ע.פ. 4414/05 - אשרף אבו חטב נגד מדינת ישראל
*זיכוי מחמת הספק בהתחשב במחדלי חקירה של המשטרה(מחוזי חיפה - ת.פ. 140/03 - הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, בכך שביום 2.11.02, בסמוך לשעה 30:13, פגש בק', ילדה כבת חמש, שהיתה בעבר שכנתו. המערער שכנע את הילדה להתלוות אליו, והוביל אותה למבנה נטוש באתר בנייה סמוך, שם כרך חבל או חוט דומה אחר סביב צווארה, וגרם לה חבלה חמורה. הילדה לא נפגעה מינית. המחלוקת מתמקדת בזהותו של התוקף. הערעור נתקבל והמערער זוכה מחמת הספק.
ב. בימ"ש קמא ביסס את הכרעת הדין, בין היתר, על זיהויו של המערער על ידי ק' ובדל סיגריה, אשר נמצא, לפי הנטען, על ידי אביה של ק' בזירת האירוע, וזוהה כבדל אותו עישן המערער על יסוד בדיקת ד.נ.א.. באשר לבדל הסיגריה - זה הוגש ע"י האב רק שמונה ימים לאחר האירוע. הילדה העידה כי היא זוכרת שהמערער עישן סיגריה וזרק אותה מבלי לכבותה. בימ"ש קמא התרשם כי הילדה הוכנה לעדות על ידי ההורים. אביה של הילדה היה משוכנע לחלוטין כי המערער הוא שתקף את בתו, ובמהלך חקירתו אמר שיעשה הכל על מנת להוכיח את אשמתו של המערער. על רקע זה יש לבחון ראיות שמקורן באב ולא בחקירת המשטרה בזהירות מיוחדת, וזאת אף מעבר לדקדקנות הנדרשת בבחינתן של ראיות בדרך כלל. אין חולק על קיומם של מחדלי חקירה רבים בענייננו. עצם קיומם של מחדלי חקירה איננו מהווה טעם מספיק לזיכויו של הנאשם. אולם מחדלי החקירה של המשטרה הנוגעים לבדל הסיגריה, פגעו פגיעה ממשית במשקלה של ראיה זו. נוכח המחדלים האמורים אין תשתית ראייתית ברורה המאפשרת לקבוע, ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, כמה בדלים הביא האב לתחנת המשטרה, למי הביא אותם ומה סיפר לשוטרים בזמן אמת אודות נסיבות מציאתם. לפיכך יש לזכות את המערער מחמת הספק.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - השופט גרוניס. הוסיף השופט לוי. עו"ד חגית לרנאו למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 20.11.06).
ע.פ. 7853/05 - פנחס רחמיאן נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 7853/05 - דחיית בקשה להחיל את סעיף 300א' לחוק העונשין, בדבר עונש מופחת בעבירת רצח, על מי שהורשע בעבר בפס"ד חלוט בעבירת רצח ונדון למאסר עולם. *פרשנות סעיף 5(ב) לחוק העונשין בדבר המרת עונש חלוט לעונש קל יותר, כאשר נקבע לעבירה בחיקוק מאוחר עונש קל מזה(מחוזי ת"א - ת.פ. 105/91 - הערעור נדחה).
א. ביום 13.3.1992 הורשע המערער בביצוע רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין בשל המתת אשתו. טענות ההגנה שהעלה המערער בדבר "אי שפיות" ו"דחף לאו בר כיבוש" נדחו. בגין הרשעה זו נגזר על המערער עונש החובה של מאסר עולם. ביום 4.7.1994 נדחה ערעורו של המערער. ביום 23.8.1995, לאחר שפסק הדין, נהיה חלוט, נכנס לתוקפו סעיף 300א לחוק העונשין, שלפיו, בעבירת רצח ניתן להטיל עונש קל ממאסר עולם הקבוע בחוק. בשנת 2004, כעשר שנים לאחר כניסת סעיף 300א לתוקפו, פנה המערער לביהמ"ש שגזר את דינו, וביקש להפחית את עונשו בהתאם לתיקון האמור. זאת, בין היתר, בהסתמך על הממצאים שנקבעו בהליכים הקודמים בדבר מצבו הנפשי. ביהמ"ש דחה את הבקשה על הסף. הערעור נדחה.
ב. סעיף 5(ב) לחוק העונשין קובע: "הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה". השאלה הראשונה היא, אם בסעיף 300א נקבע לעבירת הרצח עונש "שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל" על המערער. אמנם, סעיף זה לא שינה את העונש הקבוע לעבירת הרצח ועונש זה נותר עונש מאסר עולם חובה. יחד עם זאת, סעיף 300א הקנה לביהמ"ש
שיקול דעת להטיל בגין עבירת הרצח עונש קל מהקבוע בסעיף 300 לחוק העונשין ויש בכך משום הקלה במובן סעיף 5(ב) לחוק העונשין על פי תכליתו.
ג. השאלה היא על כן אם סעיף 5(ב) לחוק העונשין מצומצם לשינויים מנהליים שאין בהם הפעלת שיקול דעת שיפוטי, כטענת המשיבה, או שמא כולל בחובו שינויים שיש בהם הפעלת שיקול דעת תוך פתיחת הדיון מחדש, דוגמת סעיף 300א לחוק העונשין, כטענת המערער. התשובה היא כי השינוי הרטרוספקטיבי שמורה עליו סעיף 5(ב), הוא שינוי מינהלי בלבד שאין בו הפעלת שיקול דעת ופתיחת הליכים משפטיים מחדש. על כן,להחיל בענייננו את סעיף 300א לחוק העונשין באופן רטרוספקטיבי.
ד. גם לפי ההלכה הפסוקה אין להחיל את סעיף 300א לחוק העונשין בעניינו של המערער מאחר שהכלל הפסיקתי איננו מאפשר להחיל דין פלילי מקל על מקרים שניתן בהם פסק דין חלוט. אכן, מאחר שעסקינן בחירותו של האדם יש בכך כדי להשפיע על משקלו של עיקרון הסופיות בנוסחת האיזון. יחד עם זאת, אין משמעות הדברים כי יש לבטל את עיקרון הסופיות כליל.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. עו"ד בני שטיינברג למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 27.11.06).
ע.פ. 9897/05 - אליהו אלמגור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח על יסוד ראיות נסיבתיות מצטברות שכל אחת מהן כשלעצמה אין בה די לבסס את ההרשעה(מחוזי חיפה - ת.פ. 293/03 - הערעור נדחה).
