תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 2

בע"מ 1199/05 + 445/05 - עזבון אריה הנדלסמן ז"ל נגד חדוה מחלב ואח'

* בע"מ 1199/05 + 445/05 - זכות חבר אגודה - מושב - המחזיק בנחלה שהועמדה ע"י המינהל לרשות המושב כ"בר רשות" הינה זכות של "בר רשות" ולא זכות שאילה. *התחייבות לתת מתנה שלוותה במתן יפו"כ בלתי חוזר, שלא ניתן לחזור ממנה. *מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ל"תיקון" פס"ד(מחוזי ת"א - בע"מ 1115/01 - הערעור נדחה ונתקבל ערעור נגדי של עו"ד איזמן).
א. כפר נטר, (להלן: האגודה), העניק זכות שימוש במשק שבכפר לאריה ולשרה הנדלסמן (להלן: ההורים). להורים שלושה ילדים: צבי, יעקב, וחדוה. בתחילת שנת 1987, נערך מפגש בו הבנים צבי ויעקב הודיעו כי אין להם עניין בקבלת הזכויות במשק, ואילו חדוה ובעלה, (להלן - מחלב), הסכימו לקבל את הזכויות, לפצות את צבי ויעקב וליצור קרן למימון צרכי ההורים. בני המשפחה פנו לעורך הדין אברהם איזמן והלה הכין "הסכם מתנה", בו נקבע כי ההורים רואים את חדוה כבת ממשיכה וכי הם מעבירים לה, במתנה וללא תמורה, את המשק. כן הכין ייפוי כוח בלתי חוזר של ההורים לטובת חדוה. בינואר 95 נפטרה שרה הנדלסמן וזכויותיה עברו לבעלה. באוגוסט 95 חתם אריה על תצהיר להעברת זכויותיו במשק לנכדו אלירן, בנם של מחלב, והודיע לאיזמן, כי הוא מבטל את יפוי הכוח שהפקיד בידו לטובת חדוה. מחלב פנו לאריה, בדרישה כי יקיים התחייבויותיו כלפיהם. כן פנו לאיזמן בדרישה כי ירשום את הזכויות על-שמם תוך שימוש בייפוי הכוח. משנדחתה דרישתם הגישו תביעה, בין היתר, נגד אריה ואיזמן.
ב. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה בקבעו כי זכותו של אריה במשק, היא זכות שאילה המהווה זכות במקרקעין, ולכן הסכם המתנה מהווה התחייבות להעביר את זכות השאילה, ולפי הוראת סעיף 28(ב) לחוק השכירות והשאילה, הפרת חוזה שאילה לא תשמש עילה לתביעת אכיפה. עם דחיית התביעה חייב ביהמ"ש את מחלב לשלם לאיזמן שכ"ט בסך 20,000 ש"ח. מחלב ערערו על פסק הדין לביהמ"ש המחוזי וערעורם נתקבל. נפסק כי הזכות שבמחלוקת אינה זכות שאילה וכי הסכם המתנה וייפוי הכוח, מהווים התחייבות לתת מתנה, אשר לא ניתן היה לחזור ממנה. פסה"ד הסתיים בקביעה כי: "התוצאה היא כי הערעור מתקבל". בקשות לרשות ערעור הוגשו על-ידי עורך-דין איזמן וע"י העזבון. בקשת העזבון נדחתה ובקשת איזמן נתקבלה וערעורו נתקבל.
ג. השופט רובינשטיין: באשר לבקשת העזבון - האגודה מחזיקה במקרקעין מכוח הסכם שכירות לשלוש שנים שנערך עם מינהל מקרקעי ישראל ובעלי הנחלות הם במעמד של "בר-רשות". אכן, בסעיף 19 לחוזה המשבצת בין האגודה למתיישבים נקבע כי אין להעביר את הזכות במשק שלא בהסכמת המינהל מראש ובכתב. הסכמה כזו לא נתבקשה ולא ניתנה. ברם, מלבד זאת - שני הצדדים עשו את כל המוטל עליהם במסגרת עיסקת המתנה. בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי המדובר בהתחייבות ליתן מתנה שאין מקום לחזור הימנה שכן לא נתקיימו תנאי סעיף 5(ב) לחוק המתנה.
ד. איזמן טוען כי משמעות המילים "הערעור מתקבל", בפסה"ד כשהן בלתי מסוייגות, היא כי פסה"ד מתבטל לכאורה גם כלפיו, אף שאין לכך כל הצדקה. בכך הוא צודק. אין מדובר במקרה "קלאסי" של רשות ערעור בגלגול שלישי, אך מדובר בעניין שעל פניו לכאורה טעון תיקון. לפיכך יש לקבוע כי ההוצאות שנפסקו לטובתו של עורך-דין איזמן בביהמ"ש לענייני משפחה יעמדו בעינן.
ה. השופט גרוניס: דינה של הבקשה לרשות ערעור של העזבון להידחות, ולו- בשל כך שאין המקרה מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לפיכך, אין צורך להידרש לטעמים לגופו של עניין. אשר לבקשת רשות הערעור של איזמן - המקרה אינו נימנה עם המקרים הקלאסיים המצדיקים רשות ערעור בגלגול שלישי. אך מסכים לדון בבקשה ולקבלת הערעור מן הטעם שמדובר בטעות הקרובה לטעות סופר, שאפשר כי ראוי היה שתתוקן על ידי ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ברלינר. עו"ד איתן עמית לעזבון, עוה"ד נחום שחר לאיזמן, עוה"ד אליעד שרגא וערן שפינדל למחלב, עו"ד עמי הולנדר לכפר נטר. 2.8.06).

רע"א 5585/05 - כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד בלומה מן ואח'

