממושך. לפיכך, יש להזמין תסקיר מעצר, במסגרתו תיבחנה חלופות מעצר ומידת התאמתן להפיג את מסוכנותו של העורר.