תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 22

ע"פ 4142/04 - סמל (מיל) איתי מילשטיין נגד התובע הצבאי הראשי

*אימתי ובאילו תנאים "שתיקת הנאשם" במשפטו יכול להוות "דבר מה" נוסף להודאתו בחקירה(הערעור נתקבל).

א. המערער,הואשם בביה"ד הצבאי של מחוז מרכז, כי במהלך שירותו הצבאי עשה שימוש בסם קנאבוס ("גראס"). התביעה הצבאית הגישה כראיה הודאות שמסר המערער במהלך חקירתו. ביה"ד קבע כי יש להעניק להודאה משקל רב, לאור סימני האמת הרבים שנתגלו בה. באשר לדרישת "דבר מה נוסף" להודאה, קבע ביה"ד, כי שתיקתו של המערער במשפט יכולה לספק דרישה זו. ביה"ד גזר על המערער 20 יום מאסר בפועל וחדשיים על תנאי. ביה"ד הצבאי לערעורים, קבע כי על-פי האמור בסעיף 162 לחסד"פ, הימנעותו של נאשם להעיד להגנתו עשויה לחזק את ראיות התביעה, ואף לשמש להן סיוע, ומשכך - ועל דרך קל וחומר - אין מניעה כי שתיקתו של הנאשם תהווה גם "דבר מה נוסף" להודאתו. הערעור נתקבל.
ב. השופט לוי: שני מבחנים - פנימי וחיצוני - נועדו להתמודד עם חשש מפני הודאות שווא של הנאשם. המבחן הראשון הוא פנימי להודאה, ועל פיו מעריכים את משקלה של ההודאה גופה לאור סימני האמת המתגלים ממנה. בענייננו, קבע ביה"ד כי יש להעניק להודאה משקל רב. המבחן השני הוא חיצוני להודאה, ועל-פיו יש לתמוך את ההודאה בתוספת ראייתית שנועדה להסיר את החשש "שמא מטעמים נסתרים השמורים עם המודה, בחר האחרון להודות במעשה שלא עשה", בשל לחץ פנימי או מניע נסתר אחר שהנחה את הנאשם בחקירתו. משום כך לא יהיה זה נכון להסתמך על שתיקתו של הנאשם. באותם מקרים בהם המחוקק התיר לראות בשתיקתו של הנאשם חיזוק וסיוע לראיותיה של התביעה, השתיקה מתווספת לעדויות שמקורן אינו בנאשם, כגון, עדותם של עד מדינה; של שותף לדבר עבירה; של קטין שהעיד בפני חוקר הילדים ושל עד שהתביעה הגישה את אמרתו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות.
ג. החשש לעיוות דין שנגרם כתוצאה מהרשעה המבוססת על הודאת שווא, קטן יותר שעה שמדובר בחקירה שתועדה באופן חזותי, כאשר הערכאה הדיונית, יכולה להתרשם מדרך עריכתה של החקירה, התנהגותו של הנאשם והתנהלות חוקריו. לפיכך, על דרך הכלל שתיקתו של נאשם לא תהווה "דבר מה נוסף" להודאה שמסר בחקירתו, אך כלל גורף זה לא יחול לגבי חקירות שתועדו בהקלטת וידיאו כאמור, ובמקרה כזה המשמעות שיש להעניק לשתיקתו של הנאשם, תהיה עניין לערכאה הדיונית להכריע בו על-פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה. נוכח העובדה כי חקירתו של המערער לא תועדה באמצעים חזותיים, יש להורות על זיכויו.
ד. השופטת ארבל: סעיף 162 לחסד"פ, מאפשר לקבוע כי שתיקת נאשם במשפטו עשויה לשמש "דבר מה נוסף" להודאה שמסר נאשם במהלך חקירתו. בד בבד, מכוח מדיניות שיפוטית ראויה, ראוי שעל דרך הכלל, שתיקתו של נאשם במשפטו לא תהווה "דבר מה נוסף" להודאה שמסר בחקירתו, אלא במקרים חריגים, ולאו דווקא במקרים בהם תועדה ההודאה בוידיאו. יש להותיר בידי הערכאה הדיונית מתחם רחב יותר של שיקול-דעת, תוך קביעת אמות-מידה באשר לאופן המרוסן והזהיר שבו ראוי יהיה להפעילו. אשר למערער שלפנינו, על פני הדברים נראה כי ניתן היה למצוא "דבר מה נוסף" בהימנעותו של המערער מלהעיד. אולם, כיוון שעמדת הפצ"ר הינה כי הוא אינו עומד עוד על הרשעתו של המערער, ובנסיבות העניין - נסיבות ביצוע העבירה, והזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה ועד היום, יש להורות על זיכויו של המערער.
ה. הנשיא (בדימוס) ברק: מצטרף לעמדתה של השופטת ארבל.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימוס) ברק, א. לוי, ארבל. עו"ד אור בסוק למבקש, עוה"ד ירון קוסטליץ, לירון ליברמן למשיב, עו"ד מיכאל קרשן ליועהמ"ש. 14.12.06).

רע"א 7028/00 - אי.בי.אי. ניהול קרנות... ואח' נגד אלסינט בע"מ ואח'

*תחולת חוק תובענות ייצוגיות על הליכים תלויים ועומדים בקשר לעילות שנוצרו טרם חקיקתו ובקשר להליכי ערעור על מחיקת או דחיית בקשות לאישור תובענה ייצוגית(מחוזי חיפה - ת.א. 1318/99 - הערעור נתקבל).

א. המבקשות הן בעלות מניות מיעוט בחברת אלסינט. תביעתן נסבה על טענות לקיפוח קיצוני ומתמשך של בעלי מניות המיעוט באלסינט, אשר הסב להן נזקים כספיים כבדים וביקשו להכיר בתביעתן כתביעה ייצוגית. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה משלושה טעמים: ניירות הערך של אלסינט נסחרים בבורסה של ניו-יורק ולא בישראל; היעדר זהות בסעד הנתבע; ההסדר של הגשת תובענה ייצוגית, הקבוע בחוק החברות, נכנס לתוקף כשלושה חודשים לאחר הגשת הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, ואין לו תחולה אקטיבית על מעשים שבוצעו לפני כניסתו של חוק החברות לתוקף. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ביני לביני, בעוד הערעור תלוי ועומד, חוקק חוק תובענות ייצוגיות. סעיף 45 לחוק זה, קובע כך: "ההוראות לפי חוק זה... יחולו גם על בקשות לאישור תובענה ייצוגית ועל תובענות ייצוגיות, אשר היו תלויות ועומדות לפני בימ"ש ביום פרסומו של חוק זה". על פי הוראת המעבר ולאור תכליתו, חוק תובענות ייצוגיות חל על הליכים תלויים ועומדים בקשר לעילות תביעה שנוצרו טרם חקיקתו. האם תחולה זו מתפרשת גם על הליכי ערעור המופנים כנגד מחיקתן או דחייתן של בקשות לאישור תובענה ייצוגית בערכאה הדיונית- התשובה היא חיובית.

(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין. החלטה - הנשיא (בדימ') ברק. 14.12.06).

בג"צ 11862/04 - משה טלזק, עו"ד נגד הוועד המרכזי של לשכת עוה"ד

*כאשר ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד קבע כי עונש השעייה יתחיל ביום מתן פסה"ד ועוה"ד התחיל מיד את עונש ההשעייה, יחשב הדבר כביצוע העונש על אף הוראות נוגדות בחוק(העתירה נתקבלה).

