תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 18

ע.פ. 2153/02 - מיכאל אידלברג נגד מדינת ישראל

המרת הרשעה ברצח בעבירת הריגה, בעקבות הסדר טיעון בערעור. השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול כשהוא מתבקש לאשר הסדר טיעון(מחוזי ת"א - ת.פ. 1015/01 - הערעור נתקבל בהסכמה).

א. המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה, הגיש ערעור וביקש להסתפק בעבירת הריגה. עובר לדיון בערעור, הודיעו ב"כ הצדדים, כי הגיעו להסדר טיעון לפיו יחזור בו המערער מערעורו, וביהמ"ש יתבקש להרשיעו בעבירת הריגה ולגזור עליו עונש של 16 שנות מאסר. ב"כ המשיבה הודיעה, כי במהלך הכנת הערעור הגיע לידי המשיבה "חומר חקירה נוסף", בוצעה הערכה מחודשת והוחלט כי מן הראוי שהתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת להעמיד את החומר הנוסף לבחינת ביהמ"ש ולהתייחסות העדים במידת הצורך. עם זאת, בסופו של דבר, החליטה המשיבה, לאחר מו"מ עם ב"כ המערער על הסדר טיעון כאמור. הערעור נתקבל בהסכמה כאמור.
ב. על ביהמ"ש לבחון לעומקם את הסדרי הטיעון המוגשים לאישורו קודם שהוא מאשרם. ביהמ"ש יבדוק את אלה: האם ההודיה שנמסרה על-ידי הנאשם הודיית אמת היא, והנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת השלכותיה; האם נתקיים איזון ראוי בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם, לבין התועלת שיש בהרשעת הנאשם ובעונש המוצע במסגרת ההסדר לאינטרס הציבור; עמדת נפגעי העבירה באשר להסדר הטיעון; השלב הדיוני שבו מתבקש ביהמ"ש לאשר את הסדר הטיעון. בענייננו, על התביעה לבאר מה נשתנה בין השלב הדיוני לשלב הערעורי המצדיק את השינוי בהכרעה השיפוטית. הטעם העיקרי שבעטיו הגיעו הצדדים להסדר הטיעון הוא מציאתו של "חומר חקירה נוסף". מקום שמתחוור לאחר ההרשעה כי ישנן ראיות שלא היו בידי ההגנה, דרך המלך היא להעבירן לסניגור שיוכל להציגן בפני הערכאה הדיונית. בענייננו, ויתר המערער על זכותו לדון בראיות החדשות. ויתור זה צריך להילקח אף הוא בחשבון. המסקנה היא כי אין להתערב בהסדר הטיעון ויש לאשרו.

(בפני השופטים: ארבל, חיות, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד מ. מרוז וע. מרוז למערער, עו"ד ר. מטר למשיבה. 7.12.06).

ע.א. 4845/04 - מרדכי והדסה קליין נגד עובדיה בלס עו"ד, כונס נכסים ואח'

*חיוב דירקטור בחברה ואשתו שקיבלו מהחברה דירה במחיר מופחת להשיב לקופת הכינוס של החברה את טובות ההנאה שקיבלו. *אי התערבות ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות ושכ"ט ע"י הערכאה הראשונה(מחוזי ת"א - בש"א 12505/02 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים לשלם לקופתה של חברת מגדלי השמש (בכינוס נכסים ובפירוק) (להלן - החברה) 290,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.11.95, וכן חייבם לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין בסך 100,000 ש"ח. המערערים משיגים על פסק הדין ואילו המשיבים טוענים, בערעור שכנגד, כי יש לחייב את המערערים בסכום נוסף כפיצוי בגין מעשיהם. הערעורים נדחו.
ב. ביום 27.2.91 נעשה הסכם בין החברה לבין המערערת 2 (להלן - המערערת), לפיו התחייבה החברה למכור למערערת דירה בת 4 חדרים בפרוייקט שנבנה על ידי החברה (להלן - ההסכם), בתמורה של 296,000 ש"ח. התמורה לא שולמה לחברה אלא משנמכרה הדירה לאחר למעלה מחמש שנים. המערער, בעלה של המערערת, שימש באותה עת כאחד הדירקטורים בחברה והתפטר מתפקידו בדצמבר 1993. בחודש יוני 1995 נעשה זכרון דברים למכירת הדירה לקונה אחר. בתיאור המוכר בזכרון הדברים מופיע שמה של החברה כשהוא מודפס. על שמה של החברה הועבר קו, מעין מחיקה, ומעל השם נכתב שמה של המערערת בכתב יד. התמורה המוסכמת שבזכרון הדברים הינה של 750,000 ש"ח. מתוך התמורה קיבלה החברה 460,000 ש"ח. סכום זה מתקבל מן הסך של 296,000 ש"ח, שבהסכם בין החברה למערערת, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד ההסכם ועד למחצית
שנת 1995. בחודש אפריל 1997 נתמנה המשיב ככונס נכסים לנכסי החברה. בחודש יולי 2002 הוגשה בקשה לחייב את המערערים להחזיר לקופת החברה 290,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.11.95. הבקשה נסמכה על סעיף 374 לפקודת החברות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתם של המשיבים בחלקה. ביהמ"ש דחה מספר טענות סף של המערערים והן: הבקשה אינה מתאימה להתברר כבקשה לפי סעיף 374 לפקודה; לא ניתן לפעול כנגד המערערת מכוח סעיף 374 לפקודה, שכן היא לא היתה בעלת תפקיד כלשהו בחברה; טענת התיישנות. לגופם של דברים מצא בימ"ש קמא, כי עיסקת המכר בין החברה למערערת היתה עיסקה למראית עין שנעשתה תוך הפרה של חובות האמונים של דירקטור לפי סעיף 374. אשר לטענה כי המערערת אינה נמנית על אלה הנזכרים בסעיף 374 לפקודה - ראשית, המערער התייחס בהליך אחר לעסקת רכישת הדירה כאל עסקת רכישה בה הוא והמערערת קנו דירה. ומכל מקום, ניתן היה להגיש בקשה למתן הוראות, על פי העילה המהותית. אשר לטענת ההתיישנות - נסיבות העניין מצביעות על כך שלא ניתן היה לצפות שהדירקטורים האחרים ינקטו פעולה נגד המערער בכל הנוגע לדירה המסויימת, על כן אין למנות בגדר תקופת ההתיישנות את התקופה שעד למינויו של כונס הנכסים, ואולי אף עד למינויו של המפרק.
ג. המערערים, שפעלו במשותף אף לפי גירסת המערער, קיבלו לידיהם נכס של החברה במחיר מופחת, בלא ששילמו עבורו בעת הקבלה, והפיקו בהמשך טובת הנאה מאותו נכס. פעולות אלה מהוות, מבחינת המערער, ששימש כדירקטור, הפרה של חובת אמונים. אפילו יופרד עניינה של המערערת מעניינו של המערער, שכן היא לא היתה דירקטורית בחברה, יש לראות בה כמי שחבה להשיב לחברה את הריווח ממכירת הדירה מכוח דיני ההתעשרות לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט.
ד. טענתם האחרונה של המערערים הינה כי סכום ההוצאות ושכר טירחה שפסק בימ"ש קמא היה מופרז. טענה זו דינה להידחות. שיעור ההוצאות ושכה"ט הינו כשישה עשר אחוזים מן החיוב הכספי שהושת. שיעור כאמור, ובודאי שאין הוא מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. בערעור שכנגד מלינים המשיבים על כך שביהמ"ש המחוזי לא התייחס לדרישה שבבקשתם לחייב את המערערים בפיצוי על הנזק שנגרם לחברה. ברם, המשיבים לא הוכיחו את הנזקים הנטענים.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ב. כצמן וד. וולנובסקי למערערים, המשיב 1 ועו"ד י. יפרח למשיבים. 14.12.06).

עע"ם 3683/05 - אוריה... ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה... ואח'

*התנאים למתן היתר בנייה על מקרקעין שלגביהם קיימת "תכנית מאושרת" ו"תכנית מופקדת" לשינוי תב"ע, כאשר עברו שנים רבות ו"התכנית המופקדת" טרם אושרה(מחוזי חיפה - עת"מ 1245/03 - הערעור נתקבל בחלקו ).

