תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 15

ע.פ. 1977/05 - דוד גולה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים והחזקה שבעל הרכב נהג ברכב אלא אם כן הצביע על נוהג הרכב בשעת האירוע. *הרשעה בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה בתאונת דרכים. *חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים והפקרה לאחר התאונה(מחוזי ת"א - ת.פ. 162/04 - הערעור נדחה).
א. ביום 29.5.04, סמוך לשעה 00:09 בבוקר, נהג המערער ברכבו ובשלב מסוים סטה לעבר השול הימני, פגע בשולמית ויצמן (להלן: הנפגעת או המנוחה), וכתוצאה מן הפגיעה, הועפה הנפגעת לצד הכביש ונפטרה במקום. המערער עצר את רכבו במרחק של כ- 200-100 מטר מדרום למקום התאונה, יצא מן הרכב, בדק את הנזק שנגרם לו, ולאחר מכן המשיך בנסיעה לראשון-לציון, שם נטש את הרכב בחניון ונמלט. כחודש עובר לתאונה, נשלל רישיון הנהיגה של המערער לתקופה של 24 חודשים, לאחר שהורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. הסניגור טען כי המערער אינו האדם שנהג ברכב הפוגע בעת התאונה, וכן כי אותו נהג אלמוני שהיה מעורב בתאונה, לא עבר את העבירה של הפקרה לאחר פגיעה. אשר לסוגיה הראשונה, קבע ביהמ"ש כי המערער הוא אשר נהג ברכב בזמן התאונה. אשר לקיומם של יסודות עבירת ההפקרה - ביהמ"ש דחה את הטענה לפיה לא ניתן להרשיע את הנהג בעבירה זו מאחר שהנפגעת נפטרה באופן מיידי ולא היה למי ליתן טיפול או עזרה. ביהמ"ש ציין כי לפי עדותם של עדי הראיה, הנהג הפוגע עמד במרחק של עשרות מטרים מן הנפגעת, בדק את הנזקים שנגרמו לרכבו ונמלט על נפשו, מבלי לבדוק כלל את מצב המנוחה. מעבר לכך, ציין ביהמ"ש כי על-פי עדותו של אחד העדים, המנוחה היתה "בין חיים למוות" וכי "היו לה חרחורים אחרונים", כך שניתן לקבוע כי בזמן הרלוונטי, היא עוד היתה בחיים. המערער הורשע בביצוע של עבירות גרם מוות ברשלנות, הפקרה לאחר פגיעה, נהיגה בפסילה ונהיגה ללא ביטוח ונדון ל- 4 שנים וחצי מאסר בפועל, שנה וחצי על תנאי, ופסילה מנהיגה ל- 12 שנה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טוען לקיומה של אפשרות חלופית לפיה אחד מבני ביתו הוא שנהג ברכב בזמן התאונה. הרכב שהיה מעורב בתאונה הינו בבעלותו ובהחזקתו הבלעדית של המערער והוא לא הצביע על אדם אחר שנהג בו בזמן התאונה. מסקנת ההרשעה משתלבת עם החזקה הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, לפיה מוחזק בעל רכב כמי שעבר עבירת תעבורה שבוצעה באמצעות רכבו, אלא אם הוכיח מי השתמש ברכב באותה עת או למי מסר את הרכב לשימוש, או כי הרכב נלקח ממנו בלא ידיעתו.
ג. בא-כוח המערער הצביע על מספר פעולות חקירה שלא ננקטו על-ידי המשטרה. היעדרה של ראיה שמקורה במחדלי רשויות החקירה, ייזקף, אמנם, לחובתה של התביעה, אולם, המחדלים הנטענים לא קיפחו את הגנתו של המערער ואין בהם כדי ליצור ספק סביר באשר לאחריותו לביצוע המעשים בהם הורשע. אשר לעובדה שלא נערך מסדר זיהוי לעד הראיה לתאונה - העד תיאר את הנהג הפוגע באופן שתאם בפרטיו העיקריים את תיאורו של המערער, ולכך מתווספת העובדה כי לבקשת הסניגור, זיהה העד את המערער באופן ספונטאני בספסלי קהל ביהמ"ש.
ד. אשר להרשעה בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה - ההלכה בעניין כגון דא נקבעה באופן ברור כבר בשנת 1973 בה הובהר כי רק: "כשברור לפוגע ... כי הנפגע כבר מת ושום עזרה לא תועיל לו, הרי שאין הוא עובר את העבירה... שהרי ייתכנו מקרים שבהם אדם נפגע ונתון במצב קשה מאד, ואף שלהדיוט הוא נראה כמת, ייתכן כי הגשת עזרה דחופה עשויה להצילו ממוות". רק במקרים נדירים ביותר יוכל הנהג הפוגע - מיד לאחר קרות התאונה - להיות משוכנע, מעל לכל ספק, כי אין כל סיכוי להציל את האדם בו פגע וכי כל עזרה שהיא לא תוכל להועיל לו. יתר על כן, כאשר הנהג כלל לא ניגש אל הנפגע ולא בדק באופן אישי את מצבו, ממילא לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דבר מותו היה לו ברור. זה המצב בענייננו. אין גם לקבל את טענתו
הנוספת של הסניגור, לפיה לא הוכח אחד מהיסודות הנדרשים בעבירת ההפקרה - כי יש ביכולתו של הפוגע להגיש עזרה לנפגע. הנהג אינו מצופה לעשות את "הבלתי אפשרי" או את שמעבר ליכולתו, וכל שנדרש ממנו הוא להושיט את העזרה אשר ביכולתו להגיש בהתאם לכישוריו והכשרתו, ולכל הפחות, להזעיק למקום את שירותי ההצלה המקצועיים בהתאם לנסיבות המקרה.
ה. העונש שהוטל על המערער אינו קל, בפרט נוכח נסיבותיו האישיות והקושי הממשי שתקופת מאסרו הארוכה מעמידה וצפויה להמשיך ולהעמיד בפני בני-משפחתו, אותם פירנס בעבר. יחד עם זאת, מעשיו של המערער הינם חמורים ביותר, ועליו לשאת בתוצאותיהם. נופך מיוחד של חומרה מוסיפים להתנהגותו גם ניסיונותיו להעלים את מעורבותו בתאונה, והעובדה כי לאורך כל ההליך המשפטי שהתנהל נגדו, הכחיש את עצם מעורבותו זו.

(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד א. אורון וא. שור למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 2.11.06).

ע.פ. 395/06 - מיכאל חליסטוב נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירת שוד תוך שימוש בסעיף 10א' לפקודת הראיות בקבלת הודעת עד במשטרה וראיות סיוע. חומרת העונש בעבירת שוד(מחוזי חיפה - ת.פ. 4065/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש- הערעור נדחה).