א. ביום 28.2.2002 השית בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בת"א על העותר אמצעי משמעת של השעייה לשנה, בקבעו כי עונש זה ירוצה בחופף עם עונש השעייה שהעותר ריצה אותה עת בתיק אחר החל ביום 9.7.2001. בגזר הדין נאמר: "החלטנו להטיל על הנאשם בשני התיקים, ובאופן חופף, עונש של השעייה בפועל לתקופה של שנה אחת שתחילתה ביום מתן גזר דין זה". הוועד המחוזי הגיש ערעור לביה"ד הארצי והערעור עדיין תלוי ועומד. המחלוקת בין הצדדים סבה על טענת העותר כי מיד לאחר מתן גזה"ד, החל לרצות את עונש ההשעייה, כפי שנקבע במפורש בגזה"ד. מנגד החליט הוועד המרכזי של הלשכה, כי העותר טרם החל לרצות את עונשו בתיק זה, והודיע לעותר כי "כל עונש לרבות השעייה יחל אך ורק עם קבלת הוראות בכתב מאת הוועד המרכזי". העתירה היא להצהיר על החלטת הוועד המרכזי כבטלה. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 72(א) לחוק לשכת עורכי הדין קובע כי עונש משמעתי לא יבוצע כל עוד אפשר לערער על פסק הדין, ואם הוגש ערעור - כל עוד לא הסתיימו ההליכים בערעור. במחלוקת העקרונית, אכן, הדין עם המשיב. מלשונו של סעיף 72(א) לחוק עולה בבירור כי אין ריצוי העונש אלא לאחר שפסה"ד היה לסופי. כאשר גזר הדין סופי נוקט הוועד המרכזי בצעדים שנקבעו בכללים לשם יישומו. דא עקא, שבנסיבות דנא ביה"ד, הורה במפורש כי העונש שהשית תחילתו ביום גזה"ד, וכי על העותר לרצותו מאותו מועד ובחופף והעותר רשאי היה שלא להתעלם מהאמור בו. אם העותר אכן ריצה את עונש ההשעייה על פי החלטת ביה"ד, יש לזקוף את השנה כריצוי העונש מיום מתן גזה"ד.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, חיות. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד דן שפט לעותר, עו"ד משה עליאש למשיב. 29.11.06).

רע"א 501/06 - הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד יצחק סאיג ואח'

*אין לחברות ביטוח מעמד לתביעה נגד המוסד לביטוח לאומי, שקבע, בתביעת נפגע בתאות דרכים, כי התאונה אינה תאונת עבודה(מחוזי חיפה - בש"א 11828/05 - הבקשה נדחתה).

א. המשיב, (להלן: הנפגע), נפגע בתאונת דרכים עת נהג ברכב מעבידו (להלן: המעביד). הרכב בו נהג התובע היה מבוטח אצל המערערות. הנפגע הגיש למל"ל הודעה על פגיעה בעבודה, ותביעתו להכיר בתאונה כתאונת עבודה נדחתה, נוכח הודעת המעביד, כי התאונה לא ארעה במהלך עבודתו. הנפגע נמנע מלהגיש תובענה נגד המל"ל. תחת זאת הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המבטחות נקטו בשני קווי פעולה: ביום 15.1.03 הגישה המבטחת לביה"ד האזורי לעבודה תביעה במסגרתה ביקשה לחייב את המל"ל להכיר בתאונה כתאונת עבודה. ביה"ד קבע כי המבטחת אינה מנויה ברשימת בעלי הדין הנכונים נגד המל"ל ומחק את תביעת המבטחת. במקביל, נתבקש ביהמ"ש המחוזי על ידי המבטחות לצרף את המל"ל כנתבע נוסף. ביהמ"ש דחה את הבקשה. נקבע כי הסמכות לדון בשאלה אם תאונה שארעה לפלוני, ובכלל זה תאונת דרכים, מהווה גם תאונת עבודה, נתונה לבית הדין לעבודה. או אז הגישו המבטחות לביהמ"ש המחוזי בקשה להארכת המועד למשלוח הודעת צד ג' למל"ל. ביהמ"ש דחה גם בקשה זו, בציינו כי אין לאפשר באמצעות הודעת צד ג' להתגבר על מחסום הסמכות העניינית הקבוע בחוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענותיהן של המבטחות נשען על ההנחה כי התאונה הנדונה היא תאונת עבודה, ומשכך - זכאי הנפגע לקבל מהמל"ל תגמולי ביטוח. ואולם, המל"ל דחה את תביעת הנפגע לדמי פגיעה בגין התאונה שארעה לו. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), קובעת כי כאשר "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חדשים מיום מסירת ההודעה לתובע". בענייננו לא הגיש הנפגע תובענה כזו. הנפגע פנה למל"ל למימוש זכויותיו ופעל בעניין זה בסבירות ובתום לב, ומשפעל כך ותביעתו מהמל"ל נדחתה, אין דורשים ממנו שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תחשב סבירה. אף המעביד בחר במקרה דנן שלא לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי. בית הדין האזורי לעבודה קבע בפסק דינו כי המבטחת אינה יכולה להגיש בשם עצמה את התביעה לגימלה. בנסיבות אלה, הפכה קביעת המל"ל כי אין מדובר בתאונת עבודה לקביעה חלוטה, ומשכך, נשמט הבסיס לטענותיהן של המבטחות.

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יוסף הוד למבקשים, עו"ד אביהו לוטן למשיבים. 23.11.06).

ע.פ. 2295/06 - נאיף רבאדי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות שונות ובכללן סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה עקב נסיעה פרועה תוך המלטות מהמשטרה וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8057/05 - הערעור נדחה).

א. המערער עמד לצד רכב חונה שאורות החירום שלו פעלו. שוטר שהגיע למקום עם ניידת, דרש מהמערער להציג בפניו תעודת זהות, ותוך שהוא משים עצמו נכנס לרכב כדי להוציא את ניירותיו, פתח המערער בנסיעה מהירה, כשאורות הרכב כבויים. בעקבות כך החל מרדף אחר המערער, במהלכו כמעט פגע בניידת, ושעט בכבישים וכיכרות תוך שהוא מאלץ נהגים לסטות הצידה ולבלום כדי להימנע מפגיעה. לבסוף הוצבה בדרכו של המערער חסימה שאילצה אותו לעצור, וכאשר ניגש אליו שוטר כדי להוציאו מהרכב, נגח המערער בפניו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 34 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשים על-תנאי, ופסילה מנהיגה ל-3 שנים מיום שחרורו מהכלא. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 8 חודשים, במחציתו במצטבר. המערער בעיקר מלין
על הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין. נטען, כי גם אם הוכח קיומו של היסוד הפיסי שבעבירה, לא הוכח היסוד הנפשי, הואיל ולא הובאו ראיות, לפיהן המערער ביקש לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או לסכן את בטיחותו. כן הוא מערער על חומרת העונש. הערעור נדחה.
ב. נהיגה במהירות פרועה ומופקרת, ותוך הפרתם של איסורים רבים מאלה המנויים בדיני התעבורה - היא התנהגות שכרוכה בה, כאפשרות קרובה לוודאי, סכנה לגרום לתוצאה אותה ביקש סעיף 332(2) למנוע. במהלך בריחתו התעלם המערער מרכבים אחרים שנעו על פני הכביש, ואילץ את נהגיהם לבלום בלימת חרום ולסטות הצידה כדי להימנע מפגיעה. אין ספק כי המערער לא רק שהיה אדיש לקרות התוצאה המזיקה, אלא שהוא נטל סיכון זה ביודעין, וגם אם לא התכוון לכך שסיכון זה יתממש, הוא היה מוכן להשלים עמו ובלבד שיצליח להימלט מאנשי החוק.
ג. אשר לחומרת העונש - נוכח התופעה הנפוצה של נהיגה פרועה בכבישי הדרום והצורך להדבירה, אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד לוין רות למערער, עו"ד ליאנה מגד למשיבה. 9.11.06).

