תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 16

ע.פ. 2713/03 - סטניסלב שוטיכין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד בנסיבות מחמירות על סמך הודעות המערער בצירוף דבר מה. *הודעות נאשם שהשתתף כנהג מילוט של השודדים על פי תכנית השוד, על דברים ששמע מהשודדים בצאתם ממקום השוד אינן עדות שמיעה. *חומרת העונש בעבירת שוד(מחוזי ת.א. - ת.פ. 1011/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער ושלושה אחרים תקפו ושדדו את חלפן הכספים ג'קי דאודי, (להלן: המנוח), ולאחר השוד אושפז המנוח, שוחרר מביה"ח ונפטר. המערער הואשם בעבירת רצח ובמהלך משפטו, הומר האישום לשוד בנסיבות מחמירות. המערער הורשע ונדון ל - 9 שנות מאסר, מתוכן שבע שנים במצטבר לעונש מאסר אותו הוא מרצה עתה בגין עבירת רצח, ושתי שנות מאסר בחופף לעונש זה. בערכאה הראשונה החליף המערער סניגורים בזה אחר זה ולבסוף בחר לייצג את עצמו, לא ניהל פרשת הגנה ולא העיד. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער הורשע על יסוד הודאותיו במשטרה. ביהמ"ש מצא "דבר מה" למכביר בראיות אחרות. אחת מטענותיו המרכזיות של המערער הינה שלא ניתן היה להרשיעו על סמך הודעותיו (בצירוף "דבר מה") כיוון שהודעותיו מבוססות על עדות שמיעה - דברים ששמע בדיעבד ממבצעי השוד. אכן, תפקידו של המערער בחבורה היה תפקיד של נהג. היה עליו להמתין סמוך לזירת העבירה ולהסיע את האחרים, ויש בחלק מהודעותיו תיאור של מה ששמע מפי הקושרים בדיעבד. אולם, מהודעותיו עולה שהוא והאחרים תיכננו מראש את המעשה, חילקו תפקידים, בדקו את הזירה לפני ביצוע השוד, וביצעו את אשר תיכננו. המערער גם קיבל את חלקו בכספי השוד. מכאן שאין מקום להציג את הדברים כעדות שמיעה. לחלופין טוען המערער כי היה מסייע בלבד, ולא מבצע עיקרי. גם טענה זו אין לקבל. המערער נמנה על "המעגל הפנימי" של מבצעי העבירה. מי שמסיע את שאר מבצעי העבירה יכול, לעתים, להיות מסייע בלבד, ולעתים הוא מבצע עיקרי. הכל תלוי בנסיבות העניין.
ג. אשר לחומרת העונש - אמנם, המערער לא נטל חלק פיזי באלימות שהופעלה נגד החלפן, אך הוא היה חלק מ"המעגל הפנימי" של שוד אלים אשר הוביל לאיבוד הכרתו של המנוח ולאישפוזו. כמו כן, אין מדובר ב"מעידה חד פעמית" של המערער, אשר זה לא מכבר נדחה ערעור בו הורשע ברצח של חלפן במהלך שוד אלים, כאשר מאפייני השוד שם אינם כה שונים ממאפייני השוד בענייננו.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, פרוקצ'יה, נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד נועם בונדר למערער, עו"ד עמית מררי למשיבה. 2.11.06).

ע.א. 3970/04 - חאג' ראפע נגד נאיף נג'יב אבו סמרה ואח'

*דחיית טענת התיישנות שהועלתה בערעור ושלא נטענה בבימ"ש קמא, בו נטענה טענת התיישנות על יסוד עובדות אחרות שנדחו(מחוזי נצרת - ה.פ. 143/00 - הערעור נדחה).

א. מקרקעין בסביבות שפרעם (להלן: "המקרקעין"), רשומים על שמו של זידאן סאלח שופאנייה (להלן:"המנוח"). על-פי יפו"כ מיום 5.10.80, נמכרו המקרקעין למשיבים 4-1, (להלן: המשיבים). ביום 8.6.98 רשם המערער הערת אזהרה לטובתו על המקרקעין, על סמך צילום של יפוי-כוח מיום 15.3.94, על-פיו הוא רכש את הזכויות בהם מידי המנוח. ביום 8.3.2000 פתחו המשיבים בהליך נגד עזבון המנוח בו עתרו להצהרה כי הם הבעלים של המקרקעין וכי ביום 15.03.94 (מועד יפו הכח השני) לא היה המנוח בעלים של זכויות כלשהן במקרקעי. לחילופין, ביקשו המשיבים כי יוכר שזכויותיהם עדיפות על זכות המערער בהיותם הבעלים שביושר, אשר רכשו את המקרקעין כבר ב-5.10.80, ומאז הם מחזיקים ומשתמשים בה. בתשובתו עתר המערער לדחות את הבקשה על הסף, בשל התיישנות ושיהוי. לגופו של עניין, טען, כי רכש את זכויותיו של המנוח בתמורה ובתום לב, ובהסתמך על נסח הרישום של החלקה, ועל כן זכויותיו גוברות
ועדיפות על זכויותיהם של המשיבים. ביהמ"ש דחה את טענת ההתיישנות, באשר מדובר במקרקעין מוסדרים, ומאז 1980, מועד יצירת הזכות, ועד להגשת המרצת הפתיחה טרם חלפו 25 שנים. לגופו של עניין, קבע ביהמ"ש, כי המשיבים הוכיחו שבשנת 1980, הם רכשו מהמנוח את מלוא זכויותיו בחלקה, וכי מאז הם מחזיקים ומשתמשים בה. מאידך נקבע כי המערער לא הוכיח שהמנוח אכן חתם על יפוי הכוח השני. הערעור נדחה.
ב. הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי באשר לסדר רכישת הזכויות ועצם רכישתן, היא בעיקרה הכרעה בשאלות של עובדה, בהן ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב. את טיעונה מחדש בערעור של טענת ההתיישנות, תולה המערער בכך שטענת ההתיישנות נדחתה מן הטעם שטרם חלפה תקופת ההתיישנות (25 שנים), וטענתו עתה היא כי מועד יצירת הזכות, קרי השנה בה בוצעה רכישת הקרקע על-ידי המשיבים, היא 1973 ולא 1980. המערער מבסס טיעון זה על כך שבגוף יפוי-הכוח הראשון נאמר כי המנוח מכר את זכויותיו בחלקה למשיבים כבר בשנת 1973. גם טענה זו דינה להידחות. כאשר העלה המערער את טענת ההתיישנות לראשונה, הוא סבר כי תקופת ההתיישנות של תביעת המשיבים היא 15 שנים וזו חלפה עם הגשת התביעה בשנת 2000. טענת ההתיישנות במתכונתה זו נדחתה כאמור. במהלך המשפט, משהוגש יפוי-הכח שבידי המשיבים, התברר שהוא אכן נחתם בשנת 1980, אולם נאמר בו כי העיסקה בוצעה, לכאורה, בשנת 1973. טענת ההתיישנות של המערער במתכונת שהובאה בהודעת הערעור, לא נטענה כלל במהלך המשפט, וממילא לא ראו המשיבים צורך להשיב עליה. אפשר וראוי היה להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, לבדיקת הנושא, אולם עתירה ברוח זו לא הועלתה בערעור.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד רביב שמעון למערער, עו"ד לידאוי (לביב) מוסטפה למשיבים. 2.11.06).