א. המערערות ביקשו להקים תחנת תדלוק על מקרקעין סמוך לכביש חיפה-תל אביב, בקרבת מחלף אולגה, ופנו לוועדה המקומית בבקשה למתן היתר בנייה. על המקרקעין חלה תכנית מנדטורית אשר אושרה בשנת 1941 (להלן - התכנית המאושרת), על פיה נמצאים המקרקעין באזור שייעודו מגורים. בשנת 1982 החליטה הוועדה המחוזית להפקיד תכנית מתאר חדשה (להלן: התכנית המופקדת), לפיה, ייעוד המקרקעין שבמחלוקת הינו בחלקו שטח ציבורי פתוח (שצ"פ) ובחלקו מגורים. התכנית עדיין לא קיבלה תוקף מחייב, ולדברי הוועדה המחוזית, התכנית המופקדת במתכונתה משנת 1982, לא תובא לאישור בעתיד. באוקטובר 2000 ניתן למערערות היתר בניה במקרקעין. בחודש אפריל 2003 הוציאה הוועדה המחוזית צו הפסקה מינהלי והחליטה לבטל את היתר הבניה, בנימוק כי הוצא ללא סמכות. המערערות פנו לבימ"ש קמא בעתירה נגד הצו המינהלי. בימ"ש קמא דחה את העתירה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. במצב בו נכס מקרקעין נמצא בתחום פרישתן של שתי תוכניות, האחת תכנית שאושרה והשניה תכנית שהופקדה, מוסד תכנון לא ייתן היתר אלא אם הוא תואם את שתי התכניות. סעיף 97א לחוק התכנון והבניה מורה שבכל הנוגע לתכניות שאושרו לפני 1.1.1950לא יחול העיקרון הבסיסי של חוק התכנון, הדורש התאמה בין ההיתר לבין התכניתשבתוקף. בסיטואציה שבפנינו ביקשו המערערות היתר דווקא על פי התכנית שבתוקף,למרות היותה תכנית שאושרה לפני שנת 1950. באשר לתכנית שהופקדה - ככל שחולפותהשנים מאז ההחלטה על ההפקדה, הולכת ופוחתת ההצדקה להטיל מגבלות על בעלי הזכויותמע-בר לאלה הקיימות על פי התכניות שבתוקף.
ג. בנקודת הזמן הנוכחית לא ניתן להוציא למערערות היתר כבקשתן, יען כי סותר הוא את התכנית המופקדת. הדרך הנכונה שיש לילך בה היא להורות שהיה ולא יחול שינוי בתשתית החוקית הנוגעת למקרקעין תוך 18 חודשים מיום מתן פסק דין זה, תהא חובה על מוסדות התכנון ליתן את ההיתר, בהנחה שאכן תואם הוא את התכנית המאושרת, שכן קיימת מחלוקת גם בשאלה אם הנחה זו אמנם מתקיימת במקרה דנא, ככל שמדובר בייעוד המקרקעין לפי התכנית המאושרת.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד מ. פוגרס למערערים, עוה"ד ע. אטינגר, א. וילצ'יק ומ. רויזמן-אלדור למשיבים. 11.12.06).

ע.א. 4345/05 - שובל... בע"מ ואח' נגד בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ

*המסמכים שעל בנק להגיש כ"ראיה בכתב", בתביעה בסדר דין מקוצר נגד לקוח שחשבונו נמצא ביתרת חובה(מחוזי ת"א - ת.א. 1352/03 - הערעור נדחה).

א. הבנק הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערים. סכום התביעה הורכב ממרכיב שקלי בסך כארבעה מיליון ש"ח, וממרכיב דולרי בסך של כ-1.3 מיליון דולר. המערערת הינה לקוחה של הבנק, וארבעת הנתבעים האחרים ערבו לחיוביה כלפי הבנק. לכתב התביעה צורפו, בין היתר, המסמכים הבאים: העתקים של בקשה לפתיחת חשבון של המערערת בבנק והסכם לתנאי עסק כלליים (להלן - הסכם תנאי העסק); דפי חשבון המצביעים על יתרות החובה; אישורים של הבנק לגבי שיעורי הריבית שנהגו אצלו; העתקים של כתבי הערבות. המערערים עתרו למחיקת התובענה על הסף ולחלופין למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר", ולחלופי חלופין למתן רשות להתגונן. הרשם דחה את כל בקשותיהם. הערעור נדחה.
ב. הטענה הראשונה אותה העלו המערערים היא כי כתב התביעה איננו מגלה עילה. לגירסתם, טרם הגיע המועד לפירעון החוב המגיע לבנק. ברם, בסעיף 31 להסכם תנאי העסק, מפורטות 24 אפשרויות, שבהתקיים כל אחת מהן רשאי הבנק "לדרוש מהלקוח את הפירעון המיידי של היתרה הבלתי מסולקת של סכומי החוב". הדיבור "סכומי החוב" מכסה את כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מאת הלקוח "מכל מקור שהוא ובכל עילה שהיא". אי פירעון האשראי במועד והדרישה לפירעון מיידי של ההלוואה, די בהם על מנת לבסס עילת תביעה. טענת הסף השנייה של המערערים היתה, כי אין התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. אחד התנאים לכשרותה של תובענה להתברר בסדר דין מקוצר הוא התנאי בדבר קיומה של ראיה בכתב, כאמור בתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. הבחינה של כשרות התביעה נעשית בשלב ראשוני של ההליך, בטרם שמיעת הראיות, והכל על יסוד כתב התביעה והנספחים שצורפו לו. כאשר מדובר בתביעה בסדר דין מקוצר שמגיש בנק לגבי יתרת חוב בחשבון, די בצירוף של ההסכם הבסיסי שבין הבנק לבין הלקוח ושל דף המצביע על היתרה הסופית.
ג. המערערים טוענים, כי גם אם הבנק היה זכאי לדרוש פירעון מיידי של החובות שהגיעו לו, גרמו פעולותיו השונות לנזק שסכומו שקול כנגד סכום התביעה. הטיעון
בתצהיר בכל הנוגע לנזק הינו כללי וסתמי, בלא שנעשה ניסיון כלשהו, ולו- מינימלי, על מנת להסביר כיצד סכום הנזק הנטען הגיע לסך של כ-10 מיליון ש"ח. אשר לטענות הערבים - תצהירו של המערער 2 כלל סידרה של טענות לגבי ערבותו. חלק מן הטענות חופפות לטענות שהעלתה המערערת. בנוסף לכך הועלו טענות סתמיות ביותר בדבר הפרה של חובות אמון וזהירות של הבנק. אין זה ברור במה חטא הבנק בנקודה זו.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד רוי בר-קהן ואיריס רז למערערים, עוה"ד צורי בן תורה, ישעיהו ספיבק ויוסף פרינס למשיב. 3.12.06).

ע.א. 5716/05 + 5714/05 - מנהל מס שבח רחובות נגד גני רון בע"מ ומידן חמד

*אין להעניק את ההנחה המיוחדת בשיעור של 20 אחוז ממס שבח לפי חוק מיסוי מקרקעין, במקרקעין שהופקעו, כאשר ניתנת בגין הפקעה הנחה של 50 אחוז מהמס לפי החוק(ועדת הערר למיסוי מקרקעין - הערעורים נתקבלו).

א. בפנינו ערעורים שהוגשו על החלטות שניתנו על ידי ועדת הערר למיסוי מקרקעין בשאלה זהה, והיא: מקרקעין שהיו בבעלות המשיבות הופקעו, ובתמורה קיבלו פיצויים. הן חוייבו על ידי המערער בתשלום מס שבח בגין ההפקעה, אך קיבלו זיכוי מס בשיעור %50 לפי סעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין. (להלן: החוק). האם הן זכאיות להפחתת מס נוספת בשיעור %20 הקבועה בהוראת שעה המעוגנת בסעיף 48א1 לחוק, כפי שנחקקה במסגרת תיקון 50 לחוק- ועדת ערר למיסוי מקרקעין, נתנה החלטות זהות בהן קיבלה את העררים שהוגשו על ידי הנישומים. הערעורים נתקבלו.

