בג"צ 3648/05 + 6080/04 + 5488/04 - מועצה מקומית אלראם ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*תוואי גדר הבטחון ב"עוטף ירושלים"(העתירות נדחו בחלקן פה אחד ובחלקן ברוב דעות).
א. במסגרת התכנית להקמתה של גדר הביטחון הוחלט על הקמת גדר אשר תעטוף את אזור ירושלים, (להלן: עוטף ירושלים). שכונת א-ראם מצויה מחוץ לירושלים. רוב שטחה של א-ראם מוגדר כאזור ,Bהנתון תחת אחריות אזרחית של הרשות הפלסטינית. תוואי הגדר באיזור א-ראם בנוי מספר מקטעים. שניים מהם, המקטע הדרום-מזרחי והמקטע הדרומי עוברים באיזור ולא בתחומה של ירושלים. התוואי המקורי של הגדר במקטע הדרומי תוכנן מלכתחילה לעבור מדרום לגבול המוניציפאלי של ירושלים, ולאור בחינה מחודשת של התוואי, הוחלט להסיט את התוואי צפונה. העותרים מתנגדים לתוואי האמור. העתירות נדחו בחלקן פה אחד ובחלקן ברוב דעות.
ב. הנשיא (בדימוס) ברק: אין עילה להתערב בשיקול דעתם של המשיבים, לפיו האיזון בין השיקולים השונים בעניין זה מצדיק את בניית הגדר בתוואי הנוכחי. עמדתם של המשיבים היא מידתית. הכרעה זו מבוססת על ההנחה כי לתושבים הישראלים המתגוררים בא-ראם תהיה נגישות סבירה לירושלים באמצעות הסדרי מעבר סבירים בגדר הביטחון, ובפרט במעבר קלנדיה. כן מבוססת ההכרעה על ההנחה כי מרקם החיים של התושבים יישמר באמצעות הסדרים הולמים לקבל שירותים מצידה ה"איוש"י" של הגדר. ככל שהנחות אלה לא תעמודנה במבחן המציאות, פתוחה בפני העותרים האפשרות לשוב ולפנות לביהמ"ש.
ג. השופטת נאור(דעת מיעוט): יש לקבל את העתירה לגבי המקטע הדרומי של הגדר המבתר את שכונת דחיית אלבריד. לקטע זה של הגדר קיים - גם לדעת המשיבים - תוואי חלופי המגשים את מטרות הבטחון באופן שאינו נופל מן התוואי הנוכחי.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור, חיות. 13.12.06).
בג"צ 11426/05 + 8338/05 + 8276/05 - עדאלה... ואח' נגד שר הביטחון ואח'
*פסילת תיקון בחוק הנזיקים האזרחיים, לעניין הפטור מפיצוי נפגעים בשטחים בפעולות הצבא נגד המחבלים(העתירות נתקבלו בחלקן).
א. הנשיא ברק: בשלהי 1987 החלה ה"אינתיפאדה" הראשונה, וכוחות הביטחון פעלו באזורי יו"ש ורצועת עזה לשם שמירה על הסדר הציבורי ועל ביטחון האזור. במסגרת פעולות אלה נגרמו לא פעם נזקי גוף ורכוש גם לתושבי האזור שלא היו מעורבים בהפרות סדר ובפעילות עויינת. כתוצאה מכך הוגשו לבתי המשפט בישראל אלפי תביעות נזיקין נגד המדינה. תביעות אלה התבררו בביהמ"ש בישראל, על-פי דין הנזיקין הישראלי, המוסדר בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה). עקרון היסוד המעוגן בסעיף 2 לחוק הינו כי "דין המדינה, לעניין אחריות בנזיקים, כדין כל גוף מואגד". לעיקרון זה נקבעו מספר סייגים, ובכללם הסייג העוסק ב"פעולה מלחמתית". לפי סעיף 5 לחוק: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על-ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל". בתחילת שנות התשעים נפסק כי "הפעולה היא מלחמתית אם זו פעולת לחימה, או פעולה מבצעית-צבאית, של הצבא... גם פעולות כנגד ארגוני טרור עשויות להיות פעולות מלחמתיות". עם זאת, נקבע כי לא כל פעילות של כוחות הביטחון תיחשב כפעילות מלחמתית. ביני לביני, פרצה (בספטמבר 2000) ה"אינתיפאדה" השנייה, והכנסת חוקקה את תיקון מס' 4 שהוסיף לסעיף 1 לחוק הנזיקים האזרחיים
הגדרה לביטוי "פעולה מלחמתית", ובהמשך שבה הכנסת ותיקנה את חוק הנזיקים האזרחיים, (להלן תיקון מס' 7). עיקרו של התיקון האחרון כולל בין היתר את סעיף 5ג הקובע כי המדינה אינה אחראית בנזיקין לנזק הנגרם באזור עימות בשל מעשה שביצעו כוחות הביטחון, בלא קשר לשאלה אם מעשה הנזק נעשה על ידי "פעולה מלחמתית" או פעולה שאינה מלחמתית. צמצום זה באחריות המדינה פגע בזכותו החוקתית של הפלסטיני (או יורשיו או עזבונו) שבוצע כלפיו מעשה נזיקין שלא על ידי "פעולה מלחמתית". האם פגיעה זו בזכות החוקתית מקיימת את הוראותיה של פסקת ההגבלה? התשובה היא שלילית. לפיכך יש לפסול תיקון זה.
ב. השופט גרוניס: מסכים לתוצאה בפסק דינו של הנשיא (בדימ') ברק. הסכמה זו נובעת בעיקר בשל כך שהמשיבים לא התייחסו, בוודאי לא בצורה מספקת, לשתי שאלות מרכזיות: ראשית, מהו הדין המהותי החל - על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי - על תביעות המוגשות בישראל נגד המדינה ונגד שלוחיה בגין פעולות מחוץ לישראל; שנית, האם חוקי היסוד הינם בעלי תחולה אקסטרא-טריטוריאלית.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, הנשיאה בינייש, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור, גובראן. 12.12.06).
ע.א. 4364/06 + 3398/06 - הרשות להגבלים עסקיים ואח' נגד דור אלון אנרגיה... בע"מ ואח'
*פסילת מיזוג בין חברות דלק, מכח חוק ההגבלים העסקיים(הערעור נתקבל).
א. דור-אלון... בע"מ (להלן: דור-אלון) וסונול ישראל בע"מ (להלן: סונול) ביקשו להתמזג. הממונה על ההדחה את בקשתן, בנימוק כי קיים חשש סביר שכתוצאה מכך תיפגע באופן משמעותי התחרות בענף הדלק, והציבור עלול להיפגע מכך. החברות עררו לביה"ד להגבלים עסקיים וזה קיבל את הערר, ביטל את החלטת הממונה, ואישר את המיזוג בין החברות בכפוף לשורה של תנאים. על פסה"ד ערערו הרשות להגבלים עסקיים וכן סוכני דלק ושמנים בע"מ. הערעור נתקבל.
ב. מקרה זה מעמיד למבחן החלטה בענין מיזוג חברות, והשפעתה על התחרות במשק. אמת המידה למבחן זה היא סבירות במובנה הנורמטיבי-משפטי, להבדיל ממבחן ההסתברות הכלכלית, הנדרש לניתוח כלכלי. החלטת ביה"ד בענין בקשת המיזוג של דור-אלון וסונול אינה עומדת במבחן הסבירות הנורמטיבית. היא מייחסת משקל בלתי-סביר להערכות הסתברות בדבר שינויים צפויים במשק שטרם נתממשו בעת נתינתה, כאשר השלכותיהם רחבות ההיקף מטבע הדברים לא נתבררו. כנגד זה, לא יוחס משקל מכריע לנתונים מוכחים של מצב שוק הדלק הקיים, שעל-פיהם, למיזוג תהא השפעה פוגענית על התחרות בענף, שאך מעט ממנה הושג לאורך שנים במאמץ ומשאבים ציבוריים ניכרים של המדינה והציבור. חוסר האיזון בין הידוע לבין הנסתר פוגם בסבירותה של ההחלטה לאשר את המיזוג. לאור זאת, החלטת ביה"ד אינה יכולה לעמוד.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 6.12.06).
