תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 19

בג"צ 9720/03 + 4264/02 - בג"צ 4264/02 - שותפות המגדלים אעבלין נגד המועצה המקומית אעבלין ואח' בג"צ 9720/03 - המועצה המקומית אעבלין נגד שר הפנים

*בטלותן של הוראות בחוק עזר שלפיהן רק המועצה המקומית רשאית לנהל בית מטבחיים לחזירים (עתירת שותפות המגדלים נתקבלה ועתירת המועצה המקומית נדחתה).

א. בשנת 1962 נחקק חוק איסור גידול חזיר, שאסר על גידול חזירים, למעט במספר מצומצם של ישובים ערביים בגליל, ובכללם כפר אעבלין. במהלך השנים 1962-1963 התארגנה שותפות שהקימה בית מטבחיים בכפר אעבלין. תיקון לתקנות בית-המטבחיים, (להלן: התיקון), איפשר רק למועצה מקומית לשלוט ולהפעיל בית מטבחיים. אי לכך, הוקנתה למועצת אעבלין שליטה ממשית בבית המטבחיים. בינתיים בוטל התיקון והשותפות הגישה בקשה לרישיון עסק לבית מטבחיים וזו נדחתה. מאידך, חוקקה המועצה חוק עזר שלפיו המועצה בלבד היא שתחזיק ותנהל בית מטבחיים בתחום המועצה. בינתיים נפתח בית מטבחיים חדש ביישוב מעיליא הנמצא באזור, והוא גובה דמי שחיטה נמוכים באופן משמעותי מאלה הנגבים על ידי בית המטבחיים באעבלין. על רקע הנסיבות האמורות, הוגשה עתירה זו בידי השותפות, המבקשת להכריז על בטלותן של הוראות חוק העזר המייחדות את ההחזקה ואת ניהול בית המטבחיים באעבלין למועצה בלבד. עתירה זו נתקבלה.
ב. ההגבלות בחוק העזר מהוות פגיעה מובהקת בחופש העיסוק של השותפות. הפגיעה בחופש העיסוק של העותרת באמצעות חוק העזר אינה מקיימת את מבחן המידתיות, ולפיכך אינה עונה למבחן פסקת ההגבלה. נוכח פגם אי החוקתיות שבחוק העזר, יש להכריז על ביטולו.
ג. המועצה הגישה עתירה נגד שר הפנים על סירובו לאשר תיקון אחר לתוספת לחוק העזר, אשר נועד לפצל את האגרה המשתלמת עבור גידול ושחיטה של חזירים, כך שהיא תופרד לאגרה בגין גידול חזירים ולאגרה בגין שחיטת חזירים. על פי הטענה, מאז פתיחת בית המטבחיים במעיליא, חלק משחיטת החזירים שגודלו באעבלין הועבר לבית מטבחיים זה הגובה תשלום נמוך עבור השחיטה, ובכך מתאפשר למגדלים לחסוך תשלום אגרה עבור עצם הגידול בשטחי הישוב אעבלין. עתירה זו נדחתה.
ד. התוספת לחוק העזר כוללת אגרות בעד שירותים, שהרשות נותנת לתושבי המועצה בתחום סילוק אשפה, תברואה וכיוצא באלה, ועניינו אינו קשור בפעולות השחיטה בבית המטבחיים. משכך, עניין זה אינו מצוי בתחומי חוק העזר העוסק בבית המטבחיים. די בטעם זה כדי להביא לדחיית העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שמעון צח לשותפות, עו"ד דרור חטר-ישי למועצה, עו"ד אבי ליכט לשר הפנים. 12.12.06).

ע.א. 10554/02 - ערכים תיקי השקעות (1993) בע"מ ואח' נגד פקיד שומה ת"א

*פרשנות הוראות מסויימות בחוק התיאומים לעניין מס הכנסה(מחוזי ת"א - עמ"ה 1165/99 - הערעור נתקבל).

א. המערערת, אשר הוקמה בשנת 1983 וחדלה מלפעול בשנת 1997, עסקה בניהול תיקי השקעות ללקוחותיה ובהשקעות עצמיות בניירות ערך בשוק ההון. הכנסותיה נבעו מעמלות ודמי ניהול של לקוחותיה, ורווחים שנצמחו מהשקעותיה העצמיות. ביולי 97 פנה המשיב אל המערערת בדרישה להגיש דו"חות תיאום אינפלציוניים לשנים 1993 - 1996 על פי פרק ב' לחוק התיאומים. משלא הגישה המערערת את דו"חות התיאום, ערך המשיב את שומותיה על פי מיטב שפיטתו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המערערת, וקבע, כי אין בפעילותה של החברה כדי להכניסה לגדר "כלכלן" ומכאן
שאין היא "בעל מקצוע חופשי" המוציא אותה מתחולת החוק. המערערת טוענת כי היא "בעל מקצוע חופשי" ו"כלכלן", ולחלופין, לאור היותה "מוסד כספי", על-פי סעיף 22 לחוק התיאומים, לא חל עליה סעיף 6 לחוק זה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 6(ד)(2) לחוק התיאומים קובע כי על "מוסד כספי" לא יחולו הוראות סעיף 6(ג) לחוק זה. אין מחלוקת בין המערערת והמשיב כי אין להחיל על פעילותה את סעיף 6(ג) לחוק התיאומים, בין אם בשל היותה "בעל מקצוע חופשי" ובין אם בשל היותה "מוסד כספי". מכאן, ובהינתן שהמערערת משלמת מס על רווחיה על-פי סעיף 2(1) לפקודה, יש להימנע מלהחיל עליה את סעיף 6(ג), ויש לחייבה במס על רווחיה על בסיס מימוש ולא על בסיס מצטבר.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, ארבל, עדיאל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. צחור למערערת, עו"ד י. ליבליין למשיב. 21.11.06).

ע.א. 7394/03 ואח' - נכסי ר.א.ר.ד... בע"מ ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין רחובות ואח'

*מכירת "זכויות בנייה" במקרקעין וניודן מחלקה אחת לחלקה אחרת מהווה מכירת " זכויות במקרקעין" החייבת במס רכישה ומס שבח(הערעורים נדחו).