ב. סעיף 48ג לחוק, אשר חל במקרה של הפקעת מקרקעין שניתנו בגינה פיצויים, קובע זיכוי של %50 מסכום מס השבח שהנישום חייב בו. בשנת 2002 התקבל תיקון לחוק, במסגרתו ניתנה הנחה ממס שבח "כאשר נעשתה המכירה בתקופה החל ביום... בשיעור של %20 מהמס". אם היה מדובר בענייננו על מכירה רגילה, בניגוד להפקעה, היו זכאים הנישומים להנחה של %20 ממס השבח לפי סעיף זה. מאחר שהנישומים בענייננו זכאים אף לזיכוי בשיעור של %50 בגין הפקעת הקרקע, עולה השאלה האם זכאותם זו שוללת את ההנחה בשיעור של %20. סעיף 48א1(ג) לחוק המתייחס להנחה של 20 אחוז, קובע: "האמור בסעיפים קטנים (א) ו- (ב) לא יחול על מכירת זכות במקרקעין... שחל לגביה פטור ממס, כולו או חלקו, או שיעור מס מופחת, לפי חוק זה, או לפי הפקודה...". סעיף זה חל גם על המקרה בו ניתן זיכוי של 50 אחוז כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. ליבליין למערער, עוה"ד א. מירון, י. מושקוביץ וש. מושקוביץ למשיבים. 12.12.06).

ע.א. 9658/06 - פלוני ואח' נגד פלונית ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהערות ביהמ"ש בקדם משפט בדבר סבירותן של טענות משפטיות והערות דיוניות(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. הצדדים להליך הם אחים. המשיבים הגישו לביהמ"ש קמא תביעה נגד המערערים לפירוק שיתוף בדירת מגורים שהיתה שייכת להוריהם המנוחים. מנגד, הגישו המערערים תביעה, בה טענו כי הם זכאים למלוא הזכויות בדירה מכוח התנהלות כספית בינם לבין אביהם המנוח. הדיון בשתי התביעות אוחד. ביהמ"ש הורה על הגשת תצהירי עדות ראשית של כל העדים, וקבע כי המערערים יתחילו בהשמעת הראיות. ביני לביני אירעה תקלה דיונית מסויימת ובמועד הדיון ביום 16.11.2006, ביקש ביהמ"ש להתחיל בשמיעת המערערים. בא כוחם התנגד לכך, ומשעמד ביהמ"ש על שמיעת המערערים תחילה, ביקשו אלה מביהמ"ש לפסול את עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. הערעור על סירוב הפסילה נדחה.
ב. ביהמ"ש רשאי במהלך קדם משפט להפנות את תשומת ליבו של צד לקשיים בתובענתו. ההליך השיפוטי מחייב הנחות כלשהן בדבר סבירותן של טענות משפטיות. מקצועיותו של ביהמ"ש היא המאפשרת לו להעמיד את הנחותיו המקדמיות תחת הביקורת הראויה. במקרה הנוכחי, יש לראות את האמירות המיוחסות לביהמ"ש לעניין הקשיים בתביעת המערערים, כגון התיישנות, כהערכה לכאורה של מצב דברים משוער, לאור האמור בכתבי הטענות, ואין להבינן כגיבוש עמדה לגופו של עניין בטרם עת.
ג. אשר לטענות בנוגע להערות דיוניות שהשמיע ביהמ"ש - האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על ביהמ"ש, ובמסגרת זו רשאי ביהמ"ש להעיר הערות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו. הזכות לביקורת כלפי בעל דין או פרקליטו גם היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו.
ד. אשר לטענות בעניין ההבדלים בין מה שנכתב בפרוטוקול ומה שאירע בפועל - ההנחה היא כי הפרוטוקול משקף את שאירע במציאות, ועל הטוען לפסלות הנטל להפריך הנחה זו. משנדחתה בקשת המערערים לתקן את הפרוטקול, יכולים הם לערער עליה על פי סדרי הדין, ואולם אין בכך כדי להקים עילת פסלות.

(בפני: הנשיאה בינייש. עו"ד כמאל כמאל למערערים, עו"ד זאב הבר למשיבים. 14.12.06).

ע.א. 9391/01 + 8849/01 + 6557/01 - פז גז והחברה האמריקאית... (אמישראגז) נגד פקיד שומה למפעלים גדולים ופקיד השומה נגד פז גז

*אין לנכות הפרשי שיערוך פקדונות ומקדמות ששולמו לחברות גז, אלא בעת השבת הפקדונות והמקדמות עם ניתוק הקשר בין הלקוח לחברת הגז. *אין לנכות הוצאות מימון של חברות לצורך תשלום דיבידנדים מההכנסה החייבת במס(מחוזי ת"א - עמ"ה 43/95 + 25/95 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות וערעור המשיב נתקבל).
א. השופטת ארבל: כאשר מצטרף לקוח חדש לאחת מחברות הגז הוא מפקיד פיקדון שמטרתו להבטיח את פירעון חובותיו של המתקשר כלפי החברה, וכן להבטיח כי הציוד המושאל ללקוח על ידי החברה מוחזר לחברה במצב תקין בעת פרישתו של הלקוח וסיום ההתקשרות. בשנת 1982 הגישה אמישראגז ערעור לביהמ"ש המחוזי על שומות שערך המשיב לשנות המס 1980-1977. אחת הסוגיות שהעלתה אמישראגז היתה עניין מיסוי הפיקדונות. המשיב ראה בפיקדונות אלו הכנסה חייבת במס, ואילו אמישראגז סברה כי אין למסות אותם כהכנסה חייבת. מחלוקת נוספת נגעה לסכומי שערוך הפיקדונות. מאחר שחברת הגז מחוייבת להחזיר ללקוח הפורש את סכום הפיקדון הנדרש מלקוח חדש באותה עת, הרי שבכל פעם שמועלה גובה הפיקדון, נאלצת חברת הגז לעדכן ולהעלות את הסכום אותו היא מתחייבת להחזיר ללקוחותיה בעת פרישתם. לטענת אמישראגז יש להתיר לה לנכות את הפרשי שערוך הפיקדונות כהוצאות מהכנסתה החייבת במס בהתאם לסעיף 17 לפקודת מס הכנסה. המשיב, לעומת זאת, סבר שאין להתיר ניכוי הוצאות אלו. ביהמ"ש המחוזי קבע אז כי סכומי הפיקדונות אינם מהווים הכנסה. באשר לסוגיית שערוך הפיקדונות, סבר ביהמ"ש כי סכומי השערוך יוכרו כהוצאה רק כאשר מוחזרים הפיקדונות בפועל לידי הלקוחות. מספר שנים לאחר מתן פסק הדין הגישה אמישראגז ערעור על שומות שנערכו על ידי המשיב לשנות המס 1990-1987. במסגרת הערעור שבו והעלו הצדדים את סוגיית ניכויים של סכומי שערוך וביהמ"ש דחה את ערעורה של אמישראגז. כך גם ערעורה של פז-גז ככל האמור בהתרת הניכוי של הפרשי שיערוך הפיקדונות. בעניין זה יש לדחות את הערעור.
ב. עניין נוסף עליו נסוב ערעורה של אמישראגז הינו סיווגם של כספים המכונים "מקדמות". כספים אלו, בדומה לפיקדונות, נגבים מכל לקוח חדש המתקשר בחוזה לאספקת גז ממרכזיה. אמישראגז מתחייבת כי בעת פרישתו של הלקוח יוחזרו לו כספי המקדמות כשהם משוערכים לפי סכום המקדמה הנגבה בעת הפרישה מלקוח חדש. המשיב
סבר כי יש להתייחס למקדמות כאל הכנסה שאין כנגדה הוצאה המותרת בניכוי, אלא במועד החזרתן של המקדמות בפועל לידי הצרכן, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור אמישראגז. גם בעניין זה יש לדחות את הערעור.
ג. המשיבה 2, (להלן: פז-גז2), היא תוצר של מיזוג עסקי בין שתי חברות: המשיבה 1, (להלן: פז-גז1), וחברת פטרולגז. בטרם המיזוג היה שוויה של פז-גז1 כפול כמעט משוויה של פטרולגז. על מנת להשוות את שווי שתי החברות המתמזגות, היה צורך להקטין את שוויה של פז-גז1. מהלך זה בוצע על ידי חלוקת דיבידנד לבעלי המניות. לשם כך נטלו פז-גז1 ופטרולגז הלוואות ובו ביום חולקו דיבידנדים לבעלי המניות. לאחר המיזוג ביקשה פז-גז2 לנכות את הוצאות המימון ששילמה על קרן ההלוואות. פקיד השומה סירב להתיר את הניכוי. ביהמ"ש קבע כי ניתן לנכות את הוצאות המימון של חברה בגין הלוואה שנטלה לצורך חלוקת דיבידנדים. יש לקבל בנושא זה את ערעור המשיב.
ד. (דעת מיעוט): ערעורה של פז-גז נסב על נקודה נוספת שעניינה שיעור הפחת למוני הגז אותם היא מפעילה. שיעור הפחת החל על מונים אלו בהתאם לתקנות מס הכנסה (פחת) הינו %7, שכן הם מסווגים תחת פריט "מכונות וציוד כלליים". פז-גז דרשה מפקיד השומה להפעיל את שיקול דעתו בהתאם לתקנה 4 לתקנות הפחת, המאפשרת הכרה בשיעור פחת מוגדל במקרה בו נוכח כי "קיימת כליה ובליה למעלה מן השיעור הרגיל", ולהכיר בשיעור פחת של %14 עבור המונים שברשותה. פקיד השומה דחה את הבקשה וקביעתו אושרה ע"י בימ"ש קמא. בענין זה יש לקבל את ערעורה של פז-גז.
ה. השופטת חיות: מצטרפת לפסק דינה של השופטת ארבל, למעט בסוגיית שיעור הפחת החל על מוני הגז. כפי שקבע בימ"ש קמא אין מקום לסטות משיעור הפחת הסטנדרטי החל על המונים. הנשיא ברק: מצטרף לעמדת השופטת חיות.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, ארבל, חיות. עוה"ד מ. שקל וי. שקל לפז גז, עוה"ד א. רפאל וג. בראונר לאמישראגז, עוה"ד י. לייבליין ול. מרגלית לפקיד השומה. 20.11.06).