* רע"א 5585/05 - עילת תביעה של מטיב לנפגע בתאונת דרכים נגד חברת הביטוח. *תביעה של אשה שבעלה נהרג בתאונת דרכים, לפני תום תקופת "האכשרה" לקבלת פנסיה, ודרך חישוב הפנסיה במגבלת שילוש השכר הממוצע במשק. *סמכות בימ"ש השלום לדון בתביעה כאשר סכום התביעה בתוספת ריב(מחוזי י-ם - ע.א. 6019/05 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המשיבה ובעלה המנוח נישאו ביום 16.1.1995. ביום 28.2.97, אירעה תאונה בה נפצעה המשיבה ובעלה נפצע ונפטר כעבור כשבועיים. המבקשות הן חברות הביטוח של הרכב. יתר המשיבים הם עזבונו של המנוח וארבעה מיורשיו. המנוח היה חבר בקרן הפנסיה של עובדי הדסה. על פי תנאי קופת הפנסיה, אלמנה של חבר זכאית לקבל %60 מהתשלומים שהגיעו לו, אם חלפו שלוש שנים מיום נישואיהם. המנוח נפטר בטרם הספיקו בני הזוג להשלים את תקופת האכשרה. המנוח קבע בצוואתו כי אם לאחר מותו לא תהא המשיבה זכאית לפנסיה, תוקם לטובתה קרן נאמנות, והמשיבה מקבלת ממנה כספים מידי חודש. בימ"ש השלום קבע כי המשיבה זכאית לפיצויים בגין הנזק הישיר שנגרם לה ובגין תלותה במנוח, ופסק לה פיצויים בסכום כולל של 2,983,000 -. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורן של המבקשות, וקבע, בין היתר, כי בימ"ש השלום לא חרג מסמכותו בכך שפסק פיצוי העולה על התקרה הקבועה בחוק בתי המשפט, זאת, משום שהדבר נבע מתוספת ריבית והצמדה; כי הגבלת גובה סכום הפנסיה ממנו מחושב חלקה של המשיבה (%60) בתקרה הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים, קרי, שילוש השכר הממוצע במשק,תחושב לאחר חישוב חלקה היחסי של המשיבה מן הפנסיה; כי אין להפחית מהפיצוי על אבדן הפנסיה את סכום ההטבה שקיבלה המשיבה מקרן הנאמנות שציווה לה המנוח. מנגד, קיבל ביהמ"ש את ערעור המשיבים והורה על תיקון טעות חישוב שנפלה בפסק דינו של בימ"ש השלום, באופן שסכום הפיצויים הועמד על סך של 3,050,000 -. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה בעיקרו.
ב. בנסיבות העניין, בהן נגרם מותו של המנוח כתוצאה מעוולה, ונכנסה לתוקפה הוראת הצוואה שמכוחה קמה הקרן, יש לראות בעיזבון - מקים הקרן - כמיטיב נזקיה של המשיבה. אשר על כן, קמה לעיזבון עילת-תביעה ביחס לסכום ההטבה, מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), קרי, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. במקביל, קמה למשיבה-עצמה עילת תביעה ביחס ליתרת סכום הפנסיה שנמנעה ממנה, מעבר לסכום ההטבה.
ג. באשר לחישוב סכום הפיצוי בגין אבדן זכותה של המשיבה לפנסיה - לשון סעיף 4(א)(1) מאפשרת שתי דרכי חישוב: הגבלת גובה הסכום ממנו מחושב חלקה של המשיבה בפנסיה בשילוש השכר הממוצע וממנו שיעור הפנסיה, כפי שטענו המבקשות; הגבלת סך-כל חלקה של המשיבה בפנסיה, בשילוש השכר הממוצע במשק כפי שטענו המשיבים. יש לפרש את ההסדר, באופן שיעלה בקנה אחד עם עקרון השבת המצב לקדמותו. שיטת החישוב השנייה היא המאפשרת לנהנים מן הקרן, במקרים רבים, לקבל סכום קרוב יותר ל סכום שהיו מקבלים אלמלא התאונה, עד גובה תקרת שילוש השכר הממוצע במשק, ולכן היא משרתת טוב יותר את עקרון החזרת המצב לקדמותו.
ד. המבקשות טוענות כי סעיף 51 לחוק בתי המשפט אכן מעניק לבימ"ש השלום את הסמכות להוסיף ולפסוק הפרשי הצמדה ואף ריבית מעל לסכום תקרת סמכותו. אלא, שלדידן, סמכות זו מוגבלת לראשי נזק המתאימים לפסיקת הצמדה וריבית - ראשי הנזק המתייחסים לנזקי העבר. דינה של טענה זו, כפי ניסוחה, להידחות. אולם קיימת שגיאה אחרת בפסק-דינו של בימ"ש השלום, שמחייבת תיקון. בימ"ש השלום הוסיף על סכום תקרת הסמכות הסטטוטורי, נוסף על הפרשי הצמדה, גם ריבית. ברם, לפי סעיף 51 הנ"ל, את תקרת הסמכות הריאלית ביום מתן פסק-הדין יש לקבוע על דרך של "הצמדה" או על דרך של "שערוך", ואין להרחיב את הסמכות בהוספת ריבית.
ה. המשיבה הגישה את תביעתה לבימ"ש השלום ביום 26.5.1998, עת שתקרת סמכותו עמדה על 1,000,000 ש"ח. ביום 17.6.2001 שונתה התקרה ל- 2,500,000 ש"ח. ביום 4.9.2001 נעתר בימ"ש השלום לבקשתה של המשיבה לתקן את כתב התביעה ל-2,500,000 ש"ח. בהקשר זה מתעוררת השאלה כיצד תחושב הצמדתה של תקרת הסמכות במקרה בו הוגדל סכום התקרה עת היתה התביעה תלויה ועומדת. שתי גישות אפשריות לעניין זה, ויש לקבל את זו שלפיה יש ליתן לצו תחולה רטרואקטיבית מלאה, ולהוסיף הצמדה על סכום הקרן שקבוע בו - 2,500,000 ש"ח בענייננו - מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק-הדין.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד מיכאל מגידיש ויריב מדר למבקשות, עוה"ד יהלי כהנוב ושלומי שלום למשיבים. 6.8.06).

ע.פ. 2085/05 + 1971/05 + 7075/03 - אסתר אלון ועופר מקסימוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של מעילה בכספי בנק שהביאה להתמוטטות הבנק ועבירות של גניבה ומרמה. *אימתי ניתן לראות בשרשרת של מעשי עבירה "ריבוי עבירות" ולא עבירה אחת. *מדיניות הענישה של מאסר מצטבר בגין מספר עבירות(ערעורים על חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש של עופר מקסימוב - הערעור הנגדי נתקבל).
א. המערערת, (להלן: אתי) כיהנה בתפקיד של סגנית מנהלת מחלקת השקעות בבנק למסחר. אחיה, עופר, נהג להמר על סכומי כסף גדולים, כאשר מחזור ההימורים החודשי שלו נע בסביבות שלושה מיליון -. כדי לממן את תחביבו, נזקק עופר ללוות כספים מאנשי ה"שוק האפור". במשך מספר שנים סיפקה אתי לעופר שיקים שלה, והנושים היו מציגים את השיקים של אתי לפירעון. במשך השנים הצטבר בחשבונה של אתי חוב של מאות אלפי שקלים. או אז החלה אתי למעול בכספי הלקוחות. מעשי המרמה והמעילה של אתי הביאו להתמוטטותו של הבנק. ביהמ"ש המחוזי גזר את דינה של אתי ל-17 שנים מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס של 5 מליון -. לעופר נגזרו 15 שנים מאסר בפועל, שנתיים על תנאי וקנס של מליון -. ערעור המערערים על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת ענשו של עופר נתקבל.
ב. הסוגיה של ריבוי עבירות נדונה בדנ"פ 4603/97 פ"ד נא(3) 160, ונקבע, כי יתכנו נסיבות בהן רצף של מעשים - שכל אחד מהם כשלעצמו אמנם מהווה, מבחינה פורמאלית, עבירה פלילית - לא יהיו ניתנים להפרדה מושגית, ועל כן יהיה ראוי לראותם כמקשה אחת של עבירות, ולגזור בגינם עונש אחד בלבד. מעשי המערערים יכולים להחשב כשורה של עבירות גניבה נפרדות. שאלה היא, אם בשל מחדלה של התביעה לציין בכתבי-האישום, תחת הכותרת "הוראות החיקוק המיוחסות לנאשם", את מספר ההפרות המיוחסות למערערים, יש להרשיעם בעבירה אחת בלבד. במקרה הנוכחי די היה בציון מספר העבירות המיוחסות לנאשמים בסופו של כל אישום. גם את הרשעתו של עופר, כמו את הרשעתה של אתי, היה נכון לבסס על שורה של מעשי עבירה, ולא של עבירת גניבה אחת, בנוסף לעבירות אחרות. דא עקא, המשיבה עצמה צמצמה את ערעורה רק לגזר הדין של עופר, ולא על מספר עבירות הגניבה.
ג. הסנגורים סבורים כי גם אם מעשיה של אתי אינם חוסים בצילה של הגנת הכורח, הרי נסיבות חייה, בהצטרפן למניפולציות הרגשיות שהפעיל עופר עליה לכל אורך תקופת המעילה - גרמו לכך שהיא פעלה בתנאים הדומים לכורח, ועניין זה היה צריך להביא להקלה בעונש שהושת עליה. ברם קיים מרחק רב בין מעשיה של אתי לבין סוג ההתנהגות שנועדה לחסות בצילה של הגנת הכורח.
ד. אתי העלתה גם טענת אשם תורם של הבנק שלא קיים פיקוח ראוי. השאלה אם ראוי לעשות שימוש בדוקטרינה של "אשם תורם" גם במסגרתו של המשפט הפלילי, היא שאלה נכבדה המעוררת לא מעט קשיים. כך או כך, אתי אינה יכולה להיבנות מטענה של
"אשם תורם". דוקטרינה זו עוסקת במערכת היחסים שבין מזיק לניזוק, בעוד שבמשפט הפלילי קרבן העבירה אינו זוכה למעמד פורמאלי במסגרת הליך ההעמדה לדין. באשר לחומרת העונש - מעשי המעילה שביצעה אתי הם מהחמורים - אם לא החמורים ביותר - שהגיעו לפתחן של הערכאות. על כן אין להתערב בעונש שהושת עליה.
ה. עופר טוען כי השתתן של תקופות מאסר מצטברות, בגין כל אחת מהעבירות בהן הורשע, שימשה בידי ביהמ"ש ככלי להחמרה מלאכותית בעונש, באופן שסותר עקרונות יסוד בתורת הענישה. ברם, העבירות בהן הורשע עופר נבעו כל אחת מרכיב התנהגותי נפרד. לגבי כל אחת מאותן עבירות - גניבה, זיוף מסמך, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה ועשיית פעולה ברכוש אסור. אשר להשתת העונשים באופן מצטבר - רוב המקרים בהם הוטלו מאסרים מצטברים אמנם עסקו בעבירות חמורות של נטילת חיי אדם, אולם האפשרות להטיל ענישה מצטברת מעולם לא הוגבלה לעבירות של אלימות או פגיעה חמורה בגוף. במקרה שלפנינו, צבירתם של העונשים התחייבה לנוכח הנסיבות החמורות שהתגלו בפרשה זו. מאידך יש לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. לא ניתן להשלים עם מצב שבו העונש שהושת עליו יפחת מזה שהושת על אחותו. משכך, יועמד מאסרו על 17 שנות מאסר. יתר רכיביו של גזר-הדין יישארו על כנם.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט לוי. עוה"ד קנת מן ודפנה יהב למערערת עוה"ד אביגדור פלדמן ויאיר גולן למערער, עוה"ד עידו ברויאן, נורית הרצמן ומיכאל קרשן למדינה. 2.8.06).