א. חברת ר.א.ר.ד, הבעלים של חלקת מקרקעין באשדוד, רכשה מחברת גוטנברג זכויות בנייה שהיו לה בחלקת מקרקעין אחרת. רשויות התכנון אישרו תוכנית מפורטת המסדירה את העברת זכויות הבנייה של גוטנברג לחלקת המקרקעין שבבעלות ר.א.ר.ד וכן אישרו שינוי ייעוד של החלקה שבבעלות גוטנברג לשטח ציבורי פתוח. המשיב קבע כי העיסקה מהווה מכירת זכויות במקרקעין ולפיכך חייב את ר.א.ר.ד במס רכישה. החלטה זו אושרה ע"י ועדת הערר. המערערים בתיק אחר (להלן: בני הזוג) הינם בעלים של בניין ברחוב הס בתל אביב המיועד לשימור. כתוצאה ממגבלות השימור, נותרו לבניין זכויות בנייה שאינן ניתנות למימוש. בני הזוג מכרו חלק מזכויות הבנייה לניצול במקרקעין אחרים. התוכנית המפורטת המעבירה את זכויות הבנייה אושרה על ידי רשות התכנון. בני הזוג דיווחו לרשויות מס שבח על העיסקה, וערכו שומה עצמית במסגרתה ניכו כהוצאות השבחה את הכספים שהוציאו לשימור הבניין. המשיב לא התיר את ניכויין של הוצאות אלה. בני הזוג הגישו השגה והוסיפו טענה נגד עצם סיווג העיסקה כ"מכירת זכות במקרקעין". ועדת הערר קבעה כי שיפוץ הבניין לא השביח את זכויות הבנייה שנויידו ועל כן אין לנכות את ההוצאות שהוצאו. כן נקבע כי מכירת הזכויות מהווה עיסקה במקרקעין. המערערת בערעור נוסף (להלן: חברת נ.י.פ) מכרה אף היא זכויות במקרקעין, העיסקה דווחה למס הכנסה כ"עיסקה הונית", שאינה חייבת במס שבח ובמס רכישה. המשיב לא קיבל את עמדתן. ועדת הערר דחתה את טענת המשיבות כי הן הסתמכו על הוראת ביצוע של שלטונות מס שבח מקרקעין הקובעת כי מכירת אחוזי בנייה בנפרד מן המקרקעין אינה חייבת במס. הערעורים נדחו.
ב. "קרקע" לצורך חוק מיסוי מקרקעין (שבח ומס רכישה) היא במידה רבה זכויות הבנייה הניתנות לה על פי התוכנית הרלבנטית. אשר להסתמכות על ההוראות המקצועיות שפירסם המשיב, מהן עולה כי זכויות בנייה אינן "זכות במקרקעין" - ההוראות המקצועיות מהוות אחד האמצעים לפרשנות החוק, אך אין לייחס להן משקל מכריע.
ג. העובדה שעסקה לניוד זכויות בנייה מקרקע לקרקע, מותנית בהליך תכנוני, היא לבדה אינה נוטלת ממנה את אופייה המסחרי ואת היותה "מכירה" כהגדרתו של מונח זה בחוק מיסוי מקרקעין. טענה אחרת שהעלו המערערים היא כי הסכומים אותם קיבלו כ"מוכרים" מהווים פיצוי בגין הפגיעה במקרקעין, או בגין הפקעתם, או כי העיסקה
לניוד זכויות בנייה מבטאת למעשה תשלום של היטל השבחה על ידי ה"קונים", המועבר לידי ה"מוכרים". קונסטרוקציות אלו הינן קונסטרוקציות מרחיקות לכת העומדות בניגוד מוחלט להוראות הדין בעניין תשלום היטל השבחה ובעניין פיצויים בגין פגיעה במקרקעין או הפקעתם.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד אליעזר צוקרמן, שי פינס, מיכל מנדלסון, עמית לוי ודן בן דרור למערערים, עו"ד עמנואל לינדר למשיבים. 6.12.06).

ע.א. 9675/04 + 9379/03 - מיכאל צ'רני נגד מדינת ישראל

הסמכות לדון בסעדים הנוגעים לאזרחות ודרכון ישראליים נתונה לבג"צ ולא לביהמ"ש לעניינים מינהליים. גובה הוצאות ושכ"ט עו"ד(הערעורים נדחו על הסף).

א. המערער עלה לישראל בשנת 1994 במסגרת חוק השבות וקיבל אזרחות ודרכון ישראלים. לימים, שלח משרד הפנים מכתב למערער, כי נשקלת אפשרות לבטל את אזרחותו ואת מעמד העולה שהוקנה לו. המערער הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי בת"א נגד המשיבים, בה ביקש סעדים הצהרתיים שעניינם בכך כי אזרחותו הישראלית ודרכונו הישראלי הוקנו לו כדין. ביהמ"ש דחה את התובענה על הסף בנימוק כי הסעדים העיקריים שנתבקשו על-ידי המערער מצויים בתחום סמכותו של בג"צ. על פסה"ד הוגש ערעור לביהמ"ש העליון. כעבור שלושה חודשים, ובטרם הכרעה בערעור, הגיש המערער תובענה נוספת באותו נושא. הפעם נוסחו הסעדים בצורה שונה. ביהמ"ש דחה את התובענה על הסף. גם על החלטה זו ערער המערער. הערעורים נדחו על הסף.
ב. התובענה בהליך הראשון עוסקת בשאלת אזרחותו של המערער וזכותו לדרכון ישראלי. שני הנושאים כאחד עוסקים בענין שלטוני מובהק. שניהם כאחד לא הועברו בחקיקה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ונותרה סמכות השיפוט הבלעדית לדון בהם בידי בג"צ מכוח סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה.
ג. הסעדים המבוקשים בתובענה השניה, אין בהם אלא מה שהיה אצור בסעדים שנתבקשו בהליך הראשון, אף כי ניסוחם מעט שונה. ההכרעה בהליך הראשון מחייבת כ"מעשה בית דין" גם לצורך ההליך השני, ככל שהדבר נוגע לשאלת הסמכות. די לצורך כך בדמיון בין ההליכים, ואין הכרח במצב של חפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להידון בשתי התובענות.
ד. אשר לבקשתו של המערער לבטל או להקטין את סכום ההוצאות שחוייב בו - בסך 50,000 ש"ח בהליך השני - המערער נקט במסלול דיוני מוטעה בהליך הראשון; בטרם הוכרע הערעור, הגיש תובענה שניה, שאינה אלא חזרה, אף כי בניסוח שונה, על מהותה של התובענה הראשונה. דרך פעולתו של המערער היתה כרוכה בהטרחת שווא, חוזרת ונשנית, של מערכת השיפוט, הן ברמה הדיונית והן ברמת הערעור. על משאבי הזמן, המאמץ והעלויות הכרוכים בכך נדרש בעל הדין האחראי לכך לשאת בהוצאות.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, פרוקצ'יה, נאור. החלטה - השופטת פרוקצ'יה, הוסיפה השופטת נאור. עוה"ד יעקב וינרוט, ירון פירדי, יהושע רזניק ויואב סגל למערער, עו"ד חיה זנדברג למשיבים. 6.12.06).

ע.פ. 10996/03 - פנחס נרקיס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות גניבה בידי עובד ציבור (עו"ד), מרמה והפרת אמונים. *עבירה אחת הכוללת פריטים רבים לעומת שורה של עבירות נפרדות. *חומרת העונש בעבירה של גניבה בידי נפקד (עו"ד)(מחוזי חיפה - ת.פ. 285/98 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער, בהיותו עורך דין, הורשע בשישה אישומים שעניינם עבירות של גניבה בידי עובד ציבור, וכן בעבירות מרמה והפרת אמונים. ההרשעות נסבו על פעולתו
של המערער כמנהל עזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל. על פי ממצאי פסק הדין, שלח המערער ידו בסכום של כמיליון דולר מכספי המנוחה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער מאסר בפועל של 4 שנים, מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, פיצויים בסך 500,000 - לעזבון, וקנס כספי בסך 100,000 - או 9 חודשי מאסר תמורתם. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המדינה מסכימה לטענת המערער כי אין מקום להרשיעו בעבירת מרמה והפרת אמונים על אותם מעשים בגינם הורשע בגניבה בידי עובד ציבור וזאת בשל חפיפה בין ההרשעות. ענייננו בחלופה של גניבה בידי נפקד על פי סעיף 383(א)(2). היסוד העובדתי המרכזי של הגניבה בידי נפקד הוא שליחת היד של הנפקד ברכוש הבעלים. די בערבוב כספי הבעלים בחשבונותיו הפרטיים של הנפקד כדי שיתקיים בו היסוד העובדתי של שליחת היד. אשר לתוכנו של היסוד הנפשי בדבר כוונה לשלול את הנכס שלילת קבע - לא די שהנאשם ציפה כי ביום מן הימים יחזיר את הנכס, אלא צריכה להתקיים מבחינתו ודאות להחזרה כזו, שאליה מתלווה סבירות אובייקטיבית שאפשרות זו אכן תתממש. אפשרות כזו לא היתה קיימת.
ג. אשר לטענת המערער, לחילופין, כי יש להשקיף על המעשים בהם הורשע כעבירה אחת הכוללת פריטים רבים, ולא כסדרת עבירות נפרדות - נקודת המוצא היא כי המאפיין את העבירה רבת הפריטים הוא במחשבה פלילית אחת ובתכנון פלילי אחד, המקיף את הרצף כולו, וסוגר עליו. כן מתאפיינת עבירה זו בסדרת מעשים המהווים ביטוי לדחף עברייני אחד. טיב מעשיו של המערער ואופיים מצביע על כך כי מדובר בענייננו בסדרה של עבירות נפרדות ולא בעבירה מרובת פרטים.
ד. אשר לחומרת העונש - שיעור הגניבה עומד על כמיליון דולר. הכספים נעלמו, ורק מעט מזעיר הוחזר לעזבון. במשפטו לא הודה המערער במעל. הוא ניהל תיק הוכחות ארוך, שהעסיק את מערכת המשפט שנים רבות, תוך נקיטת קו הגנה שעיקרו - האשמת אחרים במעל - פקידי בנק, מנהלי בנק, ואף שותפו למשרד עורכי הדין. אשר לטענת המערער נגד החיוב בפיצויים בנימוק כי בתובענה אזרחית כבר חוייב בתשלום פיצויים - אין קורלציה ישירה בין החיוב האזרחי בפיצוי לבין פיצוי לקורבן עבירה בהליך פלילי, המהווה חלק מהתכלית העונשית, וככזה, מטרותיו חורגות ממתן סעד לנפגע גרידא. מעבר לכך, העזבון לא צורף להליך זה, וממילא אין מקום להתערב בהיבט הפיצוי גם במישור הדיוני. דין הטענה באשר לגובה הקנס להידחות, שכן היחס בין גובה הקנס - 100,000 - - לבין היקף המעילה העומד על מיליון דולר, מצביע על קולתו של האמצעי העונשי שננקט, ובכלל זה, גם היקף עונש המאסר שנגזר חלף קנס.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שחר אלדר למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 27.11.06).