ע.א. 9283/04 - אילון צברי נגד פקיד שומה

*פס"ד במשפט פלילי על סכום הכנסה מעבירות מרמה, שוחד והפרת אמונים, מהווה ראיה חלוטה בתיק שומת מס הכנסה. *ניתן לחייב בתשלום מס הכנסה גם על סכום כסף שהגיע לנישום בעבירה ושחולט לאוצר המדינה(מחוזי ת"א - עמ"ה 1020/01 - הערעור נדחה).
א. המערער ואחרים הואשמו בעבירות מרמה, עבירות על חוק ניירות ערך, שוחד והפרת אמונים בתאגיד. על פי הנטען בכתב האישום הפיק המערער כתוצאה מפעולות בלתי חוקיות בשוק ההון כ-5 מיליון ש"ח. בעוד התיק הפלילי תלוי ועומד נדרש המערער להגיש לפקיד השומה דו"חות על הכנסותיו בשנות המס נושא כתב האישום. כיוון שהמערער לא כלל בדוחו"ת את הכנסותיו הנזכרות בכתב האישום, הוצאה לו שומה לפי מיטב שפיטה בהתבסס על האמור בכתב האישום. בסופו של יום, הורשע המערער בתיק הפלילי וגזה"ד כלל גם רכיב של קנס. ביהמ"ש העליון המיר את הקנס בחילוט כספים שהופקדו לטובת המערער אצל עו"ד. לאחר פסה"ד בביהמ"ש העליון, התחדש הדיון בסוגיית השומה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי: "הממצאים בפסק הדין הפלילי מהווים ראיה חלוטה בתיק השומה... אין ממש בטענה 'הכלכלית' לפיה לא נהנה המערער מכספי החילוט שעל כן אין מקום לכלול אותם לצורך השומה". הערעור נדחה.
ב. הסכום שחולט היה תחליף לקנס. כיוון שמדובר בקנס - אין ללמוד מהטלתו כי מדובר בכסף שלא הגיע מעולם לידי המערער. השאלה המשנית היא, אם ניתן לנכות קנסות מהכנסה החייבת במס והתשובה היא חיובית. מעבר לנדרש, יש לציין כי אפילו מדובר היה בחילוט ולא בקנס, מדובר בסכום כסף שהגיע לעבריין, עקב ובאמצעות העבירה שביצע. משמע, הסכום היה בידיו ומשכך - הוא חייב במס. דברים אלה מהווים
גם תשובה לטענתו החילופית של המערער כי החילוט מאפס את הכנסותיו. החילוט איננו מאפס את ההכנסות. החילוט הוא אמצעי עונשי שבא לפגוע במערער בשל אותה הכנסה בלתי חוקית שהורתה ולידתה במעשה העבירה שביצע.
ג. השומה כוללת את הסכומים שבגינם הורשע המערער בתיק הפלילי. אין ממש בטיעוני המערער באשר לחוסר ההלימה שבין הסכום בכתב האישום לסכום השומה. פרט לסכום של 700 אלף - שלא נכלל בפסה"ד הפלילי. ממצאי העובדה בתיק הפלילי כוללים גם את הסכום שמדובר בו כ-5 מליון ש"ח. למעלה מן הנדרש: טענותיו הקונקרטיות של המערער בהקשר זה הינם כי השומה שנקבעה לגביו אינה זהה לשומה שנקבעה לשותפיו לכתב האישום. גם בטענות אלה אין ממש. באשר לשותפים: השותפים לא ניהלו הליך פלילי וממילא לא נקבעו לגביהם ממצאי עובדה שעל כן לא ניתן לגזור גזירה שווה ממה שנקבע לגביהם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד איתמר רוטמן למערער, עו"ד עטילה קמיל למשיב. 9.11.06).

ע.פ. 2846/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אלימות ומין של בעל באשתו וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1166/03 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער הואשם בביצוען של עבירות אלימות ומין נגד אשתו (להלן: המתלוננת). בשלושה מן האישומים יוחסו למערער מספר עבירות של תקיפת בת-זוג, אותן ביצע במהלך החודשים יולי וספטמבר 2003. באישום נוסף יוחסה למערער עבירת אינוס שביצע באשתו בחודש יולי 2003 (אישום ראשון), ולגירסת המשיבה הוא ביצע עבירת אינוס נוספת במהלך שנת 1997 (האישום השני). ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בכל העבירות שיוחסו לו. ראיות המשיבה התבססו בעיקרן על עדותה של המתלוננת. כן נסמכת הכרעת הדין, על דברי המערער במהלך חקירתו ועדותו בביהמ"ש, ומאלה עולה הודאה מפורשת בכך שנקט באלימות כלפי אשתו, גם בעת קיומם של יחסי מין. בערעורו טוען המערער נגד הרשעתו באישום השני, הוא האינוס בשנת 1997, וכן הוא מלין על העובדות שהובאו ב"חלק הכללי" של כתב-האישום, ולהן, כך נטען, היה משקל גם לעניין העונש. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לנוסחו של ה"חלק הכללי" - מלבד פרטים עובדתיים חיוניים על המערער ואשתו, נטענה טענה כללית לפיה נהג המערער לקיים עם המתלוננת יחסי מין בכפייה תוך שימוש בכוח ואלימות, עובר לקיום יחסי המין ואף במהלכם. ניתן לעשות שימוש בחלק הכללי כדי לעמוד על מערכת היחסים שקדמה לאישומים האחרים, וממילא ניתן היה לייחס לו משקל בבוא ביהמ"ש לקבוע את העונש הראוי למערער.
ג. לעניין הרשעת המערער באישום השני - על פי גירסת המשיבה, ביקש המערער לקיים יחסי מין עם אשתו והיא דחתה אותו, אולם מחשש שיבולע לה נתנה לבסוף את הסכמתה. ההרשעה באירוע משנת 1997, מתבססת על דברים שאמר המערער בחקירתו. גם אם נקבל את האמור בהודעת המערער כי קיום יחסי המין אז לא היה לרוחה של המתלוננת מלכתחילה, עובדה היא שלבסוף, לפי הודעתו, היא נתנה לכך את הסכמתה. אכן, בהמשך סטר המערער למתלוננת, אולם, ספק אם ניתן לקבוע, וברמה הנדרשת בפלילים, כי המשך קיום היחסים היה בניגוד לרצונה, שהרי על פי גירסתו הם המשיכו לקיים יחסים "כרגיל". את הספק הזה היתה אמורה המתלוננת לסלק בעדותה, דא עקא, היא לא זכרה אירוע זה כלל. לפיכך יזוכה המערער מעבירת אינוס זו, ומאידך, ונוכח הודאתו, יורשע המערער בעבירה של תקיפת בת-זוג.
ד. זיכויו של המערער מעבירת האינוס שיוחסה לו באישום השני, מחייבת הקלה בעונש. מדובר גם במערער שבריאותו רופפת, ושהייתו הממושכת בכלא כבר נותנת בו את אותותיה. לפיכך יועמד העונש על 7 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר, החלטה - השופט לוי. עוה"ד ששי גז ומירב אלגלי למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 8.11.06).