ע.פ. 8039/04 + 7895/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 8039/04 + 7895/04 - כאשר אשה מעידה נגד בעלה בעבירות שונות שבחלקן עדות אשה נגד בעלה כשרה ובחלקן העדות אינה כשרה, ניתן לקבל את עדותה באותן עבירות שעדותה כשרה. *הרשעה בעבירות מין, אלימות ואיומים במשפחה והחמרה בעונש. *כאשר הנאשם מבצע עבירות מין בכח באש(מחוזי נצרת - ת.פ. 1163/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער הורשע בעבירות שונות של אלימות ואיומים, אשר ביצע בבני משפחתו - אשתו, בנו ובתו, וכן בעבירות מין, אשר ביצע באשתו. במועד הגשת כתב האישום, היה הבן כבן אחת-עשרה שנים, והבת כבת שמונה-עשרה שנים. על פי האישום הראשון, במהלך שנות נישואיו נהג המערער להתעלל במתלוננים. כן יוחסה למערער הדחה בחקירה, בכך שפנה לאשתו ולבתו לאחר שהגישו תלונתן, לחזור בהן. על פי אישום נוסף, בעת ששהו בני הזוג בחופשה באמסטרדם, ביצע המערער באשה מעשה סדום, תוך מעשי התעללות כלפיה. בנוסף, מספר פעמים גרם המערער לביצוע מעשה מגונה באשה, באמצעות שימוש בנערות ליווי שפעלו על פי הוראותיו, ואילץ אותה להשתמש בסמים. ביהמ"ש גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ושלש שנים על תנאי. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. עיקר הכרעת הדין עוסק בשאלות שבעובדה. ביהמ"ש נתן אמון מלא בגירסאות המתלוננות, אשר קיבלו חיזוק בראיות שונות, ודחה את גירסת המערער, אשר עשה עליו רושם בלתי-אמין. במישור המשפטי, נמנע ביהמ"ש מלהרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזיכה אותו מעבירות הסמים בהן הואשם, בציינו כי לפי סעיפים 3 ו-4 לפקודת הראיות, אשר פוסל עדות אישה לחובת בעלה ועדות בת לחובת אביה במשפט פלילי, פסולה העדתן של המתלוננות בכל הנוגע לעבירות אלו. סעיף 2 לפקודת הראיות קובע כי "הכל כשרים להעיד בכל משפט", פרט לעדות אדם לחובת בן זוגו ועדות הורה וילד זה לחובת משנהו, במשפט פלילי. מנגד, סעיף 5 לפקודה קובע כי הסייגים לא יחולו בעבירות שהחוק קובע שבהן יהיו אלה כשרים להעיד. המסקנה לפיה לא ניתן להתבסס על עדות בן זוג לצורך הרשעת רעהו בעבירה כלשהי, בשל העובדה כי אין היא נכללת במסגרת החריגים, אין פירושה כי עדות זו אינה קבילה
אף לצורך הרשעה בעבירות אשר כן נכללות בחריגים האמורים. בענייננו, במישור המשפטי זוכה המערער מעבירות הסמים, לאור העובדה שעבירות אלו אינן נכללות בגדר החריגים. אשר להרשעה בעבירות המין, בעבירה של שלילת כושר התנגדות, ובעבירה של סחיטה באיומים - אלה נכללות בחריגים המאפשרים להעיד בן זוג כנגד משנהו. במהלך השנים נקבעו על ידי הערכאות השונות, לצד עבירות האלימות והחבלה המובהקות, עבירות נוספות אשר עדות בן משפחה לגביהן תהא כשרה.
ג. אשר להרשעה בביצוע מעשים מגונים באמצעות נערות הליווי, לפי סעיף 327 לחוק העונשין - טענתו של המערער הינה כי היות והמעשים המגונים באשה בוצעו בפועל על ידי נערות ליווי, ולא על ידו, נדרש היה להוכיח כי נערות הליווי פעלו מתוך כוונה פלילית. טענה זו בדין נדחתה. אמנם המעשים המגונים לא בוצעו במישרין על ידי המערער, אלא על ידי נערות הליווי. אולם, הכוונה הפלילית הנבדקת במקרה זה הינה של העושה, ובענייננו - המערער, ולא של האחר.
ד. אשר למידת העונש - המעשים בהם הורשע המערער מבטאים התעלמות מוחלטת מרצונם ומכבודם של בני-משפחתו. יש ממש בטענת המשיבה, כי העונש שהושת על המערער אינו מהווה ביטוי מספיק לחומרה היתירה הגלומה בעבירות בהן הורשע, וסוטה ממדיניות הענישה הראויה במקרים כגון זה. לפיכך, עונש המאסר בפועל יועמד על 12 שנים, עונש המאסר המותנה שהושת על המערער יוותר על כנו, המערער יחוייב לשלם לכל אחד משלושת המתלוננים פיצוי בסך 10,000.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. ליכט למערער, עוה"ד ש. כהן וא. ברזילי למשיבה. 2.8.06).

בר"ם 3781/04 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה, נתניה נגד מרדכי הר ואח'