בג"צ 2232/03 - פלונית נגד ביה"ד הרבני האזורי ת"א ואח'
*סמכותו של ביה"ד הרבני ל"התיר" נישואים אזרחיים של יהודים תושבי ישראל ואזרחיה שנישאו בקפריסין(העתירה נדחתה).
א. העותרת והמשיב 3 (להלן - המשיב) הם יהודים, תושבי ישראל ואזרחיה, שנישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין בשנת 1987. עם שובם לארץ, ועל יסוד תעודת הנישואין
הקפריסאית, נרשמו במרשם האוכלוסין כנשואים, ונולדה להם בת. עם השנים החלו בהליכי פירוד בעניינים רכושיים, בענייני מזונות ובסוגיית המשמורת על בתם, בפני ביהמ"ש לענייני משפחה. המשיב הגיש תביעה לביה"ד הרבני למתן פס"ד הצהרתי "כי הצדדים אינם נשואים כדמו"י ולחלופין לגירושין". ביה"ד קיבל את תביעת המשיב וקבע שאין חשש לקידושין, ואין צורך בגט בין בני הזוג. בהמשך פסק ביה"ד כי הוא "מתיר בזה את הנישואין והנ"ל יכולים להנשא כדמו"י כפנויים". העתירה נדחתה.
ב. סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". מה דין נישואין בין יהודים שנערכו מחוץ לישראל? אם הנישואין מחוץ לישראל היו כדמו"י, הם תופסים בישראל; אם הנישואין שנערכו מחוץ לישראל לא היו כדמו"י - אם בשעת הנישואין לא היו בני הזוג אזרחי המדינה או תושביה, נקבע תוקף הנישואין על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי; מה הדין אם בעת הנישואין האזרחיים מחוץ לישראל, בני הזוג שניהם הם תושבי הארץ או אזרחיה? ביה"ד הרבני הגדול נקט עמדה, בקבעו כי: "---מבחינת החוק האזרחי, הצדדים נישאו אזרחית, והם נחשבים כנשואים בכל העולם, כולל במדינת ישראל". בכך צדק ביה"ד. כיצד מתגרשים בני זוג ישראלים, יהודים אזרחי המדינה או תושביה, אשר נישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל? תשובה לשאלה זו מצויה בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, הקובע כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". "ענייני גירושין" של יהודים כולל גם גירושין שלא בדרך של "גט".
ג. האם סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בגירושין של יהודים ישראלים שנישאו מחוץ לישראל בנישואין אזרחים משתרעת גם על ההיבטים הממוניים של הגירושין? התשובה על שאלה זו היא בשלילה. מהן העילות לפיהן יפסוק בית הדין הרבני בתביעה לגירושין או להתרה של נישואין אזרחיים? - פסיקת גירושין של בית הדין אינה חייבת להתבסס על עילות הגירושין ההלכתיות, בדומה לדין הגירושין החל על בני זוג שנישאו כדת משה וישראל. אפשרות חלופית שמציעה העותרת היא כי בית הדין מוגבל בעילות הגירושין המוכרות לפי דין מקום עריכת טקס הנישואין האזרחי. עמדה זו אין לקבל. אם מרכז חייהם של בני הזוג מצוי בישראל, אין כל דופי בכך שהם יוכפפו להשקפותיה של החברה בישראל לגבי הזכות לגירושין ואופן יישומה הלכה למעשה. "עילת הגירושין" לה נזקק בית הדין נעוצה בקיומו של קרע בלתי ניתן לאיחוי בין בני הזוג. גישה זו תואמת את הגישות המודרניות באשר לעילות הגירושין, שאינן מבוססות אך על אשמה ואינן מוגבלות אך להסכמה.
ד. ככל שיש ביקורת על דיני "הגירושין ללא אשמה", בכך שהם מותירים את בן הזוג "החלש" ללא הגנה כלכלית לאחר הגירושין, אין זו מחייבת את המסקנה שיש לשלול "גירושין ללא אשמה". אם נוצרה תלות כלכלית או סוציאלית בין בני הזוג, הפתרון יימצא בתחום הסדרת ההיבטים הכלכליים שבין בני הזוג. תשלום המזונות "האזרחיים" יבטיחו את רמת חייו של בן הזוג "החלש" ויאפשרו את שיקומו לאחר הגירושין. חזקת שיתוף הנכסים - ככל שהיא חלה בנישואין כדת משה וישראל - תחול, כמובן, בהתאם לתנאיה, גם על מי שנישאו בנישואין אזרחיים ויהא בה - ובהוראות חוק יחסי ממון בין בני-זוג, כדי לתרום להגנת הצד החלש בחיי המשפחה, לקדם את השוויון בין בני הזוג ולהבטיח עצמאות כלכלית לאחר הגירושין.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, נאור, חיות. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. עוה"ד מנשה בר שלטון וינון בר שלטון לעותרת, עו"ד שמעון יעקבי לביה"ד, עוה"ד גרשון שניידר והודיה שניידר למשיב. 21.11.06).
בג"צ 8487/03 - ארגון נכי צה"ל נגד שר הבטחון
*ביטול תיקון תקנות הנכים המשנה מדרג נכויות שונות, באשר התיקון מפלה את נכי צה"ל לעומת זכאי הנכות לפי תקנות המל"ל(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. העותר מבקש לבטל, לשנות או לתקן את תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) (להלן: תקנות תשס"ג או התקנות), אשר נכנסו לתוקף ביום 31.8.03, בכל הנוגע לפריט 75 לתוספת לתקנות, שעניינו קביעת דרגות נכות בגין צלקות בגוף ובפנים (להלן: פריט 75) לפי מבחנים סובייקטיביים. הטענה המרכזית בעתירה היא שיש להותיר על כנה את שיטת קביעת הנכות כפי שנקבעה בתקנות הנכים (להלן: תקנות תש"ס), שהיתה מבוססת על חישוב אובייקטיבי של שטח פני הצלקות. העותר טוען כי תקנות תשס"ג החמירו את המבחנים באופן המפלה את נכי צה"ל לעומת נכי הביטוח הלאומי תוך פגיעה בעקרון השוויון. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. הנוסח הראשון של פריט 75 משנת תש"ל, זהה לחלוטין לנוסחו של פריט 75 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). המבחנים שנקבעו בנוסח זה היו מורכבים ברובם ממונחים סובייקטיביים הנתונים לשיקול דעתן הרחב של הוועדות הרפואיות. כאמור תוקנו התקנות פעמיים. בג"צ לא יתערב לפסילתה של תקנה אלא אם נפל בה פגם העולה כדי אי_סבירות מהותית, היורדת לשורש העניין מבחינת תוכנה ומבחינת ההסדר שהיא מסדירה. אין זה המצב בענייננו.
ג. אשר לטענה כי במסגרת תיקון תשס"ג, שינה המשיב לרעה את מדרג הנכויות הניתנות בגין צלקות, לעומת אלה הניתנים לנכי הביטוח הלאומי תוך הפרת עקרון השוויון - יש ממש בטענות אלה. על כן יש להצהיר על בטלותו של תיקון תשס"ג כולו. עם זאת, המשיב סבור כי אין מקום להחיל כיום את המבחנים האובייקטיביים שנקבעו בתיקון תש"ס, ובעמדה מקצועית זו לא נמצאה עילה להתערב. בנסיבות אלה, ההצהרה בדבר בטלותו של תיקון תשס"ג תושעה למשך שישה חודשים על מנת שהמשיב יוכל לקדם את התקנתן של תקנות חדשות לעניין המבחן הסובייקטיבי.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד אייל בליזובסקי ותמר חיימוביץ לעותר, עו"ד אורית קורן למשיב. 13.12.06).