בר"ם 5299/05 - עיריית רמת גן נגד אורי חן משרד עורכי דין

*סיווג מקומות חניה לצורך ארנונה(מחוזי ת"א - עמ"נ 133/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיבה חוייבה בארנונה בגין שלושה מקומות חניה שרכשה בחניון שב"בית גיבור ספורט" ברמת גן, שבו מצויים משרדיה. שלושת מקומות החניה מצויים בקומת המרתף של החניון, בה ממוקמים מקומות חניה פרטיים השייכים למשרדים השונים שבבניין. מפלסי החניה שמעל לקומה זו משרתים תמורת תשלום את הציבור הרחב. בחיוב הארנונה סיווגה המערערת את מקומות החניה כ"חניונים". ביהמ"ש לעניינים מינהליים קיבל את טענת המשיבה כי שלושת מקומות החניה אינם "חניון", כמשמעותו בצו הארנונה, אלא מקומות חניה פרטיים. ביהמ"ש דחה את בקשתה החלופית של המערערת לחייב את המשיבה על פי התעריף הגבוה יותר של "משרדים", על ידי צירוף שטחי החנייה שלה לשטח המשרד, ונימק זאת בכך, כי חל במקרה זה סעיף בצו הארנונה הפוטר מתשלום ארנונה "כל שטח... חצר פרטית המקורה ומשמש לחניית מכוניות פרטיות בלבד". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סיווגם הנכון של משטחי החניה של המשיבה הוא כ"משרדים", ולא כ"חניונים" או כל סיווג אחר, היינו שיעור ארנונה העולה על השיעור שקבעה העיריה, לפי סיווג של "חניונים". יש לדחות את טענת המשיבה לפיה מקומות החניה שלה מהווים "שטח חצר פרטית המקורה ומשמש לחניית מכוניות פרטיות בלבד", כפי שהוגדר אחד השטחים הפטורים מתשלום ארנונה בסעיף הפטור שבצו. ור.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ש. אורן למבקשת, עוה"ד א. חן ור. איילין למשיבה. 2.11.06).

רע"פ 3344/06 - איתמר בן גביר נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות של תמיכה בארגון טרור של חבר לשעבר בתנועת כך. דחיית טענה של הגנה מן הצדק(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בביצוע עבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי. על-פי הנטען, הגיעו עשרות אלפי יהודים לרחבת הכותל שבעיר העתיקה בירושלים על-מנת לערוך שם תפילות תשעה באב. התפתחו מהומות בין מוסלמים לבין יהודים לא הרחק מהר הבית, ובמהלכן פוזרו אל תוך רחבת הר הבית כרוזים בהם נכתב, כי אין להסתפק בפעולות הצום והקינה הרגילות, וכי "הגיע הזמן - לפעול!!! למען הורדת הזרים מהר הבית!..." וכד'. הכרוזים היו חתומים על-ידי "פעילי 'כך' לשעבר" ובתחתיתם הופיע מספר הטלפון הנייד של המבקש. נטען כי המבקש הפיץ את הכרוזים, וכי במעשיו תמך המבקש בארגון טרור. ביהמ"ש הרשיע את המבקש וגזר עליו שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות, 4 חדשים מאסר על תנאי והופעל בחופף מאסר על תנאי בן שלושה חודשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש. בית-המשפט סבר, כי יש לראות בתנועת "כך" ארגון טרוריסטי נכון למועד הרלבנטי (שנת 1999). בהמשך, נדחתה טענתו של המבקש לפיה אין להרשיעו בעבירות האמורות משום שהוא אינו חבר עוד בארגון טרור לאור היותו "פעיל 'כך' לשעבר". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין מניעה להרשיע את המבקש בביצוע העבירות האמורות, אף אם הוא מגדיר עצמו כ"חבר לשעבר" באותו ארגון טרור, ובלבד שניתן לראות במעשיו כהבעת תמיכה באותו ארגון. אין זה מתקבל על הדעת כי אדם החותם על כרוז כפעיל תנועת טרור לשעבר, יזכה בחסינות מפני העמדה לדין, אך בשל השימוש בביטוי "לשעבר", אף מקום בו בחינת ההקשר והנסיבות מובילה לידי מסקנה חד-משמעית לפיו מעשיו מהווים הבעת תמיכה בארגון טרור. באשר לשאלת התקיימות היסוד הנפשי של העבירה - מי שהחזיק בכרוז ופעל להפצתו היה מודע לתמיכתו בארגון טרור.
ג. אשר לטענת המבקש לקיומה של הגנה מן הצדק - טענה זו אין בה ממש. חלוף הזמן בין קרות האירועים למתן גזר הדין, אינו מצדיק הימנעות מהרשעתו של המבקש. חלוף הזמן עשוי להוות במקרים מסויימים שיקול לקולא שיצדיק הפחתת העונש. אלא, ששיקול זה אינו שיקול בלעדי ויש לאזנו למול שיקולים אחרים, ובכללם חומרת המעשים המיוחסים למבקש וצורכי הרתעה. העונש שהוטל הינו סביר, וודאי אינו מצדיק התערבות.

(בפני: השופט ג'ובראן. המבקש לעצמו, עוה"ד מורן סילס ושי ניצן למשיבה. 6.11.06).

בג"צ 7489/06 - אריאל גרונר נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש ואח'

*חוקיות של צו פיקוח לתושב השטחים הכורך יחד תיחום מגורים עם מעצר בית(העתירה נדחתה).

א. העותר שמקום מגוריו בגבעה ליד היישוב יצהר שבשומרון, נעצר ביום 11.7.06 במעצר מינהלי לתקופה של 90 ימים. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע אישר את הצו אך קיצר את תקופתו עד ליום 31.8.06. ביום 29.8.06 חתם המשיב על צו פיקוח מיוחד לגבי העותר, לפי סעיף 86 להוראות הביטחון, בו ציוה על העותר "להתגורר בבית שייקבע על ידי בתחומי איזור יהודה והשומרון". עוד נקבע בצו כי העותר לא ייצא מן הבית אלא בהיתר של המשיב או של מי שיוסמך על ידו. בצו נאמר כי תוקפו הוא עד ליום 30.11.06. ביום 28.8.06 חתם רב סרן טולדנו על מכתב לעותר, לפיו, עד לקביעה סופית של הבית בו על העותר לשהות, יהא עליו להימצא במעצר בית בביתו שביישוב יצהר. ביום 6.9.06 הודיע רב סרן טולדנו לעותר כי עליו לשהות במעצר
בית בדירה ביישוב רותם. העותר הגיש ערעור על צו הפיקוח, וערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש הצבאי לערעורים. העתירה דנא הוגשה ביום 14.9.06. במסגרתה ביקש העותר שיינתן צו ביניים להקפאת המצב הקיים, אשר על פיו שהה במעצר בית בביתו שביישוב יצהר. הבקשה לצו ביניים נדחתה. העותר המשיך לשהות בביתו ביצהר חרף דחיית בקשתו לצו ביניים. ביום 20.9.06 נעצר העותר בגין הפרת צו הפיקוח. הוא הובא בפני בימ"ש השלום בכפר סבא שהחליט, בין היתר, כי על העותר "לשים צעדיו אל מושב רותם מיד עם סיום הדיון". העותר לא התייצב ביישוב רותם. ביום 28.9.06 הוציא המשיב צו בו נאמר כי החל ביום 14.9.06 על העותר לשהות במעצר בית מלא בבית שנקבע ביישוב רותם. העותר טוען כי צו הפיקוח הינו חסר תוקף. עוד נטען כי אין בכוחו של המשיב לשלב בצו אחד תיחום של מקום מגורים עם מעצר בית מלא. בנוסף לכך נטען כי הטעם להוצאת צו הפיקוח הינו פוליטי. העתירה נדחתה.
ב. ניתן היה לדחות את העתירה כבר מן הטעם שהעותר עשה דין לעצמו. לגופו של עניין אין מניעה ליתן צו פיקוח הכורך יחד תיחום מגורים עם מעצר בית. אין ספק כי איסור יציאה מפתח הבית במשך 24 שעות הינו פחות פוגעני ממעצר מינהלי. במקרה של העותר אישר ביהמ"ש המחוזי, ובעקבותיו ביהמ"ש העליון צו מעצר מינהלי, אף שהגביל את תקופתו. אשר לשאלה אם קיימת הצדקה עניינית להוצאתו של הצו - הוצג בפני ביהמ"ש חומר חסוי שגילויו עלול לחשוף שיטות ואמצעים של שירות הביטחון הכללי ועל כן לא ניתן לגלותו. החומר שהוצג בהחלט מצביע על כך שקיים סיכון לביטחון הציבור, אשר מצדיק את תיחום מקום מגוריו של העותר וכן את האיסור על יציאה מפתח הבית.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותר, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 13.11.06).