ע.א. 616/04 - עמותת מורים בונים בלוד ואח' נגד דו בר... בע"מ ואח'

*פרשנות חוזה. *אחריות אישית של חברי עמותה להתחייבויות העמותה, כאשר זו פעלה עפ"י יפו"כ מטעם חברי העמותה. *העובדות המצדיקות תביעה על יסוד חוק עשיית עושר ולא במשפט(מחוזי ת"א - ת.א. 695/94 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת הינה עמותה, שחבריה, המערערים 89-2, התאגדו בה לצורך הקמת בתים עבורם. העמותה פרסמה מכרז להקמת הבתים. לצורך ניהול המכרז ופיקוח על הפרוייקט שכרה העמותה את שירותיה של חברת טריפל אר. ההזמנה להציע הצעות במסגרת המכרז כללה פירוט של דגמי הבתים העומדים להיבנות, והמציעים התבקשו להגיש הצעת מחיר כוללת (המכונה פאושלית) לביצוע העבודה על פי פירוט זה. המשיבה, חברה קבלנית, לא הגישה הצעה למכרז. לאחר המכרז, פנתה חברת טריפל אר בשם העמותה למשיבה, ובמסגרת המו"מ בין הצדדים הגישה המשיבה הצעה לביצוע הפרוייקט והביצוע נמסר
לה. עם התקדמות העבודה התגלעו בין הצדדים מחלוקות שונות בעקבותיהן הוגשו תובענות הדדיות לבית המשפט המחוזי. במסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יכריע בית המשפט בשלוש סוגיות מרכזיות: האם המחיר החוזי בהסכם הינו, כטענתה של העמותה, מחיר פאושלי, או, כטענתה של המשיבה, מחיר לפי מדידה; אם יקבע כי החוזה הינו חוזה תמורה לפי מדידה, מהי שיטת המדידה; האם קיימות עילות תביעה כנגד חברי העמותה, ואם כן, מהן עילות אלו. בסוגיית המחיר החוזי, קבע ביהמ"ש כי כוונת הצדדים היתה לקבוע מחיר למטר שישמש לצרכי מדידה ולא לצורך קביעתו של המחיר הפאושלי. בעניין שיטת המדידה, קבע כי יש למדוד את השטח על פי התוכנית.בשאלה אם קיימת עילת תביעה אישית כנגד חברי העמותה קבע ביהמ"ש כי העמותה פעלה כשלוחה של חבריה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. במו"מ, בטרם חתימת החוזה, עד לנקודת זמן מסויימת, התכוונו שני הצדדים להתקשר בחוזה פאושלי. מנקודה זו ועד למועד חתימת החוזה אין אינדיקציות ברורות בשאלה אם היה שינוי מההצעה המקורית כגירסת הקבלן. נקודת הזמן המשמעותית הבאה היא עת חתימת החוזה. לא הוכחה טענתו של הקבלן כי עובר לחתימת,ו החוזה הפאושלי "הפך" לחוזה לפי מדידה. לפיכך יש לקבל את הערעור בנושא זה.
ג. טוענים המערערים כי טעה ביהמ"ש כשקבע כי יש לחייב את חברי העמותה אישית, שכן העמותה הינה ישות משפטית נפרדת ובעת חתימת החוזה היא לא פעלה כשלוחה של החברים. מן הראיות שהוצגו ברור כי בעת שנחתם החוזה היו מספר הוראות, הן בתקנון העמותה והן בהחלטות אסיפת העמותה, בהן העניקו החברים ייפוי כוח והרשאה לעמותה ולוועד המנהל שלה לבצע בשמם פעולות משפטיות שונות, ובכללן התחייבויות חוזיות. אלה מהוות ייפוי כוח כנדרש בסעיף 1 לחוק השליחות.
ד. משנקבע שהמחיר החוזי היה פאושלי עולה השאלה אם קמה לקבלן עילה של התעשרות שלא כדין כנגד חברי העמותה בגין העובדה ששטח הבתים בפועל הינו (לטענתו) גדול יותר מהשטח עליו סיכמו הצדדים בהסכם הפאושלי. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט מורה כי התעשרות שלא כדין תחול כאשר יקבל אדם טובת הנאה ללא זכות שבדין. מקום בו קיים חוזה שבבסיסו הסכמה על מערך הקצאת סיכונים, אין לומר, על דרך העיקרון, כי מדובר בקבלת הטבה ללא זכות בדין. שונה הדבר אם יוכח כי היתה הטעייה מכוונת מצד עורכי החוזה, או שלקבלן לא היתה דרך לבדוק או להעריך את נכונות הנתונים בדבר שטח הדירות, שאז הקבלן זכאי לכאורה להשבה. על כן יוחזר התיק לבימ"ש קמא לבדוק נושאים אלה.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, נאור, ארבל. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד אמיר כהן ויואב לוי למערערים, עו"ד אילן מוריאנו למשיבים. 13.12.06).

ע.פ. 2597/04 - אריה (לאוניד) רויטמן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד ומשיכת שיקים ללא כיסוי וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1249/00 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).