ע.א. 10353/03 + 9474/03 - יורם גדיש... בע"מ ואח' נגד בהג'את מוסא ואח'
*כאשר פעולה נזיקית פגעה במקרקעין - הבחירה של הניזוק לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין או השבת המצב לקדמותו צריכה להיעשות בתום לב(מחוזי נצרת - ת.א. 682/95 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הינם בעליה של חלקת קרקע בשטח של כ-9,500 מ"ר. בסמוך לה נמצאת חלקת קרקע בבעלות המדינה בה ביקשה המדינה להקים אזור תעשייה, והתקשרה עם חברת גדיש, לניהול הפרוייקט. גדיש ביצעה באמצעות קבלן מבצע, עבודות חפירה וחציבה בקרקע, ותוך כדי עבודות החציבה נפער בחלקת המשיבים בור ברוחב של 9-6 מטר, באורך של עד 45 מטר, ובעומק של 10-7 מטר. המשיבים הגישו תביעת נזיקין על סכום של כ-650,000 ש"ח. לחלופין, דרשו המשיבים לחייב את הנתבעות להקים קיר תמך ולהשיב את המצב לקדמותו. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המשיבים זכאים להשבת המצב לקדמותו, כאשר עלות השבת המצב לקדמותו מסתכמת ב-553 אלף ש"ח וכן נזקים אחרים ובסה"כ כ-620,000 ש"ח. עמדת המערערת היא שהמשיבים זכאים לפיצוי רק בשווי ירידת ערך הקרקע שנגרמה בגין מעשה הנזק. שמאי מטעמה העריך את ירידת הערך בסך של כ-8,200 ש"ח. הערעור נתקבל.
ב. העקרון של השבת המצב לקדמותו מתמקד בניזוק. מזיק הפוגע במעשה עוולה במקרקעין של הניזוק חייב להשיב את מצב הדברים לקדמותו. הערך הכספי של פיצוי זה יכול
להיקבע על פי ירידת הערך של המקרקעין הנקבע על פי שווי המקרקעין לפני ואחרי העוולה (מבחן המשנה של פיצוי בגין ירידה בערך המקרקעין), או על פי ההוצאות שיש להוציא כדי לתקן את הפגיעה (מבחן המשנה של פיצוי בגין הוצאות). ברבים מהמקרים שני מבחני משנה אלה יביאו להערכה כספית דומה. לעתים, עשוי להתקיים שוני מהותי ומשמעותי בין סכומי הפיצויים העולים מכל אחת משני מבחני המשנה. במקרה זה הבחירה של הניזוק במבחן משנה, המעניק לו את הפיצוי הגבוה באופן משמעותי מבין השניים, צריכה להיעשות בתום לב. בחירה שתוצאתה פגיעה בלתי סבירה במזיק, אינה בחירה בתום לב.
ג. מהו הפיצוי לו זכאים המשיבים בנסיבות שבפנינו? האם זכאים הם לפיצוי בשווי ירידת הערך שנגרמה לחלקת הקרקע, או שמא לפיצוי בגין ההוצאות הנדרשות לשם השבת מצבה של הקרקע לקדמותה? על הניזוק לבחור בין שתי דרכי פיצוי אלה בתום לב. על כן, התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי, על מנת שישמע ראיות ויקבע את עלות השבת המצב לקדמותו ושווי ירידת הערך שנגרמה לקרקע עקב מעשה הנזק. אם לאחר בחינה זו יסתבר כי ירידת הערך קטנה באופן משמעותי מעלות השבת המצב לקדמותו, יהיה על ביהמ"ש לבחון אם מתקיימים טעמים ענייניים המצדיקים את בחירתם של המשיבים בפיצוי בגין השבת המצב לקדמותו.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. 21.11.06).
עע"ם 1164/04 - עיריית הרצליה נגד דניאל יצחקי ואח'
*התיישנות בתביעת אגרות עירוניות והיטל השבחה. *אימתי חל האירוע של "מימוש זכויות" במקרקעין, המחייב את תשלום היטל ההשבחה. *החלטת העיריה שלא לתת אישור לטאבו עקב אי תשלום היטל השבחה(מחוזי ת"א - עת"מ 1122/02 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות).
א. המשיב רכש מספר חלקות מקרקעין מידי המשיבות האחרות, ובנה בהן 4 יחידות דיור. המשיב קיבל את היתר הבנייה ביום 16.4.91, לאחר ששילם לעירייה אגרות בנייה, היטל תיעול והיטלי השבחה. בשנת 2001 פנה המשיב לעירייה וביקש אישור להעברת הדירות במרשם המקרקעין (הטאבו) והעירייה התנתה את מתן האישור בתשלומים נוספים: היטל השבחה בגין תב"ע משנת 1990 שעניינה זכויות בנייה במרתפי יחידות הדיור (להלן: תוכנית המרתפים) בסך 12,600 ש"ח; היטל השבחה בגין תב"ע משנת 2000 שעניינה הרחבת זכויות הבניה על גגות יחידות הדיור, בסך 163 אלף ש"ח (להלן: תוכנית הגגות). כמו כן נדרש לשאת בהיטל הנחת צינורות ובאגרת תיעול סכום של כ - 11,000 ש"ח, בנוסף לתשלומים ששילם בעבר. המשיבים, עתרו לביהמ"ש לעניינים מנהליים להורות לעירייה ליתן להם את האישור לטאבו. לטענת העירייה, שעה שחושבו בעבר חובות המשיב בגין אגרת התיעול והיטל הנחת הצינורות, נפלה טעות בחישוב. ביהמ"ש קבע כי החוב בגין החישוב המוטעה התיישן. באשר להיטל ההשבחה בעקבות תוכנית המרתפים, אשר קיבלה תוקף ביום 8.11.90. נתקבלה טענת המשיבים, כי אינם חייבים בתשלום ההיטל, בנימוק שמועד החיוב משתכלל בפעם הראשונה בה מתקיים אירוע "מימוש זכויות", כהגדרתו בסעיף 1(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, (להלן: התוספת). לפיכך, מתן היתר הבניה, הנו האירוע הראשון של "מימוש זכויות" וזה התיישן. אשר לתשלום היטל השבחה בגין תוכנית הגגות - ביהמ"ש קבע, כי מעמדם של רוכשי הדירות הוא מעמד של "בעלים שביושר" וכי בעלות זו "גוברת" על הבעלות הרשומה לעניין מיהות החייב לשאת בהיטל כאמור. עתירת המשיבים נתקבלה איפוא וביהמ"ש חייב את העירייה במתן האישור לטאבו. הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות.
ב. השופטת ארבל: באשר לטעות בחישוב בנושא היטל הנחת צינורות ואגרת התיעול - מעת מועד מתן היתר הבניה למשיב ועד דרישת התשלום חלף כעשור. למשיב אין
כל זיקה לנכס מזה זמן ניכר. הוא הסתמך בפועל על החלטת הרשות בדבר חובותיו, כך שסביר שאם היה מודע לחובותיו היו אלה באים לידי ביטוי בתמורה שנתקבלה בעבור יחידות הדיור.
ג. אשר להיטל ההשבחה בגין תוכנית הגגות - זו אושרה זמן ניכר לאחר כריתת חוזי מכירת הדירות. לפיכך, רוכשי הדירות הם החייבים בהיטל, בתוקף מעמדם כ"בעלים שביושר". אשר להיטל השבחה בגין תוכנית המרתפים - מועד תשלומו של היטל ההשבחה מותנה בהתקיימותו של אירוע "מימוש זכויות". סעיף 1(א) לתוספת, מגדיר "אירוע מימוש" כאחד מאלה: "(1) קבלת היתר לפי חוק זה לבניה או לשימוש... (3) העברתם או העברת החכירה לדורות בהם, בשלמות או חלקית...". במקרה דנן מתן היתר הבניה אינו מהווה "אירוע מימוש", שכן ההיתר שניתן תואם, את המצב התכנוני שהיה בתוקף לפני השבחת המקרקעין על ידי תוכנית המרתפים. על כן יש לראות את מועד "העברת המקרקעין" כ"אירוע המימוש" וכפי שנפסק בעבר יש לפרש את התיבה "העברתם" של המקרקעין כמועד החל עם כריתת חוזי המכר. בעניין שבפנינו, חוזי המכר נכרתו בשנים 1994-1993. על חוזים אלו נודע לעירייה רק במועד הגשת הבקשה לקבלת אישור לטאבו. לכן, ניתן לראות בהודעה על היטל ההשבחה לאחר הגשת הבקשה לקבלת אישור לטאבו משום עמידת המערערת בחובת ההודעה הקבועה בסעיף 6(ב) לתוספת. הודעה במועד זה דינה כהודעה "עקב מימוש זכויות".