א. המערער, ביחד עם אחר (להלן: כץ) קשרו קשר להיכנס בתחבולה לביתה של המתלוננת ולבצע גניבה. בשעת בוקר נכנס כץ לביתה של המתלוננת בקרית ים, תוך התחזות לעובד בחברת גז שהגיע לבצע ביקורת. בהכנסו גרר את המתלוננת אל סלון הבית, וגרם לה שפשוף בברך שמאל ושטפי דם בקרסול. באותו זמן נכנס המערער לתוך הבית, נטל כספת המכילה אקדח וכספים. כחודש לאחר האירוע נעצר כץ ובמהלך חקירתו הראשונה, תיאר בפירוט את אירוע השוד, וציין, כי אדם בשם מיכאל היה שותף לתכנון השוד. בנוסף, מסר כץ את מספר הטלפון הנייד של המערער ואף זיהה את המערער במסדר זיהוי תמונות. בחקירתו השנייה במשטרה04, שינה כץ את גירסתו ואמר שלאדם שביצע עמו את השוד קוראים יורי. המערער נעצר והכחיש כל מעורבות באירוע, ואף טען כי מעולם לא הסתובב בקרית ים. בביהמ"ש המחוזי העיד כץ כי שיקר בהודעתו הראשונה במשטרה מתוך כוונה להפליל את המערער בעקבות סכסוך שנתגלע ביניהם. ביהמ"ש העדיף את הודעתו הראשונה במשטרה על-פני עדותו בביהמ"ש מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. ביהמ"ש הרשיע את המערער, ובגזר-דינו התייחס לכך שכץ שאין לו עבר פלילי, הורשע לאחר שהודה במעשיו והוטל עליו עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, והטיל על המערער עונש של 36 חודשי מאסר בפועל ו-12 חדשים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עיקר טענותיו של המערער מופנות כלפי ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שאין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בהם. אף לגופו של עניין, אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר. צדק ביהמ"ש המחוזי בכך שעשה שימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות, על מנת להעדיף את הודעתו של כץ במשטרה על-פני עדותו במשפט. להודעתו של כץ יש צורך בדבר מה לחיזוק כ"אמרת חוץ" וכן גם מהיות הראייה עדותו של שותף לביצוע העבירה. ראיית החיזוק המרכזית הינה נוכחותו של המערער בקרית ים בעת ביצוע השוד. עדותו של המערער בה נתן סיבה לשהותו בקרית ים, הינה בגדר "עדות כבושה" היות והוא לא מסר את גירסתו בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. ערכה הראייתי של עדות כבושה הינו מועט, כאשר לא ניתן הסבר מספק לכבישת העדות. המערער לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שהחליט לא לשתף פעולה עם חוקריו ולא למסור את גירסתו בעת חקירתו במשטרה.
ג. אשר למידת העונש - טענתו העיקרית של המערער הינה, כי לא היה מקום להבחין בינו לבין כץ לעניין העונש שהוטל עליהם. אין לקבל טענה זו. נסיבותיו האישיות של המערער שונות מאלו של כץ. למערער הרשעות קודמות רבות, הכוללות עבירות של גניבה, תקיפה והחזקת סמים מסוכנים, זאת בניגוד לכץ, אשר אין לו כלל הרשעות קודמות. זאת ועוד, כץ הודה במעשיו מיד עם מעצרו, בעוד המערער לא הודה במעשיו ולא הביע חרטה עד היום.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד ויסאם עראף למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 16.11.06).

בש"פ 9519/06 - מדינת ישראל נגד אבנר בן יאיר

*מניין תקופת 9 החדשים לשחרור ממעצר לאחר הגשת כתב אישום, כאשר בתקופת הביניים הורשע הנאשם, הרשעתו בוטלה ונתבקשה הארכת המעצר ב-9 חדשים. *הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות אינוס ומעשים מגונים(הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בסדרת עבירות קשות: אינוס, מעשים מגונים ועוד. על-פי הנטען, ניצל המשיב את מצוקתן של מספר קטינות ובאיצטלה של בעל סגולות מיוחדות שבעזרתן הוא מסלק "עין הרע", ביצע בגופן את העבירות האמורות. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה בהסכמת הסניגור. בין התאריכים 15.2.06 - 8.11.06 התקיימו מספר ישיבות, ולאחר שנשמעה עדותה של אחת המתלוננות הודיעו הצדדים לביהמ"ש כי הגיעו להסדר טיעון לפיו המשיב יודה בעובדות כתב אישום מתוקן, בו יימחק אחד האישומים. ההסדר לא כלל הסכמה לגבי העונש. המשיב הורשע והדיון נדחה לתאריך אחר לשמיעת הטיעונים לעונש. בתאריך 8.11.06, הודיע המשיב לביהמ"ש, כי הוא מפטר את סניגורו, ובמקביל ביקש לחזור בו מהודאתו. ביהמ"ש נעתר לבקשה והורה על ביטול הכרעת הדין, והעברת הדיון למותב אחר. בתאריך 16.11.06 הגישה המדינה בקשה להארכת המעצר מעבר ל-9 חדשים על-פי סעיף 62 לחסד"פ. בגוף הבקשה ציינה המדינה כי הבקשה "מוגשת לשם הזהירות ולמען הסר ספק בלבד", שכן, לשיטתה, טרם חלפו 9 חודשים מהגשת כתב האישום. המדינה סבורה כי התקופה שבין ההרשעה לבין ביטול ההרשעה אינה באה במסגרת תשעת החדשים. לחילופין טוענת המדינה, כי אפילו תאמר כי אין לנכות את התקופה האמורה, כי אז ישב המשיב במעצר 9 חודשים ו-12 יום, ואין מניעה כי התביעה תשוב ותעתור למעצרו של המשיב. בקשת המדינה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. גילו של המשיב כמו גם מחלותיו, לא מנעו ממנו את ביצוע כל אותם מעשים המפורטים בכתב האישום. משום כך, הם אינם יכולים להוות כרגע מחסום מפני המעצר. מסקנה זו מתבקשת גם אם בשנים-עשר הימים האחרונים (שקדמו למתן ההחלטה הנוכחית), שהה המשיב במעצר בלתי חוקי. שהייתו של אדם במעצר לא חוקי איננה מאיינת את סמכותו של ביהמ"ש לשקול את שאלת מעצרו ולהחליט בה לגופו של ענין. בנוסף, גם בשאלה אם חלפה תקופת תשעת החדשים, נכונה גישת המדינה, כי התקופה שבין ההרשעה לביטולה אינה נמנית על תקופת תשעת החדשים.

(בפני: השופטת ברלינר. עו"ד שאול כהן למבקשת, עו"ד מירה אמסלם בית-און למשיב. 21.11.06).

בר"ם 9205/05 - מנהל הארנונה - עיריית טבריה נגד היפר שוק 1991 בע"מ

*סיווג מחסן של בית עסק לצורך ארנונה(מחוזי נצרת - עמ"נ 1009/05 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה מנהלת חנות סופרמרקט, המורכבת ממבנה שלצידו שטחים המשמשים, בין היתר, כמחסן, המהווה שטח מוגדר בתוך מבנה החנות. בחיובי הארנונה חוייב כל
מבנה החנות, ובכלל זה המחסן, בתעריף הקבוע בצו הארנונה ל"רשתות שיווק". טענת המשיבה היתה כי את שטח המחסן יש לסווג, לצרכי ארנונה, כ"מחסן לכל שימוש" או כ"מחסנים", בהתאם להגדרת סיווגים אלה בצו הארנונה. ועדת הערר קבעה כי אין מדובר במבנה רב תכליתי בעל שימושים שונים ומגוונים, ולכן אין לסווג את המחסן בסיווג שונה מזה של יתר שטחי החנות. ערעור המשיבה לביהמ"ש לעניינים מינהליים נתקבל, ונקבע כי יש לסווג את השטח הנדון כ"מחסנים". הערעור נתקבל.
ב. צווי הארנונה נשוא החיובים קובעים כי: "מחסנים בסעיף זה - חלק ממבנה אשר אושר כמחסן או כמרתף בהיתר הבניה או בהיתר אחר, וחלק ממבנה אחר ואינו משמש למכירה במקום ואיננו צמוד לעסק".המחסן הנדון הוא חלק מן המבנה של חנות הסופרמרקט של המשיבה. בנסיבות אלה, עליו להיות מאושר כמחסן או כמרתף בהיתר הבנייה או בהיתר אחר. על המשיבה, שטענה כי יש לסווג את שטח המחסן בסיווג שונה מזה שבו סווג על ידי המבקש, הנטל היה להביא ראיות לכך שהמחסן מאושר על פי היתר הבניה או על-פי היתר אחר כלשהו ראיות כאלה לא הביאה. עצם העובדה כי ניתן למשיבה רישיון עסק, אף בהנחה כי תנאי לכך הוא שיהיה בעסק שטח אחסנה, אין בה כדי למלא דרישות הסעיף הנ"ל לצו הארנונה.
ג. סיווג המחסן הנדון תחת הסיווג של "רשתות שיווק" ולא בסיווג נפרד של "מחסנים" מתיישב גם עם פסיקתו של ביהמ"ש העליון בעניין פיצול הסיווג של נכס לצרכי ארנונה. בפסיקה נקבע הכלל כי במתקן רב תכליתי, שניתן להפריד בין חלקיו השונים, ייעשה סיווג הנכס לצרכי ארנונה לפי השימוש והתכלית של כל חלק בנפרד. קשה לראות במבנה הסופרמרקט, שהוא מבנה הומוגני בעיקרו המשרת תכלית מרכזית אחת, מתקן "רב תכליתי".