רע"פ 8265/06 - אחמד הבראת נגד מדינת ישראל

הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים וחומרת העונש. לשם הוכחת סיבת מוות, בענייננו בתאונת דרכים, אין צורך בכל מקרה בביצוע ניתוח לאחר המוות(מחוזי נצרת - ע.פ. 1143/06 - הבקשה נדחתה).

א. המבקש נהג ברכב מסחרי בכביש עפולה-בית שאן. אותה עת נסע לפני רכבו רכב פרטי, בו נהג מרדכי קקון (להלן: המנוח). בשלב מסויים, האט המנוח את נסיעתו, תוך ירידה לשוליים הימניים. המבקש התנגש בעוצמה ברכב הפרטי, אשר נדחף מעבר לשוליים והתנגש בעמוד שלט. כתוצאה מהפגיעה, נגרם מותו של המנוח. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות ועבירות תעבורה נוספות וגזר לו מאסר בפועל לתקופה של 7 חודשים; מאסר על תנאי של 8 חודשים; פסילה מנהיגה במשך עשר שנים וקנס בסך 3,000 ש"ח. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. ביהמ"ש פסק כי לא נדרש דווקא ניתוח לאחר המוות על מנת להוכיח מעל כל ספק סביר, כי התאונה היא זו אשר גרמה למותו של המנוח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין לקבל את טענת המבקש, כי לשם הוכחת סיבת מוות דרוש בכל מקרה ביצועו של ניתוח לאחר המוות. בעניין דנן, נפגע אדם בריא לחלוטין בתאונה קשה, וכתוצאה ממנה נגרם לו מוות מוחי, ובהמשך לו דום לב. לא הובאה כל ראיה אמינה, המעלה חשש רציני או קצהו של ספק סביר, אשר יערער את המסקנה כי דום הלב הינו תוצאת התאונה, יצירת נהיגתו הרשלנית של המבקש. לעניין טענתו של המבקש בדבר ניתוק הקשר הסיבתי - אין לקבל את טענתו, כי ההתנגשות בשלט מהווה התערבות גוף זר המנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה למוות. אירוע שכזה הינו לחלוטין בתוך מתחם הציפייה הסבירה של נהג, המתנגש במהירות במכונית נוסעת ודוחק אותה מהכביש.
ג. באשר לחומרת העונש - בשל רשלנותו של המבקש קיפד אדם את חייו ועל ביהמ"ש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות אלה, על אחת כמה וכמה נוכח עברו התעבורתי של המבקש, הכולל שלושים הרשעות קודמות ובהן אי ציות לתמרור עצור, מעבר קו הפרדה רצוף, נסיעה במהירות מופרזת ותוך כדי דיבור בטלפון סלולארי. מעבר לשיקול ההרתעה, הרי שנשקפת לציבור המשתמשים התמימים בדרך סכנת חיים של ממש מצידם של נהגים אשר אינם שתים ליבם להוראות החוק.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ראפי מסאלחה למבקש, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 6.12.06).

ע.פ. 1526/02 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח אשה ע"י אחיה ודחיית בקשה לעונש מופחת בעבירת רצח לפי סעיף 300א' לחוק העונשין(מחוזי נצרת - ת.פ. 571/98 - הערעור נדחה).

א. בין המערער לבין אחותו נ' שרר סכסוך מתמשך, בין היתר על רקע ירושת אביהם וחיובו של המערער בתשלום מזונותיה של אחותו, ע"י ביה"ד השרעי. באחד הימים כאשר אחותו היתה בביתו של המערער, נטל סכין ורצח אותה. המערער נשלח להסתכלות פסיכיאטרית ובסיכום המחלה נאמר כי המערער "יכול לעמוד לדין... יודע להבדיל בין מותר לאסור ולפיכך אחראי למעשיו".בהכרעת הדין קיבל ביהמ"ש את הודיית המערער בחקירתו, שתועדה בקלטת וידאו ותומללה, בקובעו כי זו ניתנה באופן חופשי, לאחר שהבין את מלוא האזהרה ואת זכויותיו. ביהמ"ש מצא חיזוקים שונים להודיית המערער, והרשיעו בעבירה של רצח בכוונה תחילה. בגזר הדין דחה ביהמ"ש את בקשת הסניגור לענישה מופחתת לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין, בקובעו כי לא הוכח שבעת ביצוע העבירה סבל המערער מהפרעה נפשית כלשהי. לאור קביעתו זו, הטיל ביהמ"ש על המערער עונש של מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי לא התעלם מטענותיו של ב"כ המערער ומחוות הדעת שאליהן הפנה, ומסקנתו היתה כי אין ספק שהמערער היה כשיר לעמוד לדין. במצב דברים זה, אין מקום, בערכאת ערעור, להתערב במסקנתו של ביהמ"ש קמא. אך מעבר לכל אלה: אפילו היה המערער חולה כבר בעת המעשה, הרי שלא די בכך על מנת לחסות בצלה של הגנת אי שפיות הדעת. היה על המערער לעורר ספק סביר גם באשר לשאלה אם עקב מחלתו היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.
ג. אשר לטענה כי למצער זכאי המערער לעונש מופחת, לפי סעיף 300א לחוק העונשין - דחייתן החד משמעית של הטענות בדבר מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע המעשה ובדבר הקשר בין מצבו הנפשי לבין ביצוע העבירה, כפי שנדחו, משליכה גם על שאלת העונש המופחת. מעבר לדרוש יאמר, כי נטל השכנוע הרובץ על כתפי המערער לעניין עונש מופחת כבד מזה המוטל עליו בנוגע לסייג אי שפיות הדעת. לא די היה בהעלאת ספק סביר בנוגע להתקיימות התנאים לעונש מופחת, אלא נדרש היה לשכנע את ביהמ"ש - במאזן הסתברויות - כי תנאים אלו התקיימו.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד איתי הרמלין למערער, עו"ד דפנה ברלינר למשיבה. 22.11.06).

ע.פ. 10815/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של תקיפת עוברי אורח על רקע היותם ערבים, בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער והפער בעונשו לעומת נאשמים אחרים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בשלושה מועדים בתחילת שנת 2004, נטל המערער חלק פעיל בתקיפתם של מספר אנשים על רקע היותם ערבים. הוא הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, חבלה במזיד ועבירות נוספות ונדון ל-8 שנים מאסר בפועל, 3 שנים על-תנאי, פיצוי לשניים מהמתלוננים בסכום של 10,000 ש"ח וקנס בסך 1000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער וחבורתו תקפו את קורבנותיהם בצורה קשה, אכזרית ומעוררת שאט נפש. אף שהעונש שהושת על המערער ראוי הוא, נראה כי נוכח השינויים שחלו במערער מאז ניתן גזר הדין, נכון יהיה למתן מעט את חומרת העונש. מהלך זה מתבקש גם נוכח הפער בין העונש שנגזר למערער לעונשים שנגזרו על מערערים אחרים בפרשה,
שנתיים ושלוש שנים מאסר בפועל. אכן, ראוי היה, בנסיבות המקרה, להחמיר עם המערער יותר ממה שנעשה ביחס לחבריו, אולם הפער בעונשים גדול יתר על המידה, ויש בו כדי לפגוע בכלל בדבר האחידות בענישה. לפיכך, תקופת המאסר בה ישא המערער בפועל תעמוד על 6 שנים. יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד נחמיה פרלמן למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 13.11.06).