ד. אשר לתחולת ההתיישנות - במקרה דנן מתחיל לכאורה מרוץ ההתיישנות בשנים 1994-1993, מועד כריתת החוזים בין המשיבים לרוכשי הדירות. אולם יש להחיל כאן את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שלפיו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו... תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". מאחר שמועד כריתת חוזה למכירת המקרקעין תלוי כולו בבעל המקרקעין ואינו מערב את הרשות המקומית, אין העירייה יכולה לדעת אודות מועד זה גם בנקטה זהירות סבירה. המועד הראשון בו נודע למערערת על מכירת המקרקעין הינו מועד הגשת הבקשה לאישור לטאבו, ומאז טרם חלפו שבע שנות תקופת ההתיישנות. התוצאה היא כי על המשיב לשאת בהיטל ההשבחה בגין תוכנית המרתפים. עם השלמת תשלום זה תחוייב המערערת להמציא למשיבים טופס "אישור לטאבו" כמבוקש.
ה. הנשיא (בדימ') ברק (דעת מיעוט): ביהמ"ש קמא לא קבע כל ממצא עובדתי ביחס למועד שבו נודע לעיריה על חוזי המכר לרוכשים. אך במקרה שלפנינו אין צורך לקבוע קביעה נחרצת בשאלת ההתישנות. שכן, בכל מקרה, סירוב העיריה להעניק את אישור הטאבו כפוף לכללי היסוד של המשפט המנהלי. לפי כללים אלה, פעולת האכיפה המינהלית העקיפה היא פעולה בלתי ראויה בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו. מבחינת האינטרס הציבורי, מדובר בסכום חיוב קטן יחסית שמסתכם בסך של כ-12,600 ש"ח. אי מתן אישור הטאבו יפגע בעיקר ברוכשים, שאין להם כל נגיעה לאי תשלום החיוב בגין היטל השבחה על תוכנית המרתפים.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, ארבל, עדיאל. עוה"ד תמי הירשנברגר, אילנה בראף-שניר וגיתית שרמן למערערת, עוה"ד יהושע בר טל, יעקב הרשברג, בעז כהן וענת לין למשיבים. 5.12.06).
רע"א 10721/05 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד אבראהים יונאן ואח'
*נזקי גוף הנגרמים תוך כדי נסיעה ברכב, מפגיעת אבנים שעפו ממרחק של 200 מטר עקב פיצוץ סלעים, אינה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(מחוזי י-ם - בר"ע 807/05 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים 1 ו- 2 (להלן: המשיבים) נסעו ברכב המבוטח על ידי המבקשת, בשדרות גולדה מאיר בירושלים. במועד זה עסקו המשיבים 3 - 5 בביצוע עבודות סלילה בתוואי כביש שטרם הוכשר לנסיעת רכבים, תוך שהם עושים שימוש בחומר נפץ לשם פיצוצם
של סלעים. כתוצאה מאחד הפיצוצים הועפו סלעים למרחק של 200 מטרים, ונחתו על הרכב שבו נסעו המשיבים. כתוצאה מכך סבלו נזקי גוף ותבעו את המבקשת ואת המשיבים 3-5 לפיצויים. בימ"ש השלום קבע כי האירוע הוא "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים וחייב את המבקשת בתשלום עפ"י פוליסת הביטוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשת. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" לאמר: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...". האם נתקיים קשר סיבתי בין השימוש התחבורתי שעשו המשיבים ברכב לבין התוצאה המזיקה: "עקב". התשובה היא שלילית. הרכב בו נסעו המשיבים היווה רק זירה לאירוע, שכן לא ניתן לאתר קשר רלבנטי ממשי בין התרחשות הנזק לשימוש ברכב; סיכון מעין זה יכול להתרחש בכל מקום בו מצויים בני אדם. הסלעים ומקורם אינם מהווים חלק אינטגרלי מן המכלול התחבורתי שבדרכם של הנפגעים. הם אלמנט זר לסביבה התעבורתית. לפיכך, האירוע אינו תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים ויש להחיל עליו את פקודת הנזיקין.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד עוזי לוי ומחמוד דחלה למבקשת, עו"ד ניהאד ארשיד למשיבים 1,2, עו"ד שלמה שטיינר למשיבים האחרים. 9.11.06).
רע"א 8791/00 - אניטה שלם נגד טווינקו בע"מ ואח'
*אימתי חלה "הלכת שיתוף החובות" בין בני זוג, במקביל להלכת חזקת השותפות בנכסי בני הזוג(מחוזי ת"א - עמ' 1017/00 - הערעור נתקבל).
א. המערערת ובעלה (להלן - המשיב) נישאו בשנת 1970. לבני הזוג דירת מגורים, אותה רכשו בשנת 1990. הדירה רשומה על שם המשיב בלבד. במסגרת עסקיו, משך המשיב לפקודת המשיבות שיקים ללא כיסוי, ואלה הוגשו לביצוע בהוצל"פ בשנת 1994. במסגרת זו נרשם עיקול על זכויותיו של המשיב בדירה. המערערת לא היתה צד להליכים אלו. המערערת הגישה תובענה להצהרה כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף. המשיבות טענו, כי מכוח הלכת השיתוף היא חייבת גם בחובות הבעל. ההליך הועבר לביהמ"ש לענייני משפחה, בו נפסק כי החזקה בדבר שותפות כללית בנכסים, מביאה לכלל חזקה בדבר שותפות מקבילה בחובות שנעשו בדרך הרגילה בתקופת השותפות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בפסיקה גובשו כמה חריגים המקהים מעוקצה של הלכת השיתוף בחובות, ובכלל זה חובות בעלי אופי אישי מובהק; חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד; הוצאות אשר נעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת. נטל ההוכחה כי חוב מסויים יוצא מתחולת השיתוף בחובות הוא על הצד הטוען זאת.
ג. כל בן זוג הנהנה מהשיתוף בדירת המגורים, נושא גם בעול חובות שנעשו בקשר לרכישת הדירה או שכירותה, לתחזוקתה, איבזורה ולהוצאות השוטפות הנוגעות לה. החוב כלפי המשיבים הוא חוב בו התחייב המשיב במסגרת עסקיו. המערכת העסקית תזכה את המערערת בזכויות ותחייב אותה בחיובים, רק בהתגבש השיתוף הכללי בין בני הזוג, וזאת ב"מועד קריטי" בחיי הנישואין. בטרם הגיע "המועד הקריטי" הזכויות מכוח היחסים בין המשיבות למשיב 3 אינן זכויות משותפות למשיב 3 ולמערערת. החוב הוא של המשיב לבדו ולמשיבות אין כל עילת תביעה כלפיה המערערת.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, המשנה לנשיאה ריבלין, נאור. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. עוה"ד ערן פלס ויהונתן שמש למערערת, עו"ד דן מאיר שלוש למשיבות. 13.12.06).
