עע"ם 9080/04 - הבורג בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה - ת"א ואח'
*תב"ע חדשה יכולה לבטל אישור לשימוש חורג שנמשך שנים(מחוזי ת"א - עת"מ 1141/03 - הערעור נדחה).
א. המערערת הגישה עתירה מינהלית נגד החלטת המשיבה, ליתן תוקף לתוכנית מתאר מפורטת המתייחסת לשטח באזור נחלת יצחק בתל-אביב. התוכנית מתייחסת בעיקרה לשתי חלקות: אחת, בבעלות המערערת והאחרת בבעלות המשיבה 3. על החלקה שבבעלות המערערת מצוי מפעל ליצור ברגים המתנהל במקום במשך שנים רבות. לפי התכנית יוקמו בשטח בנייני מגורים, באזור המשמש כיום בעיקרו כאזור מגורים, ולצורך כך יבוטל האישור לשימוש חורג שניתן למערערת לקיים מפעל במקום. התוכנית מציעה לבעלי הקרקע הטבות באחוזי הבניה שיאושרו במקום בהתאם לשיעור החשת הליכי הבנייה למגורים בשטח שיתפנה. המערערת סבורה, כי בהתאם להוראות סעיף 277 לחוק התכנון והבנייה, קמה לה זכות לשימוש חורג לצמיתות, וכי אפילו נמצא כי זכות זו נפסקת עם אישורה של תכנית חדשה, מתקיים בין הצדדים השתק פלוגתא, בשל שהמערערת זוכתה בהליך אישום פלילי שהוגש נגדה באותו עניין - לאחר שהמאשימה חזרה בה מכתב-האישום. הערעור נדחה.
ב. כשם שתוכנית חדשה עשויה לגבור על שימוש מותר - יכולה היא, באותה מידה לפחות, לגבור על השימוש החורג - אפילו נמשך במשך שנים. גם בעובדה שבוטל כתב האישום שהוגש כנגד המערערת בקשר לשימוש שעשתה בחלקה, אין כדי לחרוץ את הדין בשאלת פרשנותו של סעיף 277 הנ"ל. המערערת מלינה גם על השימוש שעשו מוסדות התכנון במה שמכונה על-ידה "שיטת המקל והגזר", היינו, התמריץ שניתן בתוכנית בדמות תוספת לזכויות הבניה במקרה של החשת קבלת היתר הבניה. אין פסול בשיטה זו, כאשר היא באה למטרות לגיטימיות ורצויות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד ברוך מנוח למערערת, עוה"ד ציון אילוז, שרי אורן, שחר בן עמי ונעה אורני למשיבים. 26.12.06).
ע.פ. 1366/05 - מוחמד ג'בארה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1145/03 - הערעור נדחה).
א. בתלונות שהגישו ארבע נשים בחודש אוגוסט 2003, עלתה גירסה דומה, היינו, שהמערער אסף אותן ברכבו, תוך הבטחה להסיען ליעדן, ובמהלך הדרך סטה למקום מבודד, שם אנס אותן, או ניסה לאנוס אותן. ביהמ"ש הרשיע את המערער באישום הראשון בעבירת גניבה בלבד, ובעבירות שיוחסו לו בשני האישומים האחרים - אינוס ומעשה סדום בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, ושוד מזוין. בגין כל אלה נגזרו למערער 16 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על-תנאי, והוא חוייב לפצות כל אחת מהמתלוננות באישומים השני והשלישי בסכום של 8000 ש"ח. כמו כן, הופעל במצטבר מאסר על-תנאי בן 6 חודשים שעמד נגד המערער. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. העובדה שארבע נשים שלא הכירו כלל זו את זו, וממילא לא הוכח כי היה להן מניע משותף להפליל את המערער, מסרו גרסאות דומות להפליא על מפגשן עמו, חייבה הסבר מפיו של המערער, ותשובותיו לעניין זה היו קלושות ולא ראויות לאמון. יתר על כן, באף אחד מהאירועים אין מדובר בהסעה שגרתית של טרמפיסטיות ליעדן, מאחר ובכולם מצא המערער עילה לסטות מדרך המלך, ונוכח העובדה שמדובר במי שמתגורר באותו אזור, קשה להאמין כי מדובר בסטיות תמימות הנובעות מטעות. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ג. באשר לחומרת העונש - המערער חטא בעבירות חמורות ביותר, כאשר הציע לנשים להסיען למחוז חפצן, תוך כוונה לכפות עליהן לקיים עמו יחסי מין. באחד המקרים נאלצה אחת המתלוננות להיכנע על כורחה לדרישתו, בעוד שבמקרים האחרים גילו הנשים תושייה ומילטו את עצמן תוך סיכון חייהן. הסכנה הנשקפת ממערער זה לציבור הנה רבה, ועל כן כליאתו לזמן ממושך הינה תוצאה מתבקשת, הן כדי לגמול לו על רוע מעלליו, והן כדי שהעונש יהיה לנגד עיניהם של עבריינים בכוח.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד אלי תוסיה-כהן למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 25.12.06).
עש"ם 8622/05 - נעאמנה עאדל עלי נגד מדינת ישראל ואח'
*חומרת העונש המשמעתי של מורה שהוציא מהמדינה כספים בטענות שווא(ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).
א. המערער, עובד הוראה, תושב הכפר עראבה שבצפון הארץ, החל בספטמבר 95 לעבוד כמורה בבית הספר המקיף "ערוער" שבנגב. המעבר מצפון הארץ לדרומה, נעשה על רקע מדיניות משרד החינוך לעודד מעבר מורים מאזור הצפון לדרום. במסגרת מדיניות זו השתתפה המדינה בתשלום שכר דירה של מורים אשר עברו להתגורר בשכירות באזור הנגב. זכאותו של המורה להשתתפות בתשלום שכר הדירה, הותנתה בכך, שאין בבעלותו דירה אחרת באותו ישוב. במרץ 2001 רכש המערער דירה בבאר שבע. חרף רכישת הדירה, ערך המערער, בסמוך לתחילת שנת הלימודים תשס"ב, מסמך אשר נחזה להיות חוזה שכירות, והגיש את טופס הבקשה להשתתפות בשכר דירה בצירוף החוזה המזויף. על פעולה זו חזר המערער גם בשנת הלימודים שלאחר מכן. בנוסף, דיווח המערער כי ביצע מספר רב של נסיעות מן הדרום אל הצפון, למרות שלא היה זכאי לתשלום עבור נסיעות אלה, באשר היה בעלים של דירה בבאר-שבע והיה לתושב קבע בה. המערער הורשע על פי הודאתו ונגזר דינו על ידי ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה לעונש של נזיפה חמורה, פיטורין ופסילה מכל תפקיד בשירות המדינה לפרק זמן של שלוש שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. תפקידו של הדין המשמעתי הוא לא רק להעניש את העובד שסרח, אלא גם לשמש מסר לציבור עובדי המדינה כולו בדבר נורמות ההתנהגות המתחייבות ממשרתי הציבור. ישנם תפקידים, שבהם, להפרת הנורמה המשמעתית נודע מישנה חומרה, בשל המעמד המיוחד של בעל התפקיד בשירות המדינה. כזה הוא תפקיד המורה והמחנך. אמצעי המשמעת של פיטורין מהשירות הציבורי הוא עונש מתבקש בנסיבות הענין, שכן הרשעתו של המערער בעבירות מן הסוג אותן ביצע אינה מתיישבת עם המשך שירותו במדינה. עם זאת, ביה"ד לקח בחשבון את השיקולים לקולא בכך שהגביל את הפסילה לפרק זמן של שלוש שנים ובכך שלא שלל מהמערער את פיצויי הפיטורין.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד סעיד נעאמנה למערער, עו"ד בת אור כהנוביץ' למשיבים. 25.12.06).