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, חשין. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד יעקב קרני למבקש, עוה"ד גליה גרימברג ומרים זקבך למשיבה. 14.11.06).

ע.פ. 9849/05 - מדינת ישראל נגד ראובן ברואיר

*הרשעה בעבירה של "נסיון" לשוד בהבחנה ממעשה "הכנה" לשוד(מחוזי ת"א - ת.פ. 40117/05 - הערעור נתקבל).

א. במהלך חודש אפריל 2005 החליט המשיב לשדוד סניף בנק ובאחד הימים הגיע לסניף בנק הדואר ברמת-גן, כדי לבדוק אם מיקומו מתאים לביצוע זממו. הוא הגיע למקום כשהוא מצוייד בסכין ובפתק שנועד לכספר ובו נאמר: "שלום, זה שוד... ". אותה עת לא התכוון לבצע את השוד. מספר ימים לאחר מכן שב לסניף כדי לממש את תכניתו. הוא נשא על גופו סכין, מעטפות וכן את הפתק שהכין, חבש לראשו כובע וכיסה את עיניו במשקפי שמש. בהגיעו לסניף הבנק הבחין בקהל הרב שנכח בו, ועל כן עזב את המקום. לאחר כעשרים דקות שב בכוונה לבצע את השוד, אולם נעצר בקרבת מקום ולא השלים את זממו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מעשיו של המשיב לא חצו את הגבול שבין מעשי "הכנה" לבין ניסיון, הואיל ובעת מעצרו טרם נכנס לתוך הסניף ולכן "רגע המעצר ומיקומו אינם מקיימים את סמיכות הזמן והמקום המיידיים". הערעור נתקבל.
ב. סעיף 25 לחוק העונשין, המבחין בין מעשה "הכנה" ל"ניסיון", אומר: "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". ההלכה מאפשרת להטיל אחריות בגין ניסיון לבצע עבירה באחת משתי דרכים חלופיות: מסלול אחד הוא זה הקובע כי שלב הניסיון מתחיל מרגע שנעשה מעשה "המקרב את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת"; המסלול השני הוא זה הקובע כי שלב הניסיון עשוי להתקיים גם בתחילת הביצוע, אולם אז יש להוסיף ולדרוש שבאותו שלב התחלתי היה גם "כדי לגלות בצורה חד-משמעית את כוונת העבריין". בעת שנתפס המשיב הוא
לא הספיק לחדור לסניף הבנק. יחד עם זאת, רצף הפעולות שביצע עד לנקודה שבה נתפס, מעיד על כך כי אין מדובר במי שנקט במעשי הכנה גרידא, אלא במי שבליבו גמלה החלטה להוציא אל הפועל - עוד באותו יום - את מזימתו. ניתן להניח כי לולא נלכד היה מבצע בתכוף לכך את השוד. באשר ליסוד-הנפשי המיוחד הנדרש בניסיון לבצע עבירה - כוונה להשלים את ביצועה של העבירה העיקרית -המשיב הודה כי כוונתו היתה לשדוד את סניף הבנק, והוא אף הודה כי בעת שנלכד היה בדרכו לבנק כדי לבצע את זממו. מכאן שיש להרשיע את המשיב בעבירה של ניסיון שוד.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד נעמי כץ לילך למערערת, עו"ד אורלי פרייזלר למשיב. 23.11.06).

ע.א. 4084/04 - איילון חברה לביטוח בע"מ נגד גדי סגרון וביטוח לאומי

*שיעורי הפיצויים בפגיעה בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. *כאשר נפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה מבקש לקבל מהמל"ל קצבת נכות כללית הנמוכה מגמלת נפגע עבודה, תנוכה מסכום הפיצויים הגימלה "הרעיונית" שהנפגע עשוי היה לקבל כ"נפגע עבודה"(מחוזי י-ם - ת.א. 4258/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב, יליד שנת 1973, נפגע בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה, בעת שנהג ברכב מעבידו, אשר היה מבוטח אצל המערערת. נכותו הרפואית של המשיב הועמדה על %88, ונכותו התפקודית על %80, ובשיעור זהה העריך ביהמ"ש את מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו. בית המשפט קמא הורה לנכות מסכום הפיצוי את קצבאות המוסד לביטוח לאומי שזכאי להן המשיב: דמי פגיעה, קצבת נכות כללית, וקצבת שירותים מיוחדים. הצדדים היו חלוקים, בין היתר, בשאלה אם יש לנכות מן הפיצויים סכום ששיעורו כסכום תגמולי המוסד בענף "תאונות העבודה", כאילו שולמו תגמולים אלה על-ידי המוסד כטענת המערערת, וזאת תחת "תגמולי הנכות הכלליים", שבהם בחר בפועל המשיב. בית-המשפט המחוזי קיבל בענין זה את עמדת המשיב. הערעור נתקבל בחלקו וערעור שכנגד נדחה.
ב. הצדדים העלו טענות, מכאן ומכאן, ביחס לשיעור הנכות התפקודית ולסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים. טענות אלה דינן להידחות, פרט לשאלת ניכוי גמלאות המל"ל. על הנפגע מוטלת החובה לפנות למל"ל בתביעה למימוש זכותו לקבלת הגמלאות, ואם אינו עושה כן - יש לנכות מן הפיצוי גמלאות "רעיוניות" המשקפות את זכאותו של הניזוק לקבל גמלאות ואת זכותו של המזיק לדרוש מן הניזוק כי יקטין בדרך זו את נזקו. בענייננו, פנה המשיב למל"ל, ואולם, בסופו של דבר לא ביקש זכאות תגמולים בענף נפגעי עבודה אלא קצבת נכות כללית. לעת הזו, גבוהים התגמולים השוטפים במסגרת ביטוח הנכות הכללית מאלה המשתלמים מכוח ביטוח נפגעי עבודה. יחד עם זאת, בטווח הארוך, מצטברות הגמלאות בענף נפגעי עבודה לסכום כולל העולה על הגמלאות בענף נכות כללית.
ג. סעיף 82 לפקודת הנזיקין קובע מפורשות כי יש לנכות מסכום הפיצויים שהמעביד חב בו, את הגמלאות שזכאי להן הנפגע מכוח היותו נפגע עבודה. מקום בו בוחר הניזוק בגמלה הנמוכה יותר, וזו איננה גמלת העבודה, הצורך בניכוי גמלת נכות נפגעי עבודה מהפיצויים שהמעביד חב בהם עומד על כנו. זוהי הוראתו של סעיף 82 לפקודה. ניתן להביט על כך במשקפי הקטנת הנזק. עקרון הקטנת הנזק הוכר בתחום דיני הנזיקין. בענייננו, הגמלאות אשר להן זכאי המשיב כנפגע עבודה הן, בסופו של יום, גבוהות יותר מקצבת הנכות הכללית. משכך, יש לקבל את הערעור בסוגייה זו.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד גבריאל ראובינוף למערערת, עו"ד שניאור זלמן פונדמינסקי למשיב, עו"ד רעיה טננהאוז למל"ל. 5.11.06).