א. באמצעות ארגונים אותם ייסד בשנים 1996-1992 ואשר היו בשליטתו המלאה (להלן: הארגונים), הציע המערער החל בשנת 1992, שירות של העברת כספים מרוסיה לישראל וליעדים אחרים, אשר נועד לסייע לעולים ולמהגרים להוציא את כספם מרוסיה. את הכספים שהופקדו בידיו, השקיע המערער בדרכים שונות, ללא ידיעתם של המפקידים. בשנת 1995, נקלעו עסקיו לקשיים ונפגעה יכולתו להחזיר למפקידים את כספם. בסופו של דבר נמנע ממנו להשיב למפקידים סכום של 18 מיליון דולר. משהמשיך וגבר לחצם של המפקידים, הנחה המערער את עובדיו למשוך שיקים לטובת המפקידים, הגם שידע, כי שיקים אלו לא יכובדו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בחמש עבירות של קבלת דבר
במרמה בנסיבות מחמירות; בעבירה של גניבה בידי מורשה, בסכום כולל של כ-18 מיליון דולר; בעבירת מנהל בתאגיד; בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד ובהוצאת שיקים ללא כיסוי, וגזר על המערער עשר שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בסך מיליון ש"ח או 12 חודשי מאסר תמורתו. הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות.
ב. השופט ג'ובראן: משהוכח, כי המערער אחראי היה ליצירתו של מצג כוזב בפני המפקידים, לפיו לא כרוך כל סיכון בהפקדת הכספים בידיו, יש להידרש לשאלה, האם קיים קשר סיבתי בין המצג ובין הפקדת הכספים. מעדותם של העולים עולה כי לו ידעו את העובדות לאשורן, לא היו שוקלים כלל להפקיד את כספם בידי המערער. אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי, לפיה היה המערער מודע לכך שהוא מציג מצגים כוזבים בפני העולים ומבצע מעשה מרמה. עם זאת, משהביאה המשיבה רק חמישה עולים אשר העידו על הנסיבות בהן הפקידו בידי המערער את כספם, הרי שרק בכל הנוגע לחמישה מקרים אלו הוכח כדבעי ומעבר לכל ספק סביר, כי המערער ביצע עבירה מושלמת של קבלת דבר במרמה. לפיכך יש לדחות את ערעורו של המערער בכל הנוגע להרשעתו בחמשת העבירות של קבלת דבר במרמה.
ג. ביהמ"ש קמא קבע, כעניין שבעובדה, כי המערער נהג בכספי המפקידים שהופקדו בחברת שבבעלותו בדרך מופקרת וחסרת אחריות ובכך הביא את החברה לכדי פירוק ולמצב בו נעדרה יכולתו להשיב למפקידים אתכספיהם. מכאן, כי בדין הורשע המערער בעבירות מנהלים בתאגיד. אין חולק, כי המערער הורה לעובדיו, החל בסוף שנת 1995, למשוך לפקודת העולים שיקים דחויים בחתימתו, לתקופה של 30 יום, ואלו חוללו, בהיותם חסרי כיסוי.על כן בדין הורשע בעבירה של הוצאת שיקים ללא כיסוי.
ד. (דעת מיעוט): הן העבירה של גניבה "במרמה" והן העבירה של קבלת דבר במרמה, מושתתות על השגת הסכמתם של המפקידים למסירת כספיהם על-ידי יצירת מצג כוזב ועל קבלת הכספים מכוח מצג זה. משכך, הרי שהעבירות מתמזגות זו בזה ואין להרשיע את המערער בביצוע כל אחת מהן במקביל. האם המעשים אותם ביצע המערער מהווים עבירות של קבלת דבר במרמה, או שמא, מדובר בעבירות של גניבה "במרמה". בנסיבות המקרה יש לסווג את מעשיו כעבירה של קבלת דבר במרמה ולא לאחת מבין חלופותיה של עבירת הגניבה. משלא ניתן להרשיע את המערער בביצוע עבירת גניבה, הרי שלא ניתן גם להרשיעו בעבירה של גניבה בידי מורשה. לפיכך יש לקבל את הערעור בכל הנוגע להרשעת המערער בעבירה של גניבה בידי מורשה ולזכותו מעבירה זו.
ה. אשר לעונש - חרף זיכויו של המערער מהעבירה של גניבה בידי מורשה, עדיין עומדות כנגדו הרשעות בעבירות חמורות ביותר, ובמרכזן חמש עבירות של קבלת דבר במרמה. לנוכח האמור, יש להעמיד את עונש המאסר שנגזר על המערער על שמונה שנות מאסר בפועל. יתר חלקי העונש יוותרו על כנם.
ו. השופטת פרוקצ'יה: יש לקיים את הרשעת המערער על כל חלקיה. אין מקום גם להתערב בעונש שנגזר, ההולם את חומרת מעשיו ואת עוצמת הפגיעה בקורבנות מעלליו. הערכים החברתיים של הגנה על קניינם של העולים שהפקידו את כספם, ולא פחות מכך - ההוקעה המתבקשת על הפרת יחסי האמון שהמערער חב כלפיהם בקבלת כספם בנאמנות, מצדיקים ענישה מחמירה, שיש להותירה בעינה.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, פרוקצ'יה, ג'ובראן. עוה"ד עמי אוסנת וקונסטנטין קליימן למערער, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה. 20.11.06).

ע.א. 2843/04 + 2773/04 - נצבא... בע"מ ואח' נגד מאיר עטר ואח'

*סמכותה של אסיפת כללית של חברה, לאשר עיסקה שביצעו מנהלי החברה, גם אם נפלו פגמים של חוסר סמכות בפעולתם (מחוזי ת"א - ה.פ. 485/03 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. נצבא היא חברה פרטית, אשר המשיבים הם מבעלי מניותיה. לנצבא מספר חברות בת ואחת מהן היא "נצבא החזקות", חברה ציבורית. במשך השנים, חוייב כל מי שביקש להצטרף כחבר ב"אגד" לרכוש מניות בנצבא. בתקנונה הוטלו מגבלות על עבירותן של מניות אלו. במהלך השנים, בעלי מניות רבים רצו להעביר בתמורה את מניותיהם לאחר, אלא שמספר המצטרפים לאגד, הם הקונים הפוטנציאליים, לא היה מספיק. נצבא החלה לתור אחר משקיע חיצוני אשר ירכוש את מניות נצבא, ומבין ההצעות השונות שהוגשו, החליט הדירקטוריון, לאשר את הצעתה של "קבוצת ברגרזון" ולהביאה לאישור האסיפה הכללית. ב-1.5.2003 התכנסה האסיפה הכללית ואישרה ברוב של %96 מבעלי זכות ההצבעה שהשתתפו בה, את ההסכם ושינויים שונים בתקנון הנדרשים לשם יישומו. המשיבים פנו לביהמ"ש וביקשו סעד הצהרתי לפיו יש לבטל את אישור הצעת הרכש בשל פגמים מהותיים שנפלו בהליכים שהובילו אליה. ביהמ"ש קיבל את התובענה. הערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופטת נאור: לאסיפה הכללית של חברה, כוח להכשיר פגמים שנפלו בהחלטות של גופים אחרים בחברה. לכן, משאישרה האסיפה הכללית את ההסכם, הרי שנשמטת הקרקע תחת טענת חוסר הסמכות, אפילו היה בה ממש. המשיבים טוענים עוד כי ההסכם נכרת תוך ניגוד עניינים. נניח, בלא לפסוק בדבר, כי כך הוא, הרי חוק החברות מסדיר את אישורן של פעולות אלו במספר הוראות שונות. ההסכם עם הרוכשת אושר באופן המחמיר ביותר הקבוע בחוק. בית המשפט קבע כי ההסכם עם הרוכשת והשינויים בתקנון שליוו אותו מקפחים חלק מבעלי המניות, ולכן, בהתאם לסעיף 191 לחוק חברות, דינם להתבטל. אולם, יתכנו מקרים בהם אופי החברה ונסיבות העניין יובילו למסקנה כי באופן מהותי - השוויון לא נפגע. כך הדבר בענייננו.
ג. הנשיא (בדימ') ברק (דעת מיעוט): עיסקת הרכישה יש בה משום קיפוח בעלי מניות על פי סעיף 191 לחוק החברות. אישור עסקת הרכישה בידי האסיפה הכללית של נצבא, אין בו כדי לרפא את הקיפוח ולמנוע מתן סעד לבעלי מניות המיעוט.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, נאור, רובינשטיין. 14.12.06).

בג"צ 3045/05 ואח' - יוסי בן ארי ואח' נגד מנהל מינהל האוכלוסין

*רישום בני זוג, גברים, שנישאו בחו"ל, כנשואים במרשם התושבים(העתירות נתקבלו ברוב דעות).

א. שני בני הזוג בכל אחת מחמש העתירות שהוגשו, הם גברים, אזרחי ישראל ותושביה. העותרים בכל אחת מהעתירות חיים יחד בישראל כבני זוג, מקיימים חיי משפחה ומנהלים משק בית משותף. הם נישאו זה לזה בטקס נישואין אזרחי בטורונטו שבקנדה המוכר על פי הדין במדינה זו. לאחר חזרתם לישראל הם ביקשו להירשם כנשואים במרשם האוכלוסין. בקשתם נענתה בשלילה. נמסר להם כי "נישואין שכאלו אינם מוכרים באופן חוקי במדינת ישראל, ולפיכך לא ניתן לרושמם בקובץ המרשם". העתירות נתקבלו ברוב דעות בפס"ד מפי הנשיא (בדימוס) ברק. נפסק כי על המשיב לרשום העותרים כנשואים בפריט 2(א)(7) של מרשם האוכלוסין.
ב. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): יש לדחות את העתירות.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, נאור, רובינשטיין, חיות. עוה"ד דן יקיר, יונתן ברמן ואון אנטוני שטוק לעותרים, עוה"ד יוכי גנסין ודניאל מרקס למשיב. 21.11.06).