ע.א. 2664/05 - מנורה חברה לביטוח ואח' נגד עזבון אילן צוקרניק ז"ל ואח'
*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים. *ביטול חיוב בריבית על הפסד שכר בעתיד. *חיוב בהצמדה על הפסד השתכרות החל ביום הכנת חוות הדעת שהוגשה ולא מיום מתן פסה"ד(מחוזי ת"א - ת.א. 2761/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. אילן צוקרניק (להלן: המנוח) נהרג בתאונת דרכים ביום 14.5.99 והוא בן 34. עיזבונו, אלמנתו ובנו, שהם גם יורשיו של המנוח, (להלן: המשיבים), הגישו תביעה נגד המערערות בגין נזקי העיזבון והתלויים. המערערות טענו ששכרו של המנוח, שעבד בעסקי היהלומים, מסתכם ב-3,000 ש"ח לחודש, כפי שמוכח מתלושי המשכורת שלו. המשיבים טענו כי המנוח השתכר $6,700 לחודש, אשר שולמו לו במזומן בנוסף
על הסכום שבתלושי המשכורת. ביהמ"ש המחוזי קבע, על סמך ראיות נסיבתיות, כי ניתן להעריך שהמנוח השתכר עובר למותו 15,000 - ברוטו, וחישב את אובדן ההכנסה בעבר ולעתיד בשיטת הידות. עוד פסק ביהמ"ש סכומים עבור אובדן שירותי הבעל והוצאות קבורה ואבל. מהסכום המגיע לאלמנה ניכה ביהמ"ש את קצבת השארים. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו בעיקרם.
ב. הלכה היא שביהמ"ש שלערעור יטה שלא להתערב בפסיקת גובה הפיצוי על ידי הערכאה הדיונית, ולא יחליף את הערכתה בהערכתו, אלא אם כן סבר שהסכום שנפסק סוטה באופן בלתי סביר ורחוק מהמציאות. בבואו לבחון את הפסד כושר ההשתכרות בעקבות תאונה, שומה על ביהמ"ש לבחון את הכנסתו בפועל של הנפגע עובר לתאונה. הדיווח לרשויות בדבר ההכנסה יהווה ראייה חזקה כנגדו של המדווח, אך ניתן לסתור חזקה זו. במקרה דנן, הובאו ראיות ועדויות בדבר השתכרותו בפועל של המנוח טרם מותו ואין מקום להתערב בקביעתו של ביהמ"ש לכיוון זה או אחר. ביהמ"ש העריך את השתכרותו של המנוח בסכום של 15,000 - לחודש כסכום ברוטו, שיש לנכות ממנו מס הכנסה בשיעור של %25, ואף בכך לא חרג ביהמ"ש מההלכה הפסוקה.
ג. יש מקום להתערב בפסיקת הפיצוי לעתיד שכללה ריבית. ממהותה של הריבית, אשר באה לפצות על הפרש הזמנים מהיום בו היו אמורים להתקבל הכספים עד ליום בו התקבלו בפועל, מכאן כי אין לחשב ריבית על הפסד השתכרות בעתיד, אלא על הפסד השתכרות בעבר. מאידך, מאחר שהסכומים של הפסד השתכרות לעתיד נקבעו על סמך חוות הדעת שהיתה בפני ביהמ"ש, יש להוסיף על סכומים אלו הפרשי הצמדה מיום חוות הדעת ועד ליום מתן פסק הדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד צ. רפפורט ומ. אפלמן למערערים, עוה"ד ע. אלמגור וד. רוזן-זינגר למשיבים. 26.12.06).
רע"א 10879/02 - באולינג כפר סבא בע"מ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא
*דרכי חישוב פחת שנתי על הוצאה שהוצאה להתאמת מקום לעיסוק, כאשר ההיתר לשימוש חורג חייב גם בהיטל השבחה(מחוזי ת"א - ע.א. 1397/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. חברת באולינג (להלן: החברה) שכרה ביום 1.8.1997, למשך 119 חודשים, מבנה שיעודו התכנוני, הוא לשמש כמחסן או כמבנה תעשיה. המשיבה, (להלן: הוועדה), העניקה לחברה היתר לשימוש חורג במבנה לאולם ספורט באולינג, למשך שלוש שנים (להלן: ההיתר). החברה ערכה במבנה שיפוץ לצורך התאמתו לאולם באולינג (להלן: הוצאות ההתאמה). לאחר מתן ההיתר קבע שמאי מטעם הוועדה כי ההשבחה לתקופת ההיתר היא 200,000 ש"ח, והיטל ההשבחה הוא בשיעור %50 (להלן: שומת הוועדה). החברה הגישה, "שומה אחרת", הקובעת כי שיעור ההפחתה השנתי של הוצאות ההתאמה (להלן: הפחת) "לפי תקנות מס הכנסה... הינו %10-6 מערך ההשקעה", והעמידה את הפחת השנתי על %10 בקירוב, כך שההשבחה לתקופת ההיתר (בשקלים) היא 65,000 - (להלן: שומת החברה). בהסכמת הצדדים מונה שמאי מכריע שקבע ב"שומה המכרעת" שיעור פחת שנתי נמוך יותר בהסתמך על שיעורי הפחת המפורטים ב"מילון נכסים בסיסי לענין פחת". על השומה המכרעת הגישה החברה ערעור לבימ"ש השלום בטענה כי יש לקבוע את שיעור הפחת השנתי בגובה של %10. בימ"ש השלום קבע כי הערעור מעורר שאלה משפטית, וכי מדובר בחסר הניתן להשלמה בהיקש מתקנות מס הכנסה, והעמיד את שיעור הפחת על %10 לשנה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור הוועדה וקבע כי "שאלת חישובו
של הפחת היא שאלה שמאית גרידא... קביעת השמאי המכריע לא נתונה לערעור", והשיב את השומה המכרעת על כנה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אין מקום להיקש מתקנות מס הכנסה. ניתוח פרשני להוראות התוספת השלישית מלמד שהיעדרה של הוראה מפורשת בעניין פחת אין משמעה כי קיים ח-ס-ר בחוק, ולפיכך אין נדרשת כל השלמת חסר בדרך של היקש. בנסיבות העניין דנא, קביעת שיעור הפחת היא סוגיה שמאית הנתונה להכרעתו של השמאי המכריע. לא נפל פגם בשיקוליו של השמאי המכריע.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ניסן שריפי למבקשים, עו"ד רונית עובדיה למשיבה. 6.12.06).
ע.א. 2792/03 - אליעזר יצהרי ואח' נגד טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ
*חיוב מנהל חברה בחיוביה של החברה לספקים מכח חבות בנזיקין בשל מצג רשלני שההמחאות שהוצאו ע"י החברה יכובדו(מחוזי ת"א - ע.א. 2153/00 - הערעור נדחה).
א. בתחילת שנת 1998 התקשרה המשיבה עם כרמל הדפסות בהסכם, לפיו תספק המשיבה נייר לכרמל הדפסות המפעילה בית דפוס. בין היתר, מודפס בו המקומון "צפון העיר" אשר מוצא לאור על ידי קבוצת חברות עליהן נמנו כרמל הדפסות, וצפון העיר בע"מ (להלן: צפון העיר). בחברות אלו שימש המערער (להלן: יצהרי או המערער) כמנהל או כדירקטור. בתחילת שנת 1999 נקלעה כרמל הדפסות לקשיים כלכליים והחלו לחזור השיקים שנתנה למשיבה. בעקבות האמור, נתנה כרמל הדפסות למשיבים שיקים של חברה אחרת ובחודש ינואר 2000 שוב הוחלפו השיקים בשיקים של צפון העיר, בחתימתו של יצהרי. בחודשים ינואר-אפריל 2000 נפרע סך של 900,000 ש"ח מתוך השיקים ובהמשך ביטל יצהרי את כל השיקים. המשיבה הגישה תביעה נגד המערער ושתי חברות נוספות (להלן: המערערות). ביהמ"ש המחוזי בחן מספר חלופות להטלת אחריות על המערערים, ובכללם אחריות אישית חוזית לחוב כלפי המשיבה; חיוב בנזיקין. ביהמ"ש חייב את יצהרי ואת החברות המערערות מכוח חבותם האישית החוזית ובעילה נזיקית. הערעור נדחה.