בע"מ 9607/03 - פלוני ואח' נגד פלונית
*בן זוגו של המוריש" שיש לו חלק בעזבון המנוח על פי חוק הירושה, משמעו בן זוג שנישא בקשר נישואין פורמלי, לאו דווקא דתי(מחוזי ב"ש - ע"מ 127/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקשים הם ילדיו של המנוח (יליד שנת 1928) מנישואיו הראשונים לאמם, עד לפטירתה בשנת 1992. המשיבה, אזרחית ותושבת רומניה, הועסקה בעבודות משק בית אצל המנוח ורעייתו והתגוררה בביתם, והמשיכה לסייע בידי המנוח בעבודות משק הבית גם לאחר שהתאלמן. בין המנוח והמשיבה נרקמה מערכת יחסים, במסגרתה ביקר המנוח פעמים רבות ברומניה. ארבע שנים לאחר שהמנוח התאלמן נישאו המשיבה והמנוח ברומניה. חודשים ספורים לאחר הנישואין נפטר המנוח. הוא לא הותיר אחריו צוואה. ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי המשיבה באה בגדר בת זוגו של המנוח והיא זכאית לחלק בעזבון בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסה"ד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. חוק הירושה קובע את היורשים על פי דין, ובכללם "בן-זוגו של המוריש". הדיבור "בן זוג" בהקשרו של סעיף 11 לחוק הירושה משמעו, בן זוג שנישא בקשר נישואין פורמלי, לאו דווקא על פי הדין הדתי. בוודאי כך אם בני הזוג נישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל בטרם היו שניהם אזרחיה או תושביה הישראלים. אך גם לעניין מי שהיו בעת הנישואין תושבי הארץ או אזרחיה, לא תמיד נתפרש הדיבור "בן זוג" בחוק הירושה כמשמעותו על פי הדין הדתי בלבד. האם נכללים בגדר זה גם נישואי מוריש יהודי למי שאינה יהודיה, אשר נישאו מחוץ לישראל בנישואין אזרחיים התקפים במקום עריכתם? התשובה היא חיובית.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק, הוסיף השופט רובינשטיין. עו"ד אורלי סטולרו-ספיר למבקשים, עו"ד יעקב ביטון למשיבה. 29.11.06).
ע.פ. 10159/03 + 10110/03 - עופר גמליאל, שלומי דביר וירדן מורג נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 10159/03 + 10110/03 - הרשעה בעבירות של נסיון לרצח ע"י מטען חבלה שהוצב ע"י יהודים ליד בי"ס לבנות במזרח ירושלים. *מסייעים לביצוע נסיון לרצח לעומת מבצע בצוותא. *תחולת הגנת הפטור בעונשין עקב חרטה. *חומרת העונש בעבירה של נסיון לרצח ע"י מטען חבלה שהוצב ל(מחוזי י-ם - ת.פ. 5034/02 - הערעורים נדחו).
א. ביום 29.4.02 לפנות בוקר קשרו שלומי וירדן עגלה ובה מטען חבלה, לעמוד חשמל בסמוך לבית הספר לבנות בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים. שוטרים ערכו חיפוש ברכב בו נסעו השניים ונמצאו ברשותם תת מקלע "עוזי" ואקדח. לאחר שהופרדו זה מזה מסר ירדן לשוטרים כי בעגלה יש מטען ולבנת חבלה, ואף שיתף פעולה עם החבלן בפירוק המטען. עופר, שנטל חלק בהכנת המטען ובתכנון הפיגוע, נעצר שלושה ימים מאוחר יותר. השלושה הורשעו בעבירות של ניסיון לרצח ובעבירות בנשק. ביהמ"ש גזר על שלומי ועופר 15 שנות מאסר בפועל ועל ירדן 12 שנות מאסר בפועל. שלומי ועופר מערערים על הכרעת הדין ועל גזה"ד. ירדן מערער על גזה"ד. הערעורים נדחו.
ב. שלומי ועופר החלו לעסוק בהכנת מטען חבלה שמטרתו לפגוע בערבים. סוג המטען והרכבו נקבעו על ידי עופר. ירדן צורף לקשר מאוחר יותר. בהמשך הודיע עופר לשותפיו שהרב שלו אסר עליו לחלוטין להשתתף בהתארגנות, ועם זאת הדריך את ירדן ושלומי כיצד לבצע את הפיגוע. ביהמ"ש המחוזי דחה גם את טענת עופר כי יש לראותו לכל היותר כמסייע ולא כמבצע עיקרי, וכן כי הוא זכאי לפטור עקב חרטה, לפי סעיף 28 לחוק העונשין. ערעורו של עופר מתמקד בשאלה האם יש לפטור אותו מאחריות פלילית לניסיון הפיגוע, משום שבסופו של דבר לא נטל חלק באירוע הטמנת המטען;
כן טוען הוא כי לחלופין היה מקום להרשיעו כמסייע בלבד. ערעורו של שלומי נסב בעיקרו על השאלה האם הוכח לגביו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח.
ג. היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירת הנסיון לרצח הינו כי המעשה שבוצע על ידי הנאשם ייצא מגדר פעולת הכנה בלבד. באשר ליסוד הנפשי של העבירה - נדרש קיומה של כוונת קטילה מצד הנאשם, ואין די לשם הרשעה בהוכחת כוונה למעשה אלימות בלבד. במקרה דנן היסוד העובדתי של עבירת הנסיון לרצח התקיים בכך שירדן ושלומי הציבו עגלה, ובה מטען חבלה שאמור היה להתפוצץ. היסוד העובדתי של עבירת הנסיון לרצח התקיים גם בנוגע לעופר, שכן, יש לראות את עופר כמבצע בצוותא של העבירה. משנמצא כי התקיימו בשלומי היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הנדרשים להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח, דין ערעורו על הרשעתו להידחות. ביחס לעופר - לצורך הגנת הפטור עקב חרטה, החרטה צריכה להשתקף בפעולה חיצונית של הנאשם למניעת עשיית העבירה או השלמתה. עופר לא פנה לרשויות להתריע על הכוונה לבצע פיגוע. לא זו בלבד, אלא הוא אף המשיך לפעול במסגרת הקשר בלילה בו הניחו שלומי וירדן את המטען. הטענה החלופית כי היה מקום להרשיעו כמסייע בלבד ולא כמבצע בצוותא, אף היא דינה להידחות. עופר היה מעורב בכל שלבי תכנון הפיגוע והיה דמות מרכזית ביצירת הקשר הפלילי ובהוצאת ניסיון הפיגוע אל הפועל.
ד. אשר לערעורים על חומרת העונש - אכן, המערערים היו עד לניסיון הפיגוע אנשים נורמטיביים וללא עבר פלילי. אך מנגד ניצבת העובדה כי מטרתם היתה לגרום למותם של תלמידות בית ספר ועוברי אורח תמימים, וזאת אך בשל היותם ערבים. המערערים עשו כל שביכולתם כדי להשלים את משימתם הנפשעת. ניסיון לגרום למותם של בני אדם רבים, ובכלל זה תלמידות בית ספר, על לא עוול בכפם, מחייב ענישה מחמירה.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד יאיר גולן, נחשון שוחט ונפתלי ורצברגר למערערים, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 11.12.06).
בג"צ 777/06 + 9722/04 - פולגת ג'ינס בע"מ ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*חוקיות הגבלות שהוטלו על העסקת "מומחי חוץ" שהוזמנו ע"י בעלי מפעלים לעבוד בישראל(העתירות נדחו).
א. ביום 15.8.04 החליטה הממשלה להנחות את יחידת הסמך לעניין עובדים זרים במשרד התמ"ת (להלן: הממונה), להקצות היתרי העסקה לעובדים זרים בענפי התעשייה והשירותים רק ל"מומחי חוץ". לצורך עניין זה, "מומחה חוץ" הוא מי שהוזמן לעבוד בישראל, כדי לתת שירות בתחום שיש לו בו מומחיות ייחודית, ושעבור שירותיו ישולם לו שכר חודשי בסכומים מינימליים מוגדרים. העותרים מבקשים לבטל את הדרישה לתשלום שכר מינימלי. העתירות נדחו.