בג"צ 4289/05 ואח' - מועצה מקומית ביר נבאלה ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*מידתיותו של תוואי גדר ההפרדה במרחב ביר נבאללה באיזור ירושלים(העתירות נדחו).

א. במסגרת התכנית להקמתה של גדר ההפרדה הוחלט על הקמת גדר אשר תעטוף את אזור ירושלים (להלן: עוטף ירושלים). הוחלט על תוואי שלפיו לא ייכללו הכפרים שבמרחב ביר-נבאללה בצידה "הישראלי" של הגדר. מטרת התוואי היתה לצמצם, ככל שאפשר, את מספרם של הפלסטינים הנותרים במרחב התפר והנתונים למשטר ההיתרים שחל במרחב זה. העותרים מבקשים להורות על ביטול התוואי במרחב ביר נבאללה. תושבי שכונת גבעת זאב עותרים להרחיק את הגדר מיישובם. העתירות נדחו.
ב. השאלה הניצבת בדיון בוחנת את מידתיותו של תוואי הגדר כפי שנקבע על ידי המפקד הצבאי. השאלה הינה האם מתקיימים בתוואי הגדר בכללותו שלושת מבחני המידתיות. ראשית, האם מתקיים קשר רציונלי בין תוואי הגדר במרחב ביר נבאללה לבין תכליתה הביטחונית של הגדר- התשובה על שאלה זו היא בחיוב. שנית, האם קיים תוואי אחר שיש בו כדי להגשים את התכליות הביטחוניות, אך שפגיעתו בתושבי מרחב ביר-נבאללה פחותה- התשובה לשאלה זו היא בשלילה. האם הפגיעה הנגרמת לתושבים הפלסטינים עקב הקמת הגדר עומדת ביחס ראוי לתכלית הביטחונית שבבסיסה- התשובה היא חיובית.
ג. תושבי גבעת זאב טוענים שאין בתוואי הנוכחי כדי להבטיח הגנה מספקת לתושבי גבעת זאב. גם דינה של עתירה זו להידחות. יש לקבל את עמדתו של המפקד הצבאי לפיה תוואי הגדר מספק הגנה ביטחונית סבירה ליישוב. ודאי ניתן היה להגביר את ביטחונם של תושבי גבעת זאב לו הורחק התוואי מזרחה ונגס שטחים נוספים של הכפר אל-ג'יב. אלא שבכך היתה נגרמת פגיעה נוספת בתושבי הכפר. לפי שיקול דעתו של המפקד הצבאי, אין בתוספת הביטחון כדי להצדיק את תוספת הפגיעה שתיגרם בזכויותיהם של התושבים הפלסטינים.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור, ג'ובראן, חיות. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. 26.11.06).

ע.פ. 3071/01 - אידה מאירוב נגד מדינת ישראל

התקיימותם של היסודות הנדרשים להרשעה בעבירת רצח. דחיית בקשה לעונש מופחת בעבירת רצח, בהסתמכות על סעיף 300א לחוק העונשין(מחוזי חיפה - ת.פ. 286/98 - הערעור נדחה).

א. פלורה יוסיפוב, המנוחה, חיה בנפרד מבעלה עם שני ילדיהם הקטינים. המערערת, שהיתה גיסתה של המנוחה, התנגדה לאורח חייה ולאופן בו גידלה את ילדיה, הגיעה בשעת לילה, לדירת המנוחה, כשהיא נושאת עימה אולר. בין המערערת למנוחה התפתח ויכוח אשר במהלכו שלפה המערערת את אולרה ודקרה את המנוחה 55 דקירות וגרמה למותה. המערערת הואשמה ברצח בכוונה תחילה והעלתה טענות הגנה שונות, ובמרכזן הטענה כי לא נתקיים בה היסוד הנפשי הנדרש לרצח בכוונה תחילה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נתקיימו כל יסודות העבירה - החלטה להמית, הכנה, והיעדר קנטור. הוא דחה בתוך כך את הגנת אי שפיות הדעת ואת טענת השכרות משימוש בסמים שהועלתה ע"י ההגנה, וכן את הטענה כי פעלה תחת דחף לאו בר כיבוש. לאור זאת, הורשעה המערערת ביצוע רצח בכוונה תחילה ונגזר עליה מאסר עולם, תוך דחיית הטענה כי נתקיימו בה יסודות סעיף 300א לחוק העונשין לעניין ענישה מופחתת. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי היא סובלת מהפרעת אישיות קשה, ולאור התנהלות הדברים שקדמה לרצח, היא לקתה בגלישה פסיכוטית קצרה שהביאה אותה למעשה ההמתה העונה
להגדרת אי שפיות דעת, ולמצער - מנעה ממנה מלגבש החלטה להמית. המומחית מטעם התביעה שללה את הטענה כי מדובר בגלישה פסיכוטית. אכן, ביצוע ההמתה התאפיין בתגובה רגשית עזה ביותר ובביצוע חריג - 55 דקירות אולר במנוחה - המבטא פרץ זעם ואלימות יוצאי דופ. אולם גם התנהגות עבריינית חריגה בקיצוניותה אינה מלמדת בהכרח על קיום מצב של אי שפיות או גלישה פסיכוטית. נסיבות האירוע ואופן ביצוע ההמתה, מלמדים על התגבשותה של החלטה להמית אצל המערערת, למצער בעת היותה בדירת המנוחה. אף יסודות הכנה והיעדר הקנטור התקיימו.
ג. הסמכות להקל בעונשו של נאשם שהורשע ברצח לפי סעיף 300א(א) מותנית בהתקיימותם של שלושה יסודות: הגבלת יכולת, העולה כדי "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי" של הנאשם; הגבלת יכולת נפשית קונקרטית; קשר סיבתי בין השנים. על המערערת מוטל הנטל להוכיח כי נתקיימו התנאים האמורים. המערערת לא עמדה בנטל זה. אשר לשאלת ניכוי ימי המעצר מהעונש שנגזר - על פי סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי, אסיר עולם שעונשו נקצב, רשאית ועדה מיוחדת לשחררו על תנאי. על פי סעיף 8(ב) לחוק זה, בחישוב תקופת המאסר, תובא בחשבון התקופה שבה היה עצור בשל העבירה עליה נגזר עליו מאסר עולם. אף שחוק השחרור נכנס לתוקפו לאחר מתן גזר הדין, לא חלקה המדינה על כך כי ראוי להחיל את הוראותיו על עניינה של המערערת. אין מקום לנכות את תקופת מעצר הבית בו היתה נתונה, משהוראת הניכוי בחוק אינה מתייחסת למעצר בית, כי אם למעצר ממש בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ישראל קליין למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 16.11.06).

ע.א. 9225/01 - רונית זיימן נגד גד קומרן

*הסדר חוזי בין צדדים שיש בו יסודות של נאמנות ושליחות כאחד, האם ואימתי יכול הנאמן לפעול לפי הוראות הנהנה כאשר הוראותיו גורמות נזק לרכוש שבנאמנות(מחוזי ת"א - ת.א. 69/97 - הערעור נדחה).