ב. השופטת ארבל: ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה, לפיה מצגי המערערות כלפי המשיבה שיכללו יחסים חוזיים בין הצדדים. בנושא זה יש לקבל את הערעור. בכדי להטיל אחריות אישית מכוח הסכמה חוזית, היה על המשיבה לעמוד בנטל ההוכחה ולהראות שהמערערות הסכימו לקחת על עצמן, במפורש או במשתמע, חובות עתידיים העלולים שלא להיפרע. המשיבה לא הציגה כל ראיה על הסכמת המערערות ליטול על עצמן חיוב כזה או אחר.
ג. אשר לאחריותו של יצהרי בנזיקין כלפי המשיבה - ביהמ"ש מצא שמעשיו של יצהרי עלו "לכדי רשלנות ומצג מטעה". עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות - חובת זהירות, התרשלות ונזק. במקרה שבפנינו המערער, הוא המזיק לכאורה, כיהן כמנהל של חברות הדפוס. בנסיבות המקרה חב הוא חובת זהירות כלפי המשיבה. אשר ליסוד ההתרשלות - לשם הוכחת יסוד זה די בכך שיוכח, כי "אדם סביר", כלשון סעיף 35 לפקודת הנזיקין, העומד בנעליו של המזיק, ידע, או היה עליו לדעת, כי השיקים עליהם חתם לא יכובדו. שעה שחתם על השיקים ידע יצהרי, או צריך היה לדעת, כי הסיכויים לפירעון השיקים אינם גבוהים במיוחד. על כן בדין חוייב המערער בעילה הנזיקית.
ד. שתיים הן טענותיה של המשיבה בערעור שכנגד. ראשית, עניין גובה שכה"ט שנפסק; שנית, שיעור הריבית שנפסקה. ברם, במסגרת ערעור שכנגד מוגבל בעל דין להעלאת נושאים שיש להם זיקה לעניין שבהודעת הערעור הראשי. במקרה דנן, לטענות שמעלה
המשיבה בערעור שכנגד אין כל זיקה לטענות המופיעות בהודעת הערעור. מטעם זה דין הערעור שכנגד להידחות.
ה. הנשיא (בדימ') ברק: השופטת ארבל ביססה את אחריותו של המערער על עוולת הרשלנות, אשר תחולתה בעניין זה מעוררת בעיות חשובות, בעיקר לעניין חובת הזהירות המושגית. אף שנראה כי חובת זהירות כזו אכן מתקיימת במקרה שלפנינו, ניתן לבסס את אחריותו של המערער על בסיס שאינו חוזי טהור ואינו נזיקי טהור, אלא על בסיס שהוא sireneg ius- חובת תום הלב.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, גרוניס, ארבל. עו"ד גדעון וינשטוק למערערים, עו"ד יוסף גיא מוסרי למשיבה. 14.12.06).
ע.פ. 3948/03 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין במשפחה. *כבישת עדות ע"י המתלוננת בעבירות מין במשפחה. *חומרת העונש בעבירות מין במשפחה(מחוזי חיפה - ת.פ. 383/01 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע במספר רב של עבירות מין במשפחה: מעשי סדום בקטין, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, והרשעה בעבירה של מעשה מגונה בקטין בכוח. ביהמ"ש גזר על המערער 18 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. הצד השווה לעבירות האמורות שנעשו בשלושה קטינים שונים - הוא שימושו של המערער באורווה הנמצאת בחצר ביתו (להלן - האורווה) ובסוסים שברשותו, לצורך השגת קרבתם של הקטינים. לאור ממצאי המהימנות וקביעותיו העובדתיות, סיכם ביהמ"ש כי מתקיימת תשתית עובדתית המחייבת את הרשעת המערער. בשולי הערעור העלה המערער טענה מקדמית של פגם בכתב האישום לגבי האישום הראשון, שאינו ספציפי בזמן, וניסוחו הכללי מקשה עליו באיתור האירוע ובהצגת הגנתו. בהיותה טענה מקדמית, מוטל היה על המערער לטעון אותה עם תחילת המשפט, בטרם השיב לכתב האישום, ולא להעלותה לראשונה בערעור. ולגופה של הטענה - עבירות מהסוג שהמערער הורשע בהן - עבירות מין במשפחה - מתאפיינות בכך שאינן מצטמצמות דרך כלל למעשה בודד, כי אם למעשים רבים הנמשכים על פני תקופה ארוכה. בשל כך, לעיתים מן הנמנע - מפאת ריחוק הזמן וטיבם של המעשים, המתרחשים באין רואה - לציין בכתב האישום את פרטי האירועים והתביעה נאלצת לנקוט בלשון כללית.
ג. אף טענת המערער בדבר כבישת עדותו של המתלונן, דינה להידחות. כבר נפסק כי "כבישת עדות אופיינית לקורבנות עבירות מין, על כן תלונה מאוחרת בעבירות מין אינה פוגעת במהימנות העדות". ודאי שכך הם פני הדברים כאשר הקרבנות הם קטינים, ועל אחת כמה וכמה כאשר הפוגע הוא בן משפחתו של הקטין. המתלונן אמר בעדותו כי פחד לספר על המעשים משום שחשש כי חשיפתם תגרום לסכסוכים בין המשפחות, בהוסיפו כי גם פחד מן המערער שהיכהו פעם אחת, וכי גם התבייש לספר על מעשים אלו. נימוקים אלו יש בהם כדי להסביר את כבישת עדותו של הקטין.
ד. אשר לחומרת העונש - אמת, אין מדובר בעונש קל כלל וכלל. אולם, 20 שנות מאסר הוא העונש הקבוע בחוק על אחת מן העבירות שבאישום הראשון, בו הורשע המערער. בהשיתו את העונש הכבד שהטיל על המערער, בחר בימ"ש קמא לבכר את ההגנה על קטינים על פני נסיבותיו האישיות של המערער, באומרו כי לא מצא נימוק של ממש לסטות ממדיניות הענישה הראויה. אין להתערב במסקנה זו.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד רונן בנדל למערער, עו"ד ליאנה מגד למשיבה. 13.11.06).
ע.א. 10281/03 - אריה (אריק) קורן נגד עמינדב (עמי) ארגוב
*הגנת "אמת דיברתי" וקיומו של עניין ציבורי בפרסום, בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע(מחוזי חיפה - ת.א. 1079/99 - הערעור נדחה).