ב. ההתמודדות עם סוגיית העובדים הזרים היא מורכבת, מעוררת שאלות מקצועיות קשות, כלכליות וחברתיות, המחייבות מענה במישורים שונים. בנסיבות אלו, התערבותו של ביהמ"ש בבחירת האמצעים שעליהם החליטה הרשות המינהלית, תהא צרה ומצומצמת. בעניין שלפנינו, שקלה הממשלה בשיקול מאוזן וראוי את האינטרסים הרלבנטיים השונים הפועלים ביסוד הסוגיה הנוגעת לעובדים זרים בתעשייה. מדיניות הממשלה מבחינה בין מגזרי משק שונים בהתחשב במאפיינים המיוחדים להם, כפי שהם משתנים מעת לעת. טענת העותרים בדבר קיום הפלייה בין העובד הישראלי לעובד הזר בתעשייה, אינה יכולה להתקבל. לא הובאו כל נתונים על ידי העותרים ביחס לקיומה בפועל של הפלייה כזו; כמו כן, במישור העקרוני, מאחר שיסוד מדיניות ההיתרים בתעשייה טמון בהעסקת עובד זר בתחום ייחודי שעל פי רוב אין לו תחליף בתעסוקה המקומית,
ממילא עשויה להתבקש ההנחה כי עובד זר ועובד ישראלי בדרך כלל לא יועסקו באותו תפקיד במפעל. אשר לטענה בדבר הפגיעה בחופש העיסוק, המוגן בחוק-היסוד: חופש העיסוק - בענייננו, עונה מדיניות הממשלה לעיקריה של פיסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, פרוקצ'יה, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד זהבה גור, דני רונן, אסף ביגר ודנה שגיב לעותרים, עוה"ד יוכי גנסין ויובל רויטמן למשיבים. 7.12.06).
ע.א. 2232/05 + 1068/05 - עיריית ירושלים ואח' נגד עמרם מימוני ואח'
* ע.א. 2232/05 + 1068/05 - אחריות בנזיקין של בעלי חוות סוסים לנפגע ברכיבה של מתלמד חדש שנתנו לו סוסה "חמת מזג", לא נתנו קסדות מגן לרוכבים, לא הדריכו כיאות את הרוכבים ולא הציבו שלטי אזהרה. *אחריות העיריה לפציעתו של רוכב בחוות סוסים כאשר החווה פעלה ללא רישו(מחוזי י-ם - ת.א. 1433/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. בצהרי יום שבת הגיעה קבוצת נערים לחוות סוסים "המעיין", במבואותיה של ירושלים. החווה נוהלה על ידי אליהו בן יצחק (להלן - אליהו), ששימש גם כאחד ממדריכי הרכיבה בה. בין הנערים היה גם המשיב בן 17.5 באותה עת, אשר זו היתה לו הפעם הראשונה לרכב על סוס. לא היו די סוסים לכל הרוכבים, ולעמרם נמסרה סוסה "חמת מזג". לרוכבים הועברה בטרם יצאו לדרך הדרכה "קצרה ולאקונית". הקבוצה יצאה לרכיבה ללא קסדות מגן, ללא ערכת עזרה ראשונה ומבלי שנקבעו הוראות בטיחות על גבי שלטי אזהרה בשטחי החווה. משהגיעה שיירת הרוכבים למקטע האחרון של המסלול, פרצה סוסתו של עמרם בדהרה, עמרם נפל מסוסתו ונגרם לו נזק נוירולוגי. ביהמ"ש הטיל אחריות ביחד ולחוד על מדריך הרכיבה ועל המחזיק במקרקעין (בשיעור %75 מנזקי המשיב) וכן על עיריית ירושלים (בשיעור של %25). הנתבעים מערערים על חיובם בדין וגובה הנזק, ומנגד המשיב מערער על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו. הערעורים נדחו פרט לשני פריטי נזק שבהם נתקבל ערעור הנתבעים.
ב. מפעיל חוות רכיבה ומדריך בה שאינו עומד על כך שרוכביו יעשו שימוש בקסדות מגן; מוציאם לרכיבה כשאין באמתחתו ערכת עזרה ראשונה אשר הוא מיומן בשימוש בה; מתאים לרוכב בלתי מיומן סוסה חמת מזג במסלול אתגרי ומבלי שבמקום מוצבים שלטי אזהרה הכוללים כללי התנהגות והוראות רכיבה - מפר את חובת הזהירות העומדת לו כלפי הרוכבים. אליהו טוען, לעניין היעדר קסדות, כי אין לדרוש ממנו כאדם סביר יכולת חיזוי גבוהה מזו המקובלת בחברה ואף מזו המוסדרת על ידי המחוקק. ברם, בבחינת היקף חובת הזהירות, "מידת הצפיות אשר על ביהמ"ש לקבעה בכגון דא, נקבעת על-פי נסיון החיים והידיעה הכללית שבידי השופט". במקרה זה, מלאכת האיזון קלה. הנזק הצפוי לניזוק הוא רב. הוא עשוי לעיתים להגיע לכדי סכנה לחיים עצמם. מנגד, הוצאות מניעתו או הפחתתו באופן ממשי, קטנות הן, ואין לך בנמצא אינטרס ציבורי רב ברכיבה ללא קסדות דווקא.
ג. חוות "המעיין" נמצאת בשטח שיפוטה של עיריית ירושלים. היא הפכה לעסק של רכיבה על סוסים, ופעלה ללא רשיון עסק מאת העירייה. כחצי שנה לפני קרות התאונה, ביקרו בחוות "המעיין" שני עובדי עירייה ורשמו לאליהו התראה המורה לו להפסיק לעסוק בגידול סוסים ללא רישיון לניהול עסק. מאז לא עשתה העיריה דבר בנדון. סמכויות הפיקוח שהוקנו לעירייה על רישוי עסקים בתחומה, לצד סמכויות ההסדרה שהוקנו לה, מקימות חובת זהירות מושגית, שעניינה זיהוי פעילות עסקית הפועלת שלא ברישוי ומניעת סכנות לשלום הציבור הנובעות ממנה. העירייה הפרה בחוסר סבירות את חובת הזהירות שעמדה לה כלפי הנפגע. יש טעם רב לסברה כי אילו היתה מפעילה את הכלים שהיו ברשותה, כי אז ניתן היה לעמוד על הסכנות השונות הטמונות בפעילות החווה ולמנוע את הסיכון הטמון בהם. בנסיבות אלה, מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין ההתרשלות לקרות הנזק.
ד. הצדדים משיגים על גובה הנזק שנפסק. ברוב טענות אלה אין ממש. בשני עניינים יש להתערב בפיצוי שנפסק. ראשית, למשיב נפסקו פיצויים בגין "שירותיים חברתיים", שאינם אלא מפגשים מיניים עם נערות ליווי. אין מקום לפסיקת פיצוי שתכליתו מימון תעשיית הזנות. שנית, הפיצוי שנקבע בגין טיפולים פיזיותרפים (750,000 ש"ח) הינו גבוה יתר על המידה. על כן יועמד סכום הפיצויים בגין טיפולים פיזיותרפים על 350,000 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. עו"ד אליעזר גדות לעיריה, עו"ד אינגריד הר אבן למערערים האחרים, עו"ד יעקב קורן למשיבים. 14.12.06).
בג"צ 2557/05 - מטה הרוב ואח' נגד משטרת ישראל ואח'
*אין המשטרה יכולה לדרוש, כתנאי למתן רשיון להפגנה, הקמת גדרות ועבודות דריקה לבדיקת הקהל והצבתם של מאבטחים. *המשטרה מוסמכת לדרוש ממארגני הפגנה להציב שירותי מד"א ומכבי אש, אך את התשלום למכבי אש צריכה לשלם העיריה(העתירה נתקבלה).
א. העותרות ביקשו לקיים צעדה מכיכר רבין לעבר כיכר דיזינגוף בתל-אביב ולקיים שם הפגנת תמיכה בתכניתה של הממשלה להתנתק מרצועת עזה. לאחר מו"מ הסכימה המשיבה ליתן רישיון לקיום ההפגנה, אך התנתה את מתן הרישיון בהקמת גדרות ונקודות סריקה מוארות לבדיקת הקהל והצבתם של מאבטחים וסדרנים וכן אמבולנסים וכבאיות. העותרות עתרו לבג"צ אך לבסוף הסכימו למלא אחר התנאים שהציבה המשטרה, וההפגנה כבר התקיימה. למרות זאת, ובהתחשב בשאלות העקרוניות העולות מן העתירה, הוחלט לדון בה. העתירה נתקבלה.