ע.א. 11512/04 - קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נגד גב ים... בע"מ

* ע.א. 11512/04 - חיוב קבלן משנה בפיצויים בגין ליקויים בעבודת אינסטלציה בדירות וההסתמכות על חוות דעת מומחים. *אשם תורם של הקבלן הראשי בתביעה נגד קבלן משנה, כאשר המפקח מטעמו של הקבלן הראשי לא העיר על הליקויים במועד שבו היה אפשר להפחית את הנזק. *הפחתת שיעור(מחוזי חיפה - ת.א. 570/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בראשית שנות ה- 90 יזמה המשיבה את הקמתו של פרוייקט בניה בקריית מוצקין, והתקשרה בחוזה עם חברת ברקאי, שתשמש כקבלן ראשי בפרוייקט. ברקאי העמידה מספר ערבויות בנקאיות לטובת המשיבה, וזו חילטה כ-425 אלף ש"ח מתוך ערבויות אלו. ביום 19.10.96 הוצא נגד ברקאי צו פירוק. את ביצוען של עבודות האינסטלציה בפרוייקט, מסרה ברקאי למערערת, כקבלנית משנה. בדירות נתגלו ליקויים שונים, ובכללם רטיבות שמקורה בליקויים במערכת האינסטלציה. המשיבה תיקנה את הליקויים באמצעות קבלני משנה מטעמה ולא באמצעות המערערת. המשיבה תבעה מן המערערת פיצויים בשל התרשלותה בביצוע עבודות האינסטלציה ב-25 דירות. טענותיה של המשיבה נסמכו על חוות דעת מומחה מטעמה, אשר בדק את הליקויים בארבע דירות, וכן על דו"חות שערכו קבלני משנה אשר ביצעו את התיקונים בדירות האחרות. אף המערערת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, בה נאמר כי מקצתם של הליקויים אינם במערכת האינסטלציה, וכי היה על המפקח על הבנייה מטעמה של המשיבה לגלות את הליקויים עם התרחשותם, ולא זמן רב לאחר מכן. בימ"ש קמא קבע כי המערערת חבה באחריות חוזית כלפי המשיבה, הגם שהיא אינה צד לחוזה ישיר עימה, אלא עם ברקאי בלבד. עוד נקבע, כי המערערת התרשלה בעת ביצוע עבודות האינסטלציה. בית-המשפט ציין, כי אף שחוות הדעת מטעמה של המשיבה התייחסה לארבע דירות בלבד, יש בה כדי להעיד על מצבן של הדירות האחרות. מנגד, הפחית ביהמ"ש את הפיצוי למשיבה בשל כשל בפיקוח על עבודת המערערת ייחס למשיבה אשם תורם בשיעור של %25; את סכום החילוט של כ-425 אלף - מן הערבויות של ברקאי חישב ביהמ"ש כחילוט לצורך עבודות האינסטלציה על פי חלקן היחסי של אלו בכלל התיקונים; כ-%20 מן הפיצוי הפחית ביהמ"ש מאחר שהמשיבה לא איפשרה למערערת לתקן את הנזקים ושכרה קבלנים חיצוניים, יקרים יותר. הוגשו ערעור וערעור שכנגד והערעורים נדחו.
ב. בית-משפט קמא קבע את התרשלות המערערת ואת הקשר הסיבתי בינה לבין הנזק שנגרם למשיבה, על יסוד חוות דעת מומחה. בית-משפט קמא ביכר, על יסודם של נימוקים סבירים, את חוות הדעת שהוגשה מטעמה של המשיבה, ואין עילה, להתערב בהכרעתו זו. אף העובדה שהמומחה בדק בעצמו רק ארבע מכלל הדירות נשוא התובענה, אינה עומדת למשיבה לרועץ. קביעתו החד משמעית, אותה אימץ בית-משפט קמא, התבססה על מכלול נתונים, לאמור, הליקויים אינם ספוראדיים בדירה זו או אחרת, אלא חוזרים על עצמם באופן שיטתי וקבוע.
ג. באשר לטענת המשיבה נגד הטלת אשם תורם עליה - כיוון שהמערערת ביצעה את עבודות האינסטלציה תחת פיקוח מטעמה של המשיבה, היה על מפקח זה להתריע מבעוד מועד על כך שהוראות התקנים אינן מקויימות כלשונן, וכך ניתן היה למנוע חלק מן הנזקים. כמו כן צדק ביהמ"ש כאשר הפחית %20 בשל ביצוע התיקונים ע"י קבלני משנה, עובדה שייקרה את הוצאות התיקונים. כן צדק בית-משפט קמא שעה שהפחית מסכום הפיצוי את שיעורן היחסי של עבודות האינסטלציה מכספי הערבות הבנקאית.
ד. המערערת משיגה על גובה ההוצאות שפסק בית-המשפט המחוזי, ואילו המשיבה מבקשת להוסיף על סכום זה. דין טענות אלו להידחות, שכן ככלל, ופרט למקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית, ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אילה סגל-גבסי ויוסף סגל למערערת, עו"ד נעמה סלע למשיבה. 16.11.06).

ע.פ. 2592/06 - שלמה גואטה נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להמנע מהרשעה בעבירות על חוק איסור הלבנת הון, כאשר לנאשם הרשעות קודמות. *חומרת העונש בעבירות על חוק איסור הלבנת הון והקלה בעונש החילוט של הכספים בהם נעברו העבירות(מחוזי נצרת - ת.פ. 132/03 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
א. בשנת 1997 פתח המערער חשבון בבנק הפועלים על-שם אחיינו, נרשם כמיופה כח בחשבון, והפקיד בו כשלושה מיליון וחצי ש"ח. בשבוע שבין 12.12.02 לבין 19.12.02, משך המערער מן החשבון סכום כולל של 982,000 -, יום לאחר יום בחמש פעולות, כאשר סכומה של כל משיכה לא עלה על 200,000 ש"ח. המדינה טענה כי המערער פעל כך משום שמשיכה בסכום של 200,000 ש"ח ומעלה מחייבת את הבנק לדווח לרשות להלבנת הון על המשיכה. למערער יוחסה עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. המערער הורשע ונדון ל-6 חדשי מאסר שירוצו בעבודת שירות וכן חולט סכום של 500 אלף - מכספי ההפקדה. הערעור מתייחס לבקשה שלא תהיה הרשעה וכן באשר לחומרת העונש. הערעור נדחה, פרט להפחתת סכום החילוט.
ב. בגדר מושכלות יסוד, משהוכח כי פלוני ביצע עבירה יש להרשיעו. האפשרות לסיום ההליך ללא הרשעה, שמורה למקרים חריגים, ורק כאשר יוכח כי מידת הפגיעה שתיגרם לנאשם פלוני מהרשעתו, עולה על אינטרס הציבור כי מבצע העבירה יורשע בגינה. במי שבעברו כבר הרשעות קודמות, כבענייננו, ספק אם ניתן לדבר על פגיעה שתיגרם למערער מעצם הרשעתו.
ג. אשר לחומרת העונש - סעיף 3(א) לחוק עניינו עשיית פעולה ברכוש אסור, דהיינו: רכוש שהושג "בעבירת מקור". סעיף 3(ב) לחוק עניינו עשיית פעולה ברכוש כלשהו לאו דווקא רכוש אסור. המחוקק השווה את הענישה בשני חלקי הסעיף. הסניגוריה טענה כי חרף ההשוואה, יש מקום להבחנה מהותית לענין הענישה בין עשיית פעולה ברכוש אסור לבין עשיית פעולה ברכוש אחר, (קרי: שלא הוכח כי הושג בעבירת מקור), שאז יש מקום להשוות את הענישה, לזו שנקבעה בסעיף 10 לחוק, העוסק בעבירה של הפרת חובת דיווח והעונש שלצידה הוא מאסר 6 חודשים או קנס. בימ"ש קמא קיבל את טענת ההגנה בחלקה וקבע כי "בסופו של יום לא ניתן לגזור גזירה שווה בין מי שביצע פעולות ברכוש אסור וגם עשה פעולות למניעת דיווח, ובין מי שבסופו של יום לא הועמד לדין בגין עשיית פעולות ברכוש אסור", וגזר את העונש, כאמור, תוך התייחסות גם לענישה הקבועה בסעיף 10 לחוק. בכך יצר ביהמ"ש דה-פקטו, מדרג בין הענישה על-פי סעיף 3(א) לענישה על-פי סעיף 3(ב) ובכך יש משום מיצוי טענות המערער בהקשר זה.
ד. נותרה סוגיית החילוט. ביהמ"ש סבר כי חילוט כמחצית הסכום, (שעמד על 982,000 ש"ח), מהווה איזון הולם לתקופת המאסר הקצרה שהושתה על המערער. הסניגורית טענה כי ביוצאו מנקודת הנחה שהסכום הוא 982,000 ש"ח טעה ביהמ"ש. לדידה, חובת הדיווח קמה למן המשיכה השניה שהרי בראשונה עדיין לא עלה הסכום על 200,000 ש"ח, שעל כן הסכום שמדובר בו, עומד על 782,000 ש"ח. בטענה זו אין ממש. יש לראות את כל המשיכות כמשיכה אחת. כולן, למן המשיכה הראשונה, נעשו במטרה לעקוף את החוק ו"להימלט" מחובת הדיווח של הבנק על כל משיכה של 200,000 ש"ח ומעלה. לעומת זאת, יש ממש בטיעון אחר, דהיינו: כי המערער שילם את מלוא חובו לרשויות המס וכן שילם כופר בסכום כולל של 900,000 ש"ח. כיון שהמערער "לקה" כבר באשר לאותו סכום ושילם כופר, יועמד סכום החילוט ולהעמידו על 350,000 ש"ח.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד יעל גרוסמן, דוד ליבאי ובלקין למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 14.11.06).