ע.א. 5702/03 + 4670/03 - י.מ.ש. השקעות בע"מ ויוסף שגב נגד כלל אינווסט וכלל ישראל

*דוחו"ת כזב שנמסרו ללקוח של "בית השקעות" ע"י המנכ"ל שמעל בכספי בית ההשקעות והלקוח, אין בהם כדי להקים קשר חוזי בין "בית ההשקעות" והלקוח אלא חיוב נזיקי כלפי הלקוח(מחוזי ת"א - ת.א. 2289/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבה היא בית השקעות. מנכ"ל המשיבה היה אריה גולדין (להלן: גולדין). ביום 5.6.89 פתחו המערערים חשבונות במשיבה, שנועדו להשקעות בעסקאות פורוורד במטבע חוץ. עם פתיחת החשבונות, נתנו המערערים יפו"כ לגולדין לפעול בשמם. מדי פעם הציג גולדין למערערים דפי חשבונות שהצביעו כביכול על עסקאות רווחיות ביותר, שהעמידו את היתרה בחשבונות על סכום של כ-4.5 מליון דולר. דפי חשבון אלה היו דפים כוזבים שערך גולדין מחוץ למשרדי המשיבה. בסוף חודש אוגוסט 1990 כי היתרה בחשבונות המערערים עומדת על אפס, בעקבות מעילה של גולדין שהוציא מהחשבונות כ-3.6 מליון -. בעקבות הגילוי העביר גולדין ממקום מושבו בחו"ל למערערים כ-2,150 מליון דולר. המערערים (להלן: התובעים) הגישו תביעה אזרחית נגד המשיבה ונגד כלל ישראל לתשלום היתרה שהופיעה בדפי החשבון שהוצגו להם על ידי גולדין (להלן: התביעה). ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובעים זכאים ליתרה שהופיעה בדו"חות גולדין (כ-4.5 מליון דולר) וכי מסכום זה יש לנכות את הסכומים שהחזיר גולדין. על פסה"ד הוגשו שני הערעורים. האחד על ידי המערערים נגד דחיית תביעתם כלפי כלל ישראל, והשני ע"י המשיבה. ערעור המערערים נדחה וערעור המשיבה נתקבל חלקית.
ב. השאלה המתעוררת היא אם ביסוד מצגיו של גולדין בדו"חות שנמסרו לתובעים עומדים גמירות דעת ורצון להתקשר בחוזה. התשובה על כך היא בשלילה. דו"חות אלה הם דו"חות כזב שלא עומד מאחוריהם רצון ליצירת זכויות וחובות משפטיות מחייבות. אשר לחוזה המסגרת שבין המשיבה לתובעים - חוזה זה הוא חוזה מסגרת בלבד. מצגי התרמית אינם הופכים להיות חלק מתנאי החוזה. תרמית היא עוולה נזיקית. הפיצוי הנזיקי הוא הפיצוי שחל בסיטואציה כגון דא ולא הפיצוי החוזי.
ג. המחלוקת בשאלת אחריותה הנזיקית של המשיבה מצומצמת, שכן היא לא חלקה על אחריותה הנזיקית. המחלוקת היא אך בשאלת הרשלנות התורמת של התובעים. המשיבה טענה כי יש לייחס לתובעים רשלנות תורמת בשיעור של %25. אין לקבל טענה זו. הפיצוי הנזיקי נועד להעמיד את הניזוק במצב שבו היה אלמלא מעשה העוולה. הפיצוי נועד להחזיר את המצב לקדמותו. כאלה הם הפיצויים שנפסקו לתובעים על ידי ביהמ"ש המחוזי בעילה הנזיקית. התוצאה היא איפוא כי יש לקבל חלקית את ערעורה של המשיבה ולבטל את החיוב החוזי שהוטל עליה.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, א. לוי, גרוניס. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. 13.12.06).

ע.א. 9014/03 - אברהם גרינפלד נגד שמעון לסר ואח'

*התנאים המצדיקים הגשת תביעה אישית של בעל מניות בחברה נגד מי שגרם נזק לחברה ובעקיפין גם לבעל המניות(מחוזי ת"א - ת.א. 1981/02 - הערעור נדחה).

א. המערער הוא בעל מניות בחברת יסקל החזקות, חברה שמניותיה נסחרות בבורסה. במועדים הרלוונטיים שימשו המשיבים נושאי משרה ביסקל. כמו כן החזיקו חלק מן
המשיבים במניותיה של יסקל או היו בעלי עניין בה. בתקופה שבין אוגוסט 2001 לאוגוסט 2002, ביצעה יסקל שורה של פעולות עסקיות. בסוף אותה תקופה חדלה יסקל לפרוע את חובותיה, שנאמדו בסך של 182 מיליון ש"ח. המערער הגיש תביעה ייצוגית, ולטענתו הפעולות העסקיות הכושלות להן אחראים המשיבים, הובילו לקריסתה הכלכלית של יסקל ולירידה חדה בערך מניותיה. ביהמ"ש דן תחילה בשאלה אם למערער קיימת עילת תביעה אישית כנגד המשיבים לצורך הגשת תביעה ייצוגית. בשאלה זו קבע ביהמ"ש כי אף אם חבים המשיבים בחובת זהירות, חובת אמון וכד', ואפילו הופרו חובות אלה, הרי שהפרה זו אינה מקנה לבעלי המניות עילת תביעה אישית, שכן נזקם, המתבטא בירידת שווי המניות, הוא אך השתקפות נזקה של החברה. הערעור נדחה.
ב. קיימים מקרים בהם עשויה להתאפשר תביעה אישית של בעל המניות נגד מי שגרם נזק לחברה (ובעקיפין לבעל המניות עצמו). המערער תובע בגין הנזק שנגרם לו ולשאר בעלי המניות, שאינם המשיבים, ללא אבחנה בין סוגי נזקים שונים. מכאן, שהנזק אותו פירט המערער בכתב התביעה נגזר מהנזק אותו ספגה החברה, והוא משותף לכל בעלי המניות, בהם אף המשיבים. בנסיבות אלה, בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא עלה בידי המערער להראות קיומה של עילת תביעה אישית.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. 14.12.06).

בר"ם 696/06 - זורב ופניה אלקנוב נגד ביה"ד לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין ואח'

*החזקת שוהים בלתי חוקיים במעצר עד להרחקתם מישראל(מחוזי ת"א - עמ"נ 243/05 - הנושא הוחזר לביה"ד להמשך הדיון).