א. המערער שימש כמנכ"ל החברה לטיפול והשבת מי ביוב באיזור נחל חדרה (להלן: החברה) ובהמשך שימש גם כממלא מקום מנכ"ל עיריית חדרה. בתקופה זו כיהן המשיב כראש המועצה המקומית גבעת עדה וכחבר בדירקטוריון החברה. תביעת פיצויים שהגיש המערער נגד המשיב עניינה בהתבטאויות שונות מפי המשיב, בהתייחס למערער, שהתפרסמו בכלי התקשורת. ביהמ"ש קבע כי הדברים שיוחסו למשיב נאמרו על ידו וכי תוכנם עולה כדי לשון הרע, אלא שעומדת למשיב ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, טענת "אמת דיברתי". האמירה העיקרית של המשיב נגד המערער, עניינה "זיוף פרוטוקולים" של ישיבות ההנהלה של החברה. אמירה נוספת הינה כי המערער עסק בעיסוקים אחרים בעת ששימש כמנכ"ל החברה, על אף שאסור היה לו בתפקידו זה לעסוק בעיסוקים אחרים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכח שפרוטוקולים של ישיבות ההנהלה של החברה לא שיקפו את שהוחלט, וכי אין צורך להוכיח כי מדובר ב"זיוף" כמובנו בהקשר הפלילי. לפיכך, הדברים שייחס המשיב למערער הם אמת. בנוסף נקבע, כי מאחר שהמערער נשא במהלך התקופה הרלוונטית בתפקידים ציבוריים, אין ספק כי היה עניין ציבורי בפרסום. הערעור נדחה.
ב. שני יסודות מצטברים נדרשים להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם, הנדרש להוכיח כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתו. ככל שהאשמה שיוחסה לאדם בפרסום חמורה וכבדה היא, כן תידרשנה ראיות כבדות משקל, "איכותיות" יותר, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות, להוכחת ההגנה. המערער סבור כי ביהמ"ש שגה בקבעו כי הקורא הסביר היה מפרש אי התאמה בין מה שהוחלט בישיבה לבין מה שנרשם בפרוטוקול כ"זיוף". כאשר באים לבחון את הפרסום הפוגע, אין בוחנים את המילה הבודדת, הפוגעת, בפני עצמה, אלא את הפרסום כולו כפי שהובא בפני הציבור. עיון באמירות שנשמעו מפיו של המשיב מגלה, כי על אף שהמשיב השתמש במונח "זיוף", הרי הוא לא טען לביצוע עבירות פליליות על ידי המערער, אלא לפעולה בלתי תקינה שלו כעובד ציבור ולהיותו בעל מידות שאינן הולמות איש ציבור.
ג. אשר ליסוד העניין הציבורי - קיימת תועלת ציבורית מובהקת בפרסומו של מידע אודות פעילותו הציבורית של מי שנושא בעמדה שיש בה כדי להשפיע על הציבור הרחב. ודוק: לא כל פרסום הנוגע לדמות ציבורית הוא כזה שיש בו עניין ציבורי, אך מקום שהפרסום עניינו פעילותה הציבורית של אותה דמות, הכף תיטה על פי רוב להכרה בעניין הציבורי שבפרסום, גם בהתייחס לדיווח אודות מינהל בלתי תקין או חשדות לליקויים בהתנהלות הרשות הציבורית או מי מעובדיה.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד משה קשת ואתי רוט לוי למערער, עו"ד טלי בן סימון למשיב. 12.12.06).
ע.פ. 645/05 - שחר דביר זליגר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בחברות בהתארגנות טרוריסטית של יהודים וחומרת העונש. *מניעת מפגש בין עורך דין לנאשם והשפעתה על כשרותה של הודיית הנאשם(מחוזי י-ם - ת.פ. 216/03 - הערעור נדחה).
א. המערער, תושב היישוב עדי עד שבשומרון, הורשע בחברות בהתארגנות טרוריסטית של יהודים אשר ביצעה בשנים 2001-2000 שבעה פיגועי ירי לעבר כלי רכב של ערבים, כתוצאה מהם נהרגו שמונה אנשים ונפצעו שישה עשר; ארבעה פיגועים וניסיונות לפיגועים על ידי הנחת מטעני חבלה, לרוב בסמוך לבתי ספר, אשר בשניים מהם נפצעו
מספר תלמידים ועוברי אורח. כן הורשע בשורה של עבירות נוספת ובכללן כי התפרץ למבנה ששימש למגורים של חיילי צה"ל בדרום הר חברון, וגנב רובה סער מסוג 16M. עם מעצרו, נחקר המערער ע"י השב"כ ולאחר מכן גם ע"י המשטרה. בראשית מעצרו, נמנע מהמערער להיפגש עם עורך-דין, מכוח סעיף 35 לחסד"פ, אולם חוקריו יידעו אותו בדבר זכות השתיקה העומדת לו. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערער בדבר נקיטת אמצעי חקירה פסולים, וקבע כי הודאותיו בפני אנשי מרות, קבילות הן. עם הרשעתו נדון המערער לעשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים בפועל ויתרתן על תנאי. הערעור נדחה.
ב. מניעת מפגשו של המערער עם עורך-דין, נעשתה כדין. חקירות המערער בשב"כ תועדו על ידי חוקריו בזיכרונות דברים סמוך לאחר עריכתן. חלק מן החקירות אף הוקלטו בקלטות שמע ותומללו. היקפו הרב של הרישום והתיעוד בזיכרונות הדברים, רמת הפירוט שנזכרה בהם, והשוואה בינם לבין התמלילים הכתובים, מעידים על דיוקם ומהימנותם. אין ממש בטענת המערער לפיה חוקריו הטעו אותו לחשוב, באופן שיטתי ומחושב, כי המידע שהוא מוסר בחקירתו לא ישמש כראיה נגדו. כאשר חוקרים מציגים הצעת הסדר בפני נחקר, קמה חזקה לטובת הנחקר כי ההודיה שמסר נמסרה מכוח הצעת הרשות, ועל התביעה להוכיח כי הצעה זו לא השפיעה על החלטתו למסור הודיה. אולם, בענייננו, המערער היה זה אשר הציע לחוקריו למסור פרטי מידע, וביקש לקבל טובת הנאה עבורם.
ג. המערער סבור כי האישום לפי הפקודה למניעת טרור בטל מעיקרו, הואיל והיועהמ"ש לממשלה לא נתן את אישורו עובר להגשתו, כנדרש על פי הניחית היועהמ"ש. דין טענה זו להידחות, הן מן ההיבט הפרוצדוראלי והן מן ההיבט המהותי. ראשית לכל, טענה זו לא נשמעה בערכאה קמא, ונטענה לראשונה בערעור. שנית, מאישוריהם של היועהמ"ש וממלאת מקומו להארכת מעצרו של המערער עולה הסכמתם המשתמעת להגשת כתב האישום, וכי הדבר נעשה על דעתם. למעלה מן הדרוש, אי עמידה בהוראותיה של הנחייה מינהלית שנקבעה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אינה גוררת בהכרח ביטול מעיקרא של כתב אישום שהוגש.
ד. אשר לחומרת העונש - העבירות בהן חטא המערער, קשות וחמורות הן. חברותו בארגון טרור מעידה על הסכנה הטמונה בו לציבור. לכך, כאמור, נוספו עבירות שעניינן החזקת נשק שלא כדין. מדובר בנשק רב אשר אינו מיועד להגנה עצמית, והשימוש בו הוביל בעבר, ואף עשוי היה להוביל בעתיד, לתוצאות קטלניות וקשות מנשוא.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות. חשין. החלטה - השופט לוי. עוה"ד ציון אמיר וגיא שמר למערער, עוה"ד דן אלדד ויריב רגב למשיבה. 5.12.06).
בג"צ 9174/06 + 9089/06 + 9076/06 + 8988/06 - יהודה משי-זהב ואח' נגד משטרת ישראל ואח'
*דחיית עתירה למנוע "מפגן הגאווה" בירושלים, כאשר המארגנים העבירו את המפגן מרחובות הבירה לאיצטדיון האוניברסיטה הממוקם באיזור חילוני(העתירות נדחו).