בר"ם 8777/06 - מפעלי תחנות בע"מ ואח' נגד הוועדה המקומית...טבריה ואח'

*היענות למתן צו ביניים לעיכוב בנייה כאשר נטען שהבנייה נוגדת את התב"ע החלה על המקרקעין. *המבחנים לקבלת טענת שיהוי נגד בקשה לצו ביניים לעיכוב הליכי בנייה בטענה שהבנייה היא בלתי חוקית(בקשה לקבל סעד זמני - הבקשה נתקבלה).
א. על מתחם התחנה המרכזית בטבריה חלה תכנית בניין, אשר אושרה בכפוף לדרישות תחבורתיות. במסגרתה תוכנן אזור מסחר, משרדים ומלונאות, בצידו של מסוף תחבורה מודרני. למבקשים זכויות קניין במתחם התחנה המרכזית. מנהלה של המשיבה השניה, דנילוף בזלת בע"מ, עתר כנגד אישור התכנית, אולם עתירתו נדחתה. ערעורו על אישור התכנית תלוי ועומד בביהמ"ש העליון. בחודש יולי האחרון הגישו המבקשים לביהמ"ש לעניינים מינהליים בנצרת עתירה התוקפת את היתר הבנייה שהעניקה הוועדה המקומית לדנילוף. לטענת המבקשים, היתר הבניה מנוגד לתכנית שאושרה. המבקשים ביקשו צו ארעי וצו ביניים שימנעו את המשך העבודות על פי ההיתר, עד להכרעה בעתירה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי המבקשים השתהו בהגשת עתירתם ולכן, למרות שהעתירה מעלה שאלות "ראויות לדיון", אין המבקשים זכאים לסעד זמני. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בבואו להכריע בבקשה למתן צו ביניים, על ביהמ"ש לשקול את סיכויי העתירה ואת "מאזן הנוחות". אשר לסיכויי ההליך - ביהמ"ש קבע, כאמור, כי מדובר בשאלות ראויות לדיון וכי מן הראוי שיתבררו כדבעי בערכאה הדיונית. לעניין מאזן הנוחות, שהוא, השיקול המכריע - מדובר בביצוען של עבודות בניה אשר נמצאות בעיצומן, ונראה כי יש הצדקה למתן צו הביניים, בעיקר כדי למנוע היווצרותו של "מעשה עשוי", אשר עלול לגרום לכך שהבנייה תסכל את הרחבת הכביש במקום, באופן שיפגע באפשרות להוציא לפועל את התכנית לפיתוח התחנה המרכזית.
ג. אשר לטענת השיהוי - בסוגיית השיהוי יש לבחון שלושה יסודות: "השיהוי הסובייקטיבי"; "השיהוי האובייקטיבי"; מידת הפגיעה בשלטון החוק שיש במעשי הרשות, נשוא העתירה. לעניין היסוד הסובייקטיבי - יסוד זה איננו אלא הצד החלש של טענת השיהוי, והוא איננו צריך להכריע, אלא אם הוא מלמד על ויתור על זכות. בענייננו, רצף האירועים איננו מלמד על ויתור. היסוד האובייקטיבי, הוא היסוד החזק יותר של השיהוי. אין מדובר בנזק שאינו בר פיצוי באם יינתן צו הביניים המבוקש, אם כי יש להבטיחו בערבויות מתאימות. אשר לחומרת הפגיעה בשלטון החוק - טענת המבקשים היא כי ההיתר שניתן לדנילוף, ניתן באופן לא חוקי וכי הוא סותר את התכנית שאושרה בנוגע למתחם התחנה המרכזית. טענה זו מן הראוי שתיבחן לגופה, בייחוד כאשר ביהמ"ש קבע כי העתירה מעלה שאלות ראויות לדיון. לפיכך ניתן צו ביניים תוך חיוב המבקשים להפקיד ערבות בנקאית בסך של 300,000 ש"ח.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד בתיה בראף (מליכזון) ועירית רוטשילד למבקשים, עוה"ד דניאל רביבו וגלעד זרם למשיבים. 19.11.06).

ע.א. 1249/04 - רבאח אדהם נגד רבאח רביע (משיב פורמלי) ואח'

פיצויים בתאונת דרכים. דחיית בקשה להגשת ראיות חדשות בערעור(מחוזי חיפה - ת.א. 1671/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער, יליד 1973, נפגע קשות בתאונת דרכים, אושפז ויצא לאוקראינה, שם נותח בגבו. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה לפצותו בגין נזקיו בתאונה כ"תאונת דרכים". המשיבה טענה כי מדובר בתאונה שהיתה גם תאונת עבודה. ביהמ"ש דחה את טענת המשיבה, לפיה היתה התאונה תאונת עבודה. נכותו התפקודית של המערער נקבעה בשיעור %80, וכושר השתכרותו הממוצע נקבע לסכום של 5,000 - לחודש. בראש הנזק של עזרה לזולת נפסקו למערער פיצויים בסך 6,000 - לחודש. באשר להוצאות הניידות נקבע, כי היקף נסיעותיו של המערער בחודש הוא 1,500 ק"מ, מתוכם יש להפחית 500 ק"מ, אותם היה נוסע המערער גם אלמלא התאונה. בסך הכל נקבע סכום נזקיו של המערער בסך 4,663 מיליון -. טענת המערער, לפיה יש לחייב את המשיבה במימון הניתוח שעבר באוקראינה נדחתה. הוגשו ערעור וערעור נגדי הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. המערער הגיש בגדרי הערעור בקשה להבאת ראיות חדשות אלה: הסכם גירושין שאושר בביה"ד הדתי הדרוזי; מכתב מהמוסד לביטוח לאומי, שלפיו, עקב גירושיו הופחתה הקיצבה בשיעור של 943 - לחודש. לטענתו, הפחתת הקצבה מהווה שינוי מהותי בנוגע לניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי. בקשה זו יש לדחות. פסק דינו של בית הדין הדתי הדרוזי ניתן והומצא למבקש בטרם ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ולא ניתן לראות ראיה זו כ"ראיה שנולדה לאחר מתן פסק הדין"; אשר למכתב הביטוח הלאומי - לאחר שהומצא פס"ד הגירושין למערער, היה עליו לברר את המשמעויות והנפקויות של גירושיו, כולל נושא קיצוץ בקצבה. אך גם בהנחה שהראיות האמורות נולדו לאחר מתן פסק הדין, לא היה מקום להיעתר לבקשה לגופה. בדרך כלל אין ערכאת ערעור נוטה לאשר הבאתן של ראיות חדשות, בפרט, כאשר עסקינן במקרים, בהם הנתונים אינם יציבים, והם מועדים לשינויים עתידיים. כך הוא הדבר בדרך כלל בתביעות לפיצוי בגין נזקי גוף, נוכח אופיו הספקולטיבי של הפיצוי, ונוכח העובדה שלאחר מועד פסק הדין, עשויים לבוא שינויים עובדתיים בכל כיוון.
ג. לביהמ"ש המחוזי הוגשו חוות דעת מומחים במרבית הסוגיות שעמדו להכרעתו - הן בשאלות שברפואה והן בתחומים אחרים. התערבות ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על סמך חוות דעת של מומחים מקצועיים תהא נדירה. אשר לסיווגה של התאונה -
ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנקודה זו הוא מאמין לעדותו של המערער כי אין מדובר בתאונת עבודה. בכך אין להתערב. מומחית שמונתה ע"י ביהמ"ש קבעה כי המערער מסוגל לעבוד וצדק ביהמ"ש עת העמיד את הגריעה בכושר השתכרותו של המערער על %80. באשר לקביעת גובה שכרו של המערער לפני התאונה - ביהמ"ש הסתמך על תלושי המשכורת של המערער ובהתחשב ביכולתו של המערער להתקדם בשכרו, העמיד את כושר ההשתכרות על 5,000 - בחודש. גם בכך אין להתערב. ביהמ"ש, קבע כי המערער זכאי לרכב בשווי 131 אלף -. ברם, ביהמ"ש לא הוסיף סכום זה לסך הפיצוי שנפסק למערער ויש להוסיפו, אך בהתחשב בכך שהמערער היה רוכש רכב גם אלמלא התאונה, ינוכה מסכום הפיצוי סך 40,000 -. ביהמ"ש קמא פסק על הצד הנמוך בעניין היקף הנסיעות של המערער, בהתחשב בעובדה, שהרכב משמש למערער כרגליים, וגם נוכח מקום מגוריו המרוחק של המערער ממרכזי האוכלוסיה, יש לפצותו על 1,500 ק"מ לחודש. ביהמ"ש קמא פסק למערער פיצוי בעבור טיפול במרפאה לשיקום מיני וכן פיצוי בעבור רכישתה של תרופת הויאגרה. המערער טוען, כי היה על ביהמ"ש לפסוק לו פיצוי בגין היזקקות לשירותי ליוו. צדק ביהמ"ש המחוזי בכך שלא נעתר לטענה זו. בעניין הניתוח שעבר המערער באוקראינה הובאה ראייה כי "את הניתוח שבוצע באוקראינה... ניתן לבצע בכל בית חולים בארץ ..." המערער בעדותו לא הראה טעם מדוע היה הניתוח צריך להיעשות בחוץ לארץ.