א. המבקשים, אם ובנה, במקורם בעלי אזרחות גרוזינית, הגיעו לישראל בשנת 1993 כיהודים וקיבלו תעודת עלייה ואזרחות ישראלית. בשנת 1998 אזרחותם בוטלה בעילה של מרמה. מאז ביטול אזרחותם ועד למעצרם ביום 25.9.05 שהו המבקשים שלא כדין בישראל. עם מעצרם, הוצאו נגדם צווי הרחקה ומשמורת. ביום 26.9.05 הובאה המבקשת בפני בית הדין למשמורת וביה"ד אישר את צו המשמורת. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה. התיק הוחזר להמשך הדיון בביה"ד למשמורת.
ב. הוראות סעיף 13א(ב) לחוק הכניסה לישראל, הקובעות כי שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו ממנה, מהוות פגיעה בזכות יסוד של אדם לחירות אישית. לפיכך, נדרש לבחון האם פגיעה זו עומדת במבחן פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד. הוראת החוק בסעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל עומדת במבחן החוקתי. עם זאת, מסקנה זו אינה מייתרת את הצורך להקפיד הקפדה יתירה על אופן השימוש בסמכות הארכת המעצר מטעמים של התנהגות המוחזק במשמורת, ולבחון בחינה מתמדת, מעת לעת, האם עדיין מתקיימים התנאים המצדיקים את המשך המעצר. במקרה שלפנינו, המבקשים אינם משתפים פעולה לצורך הרחקתם למדינת אזרחותם המקורית - גרוזיה. המדינה פעלה ופועלת כל העת במסגרות הדיפלומטיות כדי להסדיר את העברת המבקשים לגרוזיה, ולדאוג לקליטתם שם. אין זה ברור, מדוע, חרף אי שיתוף הפעולה של המבקשים, אין המדינה מבצעת את פעולת ההרחקה הלכה למעשה. בנסיבות אלה, התיק יוחזר לבית הדין למשמורת, אשר יבחן אם ניתן לממש לאלתר את פעולת ההרחקה בפועל, ולחילופין, האם אי שיתוף הפעולה של המבקשים עודנו קיים, והאם הוא המונע את הרחקתם.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רומן בריק למבקשים, עו"ד איתי רביד למשיבים. 18.12.06).

בג"צ 9613/03 + 7840/03 + 10076/02 - ד"ר י. רוזנבאום ואח' נגד נציב שירות בתי הסוהר ואח'

*ביטול הוראת השב"ס והמשטרה על הוצאתם לפנסיה של סוהרים ושוטרים בהגיעם לגיל 55, תוך הפלייתם לעומת כלל עובדי המדינה היוצאים לפנסיה בגיל 65(העתירות נתקבלו).

א. חוק שירות המדינה (גימלאות), חייב את המדינה להוציא לקצבה את עובדיה שהגיעו לגיל 65. בד בבד, הוסמכו נציב שירות בתי הסוהר ומפכ"ל המשטרה להוציא לקצבה סוהרים ושוטרים ששירתו מעל עשר שנים עם הגיעם לגיל 55. על יסוד הוראה זו, קבעו המשיבים את גיל 55 כגיל פרישה אחיד לכל עובדי שירות בתי הסוהר והמשטרה ששירתו עשר שנים לפחות. העתירות נתקבלו.
ב. חוק שוויון הזדמנויות, החל גם על המדינה, אוסר על הפליה בעבודה מחמת גיל. כדי לקבוע האם מדיניות המשיבים בענייננו מהווה הפליה מחמת גיל, נדרש להגדיר את "קבוצת השוויון", היינו, קבוצת העובדים אשר ביניהם אסורה ההפליה. קבוצת השוויון הנוגעת לענייננו היא זו של כלל עובדי המדינה. לעניין איסור ההפליה שלפנינו, המדינה היא גוף אחד. היא ה"מעביד" על-פי סעיף 2 לחוק. המשיבים לא עמדו בנטל להראות, שההבחנה שנקטה המדינה בין עובדיה מתחייבת מאופיים או ממהותם של כל התפקידים או המשרות המבוצעים בשב"ס ובמשטרה. התוצאה היא כי הנוהל הפנימי הקיים בשב"ס ובמשטרה, המורה על הוצאה כפויה לקצבה בגיל 55 (כיום 57) לשוטר או סוהר ששירת עשר שנים, דינו להיבטל.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. עו"ד מאיר אבירם לעותרים, עו"ד דניאל גולדברג למשיבים. 12.12.06).

ע.א. 10611/03 - מגדל... בע"מ נגד הארגון למימוש האמנה...

*הסכם להפניית לקוחות של ארגון פלוני לחברת ביטוח לצורך עריכת ביטוח חיים, מהווה "חוזה ביטוח" חיים, לפי חוק חוזה הביטוח המאפשר למבוטח לבטל את חוזה הביטוח בהודעה בכתב למבטח(מחוזי ת"א - ת.א. 594/94 - ערעור - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המשיב, (להלן: הארגון), עסק במתן ייעוץ, סיוע ואשראי לישראלים המבקשים לרכוש זכאות לפנסיה בהתאם לאמנה על בטחון סוציאלי שנכרתה בין ישראל לגרמניה. לצורך רכישת הזכויות הוענקו ללקוחות הארגון הלוואות כספיות. על מנת להבטיח את החזר יתרת ההלוואה במקרי מוות של לקוחותיו, התקשר הארגון ביום 20.3.85 עם חברת הביטוח שמשון בהסכם שעניינו ביטוח חיים של הלקוחות. המערערת הינה חליפתה של שמשון. בהסכם נקבע, כי הארגון י-פנה לשמשון, לפחות 95 אחוז מכלל לקוחותיו הנוטלים הלוואה, לשם עריכת ביטוח חיים. בחודש אוקטובר 1991, כרתו ביניהם הארגון וחברת הביטוח הסנה הסכם בעל מתכונת דומה. ביום 2.2.92 התקבלה אצל שמשון הודעת הארגון על ביטול ההסכם. שמשון הגישה תביעה נגד הארגון, בטענה כי ביטול ההסכם נעשה שלא כדין, ועתרה כי ביהמ"ש יורה על אכיפתו של ההסכם, או לחלופין יפסוק פיצויים בסך 6 מיליון ש"ח. הארגון הגיש תביעה שכנגד. ביהמ"ש המחוזי דחה במלואן הן את התביעה העיקרית והן את התביעה שכנגד. בפסק הדין נקבע, כי ההסכם הינו "חוזה ביטוח" כמשמעו בחוק חוזה הביטוח, ולאור הוראות סעיפים 45(א) ו-52 לחוק, הארגון רשאי היה להביא את ההסכם לידי סיום. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. סעיף 45(א) לחוק חוזה הביטוח, שעניינו ביטוח חיים קובע כי "המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח". סעיף 52(ב) לחוק מוסיף ומורה, כי אין להתנות על ההוראה הנזכרת אלא לטובת המבוטח או המוטב. בענייננו, מעת שמעביר הארגון את רשימת הלקוחות המבוטחים, הרי שבינו לבין שמשון קיים חוזה
ביטוח חיים ביחס לכל הלקוחות הנזכרים ברשימה. כיוון שההסכם מהווה חוזה לביטוח חיים, ממילא היתה לארגון-המבוטח זכות להביא את ההסכם לסיומו בכל עת, ולא ניתן היה להתנות על זכות זו אלא לטובתו.
ג. השגה נוספת המועלית על ידי מגדל נוגעת למועד כניסתה לתוקף של הודעת הביטול. הודעה זו הומצאה לשמשון ביום 2.2.92, וצויין בה כי תוקפו של ההסכם מסתיים ביום 1.1.92. יש ממש בטענת מגדל לפיה לא ניתן היה להביא את ההסכם לכלל סיום באופן רטרואקטיבי. עוד טוענת מגדל כי ביטולו של ההסכם לא נכנס לתוקף באופן מיידי, אלא אך לאחר חלוף חמישה עשר ימים מיום המצאת הודעת הביטול, לפי הוראת סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח. גם בכך צדקה מגדל. משכך, ראוי להחזיר את ההליך לערכאה הדיונית על מנת שתפסוק בשאלת שיעורו של הפיצוי הכספי לו זכאית מגדל על רקע הקביעות הנזכרות.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד הלל איש שלום ורועי קובובסקי למערערים, עוה"ד מיכאל קירש ודנה שטיר למשיבים. 11.12.06).