א. המערער והמנוח דוד גרובנר התגוררו בבניין אחד. בעת קרות האירועים נשוא ערעור זה היה תלוי נגד המערער כתב אישום בו הואשם בתקיפתו של המנוח. בלילה שבין ה- 22.3.2003 לבין ה- 23.3.2003, הוצתה דירתו של המנוח על ידי שפיכת נוזל דליק דרך ארובת אוורור המובילה לדירה והצתתו. כתוצאה מההצתה קיפח המנוח את חייו ובת זוגתו נכוותה קשות. המערער נעצר וזוהו על גופו סימני כוויות וסימני חריכה באחת מגבותיו. המערער הואשם בעבירה של רצח ועבירות נוספות. התביעה הביאה שלושה עדים מומחים שחוו דעתם כי הכוויות הן תוצאה של חשיפה לחום גבוה, וכן הצביעו על כך כי המערער שהה בקרבה למקור אש. המערער טען שכוויותיו נגרמו כתוצאה מחשיפה ממושכת לשמש ביום האירוע והביא חוות דעת מומחה מטעמו, שגרס כי ההתפתחות ההדרגתית של הכוויות כפי שנראית בתמונות, מלמדת על כך שהכוויות יכלו להיווצר כתוצאה מחשיפה ארוכה לשמש. ביהמ"ש המחוזי העדיף את חוות דעתם של מומחי התביעה. לאחר מעצרו של המערער ביצעה המשטרה חיפוש בדירתו, שכלל חיפוש בסל הכביסה ולא נמצא כל ממצא. כעבור כשבועיים נערך חיפוש נוסף בדירה ובחיפוש זה נמצאה בסל הכביסה חולצה ועליה סימני חריכה. במהלך החיפוש השני לא נכחו עדים וכן לא הוזמן עורך דינו של המערער, על אף בקשתו המפורשת להיות נוכח בחיפוש. ביהמ"ש קבע כי אמנם נפל פגם בכך שהסניגור לא הוזמן לחיפוש, אך אין לקבל את טענת המערער לפיה הושתלה החולצה בביתו. לעניין הממצאים, קבע כי העובדה שסימני החריכה בחולצה מצויים באותו צד בו התגלו הכוויות על גופו של המערער מחזקת את הסברה כי המערער לבש את החולצה בעת ביצוע ההצתה. לעניין המניע, הביאה התביעה ראיות המורות, לשיטתה, על כך שהמערער נטר טינה למנוח. ביהמ"ש הרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה ובעבירות נוספות וגזר עליו מאסר עולם בשל עבירת הרצח, ובנוסף עונש מאסר של 15 שנה בשל שאר העבירות בהן הורשע, מהן 10 שנים לריצוי בחופף. כמו כן גזר על המערער לפצות את בת זוגו של המנוח בסכום של חמישים אלף שקלים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה חוות דעתם של מומחי התביעה עדיפות התבססה הן על בחינת האמינות המקצועית והן על בחינת אופי הבדיקות. לעניין טענתו של המערער כי החולצה שנתפסה בדירתו הינה ראיה פסולה עקב הפגמים שנפלו בחיפוש - ביהמ"ש המחוזי השתכנע כי המערער ויתר מיוזמתו על נוכחותם של עדים בחיפוש, ואין מקום לחלוק על מסקנתו זו. שונה המצב לגבי אי הזמנתו של הסניגור, אולם, בנסיבות העניין אין לומר כי מתקיימת הזיקה הנדרשת בין התנהגות פסולה זו לבין מציאת הראיה. גם לולא היו נכשלים השוטרים באי הזמנת עורך הדין, היתה החולצה מתגלית. לעניין המניע - העובדה שלמערער היה מניע לפגוע במנוח מתווספת לכלל הראיות שהצטברו נגד המערער ומוסיפה להן יתר כוח. במצב כזה, קיומו של בעל מניע אחר אינו מוריד מערכה של הראיה. המערער ניסה לתקוף את משקלה של כל ראיה בנפרד, אולם אין בכך כדי לסייע לו. זהו אופיין של הראיות הנסיבתיות. כשהן עומדות כל אחת לבדה, אין בכוחן להביא להרשעה, אך כשהן מתחברות ליצירת פסיפס של ראיות, הרי שמשקלן הכולל הוא המבסס את ההרשעה. אין מקום להתערב גם בעניין חומרת עונשו של המערער.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ארז גוטמן למערער, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 23.11.06).
בע"מ 1119/06 - פלונית נגד פלוני ואח'
*התנאים הנדרשים למתן תוקף למינוי "בן ממשיך" בנחלה בכפר שיתופי. *בטלותה של מתנת אם לבנה כאשר זו הותנתה ב"תנאי מפסיק" שהבן יטפל באם כל ימי חייה והבן נפטר לפניה, והנכד טוען נגד בטלות המתנה(מחוזי נצרת - בע"מ 1038/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הוא נכדה של המבקשת. אביו - בנה של המבקשת - הלך לעולמו בשנת 2001 (להלן: המנוח). המבקשת, ילידת שנת 1904, רשומה במינהל מקרקעי ישראל ובאגודה השיתופית - כפר זיתים (להלן: האגודה או המושב) כבעלת זכויות במשק בכפר זיתים (להלן: המשק או הנחלה). מעמדה במשק הוא של "בת רשות". זכויות בני הרשות במושב מוסדרות על-ידי הסכם משולש בין המינהל - האגודה - והסוכנות היהודית. סעיף 20(ד) להסכם, עוסק בהעברת הזכויות במשק במהלך חייו של חבר אגודה ולפיו "אסור לחבר אגודה להעביר... את זכויות השימוש שלו... אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש". סעיף 20(ה)(1) בהעברת הזכויות לאחר פטירתו של חבר אגודה, לבן זוג או ל"בן ממשיך". המבקשת התגוררה במשק משנת 1949 ועד לשנת 2002. בשנת 1980 עבר בנה המנוח לגור עימה במהלך ימות השבוע, ואילו בסופי השבוע ובמועדים התגורר עם משפחתו ברעננה. ביום 6.2.1980 חתמה המבקשת על תצהיר שבו נכתב: "הנני מעבירה לבני... כל זכויותי במשק...". בתאריך 11.5.1981 חתם הבן על תצהיר, שזו לשונו: "... אימי הנ"ל מעבירה על שמי את מלוא זכויותיה במשק... ללא כל תמורה... אני מתחייב... ולדאוג לכלכלתה ולכל מחסורה במשך כל ימי חייה". בשנת 2001 נפטר בנה של המבקשת. אז התגלעה המחלוקת בין המבקשת לבין המשיב - הנכד - בדבר הזכויות במשק. המבקשת הגישה תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה, למתן פסק-דין הצהרתי לפיו היא בעלת הזכויות במשק. המשיב טען כי הזכויות במשק הועברו לו הן מכוח ירושת אביו, שקיבל לידיו את הזכויות על-פי הסכם המתנה המשתקף בתצהיר המבקשת, הן מכוח היותו יורש של "בן ממשיך". ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את עתירת המבקשת. ערעורו של המשיב לביהמ"ש המחוזי נתקבל. בדעת רוב. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. מינוי בר תוקף של "בן ממשיך" מחייב הגשת בקשה בכתב לאגודה ואת אישורה וכן את הסכמתו של המינהל. במקרה שלפנינו, לא נקטו המבקשת והמנוח בפעולות
הדרושות להשלמת העברת הזכויות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אף שלא ניתנה הסכמה מראש על-ידי המינהל, יש לראות במינהל כמי שנתן את הסכמתו לאחר מעשה. ברם, הכלל הוא כי אין למדים משתיקתו של אדם על הסכמתו להצעה. עמדה זו מקבלת משנה תוקף במקרים כגון דא, בהם ההסכם המשולש מפרט וקובע כי נדרשת הסכמת המינהל "בכתב ומראש". כך שלא ניתן לומר כי הועברו זכויותיה של המשיבה, על פי ההסכם המשולש, למנוח וממילא - גם לא למשיב.
ג. המשיב טוען עוד כי המבקשת העניקה בתצהירה למנוח כמתנה את זכויותיה בנחלה. אמנם, העובדה שלא קויימו תנאי ההסכם המשולש להעברת הזכויות, אין בה כדי לשלול, מניה וביה, את נפקותה של מערכת היחסים ההסכמית שהיתה בין המבקשת למשיב. ברם, לפנינו מתנה אשר הותנתה בתנאי מפסיק - והתנאי הוא טיפולו ודאגתו של המנוח במבקשת עד אריכות ימיה. משנבצר מהבן המנוח לכלכל את אמו, מתקיים התנאי המפסיק והסכם המתנה פוקע. מדובר בתנאי שהוא מעצם טיבו בעל אופי אישי, ובנסיבות העניין הכף נוטה למסקנה שהתנאי יועד למנוח - ולא אחר. המסקנה היא איפוא שאין למשיב כיורשו של המנוח זכות בנחלה.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד איקו ויעל פרי למבקשת, עוה"ד זאב וייל ועודד בריק למשיב, עו"ד רות גורדין למינהל, עו"ד יפעל לוי-שלג לסוכנות. 23.11.06).