(בפני השופטים: ע. ערבל, א. רובינשטיין, ס. ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד עילית איסק-פארי וזייד מנסור למערער, עו"ד מיכל רוזנברג לחב' סהר. 8.1.06).

ע.א. 10834/04 - ד"ר פלונית נגד המנהל הכללי של משרד הבריאות ואח'

*החלטת משרד הבריאות להעמיד לבדיקת ועדה רפואית פסיכיאטרית, בוגרת בי"ס לרפואה, לפני שיוענק לה רשיון רופא לאחר שסיימה את ההתמחות(הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערערת, בוגרת בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, החלה שנת התמחות במרכז הרפואי שיבא. בשתיים מן המחלקות שעברה בהן התמחות, רפואה דחופה ופנימית, קבעו מנהליהן כי נכשלה. המשיב איפשר למערערת להשלים 8 חודשי התמחות בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים, ואף באותו בית חולים העלתה ההתרשמות מן המערערת ספקות, כולל רושם ל"הפרעה רגשית" ו"בעיה אישית התנהגותית". בתום ההתמחות זומנה המערערת לדיון בפני הוועדה המייעצת לרישוי רופאים, וזו המליצה לזמנה לבדיקה של ועדה רפואית פסיכיאטרית. בהחלטתו של מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות, ד"ר שנון, הוא הבהיר, כי האחריות הציבורית מחייבת שהמערערת תיבדק על-ידי ועדה רפואית בטרם יוענק לה רישיון לעסוק ברפואה. הערעור נדחה בערעורו.
ב. לפי פקודת הרופאים, במקרים שבהם למנהל, כהגדרתו בפקודה, "חשש סביר כי מבקש רשיון לעסוק ברפואה סובל ממחלה מסכנת", רשאי הוא לבקשו להתייצב לבדיקה בפני ועדה רפואית. מחלה מסכנת מוגדרת בין השאר, כ- "מחלת נפש... מחלה או כושר לקוי העשויים לשלול מרופא את היכולת לעסוק ברפואה לחלוטין...". בענייננו, נוצר רושם של, מחד גיסא, ידע רפואי והבנה, ומאידך גיסא, בעייה בתחום האישיות, בצורות שונות של הגדרה.
ג. אין מקום לקבלת הערעור, במובן זה שיינתן למערערת כאן ועכשיו רישיון זמני כדרישתה. מחד גיסא, קיימים סימני שאלה בחוות הדעת של חלק ניכר ממנהלי המחלקות. מאידך גיסא, מדובר באשה בעלת ידע והבנה, שיש לה פוטנציאל אינטלקטואלי-מקצועי. לפיכך נראה להציע, כי בשלב ראשון תועמד המערערת לבדיקה משותפת של פסיכיאטר ופסיכולוג, כהקדמה לוועדה הפסיכיאטרית. אם לאחר שלב זה ישוכנע המשיב כי אין
צורך עוד בוועדה הפסיכיאטרית, יתייתר המהלך הבא; ואם לאו, יהא על המערערת לעמוד בפני ועדה כזאת, עם כל הקושי מבחינתה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עדי אלבוים למערער, עו"ד מיקי חשין למשיב. 21.11.06).

עע"ם 343/05 - ועדת ערר - מחוז מרכז ואח' נגד אילות... בע"מ ואח'

*פסילת שתי תכניות בניין עיר, תכנית מקורית ותכנית מתוקנת, בשל חוסר סמכות מאשרי התכניות(מחוזי ת"א - תיק עת"מ 1241/03 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבות 1-3 הן בעלות זכויות בקניון מסחרי ובמגדלי משרדים ברחובות. המשיבות 5 ו-6 הן יוזמות תכנית תב"ע ובעלות זכויות במקרקעין שבתחומם הוקם קניון מסחרי, מטרתה של התכנית המקורית היתה להכשיר בדיעבד את הקמתו של הקניון, שנבנה לאחר שהוועדה המקומית אישרה את כל הבקשות שהגישו היזמים להיתרי בניה ולשימוש חורג. ההתנגדות שהגישו המשיבות 1-3 לתכנית המקורית נדחתה ע"י הוועדה המקומית, וכך גם נדחה ערר שהגישו. ועדת הערר קבעה כי התכנית היא בסמכות הוועדה המקומית וכי למשיבות 1-3 אין מעמד לטעון נגדה. המשיבות 1-3 עתרו לבימ"ש קמא נגד האישור, ובעוד העתירה תלויה ועומדת, סירב הממונה על מחוז המרכז, (המערער 2) לאשר את התכנית המקורית. לאור עמדתו זו הוכנסו שינויים בתכנית. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי אישורה של התכנית המתוקנת נעשה שלא כדין. לעומת זאת, קבע כי אישור התכנית המקורית היה בסמכות הוועדה המקומית. המערערים טוענים כי יש לקבוע שהתכנית המקורית אושרה שלא כדין ואילו התכנית המתוקנת אושרה כדין. המשיבה 3 טוענת כי יש לקבוע כי שתי התכניות אושרו שלא כדין. הוועדה המקומית טוענת כי פעלה בסמכות באשרה את שתי התוכניות. הערעור נתקבל בחלקו והוחלט כי שתי התכניות אושרו שלא כדין.
ב. משעה שהתכנית המתוקנת מתירה תוספת של שטח המיועד למסחר על ידי ייעוד המגרש המאוחד לשימוש משולב של מסחר ותעשיה, היא מחריגה עצמה מסמכות הוועדה המקומית. הוספת ייעוד למגרש יכולה לשנות מהותית את אופיה של הסביבה. כך, למשל, תוספת ייעוד של תעשיה ומלאכה לשכונת מגורים משנה באופן מהותי ביותר את אופיה. מכאן, שלא ניתן לקבל פרשנות המתירה העברת שטחי בניה תוך שמירה על ייעודם המקורי, שאיננו קיים במגרש הקולט. לפיכך יש לקבל את הערעור חלקית, כך ששתי התכניות אושרו שלא כדין.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ציון אילוז למערערים, עוה"ד עדנה ברסלר-לוין ואסנת הוכמן-גרהרד למשיבות 3-1, עוה"ד נעמי וייל, רועי בר, יוסף בנקל ורנאטו יאראק למשיבות 6-4. 29.11.06).

בג"צ 4624/06 - מרדכי ואנונו נגד אלוף פיקוד העורף ואח'

*דחיית עתירה נגד צוי הגבלה ואיסור יציאה מהארץ שהוצאו נגד מרדכי וענונו (העתירה נדחתה).