ע.א. 1514/04 - שיכון עובדים... בע"מ ואח' נגד יון חנית נכסים בע"מ ואח'

* ע.א. 1514/04 - תקפו של חוזה שנשלח לחתימה ע"י צד אחד לצד שני והלה חתם עליו, בעוד הצד ששלח את החוזה מסרב לחתום עליו. *האם הוראה בהסכם מאוחר המבטלת חיוב בפיצויים בגין הסכמים קודמים שהופרו, עומדת בתקפה, כאשר ההסכם המאוחר בוטל עקב הפרתו של הצד התובע את הפיצו(מחוזי י-ם - ת.א. 1229/99 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).
א. בבעלותן של המערערות נכס מקרקעין באזור ירושלים, הכולל 372 מגרשים. בין בעלי הדין נחתם הסכם, בגדרו התחייבו המשיבים לשווק עבור המערערות לכל הפחות 90 מגרשים המיועדים לבנייה עצמית, תוך תקופה של 90 ימים (להלן - ההסכם הראשון). המשיבים לא עמדו בהתחייבויות הקבועות בהסכם. נחתמה תוספת להסכם (להלן: ההסכם השני), ולמרות הארכה שניתנה למשיבים, לא עלה בידם למכור את כל 90 המגרשים בתום התקופה הקבועה בהסכם השני. במהלך חודש פברואר 1998 נחתם הסכם נוסף (להלן: ההסכם השלישי). מספר שבועות לאחר מכן נעשו ניסיונות להגיע להסדר פשרה שיביא לסיום ההתקשרות, וביום 10.12.98 נשלח למשיבים נוסחו הסופי של הסכם חדש (להלן - ההסכם הרביעי). על ההסכם הרביעי חתמו המשיבים בלבד, בעוד שהמערערות סירבו לחתום עליו. בימ"ש קמא פסק כי ההסכם הרביעי הינו בר-תוקף וכי המערערות הן אלו שהפרו אותו. נקבע, כי הואיל והמערערות הפרו את ההסכם הרביעי. תביעותיהם של המערערים לפיצוי בגין הפרת ההסכמים הראשונים נדחו. הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות.
ב. השופט גרוניס: באשר לשאלת תוקפו של החוזה הרביעי, כבר נפסק בעבר, כי העדרה של חתימה אינו מעיד בהכרח על כוונת הצדדים שלא להתחייב בחוזה. נראה, שגם אלה המסתייגים מגישה מרחיבה לגבי הנושא של היעדר חתימה, יסכימו שבמקרה דנא יש לקבוע שהשתכלל חוזה. עורך דינן של המערערות שלח את ההסכם למשיבים לשם חתימתם והם אכן חתמו. מכתב הלוואי לא כלל שום הסתייגות, כמו הביטוי "טיוטה", ואילו הנוסח של ההסכם הרביעי כבר נשא תאריך. משלוח ההסכם היה בגדר הצעה והחתימה היוותה קיבול. הסכם זה הופר ע"י המערערות.
ג. (דעת מיעוט): זכותן של המערערות לקבל פיצוי בגין הפרת ההסכמים הקודמים להסכם הרביעי קמה טרם החתימה על ההסכם הרביעי. הפרשנות הראויה להסכם דנא מובילה למסקנה לפיה השתכללותו אינה מבטלת, כשלעצמה, את החיובים הקודמים של הצדדים ואינה מאיינת את זכויותיהן של המערערות לפיצוי בעקבות הפרות קודמות. כל פרשנות אחרת שתוצע להסכם הרביעי אינה עולה בקנה אחד עם הרציונל העסקי שעומד בבסיס ההסכם.
ד. הנשיא (בדימ') ברק: יש לדחות את הערעור גם ככל שהוא נוגע לטענת המערערות כי עם ביטול ההסכם הרביעי הן זכאיות לפיצוי בגין ההסכם שקדם לו. המערערות, במחדלן לחתום על ההסכם הרביעי, מנעו מן המשיבים את האפשרות להשלים את הסדר התשלומים שנקבע בהסכם הרביעי. המערערות אינן יכולות להיבנות ממחדל זה ולסלול באמצעותו את דרכן חזרה להסכם השלישי. במצב דברים זה, יש לראות את המשיבים כאילו קיימו את התחייבויותיהם כך ש"לא תהינה לצדדים כל טענה או תביעה מכל סוג שהוא בגין ההסכמים לשיווק מגרשים בהר כתרון ו/או הסכמי המכר" (סעיף 6 להסכם הרביעי). אין בביטולו של החוזה כדי לבטל את פועלו למפרע.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, גרוניס, ארבל. עוה"ד י. גרין ונ. שמואלי למערערות, עו"ד ב. ברליין למשיבים. 14.12.06).

בג"צ 4178/04 - פלונית נגד פלוני ואח'

היקף הזכויות העומדות לאשה שהתגרשה מבעלה, בזכויות הפנסיה של הבעל. תחומי תחולתו של המונח "ידועים בציבור"(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. העותרת והמשיב החלו להתגורר יחדיו בשנת 1979, בעוד המשיב נשוי לאשתו הראשונה. רק לאחר שהמשיב התגרש בשנת 1983, נישאו בעלי הדין זה לזו. במהלך נישואיהם נולדו להם שני ילדים. ביום 11.11.97 הגישה העותרת תביעת גירושין. העתירה מופנית כנגד פסיקתו של בית-הדין הרבני על שתי ערכאותיו, בנוגע לחלקה של העותרת בפנסיה השוטפת המשולמת למשיב מדי חודש ובפיצויי הפרישה ששולמו למשיב כסכומים חד-פעמיים. לשם הכרעה בטענה זו, הבחין בית-הדין האזורי בין שלוש תקופות זמן: 1979 עד 1983 - בתקופה זו חיו בני-הזוג יחדיו ללא נישואין; 1983 עד 1992 - השנים שלאחר נישואי בני-הזוג ועד לפרישתו של המשיב מממקום העבודה ושולמו לו פיצויים. כשני שלישים מכספי הפיצויים נצברו בטרם נישא המשיב לעותרת. נקבע כי המשיב השקיע את מרבית כספי הפיצויים ברכישתה של דירת המגורים שנרשמה על-שם שני בני-הזוג ואשר בית-הדין הורה על חלוקתה בחלקים שווים. אשר לזכויות הפנסיה שנצברו באותן שנים, פסק בית-הדין כי יש לקזז מהן את כספי הפיצויים שהשקיע המשיב ברכישת דירת המגורים המשותפת; 1992 עד 1998 - השנים שלאחר תחילת עבודתו של המשיב בחברת "צים" (18.5.92) ועד לפרישתו לפנסיה מוקדמת בשנת 1998. אשר לזכויות הפנסיה בתקופה זו עד למועד הפירוד - פסק בית-הדין כי העותרת זכאית למחציתן של זכויות אלה. על פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי הגישה העותרת ערעור לביה"ד הרבני הגדול, שדחה את ערעורה. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. צדק בית-הדין כי אין העותרת זכאית לחלק בזכויות הפרישה והפנסיה שצבר המשיב טרם נישואיהם. באותן שנים, ניהל המשיב הליכי גירושין מאשתו הראשונה במהלכם התבררו בין השניים תביעות רכושיות, בלא שהעותרת העלתה טענה בנוגע לחלקה בזכויות שצבר המשיב אותה עת. לא הובאו פרטים בנוגע להסדר הרכושי אליו הגיע המשיב עם אשתו הראשונה, ואיננו יודעים מה היה חלקה בזכויות שצבר המשיב בעבודתו בשנים 1979 עד 1983.
ג. בכל הנוגע לזכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב בעבודתו במהלך שנות נישואיו עם העותרת - בית-הדין הרבני הגדול הותיר על כנה את קביעתו של בית-הדין הרבני האזורי, למרות שדחה את נימוקו של ביה"ד האזורי. נימוקו של ביה"ד הגדול היה כי בנסיבות העניין, אין זה מוצדק לאזן באופן שווה את זכויות הפנסיה שצבר המשיב במהלך שנות נישואיו עם העותרת. זאת, בהתחשב בכך שהמשיב בן 64 ופרש לגמלאות בלא שיש לו השתכרות נוספת, ואילו העותרת בת 49 ושנות עבודה והשתכרות רבות עוד לפניה. אף אם נקבל את גישתו העקרונית של ביה"ד הגדול בנוגע לפרשנות
סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון - ובכך, אין צורך להכריע - לא יהא בכך כדי להצדיק חלוקה לא שווה של זכויות הפנסיה הנדונות. ראשית, לא נטען כי איזון שווה של זכויות הפנסיה בין בני-הזוג יותיר את המשיב בלא יכולת כלכלית לתמוך בעצמו לאחר הגירושין; שנית, בפני בית-הדין לא נשמעו טיעונים לעניין יישומה של הוראת-סעיף 8(2) לחוק על נסיבות המקרה, ולא התבררו שאלות עובדתיות הכרוכות בכך. המסקנה היא כי העותרת זכאית למחצית מזכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב גם בשנים 1983 עד 1992.
ד. מעבר לנדרש: בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול, צויין באשר ל"ידועים בציבור", כי המושג "משפחה" משמעותו יצירת יחידה אחת של שני אנשים, שנועדה להמשיך את הדור ולגדל את צאצאיהם. הגבלת תחומי המונח "חיי משפחה" לבני-זוג הרוצים להמשיך את הדור ולגדל צאצאים כאמור, היא צרה מדי. במציאות אפשר שלא כל זוג נשוי מעוניין בהכרח בהמשך הדור ובגידול צאצאים.
ה. מפסק-דינו של בית-הדין הגדול משתמעת עמדה עקרונית לפיה כאשר מדובר ב"ידועים בציבור" אשר אחד מהם נשוי לאחר אותה עת, לא ניתן להסיק קיומה של כוונה לשיתוף נכסים. לעמדה גורפת זו אין להסכים. אין לשלול מראש קיומן של נסיבות בהן יוכח שיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים בציבור, אף כאשר אחד מהם טרם התגרש מבן-הזוג לו הוא נשוי.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, רובינשטיין. החלטה - הנשיאה בייניש, הוסיף השופט רובינשטיין. עו"ד אלינור ליבוביץ לעותרת, עו"ד שמעון יעקבי לביה"ד, עו"ד ישראל ויסבלט למשיב. 13.12.06).