בג"צ 769/02 - הוועד הציבורי נגד העינויים... ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*אין לפסול בכל מקרה את מדיניות ה"סיכולים הממוקדים" כשם שאין להתיר אותה בכל מקרה(העתירה נדחתה).
א. במלחמתה נגד הטרור נוקטת מדינת ישראל צעדים שונים. כחלק מהפעילות הביטחונית, מפעילה המדינה את מה שהיא מכנה "מדיניות הסיכולים הממוקדים". במסגרת מדיניות זו, פועלים כוחות הביטחון להריגתם של פעילים בארגוני טרור המעורבים בביצוע פיגועי טרור כנגד ישראל. העותרים מבקשים לאסור את ביצוע מדיניות הסיכולים הממוקדים. העתירה נדחתה תוך קביעה שאין לומר כי המדיניות היא בלתי חוקית בכל מקרה כשם שאין לומר שהיא חוקית בכל מקרה.
ב. בג"צ מפעיל ביקורת שיפוטית על חוקיות הפעלת שיקול דעתם של מפקדי הצבא באיזור. אינטנסיביות הביקורת השיפוטית על החלטות צבאיות לנקוט בפגיעה מונעת היא מטבעה מועטה. הטעמים לכך הם שניים: ראשית, הביקורת השיפוטית לא יכולה להיות מופעלת מראש; שנית, עיקר הבדיקה צריכה להיעשות על ידי ועדת בדיקה אשר על פי המשפט הבינלאומי צריכה לקיים בדיקה אובייקטיבית המופעלת בדיעבד. הביקורת של בג"צ יכולה, מעצם טבעה, להיות מכוונת רק כנגד החלטותיה של ועדה זו. אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי המנהגי, כשם שאין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא מותר על פי המשפט הבינלאומי.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק, הוסיפה הנשיאה בייניש. עוה"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד לעותרים, עוה"ד שי ניצן, ניצנה דרשן-לייטנר ושרון לוברני למשיבים. 14.12.06).
עע"ם 2273/03 ואח' - אי התכלת... ואח' נגד החברה להגנת הטבע ואח'
*פרשנות תנאי בתב"ע כי באיזור התכנית ייבנו דירות נופש ומלונות, ופסילת היתרי בנייה שניתנו באיזור לדירות מגורים(מחוזי ת"א - עת"מ 2038/98 - הערעור נדחה).
א. המיתחם בו הוקמה המרינה בהרצליה יועד בעבר להיות "אזור תיירות ונופש" שהבנייה למגורים אסורה בו. על מיתחם המרינה חלה תמ"א 13. לבקשת עיריית הרצליה
אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבניה לאשר הקמת מרינה באתר ובהתאם למצויין בתשריט התכנית, אושרו הבקשות בענין שימושי הקרקע. סעיף 11 לתכנית משקף את ייעודי השטחים - בין היתר - מועדוני ספורט ומלונאות לסוגיה; מלונות דירות, דירות נופש ובתי נופש. הוועדה המקומית הוציאה לחברות הבנייה (המערערות) היתרי בנייה, אשר על-פיהם תוכננו, נבנו ושווקו דירות למגורים לציבור הרחב. החברה להגנת הטבע פנתה בעתירה מינהלית לביהמ"ש לעניינים מינהליים, לקבוע כי השימוש למגורים בתחום המרינה אינו חוקי וביהמ"ש קיבל את העתירה. חברות הבנייה ערערו לביהמ"ש העליון ובהמלצת ביהמ"ש בוטל פסה"ד, והדיון הוחזר לבימ"ש קמא. משהתחדש הדיון הודיעה העותרת כי היא חוזרת בה מעתירתה לסעד ככל שהוא נוגע למי שרכש יחידות במיתחם בטרם מתן פסה"ד בהליך הראשון. ביהמ"ש אימץ מחדש את עיקרי קביעותיו בפסה"ד הראשון, פרט לדירות שנמכרו לפני פסה"ד הראשון. הערעור נדחה.
ב. הכוונה הסובייקטיבית של רשויות התכנון היתה, ללא ספק, להועיד את דירות הנופש לתכלית של נופש ותיירות, ולא למגורים רגילים. את המונח "דירות נופש" יש לפרש הן על-פי הניסוח המילולי והן על-פי התכלית שבאישור, כדירות שנועדו לשימוש ציבורי למטרות נופש. שימוש זה שולל מגורים רגילים דרך קבע במיתחם.
ג. המערערות ייחסו משקל רב לטענת השיהוי בהגשת העתירה. תקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבימ"ש לעניינים מנהליים), קבעה בשעתה: "עתירה תוגש בהקדם האפשרי... ולא יאוחר מתום ארבעים וחמישה ימים...". העקרון המונח ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה הוא עקרון שיהוי ולא התיישנות. תקנה 3 מותירה בעינו את שיקול דעתו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בבחינת התקיימותו של שיהוי בנסיבותיו של מקרה קונקרטי. כך בראי טענת השיהוי בהיבטה הדיוני. אשר לשיהוי בהיבט המהותי - טענת שיהוי הנטענת כנגד עתירה מינהלית לקבלת סעד שמקורו במשפט הציבורי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי ומידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק והאינטרס הציבורי באם טענת השיהוי תתקבל. בענייננו, התרת העמדתן של "דירות הנופש" שנבנו במיתחם המרינה לשימוש כדירות מגורים רגילות, והימנעות מאכיפת הדין והתשתית התכנונית במקום, עלולות לפגוע באינטרס הציבורי פגיעה חמורה.
ד. טוענות המערערות כי חיובן לקיים את ייעוד הדירות כדירות נופש פוגע בזכויות הקנין של הרוכשים להשתמש בדירות למגורים רגילים. ברם, חוק המקרקעין הועיד את שטחי חוף הים ל"מקרקעי ייעוד" שהיכולת להקנות בהם קנין פרטי הותנתה בתנאים מיוחדים. זכויות הקנין שרכשו המערערות היו כפופות, מלכתחילה, להגבלות התכנון והשימוש הנגזרות מאופיו וייעודו של השטח. הגבלות אלה עומדות במבחניה של פיסקת ההגבלה שבחוק היסוד. התוצאה היא כי הדירות שנבנו ונבנות, צריכות לעמוד לשימושו של הציבור הרחב לצרכי נופש. הדרכים למימוש ייעוד זה עשויות להיות מגוונות, ואין להגביל מראש את המנגנון שייבחר לצורך כך.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 7.12.06).
רע"א 10520/03 - איתמר בן גביר נגד אמנון דנקנר
*חיוב בפיצויים בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, בשל כינוי "נאצי" בתכנית טלביזיה ושיעור של הפיצויים(מחוזי י-ם - ע.א. 3242/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל חלקית ברוב דעות).
א. בתכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", (להלן: התכנית), הסבו לשולחן הדיונים, בין היתר, המשיב, עיתונאי, והמערער, המשייך עצמו, לקבוצת הימין הקיצוני,
לשעבר חבר בתנועת "כך" וגם היום תומך, לפי עדותו, באידיאולוגיה שביטא הרב כהנא. במהלך ההתנצחויות פלט המשיב, כלפי המערער, שני משפטים, האחד - "מותר להתגונן מול איתמר הקטן הנאצי הזה"; והאחר - "סתום את הפה נאצי מלוכלך". המערער הגיש נגד המשיב תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. בימ"ש השלום קיבל את התביעה והעמיד את סכום הפיצוי על שקל אחד. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי למשיב עומדת הגנת תום הלב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל חלקית ברוב דעות.