ע.א. 11823/05 - ד"ר יוסף ברנר נגד פרופ' רפאל קטן ואח'

*דחיית תביעה לפי חוק איסור לשון הרע נגד רופאים, שמתחו ביקורת על התובע, רופא, בשל פרסומיו על רפואה אלטרנטית לחולי סרטן (הערעור נדחה).

המערער הוא רופא אונקולוג, ולצד עבודתו בבית חולים, הוא מציע במסגרת פרטית טיפול אלטרנטיבי משלים לחולי סרטן. המשיבים, רופאים, מתנגדים לשיטות טיפול אלה ובפרט לאופן שבו הן מוצגות לציבור. את דעתם הם הביעו במסגרות שונות. המערער הגיש נגדם תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. ביהמ"ש קבע כי התבטאויותיהם של המשיבים, שבהן ננקטו מילים כמו "עושק", "מוכר אשליות", "שרלטני" ועוד כיוצא באלה, אכן, פוגעות, מעצם טיבן, בשמו הטוב של המערער, והן מהוות לשון הרע. באשר להגנות הנטענות ע"י הנתבעים פסק בימ"ש קמא שאין להחיל במקרה זה את הגנת "אמת הפרסום" שבסעיף 14 לחוק, שכן המחלוקת בדבר לגיטימיות הטיפולים מהסוג הנדון ותועלתם היא מחלוקת מקצועית, שלגביה, אל לו לביהמ"ש לקבוע ממצאים פוזיטיביים. מאידך, נקבע שקמה למשיבים הגנת תום-הלב בהבעת דעה, המעוגנת בסעיף 15(4) לחוק. בהקשר זה הטעים ביהמ"ש, כי לפי התרשמותו, המשיבים ראו לנגד עיניהם את טובתם של החולים, וביקשו להתריע מפני האשליות שלדעתם "מוכר" המערער תמורת ממון רב. זאת ועוד, ביהמ"ש התרשם כי המשיבים פעלו מתוך תחושת חובה מקצועית ומוסרית המוטלת עליהם מתוקף תפקידם. הערעור נדחה.
הביקורת שהשמיעו המשיבים על פועלו של המערער, היא חלק מהמחלוקת החריפה - שלציבור עניין רב בקיומה ובהשמעתה - באשר להיבטים שונים הקשורים ברפואה האלטרנטיבית-המשלימה. לא רק המשיבים השמיעו עמדתם - שהיא בגדר חיווי דעה - בראש חוצות; גם המערער עשה כן. אלה וגם זה פעלו, בראש ובראשונה מתוך תחושת-חובה מקצועית ומוסרית. על הרקע הזה, לא נפל פגם בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי, כי למשיבים עומדת הגנת תום-הלב בהבעת דעה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד יהושע רזניק ושי אלון למערער, עוה"ד אמנון יצחקניא ואילן אמיר למשיבים. 7.12.06).

רע"א 997/06 - שפית מעבדות... בע"מ ואח' נגד ד"ר יהושע שחר ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, כאשר התובע לא היה חתום על הסכם מייסדים של חברה שיש בו סעיף בוררות (הבקשה נדחתה).

בשנת 1990 חתמו קיבוץ שפיים, חברת ביו-גש, וחברת שפית מעבדות (המבקשת), על הסכם להקמת חברת שפית, אשר תעסוק בייצור ושיווק של תרכיבים וטרינרים לעופות (להלן: הסכם המייסדים). בהסכם נקבע, כי בעלי המניות של שפית יהיו קיבוץ שפיים, ביו-גש וכן ד"ר יהושע שחר (להלן: שחר או המשיב). בעקבות סכסוך בין בעלי המניות, הגיש המשיב תובענה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. בתגובה, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב הליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות. בבקשתה, הסתמכה המבקשת על סעיף 39 להסכם המייסדים הקובע כי: "במקרה של חילוקי דעות בין בעלי המניות... יובא העניין לבוררות... ". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע, כי היות והמשיב אינו חתום על הסכם המייסדים ואינו צד להסכם הבוררות, אין לחייב אותו להשתתף בהליך של בוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כאמור, המשיב אינו צד להסכם הבוררות ולא הסכים בהתנהגותו לקבל עליו את ההסכם. על כן אין לחייב אותו בהליך של בוררות בניגוד לרצונו. לטענת המבקשת ניתן לבצע הליך של הרמת מסך ולהחיל את הסכם הבוררות על המשיב למרות שלא חתם עליו, מכוח היותו בעל מניות בחברה. טענה זו דינה להידחות. הרמת המסך תתבצע במקרים נדירים בלבד, מקרים בהם ישנה תשתית עובדתית המוכיחה, כי בעלי המניות מבקשים לנצל לרעה את אישיותם המשפטית הנפרדת למטרה פסולה. במקרה דנא, רצונו של המשיב לברר את הסכסוך בינו לבין המבקשת בבימ"ש ולא בהליך של בוררות, אינו מהווה ניצול של מסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך.

(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד ערן מרינברג ושמעון בראון למבקשות, עוה"ד גיל רון ואיל קינן למשיב, עו"ד חגי אשלגי לביו גש. 30.11.06).

בר"ם 1008/06 - יצחק טרכטינגוט נגד מנהל הארנונה של עיריית ת"א

*כאשר מוגש לעיריה חוזה שכירות וחיוב ארנונה מועבר על שם השוכר, רשאית העיריה לשנות את החיוב לשם המשכיר גם בתוך תקופת השכירות, כאשר השוכר מודיע בכתב לעיריה שהחזיר את החזקה בדירה למשכיר (הבקשה נדחתה).

המבקש השכיר דירת מגורים הנמצאת בבעלותו בתל אביב, הודיע לעיריית תל אביב על שינוי מחזיק, וצירף להודעתו חוזה שכירות התקף ל- 12 חודשים שתחילתו ב- 3.7.2001. בעקבות הודעתו שונו חיובי הארנונה לנכס והוטלו על השוכר. ביום 6.3.2002 הודיע השוכר בכתב לעירייה על הפסקת החזקתו בנכס מיום 31.1.2002 ובעקבות הודעה זו רשמה המשיבה את המבקש כמחזיק בנכס מתאריך 1.2.2002 וחייבה אותו בחיובי הארנונה. המבקש השיג על העברת החיובים על שמו, וטען כי השוכר ממשיך להחזיק בנכס על פי תנאי חוזה השכירות שטרם הסתיים. ועדת הערר קבעה כי יש לקבל את עררו של המבקש, מן הטעם כי אין די בהודעה שניתנה על ידי השוכר על הפסקת החזקה. המשיבה ערערה לביהמ"ש לעניינים מנהליים, שקיבל את ערעורה, וקבע כי די בהודעה בכתב בדבר הפסקת חזקה, על מנת להקים את התנאים לשינוי חיוב הארנונה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין להפוך את העירייה לצד לסכסוך בין משכירים ושוכרים. אלה הצדדים האמיתיים ל"סכסוך", וצד הרוצה בכך יכול לנקוט בהליכים משפטיים ולהביא ראיות. זאת ועוד: המשכיר יכול היה, כמקובל בחוזה שכירות, להבטיח מראש בערבויות מתאימות את ביצוע חיובי השוכר לרבות תשלום הארנונה. אין להטיל על העירייה תפקיד של "שופט" בין הצדדים, ומותר היה לעירייה להסתמך על ההודעה בכתב שקיבלה.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד א.י. טרכטינגוט למבקש, עו"ד ד. רייס למשיב. 21.11.06).