א. בפנינו ארבע עתירות ציבוריות, להורות למשטרה להימנע מלאשר את בקשת "הבית הפתוח" לערוך את מצעד הגאווה בירושלים וזאת לשם הגנה על ביטחון הציבור ורגשותיו. בהודעה מעדכנת שהגיש בא-כוח המדינה יום לפני המועד המתוכנן למצעד, צויין כי נוכח העלאת רמת הכוננות הביטחונית ברחבי הארץ, סוכם בין המשטרה לנציגי "הבית פתוח" כי יתקיים בעיר אירוע גאווה חליפי, במתכונת מצומצמת ומוגבלת. באותו יום דחה בג"צ את העתירות נגד החלטת מפקד המחוז לאשר את קיום האירוע במתכונתו המצומצמת. עתה ניתנו הנימוקים.
ב. סמכות המשטרה להטיל מגבלות על עריכת אסיפות ותהלוכות מעוגנת בפקודת המשטרה. טענת העותרים היתה כי אין לאשר את קיומו של אירוע הגאווה בירושלים, נוכח הסכנה הטמונה בכך לביטחון הציבור בהתחשב בהתנגדות העזה שהוא מעורר. עמדת מפקד מחוז ירושלים של המשטרה היתה כי יש לאשר את עריכת אירוע הגאווה במתכונת המצומצמת כפי שסוכמה עם נציגי "הבית פתוח". גישה זו איזנה ללא ספק באופן מידתי בין מכלול השיקולים. מחד גיסא, ניתנה למארגני האירוע ולמשתתפיו האפשרות לממש את חופש הביטוי שלהם ולהפגין בשם זכותם לשוויון ולהכרה; מאידך גיסא, נשמר האינטרס של ביטחון הציבור, שכן מתכונתו המוגבלת של האירוע איפשרה למשטרה להקצות כוחות מועטים יותר לצורך אבטחת ההתכנסות.
ג. באשר לטענת העותרים כי עקרון השוויון מחייב כי כפי שלא אושרו בעבר בקשות לעלות להר הבית מחשש לפגיעה בסדר הציבורי, כך יש לדחות את בקשתו של "הבית הפתוח" לקיום אירוע הגאווה בירושלים מחשש לפגיעה בחיי אדם - נוכח מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית גם לבני דתות אחרות, הסכנה הנובעת מהתלקחות האלימות שם אינה בגדר סכנה מקומית בלבד והיא עלולה להוביל להתלקחות שאופייה יסכן את הביטחון גם מחוץ לגבולות המדינה והאזור. אין לומר כי אזורים אחרים בירושלים - כדוגמת אצטדיון גבעת-רם בעיר - הינם בעלי מעמד כה מיוחד ורגיש עד שמתחייבת לגביהם אותה רמת זהירות הנדרשת לגבי הר-הבית.
ד. העותרים טענו כי קיום אירוע הגאווה בירושלים יפגע קשות ברגשות הדת של הציבור הדתי-חרדי, וכי גם מטעם זה אין להתיר את עריכתו. ההתנגשות שמעוררת טענה זו היא בין חופש הביטוי וההפגנה לבין ההגנה על הרגשות הדתיים: מחד גיסא, עומדת זכותה של הקהילה ההומו-לסבית בירושלים להתכנס ולהפגין; מאידך גיסא, כפי שנטען, עריכתו של אירוע הגאווה בעיר יפגע קשות ברגשות דתיים. השאלה היא האם נתקיימה פגיעה ברגשות שלפי מהותה ועוצמתה מצדיקה את שלילתו של חופש הביטוי וההפגנה בדמוקרטיה המבוססת על פלורליזם חברתי. כאמור, האירוע נועד להתקיים באצטדיון הממוקם באזור חילוני של ירושלים ומרוחק מהשכונות החרדיות וממרכז העיר; מארגני האירוע התחייבו לקיום אירוע בעל אופי צנוע ובלתי מתריס. בהתחשב בכל אלה מתבקשת המסקנה כי הפגיעה ברגשות הדתיים לא עברה את סף הסיבולת הגבוה הנדרש לצורך הסגתו של חופש הביטוי וההפגנה בשיטתנו המשפטית.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. 27.12.06).
בר"ם 7026/06 - זוהיר פארח נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת ואח'
*אין רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לעניינים מינהליים שלא לדחות הליך על הסף (הבקשה נדחתה על הסף).
ביום 6.4.2006 הגישו המשיבים ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר המחוזית בענין תביעת פיצויים שהגיש המבקש לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. המבקש הגיש לביהמ"ש קמא בקשה לדחיית הערעור המינהלי על הסף, בטענה כי הערעור המינהלי הוגש באיחור ניכר וללא נטילת רשות. ביהמ"ש דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע כי הערעור המינהלי לא הוגש באיחור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה על הסף.
החלטה שלא לדחות על הסף הליך אינה מסיימת את ההליך ולכן אין היא מהווה "פסק דין". מאידך, סעיף 12 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים מונה רשימה סגורה של מקרים עליהם ניתן לבקש רשות ערעור והחלטה שלא לדחות ערעור מינהלי על הסף, בטענה של איחור בהגשתו, אינה נמנית על מקרים אלו.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד צבי שוב למבקש. 15.11.06).
רע"א 7828/06 - יהודה קרשין נגד תמר ומרדכי דן
*הגדרת המתקנים המהווים "רכוש משותף" בבית משותף, וחיוב בעל דירה בתיקון מרזב שנפגע תוך עבודת בניה שלו (הבקשה נדחתה).
למשיבים דירה בקומה ב' בתל אביב. למבקש דירת גג בקומה ג' באותו בניין. המבקש קיבל היתר ובנה תוספת לשטח דירתו על גג הבניין. המשיבים הגישו למפקח על רישום המקרקעין תביעה נגד המבקש בשל חדירת מים לדירתם מדירתו של המבקש. על פי חוות דעתו של מומחה, הרטיבות נובעת מהמעטפת המוזנחת של הבניין, ומהתוספת למרזבים שחיבר המבקש לגג שבבעלותו. המפקח קבע כי על המבקש לתקן את מרזבי הבניין, בהתאם להמלצת מומחה שהוגשה. המבקש עירער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. לטענת המבקש אין בסמכות המפקח להורות לו לתקן את המרזבים, שכן אינם רכוש משותף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ס' 52 לחוק המקרקעין, קובע את המתקנים המהווים "רכוש משותף", לאמור: "כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות...". בהגדרת רכוש משותף נכללים כל אותם חלקים של הבית המשותף שאינם מוגדרים כדירה. עולה מכך שמרזבים המשמשים את כל דירות הבית המשותף או מרביתן הם "רכוש משותף", ומרזב שהותקן כדי לשמש דירה אחת בלבד, מהוה חלק אינטגרלי הימנה ונכלל בדירה. בענייננו, שני מרזבים יורדים מגג דירת המבקש ובשניהם קטעים מנותקים באופן שהמים נשפכים וגורמים לרטיבות בקירות. נקבע על-ידי המפקח, כי "הבעיה אינה במרזבים עצמם, אלא דוקא בתוספת שהוסיף להם הנתבע (המבקש) אשר לא חובר כראוי". ממילא שיפוץ המרזבים נכלל במסגרת חובת השיפוץ שהוטלה על המבקש.
(בפני: השופט רובינשטיין. 12.11.06).
רע"א 7682/05 - מאיר ואילנה לוי נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*עיכוב ביצוע עד לערעור של פס"ד לפינוי דירה (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור בביהמ"ש המחוזי - הבקשה נתקבלה).