*כאשר תב"ע אחת מקפיאה מתן היתרי בניה במקרקעין ותב"ע שניה, מאוחרת, מאפשרת מתן היתרי בניה, תקופת ההתיישנות לתביעה בגין נזקי התכנית המקפיאה מתחילה מיום כניסתה לתוקף של התכנית המשחררת(מחוזי ת"א - עמ"מ 203/03 + 214/03 - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המשיבים הנם בעלים של מספר חלקות מקרקעין בנתניה. בנובמבר 82 פורסם דבר אישורה של תב"ע, (להלן התכנית המקפיאה), ולפיה המקרקעין נשוא הערעור נמצאים באזורים המיועדים על-פי התכנית לאיחוד וחלוקה מחדש. נקבע בה כי "עד גמר ההליכים תהיה הוצאת היתרי בניה אסורה". בעקבות "הקפאת" זכויות הבניה, הגישו חלק מהמשיבים תביעה לתשלום פיצויים על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. המערערת דחתה את התביעה. 14 שנים לאחר אישורה של התכנית המקפיאה, אושרה תב"ע חדשה (להלן - התכנית המשחררת). בחודש נובמבר 99 הגישו המשיבים למערערת תביעות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, בשל נזקיהם מהקפאת הבנייה וזו דחתה את התביעות. המשיבים ערערו לוועדת הערר, והוסכם להכריע תחילה בטענת התיישנות שהעלתה המערערת. ועדת הערר דחתה את הטענה וקבעה, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל במועד אישורה של התכנית המשחררת. ביהמ"ש לעניינים מינהליים אישר את החלטתה של ועדת הערר. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בייניש ולוי נגד דעתו החולקת של השופט עדיאל.
ב. השופט עדיאל (דעת מיעוט): דבר אישורה של התכנית המקפיאה פורסם ביום 7.11.1982, תקופת ההתיישנות, של 3 שנים, להגשתה של תביעה בגין נזקי התכנית, חלפה זה מכבר והתביעה התיישנה. ועדת הערר וביהמ"ש קמא סברו כי יש לראות את התכנית המקפיאה ואת התכנית המשחררת כחלק ממהלך תכנוני אחד, ולכן תקופת ההתיישנות מתחילה מאישור התכנית המשחררת. ברם, מבחינת לשון החוק, כל אחת מהתכניות, התכנית המקפיאה והתכנית המשחררת, הינה "תכנית" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה, וככזו תכנית עצמאית שאינה מהווה חלק מהתכנית האחרת.
ג. אשר לטענה כי המערערת לא העלתה את טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה", משום שבהחלטתה של הוועדה המקומית לדחות את התביעות לא נטען להתיישנות התביעות - הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות אינה חלה על השלב שקדם להתדיינות בין הצדדים בפני ועדת הערר. מכאן, שההזדמנות הראשונה שבה היה על המערערת לטעון להתיישנות התביעות היה בדיון בפני וועדת הערר המהווה רשות שיפוטית. כזאת היא אכן עשתה. לפיכך דין הערעור להתקבל.
ד. השופטת בייניש: ככלל, יש להתייחס לתכניות מתאר שונות הבאות זו אחר זו כתכניות נפרדות לעניין תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. אך לכלל זה יש חריגים. בנסיבות המקרה דנן יש לראות את התכנית המקפיאה והתכנית המשחררת כחלקים שונים של תכנית אחת. התכנית המקפיאה היוותה שלב תכנוני ראשון לקראת הכנתה של התכנית המשחררת ונועדה לשמר את המצב הקיים בשטח עד להכנת תכנית מפורטת לאיחוד וחלוקה של המקרקעין. על כן דין הערעור להידחות. אכן, ככלל אין הצדקה למנוע ממי שמעוניין לתבוע פיצוי מכוח התכנית המקפיאה עצמה לעשות כן. אך בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן אין בקיום האפשרות האמורה כדי להביא לדחיית תביעתם של המשיבים לפיצוי על נזקי ההקפאה.
ה. טענה נוספת המועלית על ידי המערערת, מרכז השלטון המקומי והיועץ המשפטי לממשלה, שהודיע על התייצבותו בהליך דנן, היא כי תביעת המשיבים הינה, למעשה, לפיצוי על התמשכות הליכי התכנון בין מועד אישורה של התכנית המקפיאה למועד אישורה של התכנית המשחררת, וכי הדרך הנכונה לתבוע פיצוי בגין נזק זה איננה תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה אלא תביעה נזיקית רגילה. יש לדחות טענה זו. נזקי ההקפאה נבעו ישירות מהוראות התכנית המקפיאה ולכן אין כל מניעה לתבוע פיצוי בגין נזקים אלה מכוח סעיף 197 לחוק.

(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, עדיאל. עו"ד אילנה בראף-שניר למבקשת, עו"ד משה שוב למשיבים. 7.8.06).

ע.א. 4744/05 - פלונים נגד שירותי בריאות כללית

דחיית תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית. ביטול חיוב הוצאות משפטיות שנפסקו ע"י הערכאה הראשונה(מחוזי חיפה - ת.א. 441/99 - הערעור נדחה).

א. ביום 28.8.83 נולדה המערערת בבית החולים סורוקה בבאר-שבע במשקל 3,170 גרם. ביום 30.8.83 שוחררה המערערת לביתה, כשמשקלה 2,740 גרם. בגיליון השחרור נרשם שמשקל הלידה היה 3,000 גרם. ביום 11.9.83 הובהלה המערערת לבית החולים כשהיא סובלת מהתייבשות חמורה. לאחר יומיים הועלה חשש לחסימת מעיים והמערערת נותחה. בגיל 21 חודשים החלו לתקוף את המערערת התקפים אפילפטיים. בהמשך החלה לסבול מנסיגה התפתחותית ומהתקפי ניתוק ובהייה. מבדיקת M.R.I של המוח נמצא כי קיימת פגיעה מוחית. ביסוד התביעה נשוא הערעור עמדה הטענה, כי המערערת סבלה מחסימת מעיים מולדת שניתן היה לגלותה בטרם שוחררה מבית החולים. רישום המשקל השגוי בגיליון השחרור יצר מצג לפיו ירדה המערערת במשקלה בשיעור פחות מ-%10, ירידה במתחם הנורמה, בעוד שלמעשה ירדה במשקלה בשיעור של %13.6, ואילו נערך בירור לפשרה של הירידה החריגה במשקל, היו נוקטים אמצעים למניעת ההתייבשות החמורה, שלטענת המערערת גרמה לנזק המוחי. ביהמ"ש קבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירועים שחוותה המערערת בחודש הראשון לחייה לבין הפגיעה המוחית הקשה ממנה היא סובלת כיום, שכן המערערת התפתחה באופן תקין עד לגיל שנה וחצי. הערעור נדחה.
ב. הערעור רובו ככולו משיג על קביעותיו העובדתיות ובכגון דא, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת. אין גם לקבל את טענת המערערים שכיוון שההתייבשות היא האפשרות הגלויה היחידה לתלות בה את הנזק המוחי, אין לייחס את הנזק לגורמים עלומים כלשהם. התפתחותה התקינה של המערערת ניתקה את הקשר בין ההתייבשות לבין הנזק. לא הוכח גם כי המשיבה התרשלה בכך ששיחררה את המערערת לביתה על אף שהפחיתה %13.6 ממשקל לידתה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המומחה הרפואי, כי נוכח מצבה התקין של המערערת בכל שאר הפרמטרים, לא היה מקום להשאירה בבית החולים אך מחמת שיעור הירידה החריג במשקלה.
ג. המערערים מבקשים להטיל על המשיבה את נטל השכנוע כי היו למערערת יציאות כתקנן; כי אכלה כדבעי וכי לא הקיאה. לטענתם, בגדרי נזק ראייתי, גיליון האישפוז לוקה ברישום חסר, וכמו כן לא הומצא הגיליון הסיעודי של המערערת. אכן, הפרת החובה של הרישום הרפואי, גוררת בעקבותיה את העברת נטל השכנוע אל כתפי המטפל. אך אף אם נהפוך את נטל השכנוע, נטל זה הורם על-ידי המשיבה, משהוברר כי בימיה הראשונים הייתה המערערת במצב גופני טוב, כולכלה ולא הקיאה.
ד. אשר להוצאות המשפט בבימ"ש קמא - ביהמ"ש חייב את המערערים בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 50 אלף - תוך שציין כי הנתבעת (המשיבה) תחליט אם היא נוקטת במידת הרחמים בגבייתם של אלו. באי כוח המערערים ביקשו כי יבוטלו ההוצאות שהוטלו. בנסיבות האנושיות המיוחדות מאוד, ולא בלי התלבטות, הוחלט לבטל את ההוצאות שהושתו על המערערים בביהמ"ש המחוזי ולא להשית עליהם הוצאות בערכאה זו.

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד א. ויטנר למערערים, עו"ד א. האזרחי למשיבה. 9.8.06).