ע.פ. 5857/06 + 5203/06 - משה נניקשווילי נגד מדינת ישראל

*החמרה בעונש בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בדקירות סכין (ערעור וערעור נגדי - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

במאי 05 הסבה חבורה בקיוסק באשדוד ולגמה משקאות משכרים. אחד מאלה שנמנו עליה (להלן: תמזי) קם ונכנס למועדון בינגו סמוך שם עבד המתלונן, ולקח ממנו 150 ש"ח. לאחר זמן מה חזר ונכנס למועדון, והפעם סירב המתלונן לתת לו כסף נוסף. על כך הגיב תמזי בצעקות, בגרימת נזק לרכוש ואף פגע במתלונן, וזה בתגובה הכה בפניו. בעקבות כך יצא תמזי מהמועדון והזעיק את חבריו, וביניהם המערער, שדקר את המתלונן מספר פעמים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות וחבלה בכוונה מחמירה, ודן אותו ל-30 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשים על-תנאי, ותשלום פיצויים למתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. ערעור המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה, וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
הרשעת המערער נשענת על הכרעה בשאלות של עובדה, ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהכרעות אלה. באשר לעונש - המערער ששוב אינו אדם צעיר, לקח חלק בעימות לא-לו, ובמקום לנסות לסייע לניצים ליישבו בדרכי נועם, נקט באלימות חמורה שתוצאתה היתה שהמתלונן, אשר עבד במועדון למחייתו, סיים את אותו יום בבית חולים. זו התנהגות שאין הדעת סובלת, במיוחד על רקע דרכי הענישה שנוסו בעבר נגד המערער בעקבות עבירות סמים ואלימות שביצע. על כן יש להחמיר בדינו כך שעונש המאסר בו ישא בפועל יעמוד על 4 שנים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד דן באומן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 27.11.06).

רע"פ 6095/06 - צדוק חיים לוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של מנהל חברה שבמשך שנים לא הגיש דוחו"ת מס על הכנסות החברה או כאשר הדוחו"ת אינם חתומים, כנדרש, ע"י רו"ח (הבקשה נדחתה).

המבקש, אשר שימש כמנהל פעיל של חברת "ביל אור" לא הגיש דו"חות על הכנסותיה של החברה בשנים 1996, 1997, 1998 ו-1999 וכן לא הגיש את הצהרת ההון אשר נדרש ממנו להגיש. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש ואת החברה, בקבעו, כי המבקש לא הסיר את המחדלים הקשורים באי-הגשת הדו"חות השנתיים של החברה וגזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך של 10,000 ש"ח. בערעור לביהמ"ש המחוזי טען המבקש שמחדליו סולקו טרם הכרעת הדין, ולטענתו, הגשת דו"חות כספיים, הגם שאינם מבוקרים, בניגוד לאמור בסעיף 131(ג) לפקודת מס הכנסה, מהווה סילוק המחדל לעניין אישום פלילי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 131(ג) לפקודה דורש, כי דו"ח של חברה המוגש למס הכנסה יהיה מאושר בידי רואה חשבון מוסמך. סעיף 131(ו) קובע סנקציות שינקטו כנגד אדם שלא הגיש דו"ח מאושר ומתואם. נכון, כי מדובר בסנקציות אזרחיות בלבד, אך קשה לראות מדוע במישור הפלילי יש מקום להקל דווקא עם אותו נישום שלא הגיש דו"חות מאושרים כדין ולראות בכך משום הסרת המחדל. אף לו- היתה מתקבלת טענתו של המבקש לפיה די בדו"חות שהגיש כדי להביא לסילוק המחדל, הרי שאין הדבר בהכרח מצדיק כי לא יוטל עליו עונש מאסר בפועל. בענייננו, עומדים לחובתו של המבקש עברו הפלילי והעובדה שהוא ביצע את העבירות האמורות במשך ארבע שנים רצופות. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גיורא עמיר למבקש, עו"ד דוד פורר למשיבה. 5.11.06).

בש"פ 8567/06 - מוחמד דאפר ואח' נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים של שוהים בלתי חוקיים שעברו גם עבירות של גניבת רכב ועבירות תעבורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העוררים, תושבי השטחים ששהו בישראל שלא כדין, הואשמו בעבירות של גניבת רכב; הפרעה לשוטר; נהיגה בקלות ראש ושהייה בלתי חוקית בישראל. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצר העוררים עד תום ההליכים. בימ"ש השלום החליט לשחררם בתנאים מגבילים, וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
במישור העקרוני אין לדבר על כלל שלפיו תושב השטחים לעולם אינו משתחרר לחלופת מעצר. בתי משפט יחליטו על מעצר עד תום ההליכים, כשלא ניתן יהא להפיג את החשש להימלטות או את המסוכנות, והעובדה שהמדובר בתושב שטחים היא מהותית לכך. במקרה דנא, חשש ההימלטות קיים בלא ספק. שוהה בלתי חוקי שעבר עבירות
גם בעבר, הצפוי אולי למאסר בפועל בשל עבירות אחדות, עלול שלא לשוב מיו"ש בה כמעט לית דין ולית דיין. אף מסוכנות מסויימת קיימת. עם זאת, ניתן לשקול לעת הזאת חלופה שתהא בישראל ולא באיו"ש, במעצר בית מלא תוך פיקוח אלקטרוני, והפקדות וערבויות ברמה רצינית, מעל למה שנקבע בבימ"ש השלום.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד רויטל סויד לעוררים, עו"ד אביה גליקסברג למשיבה. 6.11.06).

בש"א 8755/06 - שמשון מקיאס ואח' נגד אי.אר.אי.אס. שירותי נדל"ן...

*העברת דיון מבימ"ש שלום בת"א לבימ"ש שלום בראשון לציון, כאשר אחד הצדדים בהליך המשפטי נשוי לשופטת בבימ"ש השלום בתל אביב (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).

שני תיקים נשוא הבקשה עוסקים בתביעות לפירוק שיתוף במקרקעין באזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. הדיון בשתי התביעות מתנהל בבימ"ש השלום בתל אביב בפני השופטת ניב. המשיבה היא צד להליכי פירוק השיתוף. חברת האם של המשיבה, היא חברה בשם נכסי צ'לנוב. %90 ממניות חברת נכסי צ'לנוב מוחזקות על ידי עו"ד אלי וולצקי שרעייתו, היא שופטת בימ"ש השלום בת"א. לטענת המבקשים, לעו"ד וולצקי ישנו לפחות אינטרס רכושי עקיף בתוצאות התביעות שלגביהן הוגשה הבקשה דנן. לפיכך, טוענים המבקשים, מן הראוי שהליכי פירוק השיתוף יתנהלו בבימ"ש שלום מחוץ למחוז ת"א. הבקשה נתקבלה.
כבר נפסק בעבר כי יש להחיל את הרציונלים של סעיף 24 לחוק בתי המשפט, מהם עולה כי אין מקום לכך שעניינו האישי של שופט יידון בפני הערכאה בה הוא מכהן, גם על קרובי משפחה (מדרגה ראשונה) של שופטים. אכן, במקרה דנן עו"ד וולצקי אינו צד להליכים באופן אישי, אלא המשיבה, שנמצאת בשליטתה של חברת נכסי צ'לנוב, היא בעלת הדין. אולם, עו"ד וולצקי מחזיק ב-%90 ממניות חברת נכסי צ'לנוב. בנסיבות אלה הרציונלים של סעיף 24 מתקיימים בענייננו. עם זאת, אין הצדקה להעביר את הדיון דווקא לבימ"ש שלום במחוז ירושלים, כפי שמבקשים המבקשים. על מנת לצמצם את הפגיעה שתיגרם לצדדים, יועבר הדיון לבימ"ש השלום בראשון לציון.