ע.פ.7925/06 - עיסא אבו עראר נגד מדינת ישראל

*קבלת בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור בעבירת הצתה (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש ואחיו חשדו כי לאפי וטאלב אבו עראר (להלן: לאפי וטאלב), הציתו חנות השייכת למשפחתם, ועל כן, כנקמה, הציתו את רכבו של טאלב. ביהמ"ש גזר על המבקש 24 חודשי מאסר ואחיו שהורשע גם בהפרת הוראה חוקית נדון למאסר בפועל למשך 30 חודשים. גזר הדין ניתן ביום 13.9.06 וביהמ"ש נעתר לבקשה והורה על עיכוב ביצוע המאסר עד ליום 18.10.06. המבקש הגיש ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש ומבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר עד הדיון בערעור. הבקשה נתקבלה.
ככלל, אין לעכב את ביצוע עונש המאסר, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות ויוצאות מגדר הרגיל המצדיקות עיכוב ביצוע. לעניין זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את חומרת העבירה, את משך תקופת המאסר, את סיכויי הערעור, ואת הסכנה הצפויה מהנידון לציבור. בענייננו, פסה"ד מבוסס על הערכת עדויות וקביעות מהימנות ואין סיכויים ממשיים להתערבותה של ערכאת הערעור. הוסף לאלה את תקופת המאסר של שנתיים שלא ניתן לומר שהיא קצרה, ואת חומרת העבירה שבה הורשע המבקש ואת נסיבותיה, והנה המאזניים נוטות לכיוון האינטרס הציבורי ושלום הציבור. מאידך, אין להתעלם מגילו הצעיר של המבקש, מהתנהגותו הנורמטיבית עד האירוע בגינו הורשע, מהיעדר עבר פלילי, מהתנהלותו ללא דופי במהלך הדיונים ומתמיכתה החיובית של משפחתו. כמו כן לא ניתן לשלול הפחתת שליש בנוסף לתקופת המעצר שנוכתה, שאז יכול להיווצר מצב שהמאסר, או רובו, יסתיים בטרם יוכרע הערעור. לאלה נוספת העובדה שהמערער שוחרר בערובה בשלב מסויים, והתייצב בכל עת למשפטו. בנסיבות אלה ראוי להורות על המשך עיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן פס"ד בערעור.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד בני זיתונא למבקש, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 15.10.06).

ע"פ 8102/06 - ויאצ'סלב רפאילוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת תעבורה של נהג מונית, שהעונש נפסק בהיעדרו (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם כי נהג ברכב בקלות ראש בכך שלא ציית לסימון על נתיב נסיעתו, לא ציית לרמזור אדום, נהג ללא חגורת בטיחות ונהג ברכב באופן שגרם סיכון לחיי אדם. ביהמ"ש לתעבורה בת"א הרשיע את המבקש וגזר עליו, בהיעדרו, פסילת רישיון הנהיגה למשך שלושה חודשים, ארבעה חודשי פסילה על-תנאי וכן קנס בסך 750 ש"ח. בקשת המבקש לביהמ"ש לתעבורה לביטול פסה"ד נדחתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וקבע, כי העונש שהוטל על המבקש הינו סביר. ביהמ"ש המחוזי התייחס לעובדה שהמבקש הינו נהג מונית וציין שבשל מקצועו עליו להקפיד הקפדה יתרה על כללי התעבורה. כמו-כן, התייחס ביהמ"ש המחוזי אל עברו התעבורתי של המבקש, הכולל 29 הרשעות קודמות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי". דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. פסה"ד ניתן שלא בנוכחות המבקש מכוח סעיף 240(א)(2) לחסד"פ. הסברו של המבקש לאי-התיצבותו לדיון אינו מספק. אף בטענותיו של בא-כוח המבקש לעניין הרשעתו של המבקש וחומרת העונש אין כדי להצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. עובדת היותו של המבקש נהג מונית עומדת לרעתו, היות ודווקא ממי שנוהג במשך שעות רבות מדי יום ואחראי לבטיחותם של הנוסעים ברכבו, מצפים להקפדה יתירה על כללי התנועה. העונש שהוטל על המבקש הינו סביר ואינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, במיוחד לאור עברו התעבורתי העשיר.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דוד גולן למבקש. 15.10.06).

רע"פ 110/04 - רמי לוי ואח' נגד הוועדה המרחבית לתכנון ובניה - "לודים"

*השימוש בהליכי בזיון ביהמ"ש בגין הפרת צוים לפי חוק התכנון והבניה (הבקשה נדחתה).

המבקשים פתחו וניהלו מרכול רחב מימדים בלא שקיבלו היתר לשימוש חורג שנדרש לשם ניהול עסקם. את המרכול מנהלים המבקשים למרות צו לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבניה שהוציא בימ"ש השלום ברמלה. הוועדה המרחבית לודים, פנתה לבימ"ש השלום בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש לכוף על המבקשים את קיום הצו. ביהמ"ש נעתר לבקשה וקבע קנס יומי שיוטל הן על המבקש - בעל המניות במרכול - והן על החברה בעלת העסק. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב דחה את ערעור המבקשים וקבע כי השימוש בפקודת בזיון ביהמ"ש הינו הליך לגיטימי לעניין אכיפת צווים לפי חוק התכנון והבניה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ניתן לעשות שימוש בהליכי בזיון ביהמ"ש בגין הפרת צו לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבניה. המבקשים לא כיבדו את פסק הדין ועד היום לא סגרו את המרכול ואף לא שילמו את הקנס. כך נהגו תוך זלזול בוטה בצו ביהמ"ש שאין להשלים עימו. יש להניח שהמבקשים גילו זלזול בצו כיוון שהאמינו, ככל הנראה, שיצליחו לפתור את עניינם בלא לסגור את העסק ולהכשיר את השימוש החורג, בכך פעלו שלא כדין.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, חשין. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד מנשה וחניש למבקשים, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 23.10.06).

ע.א. 763/04 - שלמה קדם ואח' נגד גמול חברה להשקעות בע"מ ואח'

*סיווגו של הליך שעניינו פטור מתשלום אגרה, לצורך השאלה אם יש להגיש בקשת רשות ערעור או ערעור (הוחלט שיש צורך בקבלת רשות ערעור).

ההליך נסוב על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב לדחות את ערעורם של המערערים על החלטת רשמת ביהמ"ש אשר במסגרתה נדחתה בקשתם לפטור מאגרה בתביעה שהוגשה נגד המשיבים. לטענת המערערים, החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנת לתקיפה בזכות. לעומת זאת, לטענת המשיבים, מדובר בערעור שני ובדיון "בגלגול שלישי" ולפיכך יש צורך בהגשת בקשת רשות לערער. הוחלט שיש צורך בקבלת רשות ערעור.
דומה כי האבחנה הראוייה לצורך בדיקת סיווגו של ההליך בהקשר הנדון, הינה, אם מדובר בהחלטות ש"סיימו" את התיק אם לאו. כאשר עסקינן בהחלטות ביניים, אשר נושאן נבחן על ידי שני פורומים שיפוטיים, מדובר בדיון בגלגול שלישי הטעון רשות לערער. בפסק דינו דחה ביהמ"ש המחוזי את הערעור על החלטת הרשמת, אולם הוא לא מחק את ההליך בשל אי תשלום אגרה. במצב דברים זה, החלטת ביהמ"ש המחוזי לא "סיימה" את התיק. כמו כן, אותו נושא - בקשה לפטור מאגרה - נבחן על ידי שני פורמים שיפוטיים. עם זאת, בשים לב לכך שהערעור הוגש בתוך המועד להגשת בקשת רשות לערער, המערערים יוכלו להגיש בקשת רשות לערער תוך 10 ימים.