ע.פ. 752/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 752/06 - הרשעה בעבירות מין בקטינה על יסוד זיהוי הקטינה שראתה את התוקף ל"שבריר שניה". *כאשר ביהמ"ש עורך "ביקור במקום", ניתן להשתמש רק בממצאים שנרשמו בפרוטוקול בעת הביקור ולא בממצאים שלא נרשמו ומקורם בזכרונו של השופט. *כשרותם של מסדר זיהוי תמונות וזי(מחוזי חיפה - ת.פ. 1032/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. ביום 24.10.02 בשעה 00:21 לערך, התנפל מאן דהוא על א.ב., קטינה כבת 14 שנים, (להלן: המתלוננת), ברחוב ויצמן בנהריה, ביצע בה מעשים מגונים והחדיר אצבעותיו לאיבר מינה. בשלב זה, המתלוננת פגעה באשכיו של התוקף, אשר "התקפל" ונפל על הרצפה. המתלוננת הסתובבה, הביטה בו וברחה. המערער הואשם בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות וכן ביצוע מעשה מגונה. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי קבעו כי הוכח מעל לכל ספק סביר שהמערער הוא שביצע את המעשים האמורים וזאת בהסתמך על הרכיבים הבאים: עדותה של המתלוננת כי זיהתה את המערער בוודאות; דברי המערער בעת הביקור במקום האירוע - "בואנה, זה לא היה ככה האור הזה, זה לא היה", המוכיחים כי היה במקום במועד האירוע; תגובת המערער בעת מעצרו כי "לא אנס אף קטינה", זאת, עוד לפני שנאמר לו כי המתלוננת הינה קטינה; המערער העלה "מעין" טענת אליבי שנדחתה. שופט המיעוט, השופט סעב, סבר כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי המערער הוא שתקף את המתלוננת. המערער הורשע בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות, ונגזרו לו ברוב דעות (הפעם השופטים נאמן ושופט המיעוט סעב) שש שנות מאסר, מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל. דעת המיעוט (השופטת וילנר) סברה כי יש להטיל על המערער 9 שנות מאסר, מתוכן 7 שנים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אמינותה של המתלוננת לא הוטלה בספק לאורך כל הדרך. הביקור במקום שערך ביהמ"ש הצביע על כך שבהתקיים נתונים מסויימים, בעיקר לגבי התאורה וצורת הנפילה של התוקף, יכולה היתה המתלוננת להבחין בפניו. בחוות הדעת של שופט המיעוט, מצויים פרטים רבים באשר לממצאים שנתגלו בזמן הביקור במקום, ממצאים שאינם מוזכרים בדו"ח הביקור. דו"ח ביקור במקום אמור לתעד את הממצאים שנחשפו בעת עריכתו. למן הרגע שתועדו - אלה הממצאים ואין בילתם. השופט סעב, מנה ממצאים רבים שמקורם ככל הנראה בזיכרונו, או ברישומים שערך לעצמו - ואלה, אינם חלק מחומר הראיות לעניין הכרעת הדין.
ג. המתלוננת הסתכלה בפניו של התוקף והפחד לא שיתק אותה. אין מחלוקת כי מדובר בפרק זמן קצרצר. אך עובדה היא, כעדותה, כי התוקף הספיק להרים ראשו ולקלל כאשר היא מביטה בו, והדעת נותנת, גם תוך יציאה מנקודת הנחה שמדובר בשבריר שניה, כי אין בכך כדי לשלול את אפשרות הזיהוי. למתלוננת, שהתלוננה כ-3.5 חודשים לאחר האירוע, נערכו שני מסדרי זיהוי - מסדר זיהוי בתמונות, ומסדר זיהוי חי. המתלוננת זיהתה את תמונתו של המערער באלבום הראשון, ואמרה כי הוא "דומה מאד" לבחור שתקף אותה. הכרסום במשקלו של הזיהוי נעוץ לטענת הסניגורית באותו ביטוי "דומה מאוד". באשר למסדר הזיהוי החי - מסדר זה נערך לפי כל הכללים. לצד אותן אמירות של "דומה מאוד", ואמירות מקבילות - ישנן גם התבטאויות נוספות של המתלוננת שיש בהן ביטחון מלא בזיהוי. אכן, העובדה שלמסדר החי, קדם "מסדר תמונות" יש משמעות ואין להתעלם ממנה. אך הקביעה עד כמה אותו הליך מכרסם במשקלו של המסדר החי, הוא עניין לביהמ"ש השומע ורואה את העדים. גם הזמן שחלף מאז האירוע הוא נתון המחייב זהירות והתייחסות, אולם לא מעבר לכך. אפשר גם לראות בהתבטאויותיו המפלילות של המערער, שהוזכרו לעיל ושמתקרבות באופיין לראשית הודיה או לחלופין לידיעת פרטים מוכמנים, את שלד הבניין, כאשר הזיהוי רק מצטרף אליהן ומשמש כראיית חיזוק.
ד. באשר לחומרת העונש - החדרת אצבעות לאיבר המין הוגדרה על-ידי המחוקק כאונס וכך יש לראות את הדברים. מדובר במעשה ברוטאלי ואכזרי לצד עבירת המין שבו. נסיבות חייו של המערער נלקחו בחשבון ושוקללו, ואולי אף שוקללו ביתר.

(בפני השופטים: בייניש, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד לימור לוי-מלאך למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 10.8.06).

עע"ם 5933/05 - אוליצקי עבודות עפר... בע"מ נגד רכבת ישראל בע"מ ואח'

כאשר דיון בערעור בתוצאות מכרז הפך לאקדמי אין מקום להמשיך בדיון. הגשת הצעת מחיר נמוכה ובלתי סבירה במכרז, יכולה לשמש אינדיקציה לחוסר הרצינות של המציע(מחוזי ת"א - עת"ם 2963/04 - הערעור נדחה).

א. המשיבה (להלן: הרכבת), פרסמה ביוני 2004 מכרז לביצוע עבודות תשתית של מסילת נען-באר שבע-קטע ב'. למכרז הוגשו, בין היתר, הצעותיהן של המערערת ושל המשיבה 2 (להלן: מי ערד). ועדה מקצועית קבעה כי ההצעות של המערערת ושל מי ערד עמדו בתנאים המקדמיים וכי הצעתה של מי ערד היא הזולה ביותר. חרף זאת המליצה שלא לזכות אותה במכרז, נוכח ניסיון שלילי שהיה לרכבת עם מי ערד בפרוייקט אחר. כמו כן ציינה הוועדה המקצועית כי מחירים שונים שבהם נקבה מי ערד בכתב הכמויות אינם סבירים, וכי "הקבלן [מי ערד] לא יוכל לעמוד במחירי הצעתו במידה ויידרש לפנות חומר חפור כאמור בסעיף זה". ההצעה הזולה הבאה אחריה היתה הצעתה של המערערת. בעקבות הליך הבהרות, קבעה ועדת המכרזים כי הצעתה של מי ערד היא הזוכה במכר. המערערת עתרה לביהמ"ש בטענה כי לא היה מקום לזכות את מי ערד במכרז נוכח ניסיון העבר השלילי בעבודה עימה. בימ"ש קמא דחה את העתירה ועל
כך הוגש הערעור. בינתיים, נקלעה מי ערד להליכי חדלות פירעון, מונה לה מפרק זמני ובוטלה זכייתה במכרז. בכך לכאורה נסללה בפני המערערת האפשרות לבצע את העבודות. אולם, בשלב הערעור, אין המערערת עותרת עוד לסעד שיאפשר לה לבצע את העבודות, אלא כי יוצהר שהצעתה אמורה היתה לזכות במכרז. זאת על מנת "להכשיר את הקרקע" לתובענת פיצויים נגד הרכבת בפרשה זו. הערעור נדחה.
ב. הנסיבות החדשות הפכו את הדיון בתוצאות המכרז ואת זכייתה של מי ערד בו לעניין תיאורטי גרידא. משהופך העניין הקונקרטי נשוא ההתדיינות לאקדמי, לא יידרש לו ביהמ"ש, למעט במקרים חריגים שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עימם. העובדה שהמערערת מבקשת הכרעה בטענות שהעלתה בערעור על מנת שהכרעה זו תהווה מסד ותשתית לתובענה מינהלית שבדעתה להגיש בעתיד נגד הרכבת, אין בה כדי לשנות מן המסקנה כי הדיון בערעור שבפנינו הפך לאקדמי.
ג. מעבר לצורך יודגש כי הצעת מחיר נמוך ובלתי סביר יכולה בהחלט לשמש אינדיקציה לחוסר הרצינות של המציע ושל הצעתו, ולעורר חשד כי היא נגועה בתכסיסנות בלתי לגיטימית. חשד כזה מתעורר ביתר שאת מקום שבו נוקב המציע "מחיר שלילי", הגורם להצעה להיראות כהימור והיא נחזית על פניה כהצעה הנוגדת הלכות מסחר מקובלות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד עופר דורון ויוסי טמשה למערערת, עוה"ד בועז ספיר וענבל קנקה למשיבה. 3.8.06).