(בפני: הנשיאה בייניש. 22.11.06).

רע"פ 9230/06 - חב' א.מ.ש תלפיות בע"מ נגד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה

*לפעולת שיקום של מבנה לאחר שריפה, יש לקבל אישור הרשויות המוסמכות לחידוש היתר הבניה שעל פיו הוקם המבנה (הבקשה נדחתה).

ביום 10.9.02 הוצא צו הריסה מנהלי בהתאם לסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, המתייחס לבנייה בלתי חוקית של "קונסטרוקציית ברזל ושל טפסנות מעץ כהכנה ליצירת תקרת מבטון" (להלן: הסככה), שנעשתה במבנה של המבקשת (להלן: המבנה או הנכס). ביום 12.9.02 פנתה המבקשת לביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה בבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי. לטענתה, הנכס האמור נשרף זמן קצר בלבד לפני שנרכש על-ידה, ולכן היא נדרשה לבצע בו שיפוצים שונים בכדי להשיב את המצב לקדמותו. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בקבעו כי בטרם ביצוע הבנייה היה על המבקשת לפעול לשם קבלת ההיתרים המתאימים. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אף אם מדובר בפעולות שיקום שבוצעו בעקבות השריפה שפרצה בנכס ואשר נועדו להשיב את מצב הנכס לקדמותו, הרי שניתן היה לבצען רק אם הוועדה המקומית היתה נותנת אישורה לחידוש ההיתר שעל-פיו הוקם המבנה. אף הליכי שיקום מבנה לאחר שריפה אינם יכולים להתבצע ללא אישורים מתאימים.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דליה בן אלעזר למבקשת, עו"ד קרן גולדשמידט למשיב. 5.12.06).

בש"פ 9466/06 - מדינת ישראל נגד אבנר דהאן וירון אוחיון

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות התפרצות, גניבה ומרמה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

המשיבים הואשמו במספר רב של עבירות התפרצות, גניבה, והונאה בכרטיס חיוב, ומספר רב של עבירות קבלת דבר במרמה. לפי הנטען נהגו המשיבים להיכנס לדירות קשישים תוך שהם מתחזים לטכנאי מיזוג אוויר ולגנוב מתוכן רכוש. כאשר נכללו ברכוש שנגנב כרטיסי אשראי, נהגו הם להתחזות לנציגי חברת האשראי ולקבל במרמה מהמתלוננים את מספרי הקוד הסודי של הכרטיסים ולמשוך באמצעותם כספים. עם הגשת כתב האישום נעצרו העוררים עד תום ההליכים. משחלפו 9 חדשים מהמעצר מבקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים יום. הבקשה נדחתה.
סעיף 61(א) לחוק המעצרים מורה, כי נאשם הנתון במעצר ישוחרר עם תום תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום כנגדו. סעיף 62, המאפשר הארכת מעצרו של נאשם בתשעים ימים נוספים, הינו חריג, ויש להותירו ככזה. הלכה היא, כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו של הנאשם לחירות, על פני שיקולים אחרים. במקרה זה, אכן השתנתה נקודת האיזון. המדובר בעבירות רכוש בהן לא פגעו המשיבים במתלוננים באופן פיזי. הדיון יוחזר לבימ"ש קמא לשם קביעת התנאים והערובות בגדריהם ישוחרר המשיבים.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למבקשת, עוה"ד פאני כהן ומשה מרוז למשיבים. 20.11.06).

בש"פ 10071/06 - פלונית נגד ביה"ד הרבני האזורי בנתניה ופלוני

*ביטול מאסר שהוטל ע"י בי"ד רבני בגין הפרעות במהלך משפט, כאשר ביה"ד לא הזהיר את המתפרעת כי ניתן יהיה להטיל עליה עונש מאסר (הערר נתקבל).

בית הדין הרבני האזורי בנתניה, החליט כי בעקבות התנהגותה האלימה של האשה כלפי דייני בית הדין וקריאות נאצה שהפנתה כלפי הדיינים, הוא מורה על מאסרה למשך שלושים ימים. מפרוטוקול הדיון עולה כי במהלך הדיון התרה בית הדין באשה מספר פעמים ש"תפסיק להתחצף ולא להתקרב לעבר הדיינים". האשה התעלמה מההתראה והתקרבה לעבר הדיינים בצעקות ובאגרופים מונפים. לאחר מכן, כך צויין בפרוטוקול, יצאה האשה מן האולם בהתרסה, תוך הפניית קללות כלפי בית הדין. שלא בנוכחות האשה ניתן צו המאסר. הערר נתקבל.
המחוקק קבע בסעיף 2(א) לחוק בתי דין דתיים (מניעת הפרעה) כי בית הדין: "...רשאי... לאחר שהתרה באדם להימנע מהפרעה והוא לא שעה להתראה, להענישו על אתר...". ההתראה, היא, איפוא, תנאי מוקדם להפעלת סמכות הענישה שבידי בית הדין. ההתראה צריכה למצוא ביטוי בפרוטוקול הדיון. במקרה שלפנינו, פעל בית הדין בדרך האמורה לעניין ציון סוג ההפרעה בפרוטוקול הדיון, אך בכך אין די. את ההתנהגות הפסולה יש לפרט במסגרת פרוטוקול הדיון משל היה פרוטוקול הדיון "כתב אישום" המוגש על-ידי בית הדין. כמו כן, אין חולק כי לא ניתנה אזהרה באשר לאפשרות הטלת עונש המאסר, וכל המעורבים בהליך הופתעו מהצעד שננקט. בא-כוח הבעל אף פנה בבקשה לבית הדין כי יחזור בו מן העונש שהושת. לפיכך יש לפסול את ההחלטה.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד דוד פולק למבקשת, עו"ד שמעון יעקבי למשיב 1, עו"ד דין עדני למשיב 2. 7.12.06).

בש"פ 9701/06 - מדינת ישראל נגד סלים אלטסד

*ביטול שחרור בערובה בעבירות תעבורה עקב נהיגה פרועה תוך הימלטות מניידות משטרה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב נהג בשעת ערב בכביש 40 לכיוון צומת בית קמה. שוטרים עקבו אחרי המשיב ובשלב מסויים בוצעה חסימה של הצומת
בכיוון נסיעת המשיב. החסימה בוצעה בצורה ברורה כאשר שוטרים אוחזים בפנס ומסמנים למשיב לעצור. בתגובה הסיט המשיב את רכבו ימינה כשהוא גורם לשוטר לקפוץ הצידה כדי לא להיפגע. לאחר מכן המשיך המשיב בנסיעה על השוליים לעבר שוטר נוסף שאף הוא נאלץ לקפוץ הצידה. מכאן ואילך המשיך המשיב בנסיעה מהירה ופרועה, נסע באור אדום, נכנס לנתיב נגדי תוך סיכון כלי הרכב שנסעו בנתיב כדין, עלה על אי תנועה, חצה נתיב נסיעה בו נסעו כלי רכב אחרים שנאלצו לבלום בלימת חירום, ולבסוף הצליח להימלט. לאורך זמן הושארו לו הזמנות בביתו אך המשיב לא יצר קשר עם המשטרה ולא התייצב כפי שנדרש. המשיב הואשם בעבירות מספר והמדינה עתרה למעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, לא נעתר לבקשת המדינה וקבע כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
המשיב נהג בניגוד לכל חוקי התנועה ועבר על כל לאו אפשרי בתחום זה. כל אחד מן המעשים הללו, טומן בחובו פוטנציאל של תאונה קשה. מי שנוהג בצורה כזאת מפגין בכך זלזול בנורמות וערכים בסיסיים של שמירה על חיי אדם שלא לדבר על שמירת חוק. מי שאיננו נרתע משוטר העומד בפניו ומסמן לו פיזית בצורה הברורה ביותר לעצור, לא יירתע מהוראה ערטילאית של ביהמ"ש המכתיבה לו תנאים כאלה ואחרים. לפיכך ייעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת ברלינר. עו"ד שאול כהן לעוררת, עו"ד רפי ליטן למשיב. 27.11.06).