ב. השופט ריבלין: המערער הוזמן להשתתף בדיון שבא בעקבות הפגנות הרחוב שהתקיימו בירושלים, ואשר כוונו כנגד הסכמי אוסלו וכנגד פעולות ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל (שנרצח ימים ספורים לאחר שידור התכנית). במהלך התכנית, הוצגו קטעים מצולמים מאותה הפגנה, וכן הוצג המערער כשהוא אוחז בסמל שנעקר מרכבו של ראש הממשלה רבין או של שר אחר בממשלתו, ואומר "כמו שאנחנו הגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע לרבין". ההתבטאות, עליה נסבה התביעה, מהווה - כך סבר בימ"ש השלום - הבעת דעה. ביהמ"ש סבר כי קיימים קווי דמיון (מבהילים ומקוממים) בין הכהניזם והנאציזם. עם זאת, הדגיש ביהמ"ש כי "המושג 'נאצי' מעורר בתודעתו של כל יהודי הרבה מעבר לעקרונות התורה הנאצית". ביהמ"ש המחוזי בערעור, ציין גם הוא, כי התבטאות המשיב יש בה משום פרסום לשון הרע. באשר לתחולת הגנת תום הלב, ציין ביהמ"ש, כי מדובר כאן בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בעניין ציבורי, וכי השומע הסביר אמור היה לייחס לדבריו של המשיב את המשמעות של "דעותיך דומות/זהות/מזכירות את הנאצים", והבעת הדעה הזו זכאית להגנה.
ג. (דעת מיעוט): דבריו של המשיב, גם אם בוטים, חריפים וצורמים, לא נאמרו, בחלל ריק. הדברים נאמרו על רקע שיח ציבורי נוקב באשר לנושא "קרוב" - השימוש בסממנים נאציים בהפגנות כנגד ראש הממשלה המנוח. מדובר בתכנית בעלת אופי עיתונאי, המשמשת במה להבעת דעות ולהפצת השקפות, וממילא "רף הסיבולת" של הצופים, כמו-גם של המשתתפים, מצופה להיות גבוה. ממילא גבולות הביקורת המותרת מתרחבים בכגון דא. בפרשנות חוק איסור לשון הרע אין להתעלם מן המשקל הרב של החופש להתבטא כנגד תופעות של גזענות ובריונות. על כן יש לדחות את הערעור.
ד. השופטת פרוקצ'יה: האיזון בין ערך חופש הביטוי לבין ערך כבוד האדם ושמו הטוב מביא בנסיבות מקרה זה להעדפת הערך האחרון ולשלילת הגנת תום הלב מהמשיב. הביטוי חרג מתחום הסביר על פי מושגיה של החברה וערכיה. נחצו הקווים האדומים המציבים גדרות להתבטאויות בשיח בין אנשי ציבור ובעניינים בעלי אופי ציבורי. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי הפרסום מצוי במיתחם הסבירות, ולכן לא מתקיימת בפוגע חזקת פרסום שנעשה בתום לב.
ה. באשר לקביעת שיעור הפיצוי הראוי - ההתבטאויות הפוגעניות שהוטחו במבקש היוו פגיעה קשה, בעלת עוצמה ניכרת. לכך מצטרפת תפוצתו הגדולה ביותר של הפרסום בתכנית טלויזיה עטירת צופים בשעת צפיית-שיא במרקע. תורם לחומרה גם סירובו הנחרץ של המשיב להתנצל בפני המבקש על הפגיעה בכל הקשר שהוא. מנגד, יש מקום לתת משקל מסויים לרקע שממנו בא המבקש, ולתדמית הציבורית הנילווית לאישיותו. הוא לא התנתק מהאידיאולוגיה של "כך", והוא ממשיך לדבוק בה, גם אם במסגרת תנועה פוליטית אחרת. לכך יש להוסיף את ארועי הפגנת הימין הקיצוני נגד הסכמי אוסלו שבה התנוססה תמונתו של ראש הממשלה המנוח רבין במדי ס.ס. גרמני, שהמבקש ואחרים היו מעורבים בה. המבקש עותר לפסיקת פיצוי בשיעור 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. יש לקבל את ערעורו ולפסוק לזכותו פיצוי בשיעור של 15,000 ש"ח.
ו. השופטת ארבל: האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ולכבוד האדם נעשה לא רק בקביעת האחריות אלא גם בשלב של פסיקת הסעד. הנזק בו מדובר בענייננו הוא נזק לשמו הטוב של המערער, שכן לא נטען כי הפרסום גרם נזק ממון. כאשר באים לאמוד את הפגיעה בכבוד שבעטייה ייפסקו הפיצויים, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער מוכר בציבור משך שנים רבות כמי שמזוהה עם עמדות גזעניות. על כן יש לקבל הערעור ולחייב את המשיב לשלם למערער פיצוי של 1 ש"ח.
ז. המסקנה היא כי נתגבש רוב לדעה שיש לקבל את הערעור; מאידך יש מכנה משותף (בדעת רוב) לפסיקת הסכום שמציעה השופטת ארבל, והתוצאה היא כפי שנפסקה בפסק-דינה של השופטת ארבל.
(בפני השופטים: ריבלין, פרוקצ'יה, ארבל. המבקש לעצמו, עוה"ד אורי שנהר וענבל ארבל למשיב. 12.11.06).
דנ"פ 1042/04 - דוד ביטון נגד מדינת ישראל
*הותרתה על מכונה של ההלכה בדבר הצורך בקיום קינטור סובייקטיבי ואובייקטיבי כדי שלא להרשיע בעבירה של רצח(דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"פ 2325/02 - פסה"ד הקודם אושר).
א. בשנתיים שקדמו לאירוע נשוא העתירה, נהג העותר להתרועע עם אלי בניסטי (להלן - המנוח), בדירתו של המנוח העותר נהג לרכוש סמים מהמנוח ושילם בעדם במזומנים ובכדורי הרגעה שסופקו לו על ידי רופא מטפל. בבוקרו של יום האירוע הגיע העותר לבית המנוח בסביבות השעה 00:09. בין העותר למנוח פרץ ויכוח בעניין חובו של העותר למנוח. לאחר מכן תקף המנוח את העותר בראשו, והשניים החלו להשתמש בסמים. לאחר זמן, בסביבות השעה 00:13, התחדש הויכוח ובמהלכו אמר המנוח לעותר שיבוא לבית הוריו ו"יעשה להם את המוות". בתגובה, תקף העותר את המנוח בזנב תרמיל פגז מרגמה עשוי מתכת וגרם למותו. העותר הואשם בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי מצא את העותר אשם בעבירה המיוחסת לו, בקבעו כי יסודות ה"החלטה להמית" וה"הכנה" התקיימו. באשר ליסוד של "היעדר קינטור", נקבע כי אמנם המבחן הסובייקטיבי מתקיים, אך מאידך, ההתגרות אינה עומדת במבחן האובייקטיבי הדרוש לביסוסו של קינטור. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המערער. באשר ליסוד "היעדר הקינטור" קבע כי ההלכה הפסוקה פירשה את היעדר הקינטור כמרכיב הכולל יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. במקרה הנדון היסוד הסובייקטיבי אכן מתקיים, אך לא מתקיים המבחן האובייקטיבי. העותר הגיש עתירה לקיומו של דיון נוסף והוחלט על קיומו של דיון נוסף, כשהוא מוגבל לשאלה אם "יש הצדקה להיזקק גם למבחן האובייקטיווי". פסה"ד הקודם אושר.
ב. בחינה כוללת של דיני ההמתה צריך שתיעשה, בהקדם האפשרי, ועל הממשלה והכנסת לתת דעתן לסוגיה הסבוכה שהתעוררה בכל המהירות הראויה; במסגרתה של בחינה זו יינתן פתרון חקיקתי ראוי לשאלת ה"התגרות". מן הראוי להמתין לעת הזו לשינוי חקיקתי זה. עד אז יש להמשיך בהלכה הקיימת, חרף כל בעיותיה.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, נאור, ג'ובראן. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. 27.11.06).