המבקשים ובני משפחותיהם מתגוררים בבתים המצויים בשכונת הארגזים בתל-אביב, שבהם התיישבו לפני למעלה מחמישים שנה. לקראת סוף שנת 1998 פרסם המשיב "מכרז לפינוי ובינוי" של השכונה (להלן: המכרז) שבו זכו המשיבות 2 ו-3 (להלן: המשיבות). במסגרת המכרז הוטל על המשיבות לפנות את התושבים המתגוררים בתחום המקרקעין, ולפצות את המפונים. בחודש דצמבר 2000 פנו המשיבות למבקשים בהצעה לפנות את בתיהם בתמורה לפיצוי בהתאם לתנאי המכרז. משלא השיבו המבקשים להצעה, הוגשה נגדם תביעה לפינוי וסילוק יד מהמבנים. בימ"ש השלום קיבל את תביעת הפינוי. עם שימוע פסה"ד ביקשו המבקשים לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור וביהמ"ש דחה את הבקשה. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביקשו עיכוב ביצוע עד להחלטה בערעור ושוב נדחתה בקשתם. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אף כי במסגרת ערעורם לביהמ"ש המחוזי, כללו המבקשים טענה חלופית העוסקת בגובה הפיצוי אשר נפסק לטובתם בגין פינויים מן המקרקעין, חלקו הארי של הערעור אינו עוסק במחלוקת שהיא כספית במהותה, כי אם בהחלטה על עצם פינוי המבקשים. דחיית הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין המורה על פינוי דיירים מן המקום שבו הם מתגוררים, עלול להביא לתוצאה בלתי הפיכה שבה לא יוכלו הדיירים המפונים לשוב לבתיהם אף אם יזכו בערעור. לא זו אף זו, כאשר דנים בפינויו של אדם מן הבית שבו הוא מתגורר מאז שחר ילדותו, יש לתת את הדעת למרכיבים בתחום הרגש, שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם קריטריונים בעלי אופי עסקי, ומכאן שאינם בני פיצוי כספי.
על כן ביצוע פסק דינו של בימ"ש השלום יעוכב עד להחלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור בתיק העיקרי.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. הוס למבקשים, עו"ד ר. גורדון למינהל, עו"ד מ. ברוק למשיבות. 2.11.06).
בג"צ 10148/06 -בית"ר ירושלים נגד משטרת מחוז ירושלים ואח'
*למשטרה שיקול דעת בקביעת סדרי הבטחון שעל קבוצת כדורגל לנקוט באיצטדיון לקראת משחק כדורגל (העתירה נדחתה).
עתירה זו עניינה בהחלטת המשיבה בדבר סידורי הבטחון במשחק כדורגל באיצטדיון טדי בירושלים בין קבוצת בית"ר ירושלים לקבוצת מכבי תל-אביב (להלן: המשחק). בעתירתה מעלה העותרת טענות של חריגה מסמכות וחוסר סבירות קיצוני כנגד ארבע החלטות שנתקבלו על ידי המשיבה לעניין סידורי הבטחון במשחק. העתירה נדחתה.
שיקול הדעת המסור למשיבה בעניינים כגון דא, כמי שמופקדת על ענייני בטחון הפנים, הוא שיקול דעת רחב ובג"צ אינו נוהג להתערב בשיקולים אלה אלא במקרים יוצאי דופן, של סטייה מאמות המידה המנהליות הנדרשות לעניין התנהלותה של רשות שלטונית. במקרה דנן הדגישו המשיבים כי ההחלטות נשוא העתירה התקבלו על רקע העובדה שמרבית המשחקים שהתקיימו בשנים האחרונות בין העותרת לבין קבוצת מכבי תל-אביב, התאפיינו בהפרות סדר ובעימותים, וכן על רקע מידע מודיעיני קונקרטי שנתקבל אצל המשיבה ולפיו קיימת כוונה בקרב אוהדים משני המחנות לגרום להפרות סדר ולעימותים גם במהלך המשחק דנן. המדיניות השיפוטית בדבר אי התערבות בעניינים כאלה והשיקולים הבטחוניים הרלבנטיים שעמדו ביסוד ההחלטות במקרה הקונקרטי, הטילו על כתפי העותרת נטל, שאיננו קל, להצביע על טעמים כבדי משקל המצדיקים התערבות בשיקוליה של המשיבה. נטל זה לא הורם על ידי העותרת.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מורן מאירי לעותרת,עו"ד יובל רויטמן למשטרה, עו"ד משה אביב להתאחדות הכדורגל. 13.12.06).
בש"פ 9854/06 ואח' - יוסי אטיאס ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות רכוש שכללו התפרצות לדירות (עררים על מעצר עד תום ההלכים - העררים נדחו).
שלושת העוררים ונאשם נוסף, הואשמו בעבירות רכוש, שכללו התפרצות לדירת מגורים ומשנתפסו סמוך לאחר ביצוע המעשה, התנגדו למעצרם, השתוללו ולא איפשרו לשוטרים לאזוק אותם. אישומים אחרים כוללים התפרצות לרכב, והתפרצות לחנות מחשבים. במקביל להגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים. בימ"ש השלום הורה על שחרורם בחלופת מעצר בתנאים שנקבעו על ידו. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. העררים נדחו.
מדובר בסדרת עבירות רכוש שבוצעו בזו אחר זו. כל הפריצות היו מתוכננות. לכל אחד מהעבריינים קופת שרצים. מכאן הצידוק לעוצרם. הסניגורים טוענים כי האיזוק האלקטרוני פותח אפשרויות חדשות, שעל כן גם מי שבעבר לא היו משוחררים - מן הראוי לשחררם עתה רק בשל קיומו של אמצעי זה. אין ממש בטיעון זה, בוודאי לא באופן הגורף שבו הוצג. איזוק אלקטרוני איננו תרופת קסם, והוא איננו מנטרל את כל גורמי הסיכון בהנחה שאלו קיימים. שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין ביהמ"ש. מקום שבסיס זה אינו קיים, גם איזוק אלקטרוני לא יהווה מענה. לענייננו, שניים מהעוררים הורשעו בהפרת הוראה חוקית, ואין לך המחשה מובהקת מזו לכך, שמדובר במי שאין לתת בו אמון. השלישי ביצע את העבירה זמן קצר לאחר שחדל להיות אסיר ברישיון, ועל כן גם הוא אינו ראוי לאמון. זאת
ועוד, הליך המעצר לווה בהשתוללות מצד העוררים ובהתנגדותם. מי שאינו נרתע מפני שוטר חי העומד לפניו, ספק אם יירתע מפני האיום הערטילאי הגלום באיזוק אלקטרוני, שכל כולו מיועד להזעיק שוטרים.
(בפני: השופטת ברלינר. עוה"ד אהוד בן יהודה, נס בן נתן, ומשה מרוז לעוררים, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 13.12.06).
ע.פ. 6248/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של דקירת חייל וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שביצע הנאשם כנקמה על מות אחיו במהלך פעולה בה ירה על ניידת משטרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד 5.3.87, שהיה קטין בעת ביצוע עבירותיו, הורשע על-פי הודאתו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה (דקירת חייל בצומת גולני), סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה והחזקת סכין שלא כדין, ונדון לעשר שנות מאסר, מתוכן שבע לריצוי בפועל ושלוש על תנאי. כן חוייב בפיצוי בסך 25,000 - לחייל שפצע. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אחיו של המערער נורה ונהרג במהלך פעולה בה ירה לעבר ניידת משטרה. ביולי 2004, יצא המערער לכיוון צומת גולני ודקר חייל בסכין כנקמת מות אחיו. ביהמ"ש קמא הדגיש, כי אירוע הדקירה לא נעשה סמוך לאחר מות האח, כי אם מספר חודשים אחר כך, כשקדמו לאירוע הדקירה השלכת אבן על מכונית חולפת, ומעשי הכנה להשלכת בקבוקי תבערה, והכל מתוך תכנון ומתוך יישוב הדעת. אין מדובר איפוא במעשה דקירה ספונטני. על המערער הוטל עונש לא קל לאדם צעיר ללא עבר פלילי, אך אין הוא חורג מן הענישה הנוהגת במקרים כגון דא.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד וליד ח'טיב למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 8.11.06).