ב. תפקידה של המדינה בכלל, ושל המשטרה בפרט, להגן על הזכות לחופש הביטוי וההפגנה, והאפשרות לממשה. המשטרה אינה מוסמכת להטיל על המבקשים לממש את זכותם, את אבטחת האירוע ושמירת הסדר הציבורי במהלכו. אם מפקד המשטרה סבור שלנוכח משימותיה הנוספות של המשטרה, או לנוכח סדר הכוחות הנדרש לצורך אבטחתו של אירוע נתון, אין ביכולתו להקצות את הכוחות הנדרשים, רשאי הוא להתנות את קיום ההפגנה בתנאים של זמן, מקום ואופן. בנסיבות קיצוניות, ובהיעדר אפשרות פוגענית פחות, רשאי הוא אף לסרב ליתן רישיון להפגנה.
ג. האם מוסמך מפקד המשטרה להתנות מתן רישיון להפגנה בהצבתם של שירותי חירום כגון אמבולנס וכבאית? - התשובה היא בחיוב. האם רשאיות מד"א ורשות הכבאות לדרוש תשלום עבור הצבת אמבולנסים וכבאיות? - סמכותה של מד"א לגבות תשלומים עבור שירותיה קבועה בסעיף 7א לחוק מגן דוד אדום. עד יום 1.3.2003 מוסמכת היתה מד"א לגבות תשלום עבור שירותיה מכוח תקנה 50 לתקנון מד"א. ממועד זה ואילך, הסמכות לגבות תשלומים מעוגנת בסעיף 7א לחוק. עד היום טרם הותקנו התקנות לפי סעיף זה. בנסיבות אלה אין להמשיך ולגבות תשלומים על-פי הדין הקודם.
ד. סמכותן של רשויות הכבאות לגבות תשלומים עבור שירותיהן קבועה בתקנה 2 לתקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), לאמור: "בעד שירות שנתנה רשות כבאות... ישלם מקבל השירות לרשות הכבאות תשלום בסכום שנקבע...". טוענות העותרות כי אין הן נכנסות תחת ההגדרה של "מקבל שירות", שכן הבעלים של המקרקעין בו התקיימה ההפגנה היא עיריית תל-אביב, המשיבה 4, והיא היתה אמורה לקבל את דרישת התשלום אליה. טענה זו נכונה היא.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, נאור, רובינשטיין. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. עו"ד צלי רשף לעותרים, עו"ד דני חורין למשטרה, עוה"ד יעקב וינרוט וגרשון גונטובניק למד"א, עו"ד יצחק סימון לרשויות הכבאות עו"ד רחל אביד לעירית ת"א. 12.12.06).
ע.פ. 9040/05 - יצחק אוחיון ויהודה עובדיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפת ערבים ומי שנחזה כערבי, ותקינות מסדר הזיהוי. *חומרת העונש בתקיפת ערבים רק בשל מוצאם הערבי(מחוזי י-ם - ת.פ. 364/04 - הערעור נדחה).
א. המערערים הואשמו בשורה של מעשי תקיפה ואלימות, שכוונו כלפי ערבים, במסגרת קבוצה המכונה "פצועי הנחל". בנוסף, הואשם אוחיון בארבע עבירות של הפרת הוראה חוקית עקב הפרות צו הרחקה שהיה תלוי ועומד נגדו. בימ"ש קמא זיכה את המערערים מרוב העבירות בהן הואשמו, הרשיעם במקרה אחד של חבלה בכוונה מחמירה ושוד בחבורה של אדם אשר נחזה להיות ממוצא ערבי, ובנוסף לכך, הורשע אוחיון בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית. על המערערים נגזרו שלוש שנים מאסר בפועל וששה חודשי מאסר על תנאי. כן חוייב כל אחד מהם בתשלום פיצוי בסך 7,500 ש"ח למתלונן. הערעור נדחה.
ב. על פי כתב האישום, באחד הלילות בסביבות השעה 00:1, הבחינה קבוצת צעירים בירושלים, שהמערערים נמנו עליה, בארבעה אנשים - פלאטיני, רביבו, בן סימון ובן חמו. הצעירים סברו כי פלאטיני הינו ממוצא ערבי. אוחיון הסתער על פלאטיני מאחור וחנק אותו. בני הקבוצה האחרים הצטרפו אליו. ביהמ"ש התבסס בהרשעתו את אוחיון, על עדותו של פלאטיני שנמצאה מהימנה והגיונית בעיניו. הוא אימץ את זיהויו של אוחיון בידי פלאטיני במסדר הזיהוי כבעל משקל ואמינות. הודעות רביבו במשטרה נמצאו עקביות ומהימנות. כן מצא ביהמ"ש חיזוק בשתיקתו של אוחיון במשטרה. האליבי שסיפק אוחיון הופרך. אשר לעניינו של עובדיה, הסתמך ביהמ"ש על הודעתו של רביבו במשטרה שקיבלה חיזוק בשתיקתו של עובדיה בהודעתו במשטרה ובסתירות שהתגלו בעדותו בביהמ"ש. האליבי שלו הופרך אף הוא. כן התבסס פסק הדין על זיהויו הוודאי של רביבו את עובדיה במסדר הזיהוי. הטענה העיקרית שהופנתה כנגד זיהויו של עובדיה בידי רביבו הינה, כי הזיהוי התבסס על היכרות קודמת. ברם, היכרות קודמת אינה פוגמת בזיהוי ואף עשויה לייתר את מסדר הזיהוי, שכן בעקבות היכרות כזו ניתן להעניק משקל מלא לזיהוי מבצע העבירה על-ידי העד, אף אם לא נערך מסדר זיהוי כלל.
ג. אשר למידת העונש - קיים היבט חומרה ייחודי הנלווה לפרשה זו, הקשור במניע שהביא למתקפה האלימה מצד המערערים. התחברות בחורים צעירים במטרה לתקוף, לפגוע, לבזות ולהשפיל אנשים בשל מוצאם הערבי ראויה לגינוי חריף ולמסר עונשי שיש בו הוקעה ברורה של מעשים כאלה.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ששי גז למערערים, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 7.12.06).
בע"מ 1146/06 - תמר גוזנר נגד נתן גוזנר ואח'
*תביעה של אשה נגד בעלה, מכח חזקת השיתוף, של זכויות אובליגטוריות שבידי הבעל במקרקעין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1972, והתגרשו בשנת 2001. מועד הפירוד לעניין תחולת חזקת השיתוף נקבע ליוני 1989. ביהמ"ש קיבל את עמדת המבקשת, לפיה היא זכאית למחצית מזכויות המשיב בנחלה בהדר עם (להלן: הנחלה). עם זאת, נקבע, כי אף שהמשיבים 2-3 (עזבון אביו המנוח של המשיב ואחותו) נתנו חלקיהם בנחלה למשיב במתנה, העברת הזכויות טרם הסתיימה ברישום, ומסיבה זו לא ניתן לקבוע ממצאים ביחס אליהם, בהליך שהתנהל נגד המשיב בלבד. בהתאם נקבע כי המבקשת זכאית למחצית מהזכויות הרשומות על
שם המשיב. או אז הגישה המבקשת את התביעה נשוא הליך זה לביהמ"ש לענייני משפחה נגד המשיבים כולם. בכתב התביעה נטען, כי המשיבים 2-3 נתנו את חלקיהם בנחלה במתנה למשיב, ומסיבה זו - אף שחלקיהם אינם רשומים על שמו - זכאית המבקשת למחציתן. עוד נטען, כי בכל מקרה החל מפקיעתו של הסכם החכירה בשנת 1982 היו זכויות כל הצדדים בנחלה אובליגטוריות בלבד, וממילא לא היתה כל משמעות לרישום. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
בהליך הראשון, המקורי, נקבע כי על הצדדים חלה הלכת השיתוף וכי המבקשת זכאית למחצית נכסי המשיב נכון ליום הפירוד. באותו יום היו רשומים על שם המשיב 3/16 מהזכויות בנחלה. נכון ליום הפירוד היו בידי המשיב זכויות נוספות, אובליגטוריות. כשם שהמשיב היה יכול לפעול למימוש ההתחייבות לטובתו, כך יכלה גם המבקשת. מאידך גיסא, יתכן שלעובדה שמדובר במתנה שלא הושלמה השלכות על יכולת ביטולה בגדרי חוק המתנה. קיימות שאלות נוספות, בכללן התיישנות ומצב הזכויות בנכס הנמצא כיום בהליכי כינוס - סוגיה שלא הובררה כדבעי בהליך הנוכחי. התיק יוחזר על כן לביהמ"ש לענייני משפחה, שידון בשאלות הבאות: מה הן הזכויות שהועברו מהמשיבים 2-3 למשיב 1 במסגרת הסכמי המתנה; האם המשיב 2 חזר בו כדין ממתנתו; האם וכיצד יש להחיל על זכויות אלה את הלכת השיתוף ביחסים שבין המשיב למבקשת-המערערת.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ד. הר אבן למבקשת, עוה"ד ר. כריסטוף, ע. צדיקה וד. וילנקו למשיבים. 27.12.06).