א. המערערת לקחה הלוואות, נתנה ערבויות בסדרי גודל ניכרים והיא נקלעה לתסבוכת פיננסית קשה. ביום 19.1.89 נפטרה אם המערערת והותירה לה נכסים שונים. נוכח בעיותיה הכלכליות, הסכים המשיב לפעול עבורה כנאמן. על-פי הסכם הנאמנות, כל כספי הירושה עברו לחשבון נאמנות על שם המשיב בבנק לאומי, כשהמטרה העיקרית בכך היתה לשלם דרכו את חובותיה של המערערת לנושיה. כעבור מספר שנים הגיש המשיב תובענה בה ביקש לשחררו מתפקידו כנאמן, ולשלם לו את שכרו והוצאותיו. המערערת הגישה תביעה נגד המשיב בעילה של הפרת הסכם הנאמנות, וטענה כי המשיב הסב לה נזקים רכושיים כבדים. המערערת טענה כי המשיב לא שילם את חובה לבנק לאומי ולכן החוב צמח והטיל עליה הכבדה כספית נוספת. ביהמ"ש קבע כי המערערת סירבה לשלם את החוב לבנק והנאמן פעל לפי הוראותיה וכן כי העובדה שלנאמן לא היה מידע מלא על מצבת החובות של המערערת, יצרה מכשלה בפעולתו שנגרמה ממחדליה של המערערת. ביהמ"ש קבע כי בניסוח ההסכם יצרו הצדדים שילוב של יחסי נאמנות ושליחות. המשיב נתן הלוואה למכר וזו הוחזרה לנאמנות עם ריבית. ביהמ"ש מתח ביקורת על פעולה זו, אך הגיע למסקנה כי האינטרסים הכספיים של המערערת לא נפגעו עקב פעולה זו. ביהמ"ש קבע עוד כי הופרו חובות דיווח של הנאמן, אולם לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הדיווח כאמור לבין קיומו של נזק ממשי שנגרם למערערת עקב כך. בסיכומו של דבר, פסק ביהמ"ש כי לא הוכח שהמשיב הפר את חובותיו כנאמן. הערעור נדחה.
ב. השופטת פרוקצ'יה: ההסדר החוזי בין הצדדים משלב בתוכו יסודות של נאמנות ושליחות כאחד. המשיב קיבל על עצמו לשמש נאמן לכספיה וחשבונותיה של המערערת
ובצד הוראה חוזית זו, נתווסף התנאי החוזי לפיו על הנאמן לפעול על-פי הוראותיה של הנהנית. תנאי זה אינו אופייני לנאמנות, המנתקת בדרך כלל את פעולתו של הנאמן ממעורבותו של הנהנה. חובת הנאמן לנהוג בשקידה ראויה בענייני הנאמנות גוברת על הוראה בחוזה הנאמנות, הכופפת אותו להוראות הנהנה, ככל שהוראות אלה אינן מתיישבות עם טובת הנאמנות. בענייננו, בחינת אומד דעת הצדדים מצביעה על כך שמירב הזיקות בהסדר החוזי בין הצדדים מכוונות ליצירת הסדר נאמנות ביניהם. שאלה היא האם בנסיבות בהן המערערת סירבה לשלם את החוב לבנק לאומי, ניהלה עמו הליכים משפטיים, והורתה במפורש ובמשתמע למשיב שלא לפרוע את החוב, ניתן לומר כי הוא הפר את חובתו כלפי הנאמנות באי-תשלום מוקדם של החוב. בנסיבות המיוחדות של עניין זה התשובה לשאלה זו היא בשלילה. המשיב, שאינו משפטן, היה רשאי להניח, כי משעצם החבות לבנק עומדת למבחן שיפוטי, לא יהא זה נכון וראוי לשלם את החובות בטרם תינתן הכרעה שיפוטית בעניין.
ג. השופט גרוניס: ההסדר המשפטי שנעשה בין המערערת לבין המשיב הינו שעטנז, שיש בו הן מרכיבים של נאמנות והן של שליחות. בנסיבות העניין, אין צורך לסווג את ההסדר שביניהם, האם בא הוא בגדר נאמנות או בגדר שליחות. ברי, כי המשיב פעל בעניינים מסויימים על פי הוראותיה של המערערת. די בנתון עובדתי זה על מנת שייקבע כי לא מוטלת אחריות על המשיב בגין אותן פעולות שנעשו על פי ההוראות.
ד. הנשיא (בדימ') ברק: אף אם הפר המשיב את חובותיו כלפי המערערת, אין המערערת זכאית לפיצוי על כך. זאת, משום שזכות כזו אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב. השופטת פרוקצ'יה קובעת, כי החוזה שבין המערערת למשיב יצר נאמנות כמשמעותה בחוק הנאמנות. על רקע זה היא מעוררת את השאלה מה היחס בין יחסי נאמנות אלה לבין יחסי השליחות שנוצרו בין הצדדים מכוחו של חוזה זה. בנסיבות כאמור ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, פרוקצ'יה, גרוניס. עו"ד יורם חכם למערערת, עוה"ד זיו עירוני ופאני זהבי למשיב. 13.12.06).

ע.א. 8279/02 - זאב גולן ואח' נגד עזבון המנוח מנחם אלברט ז"ל

*גרימת נזק ברשלנות רפואית, והקשר הנסיבתי בין הרשלנות לנזק שנגרם. *כאשר קיימת עמימות לגודל הנזק בלבד ברשלנות רפואית, ניתן לפסוק את הפיצויים בדרך של אומדנא(מחוזי ת"א - ת.א. 1386/97 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המערער 3 (להלן - גיא) נולד ביום 8.9.72. לגיא נגרם נזק מוחי עקב סיבוכים רפואיים שונים שאירעו במהלך הלידה ובסמוך לאחריה. צוות בית החולים לא יידע את ההורים בדבר האפשרות לקיומה של הפגיעה האמורה ולא הפנה אותם לבדיקות או לטיפולים מיוחדים. כחודשיים לאחר לידתו של גיא החלו הוריו לקחתו לביקורים בטיפת חלב פרטית שהופעלה על ידי ד"ר אלברט מנחם, (שהמשיב בערעור זה הוא חליפו), לשם מעקב התפתחותי. בליבם של ההורים התעורר חשש כי התפתחותו של בנם אינה כשל שאר הילדים. הם העלו דאגתם בפני ד"ר מנחם כמה פעמים, אך הלה הרגיע אותם באומרו, כי התפתחותו של גיא הינה נורמלית. בהגיע גיא לגיל 3, פנו ההורים לרופא אחר, נערכו לו בדיקות ונקבע כי גיא סובל מתסמינים שונים וביניהם פיגור בהתפתחות. המערערים הגישו תובענה כספית נגד בית החולים בו נולד גיא ונגד ד"ר מנחם. התביעה נגד בית החולים נסתיימה בהסכם פשרה. בתובענתם טענו המערערים, כי אילו הטיפול בגיא היה מתחיל במועד מוקדם יותר, מצבו דהיום היה טוב יותר מכפי שהוא בפועל. בפסק דינו קבע ביהמ"ש, כי על אף שד"ר מנחם התרשל בטיפול בגיא, דין התביעה להידחות, באשר לא עלה בידי המערערים להוכיח שמצבו של גיא היה שונה אילו איבחן ד"ר מנחם את מצבו בשלב מוקדם יותר. בימ"ש קמא נדרש לשאלת
גובה הנזק, למקרה שייקבע בערעור כי יש להטיל על המשיב חבות, ויצא מתוך הנחה שלגיא היתה נותרת נכות של 30 אחוזים אילו טופל כהלכה. משמע, ד"ר מנחם אחראי ליתרת הנכות, שהינה בשיעור 65 אחוזים. ביהמ"ש העריך בסכום של מיליון ש"ח את גובה הפיצוי היה ויתקבל ערעור שיוגש. הערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט גרוניס (דעת מיעוט): אין לקבל את קביעתו של ביהמ"ש כי אין כל ראיה המלמדת שמצבו של גיא היה שונה אילו איבחן ד"ר מנחם את מצבו. הוכח די הצורך שנזק כלשהו, ולו- מינימלי, נגרם לגיא בשל ההתרשלות. ברם, אין במסקנה זו כשלעצמה כדי להביא לקבלת הערעור. על מנת לבסס קיומה של רשלנות שהמשיב יחוב בגינה, יש לקבוע מה מידת הנזק שנגרם. בחומר שהונח בפני ביהמ"ש המחוזי אין בנמצא כל טיעון או ראיה שבכוחם ליתן מענה לשאלה זו.
ג. הנשיא (בדימ') ברק: יש לקבל את הערעור ולהטיל אחריות על המשיב. העמימות השוררת במקרה דנא היא בעניין גודל הנזק בלבד. במקרים של עמימות בקשר לגודלו של הנזק, קיימת הצדקה לפסיקת פיצוי בדרך של אומדנא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אם אמנם ייקבע כי התרשלותו של המשיב גרמה להיווצרות נזק, יש להעמידו על %35 נכות מתוך %65 הנכות מהם סובל המערער. קביעה זו, שאינה מנומקת, אין לקבל. כן לא ניתנה כל הנמקה לפסיקת פיצוי בסך כולל של 1 מיליון -. עיקר הנזק של המערער נעוץ בעצם הפגיעה המוחית ממנה הוא סובל מאז לידתו, והתרומה של המשיב היא מישנית יותר. אפילו היה המערער מאובחן על ידי המשיב והטיפול בו היה מתחיל מוקדם יותר, היה צפוי שיוותר נזק ניכר למערער בשל הפגיעה המוחית. בנסיבות העניין, יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, לקביעת היקף הנזק בדרך של אומדנא ולקביעת הפיצוי בראשי הנזק השונים.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד פ.ג. נשיץ ג. עטר למערערים, עו"ד ג. גולדפרב למשיב. 14.12.06).