בג"צ 6274/06 + 6235/06 + 6204/06 - גיא יורן ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

*אי הכרזת מלחמה, או מצב חירום, במלחמת לבנון השניה ונושאי הפיצוי לתושבי הצפון(העתירות נדחו).

א. בבוקר יום 12.7.06 ביצע ארגון החיזבאללה פעולה תוקפנית בתוך שטח ישראל, שכתוצאה ממנה נפלו שמונה מחיילי צה"ל ושני חיילים אחרים נחטפו אל מעבר לגבול. בעקבות התקיפה קיבלה הממשלה החלטה בה נקבע בין היתר כי: "ישראל תגיב בצורה תקיפה וקשה נגד מחוללי הפעולה והגורמים האחראים...". מאז יום 12.7.06 פועל צה"ל בפעילות צבאית מסיבית בתחומי לבנון. ביום 15.7.06 החליט שר הביטחון לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 9ג(ב)(1) לחוק ההתגוננות האזרחית, והכריז על "מצב מיוחד בעורף". החלטת ממשלה נוספת, הינה אישור טיוטת הצעת חוק הגנה על עובדים בשעת חירום, שנועד למנוע פיטורי עובדים שנבצר מהם להגיע לעבודה בתקופת הלחימה. על רקע הארועים האמורים הוגשו שלוש העתירות. בעתירה שהגיש חה"כ ביילין, טוען הוא כי ממשלת ישראל פעלה שלא כדין בכך שלא קיבלה החלטה לפתוח במלחמה על-פי סעיף 40(א) לחוק יסוד: הממשלה, ולא נמסרה לוועדת החוץ והביטחון ולכנסת הודעה של הממשלה על הכוונה להיכנס למלחמה. בעלי עסקים בצפון מבקשים כי יוכרז על מצב חירום במדינה שיחול לאלתר באזור הצפון וכי הממשלה תחוייב להתקין תקנות לשעת חירום על מנת למנוע את קריסת עסקיהם של העותרים. התנועה למען איכות השלטון בישראל, עותרת כי המשיבים יפעילו את הסמכויות הנתונות להם על-פי חוק, על מנת להביא לפיצוי כספי ממשי של העובדים והמעבידים, בעיקר בצפון הארץ. העתירות נדחו.
ב. בכל הנוגע לעתירת ח"כ ביילין להכרזת מצב מלחמה - טענות אלה מתבססות על הוראות סעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה. סעיף 40(א) לחוק היסוד לא הגדיר מהי "פתיחה במלחמה" כמשמעותה בסעיף. שאלה זו שאלה סבוכה היא ולה היבטים רבים. הפרשנות הנוגעת למושג "מלחמה" בהקשר זה, שיש לו השלכות במישור הבינלאומי, נשענת בעיקרה על כללי המשפט הבינלאומי. להחלטת ממשלה שעלולה להתפרש כהכרזת מלחמה עשויות
להיות תוצאות מרחיקות לכת במישור היחסים הבינלאומיים, ובזירה הבינלאומית הכרזות מלחמה פורמאליות אינן נהוגות בעשרות השנים האחרונות.
ג. שאלת קביעת אופן הפיצוי לתושבי אזור הצפון שהועלתה בכל העתירות היא שאלה נכבדה הראויה לטיפול מיידי של הממשלה והכנסת. ביום 31.7.06 קיבלה הכנסת את חוק ההגנה על עובדים בשעת חירום. כן אישרה ועדת הכספים של הכנסת את תקנות מס רכוש 2006, שמטרתן להסדיר את הפיצוי בגין היבטים מסויימים של הפגיעה הכלכלית של תושבי הצפון בעקבות פעולות הלחימה. לפיכך, ככל שהעתירות מתייחסות להיעדר הסדרי פיצוי, הרי שחל שינוי במצב המשפטי מאז הוגשו העתירות.

(בפני השופטות: בייניש, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד יואל גולדברג וצרויה מידד-לוזון לעותרים, עוה"ד ערן אטינגר ורוקסנה שרמן-למדן למשיבים. 1.8.06).

בג"צ 11020/05 - פנים להתחדשות יהודית... ואח' נגד שרת החינוך ואח'

*דחיית טענת הפלייה בהקצבות משרד החינוך לתיגבור לימודי יהדות בבתי הספר העל יסודיים (העתירה נדחתה).

עתירה זו עניינה בהקצבות של משרד החינוך לתגבור לימודי יהדות בבתי הספר העל יסודיים, ובתבחינים שנקבעו לשם כך. במוקד העתירה עומדת השאלה האם נפגע עקרון השוויון בחלוקת התקציב על פי התבחינים שנקבעו, והאם מופלים בתי הספר הממלכתיים לרעה בקבלת תקציב תגבור לימודי יהדות על רקע השתייכותם לזרם חינוכי מסויים. העתירה נדחתה.
בג"צ נדרש לא אחת בשנים האחרונות לדיון בטענות של פגיעה בשוויון ובעיקרון הפלורליזם הנובעות מחלוקת תקציבים לפעילויות בתחום היהדות. העותרים קובלים נגד תנאי הסף הקבוע בתבחינים המחייב קיום פעילות של תגבור לימודי יהדות בכל הכיתות ולכלל התלמידים ובהיקף של לפחות 3 שעות שבועיות. לטענתם, תנאי זה פוגע באופן משמעותי בסיכוייהם של בתי ספר ממלכתיים לזכות בתקצוב, שכן, רק תלמידי מגמות מדעי היהדות לומדים לימודי יהדות מעבר לחובת הבגרות. אין לקבל טענה זו, שכן תנאי סף זה אינו חורג ממתחם הסבירות. בית ספר ממלכתי אשר מעוניין לתגבר לימודי יהדות ולקבל לשם כך את התקציב, יכול לעשות זאת על ידי עמידה בדרישות תנאי סף זה. הבחירה נתונה בידיו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד א. ארז לחובסקי וע. הורוביץ לעותרים, עו"ד א. קורינלדי-סירקיס למשיב. 16.7.06).

בש"פ 5610/06 = אלישבע פדרמן נגד מדינת ישראל

*כאשר בימ"ש מתבקש להאריך מעצר לצורך חקירה אינו צריך להכנס לניתוח משפטי של העבירות, ודי בבחינה כלשהי של החומר אם הוא מעלה חשד לעבירה וכן שקיים חשש להמלטות מהדין (הבקשה נדחתה).

העוררת חשודה בכך שהסיתה לגזענות, ולאלימות או טרור. חשד זה מבוסס על דברים שלכאורה אמרה במהלך ראיון לטלוויזיה לפני שלוש שנים, ראיון אשר בסופו של דבר לא שודר. המשטרה ביקשה לחקור את העוררת והיא זומנה לחקירה במשטרת חברון, אך זו הודיעה כי לא תתייצב לחקירה. המשיבה פנתה לבימ"ש השלום במעמד צד אחד לקבלת צו-מעצר. בימ"ש השלום דחה את הבקשה בקבעו כי על פי החומר שהוצג לפניו אין יסוד סביר לחשד שבוצעה עבירה. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי בירושלים נתקבל. הערר נדחה.
סעיף 13(א) לחסד"פ קובע אימתי רשאי שופט לצוות על מעצרו של אדם. נדרש שהשופט ישוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, וכי קיימת עילת מעצר - חשש של הימלטות מהדין. בימ"ש השלום קבע כי אין חשד סביר שהעוררת עברה עבירה, וכלל לא הגיע לבחון את השאלה האם קיים יסוד סביר לחשש של התחמקות מחקירה. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר סירב להיכנס בשלב זה לניתוח משפטי מדוקדק של העבירות
בהן חשודה העוררת. אכן, שופט המעצרים חייב לערוך בחינה כלשהי של החומר בגינו סבורה הרשות החוקרת כי ישנו טעם בחקירתו של החשוד וכן במעצרו במידה והוא אינו מתייצב לחקירה. אולם אין משמעות הדבר כי ביהמ"ש צריך להקדים את המאוחר ולהיכנס לדיון מפורט כפי שנעשה בהחלטת בימ"ש השלום. העוררת אמרה דברים קשים ביותר מהם עולה באופן סביר החשד כי ביצעה את העבירות בהן היא חשודה. עם סירובה של העוררת להגיע לתחנת המשטרה כדי להיחקר, מתקיימת גם עילת המעצר. בנסיבות העניין יש לתת לעוררת הזדמנות נוספת להגיע מרצונה לחקירה משטרתית. אם תסרב העוררת גם הפעם להתייצב לחקירה יוציא בימ"ש השלום צו לעצרה.