ע.פ. 2101/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של מעשה מגונה בכח ותקיפות שביצע הנאשם באשתו (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של מעשה מגונה בכוח ותקיפה בנסיבות מחמירות. המדובר במעשים שאירעו כאשר הסיע את אשתו (המתלוננת) בניגוד לרצונה לאיזור כפרי, משך אותה אל מחוץ לרכב, השכיבה בכוח והרים את חולצתה תוך אחיזה בידיה בחזקה, נישוק וחיבוק. המתלוננת הסכימה, מתוך פחד, לקיים עמו יחסי מין. בתסקיר שירות המבחן, תואר המערער כאב ובעל טוב, שחווה מצוקה על רקע רצון רעייתו להיפרד ממנו. המתלוננת העידה כי מדובר במקרה חריג בשל מתח נפשי בעקבות גילוי מערכת יחסים שלה עם גבר אחר. ביהמ"ש קמא גזר את דינו של המערער ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
חומרת העבירה והצורך בהרתעה, וגם אי הבהירות האופפת את מצבו הנוכחי של המערער, מטים את הכף נגד הקלה בעונש. אכן, קיימות נסיבות מיוחדות בענייננו, בו מדובר באדם בעל עבר נורמטיבי; מעידה חד פעמית; וזוגיות במשבר תוך תקוות לשיקום, ותמיכת האשה המתלוננת, דבר שאינו שכיח במקרי אלימות במשפחה. עם זאת, חומרת העבירות מדברת בעדה, ואין להקל בעונש.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אהוד בן יהודה למערער, עו"ד לאינה בלומנפלד-מגד למשיבה. 21.12.06).

ע.פ. 3802/05 - אבי תקווה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של סחר בנשים לשם זנות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער קשר עם אחד ירון כנפו (להלן - ירון) "למכור" בחורה לשם העסקתה בזנות. ירון נפגש עם מי שהופעלה כסוכנת משטרתית (להלן - הסוכנת) ו"מכר" לה את הבחורה תמורת 30,000-. כעבור מספר חדשים נסע המערער לרוסיה, וגרם שם לשמונה בחורות לעזוב את ארצן, כדי להגיע לישראל, דרך מצרים, ולעסוק בזנות. עם שובו לישראל יצא המערער למצרים, ארגן
את הברחתן של הבחורות לארץ, ולאחר מכן "מכר" שבע מהן לסוחרי נשים לשם העסקתן בזנות, במחיר של 7,500-8,000 $ עבור כל בחורה. אחת מהבחורות נותרה אצל המערער והועסקה בזנות. בגזה"ד ציין ביהמ"ש לחובת המערער את עברו הפלילי, הכולל בין השאר הרשעה משנת 2000 בעבירה של החזקת מקום לשם זנות וקבלת אתנן. מנגד, ציין ביהמ"ש את נסיבותיו האישיות של המערער. באיזון האמור גזר ביהמ"ש על המערער עשר שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
דובר כבר רבות על החומרה היתירה שבביצוע עבירות כגון אלו שביצע המערער. אנו נאלצים להתמודד עם תופעה שהייתה אופיינית לימים אפלים בהם סחרו בעבדים, תופעה ששבה ופשתה במקומותינו בשנים האחרונות. מעשים אלה חמורים ביותר, ומצדיקים את העונש שנגזר.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ביסאן חוסאם ועדי בראונר למערער, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 21.12.06).

ע.פ. 5117/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה, שביצע שומר במעון לטיפול באדם המפגר, באשה בעלת פיגור שכלי קל (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע על פי הודאתו בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה, תוך ניצול מרות ביחסי עבודה. המערער שימש שומר במעון "עתידות" מטעם האגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה. המתלוננת היתה בת 26 בעת ביצוע העבירה. היא סובלת מפיגור שכלי קל, ושהתה כחוסה במעון. באחד הלילות, בעת שהמערער היה בתפקיד במיתחם המעון, הוא נכנס לחדרה של המתלוננת, העירה משנתה, ואמר לה להתפשט, ובהמשך בעל אותה. בגזר הדין התייחס ביהמ"ש לתסקירי שירות מבחן, עמד על חומרת העבירה מחד, ועל נסיבותיו האישיות של המערער מנגד, ובהן עברו הנקי, והודאתו באשמה בשלב מוקדם באופן יחסי, וגזר את עונשו לשנה מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי של 5,000 - למתלוננת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העבירה בה הורשע המערער נושאת חומרה מיוחדת על שום היבט ניצול המרות שנתלווה אליה. יתר על כן, מצבה של המתלוננת כבעלת פיגור שכלי קל הקל על המערער להפעיל את מרותו כלפיה לסיפוק רצונותיו, והגביר את יחסי התלות בין השניים, אשר בגדרם בוצעו מעשי העבירה. שירות המבחן, ובעקבותיו ביהמ"ש, פתחו בפני המערער אפשרות נרחבת להשתלב בהליך טיפולי-שיקומי, דא-עקא, כי תוצאות המאמץ שנעשה אינן משביעות רצון, ואף את הפיצוי המועט שהוטל עליו לשלם למתלוננת טרם שילם. בכל הנסיבות, ביהמ"ש המחוזי לא סטה בגזר דינו ממדיניות הענישה הראויה במקרה זה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד לימור לוי מלאך למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 27.12.06).

בג"צ 4776/06 - גרשון סלומון נגד מפקד משטרת מחוז ירושלים ואח'

*דחיית בקשת נאמני הר הבית להיתר לעלות להר הבית (העתירה נדחתה).

העותר עומד בראש עמותת נאמני הר הבית. משך שנים מבקש העותר כי יאופשר לו לעלות להר הבית בין אם כיחיד ובין אם בראש אנשיו והמשטרה מונעת זאת ממנו. ביום 25.5.2006 פנה העותר למפקד מחוז ירושלים בבקשה נוספת לעלות להר הבית בזמן ובמועד שייבחרו על-ידי המשטרה ובקשתו נדחתה. ב"כ העותר טען כי האיסור על כניסת העותר להר הבית פוגעת בזכויותיו היסודיות לחופש הביטוי והפולחן ולחופש התנועה והגישה למקומות הקדושים, בלא שיש בידי המשטרה הסמכה
מפורשת לכך בחוק. עוד טען כי במשך 16 שנה מבקש העותר בהזדמנויות שונות לעלות להר הבית ובקשותיו נדחות. לפי הטענה, סירוב מתמשך זה הינו בלתי סביר באורח קיצוני. העתירה נדחתה.
עמדת המשיב, בהתייעצות עם גורמי ביטחון, הינה כי כניסת העותר להר הבית עלולה בהסתברות קרובה לוודאי להצית תבערה בקרב ציבור נרחב שתוביל לפגיעה בחיי אדם. מצב זה עלול גם לסכן את האפשרות שהושגה בעמל רב למימוש יכולתם של יהודים לעלות להר הבית. אכן, אין ליתן לגורמים אלימים למנוע את מימושן של זכויות-יסוד. עם זאת, קיימים מצבים בהם אין בכוחם של האמצעים הסבירים העומדים לרשות המשטרה, כדי להסיר או להקטין את הסיכון לביטחון הציבור. בנסיבות חריגות כאמור, אין מנוס מלנקוט באמצעי החריף של מניעת מימושן של זכויות היסוד, במידה הנדרשת לשם שמירה על שלום הציבור.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, ארבל, ברלינר. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותר, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 28.12.06).