ע.פ. 8342/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות אינוס קטינה שתחילתם בקיום יחסי מין בהסכמה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
באוגוסט 2003 נפגש המערער, יליד 1977, עם תלמידת פנימייה, ילידת 1988 (להלן - המתלוננת), בטרם מלאו לה 15 שנים. השניים נפגשו לאחר ששוחחו ביניהם באמצעות המחשב. פגישתם הראשונה נערכה בסמוך לקיבוץ שבו מתגוררת משפחתה המאמצת של המתלוננת, ומשם נסעו ברכב לבית חברו של המערער, שם קיימו השניים יחסי מין בהסכמה. השניים סיכמו כי יישארו "ידידים" ולא יקיימו עוד יחסי מין. לאחר מכן, במספר הזדמנויות, הזמין אותה המערער לדירתו, שם שכנע אותה לקיים עמו יחסי מין, אגב הבטחות שונות שאותן לא התכוון לקיים. באחת הפעמים עזבה המתלוננת את דירת המערער לאחר שניסה לשכנעה לקיים עמו יחסי מין, ואז התקשר אליה ואיים כי אם לא תשוב, "ישלח אליה אנשים שיאנסו אותה ויכאיבו לה". בפחדה מאיומיו, שבה המתלוננת לדירה והמערער ביצע בה עבירות מין שונות. באחת הפגישות אמר המערער למתלוננת כי מישהו עומד לשאול אותה לגילה, וכי עליה לענות לו כי היא בת 19 וכי כל מה שהיא עושה עם המערער נעשה בהסכמה. המערער ביקש מהמתלוננת לערוך מעין "חזרה גנרלית" לאותה סיטואציה והקליט "חזרה" זו, על מנת שתהיה לו הוכחה כי אכן חשב שהמתלוננת בת 19. המערער הורשע ונדון ל - 7 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי ופיצוי המתלוננת בסך 15,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין להקל ראש במעשים שבגינם הורשע המערער, אף אם תחילתם בהסכמתה של המתלוננת. מה גם, שבהמשך המפגשים ביניהם כפה המערער על המתלוננת מעשים כאלה ואחרים, ועל כך עוד הוסיף ואיים עליה.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד משה וזיו גלעד למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 11.12.06).
ע.פ. 2206/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש מאסר של קטין ממחנה הפליטים שועפט שיידה אבנים על רוכב אופניים שעבר ליד המחנה (הערעור נתקבל בחלקו).
בסמוך לצומת קולה שבאזור מחנה הפליטים שועפט, התקרב המערער ביחד עם אחרים אל רוכב אופניים (להלן - המתלונן), שרכב בסמוך למחנה הפליטים, והשליך לעברו אבנים אשר פגעו בגלגלי אופניו, בקסדתו ובראשו של המתלונן. כתוצאה מיידוי האבנים נפצע המתלונן, נגרם לו דימום בראשו והוא נזקק לטיפול רפואי. המערער הועמד לדין ושירות המבחן לנוער המליץ להטיל עליו ביצוע שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, ולהעמידו תחת פיקוח שירות המבחן במשך שנה. ביהמ"ש המחוזי החליט להרשיע את המערער, חרף גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה (15.5 שנים), בציינו את חומרת העבירה, נסיבות ביצועה והנזק שנגרם למתלונן, וגזר לו חדשיים מאסר בפועל וחודש מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו.
בשוקלו אימתי להימנע מהרשעה, על ביהמ"ש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האישיות של הנאשם. השיקול השיקומי אף הוא מעניינו של הציבור, ולא רק של הקטין. בענייננו, כפי שצויין בתסקיר המשלים שהוגש, המערער החל בדרך חדשה, השתתף בקבוצת טיפול, גילה אחריות ורצינות, וכיום הוא חושב על עתידו ועל שיפור התנהגותו. כמו כן, המערער שהה במעצר כשבועיים וחצי, ולא יהיה זה נכון להחזירו לתקופה קצרה אל מאחורי סורג ובריח. בנסיבות המקרה אין מקום לבטל את ההרשעה, אך מאידך יבוטל עונש המאסר בפועל.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אחמד עואודה למערער, עו"ד ליאנה מגד למשיבה. 9.11.06).
ע.א. 2293/06 - עו"ד משה זינגל ועו"ד ארנון גרפי נגד עו"ד ישי גלעדי ואח'
*דחיית בקשה של מפרקי חברות, לפטור מהפקדת ערבון בערעור, כאשר לא צורפה לבקשה אסמכתא על מצבה של קופת הפירוק ולא הובהר מדוע אין נושי החברות מגייסים את סכום הערובה (בקשה לפטור מהפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המערערים, מפרקי חברות (להלן: החברות בפירוק), הגישו בקשה לפטור מערבון ובקשתם נדחתה. בהחלטה נקבע כי היה על המערערים לצרף לבקשה אסמכתאות מתאימות אשר יעידו על מצבן הכלכלי הנטען של החברות, כגון דוח"ות כספיים ודפי חשבון בנק. כמו כן, נקבע כי המערערים לא פנו אל נושי החברות בבקשה לסייע להם להפקיד את סכום הערבון. בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה.
אין לשלול מראש את האפשרות כי בידי חברה חדלת פרעון קיימים האמצעים הכספיים הנדרשים למימון הליכים משפטיים, ובכלל זה הפקדת סכום הערבון שנקבע. יחד עם זאת, אם מוכח שקופת הפירוק ריקה, ראוי להתחשב בכך במסגרת בחינת בקשה לפטור מהפקדת ערבון או הפחתתו. אולם, על מבקש הפטור לפרוש לפני ביהמ"ש תשתית עובדתית אשר תתמוך בבקשתו. בענייננו, לא צורפה לבקשה אסמכתא שיש בה כדי לשפוך אור על מצבה של קופת הפירוק. אשר לגיוס כספי הערבון מסביבת החברה - במסגרת בקשה לפטור מערבון המוגשת בשם חברות בפירוק, על מבקש הפטור הנטל להבהיר מדוע לא יגוייס סכום הערבון מנושיה. המערערים לא עמדו בנטל זה.
(בפני: הרשמת ליבוביץ. 24.12.06).
ע.פ. 2597/06 + 2305/06 - מדינת ישראל נגד אנואר ג'בארה
*החמרה בעונש בעבירות של נהיגה בתקיפת פסילה ונסיעה פרועה תוך הימלטות מניידות משטרה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיב מצוי היה בתקופת פסילה מנהיגה, ובהקשר אחר אמור היה לשהות במעצר בית מלא בביתו. בתקופת הפסילה ומעצר הבית נהג ברכב שאליו חוברה עגלה נגררת בלא לוחות רישוי, שניהם עמוסים בחלקי מתכת. משהבחין המשיב בניידת משטרה ביצע פניית פרסה, פגע בגדר רשת המפרידה בין דרך עפר לכביש 6, גרם נזק לגדר ונמלט. השוטר שבניידת הפעיל סירנה ואורות כחולים והורה למשיב בכריזה לעצור, אך המשיב הגביר מהירות ונמלט. משבאה אל מול המשיב, ניידת נוספת, נסע ישירות אליה, וכדי להימנע מהתנגשות חזיתית נאלץ השוטר לרדת לשולי הנתיב ונגרם נזק לרכב. המשיב המשיך בנסיעה פרועה ובמהלכו נאלצו כלי רכב לסטות מנתיב נסיעתם. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל והפעיל במצטבר חצי שנה מאסר בפועל. כן גזר למערער מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה ל-21 חדשים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אין צורך להכביר מלים על תופעת המרדפים. יש מקום להילחם בתופעה זו באשר תהא, ובתי המשפט מצווים ליתן לכך יד. מטות את הכף לחובת המשיב אף הרשעותיו הקודמות הרבות, בעבירות רכוש ובעבירות הקשורות לשוהים שלא כחוק, ובצדן הרשעות תעבורה רבות מסוגים שונים. על פי המדיניות שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש יועמד ענשו של המשיב על שלוש שנות מאסר בפועל, ויחד עם הפעלת התנאי ירצה 42 חודשי מאסר. הפסילה בפועל תועלה ל-33 חודש, ויחד עם הפעלת הפסילה על תנאי תעמוד על 36 חדשים.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רחל מטר למערערת, עוה"ד יגור צפריר ועופר קופרמן למשיב. 13.11.06).