בג"צ 7607/06 + 6728/06 - עמותת "אומץ" ואח' נגד ראש ממשלת ישראל ואח'
*מינוייה של ועדת בדיקה ממשלתית ולא ועדת חקירה ממשלתית, לחקור את אירועי מלחמת לבנון השניה(העתירה נדחתה ברוב דעות).
א. ביום 12 ביולי 2006 פתח ארגון החיזבאללה בירי מסיבי של רקטות לעבר ישובי הצפון. במקביל חצה כוח של החיזבאללה את גבול הצפון ותקף סיור שגרתי של צבא
ההגנה לישראל (להלן: צה"ל). הלחימה בלבנון (להלן: המלחמה) נמשכה 33 יום. הממשלה החליטה שיש לבדוק את אירועי המלחמה וכי הדרך המיטבית הנה באמצעות הקמת ועדת בדיקה ממשלתית, בהתאם לסעיף 8א לחוק הממשלה, שבראשה יעמוד שופט בדימוס ובה יכהנו כחברים נציגי ציבור בכירים. לאחר דיון שקיימה, החליטה הממשלה להקים ועדת בדיקה, שבראשה יעמוד נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א (בדימוס), השופט וינוגרד. העותרות מבקשות כי תוקם ועדת חקירה ממלכתית, על פי חוק ועדות חקירה, לחקירת התנהלות הדרג המדיני והצבאי בתקופת המלחמה. בנוסף לכך לבטל את החלטת הממשלה בדבר הקמת ועדת וינוגרד. העתירה נדחתה ברוב דעות.
ב. המשנה לנשיאה ריבלין: הממשלה היתה מוסמכת למנות ועדת בדיקה ממשלתית כדי לדון באירועי המלחמה, ובבחירתה זו אין עילה להתערב. כבר נפסק כי "השאלה אם ראוי היה להקים ועדת חקירה תחת ועדת בירור היא שאלה מן התחום הציבורי, אשר לא לנו להכריע בה". גם לא ניתן לקבוע שהחלטת הממשלה חורגת ממתחם הסבירות. על-כן, שומה על ביהמ"ש להימנע מהתערבות. הימנעות זו, כשלעצמה, אינה מעידה על נחת רוח מהחלטת הממשלה ואין בה משום מתן גושפנקא ציבורית לבחירה בוועדת בדיקה ממשלתית דווקא. כל שנאמר הוא שלא קמה עילה שבדין להתערב בהחלטה.
ג. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): נפל פגם במינוייה של ועדת בדיקה ממשלתית לצורך חקירת ארועי הלחימה בלבנון, מבחינת מהות הנושא שהועבר לבדיקתה, שאינו בגדר העניינים שבסמכות הוועדה לעסוק בהם. לפגם זה נקשרים פגמים נוספים במישור ניגוד העניינים ואי סבירות. על כן יש לתת צו מוחלט לפיו החלטת הממשלה תבוטל. העניין יחזור לדיון והחלטה בממשלה בשאלה כיצד ראוי ליישם את החלטת הממשלה בדבר הצורך בחקירת אירועי הלחימה על מכלול היבטיהם, ומהו מנגנון הבדיקה הראוי לחקר נושא זה. לעמדתה של השופטת פרוקצ'יה הצטרפו השופטת נאור והשופט רובינשטיין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, גרוניס, נאור, רובינשטיין, ג'ובראן וחיות. 30.11.06).
ע.א. 1492/05 - דורון דואני נגד אמנון מלחי ואח'
*קביעת הפסד השתכרות בתאונת עבודה של נער צעיר, לפי השכר הממוצע במשק; ניכוי תגמולי המל"ל והזכאות לתשלום %25 מסך הפיצויים כאשר מנכים את תגמולי המל"ל(מחוזי ת"א - ת.א. 2011/99 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער, יליד 1981, נפצע בתאונת עבודה, בהיותו בן 16. המוסד לביטוח לאומי העמיד את נכותו הצמיתה על %100. המערער תבע את המשיבים לפיצויו על נזקיו. פסק הדין קבע, כי חישוב נזקיו של המערער ייעשה לפי %100 נכות תפקודית. כן נקבע, כי המשיבים יחוייבו בתשלום סך 2,388 מליון -, בכלל זה הפסדי שכר בעבר ובעתיד בסך 1,6 מליון -, וכי מסכום זה ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי שהשתלמו למערער בסך 3,071 מליון -. בערעור נטען נגד מיעוט הפיצויים וכן כי שגה ביהמ"ש בקבעו כי מסך הפיצויים שנפסקו למערער יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי. זאת, כיוון שלביהמ"ש לא הוגשה כל ראיה בדבר התגמולים האמורים. לחלופין טוען המערער, כי היה על ביהמ"ש לעשות שימוש בהוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי לפיו זכאי הוא לתשלום של %25 מסך הפיצויים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. שומת הנזק בגין אבדן כושר השתכרות אינה פשוטה ולא אחת נדרש ביהמ"ש - באין ברירה אחרת - להערכות שהן באופיין השערתיות. במקרים בהם נדון הפסד השתכרות עתידי של קטינים, נעשה שימוש נפוץ בשכר הממוצע במשק. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו את שכרו של המערער על בסיס השכר הממוצע. מאידך גיסא, לא הונחה תשתית ראייתית לקביעת ביהמ"ש לפיה "התובע (המערער) לא היה מגיע לשכר הממוצע בשלב כה מוקדם
של חייו". כשם שאין מזכים את הנפגע בשכר גבוה יותר לעתיד בתקוה כי בגיל מתקדם יגיע אל מעבר לשכר הממוצע, כך ראוי לאפשר לו ליהנות מאותו "ממוצע" לאורך כל הדרך, לרבות בראשיתה. לפיכך, יחושב שכרו של המערער על בסיס השכר הממוצע במשק לאורך כל תקופת ההשתכרות, מגיל 21 עד גיל 67.
ג. באשר לניכוי גמלאות הביטוח הלאומי מפיצויי הנזיקין - לא צורפה חוות דעת אקטוארית בעניין. ביהמ"ש קבע כי "מסך הסכומים המפורטים לעיל יש להפחית תקבולי מ.ל.ל, אלא שאין לפני נתונים בעניין זה, למעט עותק כתב התביעה שהגיש המ.ל.ל נגד נתבע 2. סכום התביעה, ליום הגשתה, הגיע כדי כ-3,072 - ובהעדר נתונים אחרים - זה הסכום שינוכה". קביעה זו אין לקבל. יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שימנה אקטואר מטעמו, אשר יחשב את סכומי התגמולים שקיבל המערער בעבר וכן את הסכומים שיקבל בעתיד. כן תידון טענתו החלופית של המערער, לפיה מכוח הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי זכאי הוא ל- %25 מסך הניכוי, ככל שייפסק.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד משה גוטסמן למערער, עו"ד יעקב שקלאר למשיב. 14.12.06).
בג"צ 11956/05 - סוהאד בשארה ואח' נגד שר הבינוי והשיכון ואח'
*אין מניעה למתן הטבות בדיור ליוצאי צבא לפי חוק ההלוואות בדיור, בנוסף להטבות לפי חוק קליטת חיילים משוחררים. *אין פסול של "הפלייה" בקריטריון של הטבות ליוצאי צבא לפי חוק ההלוואות לדיור, לעומת אלה שאינם משרתים בצבא(העתירה נדחתה).
א. חוק הלוואות לדיור, קובע כי מחוסר דיור יהיה זכאי להלוואה לרכישת דירה. גובה ההלוואה נקבע על-פי כללי הזכאות שקבע משרד הבינוי והשיכון. כללים אלה מזכים מחוסר דיור אשר שירת שירות חובה בצה"ל או בשירות לאומי בהלוואה בסכום גבוה יותר מהסכום לו זכאי מי שלא שירת כאמור. העותרות 1 ו-2, יחד עם בני זוגן, עונות על הגדרת מחוסרי דיור לפי חוק ההלוואות לדיור. בפי העותרים שתי טענות מרכזיות. ראשית, כי הקריטריון זה מהווה הפלייה פסולה על רקע לאום. החוק מפלה בתוצאתו את אזרחי ישראל הערבים, שמרבית בניה אינם משרתים בצבא או בשירות לאומי. העתירה נדחתה.