העותר הורשע בשנת 1988 בביצוע שורת עבירות נגד ביטחון המדינה, בכך שעשה שימוש במידע סודי אליו נחשף ואותו אסף ללא רשות, במהלך עבודתו כטכנאי באחת ממחלקות הקריה למחקר גרעיני (להלן: הקמ"ג) העותר נדון לעונש של 18 שנות מאסר. לקראת תום מועד מאסרו, במסגרת בחינת תנאי שחרורו, עלה חשש ממשי כי העותר מתכוון ומסוגל להמשיך ולהפיץ מידע סודי שהוא אוצר בקרבו ובכך לפגוע בביטחון המדינה לאחר שחרורו. לפיכך, הוחלט להמליץ בפני שר הפנים למנוע יציאתו של העותר מן הארץ, וכן הוחלט להמליץ בפני אלוף פיקוד העורף להטיל עליו מגבלות מסויימות. שר הפנים ואלוף פיקוד העורף הוציאו צווים כפי שנתבקשו. העותר לבג"צ
נגד הצווים ועתירתו נדחתה וכך גם עם הארכם הצווים בעבר. לקראת מועד פקיעת תוקפם של הצווים המאוחרים, הפעילו המשיבים שוב את סמכותם והוציאו צווים חדשים נגד העותר. העתירה נגד הוצאת הצווים נדחתה.
ממכלול הראיות עולה חשש ממשי וכבד שביטול המגבלות שהוטלו על העותר עלול להוביל לפגיעה חמורה בביטחון המדינה, ברמת הסתברות של קירבה לוודאות, וכן כי ההחלטה להוציא את הצווים הנוכחיים נשענה על תשתית ראייתית רחבה ומוצקה. התקופה שחלפה מאז הוטלו על העותר המגבלות, אינה ארוכה ומשמעותית בעמדה אל מול יתר הנסיבות. לפיכך, אין די בה כדי לנטרל את החשש הממשי כי העותר ימסור את המידע הסודי שבידיו לגורמים בלתי מוסמכים. על אחת כמה וכמה כך נוכח העובדה שהעותר לא ציית לצווים שהוטלו עליו,והעיד בדבריו ובמעשיו על רצונו להמשיך ולמסור מידע ביטחוני רגיש ביותר הידוע לו.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, חשין. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד אביגדור פלדמן, תומר שדמי ומיכאל ספרד לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים. 21.11.06).

בש"א 7673/06 - סלים כיאט ואח' נגד רשות שדות התעופה ואח'

*חסיון נוהלי בדיקות הבטיחות בנתב"ג, בתביעה שהוגשה בגין טיפול בחוסר סבירות וחריגה מהנהלים, בבדיקת נוסעים ערבים (הבקשה נתקבלה בחלקה).

המבקשים הגישו תביעה כספית נגד המשיבות, בה נטען כי ביום 3.9.04 הגיעו לנמל התעופה בן גוריון (נתב"ג) בדרכם לרומא, ולאחר שיקוף כבודתם במכשיר השיקוף, הורו להם אנשי ביטחון לסור הצידה, ושם נדרשו לרוקן את מזוודותיהם ולהעביר פריט פריט במכשיר השיקוף ובהמשך נערך עליהם חיפוש גופני, לרבות במקומות מוצנעים בגופם. כמו כן מנעו אנשי הביטחון מהמבקש, חולה סוכרת יליד 1930, להעלות עמו לטיסה מכשיר למדידת סוכר בדם. במסגרת הליכי הגילוי דרשו המבקשים לקבל פרטים ומסמכים לגבי נהלי הבידוק הביטחוני בנתב"ג. שר הביטחון חתם על תעודת חסיון וכלפי תעודה זו הוגשה בקשה להסיר את החסיון בטענה כי נהלי המשיבות נדרשים על מנת להוכיח שאנשי הביטחון שטיפלו במבקשים פעלו בחוסר סבירות וחרגו מהנהלים. הבקשה נדחתה.
יש קושי של ממש, מטעמים טובים, בחשיפת הנהלים. מאידך, קריאת החומר החסוי על-ידי ביהמ"ש נדרשת לשם עשיית צדק. כיוון שאחת הטענות המרכזיות ביסוד התביעה היא שאנשי הביטחון בנתב"ג פעלו באופן רשלני, הרי לשאלת הסטייה מהנהלים עשוי להיות תפקיד מרכזי בבירור התיק. הפתרון הנראה נכון בנסיבות הוא מה שהועלה - ולוא כחלופה - על ידי המבקשים, כי החומר יובא כולו, לעיונו של ביהמ"ש הדיוני. לכך מסכימה המדינה. העתירה מתקבלת איפוא חלקית כך שהחומר יוצג בפני ביהמ"ש במסגרת האמורה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אלכסנדר וענבל בית הלחמי לעותרים, עו"ד מיכל ברדנשטיין למשיבים. 28.11.06).

בש"פ 8648/06 - מדינת ישראל נגד מיכאל ברכמן ואח'

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של סחר בבני אדם לזנות, כאשר ממועד הגשת כתב האישום לא נערכה אף ישיבת הוכחות (בקשה להארכת מעצר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

ביום 3.2.06 הוגש כתב אישום כנגד משיבים 1 - 6 הכולל שלושה אישומים, ולאחר מכן צורפו גם המשיב 7 ונאשם אחר. כתב האישום מייחס למשיבים אירועים של סחר בבני אדם למטרות זנות ועבירות קשורות, וכן כליאת שווא, הלנת שוהים בלתי חוקיים, העסקה והסעה שלא כדין. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים. משעברו 9 חודשים מהגשת כתב האישום מבקשת המדינה הארכת מעצר ב - 90 יום. משיבים 2, 4 ו- 7 הורשעו על
פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בתיק אחר. בבקשה דנא נמסר, כי מספר ישיבות נדחו לבקשת באי כוחם של המשיבים לצורך הסדרת הייצוג ולימוד החומר, ונקבעו ארבעה מועדי ישיבות לחודש ינואר 07. לאחר מכן ישיבות ההוכחות שהיו קבועות לחודש ינואר 2007 בוטלו, מבלי שנקבעו מועדים חדשים. המבקשת טוענת כי גם במצב דברים זה אין להורות על שחרורם של המשיבים. הבקשה נדחתה.
כתב האישום הוגש ביום 3.2.06. ממועד זה לא נערך ולו דיון הוכחות אחד. אף הניסיונות לקבוע דיונים לתקופת ההארכה המבוקשת לא צלחו עד כה, וככל הנראה לא יידון עניינם של המשיבים בשלושת החודשים הקרובים. כך רק ישהו המשיבים במעצר שנה שלמה ויותר מבלי שהחלו ההוכחות במשפטם, והגורם המרכזי לכך הוא העומס המוטל על ביהמ"ש המחוזי. קשה להלום מצב דברים זה. לפיכך, מעצרם של משיבים 2 ו - 4 מוארך, בהסכמה, בתשעים יום. יתר המשיבים ישוחררו ממעצרם אם יציעו חלופת מעצר שתימצא ראויה בעיניו של ביהמ"ש המחוזי על פי שיקול דעתו.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אבי וסטרמן למבקשת, עוה"ד אלי כהן, אורן שי וזאב גורדון למשיבים. 26.11.06).