בג"צ 1856/06 + 1845/06 + 1748/06 - ראש עיריית דאהריה ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'

*ביטול צוי תפיסה להקמת גדר מגינה (מעקה) ביטון לצד כביש בדרום הר חברון, שיש בו כדי להכביד על תושבי האיזור(העתירה נתקבלה).

א. בדרום הר חברון הוצאו שלושה צווי תפיסה "לשם מיסוד גדר מגינה" (מעקה) לצד כבישים העוברים באיזור, לאורך כ-41 קילומטרים. בסך הכל נתפסו בצווי התפיסה החדשים כ-230 דונם אדמות פרטיות. התנגדויות לצווי התפיסה שהגישו העותרים נדחו על ידי המשיבים. העותרים מבקשים לבטל את ההחלטה לבנות את המעקה. הם מדגישים כי המעקה מונע מעבר של כלי רכב ושל בעלי חיים, בין אם אלו עדרים ובין אם בעלי חיים המשמשים לתחבורה. כן מונע המעקה מעבר של ילדים, אנשים מבוגרים ובעלי מוגבלות בתנועה. לדברי המשיבים, המעקה נועד להגן על הנוסעים בכבישים, המובילים אל יישובים ישראליים המצויים מעברה ה"פלסטיני" של גדר הביטחון באזור, ולפיכך קיים באזור צורך הגנתי מיוחד. העתירה נתקבלה.
ב. פגיעתו של מעקה הבטון קשה. הוא מגביל את תנועתם של מעל חמשת אלפי תושבים הגרים מדרום לו או שהם בעלי חלקות חקלאיות מדרום לו. הוא מכביד באופן חמור על הגישה לשירותים בסיסיים וחיוניים הנמצאים במרכזים עירוניים סמוכים. קיימת חלופה פחות פוגענית. האמצעי החלופי שפגיעתו פחותה הוא מעקה של ברזל, בדומה למעקי בטיחות אשר נבנים בצידי כבישים רבים בארץ ובמספר מקומות באזור. עדרי צאן יכולים לעבור מתחת לפס המתכת של הגדר. מעבר הגדר על ידי הולכי רגל הוא קל יותר. המשיבים טענו, כי קיים חשש לפירוק קטעי גדר על ידי גנבי מתכות.
ברם, הדרך המידתית דורשת הקמת מעקה מברזל ושמירה עליו מפני גניבה, ולא פגיעה קשה במרקם החיים של התושבים המקומיים.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. עוה"ד לימור יהודה, נטע עמר וג'יאת' נאסר לעותרים, עוה"ד גלעד שירמן ודני תרזה למשיבים. 14.12.06).

בר"ם 1106/04 - הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה נגד חברת החשמל

*פיצויים לבעלי מקרקעין (חברת החשמל) עקב שינוי יעוד מ"תעשייה" ל"דרך" (הבקשה נדחתה).

המשיבה הינה הבעלים של חלקות מקרקעין באיזור חיפה (להלן - "הקרקעות"). קרקעות אלה הופקעו בשנות השישים על ידי המשיבה על-פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). בסמוך אחרי הליך ההפקעה הקימה המשיבה על הקרקעות עמודי חשמל הנושאים קווי מתח עיליים. חברת החשמל המשיכה לעשות שימוש מסחרי בחלק מן המקרקעין, והשכירה נכסים לשימוש תעשייתי. הקרקעות יועדו אותה עת לתעשייה על פי התוכניות שחלו עליהן. ביום 16.1.97 אושרה תכנית חדשה (התכנית הפוגעת), ששינתה את ייעודן של חלק מן הקרקעות מ"תעשייה" ל"דרך". המשיבה הגישה למבקשת תביעה לתשלום פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה (להלן - "החוק"). המבקשת דחתה את התביעה משום שלשיטתה חייבת היתה המשיבה, לאור הליך ההפקעה, לשנות את ייעודן של הקרקעות מייעוד של "תעשיה" לייעוד של העברת קווי חשמל, ולא ניתן היה לדבר על פגיעה על ידי התוכניות החדשות. המשיבה הגישה ערעור לוועדת הערר, לפי סעיף 198 לחוק. ועדת הערר קיבלה את הערעור. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
גובה הפיצויים לפי סעיף 197 נקבע על ידי השוואה בין התוכנית הקיימת לתוכנית הפוגעת. לשיטת הוועדה ההשוואה הנכונה בענייננו היא בין התוכנית הפוגעת לבין תוכנית רעיונית שלא באה לעולם, בה לא ניתן יהיה לעשות שימוש מסחרי בשטח. ואולם, ההפקעה היתה בשנת 1961 והמבקשת לא העלתה טענה לפיה היה צורך בשינוי התוכנית עד שעלה נושא הפיצויים. ודוק: ברשות תכנון עסקינן וחזקה עליה כי אילו סברה שיש צורך בשינוי תוכנית היתה מעמידה את חברת החשמל על כך.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור, הוסיף השופט רובינשטיין. עו"ד אבני יאיר למבקשת, עו"ד שוייצר עופר למשיבה. 13.12.06).

ע.פ. 7365/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בתקיפה ואינוס של הנאשם בחברתו לחיים וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער היה חברה לחיים של המתלוננת, ומחודש מרץ 2002 הם התגוררו בדירתה בדימונה. המערער הואשם כי בשלושה אירועים שהתרחשו בחודשים יוני ויולי 2002, תקף את המתלוננת וביצע בה גם עבירות מין. באישום נוסף שיוחס לו (האישום הרביעי) נטען, כי בעקבות הגשת תלונתה במשטרה, איים המערער על המתלוננת, בשיחת טלפון, כי אם לא תחזור בה מתלונתה - הוא יפגע בה. המערער הורשע ונדון ל-15 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעל במצטבר, מאסר על-תנאי בן 7 חודשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
נכון היה לשקול את גירסת המתלוננת בזהירות רבה, ומשני טעמים לפחות: האחד, שאף כי המעשים הנטענים באישומים השונים היו בעלי חומרה מופלגת, לא מיהרה המתלוננת לפנות למשטרה; הטעם האחר הוא, שגם כאשר פנתה למשטרה, היא לא חשפה את התמונה במלואה, ובחרה לעשות זאת בשלבים. ברם, כבישת עדות מפחיתה ממהימנותה,
רק מקום שלא ניתנו הסברים לפשר השיהוי. סוגיה זו חריפה שבעתיים כאשר מדובר בקרבן של עבירות מין, במיוחד אם מבצען של העבירות הוא בן-משפחה. המתלוננת אמנם כבשה את גירסתה, אולם אין מדובר בשיהוי שנמשך חודשים או שנים, אלא שבועות ספורים בלבד. את קולר האשם היא תלתה בתקוותה כי המערער יתעשת ויחדל מאלימותו, ובהמשך נבעה הבלגתה מפחדה מפניו וחששה לחייה. הסבריה אלה של המתלוננת הם הגיוניים ומשכנעים. יתר על כן, לאלימותו של המערער הצטרפו ראיות נוספות שהובאו בפני בית משפט קמא. באשר לערעור כנגד העונש - זו אינה הפעם הראשונה בה חטא המערער באלימות כלפי בת-זוג, ובחודש אוקטובר 2001 אף נדון בגין כך למאסר. חודשים ספורים לאחר ששוחרר מהכלא, שב לחטוא באותו תחום, ומעשיו אף הסלימו במידה ניכרת. על כן, וחרף אורכו וחומרתו של המאסר שהושת עליו, אין עילה להתערבות במידת העונש.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד דגנית כהן ויליאמס למשיבה. 20.12.06).