(בפני: השופטת נאור. נעם פדרמן לעוררת, עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 25.7.06).

רע"פ 5986/06 - אהרן מלכיאל נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לרשות ערעור על צו הפסקה של שימוש בלתי חוקי במקרקעין וצו הריסה לאחר שהמבקש מפר מזה שנים צווי הפסקה שיפוטיים (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בעבירה של ביצוע עבודות או שימוש במקרקעין ללא היתר ועבירה של אי-קיום צווי הפסקה שיפוטיים, לפי סעיף 240 לחוק. על-פי הנטען, החל בחודש פברואר 1999, או בסמוך לכך, עושה המבקש שימוש ללא היתר במקרקעין הנמצאים במושב הודיה (להלן: המקרקעין), בכך שבנה מבנים שונים על המקרקעין והקים עליהם גן אירועים. באותה שנה 1999 הוצא נגד המבקש צו הפסקה מינהלי בהתאם לסעיף 225 לחוק, אך הלה הפר את הצו בצורה בוטה ביותר. בהמשך ניתנו על-ידי בתי-משפט השלום בבאר-שבע ובאשקלון שני צווי הפסקה שיפוטיים כנגד המבקש, והוא הפר גם את הצווים האמורים. ביום 23.3.05 הגישה המשיבה בקשה להטיל עליה ביצוע צו הריסה שיפוטי שניתן. המבקש, מאידך, הגיש בקשה דחופה להארכת המועד להגשת בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בימ"ש השלום דחה את בקשת המבקש וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לאורך תקופה ארוכה התעלם המבקש משורה של צווים מינהליים ושיפוטיים שהוצאו בעניין גן האירועים, המשתרע על שטח חקלאי של כ-20 דונם. הוא עושה דין לעצמו ושם ללעג ולקלס את הוראות ביהמ"ש. אין זה מתקבל על הדעת, כי כעת תוענק למבקש ארכה נוספת. דברים אלו ודאי נכונים, נוכח העובדה שהתופעה של בנייה בלתי-חוקית הפכה לרעה חולה במחוזותינו.

(בפני: השופט ג'ובראן. 25.7.06).

בש"פ 5306/06 - מדינת ישראל נגד שלום (צ'רלי) שטרית ואח'

*הארכת מעצר שביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של נסיון לרצח הקשורות לסכסוך בין מפעילים של בתי הימורים (בקשה להארכת מעצר שביעית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

ששת המשיבים עומדים לדין, יחד עם שניים אחרים, בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, באישום של עבירות ניסיון לרצח, של עבירות בנשק, ועבירות של זיוף והתחזות. העבירות קשורות לסכסוך בין מפעילים של בתי הימורים בלתי חוקיים בישראל. עם הגשת כתב האישום נעצרו הנאשמים עד תום ההליכים. משחלפו תשעה חודשים מיום מעצרם, הורה ביהמ"ש העליון על הארכת מעצרם בתשעים ימים. מאז הוארך המעצר מפעם לפעם וזו בקשת ההארכה השביעית. הבקשה נתקבלה.
אכן, משפטם של המשיבים נמשך מזה זמן רב בעוד הם נתונים במעצר. עם זאת, הן המבקשת והן ביהמ"ש המחוזי עושים מאמץ גדול לקדם את שמיעת המשפט ולהביא לסיומו. מדובר בהליך מורכב וסבוך, המופנה כנגד שמונה נאשמים והמצריך שמיעת מאות עדים והצגת אלפי מוצגים. בחינת השיקולים כולם מחייבת את המשך מעצרם של המשיבים גם בנקודת הזמן הנוכחית. זאת, נוכח מסוכנותם המופלגת, וחשש ממשי
להימלטות מן הדין בייחוד לגבי הנאשמים הזרים, וחשש זה מתעצם נוכח השימוש בזהות בדויה ובמסמכים מזויפים, המיוחסים להם בכתב האישום.

(בפני: השופטת חיות. עוה"ד רוית הרמן ועירית אברמוב למבקשת, עוה"ד שני פרג'ון ואבי חימי למשיבים. 16.7.06).

ע.א. 8799/05 + 3676/05 - בנק הפועלים בע"מ נגד גרין אפל... בע"מ

*החלטות ביהמ"ש באישור הסדר נושים ותביעות חוב בחברה בפירוק (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

המשיבה (להלן - החברה) עברה שורה של טלטלות תוך תקופה של שנתיים. לנכסיה נתמנתה כונסת נכסים זמנית, לאחר מכן הוגשה לגביה בקשה להקפאת הליכים, בהמשך אושר הסדר נושים ולאחרונה בוטל ההסדר ונתמנה לה מפרק זמני. שני הערעורים מופנים נגד שתי החלטות של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב: האחת לאשר את הסדר הנושים; והאחרת לדחות ערעור על דחיית תביעת חוב שהגיש המערער בשל האיחור בהגשתו. שני הערעורים נתקבלו ובוטלו החלטותיו של ביהמ"ש המחוזי, לרבות חיובו של הבנק בהוצאות ובשכ"ט עורך דין.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד צ. גולן וסנדלר למערער, עוה"ד א. הראל וש. בן ארי למשיבה. 31.7.06).

בש"פ 5827/06 - מדינת ישראל נגד משה ליברטי

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של פריצה וגניבה כאשר אין סיכוי שהמשפט יתברר בתוך תקופת ההארכה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נדחתה).

המשיב וארבעה נאשמים נוספים בתיק, יחד עם אנשים נוספים, פרצו למפעלי ים המלח וגנבו 35 טון מגנזיום בשווי של 105,000 דולר. כן הואשם המשיב בכך שנכנס למטווח של צה"ל בניצנים (שטח המוכרז סגור), ויחד עם אחר חתך חתיכות ברזל מנגמ"ש שהיה במקום, והברזל הועמס על רכב שהיה בהחזקת המשיב. בימ"ש השלום, הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. עם תום 9 חדשים מהמעצר מבקשת המדינה את הארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נדחתה.
בהיעדר אפשרות מעשית להקדים את שמיעת המשפט, כך שיוכל להתברר במהלך תשעים הימים המבוקשים להארכת המעצר, נקודת האיזון הראויה בשלב זה של ההליכים מצדיקה את בחינת שחרורו של המשיב בתנאים של חלופת מעצר. שירות המבחן יבדוק את הנושא ויגיש לבימ"ש השלום תסקיר מעצר, שיבחן אפשרות של חלופת מעצר.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גל מנשה למבקשת, עו"ד בועז קניג למשיב. 25.7.06).

רע"א 2283/06 - סלים שקור נגד המועצה המקומית שעב

*הענקת שירותי מכונות צילום לבית ספר אינה נכנסת לגדר "חוב מוגן" שנועד להבטיח תשלומי משכורות לעובדי הוראה (הבקשה נדחתה).

המבקש הוא אחד מנושיה הרבים של המשיבה, בגין הענקתם של שירותי מכונות צילום על ידי המבקש בבית ספר המנוהל על ידי המשיבה. המבקש פתח בהליכי הוצל"פ נגד המשיבה לצורך גביית החוב, בסכום שנקבע בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. במסגרת תיק ההוצל"פ עוקלו כספים ברישום. התיק אוחד עם תיקים רבים אחרים שפתחו נושים נוספים. המבקש ביקש להפריד את תיקו מתיק האיחוד בטענה שחובו הוא "חוב מוגן" לפי חוק הרשויות המקומיות (להלן חוק הייעוד), ואם יופרד התיק יוכל לעקל כספים המיועדים למטרות חינוך. ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה, וכן קבע כי עם צירוף התיק לאיחוד יבוטל העיקול כנגד כספי החינוך שעוקלו ברישום מחשבון הייעוד במסגרת התיק. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי, שדן בבקשה כבערעור ודחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין עומדת למבקש הזכות לעקל את כספי הייעוד, וממילא לא היה מקום להיעתר לבקשתו להפריד את תיק ההוצאה לפועל שלו מתיק האיחוד. מציעי חוק הייעוד והתיקון לו ראו לנכון להבטיח, בראש וראשונה, תשלום שכרם של עובדי רשות החינוך המקומית מאחר שהמבקש אינו עובד של רשות החינוך המקומית, לא יכול היה לבקש להטיל עיקול במסגרת תיק ההוצאה לפועל אותו פתח על הכספים שבחשבון הייעוד, ולכן בדין בוטל העיקול ברישום.