בש"פ 8984/06 + 8780/06 - מחמד עבד אל חמוד סרור ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות למניעת טרור המיוחסות לאנשי חיזבאללה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

ביום 18.9.06 הוגשו נגד כל אחד מהעוררים, בנפרד, כתבי אישום בהם הואשמו בשורה של עבירות לפי הפקודה למניעת טרור, בהיותם חברי ארגון החיזבאללה, בדיון בבקשה למעצרם של העוררים, טענו באי כוחם לחוסר סמכות עניינית. לטענתם, מעמד העוררים הוא של שבויי מלחמה בהתאם להוראות אמנת ג'נבה השלישית משנת 1949 שישראל צד לה (להלן האמנה). נטען כי הארגון מהווה חלק מהכוחות המזוינים של לבנון, נהנים מחסינות מפני הליכים פליליים. מנגד טענה המשיבה כי חברי הארגון, ובכללם העוררים, הם "לוחמים בלתי חוקיים", שכן הארגון מערער את יציבות השלטון בלבנון, ומסיבה זו אין לראות בחבריו חלק מכוחות הביטחון של לבנון. ביהמ"ש קמא דחה את טענות העוררים והורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה.
במורכבות הלבנונית הטרגית, ספק רב אם ניתן לחבר זה לזה את צבא לבנון ואת חיזבאללה, ומכל מקום נחוץ שכנוע רב כדי להכריע לראות את חיזבאללה אם כ"אנשי הכוחות המזוינים של בעל סכסוך", או כמיליציה או מתנדבים שהם חלק מכוחות אלה. אין האמור מונע מן העוררים לטעון ל"ספק" המחייב את בירורו לפי סעיף 5 לאמנה. הנושא דנא על פניו במהותו הוא טענת חוסר סמכות, ומקומה של הטענה לעלות בפני ביהמ"ש המחוזי כטענה מקדמית בשעה שיחל משפטם הפלילי של העוררים. בסוגיית המעצר עד תום ההליכים טענו העוררים כי כל עוד לא התברר הספק בדבר מעמדם, אין בעניינם תחולה לדין הפלילי, ובכללו חוק המעצרים. אין לקבל את הטענה. במעצר עסקינן, ומבחינה מעשית אין כל מניעה להטילו גם לפי הדין הבינלאומי, בין אם המדובר בשבויי מלחמה בין אם המדובר בלוחמים בלתי חוקיים. אכן, הדעת נותנת כי ישנם הבדלים מסויימים באופי המעצר, אך מכל מקום, אם יסברו העוררים כי תנאי מעצרם הפלילי מונעים מהם זכות המגיעה להם לשיטתם, יוכלו - כל עוד לא הוכרע מעמדם - להגיש בקשה מתאימה לביהמ"ש המוסמך.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד איתי הרמלין, מירב חורי וסמדר בן נתן לעוררים, עו"ד ענת חולתא למשיבה.20.11.06).

ע.א. 853/06 - אילן אזולאי נגד סהר חברה לביטוח בע"מ

*ערעור על החלטת רשם בימ"ש על שומת הוצאות, יש להגיש לביהמ"ש בו מכהן הרשם, גם כאשר קיים ערעור על פסה"ד כולל על חיוב בהוצאות (בקשה לביטול החלטה - הבקשה נתקבלה).

המערער הגיש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, במסגרתו נדחתה תביעתו נגד המשיבה תוך חיובו ב"הוצאות משפט" ושכר טרחת עו"ד. הערעור כלל השגה על עצם החיוב בהוצאות משפט. שיעור ההוצאות לא נקבע בפסק הדין והמשיבה הגישה לבימ"ש קמא בקשה לשומת הוצאות. ביהמ"ש נתן את החלטתו ונוכח היותו של ערעור תלוי ועומד בתיק העיקרי, ביקש המערער לתקן את הודעת הערעור כך שתכלול גם השגה על ההחלטה בעניין שומת ההוצאות. מעיון בהחלטה שצורפה לבקשה עלה לכאורה כי היא ניתנה על ידי שופט ביהמ"ש המחוזי, ולכן הוחלט, במעמד צד אחד, לקבל את הבקשה. המשיבה הגישה בקשה לביטול ההחלטה. נטען, בין היתר, כי הדרך הראוייה להשיג על החלטת הרשם היא על ידי הגשת ערעור על ההחלטה לביהמ"ש בו מכהן הרשם, קרי ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לביטול ההחלטה נתקבלה.
אין חולקין כי באין ערעור תלוי ועומד על פסק דין, ערעור על החלטת רשם בעניין שומת הוצאות יידון על ידי בימ"ש בו מכהן הרשם, והשגה על החלטת ביהמ"ש תוגש לבימ"ש שלערעור רק לאחר נטילת רשות לערער. גם בנסיבות בהן קיים ערעור תלוי ועומד על פסק דינו של בימ"ש קמא, כמו בענייננו, יש להגיש ערעור על החלטת רשם בעניין שומת הוצאות לפני הערכאה בה הוא מכהן רשם.

(בפני: הרשמת ליבוביץ. 23.11.06).

ע.פ. 6947/06 - משה שפי נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שהתבססה על היכרות בין המתלונן, המכהן כתובע משטרתי, שבגין תקיפתו הוגש האישום, לבין השופט שבפניו מופיע השוטר כתובע במשפטים אחרים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם בתקיפת שוטר, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו והחזקת סם. במסגרת דיון בתיק, הסתבר למערער כי השוטר, אשר המערער נחשד בתקיפתו, ואשר הינו עד התביעה המרכזי, משמש מזה כשלוש שנים כתובע משטרתי, ובמסגרת תפקידו מופיע תכופות בבימ"ש השלום בפתח תקווה. נוכח עובדה זו, וכן נוכח טענות של המערער בדבר עויינות שמגלה כלפיו ביהמ"ש, הגיש המערער בקשה לפסול את השופטת ולהעביר את הדיון בתיק לבימ"ש בעיר אחרת. השופטת דחתה את הבקשה, והבהירה כי ביהמ"ש אינו מגלה עוינות כלפי הנאשם, וכן קבעה כי אין יסוד לטענת המערער בדבר קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובעים המשטרתיים לבין ביהמ"ש, אשר מצדיקה את פסילתה. הערעור נדחה.
ככלל, היכרות אשר מבוססת על יחסים מקצועיים גרידא, אינה מהווה עילת פסילה. באשר לתחושותיו של המערער כי ביהמ"ש מגלה כלפיו עויינות, הרי שאלה מבוססות בעיקר על החלטות דיוניות. החלטות הנוגעות לסדר הדין, כגון קציבת משך הזמן של חקירה נגדית, התרת שאלות בחקירה או איסורן, רישום פרוטוקול ותיקונו וכיוצא באלה, יכולות אמנם לשמש טעם לערעור או לבקשת רשות ערעור, אולם אין הן מהוות, כשלעצמן, טעם לפסילתו של שופט.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד צבי ריש למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 23.11.06).

בש"א 7637/06 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד פלונים

*עיכוב ביצוע חלקי של פס"ד לתשלום פיצויים בסך של כ-6 מליון ש"ח בתאונת דרכים (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיב נפצע קשה בתאונת דרכים, בעת שישב ברכב המבוטח ע"י המבקשת. ביהמ"ש בחיפה קבע כי בעקבות תאונת הדרכים נותרה למשיב נכות צמיתה בשיעור %100, וחייב את המבקשת לשלם למשיב סכום של 6,095 מליון ש"ח. עם מתן פסק הדין, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע
פסק הדין, עד להגשת ערעור, אותו התעתדה להגיש, הן באשר להחלטה בשאלת החבות והן באשר להחלטה על גובה הפיצויים. ביהמ"ש דחה את הבקשה בנימוק כי לגבי שאלת החבות, אין בשאלה אם יש מקום לחייב את המבקשת או את קרנית בתשלום הפיצוי, כדי לעכב את תשלום הפיצוי למשיב, ולגבי שאלת גובה הפיצוי, לא הצביעה המבקשת על טעם מיוחד שיהא בו כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין. בעקבות זאת הגישה המבקשת את הבקשה דנא לעכב את ביצוע פסה"ד. הבקשה נתקבלה בחלקה.
מרבית טענותיה של המבקשת מכוונות כנגד העדפותו של ביהמ"ש עדות אחת על פני חברתה. כך שסיכויי הערעור אינם גבוהים. מאידך, מאזן הנוחות תומך בעיכוב חלקי של פסה"ד. היותו של סכום הכסף שנפסק כה גבוה נובעת מכך שהסכום חושב באופן שיספק את צרכי המשיב בשארית חייו. לא ניתן לומר כי מלוא הסכום נחוץ למשיב כדי לספק את צרכיו המיידיים. במצב זה, נראה כי לא ייגרם למשיב נזק אם תעוכב העברתו של חלק מן הסכום עד להכרעה בערעור. מאידך גיסא, העברת מלוא סכום התביעה תסב למבקשת נזק רב במידה ותזכה בערעור. דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל באופן חלקי, כך שלמשיב יועברו באופן מיידי שלושה מליון - והעברת הסכום הנותר תעוכב עד להכרעה בערעור שיוגש על-ידי המבקשת.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ש. איל למבקשת, עו"ד ר. נבות גלוסקה למשיבים. 13.11.06).