(בפני: הרשמת ליבוביץ 15.10.06).

רע"א 3149/06 - בית מימון... בע"מ ואח' נגד קלינטון סחר בינלאומי... בע"מ

*סמכותו של ראש ההוצל"פ לבדוק אם הסכם שנכרת אחרי מתן פס"ד שלביצועו הוגשה בקשה להוצל"פ, עולה כדי "טענת פרעתי". *ראש ההוצל"פ רשאי לבחון את גדרי סמכות שלו ולקבוע שיש לו סמכות דיון בנושא מסויים (הבקשה נדחתה). בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים, אשר בסופם נכרת הסכם פשרה (להלן: ההסכם הראשון), אשר קיבל תוקף של פסק-דין, בו הודו המבקשים, לצרכי פשרה, בחובם למשיבה בסך 300,000 ש"ח, בכפוף לבדיקת חשבונות נוספת בין הצדדים. לאחר מכן נחתם הסכם שלפיו "הנתבעים... מתחייבים בזאת להמציא לידי התובעת... סחורות ומיטלטלין (מוצרי אלקטרוניקה) בסך כולל של 175,000 -... תזוכה יתרת חובתם של הנתבעים... בספרי התובעת בסך של 125,000 -". המבקשים
מסרו את הסחורה למשיבה, ובין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשווייה של הסחורה. עקב זאת, הגישה המשיבה את ההסכם הראשון לביצוע בלשכת ההוצל"פ בת"א. המבקשים העלו טענת "פרעתי". לטענתם, על-פי לשון ההסכם, עם מסירת הסחורה הסכימה המשיבה למחול על יתרת החוב. מאידך טענה המשיבה, כי על-פי לשון ההסכם, בתמורה לסחורה יופחת חובה של המשיבה ותיוותר למבקשים יתרת חוב בסך 175,000 ש"ח. בטרם הדיון בבקשה בטענת פרעתי העלו המבקשים טענה לפיה אין לראש ההוצל"פ סמכות עניינית לדון בפרשנותו של ההסכם האחרון, אשר נחתם לאחר מתן פסק-הדין בבימ"ש השלום ואשר לטענתם גרם לכך שפסק-דין זה יחדל, הלכה למעשה, מלהתקיים. ראש ההוצאה לפועל דחתה את בקשות המבקשים. ראשית, קבעה, כי לא כל הסכם אשר נכרת בין הצדדים לאחר מתן פסק-דין הינו מחוץ לסמכותו העניינית של ראש ההוצאה לפועל. לגוף העניין קבעה, שלא הוכח, כי כוונת המשיבה אכן היתה למחול למבקשים על החוב כולו עם מסירת הסחורה בשווי 175,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראש ההוצאה לפועל מוסמך לבדוק אם ההסכם שנכרת אחרי פסק-הדין נמצא בגדר סמכותו אם לאו. לשם כך הוא נזקק, ברמה מסויימת, לפרשנותו של ההסכם. ראש ההוצל"פ רשאי לבחון את גדרי סמכותו שלו. לגוף העניין, נטל השכנוע בטענת פרעתי קבוע ומוטל על החייב. המבקשים-החייבים לא הצליחו להרים נטל זה. פרשנותה של המשיבה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם השלישי.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אלישע כהן למבקשים, עו"ד אורי סורוקר למשיבה. 1.11.06).

ע.א. 7770/06 - יהושע העשיל פירר ואח' נגד בנק ירושלים בע"מ ואח'

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע הוצל"פ של משכנתא שיביא לפינוי הנתבע מדירתו (בקשה לעיכוב ביצוע הוצל"פ - הבקשה נתקבלה).

המבקשים הם הוריה של המשיבה 2. בשנת 1993 רכשה המשיבה 2, יחד עם בעלה דאז, דירה באשדוד. לצורך רכישת הדירה נטלו בני הזוג מהמשיב (להלן: הבנק) הלוואה (להלן: ההלוואה הראשונה), ושיעבדו לטובתו של הבנק את הדירה. לימים התגרשה המשיבה 2 מבעלה, ונישאה בשנית, ובשנת 1996 רכשה דירה בבני ברק. לצורך רכישת דירה זו נטלו בני הזוג הלוואה נוספת מן הבנק (להלן: ההלוואה השנייה), ושיעבדו לטובת הבנק את הדירה הנוספת. בני הזוג לא עמדו בתשלומי ההלוואה השנייה, והבנק הגיש תביעה כספית נגדם ונגד הערבים להלוואה זו. במסגרת התביעה הוטל עיקול זמני לטובת הבנק גם על זכויותיה של המשיבה 2 בדירה באשדוד. המבקשים הגישו תביעה בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, לקבוע כי הם בעלי זכות הבעלות בדירה באשדוד וכי זכויותיהם גוברות על אלו של הבנק, למעט זכויותיו על-פי הסכם ההלוואה הראשונה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם. המבקשים הגישו ערעור על פס"ד זה והגישו בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ ולמניעת פינויים מן הדירה עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
הלכה היא שכאשר מדובר בפינוי בית מגורים יטה ביהמ"ש להיעתר לבקשות לעיכוב הליכי פינוי אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד. בענייננו, אף אם יתכן שסיכויי הערעור אינם גבוהים, הרי שנוכח העובדה כי בערעור מועלות, בין היתר, גם שאלות משפטיות - כך שאין הוא נסב על טענות עובדתיות גרידא, לא ניתן לומר שהערעור הינו נטול כל סיכוי. אשר למאזן הנוחות - הדירה נשוא המחלוקת הינה בית מגוריהם היחיד של המבקשים וביצוע הפינוי עלול להותירם ללא קורת גג. על מנת להבטיח את הנזק אשר עלול להיגרם לבנק כתוצאה מעיכוב ביצוע הפינוי, יש להתנות את מתן הסעד בהפקדת 50,000 - במזומן או בערבות בנקאית על-ידי המבקשים. בנוסף, ישאו המבקשים בכל תשלומי החובה בגין הדירה וידאגו לתחזוקה תקינה שלה.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. אלחנני ומ. לפלר למבקשים, עו"ד ר. שבירו למשיב. 2.11.06).

רע"א 11317/05 - סולל בונה בע"מ ואח' נגד עיריית ירושלים

*תחולתו של חוק עזר לירושלים בדבר אגרת פינוי פסולת בנייה על פינוי הפסולת לאחר אחר מזה המנוהל ע"י העיריה (הבקשה נדחתה).

המבקשות עשו עבודות בנייה באזור ירושלים. קבלן המשנה מטעמן ביקש אישור מהמשיבה לפנות את פסולת הבניין מאתר הבנייה לאתר סלילת כביש מס' 4, מקום בו עשה אותו קבלן עבודות נוספות ונזקק למילוי עפר. המשיבה נעתרה לבקשה, אך דרשה תשלום אגרת פינויה של פסולת הבניין בהתאם לחוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון). המבקשות שילמו את האגרה, והגישו תובענה להשבת התשלומים, בטענה, כי רק כאשר פסולת הבניין מופנית לאתר המנוהל על-ידי המשיבה ניתן לחייב בתשלום. לחלופין טענו, כי הן זכאיות לפטור מתשלום אגרה מכיוון שהעבירו את הפסולת באותו אתר ולא פינו אותה, ולפי התוספת לחוק העזר "העברת פסולת בנין ממקום למקום באותו אתר... פטור מתשלום אגרה". בימ"ש השלום קיבל את תביעת המבקשות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, והבהיר כי האגרה אינה נגבית בעת שפיכת הפסולת, אלא בעת קבלת האישור לפנותה, או עם קבלת היתר הבנייה, לפי המוקדם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כיום אין אגרה זו נגבית עוד. מצטמצם איפוא העניין הציבורי שניתן היה לייחס לבקשה. במענה לשאלה האם אגרה צריכה להיות מוטלת על החייב בפינוי פסולת הבניין למקום אחר, שאינו האתר שנקבע על-ידי הרשות המקומית, התשובה היא חיובית. החיוב באגרה נולד עם קבלת האישור ומועדו בתחילתו של תהליך הפינוי, ולאו דווקא בשל סילוק הפסולת לאתר מסויים.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יצחק הניג למבקשות, עו"ד נעמה כליף-חזרתי למשיבה. 1.11.06).