ב. טענת העותרים שאין לפרש את חוק ההלוואות לדיור כמאפשר מתן הטבות נוספות למי ששירתו בצבא, שכן חוק קליטת חיילים משוחררים נועד לקבוע "הסדר שלילי" לעניין מתן הטבות לחיילים משוחררים, היא מרחיקת לכת. לא ניתן למצוא עיגון לעמדה זו לא בלשון החוק ולא בתכליתו, כפי שהיא נלמדת מהסדריו ומהליכי חקיקתו. אין מניעה עקרונית ליתן הטבות נוספות ליוצאי צבא במסגרתם של חוקים אחרים, ובלבד שהשימוש בקריטריון השירות הצבאי הינו מוצדק בנסיבות העניין.
ג. אשר לטענת ההפלייה - לא כל הבחנה היא פסולה. בהתקיים שוני רלוונטי לעניין, רשאית הרשות - לעתים נדרשת היא - להתייחס לאנשים שונים באורח שונה. הבחנה המבוססת על קריטריון של שירות צבאי או לאומי אינה בהכרח הבחנה מותרת או הפליה פסולה. הכל תלוי בהקשר. השימוש שנעשה בקריטריון זה תואם את תכליתו של חוק הלוואות לדיור. במסגרת קביעת גובה ההטבה, נלקחים בחשבון קריטריונים שונים שיש בהם כדי להצביע על מצבו הכלכלי של המבקש. קריטריון השירות הצבאי מהווה אף הוא קריטריון רלוונטי. רלוונטיות זו נעוצה בכך שחוסר היכולת של המשרתים בצבא ובשירות הלאומי לעבוד ולהשתכר למחייתם בתקופת שירותם משפיע על מצבם הכלכלי של המבקשים הלוואות לפי חוק הלוואות לדיור.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, המשנה לנשיאה ריבלין, ברלינר. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. עו"ד מרואן דלאל לעותרים, עו"ד אורית קורן למשיב. 13.12.06).
בג"צ 2389/04 - אבדאללה בשאראת ואח' נגד המפקד הצבאי באיזור יו"ש ואח'
*הריסת מבנים שנבנו שלא כדין ע"י בדואים בבקעת הירדן (העתירה נדחתה).
עתירה זו עניינה במבנים שונים, בעיקר אוהלים ודירים, אשר נבנו על ידי העותרים בחלקות אדמה הסמוכות לכפר טובאס שבבקעת הירדן והמשמשות את העותרים כשטחי מרעה. חמשת העותרים הינם בדואים. לטענתם, מזה עשרות שנים הם מתגוררים באדמות כפר טובאס, ורועים שם את צאנם. העותרים 1-4 ישבו בעבר בחלקות אחרות מאדמות טובאס, אך נדרשו לפנותן, בשל הימצאותן של חלקות אלו בשטח אש של צה"ל. משפונו העותרים, התמקמו עם צאנם בחלקות נשוא עתירה זו. בכל אחת מחלקות אלו נבנו מספר מבנים, דוגמת אוהלי מגורים ומכלאות לצאן. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה במינהל האזרחי (המשיבה 2) הוציאה צווי הריסה למבנים אלו, שנבנו בלא היתרים כדין ובאזור שייעודו חקלאי. העתירה נדחתה.
בכל אחד מתיקי הבניה שנפתחו נגד העותרים, התנהל הליך מינהלי בגדרו התקיים דיון שאליו הוזמן העותר הרלוונטי, כדי לשמוע את טענותיו. בחלק מהמקרים ניתנו ארכות שונות, שנתבקשו על ידי העותרים, והוגשו עררים. בתום כל ההליכים המינהליים, ניתנה ארכה אף להגשת עתירה זו. אולם, העתירה אינה מעלה טענה כי נפל פגם זה או אחר בהחלטות רשויות התכנון. ממילא, לא נמצאה עילה להתערבות בהחלטות.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד סאלח אבו חוסיין לעותרים, עו"ד ערן אטינגר למשיבים. 10.12.06).
ע.א. 5782/05 - אבישי יעקב ואח' נגד סהר ציון חברה לביטוח בע"מ
*דחיית טענה בדבר הרחבת כיסוי ביטוחי לעומת המצויין בפוליסת הביטוח (הערעור נתקבל בחלקו).
למערערים, אשר עסקו בגידול, שיווק ומכירת דגים למאכל, היתה חווה לגידול דגים בכלובים בנמל אשדוד. בסערה שהתרחשה שטפו הגלים רכוש השייך למערערים על החוף, וכן את המתקנים והדגים שהיו בים. הם עתרו לחייב את המשיבה לשלם להם פיצוי על נזקיהם - הן אלה שהתרחשו על היבשה והן אלה שנגרמו בים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח שהם ביקשו להרחיב את הכיסוי הביטוחי כך שיכלול גם את הרכוש שבים, ובעקבות זאת דחה את התביעה כולה, וחייב את המערערים בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
דחיית התביעה כולה על ידי בימ"ש קמא היתה שגוייה, הואיל וגם אם החליט להעדיף את גירסת המשיבה לעניין היקפו של הביטוח, עדיין נותרה שאלת שיעור הנזק שנגרם, אם בכלל, לציוד שעל המזח. מאידך, בשאלת היקפו של הביטוח, לא הוכחה עילה לשנות מהתוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה. מרביתן של השגות המערערים מכוונות כנגד ממצאים שבעובדה, ומידת התערבותו של בימ"ש שלערעור בתחום זה מצומצמת. סכום ההוצאות שנפסק על ידי ביהמ"ש המחוזי ישאר על כנו, אולם הוא יכלול גם את ההוצאות בערעור.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד משה קפלנסקי למערערים, עוה"ד מור תגר ומרדכי תגר למשיבה. 7.12.06).
בג"צ 360/06 - דני עטר ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*דחיית עתירה להורות על החשת בניית גדר הבטחון (העתירה נדחתה).
העותרים פנו לבג"צ כעותרים ציבוריים. לטענתם, ממשלת ישראל נכשלה במשימתה להגן על חייהם של אזרחי המדינה משלא השלימה את בניית גדר הביטחון
במהירות הראויה, והם מבקשים להורות לממשלה לקבוע מועד להשלמת בניית גדר ההפרדה. עמדת המשיבים הינה כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות ביהמ"ש. לגישתם, טענות העותרים באשר ל"התרשלות והזנחה" מצד המשיבים מחוסרות כל בסיס. העתירה נדחתה. מתגובת המשיבים עולה כי המדינה עושה מאמצים כדי להביא לסיומו את פרוייקט בניית גדר הביטחון, ומקדישה לשם כך משאבי כוח אדם רבים וכן משאבים תקציביים. מדובר בפרוייקט מורכב, המשתרע על פני כ - 790 ק"מ ובנוי ממספר שלבים, המצריכים בחינת היבטים ביטחוניים ומבצעיים, היבטים תכנוניים והיבטים משפטיים. על רקע תיאורה המפורט של המדינה באשר לשלבים השונים בהם מצויים קטעי הגדר והסיבות שהובילו לעיכובים בקטעים מסויימים, בולטת כלליותה וסתמיותה של העתירה. אין בג"צ דן בעתירות כוללניות ובלתי מבוססות.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד עמיחי ויינברגר וינור ברטנטל לעותרים, עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס למשיבים. 14.12.06).