בש"פ 8121/06 - שמעון אביסדריס נגד מדינת ישראל

*הגשת תסקיר מעצר בערר על מעצר עד תום ההליכים באישום של רצח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט על הגשת תסקיר מעצר).

בערבו של יום 27.7.06 הגיע הרצל מהבש (להלן - המנוח) אל הבניין שבו מתגורר העורר, שהינו קרוב משפחתו, וקרא לו לצאת; לבקשתו של העורר, עלה המנוח במדרגות לעבר דירתו; בהיפגשם בחדר המדרגות, פנה המנוח אל העורר ושאלו "מה אמרת להם עליי", ולאחר מכן הניף לעברו סכין; העורר חילץ את הסכין מידי המנוח ודקר אותו ארבע דקירות, שגרמו למותו. המשיבה הגישה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש קיבל את הבקשה. המחלוקת נסובה על טענת ההגנה העצמית שהעלה העורר, וביהמ"ש קבע שאין מקום להעריך בשלב זה כי הטענה בדבר הגנה עצמית תתקבל. ביהמ"ש ציין כי בשלב הזה די בכך שהראיות מקימות סיכוי סביר להרשעה, ואין נפקא מינא אם ההמתה באה בגדרי עבירה של רצח או הריגה. לבסוף, ציין ביהמ"ש את עברו הפלילי המכביד של העורר. הוחלט להורות על הגשת תסקיר מעצר.
בשלב זה, קיימת תשתית של ראיות-לכאורה נגד העורר, ולו לכך שביצע עבירה של הריגה. ברם, לנוכח נסיבות המקרה, ובהתחשב בכך שאת כל עבירות הרכוש והאלימות, כמו גם עבירות הסמים היותר חמורות, ביצע העורר לפני למעלה מעשור, בטרם הקים משפחה בת שלושה ילדים, יש מקום להורות על הגשת תסקיר מעצר לצורך שקילת האפשרות של שחרורו לחלופת מעצר.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד סימי פלג קימלוב וציפורה גיטיר לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 21.11.06).

בג"צ 8411/06 + 8379/06 - ח"כ רוברט אילטוב ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון (מרכז) ואח'

*דחיית עתירות נגד סגירתם והריסתם של גני אירועים הבנויים שלא כדין (העתירות נדחו).

שתי העתירות מכוונות למניעת סגירתם והריסתם של גני אירועים, במיוחד באיזור המרכז, הבנויים שלא כדין. האחת מתייחסת לגני אירועים בכלל
והאחרת לגן האירועים "גן השקמים". באחת העתירות טוען ח"כ אילטוב, כי הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת החליטה "על הליך שמטרתו מתן הזדמנות לגני האירועים להכשיר את פעילותם", ולטענתו החלטת הוועדה לא קויימה. בעתירה האחרת נתבקשה מניעת הריסתו של גן האירועים "גן השקמים", בעוד תלוייה ועומדת עתירה מינהלית להכשרת השימוש בו. בתשובת המשיבה תואר המצב העגום השורר בישראל באשר לגני אירועים בלתי חוקיים, ובאשר לדיון בוועדה לענייני ביקורת המדינה נאמר, כי לא נתקבלה בו החלטה, אלא סיכום דיון מפי יושבת-ראש הועדה. באשר ל"גן השקמים" נטען, כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט, בשל קיומו של הליך מקביל בביהמ"ש לעניינים מינהליים שבו נדחו בקשות לסעד זמני, ובשל שיהוי משמעותי בהגשת העתירה. העתירות נדחו.
ככל שהמדובר בעתירת ח"כ אילטוב - סיכום של יו"ר ועדת ביקורת המדינה בכנסת, אינו מהווה הוריה אופרטיבית לרשויות אכיפת החוק. אשר לעתירת גן השקמים - מטרתה של העתירה, בהמשך לצעדים השונים שנקטו העותרים עד הנה ושצלחו בידם, היא לעקוף את ההחלטות השיפוטיות הקודמות, ובכך לדחות את הקץ ולמנוע הריסת הגן. כמעט אין באוצר ההליכים המשפטיים בתחום הפלילי, המינהלי והאזרחי הליך שלא ננקט. ערעורים, עררים, בקשות לצוי ביניים, בקשות למשפט חוזר פלילי ואף משפט חוזר אזרחי, ועוד כהנה. עד כאן. אין לקבל את הטענה כי מדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הסדר הנכון לא היה הקמת גן אירועים ואחר כך מאבק להכשרתו, אלא מאמץ להשגת תכנית בניה שתאפשר בנייתו של גן אירועים.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד ניסן שריפי ומנחם כהן לעותרים, עוה"ד דני חורין, בת אור כהנוביץ ויובל רויטמן למשיבים. 15.11.06).

בש"פ 8838/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חיסוי חומר הקשור להליך הפעלת מדובבים (הבקשה נדחתה).

כתב אישום שהוגש נגד המבקש מונה 9 אישומים, שעניינם הסתננות ממצרים והברחת נשק לישראל וכן העברת מסתננים לישראל. שר הביטחון הוציא תעודה בדבר ראיות חסויות מכוח סעיף 44(א) לפקודת הראיות. בעתירה נטען, כי שיטת החקירה שהופעלה כלפי העותר - המדובבים - איננה סודית ופורסמה בעבר בתקשורת, ועל כן אינטרס עשיית הצדק גובר על סודיות שיטת החקירה. עוד נטען, כי העותר לא יוכל להגן על עצמו כראוי ולהוכיח כי הודאתו חולצה ממנו רק לאחר נקיטת אמצעים פסולים על ידי המדובבים, בלא שיימסר חומר חקירה משלבים אלה של חקירתו. לנוכח זאת, נתבקש ביהמ"ש להסיר את החיסיון. באת כוח המדינה הודיעה, כי עברה יחד עם אנשי שב"כ על כל חומר הראיות, ואין בו דבר שיוכל לסייע להגנה. הבקשה נדחתה.
לענין ראיות חסויות - תהליך הבדיקה בענין זה משולש, והוא כולל את גורמי הביטחון, את גורמי התביעה ואת ביהמ"ש. בענייננו מדובר בטענה הקשורה במדובבים. כפי שנפסק "זו מן התחבולות החקירתיות המוכרות משכבר... בשיטת המשפט הישראלית נתפס השימוש במדובב כלגיטימי". בנסיבות המקרה יש יסוד לחיסוי המתבקש. ככל שהקשיים הביטחוניים גוברים, וככל שהמגבלות המוטלות על שירות הביטחון רבו, כן נזקק השירות ליתר תחכום בעבודתו, כמובן בגדרי הדין, ותוך הקפדה יתרה על גדרי הדין בגלל חשאיות פעולתו. אין איפוא מקום להסרת החיסיון, שעה שאין פגיעה בהגנת העותר.

(בפני: השופט רובינשטיין. 22.11.06).

בש"פ 8555/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיון בחומר הנוגע לשיחות עובדת סוציאלית, וגורמי חינוך בבית ספר, עם קטינה שנאנסה (הבקשה נדחתה).