ע.פ. 729/06 - דניס רוטקביץ נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, של מי שמסר סכין במהלך תגרה לאחד המשתתפים בתגרה והלה רצח אדם בסכין זו(מחוזי ת"א - ת.פ. 40413/02 - ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעור נדחה).

א. בדצמבר 02, בשעות הערב המאוחרות, נדקר סטניסלב גלייזר (להלן: המנוח) 6 דקירות,שגרמו למותו. הדוקר, ויטלי אברמוב, הואשם ברצח והורשע. בתיק נושא ערעור זה, יוחסה למערער עבירת הריגה. על פי הנטען, המערער הוא שנתן לויטלי את הסכין ששימשה לרציחתו של המנוח, סמוך לפני הדקירות. בימ"ש קמא זיכה את המערער מעבירת ההריגה והרשיע אותו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בימ"ש קמא קבע כי הסכין הוחזק בידי המערער באותו ערב וכי מסר את הסכין לויטלי שעה שצפה אפשרות שייעשה בו שימוש כנגד המנוח, אם כי המערער לא התכוון לתקוף את המנוח. ביהמ"ש גזר למערער 9 חדשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.

ב. בפני ביהמ"ש היו ראיות חיזוק שדי בהן כדי לתמוך בגירסתו של ויטלי שהתקבלה במשפטו של המערער מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות. אשר להרשעתו של המערער בעבירה החילופית - גרימת מוות ברשלנות - שתי סוגיות עומדות על הפרק: האם ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן- התשובה היא חיובית; האם בפועל הוכחה העבירה שבה הורשע - המערער, יכול וחייב היה לצפות כי מתן הסכין, יכול להסלים את הסכנה שבעימות האלים שעמד כבר בפתח, ולא היה ספק בכך שהוא עומד להתרחש. ההנחה המקלה עם המערער היא זו שהוא לא צפה ואף לא יכול היה לצפות כי ויטלי יעשה בסכין שימוש מהיר ממוקד ותכליתי כפי שקרה בפועל. אלא שסכין ביד, כשהרוחות מתלהטות, יוצר דינמיקה משל עצמו. מדובר בסכין מתכתי ארוך מאוד בעל ידית באורך 12 ס"מ ולהב של 10 ס"מ. המחזיק בסכין מעין זה והעושה בו שימוש יכול וחייב להיות מודע לתוצאות הקשות שבשימוש בו.

ג. אשר לחומרת העונש - העונש שהוטל נמצא ברף הנמוך של מדרג הענישה בגין עבירות אלימות, וספק אם הוא נותן ביטוי לחלקו של המערער בכך שחיי אדם צעיר קופחו ללא סיבה. בימ"ש קמא היה ער לנסיבותיו האישיות של המערער, וגזר הדין משקלל אותן, תוך שהוא מעמיד לצידן את הצורך בענישה הרתעתית.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד ניל סיימון למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 8.11.06).

רע"א 2457/04 - עזבון המנוחה לטיפה יפה חייט ז"ל נגד סמירה דיק ואח'

*התנאים הנדרשים כדי שבן משפחה "המתגורר" עם דייר מוגן, יהיה לדייר מוגן עם מות הדייר (הבקשה נדחתה).

בשנת 1989 הגיע בנה של המנוחה לישראל מארה"ב, נישא, והתגורר עם אשתו (כיום גרושתו) בדירת הוריה בלוד. בשנת 1990 נדון הבן למאסר עולם, ומאז 1997 יצא מהכלא לחופשות קצרות של 72 שעות מידי מספר חודשים, ובחופשותיו שהה בדירתה השכורה של אמו עד לפטירתה. טענת הבן הינה כי די בעובדות אלה ובכך שלא היתה לו דירה אחרת משלו, כדי להקנות לו מעמד של דייר מוגן לפי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר. עמדת המשיבים היתה כי בילוי חופשות קצרות של ימים ספורים מדי כמה חודשים בדירת האם אינם עונים על תנאי החוק. בימ"ש השלום קבע כי לא נתמלאו תנאי סעיף 20. ביהמ"ש המחוזי אימץ את פסק דינה של הערכאה הדיונית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל העולה מסעיף 20 לחוק הינו כי עם מותו של דייר מוגן פוקעת הדיירות המוגנת, אלא בהתקיים תנאים מסויימים, שאז עוברת הזכות לבן או לקרוב משפחה. בכלל תנאים אלה נדרש, כי הטוען לזכות התגורר עם הדייר המוגן לפחות שישה חודשים לפני מותו, ובתנאי שאין לו בזמן הפטירה דירה אחרת. מטרת הוראה זו למנוע הותרתו של ילד או קרוב משפחה של דייר המוגן בלא קורת גג עם מותו של הדייר. בנה של הדיירת המנוחה מרצה מאסר עולם, ולא התגורר בבית אמו לפחות שישה חודשים לפני פטירתה. ביקוריו המזדמנים של הבן בדירה לצורך חופשות אינם מקיימים את התנאי הבסיסי של מגורים משותפים עם הדייר המוגן במשך פרק הזמן המינימלי טרם פטירתו.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אברהם בית הלוי למבקשת, עו"ד שמעון צח למשיבים. 30.10.06).

בש"פ 7895/06 - מדינת ישראל נגד רפי אוחנה ואח'

*הארכת מעצר תשיעית מעבר ל-9 חדשים, בעבירות רצח, נסיון לרצח, הריגה ופציעה (בקשה תשיעית להארכת מהעצר ל - 9 חודשים הבקשה נתקבלה).

נגד שלושת המשיבים ושני נאשמים נוספים, הוגש ביום 23.6.2004 כתב אישום המייחס להם עבירות חמורות ביותר, וביניהן רצח בכוונה תחילה, ניסיון לרצח, הריגה ופציעה בנסיבות מחמירות. לאחר הגשת כתב האישום נגד חמשת הנאשמים, הוארך מעצרם עד תום ההליכים. בחלוף תשעה חודשים הוארך מעצרם מפעם לפעם ב - 90 יום. נכון להיום, התקיימו בתיק העיקרי למעלה מארבעים ישיבות (האחרונה שבהן ביום 22.10.2006), שבהן נשמעו כמאה ועשרים עדי תביעה. נותרו עוד כשלושים עדי תביעה. המבקשת הודיעה לביהמ"ש המחוזי כי תזדקק לעוד כעשרים וחמישה עד שלושים מועדים נוספים להשלמת פרשת התביעה. עתה מתבקשת הארכת מעצר תשיעית ב - 90 יום. הבקשה נתקבלה. בשלב זה, מעצרם הממושך של המשיבים לא הפחית ממסוכנותם במידה כזו שיש בה כדי להטות את כפות המאזניים לעבר שקילת שחרורם.