בג"צ 1139/06 - ח"כ גלעד ארדן ואח' נגד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת ואח'
*דחיית עתירה להתערב בסדרי הצבעה שנערכה בוועדת הכספים של הכנסת (העתירה נדחתה).
הכנסת חוקקה שלושה חוקים המסדירים היבטים שונים של פעילותו של שוק ההון בישראל. בין היתר נקבע, כי מנהלים של קרנות נאמנות וקופות גמל יהיו רשאים לשלם עמלות הפצה בגין הפצת מוצריהם, בתנאים שיקבעו בתקנות על ידי שר האוצר, ויקבלו את אישורה של ועדת הכספים של הכנסת. שר האוצר הניח על שולחן ועדת הכספים טיוטת תקנות המסדירות את נושא עמלות ההפצה. ועדת הכספים קיימה מספר ישיבות וישיבה נוספת בה אמורה היתה להתקיים ההצבעה על התקנות נקבעה ליום 23.1.2006 בשעה הישיבה נקבעה לשעה 30:10. סדר היום כלל שני נושאים. האחד, אשר אינו קשור לעניין התקנות, שובץ כנושא ראשון. עניין התקנות שובץ כנושא שני. לטענת העותרים, הדיון נפתח בשעה 28:10, מוקדם מהמועד שפורסם. בפתיחת הישיבה נכחו בחדר, מלבד המשיב, שלושה חברי כנסת מתוך 18 חברי הוועדה. המשיב הפך את סדר הנושאים לדיון. הוא הודיע בפתח דבריו כי הנושא הראשון על סדר היום יהיה אישור התקנות. הוא ערך הצבעה בה השתתפו ארבעה חברי כנסת. הארבעה הצביעו בעד אישור התקנות. לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים. מיד בהמשך הודיע המשיב כי הוא מבקש לערוך הצבעה מחודשת בעניין, בנוהל המכונה דיון מחודש. ההצבעה נערכה לאלתר והבקשה נדחתה. בין לבין נכנסו חברי ועדה נוספים אל חדר הישיבות וביקשו לקיים דיון והצבעה מחודשים. בקשותיהם נדחו על-ידי המשיב. העותרים מבקשים להורות על בטלותה של החלטת ועדת הכספים ועל בטלותן של התקנות שנקבעו מכוחה. העתירה נדחתה.
המקרה אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים אשר יצדיקו את התערבותו של בג"צ בהליכיה הפנימיים של הרשות המחוקקת. אין מדובר בתפקיד "מעין שיפוטי" של הוועדה כי אם בתפקיד מינהלי-חקיקתי מובהק. בכגון אלה, הביקורת השיפוטית הינה מוגבלת ומרוסנת. אפילו סטה המשיב מהוראות הדין הרי זו סטייה שחייבת למצוא פתרונה בהליכים הפנים-פרלמנטריים עצמם.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, א. לוי, ארבל. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. עוה"ד בעז בן צור וחגי הלוי לעותרים, עוה"ד נורית אלשטיין, הלית מגידו וענר הלמן למשיבים. 12.12.06).
בג"צ 4614/06 - יוסף אסעד ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*הטעות המשפטית המהותית" הנדרשת כדי שבג"צ יתערב בפסיקת ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
בשנת 2004 החלה המשיבה 2, המועצה המקומית בית ג'אן, בתהליך של הבראה עקב גרעון כספי כבד. הוקמה ועדת פיטורים סטטוטורית שהחליטה על פיטורי עובדים, צמצום משרות והוצאת עובדים לגמלאות. העותרים 3-1, שהיו בין המפוטרים, הגישו תביעות לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בטענה כי פיטוריהם בוצעו בניגוד להסכמים שבין המועצה להסתדרות. בפסק דינו קבע בית הדין כי חלים על הצדדים מספר הסכמים קיבוציים והורה על החזרת העותרים לעבודה. על פסק דין זה ערערו המשיבות 4-2 לבית הדין הארצי לעבודה שקבע כי לא היה מקום לביטול הפיטורים. העתירה נדחתה על הסף.
הלכה היא כי התערבותו של בג"צ בהחלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה מצטמצמת למקרים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית. אין זה המקרה שבפנינו. יתר על כן, שיקול מנחה בבחינת התקיימותו של התנאי בדבר "טעות משפטית מהותית" הוא אופייה של הסוגייה, משקלה המשפטי הסגולי וחשיבותה הציבורית הכללית. במקרה שלפנינו עיגן בית הדין הארצי את פסק דינו בנסיבותיו הייחודיות של המקרה תוך שהוא בוחן את עמדתה של ההסתדרות ביחס לפיטורי העותרים על רקע ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. לפיכך, אין יסוד לטענה בדבר ההלכה הכללית העולה מפסק הדין.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. 26.11.06).
עע"ם 5274/06 - עסאם נעים שחאדה נגד בני סעיד חמודה בע"מ ואח'
*פסילת מכרז כאשר ההצעה "הזולה ביותר" סטתה תנאי המכרז ויצרה אי וודאות בהתחייבויותיו של מגיש ההצעה (הערעור נדחה).
המועצה המקומית ג'אסר אלזרקה פרסמה מכרז להנחת קווי מים. המתכנן מטעם המועצה, לאחר שבדק את ההצעות, דירגן על פי עלותן. הצעת המערער, שהיתה הזולה ביותר, דורגה במקום הראשון, והצעת המשיבה דורגה לאחריה. עם זאת סבר המתכנן, כי המערער "נתן הנחות שונות לפי פרקים בניגוד לכתב הכמויות שהתייחס להנחה כללית אחת לכל העבודה". לפיכך הציע המתכנן שהצעת המערער תועבר לבחינתו של היועץ המשפטי של המועצה. היועהמ"ש חיווה דעתו, כי "אין הדבר מעניינה של הרשות כיצד חישב את הצעתו", והוועדה החליטה להמליץ על המערער כזוכה במכרז. המשיבה עתרה כנגד החלטת המשיבות וביהמ"ש קיבל את העתירה. נקבע כי הצעת המערער חורגת מתנאי המכרז. הערעור נדחה.
הצעת המערער לא רק שאיננה תואמת את תנאי המכרז, אלא היא יוצרת אי ודאות, ומאפשרת לו "לשחק" עימה בסיטואציה שבה יוחלט על ביצוע חלק מהמכרז.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד נ. שחאדה למערער, עוה"ד ע. חטיב וי. אלברק למשיבים. 11.12.06).
בג"צ 6574/06 - מאירה מור ואח' נגד שר הפנים ואח'
*דחיית עתירה לבג"צ בנושא המצוי בסמכות ביהמ"ש לעניינים מינהליים (העתירה נדחתה).
בריכת גורדון היא "מוסד" תל-אביבי ותיק ומוכר, הפועל בחוף ימה של העיר זה למעלה מחמישים שנה. שטח הבריכה ומתקניה, בן 12 דונמים לערך, הוחכר לעיריית ת"א בשנת 1921, לתקופה בת מאה שנים. העירייה התקשרה בהסכם עם חברה מסחרית, המשיבה 4 (להלן: המשיבה) החוכרת ממנה את השטח בחכירת-משנה ומפעילה את הבריכה. על-פי ההסכם המקורי, עתידה היתה חכירת-המשנה להסתיים בשנת 2021. אלא שהעירייה הגיעה להסכם חדש עם המשיבה, לפיו השטח יוחזר לחזקת העירייה בחודש אוקטובר השנה, בתמורה לסכום של כ- 4.5 מיליון דולר. העותרים טוענים כי ההסכם החדש מאיים לגזול מתושבי העיר נכס ייחודי ורב-ערך, וכי
הוא מזכה את המשיבה בזכות ראשונים להפעלתו של כל מיזם מסחרי אשר יוקם, אם כך יוחלט, במקומה של הבריכה. העתירה נדחתה.