רע"פ 8387/06 - אמרה איילא נגד מדינת ישראל

דחיית בקשה לחרוג לקולא בעבירת תעבורה, מעונש המינימום הקבוע בחוק. "טעות סופר" של ביהמ"ש לתעבורה שלא ציין במקום המתאים בטופס פסה"ד כי הנאשם הורשע אין בה כדי לפגום בהרשעה (הבקשה נדחתה).

המבקש נעצר בעת נהיגה ובבדיקת נשיפה התגלה כי ריכוז האלכוהול עולה על המידה הקבועה בתקנות. המבקש הואשם בנהיגה בשכרות ובדיון בבימ"ש לתעבורה בת"א השיב לאישום: "זה נכון". בטענות לעונש טען המבקש: "אני מפרנס אמא ואח ואני תלוי ברישיון הנהיגה שלי". ביהמ"ש הרשיע את המבקש, בעבירה שיוחסה לו וגזר עליו פסילה מנהיגה לתקופה של 24 חודשים בפועל; ששה חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 500 ש"ח. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וטען כי פסה"ד שגוי, שכן בטופס המשפט לא סומן כי הורשע. כן טען, כי חרג באופן מזערי בכמות האלכוהול, ולכן לא היה מקום לפסילה לתקופה כה ארוכה, על אף שזהו עונש המינימום הקבוע בחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו, כי לא נפל פגם מהותי בכך שהשופט לא סימן את שורת ההרשעה בדין, על אף שחתם לידה. בעניין העונש קבע ביהמ"ש, כי המקרה אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים ויוצאי-הדופן בהם יש מקום לחרוג לקולא מעונש המינימום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לעניין הכרעת הדין, ברי כי מדובר בטעות סופר בלבד מצד ביהמ"ש לתעבורה, לפיה לא סומנה התוצאה במקום המתאים בטופס. מעצם העובדה כי ביהמ"ש גזר את העונש של המבקש, ברור כי הורשע כדין. באשר לעונש - מצבו של המבקש בהחלט אינו פשוט ומהווה שיקול לקולא. הדברים אמורים הן ביחס לעברו התעבורתי והן ביחס למצבו הכלכלי והמשפחתי. דא עקא, מעברם השני של המאזניים מונח אינטרס הציבור, אשר לו משקל מכריע, בעיקר בענייני נפשות. החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דוד גולן למבקש, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 1.11.06).

רע"א 1511/06 - בנק הפועלים בע"מ נגד יעל סויסה-לביא

*לראש ההוצל"פ שיקול דעת שלא להכריז על חייב כעל חייב מוגבל באמצעים, גם כאשר אינו מסוגל לפרוע את חובו בתקופה הנקובה בחוק (הבקשה נדחתה).

המשיבה, יחד עם אחרים, חוייבה לשלם למבקש סכום של כ-30 אלף ש"ח. לאחר שלא פרעה את חובותיה, פתח המבקש בהליכי הוצאה לפועל, וניתן על-ידי ראש ההוצל"פ צו תשלומים של 1,000 - לחודש. לאחר שנערכה למשיבה חקירת יכולת, ביקש המבקש מראש ההוצאה לפועל להכריז עליה כעל חייבת מוגבלת באמצעים, במידה וצו התשלומים שיינתן לה יהיה נמוך מזה אשר יאפשר לה לפרוע את חובה בהתאם לסעיף 69ג(א) לחוק ההוצאה לפועל. ראש ההוצל"פ דחה את בקשתו של המבקש וחייב את המשיבה בצו תשלומים בסך של 100 ש"ח מדי חודש. בהחלטתו, הסתמך ראש ההוצאה לפועל על ההלכה לפיה יש לו שיקול דעת בבואו להכריז על חייב כחייב מוגבל באמצעים, גם אם ניתן צו תשלומים בשיעור הנמוך מזה שיאפשר את פירעון החוב בתקופה הקבועה בסעיף 69ג(א) לחוק ההוצאה לפועל. לגופו של עניין, קבע ראש ההוצאה לפועל, כי הכרזה על המשיבה כחייבת מוגבלת באמצעים תגרום לה נזק, ללא כל תועלת למבקש. על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים שדחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת שלא להכריז על חייב כעל חייב מוגבל באמצעים, גם כאשר אינו מסוגל לפרוע את חובו תוך התקופות הנקובות בסעיף 69ג(א) לחוק. החלטתו של ראש ההוצאה לפועל, לפיה ההכרזה על המשיבה כעל חייבת מוגבלת באמצעים לא תסייע למבקש בגביית חובו, אך תפגע פגיעה קשה במבקשת, היא סבירה ואין מקום להתערב בה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אברהם וקסלר למבקש. 1.11.06).

בש"פ 8352/06 - מדינת ישראל נגד ולדימיר זבריץ

*הארכת מעצר תשיעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של מעשי סדום ותקיפה (בקשה תשיעית להארכת מעצר ב-90 יום מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיב הואשם בעבירות של מעשה סדום, איומים ותקיפה. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. משחלפו תשעה חודשים והכרעת הדין טרם ניתנה, הוארך המעצר מדי פעם ב-90 יום תוך הדגשת מסוכנותו של המשיב כפי שזו עולה הן מנסיבות המקרה והן מתסקיר המעצר שהוגש בעניינו. ביום 2.3.2006 הורשע המשיב בכל העבירות שיוחסו לו ולאחר מתן הכרעת הדין, נדחה מתן גזה"ד מספר פעמים, ביוזמת באי כוח המשיב, על מנת להשלים חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. בראשית הפגרה, הוארך מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים, כאשר ביהמ"ש העליון ציין כי חזקת החפות אינה עומדת עוד למשיב. אף בתקופת הארכה זו טרם הסתיים המשפט. מועד הדיון לטיעונים לעונש נדחה שלוש פעמים נוספות, ושוב, בעיקרו של דבר ביוזמת באי-כוח המשיב. עתה מתבקשת הארכת מעצר תשיעית. הבקשה נתקבלה בחלקה.
בקשה להארכה נוספת של מעצר נאשם לצורך סיומו של המשפט, שהכרעת הדין בו ניתנה זה מכבר, אינה מגיעה לפתחו של ביהמ"ש העליון כדבר יום ביומו. ברם, בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לשלול את הצורך בה. מסוכנותו של המשיב נקבעה על ידי שופטי ביהמ"ש העליון שוב ושוב, ולא נמצא כי חל שינוי בתקפותה של קביעה זו. לפיכך יש להאריך את מעצרו של המשיב ב-45 יום.

(בפני: השופט חשין. עו"ד מיטל שנידל למבקשת, עו"ד מירי אוזן למשיב. 1.11.06).