העורר ונאשם נוסף הואשמו בעבירה של אינוס קטינה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה. כשלושה שבועות לאחר האירוע ניסתה המתלוננת לשים קץ לחייה ואושפזה. העורר פנה אל ביהמ"ש המחוזי, מכוח הוראת סעיף 74 לחסד"פ, בבקשה לקבל את תרשומות השיחות בין המתלוננת לבין מי מגורמי בית הספר בו היא לומדת; כן נתבקשה העברת מכתב שהיה מצוי במחשב של המתלוננת, בו כתבה שברחה מהבית ושנאנסה עוד קודם לאונס נשוא כתב האישום; בנוסף נתבקשה העברת כל חומר, משיחות שנערכו בין המתלוננת לבין עובדת סוציאלית לנערות במצוקה, שטיפלה בה ביחס למקרה האונס וחומר פסיכיאטרי לגבי שני ניסיונות אבדניים שביצעה המתלוננת עוד קודם לאונס. בית המשפט המחוזי לא קיבל את הבקשה, פרט למכתב הנזכר שיש לראות בו חלק מחומר החקירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נאשם זכאי לעיין בחומר חקירה הנוגע לאישום. "חומר חקירה" כולל לא רק חומר המצוי פיסית בידי רשויות החקירה והתביעה. כאשר החומר אינו מצוי בשלב הנוכחי בידי גורמי התביעה והחקירה, יכול בית המשפט להורות לתביעה לתפוס את החומר ולהעבירו לעיונו. אולם הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות ומקום שמדובר בחומר אשר העיון בו (בין אם על ידי הנאשם וסניגורו ובין אם על ידי בית המשפט בלבד) טומן בחובו פגיעה בזכויות יסוד של עדים או מתלוננים - ובעיקר הזכויות החוקתיות לפרטיות ולכבוד - יש למצוא את האיזון הראוי בינן לבין זכויות הנאשם למשפט הוגן. בענייננו אין החומר המבוקש מצוי לעת הזאת בידי רשויות החקירה והתביעה. באשר לתרשומות בית הספר: על פניו, נראה כי אין מדובר במידע בעל השלכה על המעשים המיוחסים לעורר, ולגבי חומר כזה ניתן לפעול לפי סעיף 108 לחסד"פ שלפיו יכול בית המשפט לצוות על המצאת מסמכים. השיח עם העובדת הסוציאלית נערך מספר חודשים לאחר האונס הנטען. העורר טוען, כי המתלוננת הציגה גירסה שונה בכל הנוגע להשתלשלות האירועים בעת שיחותיה עם העובדת הסוציאלית. על פי המצב לעת הזאת אין לקבוע אם המדובר לאמיתו בחומר רלבנטי. אף כאן ההליך הנכון הוא על פי סעיף 108 לחסד"פ.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מיה מלול לעורר, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 9.11.06).

בש"פ 8896/06 - ניסים בוסקילה נגד מדינת ישראל

*מעצר לצורך חקירה, לפני החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).

העורר ואחיו (להלן: האח) הואשמו ביום 30.7.06 בעבירות של סחר בסמים. בד בבד הוגשה בקשה למעצרם עד תום ההליכים. בדיון העלה העורר את דבר שהותו במעצר בלתי חוקי, שכן, לטענתו, עד אותו מועד היה עצור 54 ימים מבלי שהתקיים כל דיון לגבי קיומה של תשתית ראייתית הקושרות אותו אל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כמצוות סעיף 21(ד) לחסד"פ ועל כן על בית המשפט להורות על שחרורו. בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה.
בית המשפט רשאי מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 21(ד), לחסד"פ להורות על החזקתו של נאשם במעצר לפני החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אף בטרם הצגתה של תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את הנאשם עם העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. סמכות מעצר חריגה זו נובעת מבקשת ההגנה לדחות את הדיון על מנת לעיין בחומר החקירה, בקשה המקפלת בחובה הסכמה משתמעת להחזקתו של הנאשם במעצר. עם זאת, מעצר מכוח סעיף זה מוגבל לתקופה של 30 יום. בתום 30 יום, אין די בהסכמתו של הנאשם כדי להסמיך את בית המשפט להאריך את מעצרו. בענייננו, חלפו 30 יום
בהם שהה העורר במעצר מכוח סעיף 21 (ד) לפי בקשתו ובהסכמתו, ועוד 24 יום בהם שהה במעצר לכאורה ללא בסיס חוקי ראוי לעת ההיא. במובן הענייני והמהותי ובמבט להמשך, רופאה התקלה ביום 21.9.06, בדיון בו נפרסה בפני בית משפט השלום תשתית ראייתית מספקת, לפיה הורה על מעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד קובי סודרי לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 15.11.06).

בג"צ 5219/05 - אל על... בע"מ ואח' נגד הממונה על ההגבלים העסקים ואח'

*פסיקת הוצאות בבג"צ כאשר העותרים חזרו בהם מהעתירה (בקשה של חלק מהמשיבות לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).

עניינו של ההליך בבקשת העותרות כי המשיב יימנע מלהכריז עליהן כבעלות מונופולין בשווקי תעופה מסויימים, כל עוד לא הכריז על המשיבות 3-20, מתחרות עסקיות של העותרות, כבעלות מונופולין בשווקים בהם הן פועלות. ביום 27.10.05 הכריז המשיב על העותרת כבעלת מונופולין ביחס לנוסעים מסויימים ויעדים מסוימים (להלן: הכרזת המונופולין). ביום 30.3.06 הגישה העותרת לבית הדין להגבלים עסקיים ערר על החלטה זו. לאור התפתחויות אלה, התייתר ההליך בבג"צ והעותרות ומשיבים 1 ו-2 הגיעו לידי הסכמה בדבר מחיקת העתירה. חלק מן המשיבות טענו כי יש לפסוק לזכותן הוצאות בגין הגשת העתירה. הבקשה נתקבלה.
בעצם פתיחת ההליך נטלו על עצמן העותרות גם את סיכוני דחייתו או מחיקתו, ובכלל זה הוצאות הנגרמות למשיבות. על העותרות להראות מדוע היתה הצדקה לקיום ההליך מלכתחילה. גם אם ניתן לתקוף את שיקול הדעת של משיב 1 בבג"צ עת עומד הוא להכריז על מונופול, להבדיל מטענה כנגד עצם הכרזת המונופול בערר לפני בית הדין להגבלים עסקיים, הרי שאין למתוח יכולת זו עד כדי מסקנה כי ניתן לתקוף כוונה או נטייה של בעל סמכות להחליט עוד טרם קבלת ההחלטה. עתירה מעין זו מהווה על פניה עתירה מוקדמת, שהרי בעת הגשת העתירה טרם נתקבלה ההחלטה.

(בפני: הרשם מרזל. 21.11.06).

ע.א. 6810/05 - אברהם בר הראל נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'

*חוב מזונות עומד בתקפו חרף הפטר שקיבל החייב בגדר הליך פשיטת רגל (הערעור נדחה).

השאלה העומדת על הפרק היא האם ההפטר שקיבל המערער בגדר הליך פשיטת רגל יחול אף לגבי חוב מזונות לבנותיו ולמי שהינה היום גרושתו. מדובר בחוב של מאות אלפי שקלים שהצטבר במשך שנים רבות. הליך פשיטת הרגל ננקט על ידי המערער לפני כעשר שנים. בשנת 2001 ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב הפטר מותנה. נקבע אז, בין היתר, כי ההפטר לא יחול לגבי חוב המזונות. בחודש יולי 2005 העניין הגיע שוב לבימ"ש קמא, והפעם במטרה להפוך את ההפטר המותנה לחלוט. ביהמ"ש אכן קבע שההפטר יהא חלוט, אך חזר וקבע כי הוא לא ישתרע על חוב המזונות. הערעור נדחה.
הכלל הקבוע בסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל הוא שחוב מזונות עומד בתוקפו חרף הפטר, אלא אם ביהמ"ש הורה אחרת. הואיל ומדובר בחוב מזונות שהצטבר במשך שנים רבות, ועוד לפני שהמערער נקלע לקשיים, אין צידוק שההפטר יחול לגביו. המערער רשאי להעלות טענותיו בעניין המזונות בביהמ"ש למשפחה ובלשכת ההוצאה לפועל.