(בפני: השופט רובינשטיין. 26.7.06).

בג"צ 11642/05 - זוהר משרקי נגד שר הבטחון ואח'

*דחיית בקשה להתקבל לעתודה האקדמית, כאשר המבקש לא עמד ברף הנדרש בבחינות הפסיכומטריות (העתירה נדחתה).

העותר פנה לרשויות הצבא וביקש להשתלב בעתודה האקדמית, במסלול הנדסת חשמל ואלקטרוניקה. הוא נבחן לצורך כך פעמיים בבחינות פסיכומטריות, וכאשר הישגיו לא ענו לרף הנדרש, נדחתה בקשתו. לטענת העותר, החלטת הרשות המוסמכת אינה סבירה והיא נגועה בשרירות ובחוסר סבירות. מנגד טוענת המדינה כי מועמדות העותר נפסלה מהטעם שהוא לא עמד בציון הסף הנדרש בבחינה הפסיכומטרית. העתירה נדחתה.
הרשות המוסמכת, היא האחראית לתכנון המקצועי של כח האדם ולהקצאתו. במסגרת זו, קובע הצבא את אמות המידה הנדרשות לשילובם של מועמדים לתכניות הכשרה שונות האמורות לסייע בפיתוח יכולותיהם של המשרתים בצבא, ובהעלאת רמתם המקצועית והאנושית של ממלאי התפקידים במסגרתו. העותר לא עמד בתנאי הסף. בנתונים הקיימים, הרשות המוסמכת לא רק היתה רשאית, אלא היתה אף חייבת שלא להכיר במועמדותו לתכנית העתודה. ההקפדה על החלה שוויונית של תנאי הקבלה וכיבודם, הם תנאי חיוני לקיומה של מערכת מיון כח אדם הוגנת ותמת-לב.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד איתן צחי לעותר, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 9.8.06).

ע.פ. 5817/06 - פלונים נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהרכב ביהמ"ש נפגש ביחידות עם קטינה, המתלוננת בעבירות מין, שסירבה להעיד בנוכחות הנאשמים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערים הואשמו בביצוע עבירות מין חמורות כלפי המתלוננת ל. המתלוננת הוזמנה להעיד, ולפני תחילת העדות קיים ביהמ"ש דיון בבקשה שהגישה המדינה, לפי סעיף 2ב לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), כי עדות המתלוננת תיגבה שלא בפני הנאשמים (המערערים). לאחר שביהמ"ש שמע את טענות באי-כוח בעלי הדין, החליט להתרשם מהמתלוננת כשהיא לבדה, חרף התנגדות הסניגורים. לאחר השיחה החליט להיענות לבקשת המדינה, והורה כי עדות המתלוננת תישמע שלא בפני המערערים. נוכח קיום השיחה ביחידות עם המתלוננת ביקש בא-כוח מערער 1 מביהמ"ש לפסול עצמו. הוא טען כי המפגש שקיים ביהמ"ש עם המתלוננת שלא בנוכחות הסניגורים פגע פגיעה קשה בזכויות המערערים כיוון שלמתלוננת ניתנה הזדמנות ליצור רושם ראשוני, מבלי שלמערערים היתה דרך להתגונן מפני רושם זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש החליט להיפגש עם המתלוננת ביחידות מתוך כוונה לשכנע את המתלוננת להעיד בנוכחות המערערים. יתכן שטוב היה עושה אילו היה מברר את מצב המתלוננת בדרך אחרת, כגון בנוכחות ב"כ המדינה ולפחות בנוכחות אחד הסניגורים. בדרך העניינים הרגילה יתכן שעצם הישארותו של עד ביחידות עם שופט עשויה להקים עילת פסלות, אולם, אין לנתק את האירוע ממכלול נסיבות העניין. מדובר במשפט יוצא
דופן, שבו עדה קטינה עומדת לחקירה, כאשר הסניגורים עצמם אישרו כי זוהי חקירה אינטנסיבית, בידי שמונה סניגורים. נרשם פרוטוקול מהשיחה ופרוטוקול זה המעיד על תוכנה, מוביל גם הוא למסקנה כי אין חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד עמיקם שוחט למערערת, עוה"ד גדעון קוסטא ושרית גולן-שטיינברג למערערים האחרים, עו"ד יעל שרף למשיבה. 3.8.06).

בש"פ 6367/06 - מתן מימון נגד מדינת ישראל

*שחרור לחלופת מעצר של נאשם בעבירות מין כולל אינוס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל חלקית).

העורר הואשם בשלושה אישומים של מעשה מגונה, אינוס בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם חבלה או עבירת מין ופגיעה בפרטיות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה וקיים חשש שהעורר ימשיך ויסכן את המתלוננת או את שלום הציבור. בנוסף קבע כי מתעורר חשש שהעורר ינסה לשבש הליכי משפט. הערר נתקבל חלקית.
ביהמ"ש קמא סבר כי החלופות למעצר שהוצעו אין בהן די. הגם שמדובר במפקחים נורמטיביים וראויים, ככל הנראה, הנה עסקינן בבני משפחה בקרבה גבוהה, שיש קושי לא אחת בפיקוח ובהצבת גבולות על-ידי שכמותם. בענייננו, בכל מקרה, יש להרחיק את העורר מן המתלוננת ומיתר העדים, באופן משמעותי יותר. העיר באר שבע שהוצעה כמקום מעצר חלופי, אינה רחוקה מנתיבות, מקום מגורי המתלוננת, ומשמשת לה מרכז מטרופולין. לפיכך אין לקבל את החלופה המוצעת. אם בידי העורר להציע חלופות למעצר בית מלא במרכז הארץ, במרחק גדול ממקום מגוריה של המתלוננת, ועל-ידי מפקחים מתאימים, ייבדק הדבר על-ידי שירות המבחן. אם תימצא חלופה כזאת, תלווה בהפקדה גבוהה, בערבויות גבוהות ובאיזוק אלקטרוני.

(בפני: השופט רובינשטיין. 9.8.06).

בש"פ 6388/06 + 6378/06 - חיים בן לולו ומשה אלקלי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של בן לולו נדחה ושל אלקלי נתקבל).

העוררים הואשמו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד תום ההליכים. נקבע, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות להם. בתסקיר המעצר הומלץ ביחס לאלקלי על מעצר בית בבית אמו שילווה בהשגחה באיזוק אלקטרוני, וביחס לבן לולו הומלץ על מעצר בית בבית אמו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההמלצהו והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. עררו של בן לולו נדחה ושל אלקלי נתקבל.
ככל שהמדובר בבן לולו, אין מקום להיעתר לערר. אכן, נסיבותיו האישיות קשות. חייו האישיים מורכבים, הן נוכח טיפול בילדה בת שמונה שאמה (רעייתו הראשונה) אינה מתפקדת, הן נוכח פירוד מנישואים שניים, והן נוכח טיפול באמו החולה. אבל היה עליו, בנסיבות משפחתיות כאלה, לחשב צעדיו ולא להסתבך לכאורה במעשי בריונות אלימים, לא כל שכן נוכח עברו הפלילי. אשר לאלקלי, עברו נקי והראיות נגדו מצומצמות יותר. המדובר ברווק בן 41 בעל רקע נורמטיבי, הדר בבית אמו שהוא המטפל העיקרי בה, והשירות המליץ על חלופה מעצר בתנאים מגבילים. בנסיבות הענין ישוחרר למעצר בית מלא, ללא יציאה לעבודה, תוך איזוק אלקטרוני.