בש"פ 8603/06 - מדינת ישראל נגד אברהם גבאי ואח'

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות במסגרת ארגון פשיעה (בקשה שלישית להארכת מעצר ב-90 יום מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיבים, ועשרים וחמישה אחרים, הואשמו בכתב אישום ארוך, המשתרע על עשרות עמודים, במסכת ארוכה של עבירות במסגרת ארגון פשיעה החל בחודש ספטמבר 2002 ואילך, לרבות עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה. ליבת הפעילות של הארגון עסקה, כנטען, בעבירות מרמה בענף הדלק, גביית חובות, באלימות, העלמת מס, גניבה, סחיטה באיומים, רישום כוזב במסמכי תאגיד, שיבוש הליכי משפט, עבירות על פי חוק איסור הלבנת הון ועוד. עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. משחלפו תשעה חודשים, הוגשה בקשה להארכת המעצר בתשעים ימים. הבקשה נתקבלה ועתה מתבקשת הארכת מעצר שלישית. הבקשה נתקבלה.
מועד תשעה חודשים הוא אבן דרך שבדין; לא כל שכן כך בהארכה שלישית. אך המחוקק הטיל על ביהמ"ש העליון, מכוח סעיף 62 לחסד"פ, לשקול את מכלול הנסיבות באשר להארכת המעצר. מדובר כאן במי שמואשמים בשלל עבירות חמורות ביותר שבוצעו בהיקף ניכר ובאופן שיטתי. על פי הנסיבות, המסוכנות והחשש הממשי לשיבוש הליכי משפט העולים מן הראיות לכאורה, מטים את הכף לעבר היעתרות לבקשה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יעל שרף למבקשת, עוה"ד רמי שלבי, מרינה גורדין ומרדכי כץ למשיבים. 12.11.06).

בש"פ 8639/06 - יוסי בסטיקר ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד, סחיטה ואיומים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים הואשמו בעבירות שוד בנסיבות מחמירות, סחיטה בכוח ואיומים, ולעורר 2 יוחסה גם עבירה של נהיגה ללא רישיון. נטען, כי בשעת בוקר מוקדמת, הגיעו העוררים ואחיו של העורר הראשון, לביתו של המתלונן, ולאחר שניסו לפרוץ לבית, הכניס אותם המתלונן לביתו. הם שדדו טלפון נייד, מכנסי ג'ינס ושלושה בקבוקי בושם, וכן נטלו את מפתחות כלי הרכב של המתלונן, ונסעו עם רכבו. מאוחר יותר, כך נטען, אילצו העוררים והאח את המתלונן לסור עימם לדירתם של העוררים ולחתום על זיכרון דברים לפיו הוא מוכר את רכבו לאח. נטען, כי לעורר 2, שנהג ברכבו של המתלונן, לא היה רישיון נהיגה וביטוח. במקרה נוסף, הגיעו העוררים לביתו של המתלונן, שאלו אותו אם הגיש נגדם תלונה במשטרה, ודרשו ממנו שילך לתחנת המשטרה ויטול משם את רכבו ואת הטלפון הנייד שלו. בהמשך הכו העוררים את המתלונן, איימו עליו ונטלו מדירתו 1,000 - במזומן. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
חומר הראיות עומד באמות המידה שנקבעו לקיומן של ראיות לכאורה. אשר למסוכנות - עבירות האלימות הפכו לשיגרה במקומותינו. לא בכדי קבע המחוקק כי אישום בעבירות הללו מקים חזקת מסוכנות סטטוטורית. משנקבע כי קיימות ראיות לכאורה, לא נסתרה החזקה הקבועה בחוק. עברו הפלילי של עורר 1 (בן 25) עשיר ומונה חמש הרשעות קודמות. לחובתו של עורר 2 (בן 23) נזקפות חמש הרשעות. קיימת כאן גם העילה הקבועה בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, שעניינו שיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. שחרור העוררים בשלב זה מקים חשש ממשי להשפעה על עדותם של יתר המעורבים בפרשה.

(בפני: השופט רובינשטיין. 7.11.06).

בש"פ 8920/06 - מג'די טעימה נגד מדינת ישראל

*חסיון דו"ח שרותי הבטחון בבקשת מעצר בחשד להשתייכות לארגון טרור (הערר נדחה).

ביום 26.10.06 נעצר העורר בחשד להשתייכות לארגון טרור על רקע פעילותו בארגון החזית הדמוקרטית. ביום 27.10.06 הוארך מעצרו עד יום 29.10.06. ביום 29.10.06 פנתה המשיבה לבימ"ש השלום בבאר שבע בבקשה להאריך את מעצרו של העורר בשנים עשר יום. לאחר שעיין בחומר הראיות, ובתוכו דו"ח חסוי הכולל גם את פעולות החקירה הנדרשות - קבע ביהמ"ש כי קיים חשד סביר הקושר את העורר לעבירות המיוחסות לו וכי פעולות החקירה שצויינו מחייבות את המשך מעצרו. בערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נטענה טענה עקרונית, לפיה, ככלל, דו"ח סודי שמוגש לביהמ"ש אינו משקף את תמונת הראיות המלאה, והוא כולל אך את החומר שרואה המדינה לנכון להציג. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר. הערר נדחה.
סעיף 15(א)(2)(ג) לחסד"פ אינו מבחין בין חיסוי בטחוני לחיסוי אחר. לפי הסעיף ניתן לכלול בחומר הראיות "חומר חסוי לעיון ביהמ"ש בלבד". ברם, בניגוד להארכות מעצר בהליכים פליליים רגילים, בהליכים בטחוניים קופצת הרשות ידה בפרטים שהיא מוסרת בבקשת המעצר הגלויה. כל שניתן להסיק מבקשת המעצר דנא הוא כי העורר נחשד בהשתייכות לארגון טרור ובקשירת קשר לביצוע פשע. איזה פשע - לא פורט. בהקשר הפלילי נהוג על פי רוב, כי החומר הרלבנטי במכלולו מובא לביהמ"ש. נוכח האחריות המיוחדת המוטלת על השופטים, עליהם להשתכנע כי לעיניהם מלוא התמונה. באשר למקרה הספציפי, לאחר עיון בחומר החסוי, עולה כי לא נפגעו זכויות העורר בדרך שננקטה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יניב בוקר לעורר, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 9.11.06).

בג"צ 9156/06 - עו"ד אהרן פולק ואח' נגד 120-1 חברי הכנסת ה-17 ואח'

*דחיית עתירה נגד הכנסת שתעלה על סדר היום דיון להעברת נשיא המדינה מתפקידו (העתירה נדחתה).

העותרים מבקשים כי בג"צ יורה לכל אחד מחברי הכנסת, ליתן טעם מדוע לא יעשו שימוש בסמכות הנתונה להם מכוח סעיף 20(א) לחוק יסוד: נשיא המדינה (להלן: חוק היסוד), ויפנו בקובלנה לוועדת הכנסת (המשיבה 121) בכדי שזו תעלה על סדר יומה את סוגיית העברתו של נשיא המדינה מתפקידו. זאת לנוכח החקירה המשטרתית נגד הנשיא בחשד לביצוע עבירות מין שונות ועבירות נוספות של מרמה והפרת אמונים, האזנות סתר, הטרדת עד ושיבוש מהלכי משפט. העתירה נדחתה על הסף.
בראש ובראשונה העתירה הינה עתירה מוקדמת. העותרים מציינים מפורשות, כי ימים ספורים טרם הגשת העתירה נודע להם כי יש מי מבין 120 חברי הכנסת אשר מנסים לאסוף עשרים חתימות לצורך הגשת קובלנה לוועדת הכנסת. בנסיבות אלו, מן הראוי היה כי העותרים ימתינו פרק זמן נוסף עובר להגשת העתירה. גם לגופה, אין ממש בעתירה. התערבות ביהמ"ש בהליכים פנים- פרלמנטריים של הכנסת, תיעשה אך מקום בו נטען לקיומה של פגיעה ניכרת במירקם החיים הפרלמנטריים או בערכים מהותיים של משטרנו החוקתי. מטבע הדברים, בהחלטות מינהליות-פנים-פרלמנטריות של הכנסת או של ועדה מוועדותיה יהא היקף ההתערבות של ביהמ"ש מצומצם יותר מאשר בהחלטות שהן בעלות אופי מעין שיפוטי. העותרים מבקשים למעשה כי בג"צ יתערב בהחלטה פנים-פרלמנטרית של חברי הכנסת ויחייבם להגיש קובלנה לוועדת הכנסת. עניינים הנוגעים לקביעת סדר יומה של מליאת הכנסת או ועדה מוועדותיה הינם, לפחות על פניו, עניינים פנים פרלמנטרים מובהקים, אשר ככלל יימנע ביהמ"ש מלהתערב בהם.