רע"א 6301/05 - רחל סופר (סייג) ואח' נגד בנק דיסקונט בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לביטול מכירת מקרקעין ע"י ההוצל"פ, בשל שיהוי בהגשת הבקשה (הבקשה נדחתה).

מגרש הרשום על שם חברת מצפה ארסוף מושכן לטובת הבנק להבטחת חוב של המבקשות, הטוענות כי רכשו את המגרש מידי מצפה ארסוף באמצעות נאמן, הוא משיב 3 (להלן: עו"ד ברסלב). ביום 17.11.04 הגיש הבנק נגד מצפה ארסוף בקשה למימוש המשכנתא. ביום 16.1.05, מונה כונס נכסים למימוש המשכנתא, ובתאריך 18.2.05 פורסמו בעיתונות מודעות מכירה של המגרש. בתאריך 29.3.05, לאחר ביצוע התמחרות מציעים שונים, אליה הוזמנה גם ארסוף, אושר המכר על-ידי ראש ההוצאה לפועל. לאחר אישור המכר, הגישו המבקשות בקשה ללשכת ההוצל"פ להתיר להן להגיש התנגדות מנומקת לביצוע המכר, בטענה כי רק ביום 29.3.05 נודע להן כי הוגשה בקשה לאישור מכר, ולא נמסרה להן כל הודעה על הליך ההתמחרות. ראש ההוצל"פ דחתה את הבקשה בנימוק שהמבקשות השתהו יתר על המידה בהגשת בקשתן, ומאחר שהמכר אושר ובוצע אין מקום לבטלו או לעכבו. המבקשות הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשתן נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשות השתהו בלא טעם ראוי בהגשת בקשתן לראש ההוצאה לפועל, גם לאחר שידעו זמן ניכר קודם לכן על קיום הליכי מימוש המשכנתא, על הגשת הצעות רכישה, על ההתמחרות הצפויה ועל כל ההשלכות שעשויות לנבוע מהליכים אלה. השתהות במצב דברים כזה, פירושה המשתמע הוא השלמה בהתנהגות עם קיומם של הליכי התמחרות, קבלת הצעות ואישור המכר בלא התנגדות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אליהו נאמן למבקשים, עוה"ד בעז פייל, נועה אפיק, גלדיס פליישר ויגאל מזרחי למשיבים. 21.12.06).

בש"פ 6237/06 - הנרי קלושנדלר נגד מדינת ישראל

*עיון בחומר חקירה, שעניינו תלונה קודמת על אונס בבריטניה, של המתלוננת נגד הנאשם באונס בישראל (הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות של אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה. על פי הנטען בכתב האישום, העורר, רופא משפחה, ביצע את המעשים במתלוננת בתקופה שהיתה מטופלת במרפאתו. העורר הגיש בקשה לעיין בחומר החקירה, לפי סעיף 74 לחסד"פ. בין היתר ביקש לקבל חומר הנוגע לתלונה קודמת שהגישה המתלוננת במשטרת אנגליה בעניין מעשי אינוס שבוצעו בה. המשיבה התנגדה לבקשה, בטענה כי החומר אינו "חומר חקירה" ואינו רלוונטי. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הערר נתקבל.

אין בעצם הימצאות החומר המבוקש במדינה זרה כדי לשלול את הגדרתו כ"חומר חקירה". אשר לשאלה האם תלונות קודמות של מתלוננת בעבירות מין יכול שיוגדרו כ"חומר חקירה" - לפי סעיף 2א לחוק לתיקון סדרי דין (חקירת עדים), לא ירשה ביהמ"ש חקירה בדבר עברו המיני של נפגע בעבירת מין. ברם, אין בכך להוביל, בהכרח, למסקנה כי אין מדובר בחומר חקירה שהתביעה מחוייבת בגילויו. על בית משפט קמא לבחון את החומר המבוקש, ורק לאחר מכן ליתן החלטתו בבקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד צ. אמיר וג. שמר לעורר, עו"ד ת. פרוש למשיבה. 17.12.06).

בר"ם 7363/06 - מדינת ישראל נגד ארקילוב ארטשס

*החזקה במשמורת של שוהה בלתי חוקי בישראל ותנאי שחרורו בערבות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל חלקית).

בית הדין למשמורת קבע כי המשיב ישאר במשמורת כיוון שלא ניתן לקיים צו ההרחקה שהוצא נגדו, עקב "אי שיתוף פעולה מצידו", כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל (להלן: החוק). ביהמ"ש לעניינים מינהליים קיבל את ערעורו של המשיב ובהתאם לפסק דינו שוחרר המשיב ממשמורת ביום 16.7.2006. בפסק דינו יצא ביהמ"ש מן ההנחה כי עצם ההחזקה במשמורת תקופה של ארבעה חודשים, היא תקופה ארוכה ובלתי סבירה "בין שהמערער לא שיתף פעולה עם המשיב ולא סיפק מידע או מסמכים דרושים, ובין אם לאו". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל חלקית.
המשיב שוהה בישראל שנים רבות, ואף כי שהייתו אינה כדין, הרי בהינתן ערובות מתאימות להתייצבותו ואף להרחקתו מישראל במועד בו ניתן יהיה לעשות כן, אין להחזיקו עוד במשמורת. לטענת המדינה, החלטת בית משפט קמא, המתנה את השחרור ממשמורת בהפקדת ערבות ובחיוב להתייצב בתחנת מנהלת ההגירה אחת לשבוע, תאפשר למשיב לשהות בישראל פרק זמן בלתי מוגבל. זאת במיוחד נוכח העובדה כי מאז שוחרר המשיב בערבות לפני כחמישה חודשים, לא נקט באמצעי כלשהו להסדרת מעמדו.לפיכך, תקופת השחרור תוגבל לשלושה חודשים לערך, עד ליום 1.3.2007. עד לאותו מועד יהיה על המשיב להביא אישור בין מקונסול רוסיה בישראל ובין אם אישור של משרד הפנים האזרי, המאשר את זהותו ומאפשר לו לצאת בטיסה מישראל.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, נאור. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד יוכי גנסין למבקשת, עו"ד ואלדימיר מיסיוק למשיב. 17.12.06).

בג"צ 9461/00 - אגודת המים בעמק הירדן... ואח' נגד שר התשתיות ואח'

*דחיית עתירה נגד הסדר חקיקתי חדש במשק המים בישראל (העתירה נדחתה).

עיקרה של העתירה נסב על הסדר חקיקתי חדש שגובש במשק המים בשנת 1999, אשר שינה שיטה שהיתה נהוגה קודם לכן ביחס לגביית היטלי הפקת מים מאגודות העוסקות בכך, ואת שיטת הענקת מענקים למפיקי המים. העתירה נדחתה.
במקום קרן איזון שנועדה לאזן את תעריפי המים המסופקים על-ידי ספקים פרטיים בדרך של איזון בין עלויות הפקה לבין מחירי מים לצריכה, התגבש הסדר חדש, שנועד להסדיר את פעילות הפקת המים ברחבי המדינה בהתחשב במחסור האזורי והכלל-ארצי במים. שינוי המדיניות נולד על רקע צרכים כלליים של משק המים בישראל, ונוכח הצורך לערוך רפורמה בהסדרי ההיטלים והמענקים שתענה בצורה ראויה יותר להגשמת היעדים הנדרשים בענף חיוני זה. לפיכך אין להתערב בהחלטה האמורה.