לפי סעיף 8 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, "החלטות של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה", מצויות בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. העותרים הפנו לסמכותו של שר הפנים, לאשר את ההוצאה התקציבית החריגה הכרוכה בקיומו של ההסכם החדש, ולפי הסיפא לסעיף 8(א) הנ"ל, החלטתה של רשות מקומית הדורשת את אישורו של שר הפנים אינה בסמכות-שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי. אכן, הלכה היא כי בנסיבות בהן מתקיים האמור בסעיף 8(א) סיפא הנ"ל, תהא הסמכות לבג"צ ולו בלבד. אולם, במקרה דנא ההיבט של סמכות השר אינו אלא טפל ושולי למישור בו מציבים העותרים את טרונייתם. בפני העותרים פתוחה איפוא דרכם לעתור לביהמ"ש לענינים מנהליים.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרים, עוה"ד מיכל צוק, גבריאלה פריאל ודב שמש למשיבים. 28.11.06).
רע"א 7474/06 - חיים לוי ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'
*עיכוב יציאה מהארץ בתיקי הוצל"פ כאשר החייב טוען שמקום מגוריו הקבוע הוא בחו"ל (הבקשה נדחתה).
המבקשים הינם בני זוג אשר התגוררו בעבר בישראל. בתחילת שנת 2005 עברו להתגורר בלונדון. נגד המבקשים תלויים ועומדים מספר תיקי הוצל"פ. במסגרת תיקים אלו הוצאו נגד המבקשים צווי עיכוב יציאה מהארץ. במהלך חודש יוני 2006 הגיש המבקש בקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, בציינו כי מצבו הבריאותי של אביה של המבקשת הינו בכי רע וכי בכוונת המבקשים להגיע ארצה ולבקרו. הבקשה נדחתה על-ידי ראש ההוצל"פ. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה, שדחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". אין לקבל את הטענה לפיה משנמצא ע"י ביהמ"ש המחוזי, בניגוד לדעת ראש ההוצל"פ, כי תצהירם של המבקשים הוגש כדין, שומה היה על ביהמ"ש להשיב את הדיון לראש ההוצל"פ. ערכאת הערעור רשאית ליתן פסק-דין סופי בתובענה בהתבסס על נימוק שונה מן הנימוק עליו הסתמכה הערכאה שקדמה לה. לא בכל מקרה יסרב ביהמ"ש באופן אוטומטי להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד חייב מסויים, אך בשל היותו תושב חוץ. המבקשים נמנעו מלהתייצב לחקירה על תצהירם, לא ניתנה למשיבים האפשרות לחקור אותם אודות עניינים, להם עשויה להיות השלכה על ההחלטה האם להותיר את צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ב. דקואר למבקשים, עו"ד א. חיון למשיבים. 12.12.06).
בג"צ 8835/06 - פלוני נגד עירית ירושלים
*דחיית עתירה לבג"צ נגד הגשת תובענה בבי"ד משמעתי, כאשר הנושא נמצא בדיון בביה"ד המשמעתי בו העלה העותר את כל טענותיו בנדון (העתירה נדחתה).
נגד העותר הוגשה תלונה בדבר הטרדה מינית של עובדת (להלן: המתלוננת). חומר חקירת התלונה, ובכללו התייחסותם של העותר והמתלוננת לתלונה, הועבר לידי הוועדה למניעת הטרדה מינית בעירייה, (להלן: הוועדה), שקבעה "שבהתנהגותו ובמעשיו של הנילון (העותר) יש משום הטרדה מינית כמפורט בחוק". בהמשך, הודע לעותר, כי לאור המלצת הוועדה הועברה בקשה לתובעת בבית הדין המקומי למשמעת לפתוח בהליכים להעמדתו לדין. לטענת העותר, בתגובה לפנייתו לראש עיריית ירושלים, הבטיח לו האחרון כי ייערך לו שימוע בטרם תתקבל החלטה בעניינו. העתירה נדחתה.
עניינו של העותר מתברר בימים אלה בבית הדין למשמעת, ובידיו להעלות בו את כל טענותיו, כפי שגם עשה. בידי בית הדין למשמעת, בהליך הנוכחי, להידרש לבחינת התנהלותן של רשויות המינהל בהליך הגשת התובענה. ועוד, בידי העותר להשיג בבוא העת על פסק דינו של בית הדין למשמעת בפני שופט של ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אלמוגית אביטל ועידן פסח לעותר, עו"ד קרניאל תמר למשיבים. 13.12.06).
ע.א. 8926/05 - מדינת ישראל נגד יפעת אל ידע ואח'
*דיון בהודעות צד ג' יחד עם התובענה העיקרית (הערעור נתקבל).
המשיבים 1-5 הגישו תביעה נגד המערערת, בה טענו כי נגרמו להם נזקי גוף עקב מחלת קדחת הנילוס המערבי. בתביעה נטען, כי המערערת אחראית לנזקיהם. בפסק דינו מחק רשם ביהמ"ש המחוזי את הודעות הצד השלישי אשר שלחה המערערת למשיבים 13-6. הערעור נתקבל.
קיימת חפיפה, ולו- חלקית, בין הסוגיות אשר צפויות להידון במסגרת התובענה העיקרית לבין אלה אשר תדרושנה הכרעה בגדר הדיון בהודעות לצדדים השלישיים. שקלול כלל האינטרסים הנוגעים לעניין, לרבות האינטרסים המערכתיים באשר ליעילות דיונית ולניהול מיטבי של משאב הזמן של בתי המשפט, מחייב את המסקנה כי ראוי לדון בהודעות הנזכרות יחד עם התובענה העיקרית.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, ג'ובראן. 16.11.06).
בש"פ 8282/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס ומעשי סדום, בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, יליד 1946, הואשם בעבירות של אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה בכפייה ותקיפה מינית, כלפי בתו, ילידת 1977. על חלק מן העבירות חלה התיישנות. מדובר במעשים שעל פי הנטען נעשו כלפי בתו החל מהיותה בת 4, אך בשל התיישנותם הם מובאים בכתב האישום בפרק שכותרתו "רקע". בין המעשים המיוחסים לעורר, מתוארים מעשי סדום, מעשי אונס כוחניים, איומים כי יהרוג את המתלוננת או יפגע באמה, סבה וסבתה, אם תספר למישהו על מעשי עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין כי העורר יוכל לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה לחלופה כזו לכשתסתיים פרשת התביעה. הערר נתקבל.
בהתחשב בחלוף השנים הרבות (כשני עשורים), בגילו של העורר, בהיעדר תלונה כי ביצע עבירות כלפי אדם אחר, זולת המתלוננת ובהתחשב בכך שתסקיר המעצר לא שלל באופן עקרוני אפשרות של חלופת מעצר - יש להורות על שחרורו של העורר למעצר בית. אמנם, הלכה היא כי עבירות מהסוג שבו נאשם העורר, הנעשות בתוך המשפחה, ובעיקר עבירות שמבצע הורה בילדו, יש בהן "חשש טבוע" לשיבוש הליכים, ברם, הלכה זו חלה שעה שהמתלוננים הם עדיין קטינים, ובעוד המתלוננים תלויים בהוריהם, או כאשר יש ראיות לחששות מוחשיים של בני המשפחה מהנאשם. כך הוא גם באשר לטענת המשיבה בדבר שלומה הנפשי של המתלוננת. מדובר במתלוננת בת 29, שאינה מתגוררת בבית הוריה ואף ניתקה מזה זמן את הקשר עמם, והיא נחושה בדעתה להביא לכך שאביה יתן את הדין על המעשים החמורים שהיא מייחסת לו. בנסיבות אלו, החשש הטבוע מפני שיבוש הליכים והחשש לשלומה הנפשי של המתלוננת אינם כאלה השוללים את השגת מטרות המעצר באמצעות חלופת מעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד טומי נדשי לעורר, עו"ד יעל שרף למשיבה. 16.11.06).