רע"א 5946/06 - עדנאן ג'ומעה קרש ואח' נגד dtL tnemtsevnI llewoL ואח'

*ביטול "צו עשה זמני" לפינוי דירה כאשר ה"צו הזמני" לא בא לשמור על המצב הקיים אלא לשנותו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביום 31.3.05 רכש המבקש דירה ובאותו יום מכר אותה ליוסף נעים חאג'. לטענת המבקשים, כחצי שעה לאחר מכירת הדירה לחאג', בוטלה העיסקה בהסכמת הצדדים. לטענת המבקש הוא שיפץ את הדירה והכשירה למגורים, והשכיר אותה למבקש 2, שנכנס לגור בדירה עם משפחתו. המשיבה טוענת כי יוסף חאג' מכר את הדירה לנאמן מטעמה, וכי היא זו אשר החזיקה בדירה ושיפצה אותה. המשיבה פנתה למשטרה כדי שזו תרחיק את המבקש 2 מהדירה, בטענה כי הלה הסיג את גבולה ופלש לנכס שבבעלותה. המשטרה נעתרה לבקשה, והמבקשים פנו לבימ"ש השלום בירושלים בבקשה דחופה לצו מניעה זמני נגד המשטרה. ביהמ"ש הורה למשטרה להשיב את הדירה לידי המבקש 2. ביום 10.5.06 הגישה המשיבה לבימ"ש קמא תובענה נגד המבקשים, בגדרה ביקשה פסק דין הצהרתי כי היא הבעלים של הדירה. יחד עם התובענה, הגישה בקשה לסעד זמני שיורה על השבת החזקה בדירה אליה. ביהמ"ש נעתר לבקשה ונתן צו עשה זמני, לפיו על המבקשים לפנות את הדירה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מטרת הסעד הזמני היא שמירת המצב הקיים, על מנת להבטיח את קיומו התקין של ההליך המשפטי או ביצועו היעיל של פסק הדין, "לרבות צו עשה...". במסגרת שיקוליו האם ליתן סעד זמני, יביא ביהמ"ש בחשבון את מאזן הנוחות בין הצדדים. בימ"ש קמא פסק צו עשה זמני לטובת המשיבה. צו כזה, אשר מטבעו ניתן בטרם הוגשו כל הראיות ולפני הכרעה במחלוקות באופן סופי, משנה את המצב הקיים, ועל כן יינתן במשורה ורק במקרים חריגים. בענייננו, אין חריג כזה מתקיים. מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. מעצם הישארות המבקש 2 בדירה לא ייגרם למשיבה נזק חריג, שלא ניתן יהא לתקנו בפיצוי כספי אם תזכה המשיבה בתביעתה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד א. דהוד למבקשים, עוה"ד ז. שרף וא. נחום קרפיבקה למשיבים. 20.12.06).

בש"פ 8161/06 - אליעזר גבריאל נגד מדינת ישראל

*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים בעבירה של גרימת מוות בתאונה (ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נהג במשאית מרמלה ללוד, בדרך עירונית. הוא הגיע לצומת מרומזר, באור אדום, עצר את המשאית בנתיב
המיועד לרכבים הפונים שמאלה, כאשר הגלגלים הקדמיים כיסו את קו העצירה. באותה עת החלה קשישה כבת 89 (להלן - המנוחה), לחצות באיטיות את הכביש במעבר החצייה, באור ירוק. לאחר שהמנוחה הספיקה לחצות למעלה מ- 9 מטרים במעבר החצייה, התחלף לירוק הרמזור בכיוון המשאית והמבקש החל בנסיעה, פגע במנוחה וגרם למותה. ביום התאונה נפסל רישיונו של העורר לתקופה של 90 יום, על-ידי קצין משטרה. עם הגשת כתב-האישום, ביקשה המדינה להאריך את הפסילה עד תום ההליכים. ביהמ"ש נעתר לבקשה, ואף דחה את בקשתו החלופית של העורר, כי הפסילה תכלול משאיות בלבד, בקבעו כי יש לאיין את מסוכנותו של העורר באופן גורף. העורר הגיש ערר על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערר. הערר נדחה.
העורר נוהג מאז שנת 1984 ולחובתו 14 הרשעות קודמות בתעבורה. בצד העבר התעבורתי, מלמדות גם נסיבות התאונה על מסוכנותו של העורר. הוא התרשל כבר בעת שעצר את המשאית על מעבר החצייה, המשיך בהתרשלותו, בכך שלא היה דרוך די הצורך למתרחש בצומת, ולא שם לבו לכך שהמנוחה החלה בחצייה. אשר לבקשתו החלופית של העורר, לסייג את הפסילה באופן שתחול רק על רכב משא ולאפשר לו לנהוג ברכב פרטי - שעה שמדובר ברשלנות שהיא תולדה של חוסר הזהירות של הנהג ושל אי-צפיית הנולד, אין נפקא מינה מהו סוג הרכב עליו ינהג.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אילון אורון לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 7.11.06).

בג"צ 8749/06 - עמותת "אומץ"... נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'

*דחיית עתירה נגד היועהמ"ש לממשלה שהחליט על גניזת תיק שעניינו קבלת עטי יוקרה ע"י ראש הממשלה מאיש עסקים
(העתירה נדחתה).

במהלך חודש אפריל 2006 פנו העותרת וגורמים נוספים למשיב בתלונות ביחס לקבלת עטי יוקרה על ידי ראש הממשלה, עת כיהן במספר תפקידים ציבוריים, מאיש עסקים בשם אלכסנדר טסלר. נטען כי בסמוך לקבלת העטים זימן ראש הממשלה פגישה במינהל מקרקעי ישראל, בה נדון עניינו של טסלר. המשיב הנחה את המשטרה לקיים בדיקה משטרתית באשר לתלונות אלה. עמדת הצוות החוקר היתה, כי אין תשתית ראייתית לחשד לביצוע עבירה פלילית, והומלץ לגנוז את התיק. בהמשך החליט היועהמ"ש החליט על גניזת התיק. העתירה נגד החלטה זו נדחתה.
הלכה היא, כי בג"צ יתערב בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין רק במקרים חריגים, בהם לוקה ההחלטה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני". לרשויות אכיפת החוק ובראשן היועהמ"ש מוקנית מידה רבה של שיקול דעת. אינטרסים ציבוריים רגישים וחיוניים מופקדים בידי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, וחזקת היסוד היא כי הם עושים מלאכתם כדבעי. המשיב ציין בפני העותרת את נימוקיו בשקיפות. ועוד, נאמר גם על-ידי משיב 1 כי פעולת המשיב 2 (ראש הממשלה) לא היתה תקינה, אך הדבר לא הגיע לדרגת פלילים, וכך יארע לעתים, בשעה שאין מעשה פלוני נתפס בשדה הפלילי גם אם לא היה כתקנו. אין כאן איפוא מתן הכשר לדברים מצד המשיב, אלא מסקנה מבדיקה עובדתית ומשפטית, שלא העלתה תוצאות במישור הפלילי.