ע.פ. 7388/03 - דאפר ג'אברין נגד מדינת ישראל
*הרשעת תושב אום אל פאחם בסיוע לפעולות מחבלים בישראל וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער, אזרח ישראלי תושב אום אל-פחם, התוודע בחודש מרץ 2002 לשני תושבי ג'נין אשר השתייכו לארגון החזית הדמוקרטית שהוכרז כארגון טרור. במפגשים שקיים עם השניים ביקשו ממנו האחרונים להירתם לפעילות עויינת, והוא הסכים לכך. בחודש מרץ 2002 תכננו המערער ושותפיו לרצוח את האחראי על הביטחון בישוב קציר. תכנון זה סוכל, כמו גם תכנון להניח מטען חבלה בדרכו של אוטובוס, ולירות לעברו ממקום סמוך. בנוסף, החל המערער, לבקשת שותפיו, לאתר מקומות הומי אדם לצורך ביצוע פיגוע התאבדות, ולבסוף בחר במסעדה הנמצאת בקרבת העיר ראשון לציון, אולם, בטרם ביצעה החבורה את זממה, נעצר המערער. כן מכר המערער לאחר כדורי רובה ותת-מקלע מסוג קרל גוסטב. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, עבירות בנשק, מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת ותמיכה בארגון טרור, ונדון ל-17 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על-תנאי. הערעור נדחה.
לטענה בדבר טעות או הטעייה שגרמו למערער להודות במה שלא עשה, לא נמצא בסיס בפרוטוקול הדיון. נוכח מסקנה זו נדחה הערעור כנגד ההרשעה. באשר לערעור כנגד העונש - המערער, אזרח ישראלי, רתם את עצמו, מדעת ומרצון, לסייע לארגוני החבלה לפגוע באזרחי המדינה ותושביה. מדובר במי שמגעיו לא נותרו בשלב של הגות ותכנון, אלא עמדו בפני השלמתם, ולולא יד המקרה ופעילות הסיכול של אנשי הביטחון, אפשר שהיו מסתיימים בתוצאה קשה. אשר על כן, אין מקום להקל בעונש.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד בויראת עאדל למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 20.11.06).
ע.א. 10959/05 - aidnI ,draoB aeT נגד nahcaC S.A.OF eiregniL atleD
*דחיית תביעה נגד שימוש בסימן מסחרי (הערעור נדחה).
המשיבה הינה חברת בת של יצרנית מוצרי הלבשה תחתונה לנשים. המשיבה וקבוצת elletnahC עושות שימוש בסימן המסחר "gnileejraD" מאז שנת 1995 לגבי מוצרי הלבשה שונים. המערערת, הינה גוף סטטוטורי שהוקם מכוח חוק התה
של הודו משנת 1953. אחד מסוגי התה עליהם אחראית המערערת הוא תה הדרג'לינג (gnileejraD), הגדל במחוז דרג'לינג שבהודו. את סימניה (הן המילה gnileejraDעצמה והן כלוגו מעוצב בצירוף דמות) רשמה המערערת במדינות רבות בעולם. סימניה אינם רשומים בישראל. התנגדויות שהגישה המערערת לרישום הסימן gnileejraD על ידי המשיבה, בצרפת ובאיחוד האירופי, נדחו. בתאריך 21.7.02 הגישה המשיבה בקשה לרישום סימן מסחרי (להלן: הסימן המבוקש). לבקשה זו התנגדה המערערת. רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (להלן: הרשם) דחה את ההתנגדות ואישר לרישום את הסימן. הערעור נדחה.
סימנה של המערערת מייצג סוג מסויים של תה. המוניטין הוא בקרב אוכלוסיה ספציפית החובבת שתיית תה. סימנה של המשיבה מייצג מוצרי הלבשה תחתונה של נשים, אשר מעצם טיבעם מיועדים לחלק מסויים מאוכלוסיית העולם. המערערת מיקדה את טענתה בדוקטרינת "דילול המוניטין". כדי לקבל את טענתה זו, על המערערת להראות כי מדובר: בעסק מפורסם חוצה גבולות; לסימן עוצמה כה גדולה שהיא חורגת מעבר למוצר הספציפי; כי השימוש נועד לקדם את עסקיו של המשתמש בשל המוניטין של בעל הסימן המפורסם. המערערת לא עמדה בדרישות הללו. מבחן נוסף שבו נעשה שימוש בפסיקה לעניין תחרות בלתי הוגנת הינו מבחן תום הלב. בענייננו קבע הרשם כי המשיבה פעלה בתום לב.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד גילת דוד למערערת, עו"ד איתן טלי למשיב. 7.12.06).
ע.א. 3827/04 + 3148/04 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד ארכובית קאר בע"מ ואח'
*דחיית טענות חברות ביטוח כי לתובע בגין שריפה שאירעה לעיסקו היתה יד בשריפת העסק (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
שני בתי-עסק (קשורים) הוצתו בזדון בשעת לילה. האחד שייך למשיבה 1, והאחר - למשיבה 2. המערערת היא המבטחת של בתי העסק. המשיבות הגישו תביעה נגד המערערת וזו כפרה בחבותה. לטענתה, למשיבות, או למי מטעמן, היתה יד בהצתה של בתי-העסק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה, ולכן הורה לה לשלם למשיבות את נזקי השריפה. המערערת מלינה על עצם הטלת החבות, וכמו-כן משיגה על הסכום שנפסק. המשיבות, מצדן, הגישו ערעור שנסב, בעיקרו, על גובה הסכומים שנפסקו ועל דחיית בקשה לגילוי ועיון בדו"ח שמאי של המערערת. הערעורים נדחו.
ההשגות שמעלים הצדדים נוגעות, רובן ככולן, לממצאים העובדתיים של הערכאה המבררת. כך ביחס לעצם החבות וכך ביחס לגובה הנזק. בכגון דא אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. באשר לשאלת החבות - אף-כי המערערת מעלה טענות בדבר ביצוע מעשים פליליים, ולמרות גישות מסויימות המחייבות בכגון דא עמידה בנטל גבוה מן הרגיל, בחן ביהמ"ש את המקרה - בצדק - במשקפי כלל מאזן ההסתברויות. ביהמ"ש מצא כי המערערת לא שכנעה די הצורך בגירסת המעורבות בהצתה, ואין עילה להתערב בקביעה זו. באשר לשאלת הסכומים שנפסקו - לא נמצא פגם של חוסר סבירות במסקנותיו של ביהמ"ש, על יסוד החומר שהובא בפניו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אלישע אטיאס למערערת, עו"ד עמוס גבעון למשיבות. 21.12.06).