רע"ב 7519/06 - ג'מאל מתאנה נגד שירות בתי הסוהר ואח'
*סיווג אסיר שסחר בנשק עם תושב איו"ש כ"אסיר בטחוני" (הבקשה נדחתה).
המבקש, אזרח ישראלי, מרצה עונש מאסר של 10 שנים בפועל בגין עבירות של סחר בנשק עם תושבי הרשות הפלסטינית. חומרתם של המעשים כללה, לדעת ביהמ"ש, אף סממן של בגידה. לאור חומרת העבירות אשר בוצעו על ידי המבקש, גזר הדין שניתן בביהמ"ש המחוזי וחוות דעת גורמי הביטחון, הוחלט כי המבקש יסווג כ"אסיר בטחוני". המבקש עתר לביהמ"ש לעניינים מנהליים בנצרת נגד החלטה זו. עוד העתירה תלויה ועומדת, תוקנה בחודש פברואר 2006 פקודת נציבות בתי הסוהר בעניין סיווגם של אסירים ביטחוניים, והורחבה ההגדרה כך שכאסיר בטחוני יסווג גם מי ש"...הורשע או נאשם במעשה שהיה בו או הייתה אפשרות ממשית שיהיה בו משום מתן שירות לארגון טרור או לאדם שרצה לפגוע בביטחון המדינה". ביהמ"ש לעניינים מנהליים דחה את עתירת המבקש. ביהמ"ש קבע כי במקרה שבו חל שינוי במבחנים לקביעת מידת הסיכון, ניתן לבחון את מסוכנתו של האסיר על-פי המבחנים החדשים. בנוסף ציין ביהמ"ש כי בין כך ובין כך הוגדר המבקש כאסיר בטחוני אף לפי ההגדרה הקודמת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש הוגדר כאסיר בטחוני אף עובר לתיקון הגדרתו של מונח זה בפקודת הנציבות, לאור נסיבותיה החמורות של העבירה שבה הורשע, אשר בוצעה מספר פעמים ולאורך תקופה, תוך ניצול תעודת הזהות הישראלית כדי להקל על ביצועה, ותוך התעלמות מן הסיכון החמור לביטחון המדינה הטמון בתופעה הקשה של הברחת אמצעי לחימה בין שטחי ישראל לשטחי יהודה ושומרון. בנסיבות אלה, אף אם לא הוכח מניע לאומני, העבירה שביצע המבקש הינה "עבירה ביטחונית מובהקת". מכאן שגם לו נקבע כי אין
תחולה לתיקון לפקודת הנציבות, נעשה בענייננו האיזון הדרוש על-ידי המשיבים בסווגו את המבקש כאסיר בטחוני ואין לקבוע כי החלטתם הינה בלתי סבירה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד פ. נאטור למבקש. 12.12.06).
בג"צ 8806/06 - פלונית נגד בית הדין הרבני האזורי ירושלים ואח'
*דחיית עתירה נגד סמכות בי"ד רבני לדון במשמורת הילדים, כאשר העותרת היא שפנתה תחילה בנושא זה לביה"ד (העתירה נדחתה).
העותרת והמשיב 2 (להלן המשיב) נישאו בשנת 1994, ונולדו להם שתי בנות. ביום 12.9.05 הגישה העותרת תביעה למזונות ולשלום בית לביה"ד הרבני בירושלים. ביום 26.3.06 הגישה העותרת תביעת משמורת ותביעת מזונות לביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא. בעקבות הגשת התביעה קבע בית הדין הרבני כי יש לו סמכות בלעדית לדון במזונות העותרת והבנות, ובסוגיית המשמורת. ביום 20.9.06 נתן בית הדין הרבני פסק דין המורה על העברת הבנות, שאותרו על ידי המשיב במעון לנשים, למשמורתו. בעתירה נטען כי לא הוגשה תביעת גירושין אליה ניתן לכרוך את סוגיית המשמורת. העתירה נדחתה.
העותרת היא שבחרה להגיש את תביעותיה לבית הדין הרבני והתביעות נדונו בפניו בהסכמה. בסוגיית המשמורת ניתן לדון בהסכמה לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים ובתביעת המזונות לפי סעיף 4 לחוק. אין מדובר, איפוא, בתביעות כרוכות, ואין משמעות לכך שלא הוגשה תביעת גירושין. גם העובדה שהעותרת הסכימה להתדיין במשך תקופה ארוכה, לרבות בהליכי ערעור והשגה, בפני בתי הדין, מקשה לקבל טענת חוסר סמכות בשלב זה.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד גרוס שמואל לעותרת, עוה"ד יעקבי שמעון לביה"ד, עו"ד ומאיר הגר למשיב. 13.11.06).
בר"ם 9760/06 - רחמני ששון... בע"מ נגד משרד הבטחון
*דחיית בקשה לצו ביניים נגד הליכי מכרז, כאשר המבקש לא מיצה את ההליכים בפני הרשות ולא התייצב לשימוע שאליו הוזמן (הבקשה נדחתה).
המבקשת סיפקה למשיב ציוד מכני הנדסי במשך חמש-עשרה שנים. בשנתיים האחרונות סיפקה את הציוד בכפוף למגבלות שנקבעו בהחלטת המשיב. מחודש ינואר 2006 התנהלה בין הצדדים התכתבות מתמשכת, במסגרת בקשת המשיב לעדכון נתוני ספק ברשימת הספקים. לטענת המשיב נתוני ספק אלה לא נמסרו במלואם במועד. לאחר התכתבויות נוספות, הגישה המבקשת את המסמכים הנדרשים למשיב. ביני לביני הושעתה המבקשת מרשימת הספקים ועם הגשת המסמכים ביקשה לבטל את ההשעיה. המשיב החליט לקבוע למבקשת שימוע והיא כפרה בעילת קיומו של השימוע ובחובתה להתייצב אליו. על כן הוחלט שלא להחזיר את המבקשת לרשימת הספקים. המבקשת הגישה עתירה מינהלית לביהמ"ש לעניינים מינהליים, נגד ההשעייה, ובקשה לצו ביניים נגד סגירת המכרז ופתיחת ההצעות הקבועים ליום דיון זה. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצו ביניים בו ביום, (יום לפני הדיון דנא). על החלטה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
על הפונה בבקשה לצו ביניים למצות תחילה את ההליכים בפני הרשות, ובכלל זה, הליכי שימוע. בבחירתה, מיוזמתה, שלא להתייצב לשימוע, נטלה המבקשת על עצמה את הסיכון שדבר זה ייזקף לרעתה. אשר למאזן הנוחות: מדובר במכרז שעניינו אספקת ציוד ושירות. במכרז מסוג זה, ניתן יהיה להפקיע את ההתקשרות עם הקבלן החדש ולהורות שהמבקשת היא שתספק את השירות. ניתן גם לפסוק פיצוי כספי בגין נזקיה של המבקשת, ככל שיוכחו, ביחס לתקופת הביניים שעד להכרעה בעתירה העיקרית.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד דניאל דרבקין למבקשת. 27.11.06).